אור זרוע, חלק ד, פסקי עבודה זרה ר״נOhr Zarua, Volume IV, Piskei Avodah Zarah 250
א׳וכתב רבינו שמשון בר אברהם זצ"ל בפירושיו יש ללמוד ממתני' דהני גיתות שדרכו גוים כשבא ישראל לנגבן מכבד כדרכו ואין מחייבין אותו ללקט החרצנים שבין הגומות. כדאשכחן במתני' המפנה חיטין של תרומה מן המגורה ונותן לתוכה חולין ונוהג בהן מנהג חולין להאכיל לזרים ושלא לשומרה בטהרה דאין זה מבטל איסור לכתחילה כיון דלא עביד לשם ביטול. מיהו כוס שפינו ממנו יין נסך לא שרי למירמי ביה חמרא. אע"ג דתנן גבי תרומה וכן חבית של שמן שנשפכה אין מחייבין אותו להיות יושב ומטפח אלא נוהג כה כדרך שנוהג בחולין. ולא דמי דההיא לא איירי ברוצה לתת לתוכה חולין ולהאכיל לזרים אלא לענין איסור תרומה איירי ולא חיישינן במה שמתייבש בשמן והולך וכלה עכ"ל. הרי שהיו גתיו ובית בדיו טמאין וביקש לעשותן בטהרה. הדפין והלולבין והעדשין מדיחן. העקלים של נצרים דהיינו שבטים ושל בצבוץ דהיינו קונבוס. מנגבן באפר ובמים והן טהורין. ושל שיפה ושל גמי מיישנן שנים עשר חדש. רשב"ג אומר מניחן מגת לגת ומבד לבד. רשב"ג היינו ת"ק איכא בינייהו חרפי. ר' יוסי בר יהודה אומר הרוצה לטהרן מיד חולטן ברותחין או מולגן במי זיתים רשב"ג אומר מניחן תחת הצינור שמימיו מקלחין או במעין שמימיו רודפין וכמה עונה. וכדרך שאמרו בטהרות כך אמרו ביין נסך:
1