אור זרוע, חלק ד, פסקי סנהדריןOhr Zarua, Volume IV, Piskei Sanhedrin

א׳אמר שמואל שנים שדנו דיניהם דין אלא שנקראו ב"ד חצוף. פי' דאמרי להו בעלי דינים אי דינא דאורייתא הוא לדון בשנים אנו מקבלים אתכם ואם לאו אין אנו מקבלים אתכם. ועל כי האי גוונא קאמר שמואל דיניהם דין דאורייתא אלא שנקראו ב"ד [חצוף] מדרבנן שלא היה להם לדון כ"א בשלשה. ופליג ר' אבהו וסבר דאפי' כי האי גוונא אין דיניהם דין עד שיהיו שלשה. ואיתיביה ר' אבא לר' [אבהו] דן את הדין זיכה את החייב וחייב את הזכאי טימא את הטהור וטיהר את הטמא מה שעשה עשוי ומשלם מביתו אלמא דיניה דינא ואפילו ביחיד כדמשמע לישנא דן את הדין וכ"ש שנים. ושנינן הב"ע דקבלוהו עילוייהו פי' דאמרו בעלי דינין אע"ג דידעינן דדיני ממונות בשלשה אנו מקבלים אותך עלינו. ופרכי' אי הכי אמאי משלם מביתו. דאמרי ליה דיינת לן דין תורה פי' וזה הואיל וטעה אין זה דין תורה ומשלם מביתו ואינו מחזיר את הדין הואיל וקבלוהו עילוייהו מדעתייהו בלא טעותא. ומדקדק רבינו יצחק בר אשר זצ"ל מהכא דדוקא בחד או בתרי בעינן דקבלוה עילוייהו אבל בשלשה שדנו אפי' בעל כרחם של בעלי דינין הוי דינייהו דינא. ואפי' הן הדיוטות דכולא שמעת' בהדיוטות עסקינן דהא דב נחמן אית ליה דשמואל כדאמרי' יתיב רב נחמן וקאמר להא שמעתא. ופ' השולח בגיטין סבר דבתרי נמי בי דינא קרי להו דהיינו כשמואל ואפי' הכי קאמר כגון אנא דגמירנא וסבירנא דיינינא אפי' יחידי דהיינו מופלג ומופלא חשיב כתלתא הדיוטות. דאינהו נמי היכא שדנו אפילו בעל כרחם של בעלי דינים דינייהו דינא. אלא הכא דקא בעי רב נחמן תרי היינו הדיוטות ומרצונם. (אבל הכא דקבעי רב נחמן תרי היינו הדיוטות אבל חד דמופלג ומופלא כרב נחמן וכגון ר' חייא ואי נמי תלתא הדיוטות אי דנו אפי' בעל כרחייהו דבעלי דינין הוי דינייהו דינא. ולא נחלקו שמואל ור' אבהו אלא בתרי הדיוטות. ופסק בהלכות גדולות כשמואל משום דרב נחמן קאי כוותיה כדאמרי' בפ' השולח דסבר רב נחמן ובתרי נמי בי דינא קרי להו. הילכך כל היכא דקיבלוה עילוייהו אפי' חד הדיוט דיניה דינא ומה שעשה עשוי ואינו משלם מביתו ואפי' נשא ונתן ביד דהא ההיא דדן את הדין מוקמי' לה כשנשא ונתן ביד. ואפי' אי אמרי ליה דון לן דין תורה משלם מביתו ואי לא לא משלם מביתו. וכן הדין בתלתא הדיוטות. ואפי' דנו על כרחייהו דבעלי דינין. וכן יחיד מופלג ומופלא דגמיר וסביר. וכגון שלא טעה בדבר משנה דאי טעה בדבר משנה חוזר הדין לגמרי ואינו משלם מביתו דכיון דדבר מפורש הוא שטעה אין דינו דין. אבל כי אמרי' דדיני' דינא ומשלם מביתו היינו שטעה בשיקול הדעת וכפירש' רב פפא כגון תרי תנאי ותרי אמוראי דפליגי אליבא דהדדי ולא איתמ' הילכת' לא כמר ולא כמר וסוגיא דעלמא כחד מינייהו ואזל איהו ועבד כאידך היינו שיקול הדעת. פירש"י זצ"ל סוגיא דעלמא הילוך הדין הילכך דיניה לא הדר. דכיון דלא איתמר הילכתא לא כמר ולא כמר. האי בעל דין דנקיט לא בעי לשלומי דא"ל פסקת לי דינא. ומיהו איהו בעי לשלומי כיון דסוגיין דעלמא אזלא כאידך. עכ"ל:

ב׳הילכך כל היכא שטעה בשיקול הדעת ונשא ונתן ביד משלם הדיין. אבל אם לא נשא ונתן ביד פטור. ואפי' הכי מביתו. ובעל דין דנקיט לא משלם. ומסתייעא מילתיה דפרכי' דיש פרקין אדר' חנינא אלא מעתה טעו לא ישלמו. ושנינן כ"ש שנעלת דלת בפני לוין הואיל והדיין פטור מלשלם. וגם בעל דין דנקיט לא משלם. הכי איכא נעילת דלת. אבל אי בעל דין דנקיט הוה משלם אז לא הוי נעילת דלת. והא דאמרי' דטעה בשיקול הדעת משלם היכא שנשא ונתן ביד היינו דוקא דלא נקיט רשותא. אבל אי נקיט רשותא וטעה בשיקול הדעת אע"ג דנשא ונתן ביד אפילו הכי לא משלם. דאמר רב האי מאן דבעי למידן דינא וכי טעי ליפטר לישקול רשותא מבי ריש גלותא וכי אמר שמואל לישקול רשותא מבי ריש גלותא. והא דאמרי' גבי שיקול הדעת דמה שעשה עשוי וישלם מביתו. אומר מורי רבינו יהודה בר יצחק זצ"ל דדוקא כי האי גוונא משלם שידע דפליגי אהדדי. אבל היכא דתרי תנאי או תרי אמוראי פליגי. והדיין לא ידע כי אם דברי האחד. ולא ידע שהאחד חולק עליו והורה ודן. כי האי גוונא לא הוי שיקול הדעת אלא מה שעשה עשוי ולא ישלם מביתו. וה"ה אומר מורי רבינו יהודה בר יצחק זצ"ל דאם יש טענה בתלמוד שרבינו שלמה זצ"ל מפרש בענין אחר וגאונים אחרים מפרשים בענין אחר ולא ידע כי אם פירוש אדר ודן והורה כפי אותו פירוש כי האי גוונא לא הוי שיקול הדעת אלא מה שעשה עשוי ולא ישלם מביתו. וכן הורה מו' רבינו יהודה בר יצחק הלכה למעשה. והביא ראיה מפ' זה בורר דאמרי' התם ההוא דהוו קרו ליה עכברא דשכיב אדינרי כי קא שכיב אמר פלניא ופלניא מסקי ביה זוזי בתר דשכיב אתו תבעינהו ליורשים אתו לקמיה דר' ישמעאל בר' יוסי אמר להו כי אמרינן אדם עשוי שלא להשביע את עצמו ה"מ מחיים אבל לאחר מיתה לא. פרעו פלגא. תבעינהו בדינא באידך פלגא קמיה דר' חייא אמר להו כשם שאדם עשוי שלא להשביע את עצמו כך אדם עשוי שלא להשביע את בניו. אמרי ניחזי וניהדר. אמר להו כבר הורה זקן. אלמא אע"ג דר' חייא פליג עליה אפי' הכי כיון שלא ידע שהיה חולק עליו מה שעשה עשוי ולא ישלם מביתו דמדקאמר כבר הורה זקן משמע שהוראתו הוראה ולא בעי שלומי. מיהו נראה בעיני שאינה ראיה דלא דמי להיכא דפליני תרי תנאי או תרי אמוראי והילוך הדין אזיל כחד מינייהו דהוה ליה למידע אי איכא דפליג עליה אי לא ופשע במאי דלא גמר ובעי לשלומי. אבל הכא ר' ישמעאל בר"י [בר] פלוגתיה דר' חייא הוא ומדנפשיה פליג עליה. הילכך אין כח ביד ר' חייא להחזיר דינו של ר' ישמעאל:

ג׳[דף ו' ע"א]
אמר רב אשי ש"מ פשרה אינה צריכה קנין. דאי ס"ד צריכה קנין. למ"ד תלתא ל"ל תסגי ליה בתרי ולקנו מיניה. פרש"י זצ"ל תסגי בתרי ולקנו מיניה דכיון דקנו מיניה למה לי ב"ד לא תהא אלא מתנה בעלמא ומדעתו הרי היא מתקיימת אלא להכי בעינן תלתא ליפות כח ב"ד דאע"ג דלא קנו מיניה לא נהדר. והלכתא פשרא צריכה קנין. ופרש"י זצ"ל ואפי' נעשת בשלשה לפירוש' מסקנא דשמעתין דאפי' ב"ד שלשה שעשו פשרה צריכה קנין. וקשה לי דמאי טעמא שבקינן לסברא קמייתא דבפני שלשה לא בעי קנין. ונראה בעיני לפרש והילכתא פשרה צריכה קנין דוקא בפני שנים. לאפוקי מדיוקיה דרב אשי דבעי למימר דאפי' בתרי פשרה לא בעיא קנין. אלא ודאי בתרי בעיא קנין והא דבעינן למ"ד תלתא בפשרה. לאו כי היכי דלא ליבעי קנין אלא משום דמקיש פשרה לדין. אבל בשנים בעיא ובשלשה לא בעיא קנין בסברא קמייתא דרב אשי:

ד׳וכן פסק בהלכות גדולות דפשרה צריכה קנין דדוקא בפני שנים אבל בפני שלשה לא בעיא קנין:

ה׳[שם]
ת"ר כשם שהדין בשלשה כך פשרה בשלשה. נגמר הדין אי אתה רשאי לבצוע ר' יהושע בן קרחה אומ' מצוה לבצוע:

ו׳[שם ע"ב]
אמר רב הלכה כר' יהושע בן קרחה. וכדאוקמי' במצוה להזכיר הפשרה ולמימר להו אי דינא בעיתו אי פשרה בעיתו. ולת"ק ליכא מצוה לומר הכי אלא רשות. ולר' שמעון בן מנסיא הואיל ויודע להיכן הדין נוטה [אין] הדשות בידו לעשות פשרה כל זמן שלא נגמר הדין ובהא פליגי דלת"ק אפי' שמע דבריהם ויודע להיכן הדין נוטה הרשות בידו לעשות פשרה. ור' יהושע בן קרחה סבר כת"ק. ולר' שמעון בן מנסיא הואיל ויודע להיכן נוטה אע"ג דלא נגמר הדין אינו רשאי לעשות פשרה. ור' יהושע בן קרחה סבר כת"ק מק"ו דהשתא לת"ק דלית ליה מצוה אלא רשות אפילו הכי כל זמן שלא נגמר הדין אע"ג דידע להיכן הדין הרשות בידו לעשות פשרה. ר' יהושע בן קרחה דאית ליה מצוה לא כל שכן. הילכך קיימא לן דמצוה לומר אי דינא בעיתו אי פשרה בעיתו אע"ג דידעי להיכן הדין נוטה הואיל ולא נגמר הדין. ואי מתרצים מפשרים בינייהו ואי לא לא מפשרי' בינייהו. מיהו מה שפרש"י זצ"ל נגמר הדין אי אתה דשאי לבצוע דהיינו שכבר אמרו איש פ' אתה זכאי ואיש פלו' אתה חייב. לא נהירא אע"ג דלשון התלמוד מוכיח כן. מ"מ לא מסתבר למימר הכי דכיון דנתגלה להם לגמרי איך יגזלו את ממונו. ולא מסתבר למימר שלא יטעו שלא יאמרו אנו יראי' שמא טעינו בדין כדי שיתרצה בפשרה. ונראה לפרש נגמר הדין דהיינו שדקדקו היטב בדין וכמו גמרו את הדין דלא מיחסר אלא לומ' איש פלו' אתה זכאי ואיש פלו' אתה חייב. דכיון שנתברר כל כך אין להטעותן לעשות פשרה. שאם היה יודע שנתברר דינו לזכות לא היה מתרצה בפשרה בשום ענין. ומשתשמע דבריהם ואתה יודע להיכן הדין נוטה דקאמר ר' שמעון בן מנסיא היינו שכך נרא' להם שיזכה לפי טענותיהם. אבל לא דקדקו כל כך שכבר יש להם לומר איש פלו' אתה זכאי ואיש פלו' אתה חייב. אבל היכא שכבר אמרו איש פלוני אתה זכאי ואיש פלוני אתה חייב בהא מודו כ"ע שאין רשאי יותר לבצוע ביניהם:

ז׳מיהו היכא דאיכא שבועה על הנתבע או על התובע אע"ג דדקדקו כל הצורך דלא למיחסר אלא למימר איש פלו' אתה זכאי ואיש פלו' אתה חייב. פי' רבינו שמשון בר אברהם זצ"ל דאפי' הכי שרי למימר להו לעשות פשרה כי היכי דליפטרו מעונש שבועה:

ח׳[שם]
ר' יהודה אומר שנים שבאו לפניך לדין אחד רך ואחד חזק עד שלא תשמע דבריהם ואי אתה יודע להיכן הדין נוטה אתה רשאי לומר להם איני נזקק לכם שמא נתחייב חזק ונמצא רודפו. משתשמע דבריהם ואתה יודע להיכן הדין נוטה אי אתה רשאי לומר להם איני נזקק לכם שנ' לא תגורו מפני איש:

ט׳פי' רש"י זצ"ל שמא יתחייב חזק ונמצא רודף את הדיין. וכן משמע בדבריו מדנקט קרא דלא תגורו מפני איש דאיירי בדיינים. ופריב"א ורבינו שמשון בר אברהם זצ"ל דדוקא אחד רך ואחד חזק אבל שניהם חזקים אפילו קודם שידע להיכן הדין נוטה. משתשמע דבריהם אי אתה רשאי לומר איני נזקק לכם וחייב ליטפל בדינם דמצות עשה היא דכתיב בצדק תשפוט עמיתך:

י׳ראיתי ריב אנשים אשר חתמו עליו ישישים. והמה זקנים וראשים. ראשי האבות לבני ישר' הח' ר' יהושע והח' ר' הושעיא. ואלה דברי האבות וטענותם. הנה היום נתעצמו לדין ראובן ושמעון בפניי. וקבלו בקנין לעשות ככל אשר יפסקו ובא ראובן ותבע וקודם שפסקו ושסיים טענותיו. נתחדשה מריבה בין ראובן ובין אחד מן הדיינים כי היה בעיניו כבעל דין תביעו' על אותה קרקע. אך אם יביאו שלישי ממקום אחד יסיימו דבריו. ומתוך אלו הדברים בא אחד מן השנים אשד נחשב בעיני ראובן תם וישר וסילק עצמו מן הדין. ולא רצה לגמור את הדין על פי הטענות אשר שמע כי אמר אחרי אשר לא נסתיימו טענות של ראובן ויש לו תביעות על אותו קרקע אי אפשר לידע להיכן הדין נוטה. ועוד כי חבירינו הוא שונא לראובן ולא דיבר עמו שלשה ימים מחמת איבה. עד כאן דבריהם. וכן אני בעיני שיפה עשה הדיין שסילק עצמו. כדתניא פרק קמא דסנהדרין משתשמע דבריהם ואי אתה יודע להיכן הדין נוטה אי אתה רשאי לומר להם איני נזקק לכם. והשנים פשיטא שאין יכולין לגמור את הדין. דלא עדיפי משנים מזכין או שנים מחייבין ואחד אומר איני יודע דיוסיפו הדיינין כיון דמעיקרא אדעתא דתלת יתבי. ועוד כי אפילו יביאו השלישי ממקום אחר. או ירצה אותו שנסתלק לחזור לישב עמהם . לכאורה אני קורא על השונא והוא לא אויב לו. (ידיננו) לכתחילה לכל הפחות אינו רשאי לדונו דאע"ג דדיעבד לא מיפסיל. כמו שהקשה הרב יעקב דאורלינש זצ"ל מהא דאוקימנא ההוא דיש שכשר להעיד ואינו כשר לדון. לאתויי סומא באחת מעיניו ור' מאיר היא. מאי טעמא לא לאתויי שונא וכרבנן שכשר להעיד ואינו כשר לדון כדאיתא בפ' זה בורר אלא ודאי לא מיפסיל בדיעבד. וכן אוהב נמי לא מיפסיל בדיעבד. וכל הני דכתובות דקא פסלינן ליה לדינא לכתחילה אע"נ דנקט לשון פסול. כן נראה לפרש אע"פ שהיינו יכולין לומר דבדיעבד נמי (לא) מיפסיל והאי דלא נקט ליה למימר לאתויי שונא דלא נקיט אלא פסולי דלית להו תקנתא דומיא דגר וממזר דמייתי התם מכללא. והנה העדה כולה קדושה וכתורה ולא יריבו ביניהם אך תחזור האהבה לקדמתה והיה זה שלום יצחק בר אברהם זלה"ה:

י״א[דף ט' ע"א]
רבי עקיבה אומר לא בא השלישי אלא להחמיר עליו ולעשות דינו כיוצא באלו. א"כ ענש הכתוב לנטפל לעוברי עבירה כעוברי עבירה. על אחת כמה וכמה שישלם שכר טוב לנטפל לעושי מצוה כעושי מצוה. מה שנים נמצא אחד מהם קרוב או פסול עדותן בטילה. אף שלשה נמצא אחד מהם קרוב או פסול עדותן בטילה ומנין אפילו מאה ת"ל עדים. אמר רבי יוסי בד"א בדיני נפשות אבל בדיני ממונות תתקיים העדות בשאר. רבי אומר אחד דיני ממונות ואחד דיני נפשות בזמן שהתרו בהן אבל בזמן שלא התרו בהן מה יעשו שני אחים [ואחד] שראו באחד שהרג את הנפש. פריב"א זצ"ל דאתרוייהו קאי בזמן שהתרו בהן. ואע"ג דבדיני ממונות לא שייך התראה מ"מ צריך לבודקם אם לשם עדות נתכוונו כולם. והיינו דקא בעי עלה פ"ק דמכות היכי אמ' להו לידע אם לעדות נתכוונו כולם. אמר רבא ה"ק למיחזי אתיתו. או לאסהודי אתיתו כו' והאי דקא מסיק רבא למילתיה מה יעשו שני אחים שראו באחד שהרג את הנפש. לאו משום דאדיני נפשות דוקא קאי אלא לישנא דמתני' נקט וה"ק להו מה יעשו שני אחים שראו באחד שגזל את חבירו או מכר לחבירו או הלוה לחבירו. ומה שמפרשים דאדיני נפשות לחודייהו קאי. אבל בדיני ממונות אין צריך לבדוק אלא בכל ענין שנמצא מהם קרוב או פסול עדותן בטילה. ומפרשין נמי לההיא דקא בעי לה התם היכי אמרינן להו אדיני נפשות קאי. אין נראה בעיני רבינו יב"א זצ"ל משום דקשיא ליה דא"כ דיני ממונות חמורות מדיני נפשות דדיני נפשות אם לא התרו בהן ונמצאו מקצת מהן פסולין עדותן קיימת. ובדיני ממונות לעולם עדותן בטילה. ואפי' לא נתכוונו הפסול' לשם עדות. ועוד אמאי קא בעי עלה היכי אמרי' להו. מה צריך יותר והלא כבר מפורש במתניתא דעל ידי התראה אנו יודעים אם באו כולם לשם עדות ואם לאו. ואיתמר פרק קמא דמכות אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כר' יוסי. ורב נחמן אמר הלכה כר':

י״בופסק רבינו יב"א זצ"ל דהלכתא כרב נחמן דפסיק כר'. וכי אמ' הילכתא כשמואל בדיני הני מילי לגבי רב אבל שמואל ורב נחמן הילכתא כדב נחמן. הילכך הלכה כר'. וכן פסק רבי' יצחק אלפס זצ"ל דהלכה כרבי.וכתב רבי' יצחק אלפס זצ"ל וחזינן לגאון דקאמר הני מילי בעדות על פה. אבל בשטר שיש בו שלשה עדים ושנים מהם קרובים זה לזה. אם לא נודע בעדות ברורה שישבו שלשתן להעיד. וכתבו עדותן זה בפני זה. דדמי כמאן דאמרי למיסהד אתינא לא בטלינן לשטרא מספק אלא תתקיים העדות בשאר. דאמ' דילמא חד שבק רווחא למאן דקשיש מיניה ובא זה הקרוב וחתם שם שלא מדעת חבירו. ירושלמי כתב כל נכסיו לשני בני אדם והעדים מעידים עליו כשירין לזה ופסולין לזה ר' יוחנן אמר פסול רשב"ל אמר כשר. אמר ר' אלעזר מתני' מסייעא לר' יוחנן מה שנים נמצא אחד מהם קרוב או פסול עדותן בטילה אף שלשה ומנין אפילו מאה ת"ל עדים. ועוד כתב דהיכא דליכא בשטר אלא תרי וחד מינייהו פסול. אי נמי תרי קרובים להדדי אפילו מסריה ניהליה באפי סהדי אחריני דכשירי לא מהני מידי דהוה ליה מזוייף מתוכו כדגרסי' בפ' זה בורר בענין ההיא מתנתא דהוו חתימי עלה תרי גיסי. ואמר ליה רב יוסף זיל אייתי תרי סהדי דמסריה ניהלך באפי סהדי. ואמר ליה אביי והא מודה ר' אלעזר במזוייף מתוכו שהוא פסול. ואמר ליה רב יוסף להאיך זיל לא שבקו לי דאוקמיה בידך:

י״ג[דף י' ע"א]
אמר רבא פלו' בעל אשתו הוא ואחד מצטרפין להורגו אבל לא להורגה. מיכן אומר רבי' יב"א זצ"ל שקרובי הנרצח נאמנין להעיד על הרוצח ולא נוגעין בעדות הן. דמה שנהרג הרוצח אין מועיל כלום לא לנרצח ולא לקרוביו דהא הכא דקאמר פלו' בא על אשתו הרי הפסיד לו אשתו ואסרה עליו דנהי דאין נאמנין להורגה. לאוסרה על עצמה נאמן דשוויה על עצמו חתיכ' דאיסורא ואפי' הכי נאמן להורגו. ואפי' הנרצח עצמו אם יכול לדבר עדיין פסול להעיד דעדות שאי אתה יכול להזימה הוא. כדאמרינן לקמן הוא עצמו היה נאמן לומר פלוני הרגני דמה לי הרגני מה לי רבעני לאונסי:

י״דויש לי ללמוד מכאן דקרובי המוכה מעידין על המכה לגרשו מבית הכנסת ואפילו המוכה עצמו:

ט״ופרק זה בורר

ט״ז[דף כ"ג ע"א]
דיני ממונות בשלשה זה בורר לו אחד פי' כששניהם מתרצים לב"ד אין לנו לכופם לדין. אלא לפני ב"ד שבוררין שניהם. אבל כשהאחד מסרב ואינו רוצה לדון כלל או שלשה הדיוטות או יחיד מומחה יכול לדונו בעל כרחם כדפרי' לעיל. אבל כששניהם מתרצים לב"ד ונשמעים לב"ד. הילכת תקון רבנן מילתא כי היכי דליצייתו לדינא כדאוקימנ' בגמרא דה"ק שזה בורר לו דיין אחד וזה בורר לו דיין אחד ושניהם בוררין להם עוד אחד ומתוך כך יצא הדין לאמתו. ופרש"י זצ"ל דצייתי בעלי דינים דינא. דסבר החייב הרי אני ביררתי האחד ואם היה יכול להפך בזכותי היה מהפך. והדיינין עצמן נוחה דעתן להפך בזכות שניהם מפני ששניהם ביררום. ואיכא נמי לפרש דאותו שבירר ראובן יהפוך בזכות ראובן ואותו שבירר שמעון יהפוך בזכות שמעון ואותו שביררו שניהם יכריע ומתוך כך יצא הדין לאמתו. דאוקימ' דאותו השלישי כו"ע לא פליגי דדעת הדיינין בעינן ואין בעלי דינין יכולין לברור השלישי אלא אם כן הודיעו לדיינין אלו השנים ויתרצו בו שישב עמהם. כי פליגי ר' מאיר וחכמים בדעת בעלי דינים דר' מאיר סבר דעת בעלי דינין נמי בעינן ורבנן סברי דעת בעלי דינין לא בעינן. וקיימא לן כחכמים דלא בעינן דעת בעלי דינין אלא הדיינין עצמן בוררין להן השלישי דדוקא בדיינין איכא קפידא שמא יבררו בעלי דינין אדם שאינו הגון ואיכא בושת לדיינין לישב עמו ולשאל לו. אבל היכא שהדיינין בוררין להם השלישי מאי איכפת להו לבעלי דינין את מי יבררו הואיל ויוציאו הדין לאמתו כל שלשתן:

י״זהילכך יש לי ללמוד מיכן היכא דביררו את שני דיינין וטענו לפניהם שאין בעלי דינים יכולין לומר לדיינים אל תשאלו דיני מפלוני תלמיד חכם אלא מפלוני דהא הלכה כחכמי' דלא בעינן דעת בעלי דינין. ואם היו יכולין למחות (אי) הוי בעינן דעתייהו דסוף סוף כשידעו ימחו ולא יתרצו בדין שיאמרו לא היה לכם לשאול אלא לפלוני. אלא ודאי לא בעינן דעתייהו כלל אלא שואלים הדיינין הדין למי שהם רוצים ובלבד שלא יהא קרוב או פסול. והיכא שזה בורר לו אחד וזה בורר לו אחד שוב אינו יכול לחזור בו ולומר אני רוצה לברור לי אחד כדתנן פ"ק דבבא מציע' . מצא שטרי בירורין הרי זה יחזיר ואמרי' בגמ' מאי שטרי בירורין הכא תרגימו שטרי טענתא. ר' ירמיה אמר זה בורר לו אחד וזה בורר לו אחד. ופרש"י זצ"ל דזה בורר לו אחד כשבוררין להם דיינין כותבין להם זה בירר לו את פלוני וזה בירר לו את פלוני שלא יוכלו לחזור בהם. וה"ה שלא כתבו ואיכא עידי בירורין. דכתיבה לא מהניא אלא לענין שלא יחזור בו ויאמר לא ביררתיו מעולם דומיא דשטרי טענתא:

י״ח[שם]
מתני' זה פוסל דיינו של זה וזה פוסל דיינו של זה דברי ר' מאיר. וחכמים אומרים אימתי בזמן שמביא עליהם ראיה שהם קרובים או פסולים. אבל אם היו כשרים או מומחים מפי ב"ד אינו יכול לפוסלן. פי' ראובן פוסל דיין שבירר לו שמעון שיכול לומר לא אדון לפניו. וכן יכול לומר שמעון לדיין שבירר לו ראובן. ואוקמה ר' יוחנן בערכאות של סוריא דוקא דהיינו יושבי קרנות שיכול לומר לא אדון אלא לפני מומחה. דהואיל וציית דינא אין דנין אותו בעל כרחו אפילו שלשה הדיוטות. ורבנן סברי דהואיל שזה בירר לו אחר מיושבי קרנות גם הוא יברר אחד. אבל היכא שבירר לו מומחה מורים כ"ע שאינו יכול לומר לא אדון לפניו אלא אם כן יביא ראיה שהוא קרוב או פסול. וקיימא לן כרבנן:

י״טהילכך לא שנא בירר מומחה לא שנא בירר לו אחר מיושבי קרנות לא מצי למימר לא אדון לפניו עד שיביא ראיה שהוא קרוב או פסול:

כ׳[שם]
מתני' זה פוסל עדיו של זה וזה פוסל עדיו של זה דברי ר' מאיר אימתי בזמן שמביא עליהם ראיה שהם קרובים או פסולים אבל אם היו כשרים אינו יכול לפוסלן. אוקמה ר' אלעזר למתני' בעדים ממש ולא עדו. ובבא הוא ואחר לפוסלו וכדתרצה רב אחא בריה דרב איקא כגון שקרא עליו ערעור דפגם משפחה שאומר שהוא עבד ממשפחת עבדים [ולהעיד על המשפחה] שלא נשתחררה בא ופסול הוא ואמשפחה קא מסהדי. דר' מאיר סבר הני אמשפחה קא מסהדי. ואיהו ממילא קא מיפסיל דלאו משום האי לחודיה אסהוד. הילכך סהדותא [הוי] ולאו כנוגע בעדות דמי. ורבנן סברי סוף סוף נוגעי בעדותן הן. והלכה כרבנן. אבל ערעור דגזלנותא שעליו הוא מעיד לכולי עלמא נוגע בעדות הוא ואפי' ר' מאיר מודה דלאו כל כמיניה למיפסליה. ולא איתברר לי היכא דהוה רגיל למימר האי בעל דין דהאי עד גזלן הוא קודם זה המעשה או מהימן. מידי רהוה את"ח שאמרה בשעת מעשה. היכא שנוגע בדבר דלא מהימן ואם היה מודה ובא קודם המעשה מהימן. ולא איתבריר לי נמי אי מפסיל האי עד לשאר עדיות. הואיל ועיקר אסהדותיה דהאי לצורכו הוה לא מיפסיל על פיו אפי' לשאר עדיות או דילמא בשאר עדיות שאינו נוגע בדבר מיפסיל על פיו. מיהו גבי שתי כיתי עדים דפרישית בסמוך משמע דלא מיפסלי אפילו לעדות אחרת:

כ״א[שם ע"ב]
כי אתא רב דימי אמר רבי יוחנן מחלוקת בשתי כיתי עדים דר' מאיר סבר צריך לברר וחכמים סברי אין צריך לברר. אבל (בבת) אחת ד"ה אין יכולין לפוסלן. פי' מחלוקת בשתי כיתי עדים שאמר בעל דין בפנינו יש לי שתי כיתי עדים בדבר והביא ראשונה. ועמד חבירו ואחר ואמר פסולין הן דהשתא לאו נוגע בעדות הוא שהרי אמר יש לי כת אחרת ואם ביקש ולא מצא יפסיד דקסבר ר' מאיר צריך בעל דין לברר להעמיד על האמת כל דבריו שטוען בב"ד והני מיפסלי אף לעדות אחרת. ואם ביקש ומצא כת אחרת הרי בירר דבריו שאמר להביא והביא. והוא לא רק דסבור שכשירין הן אע"פ שראשונה נפסלה. ורבנן סברי אין צריך לברר ויכול לומר אין לי עוד. ונמצא זה נוגע בעדותו ולא מיפסלי אפילו לעדות זו. ולא נהירא זה הפי' חדא דאין זה בירור דברים לר' מאיר הואיל וכת אחת נפסלה עדיין נוגע בעדות הוא. ועוד דאי נמי הוי בירור דברים בהכי נוגע בעדות הוא ואם לא ימצא כת אחרים כשרין אלא כת פסולין נמצא מפסיד בפסולן של ראשונים. דאם לא נפסלו ראשונים היה מוציא ממונו על פיהם ודבריו נבררין על ידי שניה. ואע"פ שפסולין ועדיין הוא מפסיד. הילכך פרש"י זצ"ל דה"ג ועיקר דר' מאיר סבר אין צריך לברר. וזה שאמר להביא שתי כיתי עדים והביאן והאחת נפסלת אין בכך כלום שאין צריך לברר דבריו. ודיו בכת הכשרים. ואלו נפסלין לעדות אחרת על פי בעל דין ואחד דאינו נוגע בעדות. ורבנן סברי צריך לברר ונמצא זה נוגע בעדות ולא מיפסלי:

כ״בשמעינן מהכא לתרי לישנא למ"ד צריך לברר. היכי דאמר יש לי שני כיתי עדים שצריך להביא שני כיתי עדים. ואם לא הביא שני כיתי עדים הפסיד. אלא יש ללישנא קמא ואפי' תהא כת שניה פסולה הרי בירר דבריו וללישנא אחרינא צריך שני כיתות וכשירות. ולמאן דאמר אין צריך לברר אף על גב דאמר יש לי שתי כיתות דיו בכת אחת. ותו איכא בין הני תרי לישני. דללישנא קמא דגרסינן דר' מאיר סבר צריך לברר. ורבנן סברי אין צריך לברר. דלמאן דסברי צריך לברר בעל דין ואחר עמו פסלי הכת האחת ולאו נוגעין בעדותן הן. ולמאן דסברי אין צריך לברר לא פסלי להו וללישנא אחרינא איפכא. ואמרינן נמצא כת שניה קרובין או פסולין מהו פי' לר' מאיר נהי דאין צריך לברר מ"מ עכשיו אין כאן עדות והוה ליה נוגע בעדות למפרע. או דילמא כי אסהיר מיהו לאו נוגע בעדות הוא דאכתי לא נמצא כת שניה פסולה. ואסקינן כבר העידו עדים הראשונים כשנמצאת כת שניה פסולה כבר נתקבלה בכשרות עדותן של אלו המעידין על הפסולין ועדיין לא היה נוגע בעדות ומאחר שנתקבלה בהכשר נאמנין לפסול את הראשונים. ל"א כבר העידו הראשונים כת ראשונה שהעידו בעדותן של בעלי דינין ומהימני דכיון דשניה פסולה תו לא מיפסלי קמאי דהוה ליה נוגע בעדותן. ולשון ראשון נראה לרש"י זצ"ל מדנקט האי לישנא כבר העידו. לימא בדרבי ורשב"ג קמיפלני. דתניא הבא לידון בשטר ובחזקה נידון בשטר דברי רבי רשב"ג אומר נידון בחזקה והוינן בה בחזקה ולא בשטר. אלא אימא אף בחזקה. וקיימא לן דבצריך לברר קמיפלני. לא אליבא דרשב"ג כ"ע לא פליגי פי' שאין צריך לברר כי פליגי אליבא דר' [ר'] מאיר [כרבי]. ורבנן אמרי לך אפי' תימא ר' ע"כ לא קאמר ר' התם דחזקה [ד]מכח שטרא אתיא פי' ע"כ לא קאמר רבי התם דצריך לברר אלא משום דחזקה לאו עיקר ראיה מכח שטרא קא אתיא דאי הוה טעין ברישא החזקתי בה לעצמי שלא אמר לי אדם מעולם אין זו חזקה. וכי אמר אתה מכרתה לי דהיינו [ב]שטרא ואיבדתיו לאחר ג' שנים הויא חזקה. הילכך הואיל ואמר ישנו בידי צריך לברר. אבל הכא דהני עדים לאו מכח הני עדים קאתו אפילו רבי מודה דאין צריך לברר. וללישנא אחרינא ה"ק אפילו תימא תרוייהו אליבא דרבי פליגי. ור' מאיר אמר לך אנא דאמר אפי' לרבי. ופרש"י זצ"ל דמשום דקיימא לן דהלכה כרבי מחביריו. מהדרינן לאוקמי פלוגתייהו אליביה. וכן פי' רבינו יהודה בר נתן זצ"ל:

כ״גהילכך גבי הבא לידון בשטר ובחזקה הלכה כרבי שנידון בשטר. ואע"ג דיש לו עידי חזקה צריך להביא השטר ואם לא יביא (הקרקע) מוציאין (השטר) מתחת ידו. וקיי"ל נמי כי הא דאמר ר' אבא אמר רב אדא בר אהבה אמר רב האומר לחבירו פרעתיך בפני פלוני ופלוני צריך שיבואו פלוני ופלוני ויעידו. ואינו נאמן אפי' בשבועה (שפרע) הלוה שפרעו ופטור דלענין הבא לידון בשתי כיתי עדים קיימא לן כי ההוא לישנא דר' מאיר סבר אין צריך לברר ורבנן סברי צריך לברר. והלכה כרבנן. ואע"נ דתריצנא לדר' מאיר אליבא דרבי דהילכתא כוותיה הא פליגי רבנן עליה וסברי צריך לברר. הילכך הלכה כרבים. וצריך להביא שתי כיתי עדים כשרים וזכה בדין אבל אם לא יביא כת שניה הפסיד. והלכה נמי כרבנן. דבעל דין ואחד לא פסלי את הכת הראשונה דהואיל וצריך לברר ולהביא שני הכתות הכשרי' אי מיפסלא הכת האחת נוגע בעדותו הוא. כך השיטה והמסקנא לפירוש רש"י זצ"ל. מיהו ממאי דמהדרי' לאוקמי פלוגתא אליבא דרבי נראה בעיני דאין ראיה דהילכתא כרבי. דהא אליבא דר' שמעון בן גמליאל ליכא לאוקמי כלל פלוגתייהו. דהא מאן דסבר גבי שני כיתי עדים דאין צריך לברר אף על גב דהני עדים לאו מכח הני עדים קא אתו. וכ"ש הכא דחזקה מכח שטרא קא אתיא כ"ש שיסבור שצריך לברר ופליג אדר' שמעון בן גמליאל דבשלמא אי הוה מצי לאוקמינהו אליבא דר' שמעון בן גמליאל ואפי' הכי הוה מוקי להו אליבא דרבי אז הוה משמע דהלכה כרבי. אבל השתא משום דלא מצי לאוקמינהו אליבא דר' שמעון בן גמליאל מוקי להו אליבא דר' ואין ראי' מכאן שהלכה כרבי. ואע"ג דקיי"ל הלכה כרבי מחבירו. הכא הלכה כר' שמעון בן גמליאל כדמוכח בב"ב בפ' גט פשוט דאסיקנא דבלברר פליגי כי הא דר' יצחק הוה מסיק ביה זוזי בר' אבא אתא לקמיה דרבי יצחק נפחא א"ל הב לי זוזיי א"ל פרעתיך בפני פלוני ופלוני א"ל יבואו פלו' ופלו' ויעידו א"ל אי לא (אתן) לא מהימני והא קיימא לן המלוה את חבירו בעדים אין צריך לפורעו בעדים. א"ל בהא כשמעתיה דמר סבירא לי דאמר ר' אבא אמר רב אדא בר אהבה אמר רב האומר לחבירו פרעתיך בפני פלוני ופלוני צריך שיבואו פלוני ופלוני ויעידו. והאמר רב גידל אמר רב הלכה כר' שמעון גמליאל. ואפי' [רבי] לא אמר אלא לברר. אנא נמי לברר קאמינא. ופרשב"ם זצ"ל אטו לא מהימני' לומ' פרעתי אפילו בלא עדים והא קיימא לן פ' שבועת הדיינין (בשמעתין) דאמר' משמיה דרב צריך שיבואו פלו' ופלו' ויעידו. ומיהו אי אתו הני סהדי ואמרי לא היו דברים מעולם [הא אמר רבא בפ' שבועות הדיינין ד' מ"א] כל מילתא דלא רמיא עליה דאינש לאו אדעתיה ולא מידכר. והכי הילכתא כרבא ונשבע הלוה שפרעו ופטור. א"ל ר' אבא והאמר רב גידל אמר רב הלכה כר' שמעון בן גמליאל שאמר נידון אף בחזקה לבדה. דכיון דלא היה צריך לטעון שטר יש בידי מאחר דאכלה שני חזקה אין צריך לברר את דבריו שהרבה לטעון מה שאינו צריך. ואנא נמי כיון דבלא עדים מהימנ' אין צריך לברר ולהביא עדים שאמרתי. ואף ר' לא אמר אלא לברר. כלו' מן הדין הלכה כר' שמעון בן גמליאל שאף ר' לא נחלק [אלא] משום דס"ל דצריך לברר את דבריו אחר שטען יש לי שטר. ורבי מודה שאם לא טען לא היה צריך אלא חזקה לבדה. וכיון דלא הויא פלוגתייהו אלא בלברר נראין דברי ר' שמעון בן גמליאל שאין לו להפסיד בשביל שפת יתר. א"ל אנא נמי לברר קאמינא כלומר כר' סבירא לי ואם לא בירר דבריו הפסיד. וכן פי' רבינו זקיני מ"כ פרק זה בורר אליבא דר' שצריך לברר ואם לא הביא שטר הפסיד. ויש לשון אחר אבל אין בו ממש. ואע"פ שהלכה כר' מחבירו. בהא הילכתא כר' שמעון בן גמליאל שאין צריך לברר כדאמר רב גידל אמר רב עכ"ל. ולא נהירא לי מה שפי' בדברי ר' שאם יבאו פלו' ופלו' ויאמרו לא היו דברים מעולם שנשבע הלוה שפרעו ונפטר. אם כן משמע שר' אבא רצה ליפטר בלא שבועה. והא ודאי ליתא. דאע"ג דקיימא לן המלוה את חבירו בעדים אין צריך לפורעו בעדים שבועה מיהא בעי. אלא ר' אבא רצה ליפטר בשבועה ור' יצחק נפחא השיב לו דאפי' בשבועה לא מהימן שצריך לברר כרבי דאמר יבאו פלו' ופלו' ויעידו ולא מיפטר בשבועה וההיא דפרק שבועת הדיינין ההוא דא"ל לחבריה הב לי מאה זוזי דמסיקנא בך א"ל פרעתיך בפני פלו' ופלו' אתו פלו' ופלו' אמרו לא היו דברי' מעולם סבר רב ששת למימר הוחזק כפרן א"ל רבא אמינא כל מילתא דלא רמיא עליה דאינש אמרה ולאו אדעתיה. א"כ משמע דכי האי גוונא מהימן בשבועה וקשיא ההיא דר' דפריש' דלא מהימן אפי' בשבועה איכא למימר דרבא כר' שמעון בן גמליאל סבירא ליה דאין צריך לברר הילכך מהימן בשבועה. ומסתייעא מילתא דהלכה כר' שמעון בן גמליאל:

כ״דהילכך הלכה כרשב"ג דהבא לידון בשטר ובחזקה. נידון אף בחזקה בלא שטר. והאומר פרעתיך בפני פלו' ופלו' אין צריך שיבאו פלו' ופלו' ויעידו. ולא עוד אלא אפילו אתו פלו' ופלו' ואמרו לא היו דברים מעולם אפילו הכי נשבע ונפטר. והלכה הבא לידון בשתי כיתי עדים אין צריך לברר ודיו בכת אחת דהשתא הבא לידון בשטר ובחזקה דחזקה מכח שטרא קאתיא אפילו הכי קיימא לן כר' שמעון בן גמליאל דאין צריך לברר ונידון אף בחזקה בלא שטר. כל שכן הבא לידון בשתי כיתי עדים דהני עדים לא מכח הני עדים קא אתו דאין צריך לברר ודיו בכת האחת. ובעל דין ואחד מצטרפין לפסול הכת האחת דלאו נוגע בעדות הוא שהעדות מתקיימת בכת האחת. וכן מפרש רבינו תם זצ"ל דלמאן דאמ' צריך לברר אם לא בירר לא הפסיד. והא דאמ' צריך לברר היינו שצריך לטרוח לברר דבריו מיהו אם לא בירר לא הפסיד. וההוא לישנא דגט פשוט דקאמר ואף ר' לא קאמר אלא לברר ואמר לי' אנא נמי לברר קאמינא לטרוח להוציא הדבר לאורה. מיהו אם לא בירר לא הפסיד. ואתיא שפיר ההיא דשבועת הדיינין. וכדברי ר"ת מוכיח בירושלמי מנה לי בידך אמר לו הן. אל תתנהו לי אלא בפני פלו' ופלו' (אמר ליה נתתיו לך בפני פלו' ופלו') [למחר אמר לי'] תנהו לי א"ל נתתיו לך בפני פלו' ופלו'. אתא עובדא קומי רבי אמר יבאו פלו' ופלו' ויעידו. הבא לידון בשטר ובחזקה רבי אומר ידון בשטר רשב"ג אומר ידון בחזקה. מעשה בא לפני ר' והורה כר' שמעון בן גמליאל. קשיא דר' אדר'. לא קשיא לא רצה ר' אלא לעמוד על אמיתת הדבר:

כ״ה[דף כ"ד ע"א]
מתני' אמר לו נאמן עלי אבא נאמן עלי אביך ר' מאיר אומר יכול לחזור בו. וחכמים אומרים אינו יכול לחזור בו. [גמ'] אמר רב דימי בריה דרב נחמיה בריה דרב יוסף כגון דקבליה עליה בחד. פרש"י זצ"ל דקבליה עליה בחד דיינא ואע"ג דאיכא תרי אחריני בהדיה. אמר ר' מאיר יכול לחזור בו. מכאן נראה בעיני דהיכא שקיבל עליו עד אחד להיות נאמן עליו כבי תרי לענין ממון שאין יכול לחזור בו. מההיא דלעיל דאמר ר' שמעון בן לקיש תני עדו ואוקימנא לממון. וכגון דקבליה עליה כבי תרי. ופרכינן תניינא אמר ליה נאמן עלי אבא וכו' ואמר רב דימי בריה דרב נחמיה בריה דרב יוסף דקבליה עליה בחד פי' אלמא כיון דפסיל מדאורייתא לר' מאיר מצי הדר ביה. ולרבנן אפילו הכי לא מצי הדר ביה. ה"ה דפליגי היכא דקיבלו עלייהו חד לענין ממון דחד טעמא ושנינו דצריכא פי' שלא תאמר דלאו חד טעמא. אלא כי היכי דאמרי רבנן באבא ואביך דקבליה עליה כחד דלא מצי הדר ביה. הכי נמי היכא דקביל עליה חד לענין ממון להיות נאמן כבי תרי לא מצי הדר ביה. והלכה כחכמים. ואף על גב דליתה לדר' שמעון בן (לוי) היינו משום דפרכינן דמדקתני רישא דיינו וסיפא עדיו אלמא דוקא קתני (אלמא מאתה). מיהו מאותה סברא שהיה מדמה עד אחד לענין ממון. לקרוב לענין דין לא הדר ביה דחד טעמא. ואע"ג דליכא למימד דהשתא דליתה לדר' שמעון ב"ל ליתה נמי לצריכותא. דלא קאמרי רבנן אלא באבא ואביך משום דחזו לעלמא. אבל חד כבי תרי דלעלמא לא חזי לא. מ"מ הואיל והקשה סתמא דתלמודא תניינא דרך פשיטא והשוה להו אהדדי כל כמה דלא חזינן דהדר ביה מסברתו ליכא למימר דהדר ביה מסברתו הראשונה. הילכך כי היכי דמכשרי רבנן באבא ואביך דפסולא דאורייתא וקיימא לן כוותייהו ה"נ מכשרי בבי תרי לענין ממונא וקיימא לן כוותייהו. כך נראה בעיני אני המחבר יצחק בר משה נב"ה. ופי' ריב"א זצ"ל דהא דאמר רב דימי בריה דרב נחמי' בריה דרב יוסף כגון דקבליה עליה בחד דאליבא דרבנן קאי דאי קבליה עליה בחד דאין כאן אלא חד פסול הוא דאין יכול לחזור בו. אבל אי קבליה עליה כבי תרי דאיכא תרי פסלי חדא דקרוב ועוד דיחיד הוא אפילו רבנן מודו דיכול לחזור בו כדקאמרי' בסמוך בהא קאמר רבא דלא מצי הדר ביה משום דאבא ואביך חד לעלמא אבל חד כבי תרי וכו' אלמא לא מכשרי רבנן אבא ואביך אלא בחד דחזו לעלמא. וגם הלשון מוכיח כגון דקבליה עליה בחד. ואי אדר' מאיר קאי הוה ליה למימ' אע"ג דקבליה עליה בחד קאמר ר' מאיר דיכול לחזור בו. מיהו מה שהביא ראיה מלשון צריכותא אינה ראיה דהא אוקימנא דמודו בעד אחד כבי תרי אע"ג דלא חזו לעלמא. ולא אשכחן דהדר ביה מזאת הסבר'. מיהו הלשון מוכיח כדבריו כדפרישנא:

כ״ווכתוב באלפס דהיכא דקיבל עליה קרוב או פסול כבי תרי וקנו מיניה לא מצי הדר ביה דקיי"ל אין לאחד קנין כלום. דהא אפי' קיבל עליה לבעלה דינו כבי תרי וקנו מידו אינו יכול לחזור בו. כדגרסי' פ' שבועת הדיינין ההוא דאמר לי' לחברי' מהימנת לי כבי תרי כל אימת דאמרת לא פרענא לך שנאמן עליו כבי תרי הואיל וקביל עליה. רוצה לומר דההיא מיירא כגון דקנו מיניה. רש"י זצ"ל לא הזכיר קנין בפירושיו. אלא כך כתב ההוא דאמר למלוה בפני עדים בשעת הלואה נאמן אתה עלי כ"ז שתאמר לא התקבלתי לא אוכל לומר לך פרעתיך. אבל קנין לא הזכיר כלל. מיהו כ"ש שהיא ראיה לדברי הגאון:

כ״ז[שם]
מתני' נאמן עלי אבא נאמן עלי אביך. פי' בין לדין בין לעדות. נאמנין עלי שלשה רועי בקר. פי' לדין אע"פ שאין מומחין. אבל לעדות כשרין הן כדלקמן. ר' מאיר אומ' יכול לחזור בו וחכמים אומרים אינו יכול לחזור בו:

כ״ח[שם ע"ב]
אמר רשב"ל מחלוקת לפני גמר דין אבל לאחר גמר דין ד"ה אינו יכול לחזור בו. ור' יוחנן אמר לאחר גמר דין מחלוקת. ואוקימנא הא דאמר רבא קיבל עליו קרוב או פסול לפני גמר דין יכול לחזור בו לאחר גמר דין אינו יכול לחזור בו דרבא טעמא דנפשיה קאמר וסבירא ליה דכי פליגי רבנן בלאחר גמר דין. אבל לפני גמר דין מודו. אבל לר' יוחנן בין בזה ובין בזה מחלוקת. בפירושי רש"י ור' יהודה בר נתן. הילכך שלש מחלוקת בדבר. לרשב"ל לרבנן בין לפני גמר דין בין לאחר גמר דין אינו יכול לחזור בו. ולר' מאיר לפני גמר דין יכול לחזור בו לאחר גמר דין אינו יכול לחזור בו. ולר' יוחנן בין לפני גמר דין בין לאחר גמר דין לר' מאיר יכול לחזור בו. ולרבא לפני גמר דין לכולי עלמא חוזר ולאחר גמר דין לר' מאיר חוזר ולרבנן אינו חוזר:

כ״טופסק רבינו יהודה בר נתן ז"ל דהלכה כדפסיק רבא דהוא מאמוראי בתראי. ותו שלח ליה רב נחמן בר רב חסדא לרב נחמן בר יעקב ילמדינו רבינו לפני גמר דין מחלוקת או לאחר גמר דין מחלוקת והלכה כדברי מי. שלח ליה לאחר גמר דין מחלוקת והלכה כדברי חכמים. פי' אבל לפני גמר דין לכולי עלמא חוזר דהיינו כרבא. רב אשי אמר הכי שלח ליה באתן לך מחלוקת או במחול לך מחלוקת והלכה כדברי מי שלח ליה באתן לך מחלוקת והלכה כדברי חכמים. ופסיק רבינו יצחק אלפס זצ"ל דקיימא לן כי הני תרי לישני דרב נחמן בר יעקב. ונראה בעיני דמתניתין כולה מיירי שקיבל עליו אבא ואביך. ודור לי בחיי ראשך וגם קיבל עליו קרוב או פסול היינו שקיבל עליו בב"ד דאי חוץ לב"ד ולא קנו מיני' לאו כלום הוא וחוזר אפי' לאחר גמר דין לכולי עלמא. הילכך כל היכא שקיבל עליו אבא ואביך או שאר פסולין בב"ד. או שאמר לו דור לי בחיי ראשך בב"ד ואתן לך ולא קנו מיניה לכולי עלמא הדר לפני גמר דין [ולאחר גמר דין] לא מצי הדר כחכמים. והיכא שקנו מיניה אפילו לפני גמר דין לא מצי הדר. כדתנן בפומבדיתא אמר ר' חיננא בר שלמיא שלחו ליה מבי רב לשמואל ילמדינו רבינו לפני גמר דין וקנו מידו מהו פי' דסבירא להו דלאחר גמר דין פליגי אבל לפני גמר דין לכולי עלמא חוזר כדרבא. וקא מיבעיא להו היכא דקנו מיניה קודם גמר דין מהו ושלח להו אין לאחר קנין כלום. וה"ה היכא דקנו מיניה אפי' חוץ לב"ד דאין לאחר גמר דין כלום. מיהו לפני גמר דין במחול לך לא ידענא מאי אידון:

ל׳[שם]
מתני' היה חייב לחבירו שבועה ואמר לו דור לי בחיי ראשך ר' מאיר אומר יכול לחזור בו וחכמים אומרים אין יכול לחזור בו. פי' מתניתין בנשבעין ונוטלין דהוה ליה אתן לך כדאוקימנא מתני' באתן לך והלכה כחכמים וה"נ כגון דא"ל נתבע לתובע דור לי ואתן לך. וכדאוקימנא דלאחר גמר דין מתלוקת כמו כן הכא לאחר דנדר בחיי ראשו קא מיפלגי. והלכה כחכמים דלא מצי הדר ביה. אבל קודם דנדר לכולי עלמא הדר ביה. הילכך ההיא דפ' יש נוחלין דשלח ליה רבא לרב יוסף בר חמא עבדי גנבת והלה אומר לא גנבתי מה טיבו אצלך אתה מכרתו לי אתה נתתו לי במתנה רצונך השבע וטול. ה"ג ונשבע ונוטל ואינו יכול לחזור בו פי' שכבר נשבע דהוי כמו לאחר גמר דין דהיינו כמסקנא דהכא. ואתי נמי שפיר הא דמסיק התם דקא משמע לן דבאתן לך מחלוקת והלכה כחכמים. דהא מוקמינן הכא פלוגתייהו לאחר גמר דין אבל לפני גמר דין מצי הדר ביה. וכן משמע לשון ר"ש זצ"ל ביש נוחלין דדוקא לאחד שנשבעו אינו יכול לחזור בו. וההיא דריש פ' שבועת הדיינין גבי היו מאיימין עליו דקתני אמר איני נשבע פוטרים אותו מיד. פרש"י זצ"ל ואין משהין אותו כאן שלא יחזור בו ועל כרחו ישלם מה שקיבל עליו בב"ד. התם נמי כל זמן שעומד בב"ד חשיב כקודם גמר דין ויכול לחזור בו. וכשיצא מב"ד חשיב (כלאחר) גמר דין ואינו יכול לחזור. ועל כן היו ממהרין להוציאו כדי שלא יחזור בו כל זמן שעומד בב"ד. וההיא דפ' המפקיד אמר הריני משלם וחזר ואמר איני משלם מהו מי אמרי' מיהדר קא הדר ביה או דילמא במילתיה קאי ודחויי קא מדחי ליה. משמע אע"ג דאמר הריני משלם ואיני נשבע מצי הדר ביה וישבע ולא ישלם התם קודם שיצא מב"ד עסקינן ומצי למיהדר ביה. אי נמי לאחד שיצא מב"ד אע"ג דלא מצי הדר ביה ולאטרוחי לבי דינא לא מקני כפילא:

ל״אהילכך כל היכא דאמר ליה דור לי בחיי ראשך ואתן לך. אי נמי במקום שאין לך מן הדין לישבע וליטול כההיא דיש נוחלין דמיירי כגון שהחזיק בעבד ג' שנים דיש לו חזקה כדפי' רבינו שמואל זצ"ל התם. וא"ל תשבע ותטול (השביע) היא הויא גמר דין. אם כבר נשבע אינו יכול לחזור בו הנשבע ואם עדיין לא נשבע יכול לחזור בו. והיכא שחייב שבועה וליפטר ואמר איני נשבע ומשלם. היציאה מב"ד הויא גמר דין דכל זמן שלא יצא מב"ד יכול לחזור בו וישבע ולא ישלם. ולאחר שיצא מב"ד הרי זה משלם ואינו נשבע. והיכא דאמר ליה דוד בחיי ראשך וקנו מיניה אע"ג דלא נשבע עדיין אינו יכול לחזור בו. וכן היכא שאמר איני נשבע ואשלם וקנו מיניה אע"ג דלא יצא מב"ד לא מצי הדר ביה דאין לאחד קנין כלום:

ל״ב[דף כ"ד ע"ב]
מתני' אלו הן הפסולין המשחק בקוביא ומלוה ברבית ומפריחי יונים וסוחרי שביעית. פי' אלו הן הפסולין לדין ולהעיד. פי' רבינו יצחק זצ"ל דכל הני פסולי' דרבנן נינהו מדלא קתני גזלן בהדייהו. ואתי נמי שפיר דלא גר' והעבדים שהוא פסול דאורייתא. משחק בקוביא למאן דמפרש בגמ' דכי האי גוונא לאו אסמכתא היא אלא לפי שאין עוסקין ביישובו של עולם. ניחא דכשר הוא דאורייתא ולא מיפסיל אלא מדרבנן. ואפילו למאן דאמר משום דהוה ליה אסמכתא ולא קניא. מ"מ אינו סבור לעשות איסורא וכשר דאורייתא ומיפסיל מדרבנן. ומלוה ברבית פי' ברבית שאינה קצוצה ואפי' ברבית קצוצה לא משמע ליה לאינש איסורא היכא דיהיב ליה מדעתיה. אלא א"כ מעכב משכון שלו בעל כרחו. ומפריחי יונים. אי למאן דאמר אי תקדמיה יונך ליון היינו משחק בקוביא. ולמאן דאמר אין בהם משום גזל מפני דרכי שלום. וסוחרי שביעית בשביעית בזמן הזה. ואפי' בזמן שהשביעית דאוריי' היא הא אמרינן בגמרא משרבו ממציאי מעות לעניים ולא חשיב ליה איסורא דאורייתא. אבל רבינו יהודה בר נתן זצ"ל פי' משחק בקוביא פסולא דרבנן. מלוה ברבית פסולא דאורייתא. דרשע דחמס הוא שעובר על דת על עסקי ממון והתורה אמרה אל תשת רשע עד ותנא פסולא דרבנן וקתני פסולא דאורייתא. דפ"ק דראש השנה דקא חשיב כל הני פסולין. ואמ' בנמ' זאת אומדת גזלן דדבריהם כשר לעדות אשה. לאו אמלוה בריבית קאי אלא אאינך. והא דקתני הכא מלוה ברבית ולא קא חשיב בהדיה הגזלנין לאשמועינן דמלוה ברבית חשיב כגזלן. ואע"נ דהאי מדעתיה יהיב ליה ואיהו לא קא גזיל ליה. וגרסינן נמי והעבדים שהוא פסולא דאורייתא כדאמ' טעמא בבא קמא בהחובל קל וחומר מאשה. מלוה ברבית וה"ה לוה. כדאמ' בגמרא אמר רבא לוה ברבית פסול לעדות:

ל״גוראיתי כתוב בשם הגדולים דדוקא ברבית דאוריי' לוה פסול לעדות אבל ברבית דרבנן לוה לא מיפסיל. ואין נראה בעיני דהואיל שמדאורייתא המלוה והלוה בלא תעשה סברא הוא דבדרבנן תרוייהו מיפסלי. ותו כי פריך בגמרא לרבא דאמר לוה ברבית פסול לעדות. והא אנן מלוה תנן דמשמע מלוה ולא לוה. ושנינו מלוה הבאה ברבית דמשמע אתרוייהו הוה ליה למימר מתני' ברבית דרבנן הילכך מלוה דוקא איפסיל ולא לוה. כי קאמר רבא דלוה נמי איפסיל בריבית דאורייתא. מדלא שני הכי ש"מ אפי' ברבית דרבנן לוה נמי איפסיל:

ל״ד[דף כ"ה ע"א]
המאכיל טרפות לישר' פסול לעדות הואיל שחמדתו מעבירו על דת. כדאמרי' ההוא טבחא דנפק טריפה מתותי ידיה פסליה רב נחמן ועבריה מאומנתיה:

ל״ה[דף כ"ז ע"א]
מומר אוכל נבילות לתיאבון ד"ה פסול. דכיון דמשום ממון קא עביד דכשהוא תאב לאכול בשר קונה נבילות משום דשכיחי בזול טפי מהיתירא הוה ליה רשע דחמס ופסול לדברי הכל. להכעיס אביי אמר פסול ורבא אמ' כשר והלכה כאביי. הילכך אחד משומד לתיאבון ואחד משומד להכעיס פסול לדין ולעדות:

ל״ו[דף כ"ה ע"ב]
תנא הוסיפו עליהן החמסנין והגזלנין פי' הוסיפו על פסולי דמתני' החמסנין. חמסן יהיב דמי אלא שאין הבעלים רוצים למכור וכגון שאמר רוצה אני דאי לא אמר רוצה אני אז לא הוי חמסן וכשר לעדות ולדין כדאמ' בשלהי הכונס א"ל רב אחא בריה דרבא לרב אשי מה בין גזלן לחמסן א"ל חמסן יהיב דמי גזלן לא יהיב דמי. א"ל אי יהיב דמי חמסן קרית ליה והאמר רב הונא תלוה וזבין זביניה זביני. אמר ליה לא קשיא הא דאמר רוצה אני הא דלא אמר רוצה אני. אלמא היכא דאמר רוצה אני לא הוי חמסן. והגזלנין שגזלו לחרש שוטה וקטן את מציאתן. ועוד הוסיפו עליהם הרועים והגבאים והמוכסין. גבאים היינו ממונים שהעמידן מלך האומות לגבות מס ומנת המלך וכרגא וארנונא מישר' חביריהם וגזרו עליהם ועל המוכסין משום דשקלי יתר על הקצבה. אמר רבא והרועים שאמרו אחד רועה בהמה דקה ואחד רועה בהמה גסה פסולים לעדות. ומי אמר רבא הכי והאמר רבא רועה בהמה דקה בארץ ישראל פסולין פי' משום ישוב ארץ ישראל. בחוצה לארץ כשרין. רועה בהמה גסה אפי' בארץ ישראל כשרין. ההוא במגדלי איתמר פי' שמגדלין אותן בבתיהן ואפי' הכי בארץ ישראל פסולין. מגדלי בהמה דקה דעבידא דמשמטא ורהטא לתוך השדות. אבל גסה לא משמטא ואפשר לנטורא. אבל רועה שמרען בחוץ באפר של יישוב אפילו בהמה גסה פסול שנכנסת לשדות של אחרים. והכי נמי מסתברא פי' דרועה בהמה גסה פסולין מדקתני נאמנין עלי שלשה רועי בקר. מאי לאו לעדות לא לדינא. פי' דלדינא מודינא דפסולין משום דלא גמירי אבל לעדות הכי נמי דכשרין. דיקא נמי דקתני שלשה. וכן המסקנא דמתני' דוקא לדין איירי ולא לעדות. מעתה ההיא דרבא דאמר דרועי בהמה גסה פסולין לעדות ליתא. אלא הא דרבא עיקר דאמר דרועה בהמה דקה בארץ ישראל פסולין ובחוצה לארץ כשרים. רועי בהמה גסה אפילו בארץ ישראל כשרין. ומסתייעא סברתא שהרי רש"י זצ"ל ור' יהודה בר נתן זצ"ל שניהם פי' משנתינו דנאמנין עלי שלשה רועי בקר דבדיני' קמיירי. ובפי' כתב רבינו יהודה בר נתן במשנה דשלשה רועי בקר כשרין הן לעדות. הילכך רועי בהמה דקה בארץ ישראל פסולין ובחוצה לארץ כשרין. רועי בהמה גסה אפי' בארץ ישראל כשרין כ"ש בחוצה לארץ:

ל״זוהא דקיימא לן דרועה פסול הני מילי ברועה בהמותיו. אבל רועה בהמות של אחרים כשר דאין אדם חוטא ולא לו. כדאמרי' פ"ק דבבא מציעא ותיפוק לי דהוה ליה רועה ואמר רב יהודה סתם רועה פסול לא קשיא הא דידיה הא דעלמא. דאי לא תימא הכי אנן חיותא לרועה היכי מסרינן הא קא עברי' אלפני עור לא תתן מכשול אלא חזקה אין אדם חוטא ולא לו:

ל״ח[דף כ"ז ע"א]
תניא אל תשת רשע עד אלו הגזלנין ומועלי בשבועו'. דהיינו אחד שבועת ממון ואחד שבועת שוא דהיינו שנשבע על עמוד של אבן שהוא של זהב. ואע"ג דלאו רשע דחמס הוא. דקיימא לן כאביי דלא בעי רשע דחמס. ואומר ר"ת זצ"ל שאם עבר על שבועת ביטוי כגון אוכל ולא אוכל נמי פסול לעדות. והא דתנן פרק כל הנשבעין ושכנגדו חשוד על השבועה כיצד אחת שבועת העדות ואחת שבועת הפקדון ואפילו שבועת שוא ופריך בגמרא וליתני נמי שבועת ביטוי ומשני כי קתני שבועה דכי קא משתבע בשיקרא קא משתבע. אבל שבועת ביטוי דאיכא למימר דבקושטא קא משתבע לא קתני. אומר ר"ת זצ"ל דה"ק כלו' בשבוע' ביטוי לא קא מיירי אבל פסול מיהא הויא. ונראה בעיני דשבועת שוא דהיינו שנשבע על עמוד של אבן שהוא של זהב ושבועת ביטוי דהיינו שאוכל ולא אכל או אכלתי ולא אכלתי שפירשנו דפסול לעדות היינו דוקא שהזכיר שם שמים בשבועתו דאי לא הזכיר שם שמים אמאי מיפסיל. ומסתייעא סברתי מהכותב גבי ההיא איתתא דקאמ' ידענא בה דחשידא אשבועתא שכתב בה"ג דמפקא שם שמים לבטלה ופירשו נשבעת ואינה מקיימת דהיינו שבועת ביטוי. הא למדת דאהזכרת שם שמים קפדינן. וכתב רבינו שמשון בר אברהם זצ"ל שיש לפסול כל העוברים על החרמות שבזמן הזה. ולפי מה שפירשתי בשם ר"ת זצ"ל דהעובר על שבועת ביטוי דהיינו אוכל ולא אוכל שהוא פסול יש לי ללמוד מכאן דעוברי חרמות של מס פסולים דהיינו אוכל שמקבל החרם כדי ליתן מכל זקוק דינר ואינו נותן דהיינו כמו נשבע לאכול ולא אכל דפסיל. אבל תוספות שנכתבו לפני ריב"א זצ"ל הביאו מההיא דכל הנשבעין דמסיק אבל שבועת ביטוי דאיכ' למימ' דבקושטא קא משתבע לא קתני ומשמע להו דה"ה דלא מיפסיל. והביאו משם על עוברי חרמות של מס דלא מיפסלי. אבל רב האי גאון זצ"ל כתב בשער ד' שאפי' נשבע שאעשה ולא עשה פסול לשבועה ולעדות דהיינו כדברי ר"ת זצ"ל. והרב ר' יצחק הלבן זצ"ל היה מפרש דברי רב האי גאון כגון שנשבע שאוכל היום מה שרחוק ממנו ג' ימים. ואינו נראה לי דא"כ היינו שבועת שוא שנשבע על דבר לעשות שברור לו שאינו יכול לעשות ודומה לנשבע על אבן שהוא עץ. ומאי אפילו בפירוש קאמר בזה בורר ובכל הנשבעין דשבועת שוא פסול. ותו לדבריו דילמא על ידי גמלא פרחא היה מדעתו להביאו אצלו.

ל״טאלא ודאי דעת גאון כדעת רבינו תם זצ"ל דבשבועת ביטוי מיפסיל:

מ׳[דף כ"ו ע"ב]
אמר רב נחמן אוכלי דבר אחר פסולין לעדות וה"מ בפרהסיא אבל בצנעה לא. ובפרהסיא נמי לא אמרן אלא אפשר ליה לאיתזוני בצנעה וקא מבזה נפשי' בפרהסיא. אבל לא אפשר ליה חיותיה הוא. פרש"י זצ"ל וכן רבי' יהודה בר נתן זצ"ל שניהם פירשו משנתינו דנאמנין עלי שלשה רועי בקר. דהיינו מקבלי צדקה מן הגוים דהוי חילול ה' מחמת ממון והוי ליה כרשע דחמס:

מ״אוכתב רבינו שמשון זצ"ל דהכי מוכח מדמפליג בין צנעה לפרהסיא בין אפשר ליה ללא אפשר ליה. דאי באוכל חזיר כמו דבר אחר דבכל דוכתא לא הוה שייך לחלק והוה לי' כאוכל נבילות לתיאבון. ואמר רב נחמן חשוד על העריות כשר לעדות אמר ליה רב ששת עני מריה ארבעין בכתפיה וכשר לעדות. אמר רבא ומורה רב נחמן לענין עדות אשה שהוא פסול. אמר רבינא ואיתימא רב פפא לא אמרן אלא לאפוקה אבל לעיולה לית לן בה:

מ״בפר"ת זצ"ל שבא על הערוה. וכן מוכח מתוך רש"י זצ"ל דפי' ארבעין בכתפיה וכשר חייב מלקות הוא ואעפ"י שאין התראה דאמר מר מלקין על לא טובה השמועה שנא' אל בני כי לא טובה השמועה. ולא דמי לאוכל נבילות לתיאבון דפסול. דהתם אין יצרו תוקפו אבל הכא יצרו תוקפו. והא דאמרי' פ"ק פלוני רבעו לרצונו רשע הוא ופסול לעדות התם אין יצרו תוקפו. כאן בערוה. אי נמי התם להא מילתא דוקא מיפסיל בדאמרינן החשוד על הדבר לא דנו ולא מעירו אבל לעדות אחרת כשר:

מ״גכתב רבינו יצחק אלפס זצ"ל חזינן לרבוותא דקפסקי הילכת' כרב ששת וקא יהבי טעמא למילתייהו משום דהלכתא כרב ששת באיסורין. הילכך הבא על הערוה פסול לכל עדיות שבתורה. וכן נמי נמי נרבע לרצונו פסול לכל עדיות שבתודה: תנן ספ"ק דקידושין כל שאינו (יודע) לא במקרא ולא במשנה ולא בדרך ארץ אינו מן היישוב. פי' רבינו יצחק אלפס זצ"ל דהיינו שאינו יודע לא במקרא ולא במשנה ולא בדרך ארץ ואמרינן (במגמ') אמר ר' יוחנן ופסול לעדות. ת"ר האוכל בשוק הרי זה כלב. ויש אומרים פסול לעדות. אמר רב אידי בר אבין הלכה כי"א:

מ״דוכתב רבינו יצחק אלפס זצ"ל הא בחוטף בפחות משוה פרוטה ואוכל. ובפר"ח זצ"ל כתב וקיימא לן חוטף ואוכל ממון בני אדם שהוא כגזלן. ירושלמי במעשרות תני ר"ש בר' הוה אכיל בשוקא חזייה ר' מאיר אמר אין שבח לת"ח לאכול בשוק [בטיל] לגרמיה ש"מ האוכל בשוק הרי זה כלב. כגון שחוטף משל אחרים ואוכל כמו הכלב:

מ״הבפרק שבועת העדות ת"ר ועמדו שני האנשים בעדים הכתוב מדבר. ותו אמרי' התם אמר עולא מחלוקת בבעלי דינים אבל בעדים ד"ה בעמידה דכתי' ועמדו. ובפ"ב דזבחים רב משרשי' אמר אתא בק"ו מיושב. מה יושב שאוכל אם עבד חילל (מי) שאינו אוכל אינו דין אם עבד שחילל. מה ליושב שכן פסול לעדות מיושב ת"ח. הא למדת שיושב עם הארץ פסול לעדות. אבל ת"ח יושב כשר לעדות. וצריכין להזהר שלא לדון על פי עדות דמיושב של כל מי שאינו ת"ח ובגט אשה צריך להזהר יותר. וכתב רבינו שמשון זצ"ל פ"ב דזבחים דשמא דיעבד אין לחוש. דאמרי' בירושלמי פרק ד' מיתות גבי מבדך את השם והדיינין עומדין על רגליהן מיכן לדיינין שקבלו עדותן מעומד שדנין על פי עדותן. ומשמע התם דכי היכי דאין עיכובא בישיבת הדיינין אע"פ שיש להם לישב מן התורה כדאי' פ' שבועת העדות. ה"נ אין עיכובא בעמידת העדים אע"פ שיש להם לעמוד מן התורה. וצ"ע בירושלמי דשמא דוקא במברך את השם התירו מפני הכבוד:

מ״ושילהי בבא קמא איתמר ממון מסור רב הונא ורב יהודה חד אמר אסוד לאבדו ביד וחר אמר מותר לאבדו ביד. מ"ד מותר לאבדו ביד סבר לא יהא ממונו חמור מגופו. ומ"ד אסור לאבדו ביד סבר דילמא הוה לי' זרעא מעליא ויכין רשע וצדיק ילבש:

מ״זוכתב רבינו יצחק אלפס זצ"ל וסוגיין דאסור לאבדו בידו. דאיבעיא לן התם עשו תקנת [נגזל] במסור דמשתבע ושקיל מיניה [ד]מסור או לא ואסקינן תיקו ושמעת מינה כ"ש [ש]אסור לאבדו ביד. ובהלכות גדולות של אספמיא כתוב ורב פלטוי ראש ישיבה אמר. מסור פסול לעדות ולא מבעיא מסור גמור ומפורסם אלא אפילו אינש דסאני לחבריה ואמר ליה בפני רבים אזילנא ומסרנא לך מדיבוריה רשע הוא. וכי אמור רבנן לא נחשדו ישראל על כך הני מילי דסאני ליה ושתיק מישתק אבל היכא דקא פעי בפרהסיא מדיבוריה קא מזיק ופסול לעדות והכי איתפסיקת דין מסור בתרתי מתיבתא:

מ״ח[שם]
הנהו קבוראי דקבור נפשא ביום טוב ראשון של עצרת. שמתינהו רב פפא ופסלינהו. פריש"י זצ"ל פסלינהו לעדות דמשום שכר ממון עוברים על דת והוו להו כרשע דחמס. ואכשרינהו רב הונא בריה דרב יהושע. א"ל רב פפא והא רשעים נינהו. סברי מצוה קא עבדינן והא קא משמתינן להו פירוש על הראשונה וחוזרין ושונין על עבירה. סברי האי דשמתינן משום כפרה הוא על שעברנו ולא משום דניהדר בו. אלא מותר לחלל יום טוב בשביל המצוה ונשב בנידוי משום כפרה:

מ״טויש שמביאין מיכן האידנא דמכבין דליקה בלילי שבתות. וגזרי' עלייהו תענית או צדקה או מלקות והם שונין ושוב מקבלין הדין דסברי דמצוה קא עבדי כדי שלא יבואו גוים ויהרגו את ישראל. מיהו אני כתבתי בהלכות שבת דהאידנא הואיל ואנו דרים בין הגוים ואיכא סכנת נפשות לא גזרינן עלייהו שום דין:

נ׳[שם]
אמר רב יהודה סתם רועה פסול. ואמ' (לקמן) רועה פליגו בה רב אחא ורבינא חד אמר בעי הכרזה וחד אמר לא בעי הכרזה. בשלמא למאן דאמר לא בעי הכרזה היינו דאמר רב יהודה סתם רועה פסול. אלא למאן דאמר בעי הכרזה מאי סתם רועה פסול דבסתמא מכרזינן עילויה פי' אף על פי שלא באו עדים שהכניס עדרו לשדה אחר:

נ״אכתב רבינו יצחק אלפס זצ"ל והילכתא בעי הכרזה. דקיי"ל כל היכא דפליגו רב אחא ורבינא הלכה כדברי המיקל. הילכך לא מיפסלי עד דמכרזי עלייהו. והילכך דסתם רועה דפסול דקאמר דב יהודה היינו פירוש דמסתמא מכרזינן עליה. אע"פ שלא באו עדים שהכניס עדרו לשדה אחר. מעתה הא דאמר רב יהודה סתם גבאי כשר היינו דלא פסלינן ליה עד דשמעינן ביה בעדים דשקיל יתירתא דהא גבי הדדי אמרינהו רב יהודה סתם רועה פסול סתם גבאי כשר. וא"ת הואיל דלא פסלינן ליה לגבאי עד דידעינן ביה בודאי דשקיל יתירתא א"כ גזלן הוא. ומאי הא דקתני הוסיפו עליהן הגבאין והמוכסין היינו בדשמעו דשקלי יתירתא וקא אתי לאשמועינן דפסיל אע"פ שהחזיר הגזילה אע"ג דשאר גזלן שהחזיר כשר להעיד האי פסול הוא חדא דלא ידע למאן אהדריה. ועוד דחשוד לחזור ולקלקל כל זמן שעוסק בגבאות. מיהו לשון ראשון אינו נראה לי דאע"ג דאינו יודע למי להחזיר בעל תשובה הוא ויעשה בהם צורכי רבים. אבל לשון אחרון דכל זמן שעוסק בגבאות מיפסיל הוא עיקר. ופר"ח הני מוכסין לאו משום דשקלי טפי ממאי דקיא פסלינהו רבנן דא"כ היינו גבאין. אלא בזמן שהמלכות מטיל מס כך וכך לגבות מן היהודים אכל אחד לפי ממונו. וכיון דחזו רבנן הני רבנן שמעריכין העם שנושאין פנים למקצתן ומקילין ומכבדין על מקצתן יותר מן הראוי נמצאו גזלנין לפיכך פסלינהו רבנן:

נ״בהילכך צריכין להזהר ראשי הקהל כשמשימין מאומד הדעת המס על כל אחד לפי ממונו. שלא יחניפו לאהוב ולא יכבידו על שונא כדי שלא יפסלו לעדות ולשבועה. מתני' א"ר יהודה אימתי בזמן שאין לו אומנות אלא היא. אבל יש לו אומנות שלא היא הרי זה כשר. פי' שאין לו אומנות אחד אלא משחק בקוביא ומפריח יוני'. אבל יש לו אומנות אחרת אע"פ שהוא משחק בקוביא ומפריח יונים הרי זה כשר. דמשחק בקוביא לאו משום אסמכתא היא אלא משום שאינו עוסק בישובו של עולם:

נ״גופסק רבינו יצחק בר שמואל זצ"ל דהכי הילכתא דמשחק בקוביא לא אסמכתא היא ושרי. דאמר רב אבהו אמר ר' אלעזר הלכה כר' יהודה דמתני'. והא דתנן פרק השואל בשבת מפיס אדם עם בניו ועם בני ביתו על השולחן ובלבד שלא יתכוין לעשות מנה גדולה כנגד מנה קטנה. ואמ' בגמר' דמנה גדולה כנגד מנה קטנה לאחר אף בחול אסור משום קוביא אין הלכה כן. והא דתנן ספ"ק דחגיגה התר נדרים פורחין באויר ואין להם על מה שיסמכו. ותניא בגמרא רבי אליעזר אומר יש להס על מה שיסמכו שנאמר כי יפליא כי יפליא שתי פעמים אחת הפלאה לאיסור ואחת הפלאה להתר. ואיכא התם תנאי טובא. ואמר רבא התם לכולהו אית להו פירכא [לבר מדשמואל]. דאי מדר' אליעזר דילמא כר' יהודה משום ר' טרפון לאו משום דסבירא ליה לרבא כר' יהודה משום ר' טרפון דלא פליג רבא אר' אבהו דאמר הלכה כר' יהודה דמתני'. אלא כלומר דאין מיכן ראיה לנדרים דאיכא לדחוייה ולאוקמי למלתא אחריתי. אבל אותם המשחקים באמנה ודאי אפילו הקנו זה לזה לא קנו דאסמכתא גמורה היא ואין מועיל בה קנין אלא בב"ד חשוב כדאיתא פ"ד נדרים . אבל כשמעות שניהם על הדף ששוחקים בו. הדף והמקום קנוי לאותו שמרויח לקנות בו המעות:

נ״דואותם שידוכין רגילין לעשות בו קנין בפני טובי העיר כדי שיהא קנין בב"ד חשוב. ונראה דאפילו בלא קנין נמי דלא חשיב אסמכתא כשחוזר בו מבייש את חבירו. ומשום דמתבייש חבירו גמרי ומקנו אהדדי:

נ״ה[שם]
תנא כולן צריכין הכרזה בבית דין פי' ר' יהודה בר נתן זצ"ל אינן נפסלין לעדות עד שיכריזו בבית דין להודיע פסולן והקוראו שוב לשמוע עדות יפסיד. אבל קודם הכרזה אינו מפסיד שלא היה יודע שנפסל:

נ״וא"כ משמע כל מקום שיכול לברר שלא שמע ההכרזה לא מפסיד:

נ״ז[שם]
ההיא מתנתא רהוו חתימי עלה תרי גזלני. סבר רב פפא בר שמואל לאכשורה דהא לא אכריזנא עלייהו. א"ל רבא נהי דבעי הכרזה בגזלן דרבנן בגזלן דאורייתא מי בעי' הכרזה פי' רש"י זצ"ל גזלן דרבנן הנך דמתני' גזלן דאורייתא שחוטף ממש. כגון בניהו בן יהוידע ויגזול את החנית הכי מפרש בסוף מרובה . הרי רש"י ז"ל סובר דכל פסולי דמתני' הם פסולי' דרבנן כדברי רבי' יצחק בר שמואל זצ"ל כדפרי' לעיל. אבל רבינו יהודה בר נתן זצ"ל פי' גזלן דרבנן משחק בקוביא וסוחרי שביעית לטעמיה דפי' מתני' ברבית דאורייתא וגריס נמי העבדים דפסילי דאורייתא:

נ״חהילכך כל הני דפסילי מדרבנן ואי נמי משחקי באמנה דגזילה היא מ"מ הם סבורים דשרי הואיל ושניהם מתרצים הילכך לא מיפסיל אלא מדרבנן והמלוה ברבית שאינה קצוצה ואפי' ברבית קצוצה לא משמע ליה לאינש איסורא היכא דיהיב מדעתיה ולא מיפסיל אלא מדרבנן. ומפריחי יונים למאן דאמר אי תקדמי יונך ליון היינו משחק בקוביא. ולמאן דאמר אין בהן משום גזל אלא מפני דרכי שלום ומדרבנן הוא דמיפסיל. וסוחרי שביעית בזמן הזה נמי דרבנן היא. וסתם רועה נמי שלא באו עדים שהכניס עדרו לשדה אחר. כל אלה פסולי דרבנן נינהו ולא מיפסלי עד שיכריזו עליהם. והקוראן לעדות אחר שהכריזו עליהם הפסיד. מיהו אם יכול לברר שלא שמע הכרזה לא הפסיד כדפרי' לעיל. אבל פסולי דאוריי' דהיינו בכל מקום שיודע דאיסודא דאורייתא הוא וקא עבד. התם מדאורייתא מיפסיל ולא בעי הכרזה:

נ״ט[דף כ"ה ע"ב]
תניא המשחק בקוביא אלו הן המשחקין בפספיסין ולא פספיסין בלבד אמרו אלא אפילו קליפי אגוזים וקליפי רמונים. ואימתי חזרתן משישברו פספסיהן ויחזרו בהם חזרה גמורה דאפי' בחנם לא עבדי. מלוה ברבית אחד המלוה ואחד הלוה. ואימתי חזרתן משיקרעו שטריהן ויחזרו בהן חזרה גמורה דאפי' לגוי לא מוזפי. מפריחי יונים אלו שממרין את היונים. ולא מפריחי יונים בלבד אמרו אלא אפילו חיה ועוף. ואימתי חזרתן משישברו פיגמן ויחזרו בהן חזרה גמורה דאפילו במדבר נמי לא עבדי. סוחרי שביעית אלו שסוחרין בפירות שביעית. ואימתי חזרתן משתגיע שביעית אחדת ויבדקו. אמר ר' נחמיה לא חזרת דברי' אלא חזרת ממון. כיצד אמר פלוני אני כנסתי מאתים זוז בפירות שביעית והרי הם נתונים לעניים במתנה:

ס׳נראה בעיני דר' נחמיה ות"ק לא פליגי דלכ"ע לא מתכשר לעדות עד שיעשה חזרת ממון. והא קמ"ל גבי משחקי בקוביאות דאע"ג שהחזיר הממון כגון המשחקים באמנה שגזילה היא בידם וצריכין להשיב אפילו הכי אינם כשרין לעדות עד שישברו פספסיהן דאפי' בחנם לא עבדי כדי שלא יחזרו למעשיהם המקולקלי' ואי נמי אותם המשחקים בקוביא שמשימים המעות על הדף ואין להם אומנות אחדת דפסילי מדרבנן התם אפי' להחזיר אינו צריך כדפרי' לעיל ולא מיפסלי אלא משום שאין עוסקין בישובו של עולם וכשישברו פספסיהן דאפילו בחנם לא עבדי חזרו להכשירן וכשיכריז. והמלוה ברבית אחד המלוה ואחד הלוה. ואימתי חזרתן משיקרעו שטריהן היינו שלא גבה סגי ליה בקריעת השטר. אבל היכא שגבה לא סגי ליה עד שיחזיר. ואי רבית קצוצה היא מפקינן לה מיניה בדיינין דהלכה כר' אלעזר פ' איזהו נשך דרבית קצוצה יוצאה בדיינין. ואי אבק רבית הוא לא מפקי' ליה בדיינין אבל פסלינן ליה מדרבנן עד שיחזיר ולא מתכשרי עד הלוה אפי' מגוי לא יזיף. והמלוה אפילו לגוי לא מוזיף אפילו בכדי חייו. ומפריחי יונים נמי אע"פ שהחזירו אכתי מיפסלי עד שישברו פגמיהן דאפילו במדבר נמי לא עבדי. וסוחרי שביעית נמי אע"פ שהחזירו מעות שביעית לעניים אפילו הכי מיפסלי עד שתגיע שביעית אחרת ויבדקו. ור' נחמיה הוצרך לפרש גבי של שביעית שלא תאמר דגבי שביעית לא בעי חזרת ממון משום דהוי ממון שאין לו תובעין. כדאמרי' פ' שור שנגח ד' וה' גבי קנס וניתביה לעניים אמר רב מרי משום דהוי ממון שאין לו תובעין. הואיל דהשביעית הפקר לעניים הוא הרי לעניים גזל הילכך יפרע לעניים ויתן לו מעות משלו אחרים ולא אותם שקנה בשביעי' דאחר הביעור עסקינן ושביעית תופסת את דמיה. וההיא דלעיל גמי גבי ההוא טבחא דנפק טריפה מתותי ידיה דאסיקנא דאין לו תקנה עד שילך למקום שאין מכירין אותו ויחזיר אבידה בדבר חשוב. או שיוציא טריפה מתחת ידו בדבר חשוב ומשלו. התם נמי אותם מעות שהרויח בטריפה יש לו להחזיר. ולבד מזה צריך שיחזיר אבידה או שיוציא טריפה מתחת ידו. וגבי מועלי שבועות שנשבע ולא שילם או נשבע ונטל צריך שיחזיר מה שהרויח בשבועת שקר. אבל איני יודע מתי חוזר להכשירו שהרי פירשנו בהנהו שאע"פ שהחזיר ממון אכתי צריך תשובה אחרת כמו משחקי בקוביא שבירת פספסיהן. וגבי מלוה ברבית דאפילו לגוי לא מוזפי. וגבי מפריחי יונים שבירת פיגמן. וגבי סוחרי שביעית בדיקת שביעית אחרת. וגבי מאכיל טריפות השבת אבידה או הוצאת טריפה מתחת ידו. אבל גבי מועלי שבועות אם נאמר כמו כן דאע"ג שהחזיר הממון שהרויח בשקר לא מתכשר עד שתזדמן לו שבועה אחרת וימנע ולא ישבע. והא דאמ' בירושלמי התשוד בשבועה מאימתי מקבלין אותו. משיבא לב"ד שאין מכירין אותו ויאמר חשוד אני. שמא זה מיירי בשבועת ביטוי שלא היה בה ריוח ממון. אבל שבועה שהיה בה ריוח ממון לא מתכשר עד שתבא שבועה אחרת לידו וימנע ולא ישבע. וכן גבי גזלן ומסור. וצריך לדקדק:

ס״א[דף כ"ד ע"ב]
משחק בקוביא מאי קא עביד אמר רמי בר חמא משום דהוה ליה אסמכתא ואסמכתא לא קניא. רב ששת אמר כל כי האי גוונא לאו אסמכתא היא אלא לפי שאין עסוקין בישובו של עולם:

ס״בנראה בעיניי לפרש כל כי האי גוונא לאו אסמכתא היא דהא משחק בקוביא סתמא קתני. לא שנא להוציא הממון מיד המפקיד לא שנא להעמיד הממון ביד המרויח כגון שהיה ראובן חייב לשמעון מנה והרויח ראובן דהשתא הוא להעמיד הממון ביד ראובן. ואפילו הכי אמרת דאסמכתא היא ולא קניא. וכל כי האי גוונא להעמיד הממון ביד הלוה שלא להוציא מידי הלוה וליתן למלוה לאו אסמכתא היא דכי אמ' אסמכתא לא קניא הני מילי להוציא הממון מחזקתו. אבל להעמיד בחזקתו קני ואין בו דין אסמכתא ומתניתין משחק בקוביא סתמא קתני אפילו להעמיד ביד הלוה. הילכך מתני' לאו מתורת אסמכתא קא פסיל ליה אלא לפי שאין עוסקין ביישובו של עולם. ומיכן אני מביא ראיה לדברי הרב ר' יצחק הלבן זצ"ל שהיה אומר דאסמכתא לא קניא היינו להוציא הממון מחזקתו. אבל להעמיד הממון בחזקתו קניא. והיה מדקדק מההיא דנדרים פ"ד נדדים . ההוא גברא דאתפיס זכוותיה אמר אי לא אתינא עד תלתין יומין ליבטלין זכוותא איתניס ולא אתא. אמר רב הונא בטילן זכוותיה. [ופרכינן שם] לרב הונא מכדי אסמכתא היא ואסמכתא לא קניא. שאני הכא דאתפיס. והיכא דאתפיס לאו אסמכתא היא. והתנן מי שפרע מקצת חובו והשליש את שטרו ואמר אם איני נותן מכאן עד שלשים יום תן לו שטרו והגיע זמן ולא נתן ר' יוסי אומר יתן ר' יהודה אומר לא יתן. אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה אמר רב אין הלכה כר' יוסי דאמר אסמכתא קניא. שני הכא דאמר ליבטלן זכוותיה. וקשה כי אמ' ליבטלן זכוותיה מאי נפקא מיניה היא גופה אסמכתא היא. ויש מפרשים דהכא עסקינן כגון שאמר ליבטלן זכוותאי מעכשיו כדאמ' באיזהו נשך גבי הלווהו על שדהו ולמיניומי קשיא מתני'. אי בעית אימא מתני' ר' יוסי היא דאמר (אסכתא) קניא ואי אימא דא"ל מעכשיו. וקשה להרב יצחק הלבן זצ"ל דאם כן עיקר הלכה לא הזכיר דכיון דאף על גב דאמר ליבטלן זכוותאי אפילו הכי הוי אסמכתא עד דאמר מעכשיו. א"כ הוה ליה למימר וכגון דאמר מעכשיו אלא ודאי אמר מעכשיו עסקינן. הדרן קושיין לדוכתין. ורבי' תם זצ"ל פי' התם דכיון דאמר ליבטלן זכוותיה הוה ליה כמודה שאין ממש בשטרו ופסולי. הילכך כי לא אתי עד תלתין יומין קני. ואע"ג דאם דאסמכתא היא דהא הודה ששטרו פסול. וקשה דאם כן מאי פריך מהמשליש שטרו דטעמא משום אסמכתא והשטר כשר לרב הונא דפסליה לשטריה כי אמר ליבטלן זכוותיה . הילכך נראה להרב ר' יצחק הלבן זצ"ל דכל היכא שהוא להעמיד אסמכ' קניא. והואיל שאמר ליבטלן זכוותיה כאילו אמר בפירוש אי לא אתינא עד תלתין יומין יהא מחול חובך ואין דין שטר כגבוי דמי. הילכך הוה ליה להעמיד וקני. דכל להעמיד אסמכתא קניא. וכן דעת ר"ת דכיון דאמר ליבטלן זכוותיה מיפסיל השטר והוה ליה להעמיד וקי הילכך איתברר לן דכל היכא דלהעמיד קני ולית ביה דין אסמכתא. ומסתייעא מילתא משמעתין כדפרי' והא דפסקי' התם פ"ד נדרים והילכתא אסמכתא קניא והוא דלא אניס והוא דקנו מיניה בב"ד חשוב היינו בשאר אסמכתות שבא להוציא ממון מחזקתו אבל היכא שהוא להעמיד הממון כגון בההוא דאתפיס זכוותיה בבי דינא וכל כיוצא בו כזה הענין שהוא להעמיד אין בו דין אסמכתא וקני בלא כל זה. אפי' לא אמר מעכשיו ואפי' לא קנו ממנו בב"ד חשיב. ודלא כדברי הרב ר' ברוך זצ"ל שכתב בפירושיו בפרק איזהו נשך דהאי פיסקא דפ"ד נדרים אההוא עובדא דרב הונא דוקא איתפסיקת ולאו אעלמא איתמר כדפריש' וכן דעת ר"ת זצ"ל דאעלמא איתמד דהא פירש דכיון דאמר ליבטלן זכוותיה הוה ליה כמודה שהוא פסול וקני אע"ג דאסמכתא היא. ולענין הלכה למעשה על דא אנא סמיך דכל היכא שהוא להעמיד קני ואין בו דין אסמכת' אע"ג דלא אמר מעכשיו ואע"ג דלא קנו ממנו בב"ד חשוב. והיכא שהוא להוציא אי אמר מעכשיו קני אע"ג דלא קנו ממנו בב"ד חשוב. ואי לא אמר מעכשיו לא קני עד שיקנה ממנו בב"ד חשוב. וכן כתב רבינו שמואל זצ"ל פ' גט פשוט דאסמכתא לא קניא אא"כ קנו ממנו בב"ד חשוב בדלא אניס כדאמרי' במסכת נדרים. אבל (אי) לא פי' אי בעי נמי מעכשיו אי לאו. מיהו שמעי' נמי מדבריו דפיסקא דפ' ד' נדרים אשאר אסמכתות קאי ולאו אההוא עובדא דהתם. ורבינו שמשון בר אברהם זצ"ל כתב באיזהו נשך דשאר אסמכתות אע"ג דקנו מיניה בב"ד חשוב בעינן שיאמר מעכשיו משום דסתם קנו מיניה משמע קנין סודר. ומסתברא קנין סודר אינו להקנות אחר זמן בתר דהדר סודר למריה כדמשמע פ' השותפין אלא דוקא במעכשיו הוא דקני. אלא ה"ק דלא הוי אסמכתא שלא בב"ד חשוב ואפי' קנו מידו. אלמא אפי' מעכשיו לא קניא שאד אסמכתא:

ס״ג[דף כ"ז ע"א]
איתמר עד זומם אביי אמר למפרע הוא נפסל ורבא אמ' מכאן ולהבא הוא נפסל. והילכ' כוותי' דאביי. פי' רש"י זצ"ל כגון שהעיד בניסן והוזם בתשרי על עדות זו למפרע כל עדיות שהעיד מניסן ואילך פסולין שהרי משהעיד עדות זו רשע הוא. וכן פי' רבי' יצחק אלפס זצ"ל בשמעתין. ובפ' מרובה כתב ואיכא מאן דמפרש מזמן שטרא. וליתה להאי פירוש משום דלא הואי זומם עד שיזום בעצמו. כדתנן אין העדים נעשין זוממין עד שיוזמו בעצמן. כגון דאישתכחת חתמות ידייהו בשטרא דזמניה כתוב בעשרה בניסן שנת כך וכך במקום פלוני. ואתו סהדי ואסהידו דההוא יומא הוו הנהו סהדי באתרא רחיקא ולא אפשר למימטי מיניה להדין אתר'. דהא כת' ההוא שטרא בחד יומא. כגון האי הוא דהוי זומם. ואי לא הוי כי האי גוונא לא הוי זומם וכיון דהכי הוא מילתא ליכא למימר מזמניה דשטר דהא ההיא שהדותא [אפשר] לא הוות בההוא יומא כלל. ואפשר דההוא יומא דאסהידו ביה דינא ביה ביומא קא חתמי בההוא שטרא. ואם כן [היכי] מפסדינן לכולהו שטרי (ואנש"י דאי כת') מקמי הכי מספיקא. הילכך ליכא למימר דמיפסלא סהדותייו אלא מעידנ' קמא משהעידו בב"ד כגון דאסהידו בב"ד בעשרה באייר. ואיתזמו בעשרה בסיון. אביי סבר למפרע הוא נפסל מעידנא דאסהיד בבי דינא דהוא עשרה באייר הוה ליה רשע וכל סהדותא (לאסהיד) מעשרה באייר ואילך לא הויא עדות. ורבא סבר מכאן ולהבא הוא נפסל דהוא עידנא דאיתבריר לן דזומם הוא. והילכתא כאביי והכי אשכחן בירוש' כגון האי פי' דגרסי' התם היו עומדין ומעידין עליו בעשרה בניסן שגנב שור באחד בניסן וטבח ומכר בעשרה בניסן. והוזמו בחמשה עשר בניסן כל עדות שהעידו מעשרה בניסן עד חמשה עשד בניסן למפרע הן פסולות. אבל ודאי אי איכא סהדי דידעי אינהו יומא דקא חתמי ביה בההוא. שטרא [אי נמי לא ידעי הי ניהו יומא דקחתמי ביה] אבל חזיוה לההוא שטרא דמחתים וקאים מקמי דאסהידו עליה ב"ד בכמה יומא פסלי' להו מההוא יומא דקא אמרי סהדי חזיניה להאי שטרא בידיה דמריה ביום פלוני דמחתים וקאי דקיימא לן עדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד. הילכך מעידנא דקא חתמי בשטדא הוו להו רשעי'. והתורה אמרה אל תשת רשע עד. ודמיא לעידי רבית דמעידנא דקא חתמי על שטרא דרבית קא עברי על לא תשימון עליו נשך. ברם צריך את למידע דלא קיימא הזמה אסהדי דשטרי אלא עד דאמרי בב"ד בעידן סהדותיי' שטרא דנא בזימניה כתבנוהי ולא איחרנוהי וכתבנוהי. ואי לא מסהדי הכי לא קיימא עלייהו הזמה והוו אינהו כשרין ושטרא כשר. דת"ר שטר שזמנו כתוב באחד בניסן בשמיטה ובאו עדים ואמרו היאך אתם מעידים על השטר הזה והלא אותו היום עמנו הייתם במקום פלוני. השטר כשר והעדים כשרים חיישינן שמא איחרוהו וכתבוהו. וכל הני מילי לתרוצי פירושי דרבוותא כתבינן להו. אבל מתני' ומתניתא כולהו לא איירו בעדים זוממין אלא בעדות על פה. אבל בעדות בשטר לא אשכחן להו דאיירו בה כלל דמילתא דחיקתא היא כדפריש' הלא פירשוה בירוש' בעדות על פה. עכ"ל רבינו יצחק אלפס זצ"ל:

ס״דפ"ק דמכות ת"ר ארבעה דברים נאמרו בעדים זוממים. אין נעשין בן גרושה ובן חלוצה. ואין גולין לערי מקלט. ואין משלמין את הכופר. ואין נמכרין בעבד עברי. משום רבי עקיבה אמרו אף אין משלמין על פי עצמם. מאי טעמא דר' עקיבה קסבר קנסא הוא וקנסא אינו משלם על פי עצמו. אמר רבא תדע שהרי לא עשו מעשה ומשלמין פי' שעדיין לא שילם על ידו אלא שנגמר דינו לשלם. ר"נ אמר תדע שהרי ממון ביד בעלים ומשלמין. ומאי ניהו דלא עשה מעשה היינו דרבא. אימא וכן אמר ר"נ. ופי' רבי' שמואל זצ"ל דגבי ממון נמי דוקא כשנגמר דינו לשלם. ועד שלא שילם הוזמו אז חייב עד זומם לשלם. אבל אם כבר שילם ואחר כך הוזם אינו חייב לשלם דדרשינן כאשר זמם ולא כאשר עשה. ורבי' יב"א פי' דגבי ממון אע"פ שכבר שילם ואחר כך הוזם אפילו הכי חייב לשלם. דדוקא לגבי דיני נפשות שייך לומר ולא כאשר עשה שהרי כשנהרג על פיו זו היא עשייה שאי אפשר להחזירה ושייך לומ' בו כאשר זמם ולא כאשר עשה. אבל גבי ממון אם חייבו את ראובן על פיו לשלם לשמעון ושילם ואחר כך הוזם. הא עשייה זו אפשר להחזירה שהשמעון יחזיר לראובן מנה שלו ונמצא שלא עשה כלום. וכן אם פטרו את ראובן שלא לפרוע לשמעון והוזם עדיין יפרע לו. הילכך לא קרינן ביה ולא כאשר עשה. הילכך אפי' הוזם לאחר הפרעון חייב לשלם. וכדבריו כן נראה בעיני דתניא פ"ק דמכות (בדידי) אומר לא הרגו נהרגין. הרגו אין נהרגין. א"ל אביו בני ק"ו הוא א"ל לימדתני רבי' שאין עונשין מן הדין. משמע הא אי עונשין מן הדין. אמרי' כ"ש אם הרגו דנהרגין. מעתה גבי ממון דעונשין מן הדין כדאמרי' פ"ב דב"ק ותהא שן ורגל חייב' ברשות הרבים מק"ו וכו' כ"ש שאם הוזם אחר ששילם שחייב לשלם. אע"פ שיש לי לומר דעיקר דרשה סמיך אל אחיו כדתנן אמרו להם והלא כבר נא' ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו והרי אחיו קיים ואפי' עונשין מן הדין ממעטי' הרגו מלאחיו. אין נראה בעיני. דאי לאו אין עונשין מן הדין. הא איכא למימר כאשר זמם לעשות לאחיו שהיה כבר. ותו דאפילו את"ל דעיקר דרשה אלאחיו סמכינן למעוטי הרגו אכתי גבי ממון נחייב אפי' הוזמו לאחר ששילם דממונ' מקטלא לא ילפינן. והרב ר' משה בר יואל זצ"ל הכריע כדברי ריב"א זצ"ל דאמר לקמן בההיא שמעתא חייבי מלקיות מנין ת"ל רשע רשע. חייבי גלות מנין ת"ל רוצח רוצח. ופרש"י זצ"ל דאמתני' קאי דאמ' אין עושין דין הזמה עד שיגמר הדין ויליף לה מנפש דמשתעי בחייבי מיתות. חייבי מלקות מנין. העידו שחייב מלקות והוזמו מנלן דאין לוקין אלא אם כן נגמר הדין תחילה על פיהם. והשתא אמאי לא בעי חייבי ממון מנין אלא משום דגבי ממון אפילו הוזמו לאחר ששילם חייב. להכי לא בעי לה דגבי חייבי מיתות הוזמו אחר שהרגו פטורין. אע"פ שיש לפרש דאאין עונשין מן הדין קא בעי ולא אמתני'. ולהכי לא קאמר חייבי ממון מנין משום דגבי ממון קיי"ל דעונשין מן הדין. מ"מ דאיה נדולה מפי' רש"י זצ"ל:

ס״הונראה בעיני דהלכה כר' עקיבה דעדים זוממים אין משלמין על פי עצמן מדפרשי טעמא רבא ורב נחמן. והא נמי דאמר רב יהודה [אמר רב] עד זומם משלם לפי חלקו דחקיה לאוקמי אליבא דר' עקיבה ובאומר העדנו והוזמנו בב"ד של פלוני. וחוייבנו ממון ש"מ דהלכה כר' עקיבה. דעד זומם קנסא הוא ואינו משלם על פי עצמו. ולא מגבינן ליה בבבל ושליחותייהו נמי לא עבדינן דהא לא שכיח:

ס״ו[שם]
עד זומם פסול לכל התורה כולה דברי ר' מאיר ר' יוסי אומר בד"א שהוזם בדיני נפשות אבל בדיני ממונות כשר בדיני נפשות. לימא אביי דאמר כר' מאיר מחומרא לקולא אמרינן מקולא לחומרא לא אמ' [ורבא דאמר כר' יוסי]. לא [אליבא דר' יוסי כו"ע לא פליגי כי פליגי אליבא דר"מ] אביי דאמר כר' מאיר. וכן המסקנא דאביי כר' מאיר. ופסקינן הילכתא כאביי במסקנא דסתם לן תנא כר' מאיר. ועבדינן נמי עובדא כר' מאיר לקמן ש"מ דהילכתא כר' מאיר. וכן פסק רבינו יצחק אלפס זצ"ל דהלכה כר"מ דעד חמס פסול לכל התורה כולה:

ס״זשמעינן מיכן דמשומד לדבר אחד הוי משומד לדבר אחר לכל התורה כולה אפילו מחייבי לאוין לחייבי כריתות ומיתות ב"ד. דהא ממון חייבי לאוין הוא ועבדינן עובדא אממון לדיני נפשות כדאמרי' בסמוך כי הא דבר חמא קטל נפשא א"ל ריש גלותא לר' אחא בר יעקב פוק עיין אי ודאי (קטן) כהייה לעיניה אתו תרי סהדי ואסהידו ביה דודאי קטל. אזל איהו אייתי תדי סהדי ואסהידו ביה בחד מהנך. חד אמר קמאי דידי ננב קתא דבורטי' ומסקנא דעבדינן כד' מאיד ופסלינן ליה אע"ג דהיינו מדיני ממונות לדיני נפשות ואמרי' בפ' הדר אמר רב הונא איזהו ישראל משומד זה המחלל שבתות בפרהסיא. כמאן אי כר' מאיר הא משומד לדבר אחד הוי משומד לכל התורה כולה אפי' באחד מכל איסורין שבתורה. דהיינו אפי' מחייבי לאוין לחייבי כריתות ומיתות בית דין. ודוקא שידוע לנו שעובר בודאי אותה עבירה אז הוא חשוד לכל התורה כולה. אבל אם הוא חשוד לאותה עבירה ולא ידעינן בודאי אי עבר אי לאו אז לאותה עבירה שהוא חשוד לא מהימנינן ליה לא לשלו ולא לשל חבירו. אבל לשאר כל התורה כשר. כדתנן פ' כל פסולי המוקדשין כל המומין הראויין לבא בידי אדם רועי ישראל נאמנין רועי כהנים אינן נאמנין. רשב"ג אומר נאמן הוא על של חבירו ואין נאמן על של עצמו. ר' מאיר אומר החשוד על הדבר לא דנו ולא מעידו. ואמ' בגמרא א"ל רב פפי לאביי לר' מאיר דאמר החשוד על הדבר לא דנו ולא מעידו. ואמר ר' מאיר החשוד על דבר אחד חשוד לכל התורה כולה כהני ה"נ דלא דייני דינא פירש הואיל שהם חשודים על הבכורות וכי תימא ה"נ והכת' על פיהם יהיה כל ריב וכל נגע. אימור דאמר ר' מאיר לחששא. אחזוקינהו מי אמ' פי' כי קאמר ר' מאיר חשוד לדבר אחד חשוד לכל התורה כולה. היינו היכא דמוחזק לן דעובר על אותו דבר. אבל כהנים לענין בכורות חשדא בעלמא איכא. הילכך לענין בכורות לא מהימני לא בשלהם ולא בשל אחרים. אכל לענין דינים וכל התורה כשירים הם. הלכך איתברר לן דלא אמר ר' מאיר משומד לדבר אחר הוי משומד לכל התורה כולה. אלא א"כ ברור לו בודאי שהוא משומד לאותו דבר. אבל אם הוא חשוד לאותו דבר ולא ברור לן אז הוא כשר לכל התורה כולה. ולא מיפסיל אלא לאותו דבר שהוא חשוד לו בין בשלו בין בשל אחרים. והא דאמרי' דהיכא שבודאי משומד לאותו דבר דהוי משומד לכל התורה כולה היינו שהוא תדיר רגיל באותה עבירה לעבור עליה. אבל אם עבר עליה ואינו רגיל באותה עבירה הוי כשר לכל התורה כולה. כדתנן פ"ק דש"ח השוחט בשבת וביום הכפורים אע"פ שמתחייב בנפשו שחיטתו כשירה. ואמר רב הונא דרש חייא בריה דרב משמיה דרב ואסורה באכילה ליומיה. ונסבין חברייא למימר רבי יהודה דמבשל היא . דתנן המבשל בשבת בשוגג יאכל במזיד לא יאכל דברי ר' מאיר ר' יהודה אומר בשוגג יאכל למוצאי שבת כו' ואמ' ומי מצית מוקמת לה בשוגג ור' יהודה היא. והא אע"פ שמתחייב בנפשו קתני אלמא דבעי למימר דמתני' במזיד עסקינן ואפילו הכי שריא שחיטתו אף על גב דקיימא לן משומד לדבר אחד הוי משומד לכל התורה כולה. ור' יהודה לא פליג בהא אר' מאיר. ולא סתם לן תנא נמי דלא כהילכתא. אלא ש"מ דהואיל שאינו רגיל בכך תדיר לא אמ' שיהא משומד לכל התורה כולה. ואפי' במקום שהוא רגיל תדיר באותה עבירה אם אנו רואים שנוהג בשאר דברים כשאר יהודים:

ס״חפי' מו' רבינו יהודה בר' יצחק זצ"ל (דאי לא) אמ' שיהא משומד לכל התורה כולה. דאי לא תימא הכי עמי הארץ דקיימא לן דחשידי בודאי אמעשרות כדאמ' פרק בתרא דסוטה שאין מפרישין אלא תרומה גדולה בלבד ה"נ חשידי על כל התורה אלא הואיל דחזינן שהם שומרים שאר התורה לא (חשיבי) אלא לענין מעשרות:

ס״ט[שם]
בר חמא קטל נפשא. א"ל ריש גלותא לרב אחא בר יעקב פוק עיין אי ודאי קטל כהייה לעיניה. אתו תרי סהדי אסהידו ביה בחד מהנך חד אמר קמאי דידי גנב קבא דחושלא. וחד אמר קמאי דידי גנב קתא דבורטיא א"ל מאי דעתיך כר' מאיר. הא ר' מאיר ור' יוסי הלכה כר' יוסי. ור' יוסי האמר הוזם בדיני ממונות כשר בדיני נפשות. פי' רש"י זצ"ל כהייה לעיניה ינקרו את עיניו. אע"ג דבטלו מיתות ב"ד והא קנסא קא עבדינן ביה דב"ד מכין ועונשין שלא מן התורה. ויש אומ' יטלו ממונו ויתנו ליורשיו. ויש אומ' שמתא. ונראה בעיני דפי' ראשון עיקר מדדייק עלה דהוזם בדיני ממונות פסול לדיני נפשות דבשלמא אם רצו לנקר עיניו היינו כמו דיני נפשות דחמיר מדיני ממונות ושייך שפיר למידק. דהוזם בדיני ממונות פסול לדיני נפשות שלא לנקר עיניו של זה ע"פ עדותו הואיל וחשיד אממונא. אבל אי כהייה לעיניה היינו ליתן ממונו ליורשיו א"נ שמתא ממונא לממונא לכ"ע מיפסיל אפילו לר' יוסי ושמתא נמי לא חמיר (בדיני) נפשות אלא דמי לממונא. הילכך פירוש ראשון עיקר. שאם היה מתברר בעדות ברורה שהרג שהיו מנקרין את עיניו. ושמא צורך שעה היה כדי לעשות גדר לתורה שלא יתפרצו ברציחה כדאמ' בהאשה רבה אמר ר' אליעזר בן יעקב שמעתי שב"ד מכין ועונשין שלא מן התורה ולא לעבור על דברי תורה אלא כדי לעשות סייג לתורה מעשה באחד שרכב על הסוס בשבת בשני יוונים והביאוהו לב"ד וסקלוהו ולא מפני שראוי לכך אלא שהשעה צריכה לכך. ושוב מעשה באחר שהטיח את אשתו תחת התאינה והביאוהו לב"ד והלקוהו ולא מפני שראוי לכך אלא שהשעה צריכה לכך כדי לעשות גדר לתו'. הכא נמי צורך שעה היה:

ע׳הילכך פי' (דאשו) נראה בעיני עיקר:

ע״א[שם ע"ב]
מתני' ואלו הן הקרובים אחיו ואחי אביו ואחי אמו ובעל אחותו ובעל אחות אביו ובעל אחות אמו ובעל אמו וגיסו הן ובניהם וחתניהם וחורגו לבדו. אמר ר' יוסי זו משנת ר' עקיבה. אבל משנה ראשונה דודו ובן דודו וכל הראוי ליורשו. פי' אחיו ראובן ושמעון אחים הם ראשון בראשון. בניהם וחתניהם הם שני בשני כולן פסולין זה לזה. אחי אביו דהיינו שמעון לחנוך בן ראובן שהוא ראשון בשני. ובנו וחתנו שהם שני בשני לחנוך בן ראובן. וחנוך לשמעון שהוא בן אחיו אבל בן חנוך וחתנו לשמעון דהיינו שלישי בראשון בהא שקלינן וטרינן בגמרא אי כשר אי פסול ולקמן אפרש. ואחי אמו היינו [כ]אחי אביו דילפי' בגמר' מקראי קרובי [האם] כקרובי האב. ואני לו שאני בן אחותו. אבל בני וחתני בגמ' מפרש אי כשר אי פסול. ובעל אחותו היינו אחיו דקיי"ל בעל כאשתו. ובנו דהוה ליה בן אחותו. ואני לו דהיינו אחי אמו. וחתנו דהוה ליה חתן אחותו. ואני לו דהוה ליה בן אחי אשתו. וכן פי' רש"י זצ"ל דבן אחי אשתו נפקא מכללא דבעל אחות אביו. וחתני דהוה ליה חתן אחי אשתו דהיינו שוב בן אחי אשתו דבעל כאשתו. והוא לבני וחתני דהוה ליה אחי אביו שהבעל כאשתו. ובעל אחות אביו היינו אחי אביו שהבעל כאשתו. ובנו שהוא בן אחות אביו דהיינו שני בשני. ובן חתנו שהוא חתן אחות אביו דהוה ליה שוב בן אחות אבי שהבעל כאשה. ואני לו שאני בן אחי אשתו דהוה ליה שני בראשון. וכן חתני שהבעל כאשתו. ובעל אחות אמו דהיינו אחי אמו שהבעל כאשתו. ובנו דהיינו בן אחות אמו. ובן חתנו דהיינו חתן אחות אמו דהוה ליה שוב בן אחות אמו דהיינו שני בשני. ואני לו דהוה ליה בן אחות אשתו דהיינו שני בראשון. אבל בני וחתני שהוא שלישי בראשון לקמן אפרש. בעל אמו ואני לו שאני חורגו. ובנו וחתנו דבעל אמו לקמן אפרש. וחמיו ובנו דהיינו אחי אשתו דהיינו אחיו שהבעל כאשתו. וחתנו של חמיו דהיינו גיסו ואני לו שאני חתנו. ובני וחתני שהם בני (ביתו) . וגיסו בעל אחות אשתו הם ובניהם וחתניהם. וחורגו לבדו דהיינו בן אשתו לבדו ולא בנו וחתנו. והא דלא תנא במתני' אביו ובנו וחתנו פי' רבינו יהודה בר נתן זצ"ל משום דמילתא דפשיטא היא דודאי האב פסול לבן ולבן הבן עד סוף כל הדורות. ובן בניו ובני בניו וכל זרעו פסולין לו עולמית. ואמרי' פ' יש נוחלין מר בר רב אשי מכשר אפילו באבא דאבא ולית הילכתא כוותיה. ופי' רבינו שמואל זצ"ל ולית הילכתא כמר בר רב אשי דבני בנים ובני בני בנים עד אלף דורות לא יעידו לאבותיהם דבן ירך אביו הוא:

ע״בופי' רבינו יהודה בר נתן זצ"ל דאחין מן האם ובעל אחותו מן האם לא בצרי מידי מאחין מן האב ובעל אחותו מן האב. לענין בניהם וחתניהם דה"נ בניהם וחתניהם פסולין. והאי דלא קא עביד להו הכא אבות. וליתני אחיו ואחיו מן האם. בעל אחותו ובעל אחותו מן האם וליתני (בני) וחתניהם אכולהו. משום דאפילו אחיו מן האם ובעל אחותו מן האם לא הוו צריכי לי' למיתני דאחיו ובעל אחותו דתנא ברישא סתם קאמר בין מן האם בין מן האב. ובניהם וחתניהם דקאמר מתני' לאו משום בעל אמו נקט לה אלא בעל אמו אצטריך למיתני בהדי שאר האבות. ובניהם וחתניהם אצטריך למיתני בהדי שאר האבות משום אינך. ואידי דאצטריכו ליה בניהם וחתניהם אשארא לא אפשר ליה לפלוגי מילתא. ותנא אכולהו בניהם וחתניהם ולאו משום בעל אמו. ומאן דקא פריך בגמרא בעל אמו ובנו היינו אחיו לאו פירכא היא דאיכא לתרוצי לי' בניהן וחתניהן דמתני' לאו משום בעל אמו נקט לה אלא איידי דתנא אאינך תנא אכולהו. ותלמודא דקא פריך לה הכי ריהטא בעלמא הוא דמי שסידר התלמוד שמיע ליה דר' ירמיה פסיל באחי האח. והוה בעי לאהדורי ולמיפשט ממתני' טעמיה. ופריך בעל אמו ובנו היינו אחיו. ומשני ליה לא נצרכא אלא לאחי האח כר' ירמיה ורב חסדא דמכשר באחי האח אוקי לה באחין מן האם כדמשמ' לדחויי נפשיה מיניה. ומיהו פירכא גופא לאו פירכא דבניהם לאו אבעל אמו איתני. ומסתבר נמי דלאו פירכא דוקא דהא איכא נמי חמיו וניסו דמצינו למיפרך בהו כי האי גוונא ולא פריך כדמפרש ואזיל. חמיו אבי אשתו הוי כאביו דבעל כאשתו. ובן חמיו אחי אשתו כאחיו. וחתן חמיו בעל אחות אשתו והוי נמי כאחיו דהואיל ונשואין שתי אחיות כי אמרת בתרוייהו בעל כאשתו הוו אחיו. גיסו בעל אחות אשתו. והשתא איכא למיפרך חתן חמיו היינו גיסו. אלא דאיכא לתרוצי חתניהם לאו משום חמיו נקט ליה אלא משום אינך. וגיסו איצטריכא ליה משום בנו או חתנו:

ע״ג[שם]
מה"מ דת"ר לא יומתו אבות על בנים וגו' מה ת"ל אם ללמד שלא יומתו אבות בעון בנים ובנים בעון אבות הרי כבר נא' איש בחטאו יומתו. אלא לא יומתו אבות על בנים בעדות בנים. ובנים לא יומתו על אבות בעדות אבות פי' לא יומתו שני אבות בעדות בניהם. ועל כרחך הנך שני אבות באחין קא משתעי שהם קרובין מן הכל. דאב ובנו לא מצית למימר דא"כ לא הוה קרי ליה אבות דחד אב וחד בן:

ע״ד[דף כ"ח ע"א]
אשכחן אבות לבנים. ראובן לבן שמעון דהיינו אחי אביו. ובנים לאבות בן שמעון לראובן דהיינו בן אחיו. וכ"ש אבות להדדי דהא בנים מכח דידהו קאתו ואימעיטו להו מהאי קרא אחיו ובנו ואחי אביו. בנים להדדי מנלן דקתני מתני' בן אחי אביו פסול לו. אם כן ליכתוב לא יומתו אבות על בן דכיון דכתב אבות שני אחין משמע. ועל הבן הוי משמע בנו של כל אחד ואחד הוי פסול לשניהם. מאי בנים דאפי' בנים להדדי. אשכחן בנים להדדי בנים לעלמא מנלן שיהיו פסולים להעיד על אדם מן השוק. וה"נ מיבעיא ליה אבות לעלמא אלא מהיכא דנפקא ליה בנים נפקא ליה אבות מכ"ש. אם כן ניכתוב קרא בן על אבות. א"נ הן על אבות מאי ובנים דאפילו בנים לעלמא. אשכחן קרובי האב. קרובי האם מנלן. אמר קרא אבות תרי זימני ואם אינו ענין לקרובי האב תנהו ענין לקרובי האם. אשכחן לחובה לזכות מנלן אמר קרא יומתו יומתו תרי זימני אם אינו ענין לחובה תנהו ענין לזכות. ואשכחן בדיני נפשות בדיני ממונות מנלן. אמר קרא משפט אחד יהיה לכם:

ע״ה[שם]
אמר רב אחי אבא לא יעיד לי דהיינו ראשון בשני. ובנו וחתנו לא יעיד לי דהיינו שני בשני. אף אני לא אעיד לו דהיינו שני בראשון. ובני וחתני דהיינו שלישי בראשון. אמאי הוה ליה שלישי בראשון דאבא לאחיו ראשונים ואני שני ובני שלישי. וקאמרת דשלישי לא יעיד בראשון ואנן שני בשני תנן ושני בראשון תנן. שלישי לא תנן כגון אחי אבי ובנו. אחי אבא לי ואני לו הוי ראשון בשני ושני בראשון. בן אחי אבא ואני לו שני בשני. אבל בני לאחי אבא לא תנן דהיינו שלישי בראשון. (וק"ש) לרב דפסיל שלישי בראשון. רב דאמר כר' אלעזר דתניא ר"א אומר כשם שלא יעיד לי אחי אבא הוא ובנו וחתנו כן בן אחי אבא לא יעיד לי הוא ובנו וחתנו. אכתי הוה ליה שלישי בשני. רב סבר לה כוותיה בחדא בשלישי בראשון ופליג עליה בחדא בשלישי בשני וכן המסקנא. בפ' יש נוחלין אמ' שלח ליה ר' אבא לרב יוסף בר חמא הלכה שלישי בשני כשר. רבא אמר אף בראשון נמי כשר:

ע״וופסק התם רבינו שמואל זצ"ל דהלכה כרבא דשלישי בראשון כשר מדאמרי' לקמן בההיא שמעתא דרש מר זוטרא משמיה דרב שימי בר אשי הילכתא ככל הני שמעתי כדשלח ליה (רבא) לרב יוסף בר חמא ואמר הלכה לאפוקי ממאן אי (מדרבנן) מוסיף הוי פי' אי מדרבא דאמר אף בראשון מוסיף הוי על דברי ר' אבא דאמר שלישי בשני כשר ואתא איהו למימר דאפי' בראשון ואיכא למימר דאפי' ר' אבא מודה והיא גופא איצטרי' לי'(לרבא) לאשמועינן דשלישי בשני כשר. דאיכא למ"ד פסול בזה בורר ולאו למידק מינה הא שלישי בראשון פסול. דדילמא עובדא הוה בשלישי בשני ושלח לו דכשר. הילכתא הלכה כרבא דשלישי בראשון כשר. וכן פסק רב נחשון גאון זצ"ל דשלישי בראשון כשר והביא ראיה מדאמר רבא אף בראשון ופסק הלכה כרבא. וכן סובר רבי' יצחק אלפס זצ"ל מדפי' הא דקאמ' מר בר רב אשי אכשר באבא דאבא ולית הילכתא כמר בר רב אשי. פי' קסבר מר בר רב אשי דאבא שלישי בראשון הוא ומשום הכי קא מכשר ביה ולית הילכת' כוותיה דאב ובנו ראשון בראשון הוא כמו אח באחיו שהוא ראשון בראשון והוה ליה אבא דאבא שני בראשון. משמע אבל שלישי בראשון גמור כגון בן חנוך לשמעון כשר אלמא הלכה כרבא דמכשר שלישי בראשון. וליתא דרב דפסל שלישי בראשון. ור"ת זצ"ל פסק הלכה כרב דשלישי בראשון פסול. ומדקדק מהא דשלח ר' אבא לרב יוסף הילכתא שלישי בשני כשר ורבא אמר אף בראשון. ואמרי' התם הילכתא ככל הני שמעתי דשלח ר' אבא לרב יוסף בר חמא ומשמע שלישי בשני כשר הא בראשון פסול. והא דאמ' התם אי לאפוקי (מדרבנן) מוסיף הוא. דמשמע דההיא דר' אבא לא מפקא מדרבא. על כרחך מפקא היא מדרבא. אלא אומר רבינו זצ"ל דה"פ מוסיף הוא ואין שייך לומר הילכתא כדשלח לי' דפשיט' שכן הלכה דמודה בה רבא ועדייי מכשר טפי אלא הוה ליה למימר אין הלכה כרבא. מיהו קשה מאי קאמר אי מדמר בר רב אשי. הא מר בר רב אשי נמי מוסיף. הוא דמכשר באבא דאבא. ולא שייך לומר הילכתא בשלח ליה אלא אין הלכה כמר בר רב אשי. ויש לומר דה"פ אי משום ההיא דמר בר רב אשי נקט האי לישנא אע"ג דלא שייך שפיר משוס דבעי לאפוקי מתרוייהו לית הילכתא כמר בר רב אשי. ובירושלמי משמע נמי דהלכה כרב דאמ' משה מהו באשת פנחס לעדות. וא"ר יוחנן מותר לכתחילה. מדנקט אשת פנחס משמע דלפנחס לא יעיד והוא שלישי בראשון. והא דלא אמ' התם אשה כבעלה כדאמ' הכא באשת חורגו. משום דהתם איתפלג דרא. ובה"ג כתוב בו בן ראובן ואחר להעיד לשמעון לממון פסול לקידושין צריכה גט. ואין צריך לומר בן ראובן ושמעון לאחר דלגבי קידושין צריכה גט. תפוס גמרא בידך כל היכא דאיכא אחים ראשון בראשון ושני בראשון. וראשון בשני ושני בשני דאורייתא. שלישי בראשון דרבנן. שלישי בשני כשר אפילו מדרבנן עכ"ל ה"ג. ואין נראה לי מה שכתב דבן ראובן ושמעון לאחר דלגבי קירושין צריכה גט דבן ראובן ושמעון זהו שני בראשון דפסול מן התורה. וכי היכי דפסילי מן התורה פסילי נמי לעלמא מן התורה. אם כן לגבי קידושין לא בעי' גט:

ע״ז[שם]
אמר רב נחמן אחי חמותי לא יעיד לי ותנא תונא בעל אחותו. בעל אחותי פסול לי ואני לו שאני אחי אשתו. בנו פסול לי שהוא בן אחותי ואני לו שאני אחי (אחותו) והיינו דרב נחמן. בני פסול לו שהוא בן אחי אשתו. והוא פסול לבני שהוא בעל אחות אביו. חתני פסול (לי) שהוא חתן אחי אשתו. והוא פסול לחתני שהוא בעל אחות חמיו. בני פסול לבנו שהוא בן אחי אמו. ובנו פסול לבני שהוא בן אחות אביו. אמר רב נחמן בן אחי חמותי לא יעיד לי ותנא תונא בעל אחות אביו. בעל אחות אבי לא יעיד לי ואני לו שאני בן אחי אשתו. בנו פסול לי שהוא בן (אחות) אבי. ואני לו שאני בן אחי אמו. חתנו פסול לי שהוא חתן אחות אבי ואני לו שאני בן אחות חמותו. והיינו דרב נחמן. אמר רב נחמן בן אחות חמותי לא יעיד לי. ותנא תונא בעל אחות אמו. בעל אחות אמו פסול לי. ואני [לו] שאני בן אחות אשתו. ובנו פסול לי שהוא בן אחות אמי וכן אני לו. וחתנו פסול לי שהוא חתן אחות אמי ואני לו שאני בן אחות חמותו. והיינו דרב נחמן:

ע״חבכל אלה שלישי בראשון לא כתבתי:

ע״ט[שם]
אמר רב אשי אמר עולא אחי חמיו לא יעיד לי ותנא תונא אחיו. אחי פסול לי ואני לו שגם אני אחיו. בנו פסול לי שהוא בן אחי ואני לו שאני אחי אביו. חתנו פסול לי שהוא חתן אחי. ואני לו שאני אחי חמיו. והיינו דרב אשי אמר עולא. אמר רב אשי אמר עולא בן אחות חמי לא יעיד לי ותנא תונא אחי אמו. אחי אמי פסול לי. ואני לו שאני בן אחותו. בנו פסול לי שהוא בן אחי אמי. ואני לו שאני בן אחות אביו. חתנו פסול לי שהוא חתן אחי אמי. ואני לו שאני בן אחות חמיו. והיינו דרב אשי אמר עולא. אמר [רב אשי אמר] עולא בן אחי חמיו לא יעיד לי. ותנא תונא אחי אביו. אחי אבי פסול לי ואני לו שאני בן אחיו. בנו פסול לי שהוא בן אחי וכן אני לו. חתנו פסול לי שהוא חתן אחי אבי. ואני לו שאני בן אחי חמיו. והיינו דרב אשי אמר עולא:

פ׳ובכל אלה לא כתבתי שלישי בראשון:

פ״א[שם ע"ב]
רב איקלע למיזבן גוילי בעו מיניה מהו שיעיד אדם באשת חורגו פי' על נכסי מלוג שלה בהשפטה עם אדם מן השוק. ובנשי שאר קרובים לא איבעיא לן דכיון דבניהם פסולין לו והוא להם פסול אף לנשים. לפי שהבנים ראויים לירש את אמן. אבל חורגו דבנו כשר. איבעיא להו באשתו מאי. בסורא אמרי בעל כאשתו. פי' והרי הוא כאילו חמיה. ותנן דחמיו פסול הוא בפומבדיתא אמרי אשה כבעלה. דכתי' ערות אחי אביך אל אשתו לא תקרב דודתך היא. והלא אשת דודו היא. אלא מיכן שהאשה כבעלה כולה חדא מילתא. ומפרש בירושלמי ששני מעשים היו. ששאלו מהו שיעיד ארם באשת חורגו. והשיבו אשה כבעלה. פי' והרי היא חורגתו. ובמעשה אחד ששאלו על בעל חורגתו ואמרו בעל כאשתו והרי היא חורגתו. ועוד מייתי לה מק"ו אם חתן אחותו פסול לו בעל חורגתו דהוא חתן אשתו לכ"ש. מיהו יש להשיב דאשתו היא קורבה שיש לה היתר:

פ״בפי' ריב"א זצ"ל דה"ה לאשת בן אתי אביו ואשת בן אחות אבי. ואשת בן אחות אמי. אי נמי לאשת בן אחי חמי. ואשת בן אחות חמי. ואשת בן אחות חמותי. שאיני יכול להעיד שהאשה כבעלה. ואע"ג דבעל בת אחי חמי. ובעל בת אחות חמי. ובעל בת אחות חמותי. ואפי' בעל אחות חמותי כשרין לי ואני להן כדפרי' לקמן דאשה כבעלה אמרי' בכל מקום. דמקרא נפקא לן. ועוד סברא הוא דמה שקנתה אשה קנה בעלה. אבל בעל כאשתו לא אמרינן בכל מקום. כגון בעל אמו דמימעיט מחוגנו לבדו ואע"ג דפסול לאם אביו דמה שקנה בעל קנתה אשתו לא אמרינן:

פ״ג[שם]
מתני' בעל אמו הוא ובנו. בנו היינו אחיו א"ר ירמיה לא נצרכה אלא לאחי האח פי' בן שיש לבעל אמו מאשה אחרת פסול לו מפני שהוא אח אחיו. פי' ריב"א זצ"ל ודוקא שיש לבעל אמו בן מאמו שהוא אחיו מאמא ויש לו נמי בן מאשה אחרת. דמתוך קירוב דעת שיש לו לאחיו מאמו אוהב נמי לאחיו מאשה אחרת. אבל אם אין לבעל אמו בן מאמו כשר אף לר' ירמי' דלאו אחיו הוא ולאו אחי אחיו הוא. רב חסדא אכשר באחי האח שיש לבעל אמו בן מאמו שהוא אחיו מאמו. ויש לו נמי בן מאשה אחרת אפי' הכי אכשר רב חסדא. ופרכי' והא דר' ירמיה מאי לא סבירא ליה היינו ואחיו תנא אחין מן האב וקתני אחין מן האם:

פ״דפסק רבי' יב"א זצ"ל דהלכה כרב חסדא. וכן פסק רבינו יצחק אלפס זצ"ל. וכן פסק בה"ג וכן פסק בפר"ח זצ"ל. אמר רב חסדא אבי חתן ואבי כלה מעידין זה לזה דלא דמו אהדדי אלא כי אובלא לדנא. וה"ה אחי חתן ואחי כלה. אמר רבה בר רב הונא מעיד אדם לאשתו ארוסה. ואמר רבינא לא אמרן אלא לאפוקי מינה אבל לעיולי לא מהימן. ולא היא לא שנא לאפוקי מינה ולא שנא לעיולי לה לא מהימן:

פ״ה[שם]
ת"ר חורגו לבדו ר' יוסי אומר גיסו. ותניא אידך גיסו לבדו ר' יהודה אומר חורגו. מסקנא דשמעתין דה"ק חורגו לבדו. אבל גיסו הוא ובנו וחתנו. ואתא ר' יוסי למימר גיסו לבדו וכ"ש חורגו. ומתני ר' יהודה פי' דקתני חתן כגיסו . וברייתא ר' יוסי אפיק גיסו וחורגו הוה להו [שמונה] אבות ובנים וחתנים. וקשה הואיל ואמר ר' יוסי גיסו לבדו אבל לא בנו וחתנו א"כ בצרי להו ולא הוו אבות דעל כרחך בעית לאפוקי בעל אחות אמו דקתני מתני' דפסול לי ואני לו שאני בן גיסו. ולר' יוסי גיסו לבדו תנן ולא בן גיסו. ופרש"י זצ"ל דר' יוסי מודה בבן גיסו מאחות אשתו דפסיל ולא פליג אבעל אחות אמו דפסול לו והוא לו שהוא בן גיסו מאחות אשתו. והא דמכשר ר' יוסי בן גיסו הייגו מאשה אחרת. וא"ת אכתי כו'. הוו גיסו הוא ובנו וחתנו מאחות אשתו. ולא מיתוקמא דר' חייא דתני אבות אליבא דר' יוסי. י"ל דכיון דלא פסיקא ליה לא תני לה ר' חייא בכלל אבות. מיהו אין נראה לרש"י זצ"ל זה הפי ' דכל בניהן מאותה אשה קאמר. ותו אי ר' יוסי מודה בבן גיסו מאחות אשתו דפסיל ולא מכשר אלא בבן גיסו מאשה אחרת א"כ ת"ק דידן פסיל אפי' בבן גיסו מאשה אחרת א"כ תקשי לרב חסדא מת"ק דמכשר באחי האח כדפרי' לעיל. דהשתא בן גיסו מאשה אחרת פסיל משום שהוא אח לבן אשתו. כ"ש שנפסול אחי האח. ואיכא למימר דאפי' ר' יוסי לא מכשר אלא בקורבה רחוקה כזאת שהוא קרוב מחמת קרוב שע"י בעל כאשתו. אבל קרוב מחמת קרוב ממש כגון ההיא דרב חסד' אפי' לר' יוסי פסול. ופי' רבי' יהוד' בר נתן זצ"ל בשם רש"י זצ"ל דכי היכי דתרצינן לרב חסדא תנא אחין מן האב וקתני אחין מן האם. הכי נמי מצינו לתרוצי תנא בן גיסו מן האב וקתני בן גיסו מן האם. דגיסין מן האב שנשותיהן אחיות מן האב בניהן פסולין להם לדברי הכל. אבל גיסין מן האם שנשותיהן מן האם לתנא דידין כי גיסו מן האב דמו. ולר' יוסי דאמר גיסו לבדו לאו כגיסין מן האב דמו. ובניהם וחתניהם כשירין. אלא שרש"י זצ"ל מזדזנו בדבר משום דמוקמינן הלכה כר' יוסי. ולא בעי למיפסק הילכתא מסברא דר' יוסי ליהוי מכשיר בבן גיסו מן האם. ותו אינו נראה בעיני דהא ילפינן לעיל מקראי קרובי האם כקרובי האב. הילכך פי' רש"י זצ"ל דר' יוסי דאמר גיסו לבדו לאו לאפוקי בן גיסו דהא נפיק מכללא דבעל אחות אמו. אלא לאפוקי חתנו דגיסו הוא דפסול הוא דכיון דנשואות שתי אחיות. כי אמרת בתרוייהו בעל כאשתו. אכתי לא הוה ליה אלא שני בראשון כבן אחיו. ובקורבה דחוקה כזו לא אמ' תרי זימני בעל כאשתו. הילכך ה"פ מתניתין ר' יהודה מתני' דקתני בן חתן כגיסו ר' יהודה. וברייתא דר' חייא דקתני ח' אבות ר' יוסי דאמר גיסו וחורגו לבדו. והילכתא ח' אבות הוא דהויין דאית להו בנים וחתנים דגיסו לית ליה חתן דאמ' גיסו לבדו ממעט חתן גיסו:

פ״והילכתא בן גיסו מאשה אחרת לכולי עלמא כשר וכ"ש חתן גיסו מאשה אחרת. בין גיסו מאחות אשתו נמי לכולי עלמא פסול. אבל חתן גיסו מאחות אשתו לר' יהודה פסול. ולר' יוסי כשר וקיימא לן כר' יוסי דאמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כר' יוסי. ופי' רבינו יהודה בר נתן זצ"ל בשם רבי' שלמה זצ"ל דה"ה לבעל בת אחי חמיו דכשר כיון דכי אמרת בתרוייהו בעל כאשתו. אכתי לא הוי האיך להאי אלא בן אחי אביו דהיינו שני בשני. וכן יש מיכן ללמוד דמדמסיקנן הלכה כר' יוסי דגיסו לבדו למעוטי חתנו. דכ"ש הנשואין בנות שתי אחיות או בנות שני אחים דכשירים. וכן כתב ריב"א זצ"ל דר' יוסי דאמר גיסו לבדו. לא פליג אבעל אחות אמו. דא"כ בצרי להו מעשרים וארבעה. ולא מימעיט מגיסו לבדו אלא חתן גיסו לבדו. אבל בן גיסו פסול דהוה ליה בעל אחות אמו:

פ״זוהא אשמעינן דכל שנים שאינם קרובים זה לזה כלל אלא שנשותיהם קרובות זו לזו אינם פסולים אלא נשואים אחיות כגון אחד נשוי לאה ואחר נשוי רחל אבל לא יותר מיכן כגון אחד נשוי דינה ואחד נשוי רחל או בת רחל. ואע"פ שבעל דינה פסול לאשת יוסף בן רחל. דהויא לה אשת בן אחות חמותו. דאשה כבעלה אמ' בכל מקום כדאמ' לעיל. אפי' הכי בעל דינה כשר לבעל בת רחל ואע"פ שפסול לאשתו. דהוי הוא לה חתן בעל אחות אמה. והיא לו בת אחות חמותו אפילו הכי כשר לבעלה. דבעל כאשתו לא אמרינן בכל מקום. ונראה בעיני דה"ה לבעל חורגתו. וכל כי האי גוונא אמ' בעל כאשתו. דמה לי נשואין שתי אחיות. ומה לי נשואין אם ובת שאין הפסק קורבה ביניהם. אבל אחד נשוי דינה ואחד נשוי סרח בת אשר. וכ"ש אחד נשוי בת דינה ואחר סרח בת אשר. או אחד בת ראובן ואחד בת שמעון כולן כשרין זל"ז. דמימעטי מגיסו לבדו. והילכתא כר' יוסי עכ"ל הרי פי' כפי' רש"י זצ"ל. ורבי' יצחק אלפס זצ"ל כתב דזה הפי' דברי שגגה הם משום קושיא דבעל אחות אמו. אלא דאמ' וגיסו לבדו לאפוקי גיסו מאשה אחרת הוא. אבל בן גיסו מאחות אשתו פסול. והביא ראיה מירושלמי דאמרינן התם אית תנא תני יש לו בנים וחתנים. ואית תנא תני אין לו בנים וחתנים. מ"ד יש לו בנים וחתנים מאחות אשתו. מ"ד אין לו בנים וחתנים מאשת אחרת. ונראה בעיני כדברי רש"י זצ"ל. וברייתות דירושלמי אני מעמיד אליבא דר' יהודה כדפרי' לעיל. דלר' יהודה בנו וחתנו מאשה אחרת תרוייהו כשירין. בנו וחתנו מאחות אשתו תרוייהו פסולין. ולר' יוסי בנו פסול חתנו כשר כדפרי' לעיל והלכה כר' יוסי:

פ״ח[שם]
אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כר' יוסי. ההיא מתנתא דהוו חתימי עלה תרי גיסי דעלמא פי' שלא היו (אורחים) . סבר ר' יוסף לאכשרה דאמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כר' יוסי. פי' כר' יוסי דמתניתין דלא פסיל אלא קרוב הראוי לירש וגיסו הראוי ליורשו. (הילכת') הכשיר שטר מתנה. א"ל אביי וממאי דכר' יוסי דמתני' דמכשר בגיסי דילמא כר' יוסי דבריי' דפסיל בגיסי. ופסק שמואל כוותיה דגיסו לבדו למעוטי חתנו. וכן המסקנא דהלכ' כר' יוסי דבריי' דפסיל גיסו ובן גיסו ולמעוטי חתן גיסו. ואין הלכ' כר' יוסי דמתני' דמכשיר כל שאינו ראוי ליורשו. ומסתייעא דרב איקלע למיזבן גוילי בעו מיניה מהו שיעיד אדם באשת חורגו. ופשטינן לפסול אע"פ שחורגו אינו יורשו וכו' ר' ירמיה דפסל באחי האם אע"פ שאינו יורשו. ורב חסדא הוצרך להשמיענו דאבי חתן ואבי כלה כשרין זה לזה. ואי איתא לדר' יוסי פשיטא דהא לא ירתי אהדדי. הילכך אין הלכה כר' יוסי דמתני' והלכה כר' יוסי דברייתא. וכן פסק רבינו יצחק אלפס כר' יוסי דברייתא:

פ״ט[שם]
[מתני' ] כל הקרוב באותה שעה פי' שהוא קרוב בשעה שבא להעיד או בשעה שראה העדות הרי זה פסול. היה קרוב ונתרחק פי' שנתרחק קודם שראה העדות ר' יהודה אומר אפי' מתה בתו ויש לו בנים ממנה הרי זה קרוב. א"ר תנחום א"ר טבי א"ר ברונא אמר רב הלכה כר' יהודה. [רבא] אמר רב נחמן אין הלכה כר' יהודה. וכן אמר רבה בר בר חנה [א"ר יוחנן] אין הלכה כד' יהודה:

צ׳וכן הלכה למעשה שאין הלכה כר' יהודה. וכן פסק רבינו יצחק אלפס זצ"ל. אלא שאני מגמגם דאמ' פ' יש נוחלין היה יודע לו בעדות עד שלא נעשה חתנו ונעשה חתנו ומתה בתו כשר. ופי' רש"י זצ"ל ומתה בתו דהיינו קרוב ונתרחק וכגון שאין לו בנים הימנה כדתנן פ' זה בורר. משמע דסובר שהלכה כר' יהודה הוא ופי' הברייתא כר' יהודה. ושמא נתכוון ליישב הברייתא לכ"ע. אע"ג דסבר שאין הלכה כר' יהודה. והכי מוכח עובדא דבני חמוה דמר עוקבא קרובים ונתרחקו הוו אתו לקמיה לדינא אמר להו פסילנא לכו לדינא. אמרו ליה מאי דעתיך כר' יהודה אנן מייתינן איגרתא ממערבא דאין הלכה כר' יהודה. אמר להו אטו בקבא דקירא אידבקי בכו. דקאמינא לכו פסילנא לכו לדינא. אלא משום דלא צייתיתו דינא הוא. מכל אלה שמעינן שאין הלכה כר' יהודה:

צ״איש לי ללמוד ממעשה דמר עוקבא דאמר להו לבני חמוה משום דלא צייתיתו דינא הוא. דאע"ג דקיימא לן שהדין מצות עשה אעפ"כ במקום שאדם יודע שאינם נשמעים לו פטור הוא (מלומד) להם הדין שהרי מר עוקבא לא רצה ליזקק לדין דבני חמוה משום דלא צייתי דינא. ולעיל נמי פ"ק תניא דבי יהודה אומר שנים שבאו לפניך לדין אחד רך ואחד חזק עד שלא תשמע דבריהם ואי אתה יודע להיכן הדין נוטה אתה רשאי לומר להם איני נזקק לכם. ושילהי הבא על יבמתו אמר ר' אילעא משום ר' יהודה בר שמעון כשם שמצוה לאדם לומר דבר הנשמע כך מצוה שלא לומר דבר שאינו נשמע. פי' רבינו יהודה בר נתן זצ"ל דבר הנשמע דכ' הוכח תוכיח למי שיקבל הימנו ר' אבא אמר חובה שנאמ' אל תוכח לץ פן ישנאך הוכח לחכם ויאהבך:

צ״בשילהי מי שמת בבא בתרא אמרי' היה יודע בעדותו עד שלא נעשה גזלן ונעשה גזלן הוא אינו מעיד על כתב ידו אבל אחרים מעידים. ופרכינן השתא איהו לא מהימן אחרים מהימני. ואוקימנא כגון שהוחזק כתב ידו בהנפק בבית דין בטרם היותו גזלן דהשתא ליכא למימר שמא עד אחד פסול זייפו או הוא עצמו כתב וחתם בו שקר. שהרי אלו מעידים שחתמו בהנפק זה וקיימו השטר מקמי דהוה האי גברא גזלן. וההיא שעתא היה הוא עצמו נאמן לומר זה כתב ידי. והשתא ליכא למימר איהו (לו) מהימן אחריני מהימני דהא הני אחדיני אכתב ידן הן מעידים ולא על כתב ידו. ושטרא מיקיים וקאי ממילא. היה יודע בעדותו עד שלא נעשה חתנו ונעשה חתנו. הוא אינו מעיד על כתב ידו אבל אחרים מעידין. אמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן אע"פ שלא הוחזק כתב ידו בב"ד גזירת מלך היא. בפרק יש נוחלין תניא היה יודע לו בעדות עד שלא נעשה חתנו ונעשה חתנו. פיתח ונסתמא. פקח ונתחרש. שפוי ונשתטה פסול. אבל היה יודע לו עדות עד שלא נעשה חתנו ונעשה חתנו ומתה בתו. פיתח ונסתמא וחזר ונתפתח. פקח ונתחרש וחזר ונתפקח. שפוי ונשתטה וחזר ונשתפה כשר. זה הכלל כל שתחילתו וסופו בכשרות כשר כל שאין תחילתו וסופו בכשרות פסול. פי' תחילתו שעת ראיית העדות. וסופו שעת הגדת העדות. וקיימא לן כאותה ברייתא דהא איתותבו אמוראי מינה אלמא דסמכא היא:

צ״גוכתב רבינו יצחק אלפס זצ"ל בפרק זה בורר שמעינן מינה דהיכא דתחילתו בפסלות אע"פ שסופו בכשרות פסול ותנן נמי בהדי' העדים שאמרו כתב ידינו הוא זה אבל אנוסים היינו קטנים היינו פסולי עדות היינו הרי אלו נאמנין. אלמא כל היכא דפסיל מעיקרא אע"ג דהשתא כשר לא מקבלי סהדותא הואיל ומעיקרא כדאית מסירא להו ההיא סהדותא לאו בני עדות נינהו. וההיא דפ' חזקת הבתים דתניא בני העיר שנגנב ספר תורה שלהן אין דנין דייני אותה העיר ואין מביאין ראיה מאנשי אותה העיר. ופרכי' וניסלקו בי תרי מינייהו ולידיינו. ושנינן שני ספרי תורה דלשמיע' קאי פי' ולא אפשר להו לסלוקי נפשייהו אבל במידי דמצי לסלוקי נפשייהו מסלקי ומסהדי. וכתב רבינו יצחק אלפס זצ"ל דהכי הילכת'. הא למדת דאע"נ דאין תחילתו בכשרות הואיל וסופו בכשרות כשר. פי' רבינו יצחק בר שמואל זצ"ל דשאני התם שתחילתו פסול לא היה מחמת פסול הגוף אלא מחמת פסול ממון. הילכך הואיל וסילק עצמו כשר. אבל גבי פסול הגוף בעינן שיהא תחילתו וסופו בכשרות. וההיא דשילהי (ב"פ) דגיטין דאמרי' דפיתח ונסתמא כשר להביא את הגט אומר רבינו יצחק בר שמואל זצ"ל דשאני גט דאפי' אשתו נאמנת להביא גיטה. ותדע אפילו סומא מעיקרו הוה בעי לאכשורי התם דקאמר אלא סומא אמאי. הילכך אין להביא מהעדאת גיטין לשאד עדיות:

צ״ד[מתני'] האוהב והשונא איזה הוא אוהב זה שושבינו. והשונא כל שלא דיבר עמו שלשה ימים באיבה. אמ' לו לא נחשדו ישראל על כך. פי' רבינו יצחק בר אשר זצ"ל דהואיל ואוכל ושותה עמו ושמח עמו אי אפשר שלא תתקרב דעתו לאהבה משאר בני אדם. שונא שלא דיבר עמו שלשה ימים באיבה. בספרי נפקא לן מדכתי' והוא לא שונא לו מתמול שלשום תמול שנים שלשום שלשה. אלמא מי שמשכה שנאתו שלשה ימים הוי בחזקת שונא. פחות מיכן לא דומיא דשור המועד. (ת"ק היינו ר' יהודה) ופי' רבינו יצחק אלפס זצ"ל דבהא נמי אין הלכה כר' יהודה. ופי' (רבי) רש"י זצ"ל וכן רבינו יהודה בר נתן זצ"ל דדוקא בעדות פליגי. אבל בדין מודו ליה רבנן דפסול לדון לו דכיון דסגי ליה לא מצי לאפוכי בזכותיה. הילכך השונא שלא דיבר עמו באיבה ג' ימים וכן שושבינו פסיל ליה לדינא לכולי עלמא. ולעדות לר' יהודה פסול ולרבנן כשר והלכה כרבנן:

צ״ה[דף כ"ט ע"א]
ובמה הוא נקרא שושבין שהוא פסול לדין אמר רבינא א"ר ירמיה בר אבא אמר רב כל שבעת ימי המשתה. ורבנן אמרי משמיה דרבא אפי' מיום ראשון פי' מיום ראשון ואילך בטלה שושבינות. פי' רבי' יצחק בר אברהם זצ"ל דהאי פסולא דאהבה ושנאה לא הוי אלא מדרבנן. ודוקא לכתחילה אבל בדיעבד שדנו דיניהם דין. משום קושיא דהרב ר' יעקב דאורלינ' זצ"ל לקמן פ' אחד ד"מ דמייתי' הא דתנן כלהכשר לדון כשר להעיד לאתויי [סומא ולא אמר לאתויי] אוהב ושונא שכשרים להעיד ואין כשרים לדון וכדרב' כדפרי'. אלא משום דאוהב ושונא בדיעבד שדנו דיניהם דין. אבל סומא שדן אין דינו דין אפי' בדיעבד. ואע"ג דמצינן למימר דלא בעי לפרושי מתניתין אלא בפסולי שאין להם תקנה דומיא דגר וממזר דאייתי התם מכללא דפ' בא סימן אבל אוהב ושונא אית להו תקנתא. אעפ"י כן אין נראה בעיניו כך לפרש שיותר טוב לפרש נפקותא בגופא דעובדא כגון בזה הדין עצמו שבדיעבד דיניהם דין. והכי נמי מפרש כל הני דפ' שני דייני גזירות דת"ר שוחד לא תקח אפילו שוחד דברים. כי הא דשמואל הוה קא עבר במעברא אתא ההוא גברא יהב ליה ידא וא"ל פסילנא לך לדינא. וכן כל הנהו עובדי דהתם מפרש רבי' יצחק זצ"ל היינו לכתחילה. מיהו אם דן בדיעבד דינו דין. ו כ ן השיב הלכה למעשה על אוהב ושונא שבדיעבד דיניהם דין. הילכך אלו הן הקרובים. אביו ואבי אביו. בנו ובן בנו. חתנו וחתן בנו. אחיו מאביו. בן אחיו מאביו. חתן אחיו מאביו. בן בן אחיו דהיינו שלישי בראשון:

צ״ורבינו שמואל זצ"ל ורב נחשון גאון זצ"ל ורבי' יצחק אלפס זצ"ל כולהו סבירא להו דשלישי בראשון כשר. ורבינו תם זצ"ל סבר דפסול. אחיו מאמו. בן אחיו מאמו. חתן אחיו מאמו. בעל אחותו מאביו. בן אחותו מאביו. חתן אחותו מאביו. בעל אחותו מאמו. בן אחותו מאמו. חתן אחותו מאמו. אחי אביו מאביו. בן אחי אביו מאביו. חתן אחי אביו מאביו. אחי אביו מאמו. בן אחי אביו מאמו. חתן אחי אביו מאמו. אחי אמו מאביה. בן אחי אמו מאביה. חתן אחי אמו מאביה. אחי אמו מאמה. בן אחי אמו מאמה. חתן אחי אמו מאמה. אחי אשתו מאביה. בן אחי אשתו מאביה. חתן אחי אשתו מאביה. אחי אשתו מאמה. בן אחי אשתו מאמה. חתן אחי אשתו מאמה. בעל אחות אביו מאביו. בן אחות אביו מאביו. חתן אחות אביו מאביו. בעל אחות אביו מאמו. בן אחות אביו מאמו. חתן אחות אביו מאמו. בעל אחות אמו מאביה. בן אחות אמו מאביה. חתן אחות אמו מאביה. בעל אחות אמו מאמה. בן אחות אמה מאמה. חתן אחות אמו מאמה. בעל אמו. בן אחי אביו של בעלה מצד אביו. בן אחי אביו של בעלה [מצד אמו נ"ל ולא היה בטופס ]. בן אחות אביו של בעלה מצד אביו. בן אחות אביו של בעלה מצד אמו. בן אחות אמו של בעלה מצד אביו. בן אחי אמו של בעלה מצד אמו. בעל בת אחי אביו של בעלה מצד אביו. בעל בת אחיו של בעלה מצד אמו. בעל בת אחות אביו של בעלה מצד אמו. בעל בת אחות אם בעלה מצד אביה. בעל בת אחות אם בעלה מצד אמה. בעל אחות אשתו מאביה. ובעל אחות אשתו מאמה. ובנו מאחות אשתו מאביה. ובנו מאחות אשתו מאמה. וחורגו. בעל חורגתו. בעל אם בעלה. וחמיו. אחי חמיו מאביו. אחי חמיו מאמו. בן אחי חמיו מאביו. בן אחי חמיו מאמו. בן אחות חמיו מאביו. בן אחות חמיו מאמו. אחי חמות מאביה. בן אחי חמות מאביה. בן אחות חמות מאביה. אחי חמות מאמה. בן אחי חמות מאמה. בן אחות חמות מאמה. בעל אחות חמיו מאביו. בעל אחות חמיו מאמו. בן אחות חמיו מאביה. בן אחות חמיו מאמו:

צ״זבפ' הכותב בכתובות אמרי' ההיא איתתא דאיחייבא שבועה בבי דינא דרבא. אמרה ליה בת רב חסדא ידענא בה בהא איתתא דחשידא אשבועתא אפכה אשכנגדה. זימנין הוה יתיב רב פפא ורב אויא בר מתנא קמיה דרבא אייתו ההוא שטרא קמיה. א"ל דב פפא ידענא ביה בהאי שטרא דפריעא הוא א"ל איכא אינש אחרינא בהדי מר. אמר ליה רב ארא בר מתנא ולא יהא רב פפא כבת רב חסדא. אמר ליה בת רב חסדא קים לי בגוה ומר לא קים לי בגויה. אמר רב פפא השתא דאמור רבנן דקים לי בגויה מלתא היא. כגון אבא מרי [ברי] דקים לי ביה קרענא שטרא אפומיה. וכתב פר"ח זצ"ל וכן כתב רבינו יצחק אלפס זצ"ל ש"מ דאית ליה לדיין דשותא לאפוכי בכי האי גוונא. וה"מ במילתא דהיא שודא דדייני. והאידנא לית ליה לדיין למימר קים ליה דלא בריר לן פירושא דקים לי בגויה היכי הוא. הילכך לית לן לאורועי שטרא או לאפוכי שבועה אלא בעדות ברורה. ואעפ"כ בעדות אדם נאמן מחמיצין את הדין ודורשין וחוקרין עד שיתברר הדבר באמיתו ויצא הדין לאמיתו:

צ״חמדבריו למדתי דאע"ג דקרובין פסולין לעדות. אם הוא הקרוב אדם כשר ונאמן מחמיצין הדין על ידו עד שיתברר בירור הדבר:

צ״ט[שם]
[מתני'] כיצד בודקין את העדים היו מכניסין אותן ומאיימין עליהם. [גמרא] היכי אמרי' להו וכו'. כתוב בה"ג אמרו משמיה דמר יהודאי שהדא דחתים על שטר אין חתימתי עלה. מיהו לא קים ליה במאי דכתב ביה מהימן. ואקשו רבנן קמיה אלא מעתה הני שטרי דקא אתו מעלמא ומוקמי' ליה בחתימות ידי סהדי דחתימי עלייהו היכי מוקמי' להו דילמא אי הוו סהדי הוו אמרי לא קים לן במאי דכתי' בהו. ואהדר להו דלכתחילה לא אמרי' להו. אי אמרי אינהו דלא קים לן מהימני. אלא מעתה הוציא עליו כתבי ידו שהוא חייב לו ואמ' לא קים ליה בגויה הכי נמי דמהימן. ואמ' להו התם האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי. ורבנן בתראי הדין אמרי אי מיחזק' חתמות ידייהו מהימן דתנן העדים שאמרו כתב ידינו הוא זה אבל אנוסים היינו קטנים היינו פסולי עדות היינו הרי אלו נאמנין. ואם יש עדים שהוא כתב ידו או שהיו כתב ידן יוצא ממקום אחר אין נאמנין. שטרא דחתימי עלה תרי ואשתכח דחד מינייהו קרוב או פסול. ממונא לא מפקינן ביה אבל שבועה משביעינן ליה אפומא דהאי עד כשר:

ק׳וזה לשון הרב ר' משה בר מיימון זצ"ל שטר שיצא לב"ד ובאו עדים ואמרו כתב ידינו הוא זה אבל מעולם לא ידענו עדות זה ואין אנו זוכרין שזה לווה מזה או מכר לו לא נתקיים השטר והרי הוא כחרס עד שיזכירו עדותו. וכל מי שאינו דן כזה לא ידע בדיני ממונות בין ימינו לשמאלו. אבל אם היה כתב [ידן] יוצא ממקום אחר או שהיו עדים מכירים שזה כתב ידם מקיימין את השטר ואין משגיחין על דבריהם שאמרו שאין אנו זוכרין [שמא חזרו בהם וז"ש שאין אנו זוכרין] כדי לבטל השטר. ובאילו אמרו קטנים היינו פסולי עדות היינו שאין נאמנין הואיל ומתקיים השטר שלא על פיהם:

100

ק״א[דף כ"ח ע"א]
אשכחן בנים להדדי בנים לעלמא מנלן. אמר רמי בר חמא סברא הוא כדתניא אין העדים נעשין זוממין עד שיזומו שניהם. ואי ס"ד בנים לעלמ' כשרין נמצא עד זומם נהרג בעדות אחיו. ובמסקנא לא אמרי' הכי אלא הזמה מעלמא קא אתי לה. אלא א"כ ליכתוב קרא בן על אבות אי נמי הן על אבות מאי ובנים דאפי' בנים לעלמא. ואמ' בירושלמי פ' שבועת העדות ומנין שלא יהו העדים קרובים זה לזה. הגע עצמך שאם הוזמו לא מפיהם נהרגין. ומנין שלא יהו העדים קרובים (זה לזה) לדיינין הגע עצמך שאם הוזם כלום נהרג עד שיוזם חבירו. ואם אתה אומר כן לא נמצא נהרג על פיו:

101

ק״בוהשיב מורי רבינו שמחה זצ"ל למורי הרב ר' יונתן זצ"ל כיון דבתלמוד דידן לא מסקינן בנים לעלמא מהאי טעמא. ובתלמוד ירושלמי בעי למילף קורבת הדיינין לעדים נמי מהאי טעמא ש"מ ליתא ומכשרינן עדים הקרובים לדייני' והויא לה עדות (שאי) [ש]אתה יכול להזימה שיזימו אות' לפני ב"ד אחר. מיהו לענין הלכה למעשה איני יודע מאי אידון בה בעדים הקרובים לדיינים. שהרי מ"מ ע"י קבלת עדות שקיבל הדיין הראשון שהוא קרוב. וע"י פסק דין שלו הם ניזומים. נמצא נהרגין ומשלמין ממון על ידי הדיין הקרוב:

102

ק״ג[דף כ"ט ע"ב]
הודה בפני שנים וקנו מידו כותבין ואם לאו אין כותבין. פירש"י זצ"ל וקנו מידו כותבין שטר הוראה ואע"פ שלא אמר כתובו דסתם קנין לכתיבה עומד. ואם לאו שלא קנו מידו אין כותבין. ואע"ג דאמר להו אתם עדיי וחייב לשלם לו אפי' הכי ניחא ליה במלוה על פה ממלוה בשטר. והכי איהא פ' חזקת הבתים . ואמר רבא הודאה בפני שנים צריך לומר כתובו. קנין בפני שנים אין צריך לומר כתובו משום דסתם קנין לכתיבה עומד. והא דאמרי' בריש פ' אע"פ אמר לעדים כתובו וחתומו והבו ליה קנו מיניה לא צריך לאימלוכי ביה. א"כ משמע דאע"ג דקנו מיניה צריך לומר כתובו. ולא היא דהואיל וקנו מיניה אע"ג דלא אמר כתובו כתבינן. והאי דנקט כתובו משום סיפא (דהיכא דלא אמר כתובו אע"ג דקנו מיניה צריך לאימלוכי ביה). והא דאמ' דהיכא דקנו מיניה דכתבי' אע"ג דלא אמר כתובו היינו כל זמן שלא מיחה שלא אמר אל תכתבו. אבל אם מיחה ואמר אל תכתבו אין כותבין. כההיא דפ' המוכר את הספינה דאמר רב שני שטרות הן. זכו בשדה זו לפלוני וכתבו לו את השטר חוזר בשטר ואינו חוזר בשדה. ודוקא מה שיכול לחזור בו בשטר ולומר אל תכתבו לו את השטר היינו דוקא בהודאה של הלואה כדפרש"י זצ"ל דניחא ליה במלוה על פה ממלוה בשטר משום דמלוה על פה גביא מבני חדי דוקא ומלוה בשטר גביא נמי ממשעבדי. ותו שאין צריך (לומ') לפורעו בעדים:

103

ק״דוהכי נמי ה"ה בהודאה של מתנה שאם הורה שנתן קרקע זו מתנה לפלוני ואמר כתובו לי וקנו מיניה הרי זה חוזר בשטר ויכול לומר אל תכתבו השטר כההיא דהמוכר את הספינה ופי' התם רבי' שמואל זצ"ל דהתם במתנה איירי. וגם רבי' תם פי' התם דבמתנה קא מיירי וטעמא דמילתא שחוזר בו בשטר פר"ח זצ"ל דלא ניחא לו לאיניש דליפשו שטריה עליה. דעל ידי השטר קלא אית ליה טפי וזילי נכסיה ונם נמנעים מלהלוות לו כשיודעים שנתן שדותיו במתנה. גם אין יודעים איזה שטר הוא שכותבין עליו וסבורים שהוא שטר מלוה וזילי נכסיה כסבורים שיש עליו שטר חוב. אבל גבי מכר שאם הודו שמכר קרקע לחבירו וקנו מידו לא מצי למחות בידם שלא לכתוב את השטר דהא אפילו בלא שטר נמי גובה ממשעבדי הואיל והודה בעדים וקנו מידו. כההיא דפרק חזקת הבתים דאמר רב המוכר שדהו בעדים גובה מנכסים משועבדים ולא שייך כאן לומר שיכול למחות בשטר משום דזילי נכסים דאדעתא דהכי קיבל הדמים מן הלוקח. וכבר שאל המחבר ר' שלמה את רבי' שמשון זצ"ל וזו התשובה שהשיב לו. ראובן שמכר קרקע לשמעון ונתקיים המכר בקנין בפני שנים. אין צריך לומר כתובו וכותבין שלא ברשותו ואפילו מיחה אחרי כן לא חיישינן ליה דאפילו בלא כתיבה קיימא לן המוכר שדהו בעדים גובה מנכסים משועבדים ואין המוחה מבקש כאן אלא תואנה ותרמית ולא דמי לההיא דפרק המוכר את הספינה דזכו בשדה זה לפלוני וכתבו לו את השטר. דחוזר בשטר ואינו חוזר בשדה דהתם במתנה איירי.

104

ק״הוכן פי' רבינו שמואל זצ"ל אגב אורחיה. וגם רבינו תם זצ"ל פי' כן דקא איירי במתנה ולא במכר ואע"פ שרבינו תם מפרש הטעם משום דלא ניחא ליה דניפשו עליה שטרי. גבי מכר אע"ג דלא ניחא ליה לא חיישינן דאדעתא דהכי מכר וקיבל הדמים. והא דקאמר רב חייא בר אבין שלש שטרות הן דאם קדם מוכר וכתב שטר ללוקח כיון שהחזיק בקרקע נקנה שטר בכל מקום שהוא. לאו משום דאם לא נכתב לא יכתבו אלא לענין אותו שטר עצמו. נפקא מינה דפעמים שאין סופר ועדים. ואפילו היו מזומ' אין הסופר כותב בחנם אלא בשכר. ואפי' אם תימצא לומר דההיא דחוזר בשטר ואינו חוזר בשדה אף במכר איירי מ"מ לא לענין שיוכל למחות אלא לענין דאעפ"י שקיבל עליו ליתן שכר הסופר כדקאמר וכתבו לו את השטר בזה יוכל לחזור. ואם ירצה הלוקח שיהיה לו שטר יתן שכר כדתנן בגט פשוט והלוקח נותן שכר. את הנראה בעיני כתבתי. וצורינו יאיר עינינו בתורתו ושלום. שמשון בר אברהם זצ"ל. והא דאמ' דהיכא דקנו מידו כותבין לא איתבריר לי שפיר האיך קונין מידו שהרי הוא חייב לו והשתא בא להודות. ואם יאמר כך הילך סידרי הנני מודה לך בקנין בפני עדים שאני חייב לך על מה (יכול) הקנין הואיל שאינו מקנה לו עתה שום דבר ואינו מתחייב לו בזה הקנין כלום. יותר ממה שהיה חייב לו בראשונה דהואיל ואין שום נפקותא לענין חיוב בזה הקנין. אין זה כי אם קנין דברים ולאו כלום הוא. כההיא דריש פ"ק דבבא בתרא כשאין בה דין חלוקה כי רצו מאי הוי ליהדרו בהו. א"ר אסי א"ר יוחנן שקנו מידו. וכי קנו מידו מאי הוי קנין דברים בעלמא הוא ליהדרו בהו. שקנו מידו ברוחות דוקא השתא דאיכא נפקותא לענין רוחות הוי קנין. אבל היכא דליכא נפקותא בהאי קנין לא כלום הוא. שהרי אע"פ שהודה לו בעדים מצי למימר ליה פרעתיך. כההיא דפרק שבועת הדיינין דתנן מנה לי בידך אמר לו הן. למחר אמר תנהו לי נתתיו לך פטור והא הכא כיון דאמר ליה דאותביה בעדים כמה דאוזפיה בעדים דמי וקתני פטור. שאני התם דמעיקרא לאו בעדים אוזפיה. הא למדת אע"ג דהודה בעדים מצי למימר ליה פרעתיך מעתה מאי אהני ליה שהודה בקנין הואיל דאכתי מצי למימר ליה פרעתיך. ואם הייתי אומר דדוקא מודה בעדים שלא בקנין מצי למימר ליה פרעתיך. אז היה נפקותא בהודאה בקנין והיה הקנין והכתיבה של הודאה תועיל אף לענין משעבדי. אבל אין זה נראה בעיני דאמאי לא מצי למימר פרעתיך. דבשלמא מלוה בשטר מצי למימר ליה מלוה ללוה אי איתא דפרעתני אמאי לא אפיקתיה לשטרא מן ידי. אבל הכא מאי מצי למימר ליה. וכי תימא דמצי למימר ליה הוה לך לפורעיני בעדים בלא קנין נמי לימא ליה הכי. והרב ר' יהודה בר נתן זצ"ל פי' שקנו מידו שיתן לו חובו עד זמן פלוני. ואע"ג דקיימא לן ריש פרק קמא דמכות דסתם הלואה שלשים יום לא שנא מלוה בשטר ולא שנא מלוה על פה ה"מ בסתם הלואה אבל היכא שקבעו זמן והתנו ביניהם הכל לפי התנאי. ולא נהירא לפרש שקנו מידו שלא יהא נאמן לומר פרעתיך דהא בלא קנין נמי קיימא לן פ' שבועת הדיינין דאי אמ' ליה אל תפרעיני אלא בעדים דצריך לפורעו בעדים אם לא נאמר דאהני קנין שלא יוכל לומר פרעתיך בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדינת הים. דהא בלא קנין בהכי נאמן. ופי' רבינו יהודה בר נתן זצ"ל שאם עדים רוצים לילך למדינת הים הולך בפני ב"ד והן כותבין לו. אבל עדים מיהא אין רשאין לכתוב דכי ב"ד דמי:

105

ק״ו[שם]
שלשה ולא קנו מידו רב אמר כותבין רב אסי אמר אין כותבין פי' הואיל והודה בפני שלשה סבר רב דכיון שהודה בפני שלשה עשאן ב"ד והפקירן הפקר. ואע"פ שלא קנו מידו יכולין לשנותה למלוה בשטר ולהיות במקום הלוה לעשות שליח לכתיבה. ורב אסי סבר דאע"ג שהודה בפני שלשה לא שוינהו בהכי ב"ד ולא מצו כתבי. והלכה כרב אסי ולאו משום דחש לה רב להא דרב אסי אלא משום דרב אדא בר אהבה ורבא ומר בר רב אשי כולהו כוותיה דרב אסי קיימי:

106

ק״ז[שם]
דאמר דב אדא בר אהבה האי אודיתא זימנין כתבינן וזימנין לא כתבינן. כניפי ויתבי לא כתבי כניף אייתי איהו כתבין. פרש"י זצ"ל אודיתא שטר הודאה. הודאה בפני שלשה שלא קנו מידו. כנפי ויתבי. ג' שהיו יושבים ובא והודה לו בפניהם הואיל ולא זימנום וקבצום לכך לא נעשו ב"ד אלא עדים דדילמא אי לא הוו אלא תרי הוה מודה ליה קמייהו. ולא הוו מהדרי בתר ב"ד. כנפינהו איהו כתבינן דמכניף שלשה דעתיה אבי דינא. רבא אמר אפילו כניף אייתי איהו לא כתבי' עד דאמר להו הוו עלי דייני. מר בר רב אשי אמר אפי' אמר הוו עלי דייני לא כתבינן עד דקבעי דוכתא ושלחי ומזמני ליה לדינא. פירש"י דקבעי דוכתא כדרך הדיינין ושלוח שליחא בשמייהו ללוה לאיתויי קמייהו לדינא ואודויי והואיל ועמד בדין נעשית כמלוה בשטר שגלוי' לכל הילכך כותבין:

107

ק״חפי' רבינו יהודה בר נתן זצ"ל בתשובות הגאונים נמצא בכל דוכתא הילכתא כמר בר רב אשי בר ממיכתב אודיתא דהכא. ומיפך שבועה פ' שבועת הדיינין מר בר רב אשי אמר שבועה דאורייתא אפכי'. ורבינו גרשום זצ"ל היה חולק ואומר דבכל דוכתא הילכתא כמר בר רב אשי והכי נהגינן עכ"ל. וכן פי' בשבועות בשם רש"י זצ"ל דהלכה כמר בר רב אשי במיפך שבועה ואודיתא. ובסדר תנאים ואמוראים כתב דאין הלכה כמר בר רב אשי במיפך שבועה ואודיתא. ובהלכות גדולות פסק דאין הלכה כמותו במיפך שבועה. ורב האי גאון פסק הלכה כמותו במיפך שבועה. הילכך לענין אודיתא דהכא הלכה כמר בר רב אשי לכולי עלמא דאי קבעי דוכתא ושלחי ומזמני ליה דכתב' אלא אי הלכה כמר בר רב אשי לגמרי באודיתא דהכא. אז ליתא לדרבא דאמר דהיכא דכניף להו איהו אמר להו ליהוו עלי דייני אע"ג דלא קבעי דוכתא ושלחי ומזמני ליה כתבי'. מיהו אי עביד כמר בר רב אשי ודאי כתבי' לכ"ע. דהא אמ' אפי' כניף ואייתי איהו לאו כתבי' עד דאמר להו הוו עלי דייני. ובאודיתא בפני שלשה ולא קנו מידו עסקי' דכתבו היכא דאמ' להו הוו עלי דייני משמע מכלל דשניס אע"ג דאמ' להו הוו עלי דייני לא כתבי אי לא קנו מיניה. שאין כח ביד השנים לעשות ממלוה על פה מלוה בשטר. והכי מוכח לקמן גבי ההיא אודיתא דהוה כתיב בה דוכרן פתגמי וכל לישני דבי דינא ולא הוה כתיב בה במותב תלתא הוינא. סבר רבינא למימר היינו דרשב"ל דאמר חזקה אין כותבין שטר אלא כדת וכהלכה והני ודאי תלתא הוו ויכולין לעשות מלוה בשטר כמלוה שבעל פה. אמר לי' רב נתן בר אמי הכי אמ' משמיה דרבא כל כי האי גוונא חיישי' לב"ד טועין פי' שסבורים שיהו שנים כשרים לדון ולשנות מלוה על פה ולעשותה מלוה חדשה:

108

ק״טהא למדת דשנים אע"פ שעשאום ב"ד לאו כל כמינייהו לעשות ממלוה על פה מלוה חדשה. ואמ' פ"ק דקידושין אין כותבין שטרי אירוסין אלא מדעת שניהם ואוקימ' בשטרי פסיקתא וכדרב גידל אמר רב דאמר רב גידל אמר רב כמה אתה נותן לבנך כך וכך כמה אתה נותן לבתך כך וכך עמדו וקידשו הן הן דברים הנקנין באמירה. ופי' רש"י זצ"ל התם דאין רשאין לכתוב עליהן שטר אלא מדעת שניהם דניחא להו שתהא כמלוה על פה ולא כמלוה בשטר. מיהו משם אין ראיה דלא אמ' להו ליהוו עלי דייני ואמרי' בפרק חזקת הבתים אמר רבא א"ר נחמן הודאה בפני שנים וצריך לומר כתובו. קנין בפני שנים ואין צריך לומר כתובו. ואמר רבא אי קשיא לי הא קשיא לי האי קנין אי כמעשה ב"ד דמי ניבעי שלשה ואי לאו כמעשה ב"ד דמי אמאי אין צריך לומר כתובו פי' הואיל ואמרת דהודאה בלא קנין צריך לומר כתובו. והיכא דאיכא קנין אין צריך לומר (אחר) כן הקנין גורם. מאי קא חשבת ליה אי כמעשה ב"ד קא חשבת לי' דכיון דקנו מיניה כמאן דאמר להו ליהוו עלי בית דין דמי א"כ ליבעי שלשה. דהא אפי' היכא שאמר לשנים ליהוו עלי דייני לשנות ממלוה על פה למלוה בשטר עד שיהו שלשה. ואי לאו כמעשה ב"ד דמי דאע"ג דקנו מיניה לא חשיב להו כאילו אמר להו ליהוו עלי דייני לא מצי לשנות ממלוה על פה למלוה בשטר עד שיהו שלשה. ואי לאו כמעשה ב"ד דמי אמאי לא צריך לומ' כתובו הא כל כי האי גוונא אפי' בשלשה צריך לומר כתובו. הואיל ולא עשאו בית דין וכל שכן בתרי. הדר אמר רבא לעולם לאו כמעשה ב"ד דמי והיינו טעמא דאין צריך לומר כתובו דסתם קנין לכתיבה עומד וכאילו אמר להו בפי' כתובו. שמעינן מהתם דכל בי תרי אפי' עשאן ב"ד לא מצו לשנות ממלוה על פה למלוה בשטר. הילכך כל הודאה בפני שנים אע"פ שעשאן ב"ד אין כותבין שטר הודאה עד שיאמר להן כתובו. וכן ראיתי כתוב בשם הרב ר' ברוך בר' יצחק מריגנשבורק זצ"ל שהיה מוחה שלא לכתוב שטר הודאה לשנים שהודו לפניהם אע"פ שעשאום ב"ד. מיהו נ ר א ה בעיני דהואיל וקיימא לן כשמואל דשנים שדנו דיניהם דין כדפרי' לעיל נראה בעיני ששניהם כותבין פסק דין. אע"פ שיגבה בו ממשעבדי דהא אפי' לא כתבו לו נמי פסק דין כלל גובה ממשעבדי משעה שעמד בדין. כדאמרי' פ"ק דבבא מציעא בין לרבא בין לרבה בר רב הונא מלוה על פה היא ומלוה על פה אינו גובה מנכסים משועבדים הב"ע בשעמד בדין ופרש"י זצ"ל דכיון דחייבוהו ב"ד אית ליה (דלא) הויא לה כמלוה בשטר. אלמא משעה דחייבוהו בית דין אישתעבדו ניכסיה ואע"ג דלא איכתיב פסק דין משום מעשה ב"ד אית ליה קלא כההיא דחזקת הבתים דאמר רב המוכר שדהו בעדים גובה מנכסים משועבדים משום דעדים מפקי לקלא:

109

ק״י[שם]
מקרקעי ולא קנו מידו כגון ראובן שהיה מוחזק בקרקע והודה לשמעון שהיא שלו אמימר אמר אין כותבין ומר זוטרא אמר כותבין. והילכתא כותבין. דהא כיון דאודי ליה דידיה הוא ולא מיחסרא גוביינא. דבשלמא מטלטלי אין כותבין דלא ניחא ליה לעשות מלוה על פה כמלוה בשטר אבל הכא גלויי מילתא הוא. ופי' רבינו יהודה בר נתן זצ"ל דאפי' הודה בשנים כותבין:

110

קי״א[שם]
רבינא איקלע לדמהרי' אמר ליה רב דימי בריה דרב הונא מדמהריא לרבינא מטלטלי ואיתנהו בעינייהו והורה לו שהם שלו מאי פרש"י זצ"ל דבהודאה בפני שנים עסקינן אמר ליה כמקרקעי דמי. רב אשי אמר כיון דמחסרי גוביינא לא וקיימא לן כרב אשי. ולא איתברירא לי זאת השמועה דהואיל ותבע אותו ואמר אילין מטלטלי דידי אינון. ואמר ליה הן דידך הן. הרי כל מקום שהם של התובע הם. וגבי מקרקעי פרש"י זצ"ל כיון דאודי ליה דידיה אינון דלא מיחסרי גוביינא ולכך כותבין משמע מדבריו. אבל מטלטלי דמחסרי גוביינא אע"ג דאודי ליה לאו דידיה אינון ולכך אין כותבין. אם כן משמע שיכול לחזור בו ולומר השטיתי בך שאמרתי לך ששלך הם. שאם אינו יכול לחזור בו אמאי אין כותבין דהכא טעם משעבדי ליכא למימר דכיון דאודי ליה דידיה הוא ואין יכול לחזור בו אפי' אחריות אין עליו. והא ליכא למימר דטעמא דאין כותבין דשמא יברר שבטעות הודה לו דאם כן אפילו קנו מיניה נמי לא. דהא קיי"ל קנין בטעות לאו שמיה קנין:

111

קי״בוגבי ש"מ שהודה פי' רבינו שמואל זצ"ל פרק מי שמת גבי איסור גיורא דאסקינן שהוראתו הוראה. דכיון שהממון בעין והוא מודה של פלוני הוא י"ל שהפקידו אצלו מקודם לזה השכיב מרע או זכהו לו הש"מ על ידי אחר והרי הוא חפץ שיבא לידו כ"ש הכא שתבעו שהיה לנו לומר כך שהפקיד אצלו. דע"כ ה"פ שתובע אותו ואומר אלו מטלטלין הפקרתי בידך שאומר לו מעות הלויתיך וקנית אלו המטלטלין במעותיי האי הלואה בעלמא היא ולכולי עלמא אין כותבין. ושמא ה"פ שאומר לו מעות הלויתיך וקנית בהם אלו מטלטלין וכבר עברו שלשים יום משעה שהלויתי או הגיע זמן שקבעתי לך לפרעון והודה לו. וסבר רבינא הואיל והודה לו שאלו מטלטלין קנה במעותיו ורוצה ליתנם לו בעבור חובו הרי הם כמקרקעי וכותבין. ורב אשי סבר הואיל ולא גבה עדיין יכול לחזור בו ולומר אפרע לך בדבר אחר והויא ליה שוב מלוה ואין כותבין. אבל אם היה התובע אומר אלו מטלטלין הפקדתי בידך והלה אומר אין אלו הם שהפקדת אצלי אז לכ"ע כותבין שאלו מטלטלין מופקדין ביד הנתבע מכח התובע דהויא לה פקדון בשטר שלא יוכל לכפור בו. אמיתות הדבר לא איתברר לי וצורינו יאיר עיני בתורתו:

112

קי״ג[שם]
ההיא אודיתא דלא הוה כתב בה אמ' לנא כתובו וחתומו והבו ליה פרש"י זצ"ל ושנים חתימו עליה. אביי ורבא דאמרי תרוייהו היינו דרשב"ל חזקה אין העדים חותמים על השטר אלא כדת וכהלכה. הכא נמי ודאי תלתא הוו:

113

קי״ד[דף ל' ע"א]
אמר ליה רב נתן בר אמי הכי אמ' משמיה דרבא כל כי האי גוונא חיישינן לב"ד טועין סבורים שהיו שנים כשירין לדון לשנות ממלוה על פה למלוה בשטר מפני שהם ב"ד ואע"ג דלא אמר להו ואע"ג דלא קנו מיניה. הא למדת דהיכא דשנים חתימי על אודיתא וכתיבי האודיתא בלשון ב"ד דלא מכשריה לה משום דרשב"ל ואפי' בימי חכמים ואין צריך לומר האידנא דלא מכשריה ליה. והא דאסקינן דאי כתוב בה ואמינא ליה לרבנא אשי ואמר לנא רבנא אשי דכשר פרש"י זצ"ל הכא בפרק זה בורר דכיון [ד]הוא היה שם מסתמא לא צוה לפחות מג' לכתוב. והאי דנקיט רב אשי לפי שבית דינו היה ראש בימי רבינא . א"כ משמע דלא מכשרינן כי האי גוונא אלא דוקא על ידי אדם גדול ומופלג כרב אשי בדורו. וכן כתב רבינו יהודה בר נתן זצ"ל אמר לנא רבנא אשי. משמע דשלשה היו שגדול הדור עצמו ציום להיות ב"ד לכך. ובציר מתלתא ודאי לא הוה ממני למיכתב אודיתא. ולהכי נקט רב אשי שהוא עצמו סידר התלמוד והיה גדול בדורו. הילכך אין להכשיר כל כי האי גוונא אלא על ידי אדם גדול ומופלג שבדורו. מיהו לשון שני פי' ריב"ן זצ"ל בפ' זה בורר. אמר לנא רבנא אשי משמע דשלשה היו. לנא תרי ורב אשי תלת. ולפי זה בכל אדם מכשרי' כל כי האי גוונא:

114

קי״ההילכך הודה בפני שנים ולא קנו מידו אין כותבין שטר הודאה עד שיאמר להם כתובו. ואפילו אמר להם כתובו צריכי לאימלוכי ביה פעם שניה כשכבר רוצה לכתוב. ואם אמר להם אל תכתבו אין כותבין אע"ג דקנו מיניה. אבל בהודאה של מכר וקנו מיניה אע"ג דאמר אל תכתבו כותבין. ולשון הקנין היאך קונין ממנו בשעת הוראה לא איתברר לי על האמת. מיהו אם קנו מיניה שיתן לו חובו עד זמן פלוני הוי קנין טוב כדברי רבי' יהודה בר נתן זצ"ל וכתבו שטר הוראה. והיכא שלא קנו מיניה והעדים רוצים לילך למדינת הים פי' ריב"ן זצ"ל שמוליך העדים לפני ב"ד ויעידו בב"ד שהודה לו לפניהם ויכתבו לו ב"ד שטר הודאה:

115

קי״ו[שם]
הודה בפני שלשה ולא קנו מיניה אי אמר להם הוו עלי דייני וקבעי דוכתא ושלחו ומזמני ליה לדינא פלוגתא דרבוותא אי כתבי שטר הודאה אי לאו. הודה בפני שנים ולא קנו מיניה אע"ג דאמר להו הוו עלי דייני לא כתבי שטר הודאה לכ"ע. מיהו שנים שדנו כותבין פסק דין:

116

קי״זהיה ראובן מוחזק בקרקע והודה בפני שנים לשמעון שהיא של שמעון כותבין אע"פ שלא קנו ממנו. הודה במטלטלין אע"פ שהם בעין אין כותבין. מיהו לא איתברר לי האי הודאת מטלטלין היכי דמי. שטר הודאה שחתומין בה שנים והיא כתובה בלשון זכרון עדות שהוא לשון עדים כשרין. ואם היא כתובה בלשון ב"ד ולא חתימי אלא תרי פסולה. ואם כתוב בה אמר לנא רבנא פלוני והוא מופלג שבדור כשרה. וללשון שני של רבינו יהודה בר נתן זצ"ל אפי' תלמיד כל דהו כשרה: ברם צריכים אנו לדעת היכא דהודה וכתבו ליה שטר ויוצאה מתחת ידו של מלוה והלוה אומר פרעתיך אם נאמן הלוה בשבועה שפרע אם לאו. דאינו דומה לגמרי למלוה בשטר דמעיקרא לא הלוהו אלא אדעתא דהכי שיכתוב לו את השטר. הילכך אי איתא דפרעיה הוה ליה למיקרעיה לשטרא דלגוביינא איכתיב. אבל שטר הודאה דלא איכתיב לגוביינא דהא מעיקרא לאו בשטר אוזפיה אלא לסוף איכתיב שטרא שלא יכפור בו ויאמר לא היו הדברים מעולם ולא הלויתני כלום. הילכך כי אמר פרעתיך דילמא נאמן הוא בשבועה הואיל ומעיקרא לאו בהאי שטרא אוזפיה. ולא מצי למימר ליה שטרא בידי מאי בעי. ולדברי רבינו יצחק בר שמואל זצ"ל שפירש דהיכא שהפסק דין יוצא מתחת ידו שאין הנתבע יכול לומר פרעתיך ואינו נאמן אפילו בשבועה יש לי ללמוד מדברי' דה"ה או כ"ש דכל זמן ששטר הודאה יוצא מתחת ידו שאינו נאמן לומר פרעתיך אבל לדברי מו' רבינו שמחה בר שמואל זצ"ל ולדברי מו' רבינו אליעזר בן רבינו יואל הלוי זצ"ל דסברי דאע"ג דהפסק דין יצא מתחת ידו אפי' הכי מהימן אידך בשבועה לומר שפרע משום דעיקר פסק דין לאו לגוביינא איכתיב שמא שטר הודאה כמו כן הואיל ועיקרו לאו לגוביינא איכתיב יהא נאמן בשבועה שפרע. ועתה אכתוב דבריהם אמרי' בפ"ק דבבא מציעא אמר רב יוסף בר מניומי א"ר נחמן אמרו לו צא תן לו פי' שפסקו דינו (כל כך) שציוו עליו לתת לו ואמר פרעתי נאמן פי' שאמר לאחר זמן פרעתי על פי ב"ד נאמן ובשבועת היסת. בא מלוה לכתוב למחר או ליומא אוחרי אין כותבין ונותנין לו. חייב אתה ליתן לו ואמר פרעתי אינו נאמן בא מלוה לכתוב כותבין ונותנין לו. רב זביד משמיה דרב נחמן אמר בין חייב אתה ליתן לו בין צא תן לו ואמר פרעתי נאמן. בא מלוה לכתוב אין כותבין ונותנין לו פרש"י זצ"ל בא מלוה לפנינו לכתוב אדרכתא לו אין כותבין ונותנין לו. ואדרכת' פרש"י זצ"ל למעלה בההיא שמעתא גבי ההיא [ד]חייא בר רב אמר עד דמטא אדרכתא לידיה עד שחייבוהו ב"ד לפרוע ללוקח מעותיו ועמד במרדו עד שכתבו פסק דין ונתנו ללוקח אלמא אדרכתא היינו פסק דין. הילכך בין שאמרו לו חייב אתה ליתן לו בין שאמרו צא תן לו ואמר פרעתי נאמן בשבועה בא מלוה לאחר זמן לכתוב לו פסק דין אין כותבין ונותנין לו דקיימא לן כרב זביד. וכן כתב רבי' יצחק אלפס זצ"ל דקיימא לן כרב זביד. ועוד כתב דאע"ג דקיי"ל דעדות בב"ד או הודאה בב"ד כמלוה הכתובה בשטר דמיא כדאמ' לעיל בין לרבא בין לרבה בר רב הונא מלוה על פה [היא ומלוה על פה] אינו גובה מן המשועבדים ופריקנא הב"ע כשעמד בדין אלמא העמדה בדין כשטר דמיא. הני מילי היכא דלא צאית דינא. אי נמי צאית ואיתברר דלא פרע. אבל היכא דצאית דינא ונפק ליה מבי דינא אדעתא דקבליה עליה לדינא ואמר פרעתי נאמן. ואם בא מלוה לכתוב לו אין כותבין ונותנין לו דחיישינן דילמא פרע ליה עכ"ל. משמע מדבריו דהיכא שהפסק דין יוצא מתחת יד התובע. שאין הנתבע נאמן לומר פרעתי. שאם לא כן אמאי לא יכתוב לו. כי פרע ליה מאי הוי הלא נאמן לומר שפרע. אלא ש"מ שאם יכתבו לו פסק דין לא יהא הלה נאמן לומר שפרע. וזה לשון רבינו יצחק בר שמואל זצ"ל צא תן לו ואמר פרעתי נאמן פי' אמרו לו ב"ד צא תן לו ויצאו מלפני ב"ד ולאחר זמן כשתבעו אמר פרעתי לך על פי הדין שפסקו ואמרו צא תן לו נאמן קודם שנתקנה שבועת היסת. ולאחר שנתקנה נאמן על ידי שבועת היסת. בא מלוה לכתוב פי' לאחר שיצאו מב"ד חזר המלוה ובא לפני ב"ד שיכתבו לו פסק דין שפסקו על הלוה ליתן כדי שיוכל לתובעו בכל ב"ד שירצה על ידי פסק דין שלהן אין כותבין ונותנין לו כי שמא כבר פרע. דכיון דכבר פסקו למילתיה והודיעו שבודאי חייב לפרוע רגילות הוא שפורע ואם יכתבו לו יחזור ויוציא פעם אחרת על ידי הפסק שיכתבו לו כי הפסק דין יהא חשוב שטר גמור ולא יהא לוה נאמן לומר פרעתי כל זמן שיהא הפסק דין ביד מלוה. ועוד י"ל שאפי' ידוע להם לב"ד שעדיין לא פרע הלוה אין כותבין לו למלוה כי מסתמא יפרע הלוה למלוה כיון דפסקוה למילתיה ואחר כך יגבה פעם שניה ע"י הפסק דין שבידו כי מאחר שיהא השטר פסק דין בידו לא יהא לוה נאמן לומר פרעתי. אבל אמרו חייב אתה ליתן לו דלא פסקוה למילתיה אינו רגיל לפרוע על פיהם. ולכך אם יצאו מלפני ב"ד ואחר זמן אמר פרעתי על פי חיוב שחייבוני ב"ד אינו נאמן ואם בא מלוה לכתוב כותבין ונותנין לו כדי שיגבה על ידי השטר הפסק דין דלא חיישינן דילמא פרעיה ויגבה (פעם) שנית על ידי השטר. כיון דהזקיקוהו לדין ולא רצה (לפסוק) כי אם על פי ב"ד ולא פרע עד דפסקוה למילתיה. וק"ק אמאי לא חיישינן שאם יכתוב לו יגבה שני פעמים כי שמא יתבעהו בב"ד אחד ויאמרו לו צא תן לו וישלם על פיהם ושוב יגבה על פי [פסק] דין שכתבו לו הב"ד הראשון כיון שלא ידע הלוה שיש לו פס"ד בידו יפרע לו פעם ראשונה ע"פ ב"ד שאמרו לו צא תן לו אע"פ שעדיין השטר של פס"ד ביד המלוה ויגבה פעם שניה ע"י הפסק דין. י"ל שכותבין לו למלוה צריכין שיודיעו את (המלוה) קודם שיבא בב"ד אחר שכותבין לו שטר פסק דין למלוה כדי שלא יפרע לו עד שיתן לו השטר שבידו עכ"ל. הוא פי' אליבא דרב יוסף בר מניומי. אבל אנן קיימא לן כרב זביד דבין חייב אתה ליתן לו בין צא תן לו ואמר פרעתי נאמן. בא מלוה לכתוב אין כותבין ונותנין לו. מ"מ הרי פי' בפירוש דכל זמן שהפסק דין ביד המלוה אין הלוה נאמן לומר פרעתי אע"ג דעיקרו לא איכתיב אלא לזכרון דברים היאך פסקו להם הב"ד. דהא אפילו אין הפסק דין בידו גובה ממשעבדי כדפרי' לעיל היכא דברור הדבר שלא פרעו. ש"מ דאין פסק דין נכתב אלא לעדות ולזכרון היאך פסקו להם ב"ד את הדין. אע"פ שכל זמן שהפסק דין ביד המלוה אין הלוה נאמן אפי' בשבועה שפרע לו. מעתה יש לי ללמוד מיכן על שטר הודאה דאע"ג שלא לגוביינא כי אם לזכרון עדות אפילו הכי כל זמן שהשטר הודאה ביד המלוה אין הלוה נאמן לומר שפרע אפילו בשבועה. אבל מו' רבינו שמחה זצ"ל השיב דנאמן הנתבע לומר פרעתי אע"ג דהפסק דין ביד התובע וזה לשונו:

117

קי״חעל אחד שהוציא על חבירו פסק דין שנתחייב לו מנה והשיב הנתבע פרעתיך אי התובע מצי למימר אחר כן איבעי לך למיקרעיה. נ ר א ה דנאמן הנתבע כדאמ' בשנים אוחזין צא תן לו ואמר פרעתי נאמן ולא אמ' איבעי לך למיקרעיה דלא נכתב על עיקר המלוה אלא לזכרון דברים שלא יאמר לא נתחייבתי לך לעולם. דתניא בתוספתא מצא גיזרי דינין ופרוזבולין הרי זה יחזיר למי שכתו' על שמו. ואי הוה מצי למיגבי ביה הוה לן למיחש לפרעון. ומן הנתבע נפל דהא מסקינן בשנים אוחזין הא דתנן כל מעשה ב"ד הרי זה יחזיר בשטרי חלטאתא ואדרכתא דלא ניתנו לפרעון. ותניא נמי התם מצא שטר כתובה בשוק אין הבעל מודה לא יחזיר לא לזה ולא לזה אע"ג דשטר כתובה מעשה ב"ד כיון דנפל ריע וחיישינן לפרעון. הכי נמי הוה לן למיחש הכא אלא מדלא חיישינן ש"מ דלא גבי ביה בגזר דין ונאמן לומר פרעתי אע"ג דנקיט האי גזר דין עכ"ל. הרי פי' להדיא דהואיל וגזר דין לא נכתב על עיקר המלוה אלא לזכרון דברים שלא יאמר לא נתחייבתי לך מעולם דנאמן לומר פרעתי אע"ג דנקיט האי גזר דין יש לי ללמוד מדבריו דהאי שטר הודאה נמי הואיל ולא נכתב על עיקר המלוה אלא כדי שלא יכפור ויאמר לא הלויתני מעולם דנאמן לומר פרעתי אע"נ דנקיט האיך שטר הודאה בידיה. וזה לשון מו' רבי' אליעזר בן רבי' יואל הלוי זצ"ל נראה לי דאפילו ביד המלוה פסק דין כתוב וחתום שחייבוהו לבעל דינו לתת לו כך וכך ממון וטוען הלוה פרעתי וקיימתי ציווי ב"ד כמו שכת' לך נאמן בלא עדים ובשבועה דוקא בשטרא דקאי לגוביינא לימים רבים שכותבין לעדות לא מהימן לומר פרעתיך דאמר רב פפא האי מאן דמפיק שטרא כו' אבל פסק אין כותבין לזכרון עדות אלא כי היכי דלא ישכחו ב"ד את מי זיכו ואת מי חייבו דגרסינן שילהי מסכתא קידושין נאמן הדיין לומר לזה זכיתי לזה חייבתי. בד"א בזמן שבעלי דינין עומדין לפניו אבל אין בעלי דינין עומדין אינו נאמן. ודוקא דיין אחד אינו נאמן אבל ב' וג' דיינין נאמנין כעדים דעלמא. ובתוספתא דקידושין אבל אין בעלי דינין עומדין לפניו הרי הוא כאחד כל אדם פי' כעד דעלמא. ופעמים שיחיד מומחה דן יחיד ואינו נאמן לכך כותב פסק דין לאלתר. וכן יחיד דן אי קבלוה עילוייהו כדאמרי' פ"ק דסנהדרין אי קבלוך עילוייהו לא תשלם. ודכוותא אמרי' פ' היו בודקין . ושני סופרי הדיינין [ר"ל ש]כותבין דברי המזכין ודברי המחייבין ומעשה בא לידי בשכבר שהיה ביד אחד פסק דין שחייבו ב"ד לשכנגדו כך וכך ממון. וזה היה טוען שוב פרעתיו לך בציווי ב"ד ופטרתיו בשבועה. ושלחתי הדברים לרבי' אבי והודה לדברי ואמר שכך קיבל מרבותיו דנאמן אפי' אם בידו פסק דין. וכן כתוב בתוספות רבינו יצחק בר מרדכי זצ"ל בההיא דצא תן לו דנאמן לומר לא שנא אם הוא על פה או אם ביד המלוה כתוב פסק דין. ונראה לי דבזמן הזה אין חילוק בין צא תן לו לחייב אתה ליתן לו. שאין ב"ד מקפידים בלשונם. ואפי' לר' יוסף בר מניומי. עכ"ל. הרי פסק דאע"ג שפסק דין שבידו נאמן שכנגדו לישבע שפרע לו ואינו יכול לומר לו למה לא קרעת הפסק דין שבידו. מיהו לענין שטר הודאה משמע מדבריו דלא מצי למימר שכנגדו פרעתיך. שכך כתב דדוקא בשטר שכותבים לגוביינא לימים רבים לעדות לא מהימן. הילכך אי שטר הודאה נמי לעדות איכתיב ולגוביינא דהא גבי ביה ממשעבדי. הילכך לא מצי למימר ליה פרעתיך דאמר ליה א"כ שטר הודאתך מאי בעי בידי. הילכך כל היכא שהפסק דין יוצא מתחת ידו אין שכנגדו נאמן לומר שפרע אפי' בשבועה. וכן הדין לענין הודאה כדברי רבי' יצחק בר מרדכי זצ"ל. ומו' רבי' שמחה זצ"ל ואביו רבי' יואל זצ"ל כולהו סבירא להו דאפי' פסק דין בידו שכנגדו נאמן בשבועה לומר שפרעו. מיהו בשטר הודאה אפשר דסבירא להו דאין שכנגדו נאמן לומר בשבועה שפרעו. וכמו שמשמע מדברי מו' רבינו אבי העזרי זצ"ל כדפרי'. וכן כתב רבינו שמשון בר' אברהם הכא בפ' זה בורר גבי הודה בפני שנים היכא דלא קנו מידו אין כותבין משום דעד השתא מלוה על פה ואינה גוב' ממשעבדי גם אין צריך לפורעו בעדים. אבל כשיכתבו לו את שטר הודאה גוב' ממשעבדי וצריך לפורעו בעדים:

118

קי״ט[שם ע"ב]
ההיא אודיתא דלא הוה כתיב בה אמר לנא כתובו וחתומו והבו ליה אביי ורבא דאמרי תרוייהו דהיינו רשב"ל דאמר חזקה אין העדים חותמין על השטר אלא א"כ נעשה גדול פירש"י זצ"ל אלא א"כ נעשה גדול המוכר דקיימא לן ולמכור בנכסי אביו עד שיהא בן עשרים. ורבי' יהודה בר נתן זצ"ל פי' דאין חוששין שמא עדים בשעה שחותמין קטנים היו או מוכר קטן היה. וכן האמת דאתרוייהו איתמר מילתא דרשב"ל דפרק שני דכתובות מייתי לה אעדים קטנים. ופ' מי שמת בבבא בתרא מייתי לה אקטן שמכר בנכסי אביו. והא דפירש"י זצ"ל הכא דקיי"ל למכור בנכסי אביו עד שיהא בן עשרים. עיקרו בבבא בתרא פ' מי שמת דאיתמר קטן מאימתי מוכר בנכסי אביו פי' בקרקעות שירש מאביו ותהא מכירתו מכירה רבא אמר רב נחמן בן עשרים רב הונא בר חיננא א"ר נחמן בן שמונה עשרה. שלח ליה רב גידל בר מנשיא לרבא ילמדינו רבינו תינוקת בת ארבע עשרה שנה ויום אחר ויודעת בטיב משא ומתן מהו. שלח ליה אי יודעת בטיב משא ומתן מקחה מקח וממכרה ממכר. ולישלח להו בתינוק. מעשה שהיה בתינוקת היה. ולישלח ליה בת שתים עשרה שנה ויום אחד. מעשה שהיה כך היה. פי' רבינו שמואל זצ"ל אית דגרסי מקחה מקח וממכרה ממכר במטלטלין ולא מיבעיא בבת י"ד אלא אפי' בבת שית כדתנן הפעוטות מקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלין. ומוקמינן לה בגיטי' כבר שית כבר שבע אלא מעשה שהיה כך היה ולא נהירא ליה דמאי אתא לאשמועי' מתני' היא הפעוטות מקחן מקח. ואפילו אין יודעים בטיב משא ומתן דהא בבר שית כבר שבע מוקמי' לה. ונראה בעיני דבמקרקעי מיירי ול"ג במטלטלי והכי מפרשי' לה שלח ליה [רב] גידל בר מנשיא לרבא ילמדינו רבינו תינוקת בת י"ד שיודעת בטיב משא ומתן מהו למכור בנכסי אביה אע"ג דלא הויא בת עשרים. ומהכא שמעי' דעד השתא אמרין באין יודע כל כך בטיב משא ומתן. ואפי' הכי מבן עשרים ואילך מוכר בנכסי אביו הואיל ואינו שוטה ממש אבל בפחות מבן עשרים בעינן חכמ' יתירה למכור בנכסי אביו עכ"ל. ועוד פי' רבי' שמואל זצ"ל דמה שכתב בספרי' הכא הא דרבא לאו בפירוש איתמר אלא מכללא איתמר דהוא פחות מבן עשרים כו' דל"ג ליה כלל. אלא ה"ג ההוא פחות מבן עשרים דאזל זבין נכסיה דאבוה [כגידל בר מנשיא בחזק' יודע בטיב משא ומתן]. אתא לקמיה דרבא אמר ליה (קרי ביה) זיל אכול תמרי ושדי קשייתא בי רבא עבד הכי. אמר להו זביני' לאו זביני. כי קא כתבו ליה שטרא אמ' ליה לקוחות זיל אימ' ליה לרבא מגילת אסתר בזוזא ושטרא דמר בזוזא. אזל אמר ליה. אמ' להו זביניה זביני. אמ' ליה [קרובים] לקוחות אגמרוה א"ל רבא מסברי (לי) וסבר. [כיון דמיסבר ליה וסבר] מידע הוה ידע והאי דעבד הכי חוצפא יתירתא דהוה ביה. פי' רבינו שמואל זצ"ל שמכר בנכסי אביו כגידל בד מנשיא. בחזק' יודע בטיב משא ומתן. ממכרו ממכר בקרקעות שירש מאביו. ובמסקנא דעובדא אמר להו רבא לקרוביו כיון דמסברו ליה דבר חכמה וסבר ויודע להבין הרי הוא חכם וממכרו ממכר [והאי דשדא קשייתא חוצפא בעלמא הוא דעבד ולא מתוך שטות]. הרי מאלו תרי עובדי למדנו דכל יודע טיב משא ומתן אע"ג דאינו בן עשרים הרי זה מוכר בקרקעות אביו. ונראה בעיני וכגון שהוא בן י"ג והביא ב' שערות מדאמ' בעובדא דגידל בר מנשיא ולישלח ליה בת שתים עשרה שנה ויום אחד אבל פחות מיכן לא קאמר דלישלח ליה ש"מ דבעינן שיבואו לכלל שנותיהם דשנים בלא שערות לאו כלום נינהו. אמר רב נחמן אמר שמואל בודקין לקידושין לגיטין לחליצה ולמיאונין. ולמכור בנכסי אביו עד שיהא בן עשרים. ואסיקנא ולמכור בנכסי אביו עד שיהא בן עשרי' לאפוקי ממאן דאמר (שתים עשרה). ופסקי' והילכתא כגידל בר מנשיא. ופי' רבינו שמואל זצ"ל והילכתא כגידל בר מנשיא דבן י"ג היודע בטיב משא ומתן מוכר בנכסי אביו אפי' מקרקעי דאילו מטלטלי אפי' פעוטות כבר שית כבר שבע מוכרין ופסקי' נמי והילכתא כרב נחמן אמר שמואל בכולהו. ופי' רבינו שמואל בכולהו בקידושין ובגירושין בחליצה ומיאון. דלא סמכינן אשנים עד שנבדוק סימנין ולמכור בנכסי אביו עד שיהא בן עשרים ויביא סימנין. ומי שאינו יודע בטיב משא ומתן דטפי מעשרים לא אחמור רבנן להמתין לחכמתו. ואם לא הביא שיער בעשרים נחזיקנו בקטן עד רוב שנותיו אם לא נמצאו בו סימני סריס ורוב שנותיו שלשים וששה שהם רוב שבעים כדכתי' ימי שנותינו בהם שבעים שנה. ואיכא למימר דוקא בנכסי אביו אבל בנכסים שנתנו לו מתנה או שקנה שאינה ירושת אבותיו הנהו מוכר פחות מבן עשרים כדין מטלטלין עכ"ל. איבעי' להו תוך זמן כלפני זמן או כלאחר זמן פי' שנת י"ח גופה למר ושנת כ' גופה למר והביא שתי שערות. רבא אמר רב נחמן תוך זמן כלפני זמן. פי' ואין מכירתו מכירה בנכסי אביו. רבה בר רב שילא אמר תוך זמן כלאחר זמן ומכירתו מכירה. ופסקי' בשלהי שמעתא הילכתא תוך זמן כלפני זמן:

119

ק״כהילכך קטן בן י"ג שנה והביא ב' שערות ויודע בטיב משא ומתן הרי זה מוכר בקרקעות שירש מאביו עד שיהא בן עשרים ויביא ב' שערות ואם לא הביא ב' שערות בעשרים הרי זה קטן עד רוב שנותיו וכגון שלא נולדו בו סימני סרים והוא בן עשרים אע"פ שלא הביא ב' שערות הרי זה גדול. ודוקא בקרקעות שירש מאביו בעינן שיהא בן עשרים ויביא שתי שערות [אבל] בקרקעות שנתנו לו במתנה או שקנה שאינם ירושת אבותיו הנהו מוכר פחות מבן עשרים כדין מטלטלין. וכאן שפסק רבינו שמואל זצ"ל דקטן בן י"ג שנה והביא ב' שערות ויודע בטיב משא ומתן שמוכר בקרקעות שירש מאביו. כך כתבתי בשכבר בשם הרב ר' משה כהן זצ"ל וכן בשם רבינו גרשם זצ"ל וכן בשם רב האי גאון זצ"ל. וזה לשון רבינו יצחק אלפס וצ"ל חזינא פלוגתא ביני רבוותא בהני מילי. ואיכא מאן דסבירא ליה דהאי א"ר נחמן אמר שמואל למכור בנכסי אביו עד שיהא בן עשרים שנה אכולהו קאי (דבקינ' להכי חמשא כולהו) מכי מטו זמן בגרות עד דמטו עשרים שנה. ומסייעי ליה להאי סברא מהא דשלח רב גידל בר מנשיא לרבא וקאמ' דהאי דקאמ' לאפוקי ממאן דאמר מבן י"ח לאו בהני דאיפליגו אליבא דרב נחמן קיימי' דשמעת מינה דהילכ' כמ"ר בן עשרים שנה אלא אההיא מתניתין קיימא דתנן בנדה בת עשרים שנה שלא הביאה שתי שערות תביא ראיה שהיא בת עשרים והיא איילונית לא חולצת ולא מתייבמת. ובן עשרים שנה שלא הביא שתי שערות יביא ראיה שהוא בן עשרים שנה והוא סריס ולא חולץ ולא מייבם כדברי בית הלל. בית שמאי אומרים זה וזה בן י"ח. ר' אליעזר אומר הזכר כדברי בית הלל. הנקבה כדברי ב"ש שהאשה ממהרת לבוא לפני האיש. ועלה קאמר הכא לאפוקי ממ"ד מבן י"ח אבל האי מימרא דאיתמר משמיה דרב נחמן מבן י"ח ומבן (י') לית הילכתא כוותייהו. רהא איפסיקא הילכתא כגירל בר מנשיא. והאי סברא איכא עלה כמה פירכי חדא דא"כ לא איבעי ליה למימר עד שיהא בן עשרים אלא הכי איבעי ליה למימר עד עשרים שנה. ועוד אי ליכא הפרש בין נכסיו לנכסי אביו למה לי למימר ולמכור בנכסי אביו [לימא ולמכור בנכסים סתם א"נ ולמכור בקרקעות מ"ט קאמר ולמכור בנכסי אביו] אלא לאו ש"מ בנכסי אביו דוקא. ועוד כד הדרינן אכל חדא מינייהו ואמ' לחליצה לאפוקי מדר' יוסי למיאונין לאפוקי מדר' יהודה הוה מיבעי ליה למימר עד עשרים שנה לאפוקי ממ"ד בן י"ח. ולא לימא למכור בנכסי אביו. ולא לימא מבן י"ח אלא בן י"ח לחוד. ועוד דלא צריך לאפוקי מההיא מתני' כל עיקר דמחלוקת ב"ש וב"ה היא וקיימא לן דב"ש במקום ב"ה אינה משנה. והא דשלח גירל בר מנשיא לרבא לא מסייע' להו דלא שלח להו מהו למכור בנכסי אביו אלא מהו למכור בנכסים הוא דשלח ליה. דהכי אמרי' שלח ליה גידל בר מנשיא לרבא תינוקת בת י"ד שנה ויום אחד יודעת בטיב משא ומתן מהו. כלומר שתשא ותתן בנכסים. שלח ליה אם יודעת בטיב משא ומתן מקחה מקח וממכרה ממכר. ואמרי' עלה דרבא לאו בפירוש איתמר אלא מכללא איתמר ההוא פחות מבן עשרים דאזל זבין נכסיה וכו' דשמעת מינה דהא דשלח ליה גידל בר מנשיא לרבא לאו לזבוני בנכסי אביו שלח ליה אלא לזבוני בנכסי דידיה הוא דשלח ליה. כגון דזבן ליה אפטרופ' דידיה נכסי כד הוה קטן ובעא הוא השתא לזבונינהו א"ל אם יודעת בטיב משא ומתן מקחה מקח וממכרה ממכר. ומדאמר אהא דשלח גידל בר מנשיא דההוא פחות מבן עשדים דאזל זבין נכסיה ולא קאמר זבין בנכסי אבוה הויא להו תיובתא ולא הויא סייעתא. ועוד דגרס' בהדיא בפ' האומר התקבל אמר רבא שלש מדות בקטן צרור וזורקו אגוז ונוטלו (וזכה) לעצמו ואין זוכה לאחרים וכנגדו בקטנה מתגרשת בקידושי אביו. הפעוטות מקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלין וכנגדו בקטנה (מתקדשת) למיאון. הגיעו לעונת נדרים נדריהם נדר והקדישם הקדש וכנגדו בקטנה חולצת ולמכור בנכסי אביו עד שיהא בן עשרים שנה. והא רבא גופיה הוא דאמר דתינוק בן י"ג שנה ויום אחר שהביא שתי שערות ויודע בטיב משא ומתן מקחו מקח וממכרו ממכר. והוא דאמר התם ולמכור בנכסי אביו עד שיהא בן עשרים. ואי אמרת דשלח גידל בר מנשיא לרבא למכור בנכסי אביו [הוא א"כ] קשיא דרבא אדרבא וכללא דמילתא דסברא פריכא הוא וליכא למסמך עלה. [אבל סברא קמא דכתבי' סברא תריצא הוא ועלה סמכינן וכוותי' עבדינן דלית ליה לינוקא לזבוני] בנכסי אבוה אלא עד דהוי בר עשרין שנין והוא דאייתי שתי שערות ואי הוי בר עשרין שנין ולא אייתי שתי שערות אכתי קטן הוא כדתנן אחד בן תשע שנים ויום אחד. אחד בן עשרים שלא הביא ב' שערות ובדקינן ליה עד רוב שנותיו ואי נולדו לו סימני סריס כד הוי בר ך' אע"ג דלא אייתי שתי שערות גדול הוא והוי זביניה זביני כדתנן בן עשרים שנה שלא הביא שתי שערות יביא ראיה שהוא בן עשרים שנה והוא הסריס לא חולץ ולא מייבם ואיתמר עלה אמר רב שמואל בר רב יצחק אמר רב והוא שנולדו בו סימני סריס. ואמר רבא דיקא נמי דקתני והוא הסריס ש"מ. ואמרי' וכי לא נולדו בו סימני סריס עד כמה. תני ר' חייא עד רוב שנותיו עכ"ל. חולק על רבותינו שפירשו דבן עשרים שהביא שתי שערות אע"ג דלא ידע בטיב משא ומתן הרי זה מוכר בנכסי אביו. והוא סובר דאע"ג שהוא בן ך' בעינן שידע בטיב משא ומתן. וחולק גם בזה שרבי' שמואל זצ"ל סובר בקרקעות שקנה או ניתנה לו במתנה שמוכר אע"פ שאינו יודע בטיב משא ומתן רק שאינו שוטה. והוא סובר ואפילו קנה או נתנה לו במתנה בעינן שידע בטיב משא ומתן:

120

קכ״אתנן בפ' הניזקין הפעוטות מקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלין. ואמרי' בגמרא עד כמה מחוי רב יהודה (אמר) [ל]רב יצחק בריה כבר שית כבר שבע רב כהנא אמר כבר שב כבר תמני. במתניתא תנא כבר שית כבר סר. ולא פליגי כל חד וחד לפום חורפיה. וטעמא מאי אמר רב אבא בר יעקב א"ר יוחנן משום כדי חייו. וטעותו עד כמה אמר רב יונה א"ר זירא עד שתות (בגדול) עד שתות קנה ומחזיר אונאה יותר משתות בטל מקח. אבל פחות משתות מחילה אינו כתוב בפירושים שלפני. ונראה בעיני דדוקא הוא דקטן לאו בר מחילה הוא. בעי אביי מתנתו מאי רב יימר אמר אין מתנתו מתנה רב אשי אמר מתנתו מתנה. אפכוה ושדרוה לקמיה דרב מרדכי אמר להו זילו אמרו ליה לבר מר לאו הכי הוה עובדא כי הוה קאים מר חד כרעיה אארעא וחד כרעיה אדרגא ואמינא ליה מתנתו מאי ואמר לן מתנתו מתנה. אחת מתנת בריא ואחת מתנת שכיב מרע אחת מתנה מרובה ואחת מתנה מועטת. והא דתנן דמקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלין מייתינן לה בכתובות שילהי מציאת האשה ואמר רפרם עלה לא שנו אלא שאין להם אפטרופוס אבל יש שם אפטרופוס אין מקחן מקח ואין ממכרן ממכר:

121

קכ״בופסק התם רבינו יצחק אלפס זצ"ל דהכי הילכתא. וכן פסק ר"ח זצ"ל התם במציאת [האשה] ותו פסק בפר"ח זצ"ל בשם רבי' האיי גאון זצ"ל דמתנתו מתנה ואע"ג שיש להם אפטרופא. ויש לתמוה דהואיל ומיבעיא לן בהניזקין היכא דמקחן מקח וממכרן ממכר אי הויא מתנתו מתנה אי לאו. מכלל דהיכא דאין מקחן מקח ואין ממכרן ממכר פשיטא לן מכ"ש דאין מתנתו מתנה וקשי' לדברי הגאון. מיהו לא דמי דלעולם מתנתו מתנה אע"פ שיש להם אפטרו' דהא דאין מקחן מקח ואין ממכרן ממכר היכא דאיכא אפטרו' היינו משום שעל אפטרופוס מוטל ליקח ולמכור אבל ליתן מתנה אין הרשות בידו. הילכך מתנתו מתנה אע"ג דיש להם אפוטרופוס. כך פי' רבי' שמשון בר אברהם זצ"ל שילהי מציאת האשה ופירשו רבותינו דהא דקיימא לן דמתנתו מתנה היינו דוקא במטלטלי אבל לא בקרקעות שאם לא כן היה לו לפרש אחת מתנת מטלטלין ואחת מתנת קרקעו' כמו שמפרש אחת מתנה מרובה ואחת מתנה מועטת. וההיא דפ' מי שמת בבבא בתרא דאמר אמימר מתנתו מתנה ופסקינן התם הילכתא כוותיה דמתנתו מתנה והתם בקרקעות איירי. התם פי' רבי' שמואל זצ"ל דאיירי במתנתו של בן י"ג ויום אחד דהויא מתנתו מתנה אע"פ שאין יודע בטיב משא ומתן ואין מכירת קרקעותיו מכירה אפי' הכי מתנת קרקעותיו הויא מתנה. אבל כל פחות מי"ג מתנת קרקעותיו לא הויא מתנה: הילכך התינוקות כבר שית כבר שבע כבר תמני כבר תשע כבר סר מתנתו מתנה במטלטלין כדי חייהן. ואם טעו שתות קנה ומחזיר אונאה. יותר משתות בטל המקח. פחות משתות שנתאנו התינוקות לא הויא מחילה דקטן לאו בר מחילה הוא. ואם יש להם אפטרופוס אין מקחן מקח ואין ממכרן ממכר. אבל מתנתו מתנה אע"ג דיש לה אפטרופוס לא שנא מתנה מרובה ולא שנא מתנה מועטת. ודוקא במטלטלין אבל במקרקעי אין מתנתן מתנה עד שיהא בן י"ג שנה ויום אחד. אז הויא מתנתו מתנה אפי' במקרקעי אע"ג דלא ידע בטיב משא ומתן:

122

קכ״גפרק מי שמת אמר רב הונא בריה דרב יהושע ולעדות עדותן עדות אע"ג דלא ידעי. פי' רבינו שמואל זצ"ל אע"פ שאמרנו דפחות מבן עשרים שאין יודע בטיב משא ומתן אינו מוכר בנכסי אביו. אבל לעדות נאמן הוא להעיד מה שראה ושמע מבן י"ג ואילך שהביא ב' שערות הואיל ואינו שוטה. אמר מר זוטרא לא אמרן אלא למטלטלי אבל למקרקעי לא. ופסקי' הילכתא כמר זוטרא (אבל) [ד]עדות מטלטלי מעיד בן י"ג שנה שאינו יודע בטיב משא ומתן. אבל בעדות מקרקעי לא. ולא איתבריר לי לעדות מקרקעי עד כמה. ומסתברא בן עשרים שנה ויום אחד. לפירוש רבינו שמואל זצ"ל שבן י"ג שיודע בטיב משא ומתן מוכר בקרקעות אביו כדפי' לעיל נראה בעיני דה"ה שהעיד בעדות מקרקעי:

123

קכ״ד[שם]
ת"ר אמר(לבן) אחד אני ראיתי את אביכן שהטמין מעות בשידה תיבה ומגדל ואמר של פלו' הן של מעשר שני הן בבית לא אמר כלום. בשדה דבריו קיימין. כללו של דבר כל שבידו ליטלו דבריו קיימין כל שאין בידו ליטלו לא אמר כלום. הילכך בשדה דבריו קיימין דמה לו לשקר אם רצה היה נוטלו ונותנו לאותו שהוא מעיד עליו. נראה בעיני דהאי דבשדה דבריו קיימין היינו שהטמין במקום המשתמר. דאי לאו הכי אבידה מדעת היא. ותו שמא אלו נלקחו ואדם אחר שם מעותיו לשם אלא ע"כ שהטמין במקום דליכא למיחש להכי. ונראה בעיני דמיירי כגון שהוא אומר ידוע לי בברור שלא פינן ושם אחרים שם שאם לא כן תיקשי לך דהאשה שהלכה ביבמות דאמרי' התם ההוא גברא דאפקיד שומשי גבי חבריה אמר ליה הב לי שומשמיי אמ' להו שקלת' והא כן וכן הויא ובחביתא רמיא אמ' ליה דידך שקלתינ' והני אחרנייתא נינהו. השתא הואיל ואילו הוה אבוהון קיים. סבר רב חסדא למימר היינו שני תלמידי חכמים דלא אמרי' אזול הני ואתו אחריני. א"ל [רבא] מי דמי התם קאמרה סימני הכא שומשמי מאי סימנא אית להא. ודקאמ' ליה כן וכן הויא אימור איתרמויי איתרמי ליה. ואמרי' שילהי שמעת' דהתם מאי הוי עלה דשומשמי רב יימר אמר לא חיישינן שמא פינן ורבינא. אמר חיישינן:

124

קכ״הוהילכתא חיישינן פי' ונאמן לומר דידך שקלתינהו והני אחרנייתא נינהו. השתא הואיל ואילו הוה אבוהון קיים הוה מצי למיטען פניתי אותם מעות והחזרתיו לו אפי' אם היה מכחישו אותו פלוני היה נאמן כמו גבי שומשמי שהיה מכחישו המפקיד ואפי' הכי היה נאמן כ"ש כי האי גוונא שהיה נאמן אבוהון והואיל ואבוהון היה נאמן אנו נטעון ליורש דקיימא לן בבבא בתר' דטוענין ליורש אפי' במקום שאביהן היה צריך שבועה אנו טוענין להם אלא כי האי גוונא איידי שהעד אומד ברי שלא פינן אביכם. ונאמן במגו שאם היה רוצה היה נוטלו ונותנו לאותו האיש. ומכאן יש לי ללמוד שמוציאין ממון על ידי עד אחד היכא דיש לו לעד טענת מגו. וכגון שאין מוחזק אבל בבית אינו נאמן במגו דאי בעי שתיק. דאי שתיק בהכי לא אתן המעות לההוא גברא דאסהיד עליה ואין זה מגו. הרי שראו אביהם שהטמין מעות בשידה תיבה ומגדל ואמר של פלוני הן של מעשר שני הן אם כמוסר דבריו קיימין פי' אס נראה להם כמוסר דבריו קיימין לבניו באמת. בלשון צוואה דבריו קיימין. אם כמערים שהוא מתיירא שלא יטלום בחייו או שלא יחזיקוהו בעשיר להוסיף על יציאותיו לא אמ' ולא כלום. הרי שהיה מצטער על המעות שהניח לו אביו פי' ולא אמר לו היכן הם. ובא בעל החלום ואמר לו כך וכך הם במקום פלוני הם של מעשר שני הם. זה היה מעשה ואמרו דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין. וכל זה הדין הוא במעות של צדקה:

125

קכ״ו[שם]
תנן גמרו הדבר היו מכניסין אותו הגדול שבדיינין אומ' איש פלו' אתה זכאי איש פלו' אתה חייב. ואמרי' בגמ' מיכתב היכי כתבי' פי' היכי כתבי' פס"ד היכא שנחלקו בדין ונטו אחרי רבים ר' יוחנן אמר זכאי רשב"ל אמר פלו' ופלו' מזכין ופלו' ופלוני מחייב. ר' אליעזר אומר מדבריהם נזדכה פלו'. מאי בינייהו איכא בינייהו לשלומי אינהו (מנתח) בהדייהו למ"ד זכאי משלם. למ"ד פלוני ופלו' מזכין ופלו' מחייב לא משלם. ופרכי' ולמ"ד זכאי משלם לימא להו אי לדידי צייתיתו אתון נמי לא שלימתון. אלא איכא בינייהו לשלומי אינהו מנתא דידיה. למ"ד זכאי משלמי למ"ד פלו' ופלו' מזכין ופלו' מחייב לא משלמי. ופרכי' ולמ"ד זכאי משלמי. לימרו ליה אי לאו אתון בהדן לא הוה סליקי דינא מידי הא דלא משלם נמי אליבא דר' אלעזר משום דאיכא פירכא אחריתי דעריפא מינה:

126

קכ״זוכתב רבינו יצחק בר אשר זצ"ל דאיכא למשמע מהני תירוצי דהיכא דשנים מזכין ואחד מחייב וטעו השנים אותם השנים משלמין שני שלישי הממון והשלישי פטור. תניא א"ר נחמי' כך היה מנהגן של אנשי ירושלים מכניסין את בעלי דינין ושומעין את דבריהם ומוציאין אותן לחוץ ונושאין ונותנין בדבר. גמרו את הדבר מכניסין אותן לבעלי דינין. ירושלמי אמר ר' שמעון וצריך הדיין לשנות את טענותיהן שנא' ויאמר המלך זאת אומרת בני החי ובנך המת וגו':

127

קכ״ח[שם]
תניא לעולם אין עדותן מצטרפת עד שיראו שניהם כאחת ר' יהושע בן קרחה אומר אפי' בזה אחר זה. ואין עדותן מתקיימת בב"ד עד שיראו שניהם כאחת ר' נתן אומר שומעין דבריו של זה היום ולכשיבא חבירו שומעין דבריו למחר:

128

קכ״ט[שם ע"ב]
רבי שמעון בר יקים הוה קא משתקיד עליה דר' יוסי בר חנינא למיסמכיה ולא קא מסתייעא מילתא. יומא חד הוו יתבי קמיה דר' יוחנן אמר מי איכא דידע הלכה כר' יהושע בן קרחה או לא. אמר ליה ר' שמעון בן יקים דין ידע [א"ל] לומ' אידי א"ל ליסמכיה מר ברישא. סמכיה לבתר דסמכיה אמר לו בני אמור לי כיצד שמעת א"ל כך שמעתי שמודה ר' יהושע בן קרחה לר' נתן. א"ל לזה הוצרכנו השתא ומה עיקר ראייה בהדי הדדי אמר ר' יהושע לא בעינן הגדה מיבעיא אמר ליה הואיל ועלית לא תרד. א"ר זירא ש"מ גברא רבא כיון דאסתמיך אסתמיך. שמעי' מהכא דאי איתא לדר' יהושע בן קרחה כ"ש דאיתא לדר' נתן. א"ר חייא בר אבא אמר רב הלכה כרבי יהושע בן קרחה בין בקרקעות בין במטלטלין. עולא אמר הלכה כר' יהושע בן קרחה בקרקעות אבל לא במטלטלין. אמר רב יוסף אמינא לה משמיה דעולא הלכה כר' יהושע בן קרחה בין בקרקעות בין במטלטלין. ורבנן דאתו ממחוזא אמרי ר' זירא משמיה דרב הלכה כר' יהושע ב"ק בקרקעות אבל לא במטלטלין. רב לטעמיה דאמר רב הודאה אחר הודאה [הודאה אחר הלואה] מצטרפי. הלואה אחר הלואה. הלואה אחר הודאה לא מיצטרפי:

129

ק״לפי' רבי יהודה בר נתן ה"ג ר' זירא משמיה דרב ולא גרסי' משמיה דרבא דהא ר' זירא תלמיד דרב הוה. ורבא תלמיד תלמידו. דרבא (הוה תלמיד) הוה תלמיד דרב יוסף תלמיד דרב נחמן. ורב נחמן תלמיד דרב ושמואל כדמוכחא בכולי תלמודא:

130

קל״א[שם]
הודאה אחר הודאה זה אומר בפני הודה לו יום ראשון שחייב לו מנה. וזה אומר בפני הודה לו יום שני מצטרפין. דאיכא למימר אחד מנה מסהדי. וכן הודאה אחר הלואה זה אומר בפני הלוה לו מנה יום ראשון. זה אומר בפני הורה לו מנה יום שני מצטרפין דאיכא למימר נמי דאחד מנה מסהדי דמנה שהלוה לו בפני זה הודה לו אחד כך בפני זה. אבל הלואה אחד הלואה הא ודאי תרי מנה נינהו. ובפני זה הודה לו מנה אחד ואחד כך לוה ממנו מנה. והילכתא אין מצטרפין דאמנה דקא מסהיד האי לא מסהיד האי ומשום האי טעמא קאמר רב דאין הלכה כר' יהושע בן קרחה במטלטלין והיינו לטעמיה. נהרדעי אמרי בין הודא' אחר הודאה ובין הודאה אחר הלואה בין הלואה אחר הודאה מצטרפין כמאן כר' יהושע בן קרחה:

131

קל״בפסק רבינו יהודה בר נתן זצ"ל דהכי הילכתא. וכן כתב מו' רבינו יהודה בר יצחק זצ"ל בשם רבינו שמואל זצ"ל דהלכה כנהרדעי. והשתא דקיימא לן הלכה כרבי יהושע בן קרחה בהלואה אחד הלואה וקיימא לן נמי כוותיה אפילו במטלטלין דהכל חד טעמא הוא כדפריש' וקיימא לן נמי כר' נתן דאמר שומעין דבריו של זה היום ולכשיבא חבירו שומעין דבריו (לאחר) . דהואיל ואיתא לדר' יהושע בן קרחה איתא נמי לדר' נתן מכל שכן כדפרי' לעיל:

132

קל״ג[שם]
אמר רב יהודה עדות המכחשת זו את זו בבדיקות כשרה בדיני ממונות. אמר רבא מסתברא מילתיה דרב יהוד' באחד אומד בארנקי שחורה ואחד אומר בארנקי לבנה. אבל אחד אומר מנה שחור ואחר אומר מנה לבן אין מצטרפין:

133

קל״ד[דף ל"א ע"א]
נהרדעי אמרי אפי' אחד אומר מנה שחור ואחד אומר מנה לבן מצטרפין כמאן. ואוקימ' לנהרדעי כב"ה ואליבא דר' שמעון בן אלעזר דתניא אמר ר' שמעון בן אלעזר לא נחלקו ב"ש וב"ה על שני כיתי עדים שאחת אומרת מאתים ואחת אומ' מנה שיש בכלל מאתים מנה. על מה נחלקו על כת אחת שאחד אומ' מנה ואחד אומ' מאתים שב"ש אומרים נחלקה עדותן. וב"ה אומ' יש בכלל מאתים מנה פי' דאע"ג דמכחישין זה את זה מצטרפין למנה שיש בכלל מאתים מנה. ולא אמרינן שתיהן שקרניות אלא הלך אחר הפחות שבהם. אע"ג שזה אומ' ראיתי שלא היה כי אם מנה וזה אומ' ראיתי שהיו מאתים אפילו הכי מצטרפי דממה נפשך בין שניהם מנה חייב לו ה"נ כשזה אומ' מנה שחור וזה אומר מנה לבן אע"פ שמכחישים זה את זה בשחור ולבן הואיל ובין שניהם אמנה קא מסהדי מצטרפין:

134

קל״הופסק רבי' יהודה בר נתן זצ"ל דהלכה כנהרדעי אליבא דב"ה. וכן פסק רבינו יצחק אלפס זצ"ל:

135

קל״ו[שם]
אחד אומר חבית של יין ואחד אומר חבית של שמן הוה עובדא ואתו לקמיה דר' אמי וחייביה ר' אמי לשלומי חביתא דחמרא מגו חביתא דמשחא כמאן כרשב"א. אימור דאמר ר' שמעון בן אלעזר היכא דיש בכלל מאתים מנה כי האי גוונא מי אמ'. לא צריכא לדמי פי' שהאחר אומר בפני הודה לו דמי חבית יין וזה אומר בפני הודה לו דמי חבית של שמן דהיינו מנה ומאתים ויש בכלל מנה מאתים. אחד אומר בדיוטא עליונה פי' הלוהו או הפקיד בידו ואחד אומר בדיוטא התחתונה אמר ר' חנינא מעשה בא לפני רבי וצירף עדותן פי' רש"י זצ"ל כר' יהושע בן קרחה דתרוייהו מנה מחייב' ואע"ג דמתכחשי בבדיקות כרב יהודה:

136

קל״ז[שם]
[מתני'] כל זמן שהוא מביא ראיה סותר את הדין פי' הבא לב"ד ולא היה שטר זכותו בידו ויצא מב"ד חיוב ולאחר זמן מצא שטר זכותו והביא לב"ד ב"ד סותרין את הדין שפסקו. ומחייבין שכנגדו. אמרו ליה כל ראיות שיש לך הבא מיכן ועד שלשים יום. הביא בתוך שלשים סותר לאחר שלשים אינו סותר. אמר רשב"ג מה יעשה זה שלא מצא בתוך שלשים ומצא לאחר שלשים. אמרו לו הבא עדים הבא ראיה אמר אין לי עדים אין לי ראיה ולאחר זמן מצא עדים וראיה הרי זו אינה כלום. אמר רשב"ג מה יעשה זה שלא היה יודע שיש לו עדים ומצא עדים לא היה יודע שיש לו ראיה ומצא ראיה. אמרו לו הבא עדים ואמר אין לי הבא ראיה ואמר אין לי ראיה. ראה שנתחייב ואמר קירבו איש פלוני ופלוני והעידוני או שהוציא ראיה מתוך אפונדתו הרי זו אינה כלום. ובהא אפי' רשב"ג מודה שכיון שהיה יודע בהן ואמר אין לי שקרין הן או שכר עדים. אמר רבה בר רב הונא הלכה כרשב"ג אקמייתא קאמר דכיון דלא אמר אין לי אע"ג דלא מצא בתוך ל' ומצא לאחר ל' סותרין את דינו. ואמר רבה בר רב הונא אין הלכה כדברי חכמים. פשיטא כיון דאמר הלכה כרשב"ג ממילא דאין הלכה כחכמים מהו דתימא ה"מ לכתחילה אבל בדיעבד שפיר דמי קמ"ל דיעבד מהדרי' ליה:

137

קל״ח[שם]
אמר רבה בר בר חנה הלכה כדברי חכמים פי' אמיצעתא קאי דכיון דאמר אין לי אינו יכול יותר להביא ראיה. ואמר רבה בר בר חנה אין הלכה כרשב"ג. פשיטא כיון דאמר הלכה כחכמים ממילא אין הלכה כרשב"ג וכו' ופרש"י זצ"ל דהכא ליכא למימר כדלעיל משום דאיעבד דבשלמא התם אי לאו דמהדר ואמר אין הלכה כחכמים הוה אמינא אי עבד לא מהדרינן דאלים כח דברי המרובין. אבל הכא כיון דאמר הלכה כחכמים פשיטא דאי עביד כיחיד מהדרי' להו:

138

קל״טויש לי ללמוד מיכן דכל היכא דפליגי יחיד ורבים ואיתמר הילכתא כדברי יחיד ולא איתמר הילכתא כדברי המרובין דאי עבד עובדא כדברי המרובין לא מהדרינן לעובדא בדיעבד. אף על גב דאיתמר הילכתא כדברי יחיד הואיל ולא איתמר דלית הילכתא כדברי המרובין. אבל רבינו יהודה בר נתן זצ"ל פי' דבכל דוכתא דאמ' הלכה כפלו' אע"ג דלא הדר ותני אין הלכ' כבר פלוגתיה לא נהגינן אפי' בדיעבד אלא כמאן דהילכתא כוותיה. והאי דקא משני הכא שינויי דחיקי לא גמדי' מיניה:

139

ק״מ[שם]
אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן כל מקום ששנה רשב"ג במשנתינו הלכה כמותו חוץ מערב וצידן וראי' אחרונה:

140

קמ״אדנתי לפני מו' הרב ר' יהונתן זצ"ל דלא קיימא לן כל כי האי כללא דהא אמוראי נינהו אליב' דר' יוחנן דתנן בפ' המפקיד המפקיד אצל חבירו אפילו הן אבודין לא יגע בהן רשב"ג אומר ימכרם בב"ד. ואיתמר ר' אבא בר יעקב אמר ר' יוחנן הלכה כרשב"ג. ורבא אמר רב נחמן הלכה כדברי חכמים. ומי אמר ר' יוחנן הכי והאמר ר' יוחנן הלכה כל מקום ששנה רשב"ג במשנתינו הלכה כמותו חוץ מערב וצידן וכו'. אמוראי נינהו ואליבא דר' יוחנן. ותנן נמי בפ' המדיר האיש שהיו בו מומין אין כופין אותו להוציא בד"א במומין קטנים אבל במומין גדולים כופין אותו להוציא. ואיתמר ר' אבא בר יעקב א"ר יוחנן הלכה כדברי רשב"ג ורבא א"ר נחמן הלכה כדברי חכמים. ומי אמר ר' יוחנן הכי [והא אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן כל מקום ששנה רשב"ג] וכו' הא למדת דאמוראי נינהו אליבא דר' יוחנן. ורבא אר"נ לית [לי'] ההוא כללא. ושוב מצאתי בתשובות של רבינו יצחק בר אברהם זצ"ל שהשיב להרב ר' יהונתן כהן מלוניל זצ"ל כדבריי:

141

קמ״ב[שם]
ההוא ינוקא דתבעוה בדינא קמיה דרב נחמן א"ל אית לך סהדי א"ל לא. אית לך ראיה א"ל לא. חייביה ר"נ. הוה קא בכי ואזיל שמעוה הנך אינשי אמרו ליה אנן ידעינן במילי דאבוך אמר בהא אפילו רבנן מודו דינוקא במילי דאבוה לא ידע. פי' רבינו יהודה בר נתן זצ"ל דתבעוה לדינא על קרקע אחת שהניח לו אביו והביא התובע עדים דשלו היא. וא"ל ר"נ לינוקא אית לך סהדי או ראיה שלקחוה אבותיך מאבותיי או ממנו בהא אפילו רבנן מודו אף על גב דאמר אין לי עדים ואין לי ראיה יכול לחזור ולהביא דינוקא במילי דאבוה לא ידע ולא היה סבור שיש עדים בדבר (ולא אמרי סהדי) ולא אמרינן סהדי שקרי נינהו הואיל ולא הביאם בתחילת הדין. וקשה היאך נזקק ר"נ להוציא הקרקע מידו של תינוק הא קיי"ל דאין נזקקין לנכסי יתומין אלא א"כ ריבית אוכלת בהן. ופר"ת זצ"ל דר"נ כההיא דערכין פ' שום היתומים דאמ' ר"נ מריש לא הוה מזדקיקנא לנכסי יתומין כיון דשמעתא להא דאמר הונא חברין משמיה דרב יתמי דאכלי דלאו דידהו ליזלו בתר שיבקייהו. מיכן ואילך מזדקיקנא. אבל הא קשיא היאך קיבל עדים שלא בפני בעל דין דקטן כמאן דליתיה דמי. כההיא דריש פ' הגוזל בתרא (בת) חמוהי דר' ירמיה טרק גלא באפיה דר' ירמיה אתא לקמיה דר' אבין א"ל שלו הוא תובע. א"ל והא מייתינא סהדי דאחזוקי בה בחיי אבוה א"ל וכי מקבלין עדים שלא בפני בעל דין. פרש"י זצ"ל טרק גלא דלת פתח בית אביו סגר ולא הניחו ליכנס לפי שהיה ר' ירמיה רוצה להחזיק בה א"ל ר' ירמיה והא אית לי סהדי דאחזוקי בה בחיי אבוה והיה טוען שאביו מכרה לו או נתנה לו. וא"ל ר' אבין אין מקבלין עדים שלא בפני בעל דין והאי קטן כמאן דליתיה דמי אלמא אין מקבלין עדים בפני קטן להוציא מידו של קטן. ולא אשכחן דפליג ר"נ בהא כדאשכחן בההיא דסבר דנזקקין לנכסי יתומין אע"פ שאין ריבית אוכלת בהן. ופי' רבינו יהודה בר נתן זצ"ל הכא בשמעתין דהאי ינוקא דחייביה ר"נ קטן הוה אלא בן דעת יודע בטיב משא ומתן "לפי דבריו ההיא דהגוזל בתרא בקטן שאינו יודע בטיב משא ומתן"

142

קמ״גויש לי ללמוד מפירושו הלכה למעשה דכל היכא שהוא בן דעת ויודע בטיב משא ומתן דנזקקין לדינו ולקבל עדיו ולהוציא מידו. ובעיני נראה שאין קשה כלום מתחילה דאמ' התם בהגוזל בתרא לא שמיע להו הא דאמר רב חמא בר יוסף אמר רבי אושעי' תינוק שתקף בעבדיו וירד לתוך שדה חבירו ואמר שלי היא אין אומ' נמתין עד שיגדיל אלא מוציאין אותה מידו וכשיגדיל (נביא) עדים ונראה התם הוא דלית ליה חזקה בחיי אבוה אבל הכא דאית ליה חזקה בחיי דאבוה לא. ה"נ הואיל והתובע הביא עדים שאביו של תינוק מכחו היה מחזיק בה הרי אין כאן חזקת אביו ונזקקין. ואין נראה לי דמ"מ הואיל והיה זו הקרקע בחזקת אביו הרי יש כאן חזקת אביו כל זמן שלא הביא התובע עדים ששלו היא. וכשאנו מקבלין עדים של תובע לפני הקטן נמצא שאנו מקבלין עדים שלא בפניו כדי להוציא הקרקע מידו. ונראה בעיני דעובדא דרב נחמן איירי כגון שהתובע הביא עדים בחיי אביו של תינוק שהיה שלו ואבי התינוק היה טוען שלקחה ממנו או מאבותיו. וכגון שאבי התינוק לא אכלה שלש שנים ועד שלא הספיק אבי התינוק לברר דבריו בעדים עד שמת. ואחר מותו תבע התובע את התינוק להחזיר לו הקרקע על פי עדות שבירר בחיי אביו. וא"ל רב נחמן לינוקא אי אית ליה סהדי שאביו קנאה ממנו ואמר ליה לא. וחייביה על פי עדות שבירר בחיי אביו שהעידו העדים. כך נראה בעיני העיקר. מיהו העושה כדברי רבינו יהודה בר' נתן לא הפסיד:

143

קמ״ד[שם]
ההיא איתתא דנפק שטרא מתותי ידה פי' מלוה ולוה עשאוה שליש אמרה ידענא ביה דפרע הוא הימנה רב נחמן. אמר ליה רבא לרב נחמן כמאן כרבי דאמר אותיות נקנות במסירה (לא) שני הכא דאי בעיא קלתיה. איכא דאמרי לא הימנה רב נחמן א"ל רבא והא אי בעיא קלתיה כיון דאיתחזק בבי דינא אי בעיא קלתיה לא אמרי'. פי' המוכר שטר לחבירו אינו צריך שום קנין אלא מסירה ימסרנו בידו וקונה אותו מיד. והילכך הך איתתא מיגו דאי בעיא הוה אמרה דידי הוא שהרי מסר אותו בידו מהימנ' נמי למימר פרוע הוא עיקר מילתיה דרב בפרק המוכר את הספינה דתני אותיות ניקנות במסירה דברי רבי וחכמים אומרים בין שמסר ולא כתב בין שכתב ולא מסר לא קנה עד שיכתוב וימסור. וגר' לקמן בההיא שמעתא אמר אמימר והילכתא אותיות ניקנות במסירה. וכן אמר רב אשי התם סברא היא. ובפ' גט פשוט ת"ר רשב"ג אומר הנותן מתנה לחבירו והחזיר לו את השטר חזרה מתנתו. וחכמים אומרים מתנתו קיימת ומוקמי' פלוגתא באותיות ניקנות במסירה דרבנן סברי אין אותיות ניקנות במסירה. ורשב"ג סבר אותיות ניקנות במסירה:

144

קמ״הופי' רבינו שמואל זצ"ל התם דאע"פ שפר"ח זצ"ל התם דלית הילכתא כרשב"ג דיחיד ורבים הלכה כרבים אפ"ה הילכתא כרשב"ג דאותיות ניקנות במסירה בהמוכר את הספינה דאמ' התם במסקנא אמר אמימר הילכתא אותיות ניקנות במסירה בלא שטר אחר וקאמר רב אשי התם כוותיה דאמימר [דאמר] סברא היא וכו'. ואמ' נמי בפ' מי שמת אימיה דרב עמרם חסידא הוה [לה] מלוגא דשטרי כי הוה קא ניח נפשה אמרה תנו לעמרם רי תבעוה אחוה לדינא קמיה דרב נחמן אמרו ליה והא לא משך א"ל דברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמי. משמע אבל אי משך פשיטא להו דקנו אלמא אותיות ניקנות במסירה. ואמ' בפ' הכותב ההיא איתתא דאפקידו גבה מלוגא דשטרי אתו יורשין וקא תבעי לה מינה אמרה להו מחיים תפיסנא להו. אתאי לקמיה דרב נחמן א"ל אית לה סהדי דמחיים תפסתיה אלמא אי מחיים תפסה היתה זוכה בדין. ותמה על עצמך במה זכתה באלו השטרות אם לא תאמר בעל כרחך במסירה. וש"מ שאותיות ניקנות במסירה. ותנן בפ' נט פשוט שנים שהיו בעיר אחת זה יוסף בן שמעון וזה יוסף בן שמעון אינן יכולין להוציא שטר חוב זה על זה ואין אחר יכול להוציא שטר חוב עליהן. ואמ' בנמ' הא הן על אחרים יכולין להוציא. אלא הא דתניא כשם שאין מוציאין שטר חוב זה על זה כך אין מוציאין שטר חוב על אחרים במאי קא מיפלגי באותיות ניקנות במסירה דמ"ס אותיות נקנו' במסיר'. אי' אי' דכ"ע אותיות ניקנות במסירה והכא בצריך להביא ראיה קא מיפלגי דתנא דידן סבר אין צריך להביא ראיה. ותנא ברא סבר צריך להביא ראיה דאיתמר אותיות ניקנות במסירה אביי אמר צריך להביא ראיה ורבא אמר אין צריך להביא ראיה. פי' רבינו שמואל זצ"ל אבע"א אותיות ניקנות במסירה כדפסקי' הילכתא בפ' המוכר את הספינה בלא שטר מכירה אחר כר' וכדאמר רב אשי אותיות מילי נינהו ומילי במילי לא מיקנו הכא דידעינן שמסרו ליה. אך ראיה ועדים צריך שמסרו ונתנו לזה בפניהם דלא נימא פקדון הוא אצלו או השמיטו ממנו ובהכי פליגי מתני' (והוא) בהא פלוגתא דאביי ורבא. רבא אמר אין צריך אלא העמידהו בחזקת המוחזק בו. הילכך לשיטת רבי' שמואל ולגירסתו זצ"ל הכי הילכתא דאותיות ניקנו' במסירה. והלכה כתנא דידן וכרבא שאין צריך להביא ראיה אלא העמידהו בחזקת המוחזק בו. וכן פי' רבינו יהודה בר נתן זצ"ל גבי הא דא"ל רבא לר"נ כמאן כרבי דאמר אותיות ניקנות במסירה. שהמוכר שטר חוב לחבירו אינו צריך לא עדים ולא קנין אלא מסירה הילכך ההיא איתתא מהימנא דמיגו דאיבעיא אמרה דידה הוא שהרי מסור הוא בידה ואי צריכה עדים לית כאן מיגו. והכי נמי מוכח גבי ההיא איתתא דפרק הכותב דאמר לה רב נחמן אית לך סהדי דמחיים תבעו לה מינך. ואי צריכה עידי מסירה גם עתה תביא עידי מסירה אלא ש"מ שאינה צריכה עדים כלל אם כן צריך להזהר מאוד שלא להפקיד שטרו אלא בעדים או בשטר פקדון. מיהו נראה שצריך שבועת היסת. אבל אין נראה לי דא"כ ההיא איתתא דאמר לה ר"נ אית לך סהדי דמחיים תבעו לה מינך. ואי צריכה עידי מסירה גם תביא עידי מסירה. אלא ש"מ שאינה צריכה עדים כלל. היאך נאמנת לומר דפריע הוא במגו דאי בעיא אמרה דידה הוא. הא אי אמרה דידה הוא הוות צריכה שבועה. כך הלכה למעשה כדפ' לדברי רבינו שמואל זצ"ל. אבל רב האי גאון זצ"ל ופר"ח זצ"ל וכן רבינו יצחק אלפס זצ"ל וכן ר"ת זצ"ל וכן ה"ג כולם גורסים בפ' המוכר את הספי' אמר אמימר הילכתא אין אותיות נקנות במסירה ומדקדק ר"ת זצ"ל מדא"ל רבא לר"נ כר' דאמר אותיות נקנות במסירה וקא מהדר ליה ר"נ לא שאני הכא דאי בעי' קלתיה. ואי הילכתא אותיות נקנות במסירה אמאי דחייה. ותו לפי איכא דאמרי דאמר ר"נ כיון דאתחזק בבי דינא אי בעיא קלתיה לא אמרי' אכתי איכא מיגו דאי בעיא אמרה דידי הוא שהרי מסור הוא בידה אלא ש"מ אין אותיו' נקנות במסירה. וההיא דמי שמת גבי רב עמרם חסידא דקאמר אחוה והא לא משך דמשמע דאי משך הוה קני בלא טעם דדברי שכ"מ ככתובין וכמסורין דמו. אומר ר"ת זצ"ל דשאני התם שהיה שכ"מ ע"כ היה די במשיכ' שאין יכול לכתוב והיו סבורין דמשיכ' בעלמא בעי כיון דבעי בעלמא מסירה ושטר. וכן גבי ההיא איתתא דמלוגא דשטרי דאילו תפסה בהו מחיים קניא. אע"ג דליכא כתיבה כיון דאית ליה הוה ליה כשכיב מרע דלא בעי לא מסירה ולא כתיבה לצוואת שטרות. ותו מביא ראיה רבינו תם זצ"ל מההיא דפ' המוכר את הספינה . דאמר רב פפא האי מאן דזבין שטרא לחבריה צריך למיכתב ליה קני לך איהו וכל שיעבודא דביה ואמ' התם דאי לא כתב הכי לא קני ליה אלא [לצור] על פי צלוחית ולא גבי ביה. ותו מביא ראיה דאמ' בהאיש מקדש התקדשי לי בשטר חוב או שהיה לו מלוה ביד אחרים וקידשה עליה. ר' מאיר אומר מקודשת וחכמים אומ' אינה מקודשת ואוקימ' במלוה בשטר פליגי בפלוגתא דרבי ורבנן. דתניא אותיות נקנות במסירה דברי רבי וחכמים אומרים בין שכתב ולא מסר כו' מר אית ליה דרבי ומר לית ליה דרבי. ואבע"א דכ"ע לית להו דרבי והכא בדרב פפא קא מיפלגי דאמר האי מאן דזבין שטרא לחבריה צריך למיכתב ליה קני לך איהו וכל שיעבודא דאית ביה. מר אית ליה דרב פפא ומר לית ליה דרב פפא. ואבע"א דכ"ע אית להו דרב פפא והכא בדשמואל קמיפלגי. דא"ש המוכר שטר חוב לחבירו וכו' והשתא ה"נ המ"ל דכ"ע אית להו דרבי דאמר אותיות נקנות במסירה אלא בדשמואל קא מיפלגי מדלא קאמר הכי ש"מ דלית לדר'. וההיא דגט פשוט אומר ר"ת זצ"ל דאביי ורבא אליבא דהנהו תנאי פליגי והכי מוכחא שמעתא דהתם דאיתמר אותיו' נקנות במסירה אביי אמר צריך להביא ראיהרבא אמר אין צריך להביא ראיה ולא קאמר אביי ורבא דאמרי תרוייהו אותיות נקנות במסירה אביי אמר צריך להביא ראיה רבא אמר אין ריך להביא ראי' ש"מ דאליבא דהנהו תנאי פליגי. אבל אביי ורבא סברי אין אותיות נקנות במסירה כדמוכח פ' האשה שלום ביבמות דאמר רבא מנא אמינא לה פי' דלא חיישינן לשני יוסף ב"ש. דהנהו שטרי דנפקו במחוזא וכתוב בהם חבי בד נאני ונאני בד חבי ומגבי בהו דבה בד אבוה זוזי. והא חבי בד נאני ונאני בר חבי במחוזא שכיחי טובא. ואביי (למיחוש)(ד) ניחוש לה אי לנפילה מיזהר זהיר ביה. אי לפקדון כיון דשמיה כשמיה לא מפקד ליה גביה. מאי אמרת דילמא מסר ליה אותיות נינהו ואותיות נקנות במסירה. מכלל שרבא סבר דאין אותיות נקנות. ואביי נמי דאמר התם אותיות נקנות במסירה פר"ת זצ"ל היינו דוקא לגבות מן הלוה דלא גרע משליחות ואין צריך להביא ראיה דכ"ז שאין שום אדם מערער עליו לומר אני הפקדתי בידך זה השטר גובה בו אבל אי איכא דמערער עליה צריך להביא. והיינו דקאמר אביי בגט פשוט צריך להביא ראיה. ורבא סבר דאפי' הכי אין צריך להביא ראיה למ"ד אותיות נקנות במסירה. ופר"ת זצ"ל דהא דאמר אמימר אין אותיות נקנות במסירה היינו דוקא לגבי חזרה שיוכל בעל השטר לחזור בו. אבל כ"ז שלא יחזור בו קני במסירה. הילכך בין לפי' רבינו שמואל זצ"ל בין לפי' הגאונים שחולקין עליו לכ"ע אותיות נקנות במסירה לענין זה שיגבה בו מבעל חוב. אלא שלרבינו שמואל אינו יכול לחזור בו ולר"ת יכול לחזור בו המקנה במסירה. יש עוד דקדוקים בשמועה זו ולא ראיתי לכותבם. ורבי' יצחק בר שמואל זצ"ל נראין לו דבריר"ת זצ"ל בהא דפסיק דאין אותיות נקנות במסירה. אבל מה שפי' דכ"ז שלא חזר בו המקנה שגובה הקונה מבעל חוב מכרו במסירה זה אין נראה לו דלרבנן מסירה בעלמא אינה מועלת כלום:

145

קמ״ו[שם ע"ב]
סמפון שיש עליו עדים יתקיים בחותמיו. אין עליו עדים ויוצא מתחת שליש או שיצא אחר חיתום שטרות כשר. פירש"י זצ"ל סמפון שובר ויוצא מתחת ידי לוה כמשפטו יתקיים בחותמיו יעידו עדים על חתי' ידיהם וכשר. ועיקר פירושו הוא אמת. אבל ברייתא לאו בהכי איירא אלא כמו שפי' ר"ת זצ"ל דכשהוא ביד הלוה קרוי שובר אבל כשהוא ביד המלוה קרוי סמפון והכא ביד המלוה הוא כדמוכח שילהי שנים אוחזין דפריך מינה לרב דאמר סמפון היוצא מתחת יד מלוה פסול ואוקי' לה התם יתקיים מחותמיו דשיילינן להו לסהדי אי פריע אי לא פריע. אין עליו עדים ויוצא מתחת ידי שליש. פרש"י זצ"ל שילהי שנים אוחזין אין עליו עדים עידי קיום אבל עדים חתומים עליו ויוצא מתחת ידי שליש שביניהם השליש נאמן וי"ל וכגון שהעדים אינם מעידין אי פרוע הוא אי לאו. ור"ת זצ"ל פי' אין עליו ויוצא השטר והסמפון מתחת ידי שליש כשר ואפילו בלא סמפון נמי שליש מהימן דאינו אלא לזכרון דברים בעלמא כיון דאין עליו כלל. ומשמע ליה בין איתחזק בין לא איתחזק דומיא דיוצא אחר חיתום שטרות א"נ משמע ליה דכשר מטעם שלישות או שיצא אחר חיתום שטרות יצא לפנינו כשהוא כתוב בתוך השטר חוב אחר החתומין כשר. כדמפרש שילהי שנים אוחזין דאי לאו דפריע לא הוה מרע ליה לשטריה. פי' הרב ר' בורך בר יצחק זצ"ל מריגנשבורק דהיינו דוקא שהמלוה מספקא ליה אי פריע האי שטרא אי לאו וקא בעי לצאת י"ש אבל אי הוה המלוה טעין טענת ודאי שהוא פרוע היה נאמן במיגו ראי בעי גזייה. ולא נהירא דמדקאמ' דאי לאו דפריע לא הוה מרע ליה לשטריה. א"כ בעי למימר דחזקה היא ולא איפשיטא לן פ"ק דבבא בתרא אי אמרי' מיגו במקום חזקה אי לאו. תנן שילהי שנים אוחזין מצא שטר בין שטרותיו ואינו יודע מה טיבן. פי' שאינו יודע אם פרוע הוא ואם לאו יהא מונח עד שיבא אליהו. אם יש שם סמפונות יעשה מה שבסמפונות. ואמ' בגמרא א"ר ירמיה בר אבא אמר רב סמפון היוצא מתחת ידי המלוה אע"פ שכתוב בכתב ידו אינו אלא כמשחק ופסול. לא מיבעיא היכא דלא כתב בכתב ידו דאיכא למימר ספרא איתרמי ליה וכתב אלא אפי' כתב בכתב ידו פסול. סבר דילמא מיתרמי בין השמשות וקא פרע לי. ואי לא יהיבנא ליה לא יהיב לי אכתוב אנא דכי אתי לי זוזי אתן ליה ופרכי' ליה התם ממתני' ושני' לה כגון שנמצא אותו השטר בין שטרותיו קרועין. וקשיא ליה פשיטא שנאמן המלוה מיגו דאי בעי שריף ליה להאי שובר. וראיתי בפי' הרב ר' ברוך מארץ יון זצ"ל שפירש כגון שהביא השטר כרוך לב"ד ונמצא השובר בתוכו דהיינו רוצה לומר שלא היה בידו לשורפו אפי' הכי השובר פסול:

146

קמ״זוכתב הרב ר' ברוך זצ"ל מארץ יון בפרושיו וחזינן לרבנן דפסקי הילכתא כדאמר ר' ירמיה בר אבא אמר רב. ירושלמי שילהי שנים אוחזין רב ירמיה בשם רב סמפון שהוא יוצא מתחת ידי מלוה בכתב ידי המלוה פסול. אני אומר מתעסק בשטרותיו הא מתחת ידי אחר כשר. ר' יצחק בר נחמן בשם שמואל לעולם אין סמפון כשר עד שיצא מתחת ידי מלוה בכתב ידי הלוה או בשלוחו והתנינו שלא פקדנו אבא ושלא אמר לי אבא ושלא מצינו שטר בין שטרותיו של אבא ששטר זה פרוע הא אם נמצא פרוע מאי כדון א"ר יוסי בר בון תפתר כגון כתב דייתיקי שאין אדם מצוי לפגום דייתקי שלו. בפ"ק דבבא בתרא אמרי' ההוא שטרא דיתמי דנפק תברא עילויה אמר רב חמא לא לאגבויי מגבינן ביה ולא (מיקרא) קרענא. לא אגבויי מגבינא ביה דנפק תברא עילויה מיקרע נמי לא קרענא ליה אימור זיופי זייף וכי גדלי יתמי מרעי ליה א"ל רב אחא בריה דרבא לרבינא הילכתא מאי א"ל בכולהו הילכתא כרב חמא לבד מתברא. אחזוקי סהדי בשקרי לא מחזקינן. מר זוטרא בריה דרב מרי אמר בהא נמי הילכתא כרב חמא אם איתא דתברא מעליא הוא איבעי ליה לאפוקי בחיי דאבוהון:

147

קמ״חופסק רבינו יצחק אלפס זצ"ל הלכה כמר זוטרא:

148

קמ״ט[שם]
כי אתא רב דימי אמר רבי יוחנן התוקף את חבירו לדין אחד אומר נדון כאן ואחר אומר נלך למקום הוועד כופין אותו והולך למקום הוועד אמר לפניו ר' אלעזר מי שנושה בחבירו יוציא מנה על מנה אלא כופין אותו ודן בעירו. איתמר נמי אמר רב ספרא א"ר יוחנן שנים שנתעצמו בדין אחד אומר נדון כאן ואחד אומר נלך למקום הוועד כופין אותו ודן בעירו. אמר אמימר הילכתא כופין אותו וילך למקום הוועד. א"ל רב אשי לאמימר והאמר ר' אלעזר [כופין אותו ודן בעירו] ה"מ היכא דקאמר לוה אבל אמר מלוה עבד לוה לאיש מלוה: מקום הוועד פירש"י זצ"ל מקום וועד ת"ח הרבה שיהא זה בוש מהם. ורבי' יהודה בר נתן זצ"ל פי' בשמו דלא קרי מקום הוועד אלא ב"ד של ארץ ישראל וקשה דאמרי' יש הגוזל בתרא א"ש מקבלין עדים שלא בפני בעל דין. אמר מר עוקבא לדידי מיפרשא לי מיניה דמר שמואל כגון שפתחו ביה בדיניה ושלחי ליה ולא אתא. אבל לא פתחו ביה בדיניה מצי אמר לב"ד הגדול קאזילנא (ואפי' היכ') דפתחו ביה בדינא [נמי] מצי אמר [לי' לב"ד הגדול קאזילנא אמר רבינא כגון דנקיט (אי לא נקיט) דיסקיא מבית דין הגדול. ופי' ריב"א זצ"ל דהתם מיירי שאין ידוע אם היה חייב לו מעולם אם לאו שזה אומר לו מנה לי בידך וזה אומר לו אדרבא מנה לי בידך או משיב לו לא היה דברים מעולם. אבל בשמעתין איירי כגון שמודה לו מקצת או טוען פרעתי לך או פרעתי לך דמי החבלה או דמי המקח הואיל וידוע שהיה חייב לו כופין אותו ללכת אחר התובע למקום הוועד. ור"ת זצ"ל פי' דב"ד הגדול חשיב טפי ממקום הועד דבית דין הגדול הוא נשיא שבארץ ישראל כדאמרי' בסמוך שלחו ליה למר עוקבא לדזיו ליה כבר בתיה שלם. עוקבן הבבלי קבל קדמנא ירמי' אחי העביד עלי את הדרך. וקאמ' להו דיינוה אתון אי ציית. אי לא השיאוהו ויראה פנינו בטבריא. ופר"ת זצ"ל ואי לא צאית דאמר אנא לב"ד הגרול קא אזילנא דלא שייך למימר אי לא צאית שלא תוכלו לכופו. דכ"ש שלא היה נשיא יכול לכופו דע"כ בבבל שבט והתם מחוקק. ויותר יכולין לכוף ראשי גליות ולרדות במקל מבני בניו של הלל כדאמ' פ"ק אלמא דאפי' ראש גולה שבבבל לא חשיב ב"ד הגרול. ונראה לר"ת דהך טענה של ב"ד הגדול אדרבה נתבע הוא דמצי למימר הכי ולא תובע. דאלת"ה א"כ יבואו קלים שבישראל ויתנו עיניהם בעשירים ויזמינום לדין בארץ ישראל או יתנו כל תביעה. ור"ת זצ"ל אומר דאפילו תובע מצי טעין ודקדק מה"ג שכת' בהם ואין טעין לוה לאשתמוטי לב"ד הגדול קא אזילנא טענתא טענה. והשתא ומה לוה מצי טעין לאשתמוטי מלוה לכ"ש:

149

ק״נמיהו בזמן הזה שאין נשיא בארץ ואפילו איכא נשיא פי' רשב"א דמאחר שאנו רחוקים יותר מדאי סברא הוא דגדול חשוב ב"ד הגדול וכן היה אומר ר"ת זצ"ל דלפי שהיה נשיא גדול בתורה הוה איקרי ב"ד הגדול כדאמרי' בריש פ' אחד ד"מ צדק צדק תרדוף הלך אחר ב"ד יפה אחר ר' אליעזר [ללוד] אחר ר' יוחנן בן (נורי) לברור חיל. (אמר)(ד) ר' מתיא בן חרש לרומי. משמע דאפי' ברומי מיקרי ב"ד הגדול שאין למעלה הימנו. והא דאמרי' דכופין את הלוה ודן בעירו היינו דוקא שיש בעירו שיודעים דין תורה. אבל אם אין בעירו כי אם ערכאות של סוריא אז גם הלוה מצי למימר נלך למקום הועד כדפרכי' ריש פרקין ואפי' לוה מצי מעכב והאמר ר' אלעזר לא שנו אלא שאמר מלוה אבל אמר לוה כופין אותו ודן בעירו. ושנינן בערכאות של סוריא דהתם לוה נמי מצי אמר נלך לבית הוועד. א"נ היכא שאינו מטריח עליו לוה על המלוה נמי מצי למימר נלך למקום הוועד כדאמרי' בריש פרקין. רב פפא אמר אפילו תימא מומחין כגון בי דינא דרב הונא ורב חסדא דא"ל מאי קא אטרחנא לך. ופרש"י זצ"ל התם דתרוייהו בחד מקום וליתא דאמרי' בריש הדר הכי א"ר יוסף אפי' ביעתא בכותחא בעאי מיניה דרב חסדא בשני דרב הונא ולא אורי אלא בעיר אחרת. כדאמרי' התם רב חסדא אורי בכפרי בשני דרב הונא. ומפ' התם משום דתלמיד חבר דיליה הוה והיה מותר חוץ לשלש פרסאות ולא היתה עירו כל כך רחוקה מעירו של רב הונא ולכך קאמר הכא מי קא מטרחנא עלך אע"ג דרחוקה שלש פרסאות. ואע"ג דלעיל לא מיתוקמא מתני' בהכי היינו מטעמא אחרינא אבל הסברא היא קיימא. וכן כתב מורי רבינו יהודה בר יצחק זצ"ל דהסברא זאת קיימת ולא סתרא התלמוד. ואמאי דא"ר אלעזר מי שנושה בחבירו מנה יוציא מנה על מנה פי' רבינו שמשון בר אברהם זצ"ל דיש ללמוד מכאן שלא תחייב בדין לשלם לאידך יציאותיו אע"פ שהזקיקו לילך לדור בעיר אחרת:

150

קנ״א[שם]
אם אמר כתבו ותנו לי מאיזה טעם דנתוני כותבין ונותנין לו. פר"ת זצ"ל דוקא הכא דנתעצמו בדין אבל בעלמא לא כההיא דפ' איזהו נשך דהנהו תרי כותאי דעבוד עיסקא בהדי הדדי אזל חד מינייהו פלג בלא דעתא דחבריה אתא לקמיה דרב פפא א"ל מאי נפקא מינה הכי א"ר נחמן זוזי כמאן דפליגי דמו. לשנה זבנו חמרא בהדי הדדי קם אידך פלג בלא דעתא דחבריה אתא לקמיה דרב פפא א"ל קא חזינא דכל בתר דידי קא אתי מר. א"ר פפא הא ודאי צריך לאודועי א"ל זוזי מי הוו טבי והוו חסירי א"ל לא א"ל חמרא כ"ע ידעי דאיכא דבסיס ואיכא דלא בסיס משמע דוקא כל כי האי גוונא בעי לאודועי אבל בעלמא לא. ומיהו יש לדחות דה"ק כי הא ודאי אע"פ שאינו שואל מאיזה טעם נתחיי' צריך לאורועי אבל בעלמא אי שאיל אין ואי לא לא. מיהו אין זה נראה דא"כ אמאי לא אודעיה מעיקרא עד דא"ל כל בתר דידי קאתי מר. וריב"א זצ"ל פי' דמאחר שבע"כ דנוהו בכאן יכול לומר איני מאמין לכם שאתם יודעים לדון אותי כהלכה אבל אתם כפיתם אותי לדון כאן מפני טורח בעל דיני מ"מ אני רוצה לטרוח כמו שרציתי בתחלה לפיכך כתבו לי מאיזה טעם דנתוני ואלך למקום הוועד שבקיאי' יותר מכם ואם יראו שטעיתם ישלחו לכם ותחזרו בכם:

151

קנ״בוזה הטעם אין שייך אלא היכא שכפו אותו. הילכך היכא שלא כפו אותו אפי' אמר כתבו לי מאיזה טעם דנתוני אינם חייבין לכתוב לו: הדרן עלך פרק זה בורר

152

קנ״גפרק אחד דיני ממונות

153

קנ״ד[דף ל"ב ע"א]
אחד דיני ממונות ואחד דיני נפשות בדריש' וחקירה שנא' משפט אחד יהיה לכם. ורמינהי שטר שזמנו כתוב באחד בניסן בשמטה ובאו עדים ואמרו היאך אתם מעידים על שטר זה והלא ביום פלוני עמנו הייתם במקום פלו'. שטר כשר ועדיו כשרין חיישינן שמא איחרוהו וכתבוהו:

154

קנ״ה[שם]
אמר ר' חנינא דבר תורה אחד דיני ממונות ואחד דיני נפשות בדרישה וחקירה שנא' משפט אחד יהיה לכם ומה טעם אמרו דיני ממונות לא בעינן דרישה וחקירה שלא תנעול דלת בפני לווין:

155

קנ״ו[שם ע"ב]
רבא אמר מתני' דהכא בדיני קנסות ואידך בהודאות והלואות [רב פפא אמר אידי ואידי בהודאות והלואות] כאן בדין מרומה כאן בדין שאינו מרומה:

156

קנ״זהרב ר' משה בר מיימון זצ"ל פסק כדרבא דדיני קנסו' צריכין דרישה וחקירה וכן חייבי מלקיות וחייבי גליות פסק שצריכין דרישה וחקירה ופסק נמי כרב פפא דדין מרומה צריך דריש' וחקירה ומשמע מדבריו דרבא ורב פפא אית להו דר' חנינא. ופי' רבי' יהודה בר נתן זצ"ל דדין מרומה דקאמר רב פפא היינו שנרא' בעיני הדיינין שטענותיו של בעל דין זה שהביא עדים ברמאות הן אבל לא ידעו בודאי שהוא מרומה וכן פי' רבינו שמשון זצ"ל שאם ידעו בודאי שהוא דין מרומה אין לדונו כלל כדאמרינן פרק שבועת העדות מנין לדיין שיודע בדין שהוא מרומה שלא יאמר הואיל והעדים מעידין אחתכנו ויהיה הקולר תלוי בצואר עדים ת"ל מדבר שקר תרחק. אלא כי האי גוונא עסקי' כגון שהוא סבור שהוא מרומה. שטר שזמנו כתוב באחד בניסן בשמיטה ובאו עדים ואמרו היאך אתם מעידים על שטר זה והלא ביום פלוני עמנו הייתם במקום פלוני שטר כשר ועדים כשרים חיישינן שמא איחרוהו וכתבוהו. פי' רש"י זצ"ל קודם לכן ראו המלוה במקום הכתוב בשטר והוטל עליה' לכתוב השטר ואחרוהו מלכתוב עד אחד בניסן וכתבוהו במקום שאומרים המזימים ולא כתבו בו שם המקום שנכתב בו אלא שם המקום שראו המלוה שם. ואע"ג דאמרי' בגיטין כי קיימיתו בהיני כתובו בהיני אע"ג דמימסרן לכו מילי בשילי. מיהו אי כתיב בשילי לא מיפסלי בהכי וההוא עצה טובה קמ"ל שלא יביאוהו לידי הזמה דלא גימרו להו והלא אותו היום עמנו הייתם בהיני. מ"מ שמעי' מהכא דמספק תלינן להכשיר את השטר. וכן בגט פשוט דת"ר [שטר] שזמנו כתוב בו בשבת או בעשרה בתשרי שטר מאוחר הוא וכשר. וכן בפ"ק דע"ז ההוא שטרא דהוה כתי' בו שית שנין יתירת' סבור רבנן קמיה דרב נחמן למימר האי שטר מאוחר הוא ניעכביה עד דמטי זימניה ולא טריף א"ל ר"נ האי ספרא דווקנא כתביה. והנך שית שנין דמלכו בעילם דאנן לא קא חשבינן איהו קא חשיב ליה ובזימניה כתי' דתניא ר' יוסי אומר שש שנים מלכו בעילם ואחר כך פשטה מלכותו בכל העולם כולו. התם תלינן שהיה בדעתו של אותו סופר מה שאין בדעת כל הסופרים כרי להכשיר השטר מספק. מכל אלה שמעי' (שאינו מכשיר) השטר מספק ומוציאין ממון בזה השטר. וקשה לי דיד בעל השטר על התחתונה כדתנן בפ' הכותב לאשתו דין ודברים אין לי בנכסיך הרי זה אוכל פירות בחייה ואם מתה יורשה. א"כ למה כתב דין ודברים אין לי בנכסיך שאם מכרה ונתנה קיים. ופרכי' בגמ' ולימא ליה מכל מילי סליקת נפשך. (א"ל) אביי יד בעל השטר על התחתונה פרש"י זצ"ל כל המוציא שטר על המוחזק בדבר מה שמפורש בשטר יכול לתבוע ואם השטר סתום מורידין לפחות שבמשמעות שיד בעל השטר על התחתונה. וכאן בא הבעל בתקנת חכמים על נכסי אשתו בשלשה דברים לאכול פירות ולירש. ואם תמכור מכרה בטל (או) מוציאה עליו השטר שכתבת לי דין ודברים אין לי בנכסייך ולשון סילוק הוא זה והוא יכול לטעון ודאי לשון סילוק הוא אכל לא נסתלקתי אלא מפחות שבדברים. עכ"ל:

157

קנ״חהא למדת שאין מוציאין ממון מספק משמעות (של) שבשטר. ואמרי' בשנים אוחזין סילעין דינרין מלוה אומר חמש לוה אומר שלש רשב"א אומר הואיל והודה מקצת הטענה ישבע ר' עקיבה אומר אינו אלא כמשיב אבידה ופטור. פרש"י זצ"ל אינו אלא כמשיב אבידה מדהוה ליה למיכתב שתים והשטר מסייעו דכיון דלא פירש ניכרין הדברים ששתים היו ולכך לא הוצרך לפרש דמיעוט סלעין שתים. הא למדת דהתם נמי אמ' מורידין את השטר לפחות שבמשמע. וה"נ אמרי' בהמקבל ההוא שטרא דהוה כתי' ביה שנין סתמא. מלוה אומר שלש ולוה אומר שתים כמו כן משום דמיעוט שנין שתים. מכל אלה שמעי' דמגרעינן ליה לשטרא מספיקא. ופי' רבי' שמואל זצ"ל בפ' גט פשוט שטר שכתו' זמנו בשבת או בעשרה בתשרי כגון במקומות שמונין לחדשי הגוים וכתו' בשטר בט"ו לירח פלו' וכשאנו נזקקין לכוין מתי אירע יום ט"ו פלוני של אותו החודש ונמצאת או ביום שבת או ביום עשירי לתשרי דהיינו ביום הכפורים שהזמן מוכיח שהוא מאוחר ואפי' ר' יוסי מודה ביה דלא נפיק מיני' חורבא מהאי כדמפרש ואזיל. והא ליכא למימר שמא מוקדם הוא ופסול כמו שפר"ח זצ"ל הלא תראה דרמינן מתניתין דתנן אחד ד"מ ואחד דיני נפשות בדרישה וחקירה שנא' משפט אחד יהיה לכם. והא דתניא בתוספתא בתחלת מסכת מכות שטר שכתו' זמנו באחד בניסן בשמיטה ובאו עדים ואמרו היאך מעידין על שטר זה שנמסר' להם עדות זו במקום הזה והלא באותו היום עמנו הייתם במקום פ' שטר כשר ועדים כשרים חיישינן שמא איחרוהו וכתבוהו ושקלי וטרו ר' חנניא ורבא לאוקומי תרוייהו מתני' ומתניתא ולא דחו חדא מניי' וקיי"ל דלא מותבי' תיובתא אלא ממשנה או מברייתא שהיא הלכה. ותו בהדי' אמרי' קיום שטרות מדרבנן הוא דאי מדאוריי' לא בעי' דקיי"ל כרשב"ל דאמר עדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקר' עדותן בב"ד ורבנן הוא דאצרכוהו קיום. ש"מ שעל הבא לפסול את השטר עליו הראיה. הילכך מעמידין שטר זה בחזקת מאוחר והטוען בו מוקדם הוא כדי לפוסלו עליו הראיה. ור' יוסי פוסל שטר מאוחר דעלמא שאין בתוכו הוכחה כלל כדמפ' לקמן דא"ר פדת הכל מודים שאם כתוב בו הוזקקנו לעונתו של שטר ונמצאת עונתו מכוונת בשבת או בעשרה בתשרי שטר מאוחר הוא וכשר לא נחלקו אלא בשטר מאוחר דעלמא פי' הכל מודים ר' יהודה ור' יוסי בכל שטרו' מאוחרים כענין זה שכשאנו נזקקים למנות להיכן מגיע עונתו של שטר ונמצאת עונת השטר הזמן הכתו' בו מכוון ביום שבת או ביום עשירי של תשרי שטר מאוחר הוא זה וכשר לדברי הכל. דדמי כמו שכתוב בתוכו שטרא דנן לאו בזימניה כתבנוהי אלא איחרנוהי וכתבנוהי. שהרי הכל יודעים שלא נכת' בשבת ויום הכפורים ויכירו שהוא מאוחר ולא אתי לידי חורבא ולא נחלקו אלא בשטר מאוחר בעלמא שמגיע עונתו מכוונת ליום חול בעלמא ולא יודע אם מאוחר אם לאו בהא ר' יהודה מכשיר ור' יוסי פוסל מ"מ הרי פי' טעם טוב שאין לנו לומר מוקדם הוא ופסול אלא מאוחר הוא וכשר. וההיא דפרק מי שהיה נשוי הנהו תרי שטרי דאתו לקמיה דרב יוסף חד הוה כתי' ביה בחמשה בניסן וחד הוה כתי' ביה בניסן סתמא. אוקמיה רב יוסף לההוא דהוה כתי' ביה בחמשה בניסן בנכסי א"ל אידך ואנא מפסיד א"ל ידך על התחתונה אימור בר עשרין ותשע בניסן אלמא דידו על התחתונה גם לענין זמן השטר. שאני התם דאיכא שטר אחר שהוא מפורש הילכך מגרעי הסתום מפני המפורש. אבל ההיא דכתובות דאיכא ספיקא בממון הכתו' בשטר קיימא לן המוציא מחבירו עליו הראיה. הילכך מורידין את השטר לפחות שבמשמעות דהתם לא שייך חזקה דרשב"ל דע"כ אין סכום הממון מפורש:

158

קנ״טהילכך מה שכתב רבינו יצחק אלפס זצ"ל פ"ק דמכות נמצא אחד קרוב או פסול עדותן בטילה דה"מ בעדות על פה. אבל בשטר שיש בו שלשה עדים ושנים מהם קרובים זה לזה אם לא נודע בעדות ברורה (שיש בו) שלשתן להעיד וכת' עדותן זה בפני זה דדמי כמאן דאמרי למיסהד אתינא לא בטלינן לשטרא מספק אלא תתקיים העדות בשאר. דאמרי' דילמא חד שביק רווחא למאן דקשיש מיניה ובא זה הקרוב וחתם שם שלא מדעת חבירו. ההיא נמי מתרצתא היא ודסמכא היא. דהואיל וקיימא לן כרשב"ל דעדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד אית לן למיתלי בכל מידי דמצינן כדי לאכשורי את השטר. ו כלשון הזה פסק הרב ר' משה בר מימון זצ"ל בהלכות עדות: השיב רבינו יצחק בר אשר על השטר אחד גופו של שטר רעוע הוא הרבה. אחת שכתו' בו וקנו זה לזה במקום והקנו זה לזה. אין נראה בעיני לפוסלו בכך. דכיון דאמ' בכליו של קונה שהמקנה קונה סודר של קונה שייך לשון וקנה נמי אמקנה דהוא נמי קונה. ועוד יש בו ריעותא גדולה מזו שהרי כתו' ביום ל' לחדש אדר וקיי"ל אדר הסמוך לניסן לעולם חסר. ואי אתה יכול לומר שאדר הראשון היה ששנת ששים ושלש כתו' בו וכשתחשוב למפרע נמצאת שהיתה שנת י"ח למחזור רנ"ו . וכמדומה לי שאין לפוסלו בכך דתנן אחר אומר בב' בחדש ואחד אומר בג' בו עדותן קיימת שזה יודע בעיבורו של חדש וזה אינו יודע. ואע"פ שאין זה דומה כל כך לאותה משנה לפי שבאותן הימים לא [היו] הימים והחדשים והשנים קבועין כמו עתה אלא על פי הראיה היו מקדשין והיו מחסרין ומעברין לפי השעה. אבל עכשיו שכל החדשי' קבועין על פי חשבון ואדר הסמוך לניסן לעולם חסר אין לטעות. עכ"ל בתשובה שהשיב לרבי' יוסף בר יהודה המתחלת יופקד לחיים ולשלום ידידי: כתב הרב ר' אליעזר בר' שמשון זצ"ל. על שטר שהיה כתו' בו בד' בשבת בכ"ב לירח תשרי ונמצא שאינו מכוון בימים לפי שמראש השנה של אותה שנה אירע ביום ב' וד' בשבת לאו היינו כ"ב בחדש אלא כ"ד וגם שכ"ב בחדש יום שמיני עצרת הוא שאין ישראל כותבין. וכן שטר שכתו' בב' בשבת בז' לירח מרחשון גם זה אין נכון. ונראה לי דאינם נפסלין בכך דתניא שטר שזמנו כתו' בשבת או בעשרה בתשרי מאוחר הוא וכשר. והאי שטרא אע"ג שזמנו כתו' ביום שמיני עצרת כשר. ואם מפני שד' בשבת היה כ"ב לחדש בהכי נמי לא פסלינן ליה דיש לומר הסופר טעה לפי שלא ידע בעיבור החדש ובקיבועו. וכדתנן אחד אומר בשנים ואחד אומר בשלשה עדותן קיימת שזה יודע בעיבור החדש וזה אינו יודע. ואם מפני שיש כאן טעות ב' ימים יש לומר בב' עיבורים טעה (אינמי) לפי ששני ימי ראש השנה קדושה אחת הן וכיומא אריכתא דמי וסכר דהכי נמי לענין החדש. ונמצא שאין כאן טעות אלא יום אחד. וממחרת החדש שהוא נמי מחרת יו"ט התחיל למנות וזהו יום ד'. ולפיכך נשלמו לו בב' בחדש יום ד' בשבת. ולעולם בכי האי גוונא לא פסלי' שטרא מכיון שעיקר השטר כתוב כהלכתו ומקויים בעדים כשרים. וכ"ש הוא אם בעדות נפש דכתי' והצילו העדה עדותן מצטרפת. בדין ממון לא כ"ש. ולגבי עדות נפש נמי תנן בדיקות בזמן שמכחישות זו את זו עדותן בטילה. וגבי עדות ממון אמג גב יהודה עדות המכחשת זא"ז בבדיקות כשרה בדיני ממונות. ואף על גב דאמר רבי יוחנן עד במה עד רובו של חדש. הא במסקנא סלקא שמעתא לעולם אימא לך ברובא נמי לא ידע. ותנא תונא שטרי חוב המוקדמין פסולין וקיימא לן משום פסידא דלקוחות הוא דפסלי להו אבל משום זמן השטר הנכתב שלא כדת אינו פסול. וה"נ כיון דבטעות ההוא יומא ליכא פסידא. ולא איירי אין כאן בית מיחוש וכשר. ותניא שטר שזמנו כתוב באחד בניסן בשמיטה כו' דכל לגבי דיני ממונות תלינן לטעות דזמן השטר בכל מה שיכולין לתלות כדי להכשירו והכי נמי איתא בפר"ח זצ"ל וכן ראינו הלכה למעשה בימי רבינו יב"א הלוי בשטר שבא לפניו והיה כתוב ביום ל' של אדר והכשירו. הוא וכל שאר רבותי' שבמגנצא וכל הדור ההוא מההיא מתני' דזה אינו יודע בעיבורו של חדש. ע"כ דברי הרב רבי אלעזר בר' שמשון זצ"ל. וחלק עליו רבי' תם זצ"ל ופסל את השטר מפני שזמנו כתוב בד' בשבת בכ"ב לירח תשרי והלא כ"ב בתשרי הוא יום טוב עצרת ועוד אם ביום ד' חל יום כ"ב נמצאת אומ' שחל תשרי באד"ו וכשתימצי לומר דשנת תתצ"ג חל ראש השנה בב' בשבת א"כ שטר זה מזוייף שד' בשבת של אותו תשרי אינו כ"ב בחדש אלא יום ב' בשבת הוא כ"ב בחדש. ועוד שכ"ב הוא יום טוב האחרון ולמחרתו שמחת תורה ומרחשון של אותו שנה חל בג"ד. וז' שלו כתוב ג' בשבת ובאותו שטר כתו' בו בב' בשבת בז' במרחשון היה לו לכתוב ומזוייפין הן מתוכם ופסולין ותליית ידיעת עיבורא של חדש אינה ראיה שלא על פי הראיה אנו מקדשין (ואפי' מקדשין) ואפילו מקדשין לא תלינן אלא בחד לגבי חבריה ובשטרא לא תלינן דא"כ לא נחקר בב"ד והך דל' באדר דילמא העיבור הוה. אי נמי ל' באדר לישנא מעליא טפי מהנך זיופי. ועוד הרב אטו כיפי תלא לה. ע"כ דברי ר"ת זצ"ל. וכן רבינו יצחק בר מרדכי זצ"ל והרב ר' משה בר יואל זצ"ל פסלו את השטר מפני שהזמן נכתב בטעות שכת' בד' בשבת בכ"ב לירח תשרי שנת תתצ"ג לבריאת עולם וראש השנה של אותה שנה היה בב' בשבת הרי כ"ב חל בב' בשבת וטעו בב' ימים. ואין במה לתלות טעות אם נאמר טעו בעיבור החדש שהיו סבורים למנות מיום שני של ראש השנה שהוא יום ל"א לחדש. ויום ראשון למלאות אלול ולעברו בכ"ג בתשרי. בד' בשבת היה להם לכתוב וזה אין לומר שטעו לקבוע חדש אחר ב' ימים שהוא ל"ב לירח אלול שבזה אין בני אדם טועין לקבוע חדש ביום ל"ב לחדש שזה לא נעשה לעולם. דהא דאמ' אחר אומר בשנים לחדש ואחד אומר בג' עדותן קיימת שזה יודע בעיבורו כו' דווקא אם כיונו שם היום בשבת כך שנוכל לתלות טעותן בקביעות החדש ביום העיבור דהיינו ל' לחדש או לא כגון אם אמרו בחקירה באיזה יום בשלישי בשבת היה והחדש הוקבע בשני בשבת בל"א לחדש שעבר דכיון שם היום בג' בשבת. רגלים לדבר דמה שמכחישים זה את זה בכמה בחדש מחמת עיבור בא דזה שאמר בשנים ידע שלא הוקבע ביום ל' בזמנו כי אם בל"א דהיינו שני בשבת וזה ג' בשבת שני לו. וזה שאמ' בג' בחדש טעה כסבור שהוקבע בזמנו ביום ל' בא' בשבת ונמצא ג' בשבת לג' לחדש. אבל אם אמר זה בג' לחדש וזה בד' לחדש עדותן בטילה דזה שאמ' בב' לחדש מכחיש את עצמו ואת חבירו. דכיון דאמר בג' בשבת אי אפשר להיות ד' לחדש אלא א"כ הוקבע החדש בשבת בכ"ט לחדש מה שאינו יכול להיות. כללו של דבר אינו יכול להתקיים העדות אלא אם כן יש לתלות טעותן בקביעות יום ל' ויום ל"א מה שיוכל להיות ולא בענין אחר. כך משמע בתוספות שעשה רבי יב"א הלוי זצ"ל מסנהדרין. לפיכך זה השטר פסול הוא ואין שייך לאמר כאן לא מוקדם ולא מאוחר אלא מתוך כתיבתו נעשה מוכחש שדבריו סותרין זה את זה ונכתב בשקר. ואם היה כתו' בשני בשבת בכ"ב לחדש אע"פ שזהו יו"ט הוה שייך למימר שמא איחרוהו וכתבוהו כמו שאמ' רבותי' שבכל מקום אנו מחזרין להכשיר את השטר ולא לפסול דחזקה אין העדים חותמים לבטלה במקום שנוכל לקיים עדותן. אבל בכאן לא נוכל מאחר שרברי' סותרים זה את זה. ואותו השטר שהיה כתו' בל' באדר הכשירוהו שנוכל לומר טעו כסבורין שחדש אדר מעובר היה. ומה שאמר רבינו תם זצ"ל דבזמן הזה אין לומר טעו בעיבור החדש לפי שאין מקדשין ע"פ הראיה אין נראה בעינינו דאטו כ"ע בקיאין בעיבורא. ואם לא היה כת' בו הזמן לגמרי בשטר מתנה היה כשר שאין כותבין זמן כי אם לראיה שלא יוכל ליתן לשום אדם לאחר מיכן. אי נמי בשטרי מכר לטרוף ממשעבדי מאותן נכסים שנשתעבדו לאחר אותו הזמן. ואם לא היה כתוב זמן בשטר מתנה ומכירה אין השטר מבוטל בכך אלא אם יערער אחד ויאמר שגם לו נתן אותה מתנה. צריך זה להביא ראיה שמתנתו קדמה. ואפי' בגט אשה כשר בדיעבד כדתנן שלשה גיטין פסולין ואם נישאת הולד כשר. כתב בכתב ידו ואין עליו עדים. יש עליו עדים ואין בו זמן ומיהו כשנכתב לא נכתב כראוי פסול כגון אם הקדים זמן לכתיבה אי נמי כי האי שטרא דסתרי מילי אהדדי. ואפילו היכא דלא סתרי כי הא דאמר להו רבה בר שילא להנהו דכתבי שטרי אקנייתא כי כתביתו שטרי אי ידעיתו יומא דאקניתו ביה כתובו כו'. ואי לא מתחזי בשיקרא. הרי לשם אינו כל כך שקר שהרי המעשה היה קודם הזמן שנכתב ואעפ"כ משמע שהוא פסול. וכ"ש בכאן ששקר גמור הוא שסותרין דבריו זה את זה. וכגון כתב לשם מדינות היינו נמי מפני ששינה זמן ממטבע שטבעו חכמים ונעשה הגט פסול (ודאי) להא דאמרי' מודה ר' אלעזר במזוייף מתוכו דאע"ג דסבירא ליה עידי מסירה כדתי ואילו לא חתמו כלל היה כשר עכשיו שנחתם ולא נחתם כראוי פסול כמו גבי הזמן. וכל מה שהביאו הדיינין ראיות מעדות המכחשת זו את זו בבדיקות כשירה בדיני ממונות אינ' ראי' דאינו דומה עדות על פה לעדות בשטר דלשם אע"פ שמכחיש זה את חבירו עצמו אינו מכחיש אבל בכאן עצמו מכחיש כמו שכתבנו. ועוד מספקא לן אפילו בעל פה אם עדות מכחשת זו את זו בחקירות כגון שאמרו בפני שנינו היתה הלואה זו ואחד אומד בשני בשבת היתה ואחד אומר בשלישי בשבת היתה ולא בב' אם היינו מכשירין עדותן דיש לומר (דחוקה) כבדיקה וכמה דברים יש בין חקירות לבדיקות ואין זו הלואה אחר הלואה דלשם אין כל אחד מכחיש את חבירו אלא זה אומר שראיתי שלוה ממנו ביום פלו' וזה אומר ראיתי שלוה ממנו ביום אחד ואינם מעידים ששניהם ראו הלואה אחת. ע"כ דברי רבינו יצחק בר מרדכי זצ"ל. ודברי הרב ר' משה בר יואל זצ"ל: שטר שעדיו החתומים בו פסולים אפי' יש לו לבעל השטר עדים אחרים כשרין שמסר לו זה השטר בפניהם אפי' הכי פסול. אפי' ר' אלעזר דאמר עידי מסירה כרתי כדאמרי' בזה בודר ההיא מתנתא דהוו חתימי עלה תרי גיסי דעלמא סבר רב יוסף לאכשורה דאמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כר' יוסי. א"ל אביי וממאי דכר' יוסי דמתני' דמכשר בגיסי דילמא כר' יוסי דברייתא דפסיל בגיסי. לא ס"ד דאמר שמואל כגון אנא ופנחס הוא דהוינא אחי וגיסי אבל דעלמא שפיר דמי. ודילמא כגון אנא ופנחס משום גיסי קאמר. א"ל זיל קנייה בעידי מסירה פי' א"ל רב יוסף למקבל מתנה זיל קני ליה בעידי מסירה אם יש לך עדים אחרים שמסר לך שטר זה בפניהם הביאם ויעידו ותהיה שלך. דסבר לה כר' אלעזר דאמ' במס' גיטין אפי' לא חתמו בעדים אלא שנתנו לה בפני עדים כשר וגוב' מנכסי' משועבדים שאין העדים חותמין על הגט אלא מפני תיקון העולם. א"ל אביי והאמר רב מודה ר' אלעזר במזוייף מתוכו שהוא פסול פי' שחתמו בו פסולים כגון האי שהוא פסול. דבמאי קני לה בהאי שטרא האי שטרא חספא בעלמא הוא. א"ל רב יוסף זיל לא קא שבקו לי דאותביניה לך:

159

ק״סהא למדת דאע"ג דהיו לו עדי' כשרי' שמסר לו זה השטר בפניה' אפ"ה הואיל והעדים החתומין בו פסולין פסול השטר:

160

קס״א[שם]
שטרי חוב המוקדמין פסולין והמאוחרין כשירין. פי' כגון דקנאי בניסן וכתב בשטר זמן תשרי שלפניו ופסולין משום דגובה שלא כדין מן הלקוחות שבין תשרי לניסן. בפרק שנים אוחזין פי' רש"י זצ"ל אביי דאמר עדיו בחתומיו זכין לו וקים ליה למתני' במוקדמת כתיבתו לחתימתו ולהכי פסולין שבא לטרוף משעת כתיבתו. לשון אחר פי' כדפר'. ומתניתין היא בפרק בתרא דשביעית ומייתי לה הכא וריש פרק קמא דראש השנה ובפ' שנים אוחזין ובפ' איזהו נשך . ופרי' בירושלמי מי מודיע שמעון בר בא בשם ר' יוחנן החתומין בשטר. לא כן אמר רשב"ל עשו דברי החתומין בשטר כמי שנחקרה עדותן בב"ד [תמן] כשאמרו לא חתמנו כל עיקר. ברם הכא אומ' על זה חתמנו ועל זה לא חתמנו. וזה הוא פי' דקש' ליה (או) מי מודיענו שהוא מוקדם. ורוצה לתרץ שעדים עצמם החתומין נאמנין לומר שהוא מוקדם. ופריך מדרשב"ל דנעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד אפילו מדרבנן היכא דכתב ידן יוצא ממקום אחר. דאי אין כתב ידן יוצא נאמנין לפוסלו כדמוכח פ"ב דכתובות ומשני ההיא דרשב"ל דנעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד כשאומ' לא חתמנו דאין נאמנין דכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד. אבל כאן מודים שחתמו ואין עוקרים עדותן להעיד שנכתב ונחתם ביומו. ופליגי בירושלמי ר' יוחנן אמר פסולין ממש רשב"ל אמר אינו מונה אלא משעת הכתב. והיינו פלוגתא דשילהי איזהו נשך . דאמר רשב"ל כמחלוקת שנויה ור' מאיר היא דאמר שטר שיש בו ריבית קונסין אותו ואינו גובה לא את הקרן ולא את הרבית. אבל לרבנן דאמרי גובה את הקרן ואינו גובה את הרבית ה"נ גובה מזמן שני. ור' יוחנן אמר אפילו תימא רבנן גזירה שמא יגבה מזמן ראשון ופירש"י זצ"ל בפ' איזהו נשך שטרי חוב המוקדמין פסולין ואינו טורף מן משועבדין ואפילו מן המאוחרין למלוה משמע הא מבני חרי גבי. וכן פסק התם רבינו יצחק אלפס זצ"ל דכמלוה על פה דמי. ודבר תימה היאך יגבה על פי זה השטר מבני חרי ולא יהא הלוה נאמן לומר פרעתי או להד"מ. וגם לרבנן אליבא דרשב"ל שגובה מזמן שני ממשעבדי והלא עדים החתומים בו רשעים ופסולין שחתמו על שטר מוקדם. ושמא י"ל משום דסבורים דלוה מעצמו יפרע ולא יבא לעולם לידי טריפת לקוחות. אי נמי אע"ג דתנן פרק איזהו נשך בעדים עובדים בלא תעשה. דילמא לא תשימון עליו נשך [לאינשי] במלוה ולוה משמע להו. ודכוות' אשכחן פ' שנים אוחזין לא תחמוד לאישי בלא דמי משמע להו. ותניא בזה בורר גבי פסולי עדות והמלוה ברבית אחד המלוה ואחד הלוה ואילו עדים לא קתני משמע לכאורה דעידי רבית כשירים לעדות. וכן פסק הרב ר' משה בר מימון זצ"ל דשטר מוקדם גובה מבני חרי ופסק נמי כר' יוחנן דלא גבי ממשעבדי אפילו מזמן שני. בפרק גט פשוט אמ' תנן התם שטרי חוב המוקדמין פסולין והמאוחרין כשרין. אמר רב המנונא לא שנו אלא שטרי הלואה אבל שטרי מקח וממכר אפי' מאוחרין נמי פסולין. מאי טעמא זימנין דזבין אדעא בניסן וכתיב ליה זימניה דשטרא בתשרי ומתרמי ליה זוזי ביני ביני וזבין לה מיניה ואמר ליה הב לי שטר זבינאי וא"ל אירכס לי ויהיב ליה זוזי ומהדר ליה ארעא וכי מטא תשרי מפיק לה ואמר ליה הדר זבינתיה מינך וכן המסקנא התם:

161

קס״בוכן פי' הרב ר' משה בר מימון זצ"ל דשטרי מקח וממכר שלא נכתבו בזמנן אפי' המאוחרין פסולין: תנן בפ' בתרא דשביעית פרוסבול המוקדם כשר מאוחר פסול. פי' פרוסבול המוקדם שזמנו מוקדם. ומפר' בירוש' מפני שהורע כחו של מלוה בכך דאינו מועיל אלא למלוות שלפניו דמשנמסרו לב"ד הרי הן כגבויות ושוב אין משמטת הילכך מלוות הבאות אחריו שלא נמסרו משמיטות נמצא דנפסד במה שהקדים זמנו. אבל פרוסבול המאוחר פסול שאיחר זמנו והוא הלוה בנתים דהיום ומחר כשהוציא פרוסבול זה ורואין ב"ד הזמן סבורים שאותם מלוות קדמו לפרוסבול ונמצא שגובה שלא כדין. והא דתניא בתוספתא רשב"ג אומר כל מלוה שלאחר פרוסבול הרי זה אינו משמט. לא שנעשת המלוה אחר שנכתב הפדוסבול אלא משום דתניא פרק השולח המוציא שטר חוב צריך שיהא עמו פרוסבול. וחכמים אומרי' אין צריך משום דנאמן אדם לומר שטר היה לי ואבד. ותנן בפ' הכותב בכתובות רשב"ג אומר מן הסכנה ואילך אשה גובה כתובתה שלא בגט ובע"ח שלא בפרוסבול. והשתא אשמעינן רשב"ג בתוספתא גדולה מזאת דלא מיבעיא היכא דליכא פרוסבול כלומר דנאמן לומר היה לי ואבד. אלא אפילו הוציא שטר חוב ופרוסבול וזמן המלוה לאחר זמן הפרוסבול אפילו הכי אינו משמט דיכול לומר פרוסבול היה לי ואבד ולא אמ' מדהאי לא אבד אחר נמי לא אבד אי נמי טעה ועל זה סמך. ועוד יש לפרש בע"א דהכי מיתניא בתוספתא אימתי כותבין פרוסבול ערב ראש השנה של שביעית. כתבו ערב ראש השנה של מוצאי שביעית אע"פ שחזר וקרעו לאחר מיכן גובה עליו והולך אפילו לזמן מרובה. רשב"ג אומר כל מלוה שלאחר פרוסבול אינו משמט דבעי ת"ק שיהיה פרוסבול קיים לכל הפחות בסוף שביעית. ואם נקרע לאחר שביעית לא מפסיד ואתא רשב"ג למימר דכל מלוה הקיימ' לאחר שנקרע הפרוסבול אע"פ שנקרע קודם שתכנס שביעית אינו משמט. מיסוד רבינו שמשון בר אברהם זצ"ל העתקתי:

162

קס״ג[דף ל"ג ע"א]
תנן דיני ממונות מחזירין בין לזכות בין לחובה. ורמינהי דן את הדין חייב את הזכאי זיכה את החייב. טימא את הטהור וטיהר את הטמא מה שעשה עשוי וישלם מביתו. ואוקמ' רב חסדא כאן שנטל ונתן ביד וכאן שלא נטל ונתן ביד:

163

קס״דפי' רבינו יהודה בר נתן זצ"ל אידי ואידי בשיקול הדעת. ובאינו מומחה דברייתא כשנטל ונתן ביד נטל מזה ונתן לזה. הילכך אינו חוזר אלא מה שעשה עשוי וישלם מביתו. לא נטל ונתן ביד אלא אמר זיל שלים מחזירין הואיל ואינו מומחה. ומומחה שטעה בשיקול הדעת אפי' נטל ונתן ביד אין מחזירין אלא פטור מלשלם כדקתני סיפא אם היה מומחה פטור מלשלם. ובדבר משנה בין מומחה בין אינו מומחה אפי' נטל ונתן ביד חוזר והכי הילכתא כרב חסדא והכי נהגינן. עכ"ל: וזה לשון רבינו יצחק אלפס זצ"ל רב חסדא אמר לא קשיא כאן שנשא ונתן ביד כאן שלא נשא ונתן ביד. בשלמא חייב את הזכאי משכחת לה שנשא ונתן ביד [אלא זיכה את החייב היכי משכחת לה שנשא ונתן ביד]. רבינא אמר כגון שהיה לו משכון בידו ונוטלו ממנו. טימא את הטהור דאגע בהו שרץ. טיהר את הטמא שערב עם פירותיו. וקיימא לן כרב חסדא חדא דהא מסקנא דשמעתין. ועוד דהא אוקימנא להאי מתני' בדוכתא בבכורות כשנשא ונתן ביד כדאוקמה רב חסדא הכא וקיי"ל [נמי] כרב ששת דאמר טעה בדבר משנה חוזר ובכמה דוכתי אמרי' נעשה כמי שטעה בדבר משנ' וחוזר כדאמרי' התם אמר אמימר ב"ד שמכרו שלא בהכרזה נעשו כמי שטעו בדבר משנה וחוזרין. ואמרי' נמי בשבועות האי דיינא דאשבע בי"י אלהי ישראל נעשה כמי שטעה בדבר משנה וחוזר. ובהאי מסכת נמי אמרי' א"ל רב ספרא דטעה במאי אילימ' דטעה בדבר משנה והאמר רב ששת אמר רב אשי טעה בדבר משנה חוזר אלמא הכי הילכתא. אלא מיהו אע"ג דקיימא לן דטעה בדבר משנה חוזר פירוקא דהני מתני' לאו מפרש כדרב ששת אלא כדפריק רב חסדא דסבירא ליה דתרתי מתנייתא כשטעה בשיקול הדעת נינהו. והאי דקתני מחזירין כשלא נשא ונתן ביד. והא דקתני מה שעשה עשוי כשנשא ונתן ביד. וטעמא דמילתא משום הפסד ממונו של בעל דין דהיכא דלית ליה פסידא לבעל דין כגון שנשא ונתן הדיין ביד דחייב לשלם מה שעשה עשוי. והא דקתני מחזירין בשלא נשא ונתן ביד דאינו חייב הדיין לשלם ולא אמרי' מה שעשה עשוי אלא מחזירין בין לזכות בין לחובה. והדין טעמא דרב חסדא והכי הילכת'. וכיון דקיי"ל דטעה בדבר משנה חוזר וקיי"ל כרב חסדא דאוקי להני תרתי מתנייתא כשטעה בשיקול הדעת אידחי ליה האי פירוקא דרב יוסף ורב נחמן. ושמעי' השתא דהיכא דטעה בדבר משנה לא שנא מומחה ולא שנא שאינו מומחה לא שנא נשא ונתן ביד ולא שנא לא נשא ונתן ביד בכולהו חוזר. דרב חסדא לא פליג בין נשא ונתן ביד ללא נשא ונתן ביד אלא היכא דטעה בשיקול הדעת. אבל היכ' דטעה בדבר משנה חוזר בכל ענין. וזו אינה צריכה לפנים ולא לפני לפנים. אבל היכא דטעה בשיקול הדעת הא מילתא ודאי צריכא עיונא ודקדוקא וכבר עיינינן ודייקינן להא מילתא ואשכחן בה חמשה בבי: בבא קמא מומחה ונקיט רשותא מריש גלותא למידן דינא וטעה בשיקול הדעת. ובבא תניינא מומחא דלא נקיט רשותא אבל קבלוה עלייהו בעלי דינא. ובבא תליתאה מומחה דלא נקיט רשותא ולא קבלוה עלייהו בעלי דינא. ובבא רביעאה דליתיה מומחה וקבלוה עלייהו בעלי דינא למידן דינא וטעה. ובבא חמישאה דליתיה מומחה ולא קבלוה עלייהו בעלי דינא. אילין חמשה בבי דייקינן בהאי עניינא וצריכין לברורי דינא דכל חד בבא ובבא מינייהו:

164

קס״הבבא קמא. כד הוה דיינא מומחה ונקיט דשות' מריש גלותא וטעה בשיקול הדעת לא שנא נשא ונתן ביד ולא שנא לא נשא ונתן ביד פטור מלשלם כדאמרי' אמר רב האי מאן דבעי למידן דינא וכי טעי ליפטר ולא לישלם לינקוט רשותא מריש גלותא וכיון דהוא פטור מלשלם הדר דינא כדפרשי' בטעמא דרב חסדא דכל היכא דאיכא פסידא למריה דינא הדר דינא:

165

קס״ובבא תניינא. מומחה דלא נקיט רשותא מבי ריש גלותא. אבל קבלוה בעלי דינין נמי כמאן דנקיט רשות' מריש גלותא. ואי טעי חוזר ואינו משלם לא שנא נשא ונתן ביד לא שנא לא נשא ונתן ביד. כדאמ' רבה בר רב הונא דן דינא וטעה אתא לקמיה דרב נחמן א"ל אי קבלוהו עילוייהו לא תשלם ואי לא זיל שלים. ואמרי' נמי מר זוטרא [בריה דרב נחמן] דן דינא וטעה אתא לקמי' דרב יוסף א"ל אי את קרית להו זיל שלים ואי אינהו קרו לך לא תשלם והני תרוייהו מומחין הן. וממתני' דדן את הדין נמי שמעית מינה הכי דהא אוקימנא כשנשא ונתן ביד ואוקימ' בפירקא קמא בקבלוהו בעלי דינין. וקתני סיפא אם היה מומחה לרבים פטור. אלמא וקבלוהו בעלי הדין פטור אע"פ שנשא ונתן ביד:

166

קס״זבבא תליתאה. מומחה דלא נקיט רשותא מריש גלותא ולא קבלוה בעלי דינא ודן דין וטעה בשיקול הדעת אם נשא ונתן ביד משלם ואינו חוזר כדאמרי' בהאי מעשה דרבה בר בר חנה אי קיבלוך עילוייהו לא תשלם ואי לא זיל שלים ואי לא נשא ונתן ביד הדר דינא ואינו משלם כי טעמא דרב חסדא:

167

קס״חבבא רביעאה. דליתיה מומחה וקבלוה בעלי דינא וטעה בשיקול הדעת. נשא ונתן ביד מה שעשה עשוי וישלם מביתו. ואוקמה רב חסדא כשנשא ונתן ביד מדאמ' בסיפא אם היה מומח' לרבי' פטור מלשל' ש"מ דריש' דקתני ישלם מביתו בדליתי' מומח' והא מתני' אוקימנא בפ"ק בדקבלוה בעלי דינא עילוייהו דאמרי' אמר ר' אבהו שנים שדנו אין דיניהם דין. איתיביה ר' אבא לרבי אבהו דן את הדין זיכה את החייב וחייב את הזכאי טימא את הטהור וטיהד את הטמא מה שעשה עשוי וישלם מביתו א"ל הב"ע כגון דקבלוה בעלי דינא עלייהו. אי הכי אמאי ישלם מביתו דאמרי ליה קבילנא לך עילוון אדעתא דדיינת לן דין תורה וקיימא לן כר' אבהו. ואם לא נשא ונתן ביד פטור מלשלם והדר דינא כי טעמי' דרב חסדא וכי מוקמת למתני' דדיני ממונות מחזירין בין לזכות בין לחובה כשלא נשא ונתן ביד:

168

קס״טבבא חמישאה. דליתיה מומחה ולא קבלוה עילוייהו בעלי דינא והאי ודאי דינא לאו דינא בין טעה בין לא טעה כר' אבהו דאמר שנים שדנו אין דיניהם דין וכ"ש יחיד. הילכך אע"ג דלא טעה ובעא חד מינייהו למיהדר למידן קמיה דיינא מומחה מצי הדר ביה ולא מצי עכובי עליה ואי טעה בדינא וקא אניס ליה ואפיק מיניה ממונא ונשא ונתן ביד מיחייב לשלומי מדיליה והדר הוא ושקיל מהאיך משום דדיניה לאו דינא. ואם לא נשא ונתן ביד הדר מריה דינא לחבריה ושקיל מיניה דיליה. ואי ליתיה דלישקול מיניה משלם ליה מדיליה דכיון דלאו דינא הוה ליה גורם לאבד ממונ' של חבירו וקיימא לן דדיינין דינא דגרמי. וקא חזינן פירושא לחד מרבוותא בהני בבי דפרישנא דקאמ' מומחה שטעה בשיקול הדעת ולא נשא ונתן ביד דדיניה דינא ופטור מלשלם. וקא גמר לה מהא דגרסי' בדיני ממונות זוטא ההוא דהוו קרו ליה עכברא דשכיב אדינרי. כי קא שכיב אמר אי הוו לי מי לא פרענא לפלוני ופלוני דמסקו בי. בתר דשכיב תבעוה הנך פלוני ופלו' לדינא קמי' דר' ישמעאל בר יוסי אמר להו כי אמרי' אדם עשוי שלא להשביע את עצמו ה"מ מחיים אבל לאחר מיתה לא אמר להו זילו [שלימו ליה] שלמו [ליה] פלגא ואידך פלגא אתו לקמיה דר' חייא אמר להו כ"ש שאדם עשוי שלא להשביע את עצמו כך אדם עשוי שלא להשביע את בניו. אי הכי ניהדר לן ההוא פלגא דיהבינן אמר להו כבר הורה זקן. וקאמרי' הואיל ובשיקול הדעת טעה לא הדר דינא. והאי שיקול דגמר מיניה מריה דהאי פירושא לא דמי לשיקול הדעת דהכא דאילו הכא הא קאמ' בהדיא היכי דמי שיקול הדעת כגון תרי תנאי או תרי אמוראי דפליגי גבי הדדי ולא איתמר הילכתא לא כמר ולא כמר וסוגיא בעלמא כחר מינייהו אזלא ואזל איהו ועביד כאידך. איגלאי מילתא דודאי טעה. אלא כיון דלא איתמר הילכתא בהדיא לאו דבר משנה הוא. ואילו שיקול הדעת דפליגו בה ר' ישמעאל בר יוסי ור' חייא ליכא דראיה לר' חייא לברורי בה טעותא דר' ישמעאל בר יוסי. הילכך ליכא כח לאהדורי לעובדא דידיה. ומשום הכי קאמ' כבר הרה זקן. הילכך ליכא למיגמר מהאי מעשה למי שטעה בשיקול הדעת שאינו חוזר. וקאמ' נמי מומחה שטעה בשיקול הדעת ולא נשא ונתן ביד שניהם מה שעשה [עשוי] ואין חייבין לשלם שהרי לא נשאו ונתנו ביד. ואם כן ששניהם מה שעשו עשוי. מתניתין דקתני דיני ממונות מחזירין בין לזכות בין לחובה ואוקמה רב חסדא בשלא נשא ונתן ביד היכי משכחת לה. וחזינא ליה נמי דקאמר האי דאוקימנא למתני' דן את הדין זיכה את החייב חייב את הזכאי כו' כשנשא ונתן ביד כי היכי דלא ניסתמיה כר' מאיר [דדאין דינא דגרמי והשתא דסבירא לן כר' מאיר] מי שאינו מומחה וטעה בשיקול הדעת אע"פ שלא נשא ונתן ביד אם אין הדבר שיחזיר לבעליו ונתברר הדבר כי הוא גרם לממונו של זה שיאבד הרי זה חייב לשלם. והאי סברא נמי ליתא דהא דאמר ר' אלעזר אמר רב אמתני' דתנן מה שעשה עשוי וישלם מביתו והוא שנשא ונתן ביד ד"ה היא ואפי' לר' מאיר דכי אית ליה לר' מאיר דינא דגרמי בנזקין בעלמא דאית ליה הכי. אבל גבי דינא לית ליה האי סברא. דא"כ אין לך אדם שאינו מומחה שנעשה דיין לעולם. ועוד אי משום דינא דגרמי דקא מחייבת ליה. אפי' טעה בדבר משנה נמי אין הדבר מצוי שיחזיר לבעליו ונתברר כי הוא גרם לממונו של זה שיאבד לדבריו יהא חייב ולמה יהא פטור והלא גם הוא גרם שיאבד ממונו של זה. וכי בשביל שהוא טועה בדבר משנה יהא נשכר. ועוד דהא דרב חסדא אוקמ' למתני' כשנשא ונתן ביד ולאו לדחויי מר' מאיר קא אתי אלא כסברא דקושטא קא מוקים לה למתני' ולאו אוקמתא דדחייה בעלמא. הילכך דינא כדמוקים רב חסדא וליכא למיזז מינה ולית בה ספיקא עכ"ל. הא דפי' בבא קמא דכיון דהדיין פטור מלשלם הדר דינא ליתא. מדפרכי' פ"ק אדר' חנינא אלא מעתה טעו לא ישלמו. ושנינן כ"ש שנעלת דלת בפני לווין הואיל והדיין פטור מלשלם. וגם בעל דין דנקיט פטור מלשלם משום הכי איכא נעילת דלת. אבל אי בעל דין דנקיט הוה משלם אז לא הוה נעילת דלת. והא נמי דפי' בבא רביעאה דהיכא דליתיה מומחה וקבלוה בעלי דינא וטעה בשיקול הדעת ונשא ונתן ביד מה שעשה עשוי וישלם מביתו הא נמי ליתא אם לא שאמרו לו דון לן דין תודה כדפריש' לעיל. והא נמי שפי' בבבא חמישא' היכא דליתא מומחה ולא קבלוה עלייהו בעלי דינא אפי' לא טעה דיניה (דינא) לא דינא כר' אבהו הא נמי ליתא דאנן כשמואל סבירא לן דשנים שדנו דיניהם דין וה"ה אפי' יחיד:

169

ק״עמתני' דיני ממונות פותחין בין לזכות בין לחובה. דיני נפשות פותחין לזכות ואין פותחין לחובה. דיני ממונות מטין על פי אחד [בין] לזכות [ובין לחובה ודיני נפשות מטין ע"פ אחד לזכות] על פי שנים לחובה. דיני ממונות מחזירין בין לזכות בין לחובה. דיני נפשות מחזירין לזכות ואין מחזירין לחובה. דיני ממונות הכל מלמדין זכות וחובה אפי' התלמידים. ודיני נפשות הכל מלמדי' זכות ואין הכל מלמדים חובה. דיני ממונות המלמד חובה מלמד זכות המלמד זכות מלמד חובה. דיני נפשות המלמד חובה מלמד זכות אבל המלמד זכות אינו יכול לחזור וללמד חובה:

170

קע״א[דף ל"ד ע"א]
בעא מיניה רב אסי מרבי יוחנן אמרו שנים טעם אחד משני מקראות מהו. א"ל אין מונין להם אלא אחד פי' דכיון דשניהם ראוהו חייב או זכאי מטעם אחר וכל אחד דורש פסוק אחר לאותו טעם. נמצא שבדברי האחד אין ממש דאין שני מקראות יוצאין לטעם א' ולכך אין שניהן נחשבין אלא באחד:

171

קע״בנראה בעיני שלשה שישבו בדין ושנים מזכין ואחד מחייב אי נמי שנים מחייבין ואחד מזכה. ואותן שנים חלוקים זה על זה שראייתו של ראובן אינה נראת בעיני שמעון ואומ' שאינה ראיה כלל. וכן אמר שמעון לראובן אפי' הכי הואיל ושניהם שוין לזכות או בחיוב הוו להו רבים. וראיה אני מביא מפרק ב' דשחיטת חולין דתנו רבנן השוחט וניתז דם על הדלעת רבי אומר הוכשר ור' חייא אומר תולין אמר ר' הושעיא מאחר שרבי אומר הוכשר ור' חייא אומר חולין אנו על מי נסמוך. בואו ונסמוך על דברי ר' שמעון שהיה ר' שמעון אומר שחיטה מכשרת ולא דם. אמר רב פפא הכל מודים היכא דאיתיה לדם מתחלה ועד סוף דכ"ע לא פליגי דמכשר כי פליגי בשנתקנח הדם בין סימן לסימן דרבי סבר ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף והאי קמא דם שחיטה הוא. ור' חייא סבר אינה לשחיטה אלא לבסוף והאי קמא דם מכה הוא. ומאי תולין תולין הדבר עד גמר שחיטה אי איתיה לדם בסוף שחיטה מכשר ואי לא לא מכשר. ומאי בוא ונסמוך על דברי ר' שמעון לר' שמעון דם לא מכשר. לר' חייא דם מכשר. בנתקנח הדם מיהא שוו אהדדי. ומר לא מכשר והוה ליה [רבי] חד ואין דבריו של אחד במקום שניהם. הא למדת דאע"ג דפליגי אהדדי בגוף הלכה. דר' חייא סבר דם מכשר אלא שאין זה דם שחיטה דאינה לשחיטה אלא לבסוף. ור' שמעון סבר אפי' דם שחיטה אינו מכשיר אפי' הכי הואיל והם שוין שלא הוכשר אע"ג דפליגי אהדדי בראיותיהם אפי' הכי חשבינן להו רבים כלפי רבי והלכה כדבריהם. כן נראה בעיני אני יצחק ברמשה המחבר:

172

קע״ג[שם ע"ב]
[מתני'] (דיני ממונות דנין ביום וגומרין בלילה. מנא הני מילי אמר רב אחא בר פפא דאמר קרא ושפטו את [העם] בכל עת. משמע אפי' בלילה וכתיב והיה ביום הנחילו את בניו הא כיצד יום לתחילת דין ולילה לגמר דין. ואיפכא ליכא למימר דעיקר דין ביום ההוא כדכתיב דינו לבקר משפט. ואמרי' בעירובין אמרו ליה לר' זירא נהירין שמעתתיך א"ל דיממי נינהו. והא דכתיב ביום הנחילו את בניו באב ליכא לאוקמי לקרא כדאמרי' לקמן אלא מעתה דשכיב ביממא ירתי ליה בני דשכיב בליליא לא ירתי ליה בני. אלא בב"ד קמיירי דביום דנין דין נחלות וה"ה לשאר ממון ולא בלילה:

173

קע״ד[שם]
ההוא סמיא דהוה בשיבבותיה דר' יוחנן דהוה דאין דינא ולא אמר ליה ולא מידי. והיכי עביד הכי והאמר ר' יוחנן הלכה כסתם משנה. ותנן כל הכשר לדון כשר להעיד. ויש שכשר להעיד ואינו כשר לדון וא"ד יוחנן לאתויי סומא באחת מעיניו. ר' יוחנן סתמא אחרינא אשכח דיני ממונות דנין ביום וגומרין בליל'. והכי קיימא לן משום דסתמא דרבים עדיף. או משום דקתני לה גבי הילכתא דדינא. והואיל וגומרין בלילה. ולית לן היקישא דר' מאיר דמקיש ריבים לנגעים. הילכך סומא באחת מעיניו כשר לדון ולהעיד אבל סומא בשתי עיניו פסול לדון ולהעיד כדאמרי' בהחובל רבי יהודה פוטרו מחייבי גליות ומחייבי מלקיות ומחייבי מיתות ב"ד מאי טעמא דר' יהודה גמר עיניך עיניך מעדים זוממין מה התם סומין לא אף הכא סומין לא. והיינו ע"כ סומא בשתי עיניו. דאילו סומא באחת מעיניו כשר לעדות דהא רואה שפיר על מה שמעיד. ותניא אידך ר' יהודה אומר סומא אין לו בושת. וכן היה ר' יהודה פוטרו מכל מצות האמורות בתורה. אמר רב יהושע ברה דרב אידי מאי טעמא דר' יהודה אלה המצות והחוקים והמשפטים כל שישנו במשפטי' ישנו במצות וחוקים כל שאינו במשפטים אינו במצות וחוקים. ותנן נמי כל הכשר לדון כשר להעיד מכלל דכל שאינו כשר להעיד אינו כשר לדון. וכן כתב הרב ר' משה בר מיימון זצ"ל דסומא בשתי עיניו פסול לכל. ותניא בפ' יש נוחלין היה יודע לו בעדות עד שלא נעשה חתנו ונעשה חתנו. פיתח ונסתמא פקח ונתחרש שפוי ונשתטה פסול:

174

קע״הוזה לשון רבינו יצחק אלפס זצ"ל סומא באחת מעיניו כשר לדון דיני ממונות דאמ' ההוא סומא באחת מעיניו דהוה בשיבבותיה דר' יוחנן דהוה קא דאין דינא ולא א"ל ר' יוחנן ולא מידי וכו' עד ר' יוחנן סתמא אחרינא אשכח דיני ממונות דנין ביום וגומרין בלילה דהא כולהו אינשי לא מצו למיחזי בליליא כדחזי סומא באחת מעיניו ביום וקתני דגומרין בלילה. וכיון דגומרין בלילה דין הוא לסומא באחת מעיניו שידון ביום לכתחי'. עכ"ל שכתב בשמעתין:

175

קע״ו[שם]
אמר רב יהודה אמר רב שלשה שנכנסו לבקר את החולה רצו כותבין ועושין דין. שנים כותבין ואין עושין דין ואמר רב חסדא לא שנו אלא ביום אבל בלילה כותבין ואין עושין דין דהוה להו עדים ואין עד נעשה דיין. הא מילתא איתא בפרק יש נוחלין ופי' שם רבי' שמואל זצ"ל ונראה בעיני דדוקא נקט שנכנסו לבקר הילכך רצו יעידו רצו יהו דיינין. אבל אם נכנסו כדי להעיד שזימנום לשם והביאום לשמוע כדי להעיד הרי הם עדים ואין עד נעשה דיין דדמו לנכנסין בלילה דחשיב להו עדים לקמן הואיל ומתחילה לא היו דאויין לדין דלילה לאו זמן תחילת דין הוא. וכ"ש הכא דאם באו לשם עדות אין עדות נעשה דיין. וראיה לדברי בפ"ק דמכות דחשיב להו ר' יוסי התם עדים לפסול את השאר אם ראו עמהם את המעש' והם פסולין לעדו'. וחשיב לה עדו' שנמצא א' מהם קרוב או פסול ותיבטל עדות בולן. ור' פליג עלה ואמר מה יעשו שני אחין שראו באחד שהרג את הנפש. ואמ' בגמרא דרבי נמי מודה דהוו להו עדים בראיה בעלמא אם באו לראות כדי להעיד. דאמר רבא הכי אמ' למיחזי אתיתו או לאסהודי אתיתו כלומר כשבאתם לראות את המעשה לאי זה דעת באתם הלראות או להעיד אי אמרי לאסהודי אתו ונמצא אחד מהם קרוב או פסול עדותן בטילה. אי אמרי למיחזי אתאן מה יעשו שני אחין וכו'. ואמר רב נחמן התם הלכה כרבי וקיי"ל הלכה כרב נחמן בדיני. ומצינו למדין שהבא לראות [מעשה] כדי להעיד חשבינן ליה עד ואפילו לפסול כל חבירו כדי לבטל עדותן אם הוא פסול. כ"ש היכא דזימנוהו לבא לראות צוואת ש"מ כדי להעיד דשוב אין עושין דין והא דתנן בר"ה ראוהו שלשה והן ב"ד יעמדו שנים ויושיבו מחבריהם אצל היחיד. התם הוא שלא הלכו מתחילה לראות כדי להעיד דא"כ שוב אין היחיד יכול להיות דיין דאין עד נעשה דיין אלא כשראוהו ממילא בלכתם (לשוב) או שהיו יושבין במקום אחד ומשם ראוהו. וסייג מצאתי לדבריי מתשובת רש"י זקיני זצ"ל שכתב בה כן. ועוד מדרב יהודה שמעינן שאין צריך לומר אתם עדיי [בשכיב מרע] דאמר רב יהודה שלשה שישבו לבקר את החולה רצו כותבין רצו עושין דין. שנים כותבין ואין עושין דין. ופירשה רב חסדא לא אמרן אלא ביום אבל בלילה כותבין ואין עושין דין כיון דלילה לא חזי לדינא עדים הוא דשוינהו ואין עד נעשה דיין. (ודאי) ביום היכי דמי אי דאמר להו הוו עלי עדים [מי מצו למימר רצו עושין דין הא בהדיא סהדי שוינהו אלא לאו דלא אמר להו הוו עלי עדים] וקתני רצו כותבין. ש"מ רצו כותבין את העדות כמו ששומעין מפי החולה היאך מנחיל נכסיו רצו עושין דין דהא שלשה נינהו ודנין ואמ' כך הדין שפ' יטול חלק זה ופ' יטול חלק זה שדמיהן מכוונין בשוה. וכותבין להם פסק דין שלא יוכלו לבא עוד להזהר ולערער זע"ז כלום. ואע"ג דאין כאן אדם שמעיד בפניהם כלום הא פרכינן בראש השנה לא תהא שמיעה גדולה מראיה וכיון דהם רואין את החולה שמחלק נכסיו בפניהם הודאת בעל דין כמאה עדים רמי. ולצורך מה יעידו בפניהם. וה"מ דאם רצו עושין דין דמשמע שאפילו החולה אין יכול לחזור בו כגון מתנת ש"מ במקצת [ודאיכא קנין] דודאי צריכה קנין דתו לא מצי הדר ביה כדאמ' לקמן בפרק מי שמת . אבל בלא קנין דיכול לחזור אין עושין דין כדמוכח לקמן שאין להם לדיינין לעשות דין בדבר שאיפשר להבטל. ואם דנו אין דיניהם דין דעדיין לא קנו עד שימות האב שמא יחזור בו. רצו עושין דין אם לא כתבו אבל אם כתבו שוב אין עושים דין [שהרי הכניסו עצמם בתורת עדות] דאין עד נעשה דיין. לא שנו הא דאם רצו עושין דין אלא שנכנסו לבקר את החולה ביום דכיון ששמעו מפי החולה הרי הועד בפניהם דלא תהא שמיעה גדולה מראיה. ויכולין הן לעשו' דין באותה שעה דיום הוא. וכיון דנתרצו להיות דיינין כששמעו העדות מפי החול' יכולין לדון היום או למחר בב"ד ששמעו העדו' והולכין לבתיה' ונו"נ בדבר ופוסקין את הדין כפי מה שעיניהם רואות. אבל אס נכנסו לבקר את החולה בלילה שבאותה שעה לא היו ראויים להיות דיינין. ועדות שהועד בפניהם מפי החולה בלילה לא עדות בפני ב"ד הוא דבההיא שעתא אין יכולים להיות דיינין. וההיא (ראייה) דידהו לאו כשמיעת ב"ד הוא ששומעין עדות מפי עדים אלא הם עצמם עדים הם במה ששומעין מפי החולה. אפילו הם שלשה כותבין ואין עושין דין למחר אפילו לא כתבו אלא א"כ יבואו השנים אחרים ויעידו בפניהם [או שלשה והם ב"ד יושיבו מחבריהם אצל היחיד אחד מן השלשה ויעידו השנים בפניהם] ויאמרו השלשה מקודש. ופרכינן התם ולוקמו בדוכתייהו וליקדשו. ומוקמינן לה כשראו בלילה. הילכך הם עצמם אין יכולים לקדש למחר שהרי בלילה עדים היו ולא דיינין. ולמחר אין עד הרואה בדבר נעשה דיין ע"פ עדו' עצמו אלא א"כ יעיד אחר בפניו. דהשתא אינו עושה הדין על פי עדות עצמו. והילכך אחד מן השלשה שראו החדש כשמושיבין שנים אצלו להיות דיינין ושניהן הרואים מעידים בפניהם יכול הוא להיות דיין ואע"פ שראוהו בלילה עמהם שהרי ע"פ עדות אחרים שמעידין לפניו הוא דן את הדין ולא על פי ראיית עצמו דאין לנו לפסול דיינים בשביל שראום. כל זמן שלא העידו (בפניהם) אלא שהוא עצמו לא ידון הדיין על פי ראיית עצמו דאין עד נעשה דיין. וכגון שראה בשעה שלא היה יכול להיות דיין. אבל אם ביום ראה דבההיא שעתא מצי לדון את הדין. דלא תהא שמיעה גדולה מראייה (מי) לי אם ידין עכשיו מה לי ידון למחר. וה"נ מהאי טעמא משום דהוו להו עד[ים] בראיית הלילה. דלא מצינו למימר לא תהא שמיעה גדולה מראייה דההיא ראייה לא חשבינן לה כעדות שהועד בפניהם (אבל) [אלא] היכא דראו בשעה שיכולין לעשות [הדין]. אבל היכא דראו בשעה שאין יכולין להיות דיינין [כגון] בלילה ההיא ראייה ראיית עדים היא שרואין בדבר ולא ראיית דיינין. והילכך על פי ראייתן דהיינו כאילו [הם] עדים אין יכולין הם עצמן להיות דיינין על פי עדות עצמן דאין עד נעשה דיין. ומיהו ב"ד שהעידו לפניהם בלילה עדות גמורה היא ויכולין לדון למחר ביום. אבל ראייה דידהו שרואין בלילה לא חשבינן כאילו הועד לפניהם בלילה. וכיון דלא חזו בההיא שעתא לדינא ראייה דידהו אינה כשמיעה ממש ששמעו מפי עדים בלילה. אלא הם עצמם נעשו עדים ושוב לא יהו דיינין בעדות עצמם אלא אם כן יעידו אחדים בפניהם והכי הילכתא. וכי הך סוגיא אשכחן בבבא קמא בהחובל גבי התוקע לחבירו. [ואין] עד נעשה דיין המעיד על הדבר אינו נעשה שוב דיין באותו דבר. וגם אם ראה את הדבר ונעשה עד אינו נעשה עוד דיין בעדות עצמו אלא א"כ מעידין אחרים לפניו. ונראה בעיני דגזרת הכתוב הוא דכתב ועמדו שני האנשים בעדים הכתוב מדבר ולפני י"י היינו לפני הדיינין אשמעי' קרא דצריך להעיד לשנים לפני הדיינין אבל העדים אינן חוזרין ויושבין ודנין עכ"ל. למדנו מפירושיו שלשה דברים. למדנו דב"ד שהעידו בפניהם בלילה עדות גמורה היא ויכולין לדון על פי עדות זו למחר ביום. ולמדנו מדבריו דעד אין נעשה דיין היינו שאין יכולין לדון על פי ראיה עצמו. אבל כשאחרי' מעידי' לפניו יכול לדון על פי עדותן אע"פ שגם הוא עד בדבר. ולמדנו מדבריו דהא דאמ' נמצא אחד מהם קרוב או פסול אע"ג דלא העידו עדיין בב"ד אלא משעה שנעשו עדים בטלה עדותן. הרי קיימא לן דאין עד נעשה דיין. אבל דיין נעשה עד כדאיתא בירושלמי דראש השנה פ' ראוהו ב"ד. ואיתא נמי בירושלמי דסנהדרין רב הונא הוה ידע סהדו לחד בר נש אתא בעא מידון קומי' וכפר ביה. א"ל רב שמואל בר רב יצחק בגין דאת דע דרב הונא אינש רבא את כפר ביה מה אילו הוה אזיל מסהיד עלך קומי ב"ד חורן. א"ל רב הונא ועבדין כן. א"ל אין ושדא רב הונא גרמיה מן ההוא דינא. ואזל ואסהיד קומי ב"ד חורן. ויש לי ללמוד כמו כן מהאי עובדא שהעד נעשה דיין על ידי שיעידו אחדים לפניו כמו רב הונא דאע"ג דידע בעדות אפי' הכי רצה לדונו אם היו אחדים מעידין לפניו. ומה שפירש דנמצא אחד מהם קרוב או פסול עדותן בטלה משעה שנעשו עדים אע"ג דלא העידו עדיין. ר"ת זצ"ל פליג עליה בהא ומביא מפ' נגמר הדין דאמר שמואל נקטעה יד העדים פטור מאי טעמא דבעינן יד העדים תהיה בו וליכא. אלא מעתה עדים גידמין מעיקרא הכי נמי דפסילי שאני התם דאמר קרא יד העדים שהיתה כבר פי' בשעה שהעידו היה להם יד. אבל אם נקטעה קודם שהעידו בב"ד אחר שראו העדות חייב דבשעת ראיית העדות לא מיקרו עדים ולישנא דקרא ביד העדים משמע שהעידו כבר. וכן פי' רבי יהודה בר נתן זצ"ל. (לא נשלם הדבור) :

176

קע״ז[דף ל"ה ע"א]
[מתני'] דיני ממונות גומרין בו ביום בין לזכות בין לחובה. ודיני נפשות גומרין בו ביום לזכות וביום של אחריו לחובה. מה"מ דדיני נפשות ביום שלאחריו לחובה א"ר חנינא אמר קרא מלאתי משפט צדק ילין בה. ורבא אמר מהכא למדו היטב דרשו משפט אשרו חמוץ אשרו דיין שמחמיץ את דינו. ואידך אשרו חמוץ ולא חומץ פרש"י זצ"ל לכדדרשינן פ' שור שנגח את הפרה מנין שנזקקין לתובע תחילה. כגון התובע את חבירו לדין שהלוהו ואינו משלם לו. וזה טוען משכון היה לי בידך ונתקלקל. או (אם) נזקקים ב"ד תחילה לתביעת התובע עד שיהא ממונו בידו ואחר כך נזקקים לדין המשכון. אשרו חמוץ החזיקו את הנגזל ולא את הגוזל:

177

קע״חופי' רבינו יהודה בר נתן זצ"ל ודוקא שיש עדים או שטר וטוענו מנה וזה טוענו תפסת משלי או משכון היה לי בידך ונפחת מדמיו שנשתמשת בו. בכי האי גוונא נזקקים לתובע תחילה. אבל אי ליכא עדים ולא שטר אין נזקקים לתובע תחילה אלא רשאי לעכב המנה על מה שתפס משלו. דמתוך שיכול לומר לא היו דברי' מעולם כי אמר יש לי בידי אלא שתפסת משלי כך וכך החזירהו לי תחילה נאמן. כדאמרי' בחזקת הבתים הנהו עיזי דאכלי חושלי בנהרדעא אתא מריה דחושלי תפיס להו הוה קא טעין טובא. אמר (רבא) אבוה דשמואל יכול לטעון עד כדי דמיהן מיגו דאי בעי אמר לקוחין הן בידי. וכן פי' רבי' שמשון בר אברהם זצ"ל דמיירי כגון שיש שטר למלוה דאי לאו הכי מהימן לוה מיגו דאי בעי אמר פרעתיך דאין צריך לפורעו בעדים. אי נמי בכי האי גוונא דאין יכול לומ' פרעתיך. וההיא דפ' המקבל ההוא שטרא דהוה כתיב ביה שנין סתמא מלוה אומר שלש לוה אומר שתים וקדים המלוה ואכיל פירות מי נאמן. רב יהודה אמר קרקע בחזקת בעליה קיימת רב כהנא אמר פירות בחזקת אוכליהן. והא קיימא כוותיה דרב נחמן דאמר קרקע בחזקת בעליה קיימא התם לאו מילתא דעבידא לאגלויי היא ואטרוחי בי דינא תרי זימני לא מטרחי' אלמא דאע"ג דמן הדין הוה לן לאפוקי דקרקע בחזקת בעלים קיימא. והכא נמי מהאי טעמא הוה לן להזקק נמי ללוה תחילה קודם שנוציא מידו. וי"ל דלא דמי דמשום דברים בעלמא דקאמר לוה לאשתמוטי לא שבקי ב"ד מלהוציא מידו. אבל התם דקדים ואכיל מסתבר קצת והדין עמו. מיהו תימה היכי דמי אם יש ללוה עדים מזומנים או שטוען דתוך ל' יום יביא עדים נצית ליה דאפי' הדין עם המלוה יהבינן ללוה זמן. ואם טוען כל אחד ל' יום יביא עדים היכי קאמר התם דהיכא דזילי נכסי נזקקים לנתבע תחילה א"כ ימתינו אף לאחר כמה שנים. ושמא איכא לאוקומי כגון דאמר פלו' ופלו' שהיו שם יבאו ויעידו וקים לן דודאי הוו:

178

קע״טוכתב הרב ר' ברוך מריגנשבורק זצ"ל דה"ה אם היה הלוה תובע תחילה משכונו מן המלוה. והמלוה טוען אתה חייב לי עליו כך וכך דנזקקין למלוה תחילה מההיא דפ' המפקיד סלע הלויתיך עליו ושקל היה שוה. והלה אומר לא כי אלא סלע הלויתני עליו ושלשה דינרין היה שוה חייב דשבועה גבי לוה היא ואמור רבנן לישתבע מלוה כדי שלא ישבע זה ויוציא הלה את הפקדון. היינו משמע דמן הדין היה ללוה לישבע אי האי טעמא שמא יוציא הלה את הפקדון. ולא מצי למימר כל זמן שלא תחזיר לי את המשכון שלי או לא תשבע שאינו ברשותו איני פורע את חובך. אלא אמרי' תפרע את חובך ואחר כך יחזיר לך או ישבע לך. ואפילו אם הלוה היה תובע משכון תחילה היה דין זה. אע"ג דסוגיא משמע דמלוה תובע תחילה נראה לי דלא שנא. והיינו טעמא דלא מצי למימר תחזיר לי משכון קודם. שהרי לכתחילה הוא לא האמין לו אלא על המשכון והיאך עתה יאמין לו בלא משכון. ע"כ דבריו ולא איתברר בלבי. וריב"א זצ"ל פי' דנזקקים לתובע תחילה היינו לקבל עדיו תחילה. ונפקא מינה אם ימותו עדיו תחילה של נתבע או אזלו למדינת הים. וקשיא דאמרי' בשור שנגח את הפרה דהיכא דזילי נכסים דנזקקין לנתבע תחילה. כ"ש אי אזלי סהדי למדינת הים: ויש מפרשים כגון שזה תובעו שחבל בו ולנתבע יש לו שאר התביעות עליו ומגבינן לתובע דמי חבילתו. אע"פ שהנתבע אומר שהיום או למחר יביא עדים ואין ממתינים לו כלל. דקיימא לן פ' החובל דאין נותנת זמן לחבלות. וכן משמע דבנגילות וחבלו' איירי מדמייתי עלה הכא קרא דאשרו חמוץ. ומורי רבינו שמחה בר שמואל זצ"ל כתב התובע את חבירו ליתן לו חפץ פלוני שיש לי בידך והלה משיבו אני תופשו להוציא ממך מנה שאתה חייב לי והתובע אומר איני חייב כלום. בירוש' פ' האומ' בקידושין גרסי' חד בר נש קם עם חבריה א"ל הב לי קיתונא דאית לי גבך א"ל הב לי דינר ראית לי גבך א"ל הב לי קיתונא וסב דינר אתא עובדא קומי ר' מנא ואמר ליה את אודית ליה בדינר והוא לא אודי לך בקיתונא. איזיל והב ליה דינר. שמעי' מינה מדלא אמר מיגו דאי בעי למימר האי דתפיס דינר להד"מ דאית לך דינר גבאי יהא נאמן לתפוס הדינר בשביל הקיתון דאין אדם נאמן מחמת תפיסה שתפוס משל חבירו חפץ ומודה הוא לבעל חפץ שהוא שלו. אלא בשביל מנה שחייב לו בעל חפץ רוצה לתופסו לאו כל כמיני' דתופס לטוענו עד כדי דמי התפוסה במינו דאי בעי אמר אני תפוס משלך שיהיה נאמן לטעון אתה חייב לי מנה דכיון דאינו טוען שחפץ זה בא לידו בתורת משכון אלא בתורת פקדון ורוצה לתופסו בשביל המנה. ואין לו לתופס עדים שנתחייב לו כלום. וזה בעל החפץ כופר שאינו חייב לו כלום. אמרי' הודאת בעל דין כמאה עדים דמי. ואמרי' הואיל וזה התופס מודה לבעל החפץ ובעל החפץ איננו מודה במנה לתופס נמצא לתופס להחזיר החפץ ואחר כך ידון עמו על המנה שתובע ונשבע זה הנתבע במנה שאינו חייב לו ולא ישלם עכ"ל. לוה שאמר למלוה תן לי משכוני וטול שקל שהלויתני עליו. והמלוה אומר לו סלע הלויתיך עליו. והלוה אומר הלא המשכון איננו שוה אלא שקל והיאך הלויתני סלע. והמלוה אומר אמת שאינו שוה למכור כי אם שקל אלא מחמת שמשכון זה חביב בעיני יותר משויו כפלים ולדידי שוה לי סלע. או פדה אותו בסלע או אני אעכבנו בסלע שהלויתיך עליו. יש שרצו לומר שהמלוה נאמן לומר בשבוע' שהלוה עליו סלע אע"פ שאינו שוה כי אם שקל מההיא דהגוזל בתרא זביני שוה בשוה עשו בו תקנת השוק. שוה מאה במאתן רב ששת אמר לא עשו בו תקנת השוק ורבא אמר עשו בו תקנת השוק. והילכת' עשו בו תקנת השוק. ופירש"י זצ"ל עשו ואפי' ליטול מאתים דאורחי' למיזבן בדמים יקרים. והשיב עליו מו' רבינו שמחה זצ"ל דאין הנדון דומה לראיה. דהתם בעל החפץ אינו יכול לטעון פחות מיכן משכנו אצלך שהרי לא היה בעל הגניבה אצל הגניבה כשמכר גניבה זו [ל]זה. הילכך יש להחיות מפיו של זה שקנאה ולסמוך על שבועתו בתקנת חכמים ולא מטעם תפיסה. ועוד י"ל דעשו תקנת השוק שוה מאה במאתן אם יש ללוקח עדים שלקח במאתן יטול מאתן. ולא אמרי' הימוניה הימניה לוקח לגנב ואין כאן תקנת השוק. אבל כשבא ליטול מבעל הגניבה בשבועה לא מהימן אפי' בשבועה אלא בשויו. דא"כ מה הועילו חכמים בתקנתן. זה הלוקח יאמר שוה מאה באלף על מנת שלא יפדוהו בעלים. וההיא דפ' הזהב דלוקח מבעל הבית מאני תשמישתיה דאגב דיקירי עליה מזבין להו בדמי יתירי ולית להו אונאה. אלמא שיכול להעלותם בדמים יותר משויים. יש לומ' דוקא חפציו מצי להעלות יתר על דמיהן ולא חפצי חבירו. תדע דלא קאמר מוכר לבעל הבית אין לו אונאה. וראיה לדבר דאמרי' בחזקת הבתים הנהו עיזי דאכלי חושלי בנהרדע' אתא מרי' דחושלי תפסינהו וקא טעין בהו טובא אמר אבוה דשמואל יכול לטעון עד כדי דמיהן. אבל יותר מכדי דמיהן לא מצי למימר במגו דאי בעי אמר קניתים יותר מכדי דמיהן ולדידי חביבין עלי יותר מכדי דמיהן ש"מ דלא מצי להעלותם יותר מכדי דמיהן. ואמ' בפ' קמא דקידושין דרב כהנא הוי שקיל סודרא בפדיון הבן אמר לדידי שוה לי חמש סלעים. ואמר רב אשי לא אמרן אלא רב כהנא רגברא רבא הוא ומיבעי ליה סודרא אבל כ"ע לא. הא למדת שאין אדם יכול לומר לדידי חביב עלי ושוה לי בהכי כדי לפוטרו מפדיון ה"ה או כ"ש שאיני יכול לומר כך להוציא הממון. ותנן בפ' מי שהיה נשוי אם אמרו היתומים הרי אנו מעלין על נכסי אבינו יתר דינר כדי שיטלו כתובת אמן אין שומעים להם. וההיא דשילהי ההשוכר את האומנין דאמר שמואל האי מאן (דאמר) דאוזפיה אלפא זוזי לחבריה ומנח ליה קתא דמגלא עילויי' אבד קתא דמגלא אבדו אלפא זוזי. שאני התם דתרוייהו מודו דאלפא זוזי הלוהו. ובעיני נראה להביא ראיה ממשכנתא דאמ' התם בהגוזל בתרא משכנתא שוה מאתן במאתן עשו בו תקנת השוק. שוה מאה במאה אמימר אמר לא עשו בו תקנת השוק. ופי' רש"י זצ"ל משום דאין דרך לעשות כן להלוות על המשכון בשויו. מר זוטרא אמר עשו בו תקנת השוק. אבל שוה חמשים במאה לא עשו בו תקנת השוק ולא מהימן אפי' בשבועה לומר שהלוה עליו יותר מכדי שויו. אע"ג שבעל הגניבה אינו יודע בכמה השכין לו הגנב. כ"ש הכא שהלוה מכחישו בפירוש שלא לוה ממנו אלא כדי שויו כ"ש דלא מהימן. הואיל ואין דרך בני אדם להלוות על המשכון יותר מכדי שויו. אע"ג שבעל הגניבה אינו יודע בכמה השכין לו הגנב כ"ש הכא. מיהו אם ידוע שזה החפץ חביב עליו וצריך לו דומיא דרב כהנא נראה בעיני דמהימן בשבועה:

179

ק״פ[שם]
מתני דיני ממונות גומרין בו ביום בין לזכות בין לחובה. ודיני נפשות גומרין בו ביום לזכות וביום שלאחריו לחובה. לפיכך אין דנין לא בערב שבת ולא בערב יום טוב. ואמ' בגמרא לידייניה במעלי שבתא וליגמריה לדינא בשבתא וליקטליה בשבתא. אין רציחה דוחה שבת. משמע דאי אפשר הוו גמירי דינא בשבתא. וגרס' בירושלמי דפרקין ושילהי פ"ק דמסכת תענית וריש פ"ק דכתובות אמר ר' חזקיה אסור לדון דיני ממונות בערב שבת בערב יו"ט והתני ר' חייא דנין דיני ממונות בערב שבת ואין דנין דיני נפשות בערב שבת. ומתני' פליגא לפיכך אין דנין לא בערב יו"ט ולא בערב שבת. דיני נפשות לא אבל דיני ממונות דנין. כאן להלכה כאן לדברי תורה. וההיא דתנן ואילו הן משום רשות לא דנין ולא מקדשין. ופריך בגמרא והא מצוה קא עביד. פירש ואמאי אין דנין ומשני לא צריכא דאיכא עדיף מיניה פי' (דאי) ליכא מצוה. וסנהדרין נמי ליכא דעדיף מינייהו הילכך אי הוה אפשר הוו דייני אפילו בשבת. מיהו לא יתכן זה הפירוש דא"כ הוא דפרי' התם לא מקדשין הא מצוה קא עביד. לא צריכא דאית ליה אשה ובנים. לפי' זה הא אם אין לו אשה ובנים מותר לקדש בשבת ויום טוב. וזה אינו דהא בירוש' פרק קמא דיומא ופ"ק דבכורות גבי כהן גדול שמקדש ביום הכפורים ולא נמצא כקונה קנין בשבת. ומסיק נמי התם הדא אמרה אילין דכנסין ארמלן צריך לכונסן מבעוד יום שלא יהא כקונה קנין בשבת. ומשמע התם דדוקא משום דאין שבות במקדש התירו הא לאו הכי הוה אסור אפי' אין לו אשה ובנים ואפי' איכאהמצות כפרה אסור אי לאו משום דאין שבות במקדש. ונראה לפרש והא מצוה קא עביד והוה ליה למיתנייהו בהדי הנך דמשום מצוה. ומשני בשיש לו אשה ובנים דהוי רשות. ומ"מ אף באין לו אשה ובנים אסור. וכן לענין דין אף כשאין גדול והא דלא מפרש הכי מתני' והכא משום דדוקא דיני ממונות אסיר שמא יכתוב אבל בדיני נפשות אין לאסור מטעם זה. שכבר כתבו מאתמול דברי המזכין ודברי המחייבין. מיהו קשה לפי' זה דהוה ליה לתנא דביצה למיתני רבותא דאפילו אין לו אשה ובנים. ואפי' אין גדול ממנו אסור משום מצוה. וכ"ש דאסיר דיש לו אשה וגדול הימנו. ונראה פי' ראשון. והירוש' פליג דהא בשאר דברים נמי פליג התם אגמרא דידן. דפריך התם ויקדש מאתמול ופריך אגמ' דידן דאמ' פ"ק דכניס לה משום דכתיב ביתו וארוסה לא חשיבא ביתו. והדר מגרש לה דלא ליהוו שני בתים. והירוש' אינו סובר כן:

180

קפ״אוכתב הרב ר' משה בר מיימון זצ"ל מי שנתחייב מיתה בחולו של מועד מעיינין בדינו ואחר כך גומרין את דינו סמוך לשקיעת החמה והורגין אותו. א"כ כ"ש שדנין דיני ממונות בחולו של מועד. וכן כתב רבינו שמואל בר' נטרונאי זצ"ל דבחולו של מועד דנין דיני נפשות ודיני ממונות. והכי איתא בירושלמי פ' משקין ועושין כל צורכי רבים. והכי מוכחא שמעתא קמייתא דפרק אלו מגלחין:

181

קפ״ב[דף ל"ו ע"ב]
[מתני'] הכל כשירין לדון דיני ממונות ואין הכל כשירין לדון דיני נפשות אלא כהנים לויים וישראלים המשיאין לכהונה: הכל לאתויי מאי. אמר רב יהודה לאתויי ממזר. הא תנינא חדא זימנא כל הראוי לדון דיני נפשות ראוי לדון דיני ממונות. ויש ראוי לדון דיני ממונות ואין ראוי לדון דיני נפשות. והוינן בה לאתויי מאי ואמר רב יהודה לאתויי ממזר. חדא לאתויי גר וחדא לאתויי ממזר. וצריכא דאי אשמעינן גר דראוי לבא בקהל אבל ממזר אימא לא. ואי אשמעינן ממזר משום דבא מטיפה כשירה אבל גר דלא בא מטיפה כשירה אימא לא צריכא:

182

קפ״גוכתב רבי' אלפס דהאי גר דקאמר כשר לדון דיני ממונו' כשאמו מישראל דגרס' פ' מצות חליצה אמר רב גר דן את חבירו גר דבר תורה דכתיב שום תשים עליך מלך שתהא אימתו עליך. [עליך] הוא דבעינן מקרב אחיך. אבל גר דן את חבירו. ואם היתה אמו מישראל דן אפי' ישראל. ולענין חליצה עד שיהא אביו ואמו מישראל מהאי טעמא תרי בישראל כתיבי. וגר' נמי בפ' החולץ ליבמתו רב אשי אכשריה לרב מרי בר רחל ומנייה בפרסיה דבבל. ואע"ג דאמר מר כל שימות שאתה משים לא יהו אלא מקרב אחיך ביון דאימיה מישראל מקרב אחיך קרינא ביה. וגרסי' נמי בקידושין בעשרה יוחסין אושפזיכניה דרב אדא בר אהבה גיורא הוה והוו קא מינצו אהדדי איהו ורב ביבי. מר אמר אנא עבידנא שררותא דמתא ומר אמר אנא עבידנא שררותא דמתא אתו לקמיה דרב יוסף אמר להו תנינא שום תשים עליך מלך [מקרב אחיך] כל משימות שאתה משים לא יהו אלא מקרב אחיך. א"ל רב אדא בר אהבה אפי' אמו מישראל. א"ל אמו מישראל מקרב אחיך קרי'. הילכך לא מיתוקמ' הא דאמ' הכא לאתויי גר אלא כשאמו מישראל. והרב ר' משה בר מיימון זצ"ל כתב ב"ד שלשה שיהיה אחד מהם גר הרי זה פסול עד שתהא אמו מישראל. היה אחד ממזר או אפי' שלשתן ממזירין הרי אלו כשרין לדון וכן שיטת רבי' יצחק בר שמואל זצ"ל ודלא כרבי' שלמה זצ"ל שפי' בפ' מצות חליצה דלענין דיני נפשות איידי דדן את חבירו ולא ישראל. אבל לדיני ממונות כשר:

183

קפ״ד[דף מ ע"א]
תנן פ' היו בודקין אחד אומר בשנים בשבת ואחד אומר בשלשה עדותן קיימת שזה ידע בעיבורו של חדש וזה לא ידע בעיבורו של חדש. אחד אומר בשלשה ואחד אומר בחמשה עדותן בטילה:

184

קפ״הכתב הרב ר' אליעזר ממץ זצ"ל רגילין העולם למנות שטרות ולכתובות ולגיטין ולכל דבר מיום שני שחדש שעבר מלא והדין עמהם. שכך שנינו בפ' היו בודקין זה אומ' בשנים וחד' וכו' ופרש"י זצ"ל זה אומר בשנים ידע שהחדש שעבר היה מלא והיה שני ימים ראש חדש ונמנה ראשון לחדש שעבר. והמעש' אירע בשלי' לראשון ושני לשני:

185

קפ״וואמנם יש ללמר שיש למנות מראשון אע"פ שהוא חדש שעבר דבתר לישנא דאינשי אזלינן דקרו ליה ריש ירחא וכתבינן בשטרות וגיטין וגם בתפלה ובברכת המזון קרי' ליה ריש ירחא ואינו נמנה לחדש שעבר אלא לענין מועדות. ולשטרות ולגיטין יש לנו ללכת אחר לשון בני אדם. וראיה משלהי קונם יין דתנן התם עד ראש חדש אדר. עד ר"ח אדר הראשון. עד סוף אדר. עד סוף אדר הראשון. ואמ' בגמ' למימרא דסתם אדר ראשון הוא. לימא מתני' ר' יהודה היא דתניא אדר הראשון כותב ראשון. אדר דשני כותב סתם ד"ר מאיר ר' יהודה אומר אדר הראשון כותב סתם אדר השני כותב תניין. מדקא מדמי תלמודא נדר לשטרות ש"מ דין אחד להם וטעם אחד להם דבתר לשון בני אדם אזלינן. ובנדרים אשכחן דבתר לישנא דאינשי אזלינן וקרינן ראש לחדש הבא יום ראשון כב' ימים ר"ח. דתנן בנדרים פ' קונם יין חדש זה. אסור בכל החדש ור"ח להבא. ומקשי' פשיטא (וכי) איצטרי' לחדש (לחסר) . מהו דתימא ר"ח לשעבר קמ"ל כדקרו אינשי ריש ירחא. ופי' ר"ת זצ"ל חדש זה. פי' היה עומד בר"ח ואמר חדש זה אסור בכל החדש ור"ח להבא פי' ור"ח זה שהוא עומד בו נמנה עם החדש הבא ליאסר כמותו אע"פ שעבר מקצתו שהיה לנו לומר אין דעתו עליו. פשיטא כיון שהוא עומד בו נמנה עם החדש הזה היום נאסר עליו. ומשני כי אצטריך לחדש חסר פי' לחדש הבא חסר א"כ חדש שעבר מלא שכן הוא הענין אחד מלא ואחד חסר. מהו דתימא ר"ח שהוא עומד בו לשעבר נמנה וכי אמר חדש זה לא ליתסר ביה קמ"ל דאיתסר דאחר לשון בני אדם אזלינן והא קרו ליה ריש ירחא. הילכך כי אמר חדש זה מיתסר אע"פ שהוא לא אמ' חדש שעבר. ע"א פר"ת זצ"ל היה עומד בעשרה או בי"ג לחדש ואמר חדש זה אסור בכל החדש ור"ח הבא פי' ור"ח הבא נמנה בחדש הבא ומותר בו. ומקשי' בגמ' פשיטא דר"ח הבא בחדש הבא חשבינן ליה כי אמר חדש זה לא מיתסר ביה. ומשני כי איצטריך לחדש חסר. שחדש הבא אחר זה חסר וראש חדש שני ימים והראשון ממלא חדש שעבר. מהו דתימא לחדש שעבר מנינן ליה קמ"ל דבחדש הבא מנינן ליה דהא קרו ליה ריש ירחא:

186

קפ״זלמדנו מאלו שני פירושים דראשון לחדש הבא נמנה לנדרים ושטרות וגיטין נמי לא שנא כאשר פירשתי דשוים הם. ועוד דאמרי' בסוף מי שהיה נשוי ההוא שטרא דהוה כתי' ביה בניסן סתמא. אמר ליה רב יוסף דילמא בר כ"ט בניסן אתי מדלא קאמר ליה דילמא בר ל' את. ש"מ יום ל' דניסן לאייר מנינן. ולא הוה ליה ניסן מלא אלא אייר. וניסן לעולם מלא. אלמא ראשון לחדש הבא מנינן. וההיא דפירקין יש לפ' כך (שיש) ידע וכו' פי' הדבר שאירע בג' בשבת זה שקראו שלישי ידע בעיבורא של חדש. ידע שהחדש שעבר היה מלא והיו ב' ימים ראש חדש. ובדין קדא בג' בשבת שלישי לחדש דמראשון מנינן כדקרו ליה אינשי ריש ירחא. וזה שאמר בב' לא ידע שהחדש שעבר היה מלא. והיה סבור שלא היה ראש חדש רק יום אחד. ולא נתן לב לחשבון ימי החדש שעבר היה מלא. והיה סבור שיום א' לשבת כ"ט לחדש שעבר היה להכי קרא ג' בשבת שני לחדש. ובגמ' פי' עד כמה יעבר החדש שעומד בו (אתלה) הדבר בטעות כדי לקיים עדותן עד שיעבור רובו. אבל אם עבר רובו כגון זה אומר בי"ח וזה אומר בי"ט אי אפשר אם לא שמע אם היה ראש חדש ומתי וידע שחדש שעבר היה ב' ימים ומראש חדש מנינן. אם היה ראש חדש בא' וב' בשבת זה שאומר י"מ רצה לומר ביום ד' שהוא י"ח לחדש אירע ונמצאו מכחישין זה את זה ועדותן בטילה. אף אנן נמי תנינא פי' כשרבים הימים עליו אי אפשר שלא יוודע לו מתי היה ראש חדש [אחד אומר בשלשה ואחר אומר בחמשה עדותן בטילה] אי לאו הכי אמאי עדותן בטילה כשזה אומר בג' וזה אומר בה'. ואמאי לימא שזה ידע בב' עיבורין פי' זה שאומר בה' ידע בב' עיבורין והדבר בג' בשבת וקראו חמישי לחדש כדין. והיה ר"ח תשרי ביום ב' ומרחשון ביום ג' וד' וכסליו בה' וטבת ביום ו' ויום שבת כדין שא' מלא וא' חסר. נמצא ג' בשבת חמישי מיום ששי. דהיינו מר"ח והוא חמישי לחדש כדבריי דמראשון מנינן. וזה שאומר בג' בחדש קרא ליום ג' בשבת ג' לחדש לפי שטעה בב' עיבורין פי' לא ידע [לא] שהיה סבור ששניה' חסרין אלא טעה ביום עיבור' מתי היה כי היה סבור שר"ח מרחשון יום ד' ויום ה' והיה סבור שמרחשון מלא היה ר"ח כסליו יום ו' ויום שבת. וכסליו מלא כדין והיה ר"ח טבת יום א' וב' ומונין לראשון כדבריי. וקרא לג' בשבת ג' לחדש נמצא שאינם מכחישין זא"ז. אלא מדחשבי' להו מכחישין ש"מ כשרבים הימים אמרי' אי אפשר שלא שמעו אמת. הכא נמי עד רובו אפשר שלא שמעו. אבל מרובו ואילך שרבו הימים א"א שלא שמעו. ודחי ליה לעולם אימא לך ברובא דלא ידע ושאני הכא שיש כאן טעות ב' חדשים שלא ידע מתי עיבורו של תשרי. ומרחשון חסר והוא חשב מלא. ובתרי שיפורי לא טעו אינשי. כי רגילים היו לתקוע בר"ח. וזה לא ידע פי' טעה בב' בתשרי מתי היה עיבורו. ובמרחשון שהיה סבור שהוא מלא ומתוך שטעותו בשני חדשים קרא לו טעות שני עיבורים אע"פ שאינם בענין אחד. אי נמי יש לתת חילוק בין העדאת עדים לשטרות דלשטרות כתבי' לראשון. ובנדרים הלך אחר לשון בני אדם כאשר הבאתי למעלה ראיה. אבל עדים מעידים לשני כדין קביעות מועדים דלשני מנינן. ואמנם פרש"י זצ"ל נוח מזה וקשה לי עליו מנדרים. הילכך טוב בעיני להסב הדבר כאשר פירשתי כדי לקיים ההיא דנדרים ודכתובו' ואחרי שיש להסב הדברים לצדדין ירא י"י יצא את כולם ויכתוב בכתובות ושטרות וגיטין ביום פלו' ג' לראשון שהוא ב' לשני. למען לא יכשל בדבר ולא יבואו גיטין להוציא עליה' פסול. ויהיה לכותבו שלום. ולפי הנראה לי פירשתי הדבר עכ"ל:

187

קפ״חומורי רבינו אבי העזרי זצ"ל פי' הואיל ויש להסב הדבר בראיות לכאן ולכאן כשר הדבר לבלתי לשנות המנהג למנות מיום שני. ואם שני ימים ר"ח ששי ויום שבת וכנסה ביום ששי. אית דאמרי ביום ששי ביום ל' לחדש פלו' שעבר. ואית דכתבי ראש חדש סתם: וכן דן הרב ר' אליעזר דבהם זצ"ל לכתוב ביום עיבור לירח פלוני. והנאהו הדבר:

188

Today's Learning

אור זרוע, חלק ד, פסקי סנהדריןOhr Zarua, Volume IV, Piskei Sanhedrin