אור זרוע, חלק ד, פסקי סנהדרין ב׳Ohr Zarua, Volume IV, Piskei Sanhedrin 2
א׳וכן פסק בהלכות גדולות דפשרה צריכה קנין דדוקא בפני שנים אבל בפני שלשה לא בעיא קנין:
1
ב׳[שם]
ת"ר כשם שהדין בשלשה כך פשרה בשלשה. נגמר הדין אי אתה רשאי לבצוע ר' יהושע בן קרחה אומ' מצוה לבצוע:
ת"ר כשם שהדין בשלשה כך פשרה בשלשה. נגמר הדין אי אתה רשאי לבצוע ר' יהושע בן קרחה אומ' מצוה לבצוע:
2
ג׳[שם ע"ב]
אמר רב הלכה כר' יהושע בן קרחה. וכדאוקמי' במצוה להזכיר הפשרה ולמימר להו אי דינא בעיתו אי פשרה בעיתו. ולת"ק ליכא מצוה לומר הכי אלא רשות. ולר' שמעון בן מנסיא הואיל ויודע להיכן הדין נוטה [אין] הדשות בידו לעשות פשרה כל זמן שלא נגמר הדין ובהא פליגי דלת"ק אפי' שמע דבריהם ויודע להיכן הדין נוטה הרשות בידו לעשות פשרה. ור' יהושע בן קרחה סבר כת"ק. ולר' שמעון בן מנסיא הואיל ויודע להיכן נוטה אע"ג דלא נגמר הדין אינו רשאי לעשות פשרה. ור' יהושע בן קרחה סבר כת"ק מק"ו דהשתא לת"ק דלית ליה מצוה אלא רשות אפילו הכי כל זמן שלא נגמר הדין אע"ג דידע להיכן הדין הרשות בידו לעשות פשרה. ר' יהושע בן קרחה דאית ליה מצוה לא כל שכן. הילכך קיימא לן דמצוה לומר אי דינא בעיתו אי פשרה בעיתו אע"ג דידעי להיכן הדין נוטה הואיל ולא נגמר הדין. ואי מתרצים מפשרים בינייהו ואי לא לא מפשרי' בינייהו. מיהו מה שפרש"י זצ"ל נגמר הדין אי אתה דשאי לבצוע דהיינו שכבר אמרו איש פ' אתה זכאי ואיש פלו' אתה חייב. לא נהירא אע"ג דלשון התלמוד מוכיח כן. מ"מ לא מסתבר למימר הכי דכיון דנתגלה להם לגמרי איך יגזלו את ממונו. ולא מסתבר למימר שלא יטעו שלא יאמרו אנו יראי' שמא טעינו בדין כדי שיתרצה בפשרה. ונראה לפרש נגמר הדין דהיינו שדקדקו היטב בדין וכמו גמרו את הדין דלא מיחסר אלא לומ' איש פלו' אתה זכאי ואיש פלו' אתה חייב. דכיון שנתברר כל כך אין להטעותן לעשות פשרה. שאם היה יודע שנתברר דינו לזכות לא היה מתרצה בפשרה בשום ענין. ומשתשמע דבריהם ואתה יודע להיכן הדין נוטה דקאמר ר' שמעון בן מנסיא היינו שכך נרא' להם שיזכה לפי טענותיהם. אבל לא דקדקו כל כך שכבר יש להם לומר איש פלו' אתה זכאי ואיש פלו' אתה חייב. אבל היכא שכבר אמרו איש פלוני אתה זכאי ואיש פלוני אתה חייב בהא מודו כ"ע שאין רשאי יותר לבצוע ביניהם:
אמר רב הלכה כר' יהושע בן קרחה. וכדאוקמי' במצוה להזכיר הפשרה ולמימר להו אי דינא בעיתו אי פשרה בעיתו. ולת"ק ליכא מצוה לומר הכי אלא רשות. ולר' שמעון בן מנסיא הואיל ויודע להיכן הדין נוטה [אין] הדשות בידו לעשות פשרה כל זמן שלא נגמר הדין ובהא פליגי דלת"ק אפי' שמע דבריהם ויודע להיכן הדין נוטה הרשות בידו לעשות פשרה. ור' יהושע בן קרחה סבר כת"ק. ולר' שמעון בן מנסיא הואיל ויודע להיכן נוטה אע"ג דלא נגמר הדין אינו רשאי לעשות פשרה. ור' יהושע בן קרחה סבר כת"ק מק"ו דהשתא לת"ק דלית ליה מצוה אלא רשות אפילו הכי כל זמן שלא נגמר הדין אע"ג דידע להיכן הדין הרשות בידו לעשות פשרה. ר' יהושע בן קרחה דאית ליה מצוה לא כל שכן. הילכך קיימא לן דמצוה לומר אי דינא בעיתו אי פשרה בעיתו אע"ג דידעי להיכן הדין נוטה הואיל ולא נגמר הדין. ואי מתרצים מפשרים בינייהו ואי לא לא מפשרי' בינייהו. מיהו מה שפרש"י זצ"ל נגמר הדין אי אתה דשאי לבצוע דהיינו שכבר אמרו איש פ' אתה זכאי ואיש פלו' אתה חייב. לא נהירא אע"ג דלשון התלמוד מוכיח כן. מ"מ לא מסתבר למימר הכי דכיון דנתגלה להם לגמרי איך יגזלו את ממונו. ולא מסתבר למימר שלא יטעו שלא יאמרו אנו יראי' שמא טעינו בדין כדי שיתרצה בפשרה. ונראה לפרש נגמר הדין דהיינו שדקדקו היטב בדין וכמו גמרו את הדין דלא מיחסר אלא לומ' איש פלו' אתה זכאי ואיש פלו' אתה חייב. דכיון שנתברר כל כך אין להטעותן לעשות פשרה. שאם היה יודע שנתברר דינו לזכות לא היה מתרצה בפשרה בשום ענין. ומשתשמע דבריהם ואתה יודע להיכן הדין נוטה דקאמר ר' שמעון בן מנסיא היינו שכך נרא' להם שיזכה לפי טענותיהם. אבל לא דקדקו כל כך שכבר יש להם לומר איש פלו' אתה זכאי ואיש פלו' אתה חייב. אבל היכא שכבר אמרו איש פלוני אתה זכאי ואיש פלוני אתה חייב בהא מודו כ"ע שאין רשאי יותר לבצוע ביניהם:
3