אור זרוע, חלק ד, פסקי סנהדרין א׳Ohr Zarua, Volume IV, Piskei Sanhedrin 1
א׳אמר שמואל שנים שדנו דיניהם דין אלא שנקראו ב"ד חצוף. פי' דאמרי להו בעלי דינים אי דינא דאורייתא הוא לדון בשנים אנו מקבלים אתכם ואם לאו אין אנו מקבלים אתכם. ועל כי האי גוונא קאמר שמואל דיניהם דין דאורייתא אלא שנקראו ב"ד [חצוף] מדרבנן שלא היה להם לדון כ"א בשלשה. ופליג ר' אבהו וסבר דאפי' כי האי גוונא אין דיניהם דין עד שיהיו שלשה. ואיתיביה ר' אבא לר' [אבהו] דן את הדין זיכה את החייב וחייב את הזכאי טימא את הטהור וטיהר את הטמא מה שעשה עשוי ומשלם מביתו אלמא דיניה דינא ואפילו ביחיד כדמשמע לישנא דן את הדין וכ"ש שנים. ושנינן הב"ע דקבלוהו עילוייהו פי' דאמרו בעלי דינין אע"ג דידעינן דדיני ממונות בשלשה אנו מקבלים אותך עלינו. ופרכי' אי הכי אמאי משלם מביתו. דאמרי ליה דיינת לן דין תורה פי' וזה הואיל וטעה אין זה דין תורה ומשלם מביתו ואינו מחזיר את הדין הואיל וקבלוהו עילוייהו מדעתייהו בלא טעותא. ומדקדק רבינו יצחק בר אשר זצ"ל מהכא דדוקא בחד או בתרי בעינן דקבלוה עילוייהו אבל בשלשה שדנו אפי' בעל כרחם של בעלי דינין הוי דינייהו דינא. ואפי' הן הדיוטות דכולא שמעת' בהדיוטות עסקינן דהא דב נחמן אית ליה דשמואל כדאמרי' יתיב רב נחמן וקאמר להא שמעתא. ופ' השולח בגיטין סבר דבתרי נמי בי דינא קרי להו דהיינו כשמואל ואפי' הכי קאמר כגון אנא דגמירנא וסבירנא דיינינא אפי' יחידי דהיינו מופלג ומופלא חשיב כתלתא הדיוטות. דאינהו נמי היכא שדנו אפילו בעל כרחם של בעלי דינים דינייהו דינא. אלא הכא דקא בעי רב נחמן תרי היינו הדיוטות ומרצונם. (אבל הכא דקבעי רב נחמן תרי היינו הדיוטות אבל חד דמופלג ומופלא כרב נחמן וכגון ר' חייא ואי נמי תלתא הדיוטות אי דנו אפי' בעל כרחייהו דבעלי דינין הוי דינייהו דינא. ולא נחלקו שמואל ור' אבהו אלא בתרי הדיוטות. ופסק בהלכות גדולות כשמואל משום דרב נחמן קאי כוותיה כדאמרי' בפ' השולח דסבר רב נחמן ובתרי נמי בי דינא קרי להו. הילכך כל היכא דקיבלוה עילוייהו אפי' חד הדיוט דיניה דינא ומה שעשה עשוי ואינו משלם מביתו ואפי' נשא ונתן ביד דהא ההיא דדן את הדין מוקמי' לה כשנשא ונתן ביד. ואפי' אי אמרי ליה דון לן דין תורה משלם מביתו ואי לא לא משלם מביתו. וכן הדין בתלתא הדיוטות. ואפי' דנו על כרחייהו דבעלי דינין. וכן יחיד מופלג ומופלא דגמיר וסביר. וכגון שלא טעה בדבר משנה דאי טעה בדבר משנה חוזר הדין לגמרי ואינו משלם מביתו דכיון דדבר מפורש הוא שטעה אין דינו דין. אבל כי אמרי' דדיני' דינא ומשלם מביתו היינו שטעה בשיקול הדעת וכפירש' רב פפא כגון תרי תנאי ותרי אמוראי דפליגי אליבא דהדדי ולא איתמ' הילכת' לא כמר ולא כמר וסוגיא דעלמא כחד מינייהו ואזל איהו ועבד כאידך היינו שיקול הדעת. פירש"י זצ"ל סוגיא דעלמא הילוך הדין הילכך דיניה לא הדר. דכיון דלא איתמר הילכתא לא כמר ולא כמר. האי בעל דין דנקיט לא בעי לשלומי דא"ל פסקת לי דינא. ומיהו איהו בעי לשלומי כיון דסוגיין דעלמא אזלא כאידך. עכ"ל:
1
ב׳הילכך כל היכא שטעה בשיקול הדעת ונשא ונתן ביד משלם הדיין. אבל אם לא נשא ונתן ביד פטור. ואפי' הכי מביתו. ובעל דין דנקיט לא משלם. ומסתייעא מילתיה דפרכי' דיש פרקין אדר' חנינא אלא מעתה טעו לא ישלמו. ושנינן כ"ש שנעלת דלת בפני לוין הואיל והדיין פטור מלשלם. וגם בעל דין דנקיט לא משלם. הכי איכא נעילת דלת. אבל אי בעל דין דנקיט הוה משלם אז לא הוי נעילת דלת. והא דאמרי' דטעה בשיקול הדעת משלם היכא שנשא ונתן ביד היינו דוקא דלא נקיט רשותא. אבל אי נקיט רשותא וטעה בשיקול הדעת אע"ג דנשא ונתן ביד אפילו הכי לא משלם. דאמר רב האי מאן דבעי למידן דינא וכי טעי ליפטר לישקול רשותא מבי ריש גלותא וכי אמר שמואל לישקול רשותא מבי ריש גלותא. והא דאמרי' גבי שיקול הדעת דמה שעשה עשוי וישלם מביתו. אומר מורי רבינו יהודה בר יצחק זצ"ל דדוקא כי האי גוונא משלם שידע דפליגי אהדדי. אבל היכא דתרי תנאי או תרי אמוראי פליגי. והדיין לא ידע כי אם דברי האחד. ולא ידע שהאחד חולק עליו והורה ודן. כי האי גוונא לא הוי שיקול הדעת אלא מה שעשה עשוי ולא ישלם מביתו. וה"ה אומר מורי רבינו יהודה בר יצחק זצ"ל דאם יש טענה בתלמוד שרבינו שלמה זצ"ל מפרש בענין אחר וגאונים אחרים מפרשים בענין אחר ולא ידע כי אם פירוש אדר ודן והורה כפי אותו פירוש כי האי גוונא לא הוי שיקול הדעת אלא מה שעשה עשוי ולא ישלם מביתו. וכן הורה מו' רבינו יהודה בר יצחק הלכה למעשה. והביא ראיה מפ' זה בורר דאמרי' התם ההוא דהוו קרו ליה עכברא דשכיב אדינרי כי קא שכיב אמר פלניא ופלניא מסקי ביה זוזי בתר דשכיב אתו תבעינהו ליורשים אתו לקמיה דר' ישמעאל בר' יוסי אמר להו כי אמרינן אדם עשוי שלא להשביע את עצמו ה"מ מחיים אבל לאחר מיתה לא. פרעו פלגא. תבעינהו בדינא באידך פלגא קמיה דר' חייא אמר להו כשם שאדם עשוי שלא להשביע את עצמו כך אדם עשוי שלא להשביע את בניו. אמרי ניחזי וניהדר. אמר להו כבר הורה זקן. אלמא אע"ג דר' חייא פליג עליה אפי' הכי כיון שלא ידע שהיה חולק עליו מה שעשה עשוי ולא ישלם מביתו דמדקאמר כבר הורה זקן משמע שהוראתו הוראה ולא בעי שלומי. מיהו נראה בעיני שאינה ראיה דלא דמי להיכא דפליני תרי תנאי או תרי אמוראי והילוך הדין אזיל כחד מינייהו דהוה ליה למידע אי איכא דפליג עליה אי לא ופשע במאי דלא גמר ובעי לשלומי. אבל הכא ר' ישמעאל בר"י [בר] פלוגתיה דר' חייא הוא ומדנפשיה פליג עליה. הילכך אין כח ביד ר' חייא להחזיר דינו של ר' ישמעאל:
2
ג׳[דף ו' ע"א]
אמר רב אשי ש"מ פשרה אינה צריכה קנין. דאי ס"ד צריכה קנין. למ"ד תלתא ל"ל תסגי ליה בתרי ולקנו מיניה. פרש"י זצ"ל תסגי בתרי ולקנו מיניה דכיון דקנו מיניה למה לי ב"ד לא תהא אלא מתנה בעלמא ומדעתו הרי היא מתקיימת אלא להכי בעינן תלתא ליפות כח ב"ד דאע"ג דלא קנו מיניה לא נהדר. והלכתא פשרא צריכה קנין. ופרש"י זצ"ל ואפי' נעשת בשלשה לפירוש' מסקנא דשמעתין דאפי' ב"ד שלשה שעשו פשרה צריכה קנין. וקשה לי דמאי טעמא שבקינן לסברא קמייתא דבפני שלשה לא בעי קנין. ונראה בעיני לפרש והילכתא פשרה צריכה קנין דוקא בפני שנים. לאפוקי מדיוקיה דרב אשי דבעי למימר דאפי' בתרי פשרה לא בעיא קנין. אלא ודאי בתרי בעיא קנין והא דבעינן למ"ד תלתא בפשרה. לאו כי היכי דלא ליבעי קנין אלא משום דמקיש פשרה לדין. אבל בשנים בעיא ובשלשה לא בעיא קנין בסברא קמייתא דרב אשי:
אמר רב אשי ש"מ פשרה אינה צריכה קנין. דאי ס"ד צריכה קנין. למ"ד תלתא ל"ל תסגי ליה בתרי ולקנו מיניה. פרש"י זצ"ל תסגי בתרי ולקנו מיניה דכיון דקנו מיניה למה לי ב"ד לא תהא אלא מתנה בעלמא ומדעתו הרי היא מתקיימת אלא להכי בעינן תלתא ליפות כח ב"ד דאע"ג דלא קנו מיניה לא נהדר. והלכתא פשרא צריכה קנין. ופרש"י זצ"ל ואפי' נעשת בשלשה לפירוש' מסקנא דשמעתין דאפי' ב"ד שלשה שעשו פשרה צריכה קנין. וקשה לי דמאי טעמא שבקינן לסברא קמייתא דבפני שלשה לא בעי קנין. ונראה בעיני לפרש והילכתא פשרה צריכה קנין דוקא בפני שנים. לאפוקי מדיוקיה דרב אשי דבעי למימר דאפי' בתרי פשרה לא בעיא קנין. אלא ודאי בתרי בעיא קנין והא דבעינן למ"ד תלתא בפשרה. לאו כי היכי דלא ליבעי קנין אלא משום דמקיש פשרה לדין. אבל בשנים בעיא ובשלשה לא בעיא קנין בסברא קמייתא דרב אשי:
3