אור זרוע, חלק ד, פסקי סנהדרין י״זOhr Zarua, Volume IV, Piskei Sanhedrin 17
א׳והא דקיימא לן דרועה פסול הני מילי ברועה בהמותיו. אבל רועה בהמות של אחרים כשר דאין אדם חוטא ולא לו. כדאמרי' פ"ק דבבא מציעא ותיפוק לי דהוה ליה רועה ואמר רב יהודה סתם רועה פסול לא קשיא הא דידיה הא דעלמא. דאי לא תימא הכי אנן חיותא לרועה היכי מסרינן הא קא עברי' אלפני עור לא תתן מכשול אלא חזקה אין אדם חוטא ולא לו:
1
ב׳[דף כ"ז ע"א]
תניא אל תשת רשע עד אלו הגזלנין ומועלי בשבועו'. דהיינו אחד שבועת ממון ואחד שבועת שוא דהיינו שנשבע על עמוד של אבן שהוא של זהב. ואע"ג דלאו רשע דחמס הוא. דקיימא לן כאביי דלא בעי רשע דחמס. ואומר ר"ת זצ"ל שאם עבר על שבועת ביטוי כגון אוכל ולא אוכל נמי פסול לעדות. והא דתנן פרק כל הנשבעין ושכנגדו חשוד על השבועה כיצד אחת שבועת העדות ואחת שבועת הפקדון ואפילו שבועת שוא ופריך בגמרא וליתני נמי שבועת ביטוי ומשני כי קתני שבועה דכי קא משתבע בשיקרא קא משתבע. אבל שבועת ביטוי דאיכא למימר דבקושטא קא משתבע לא קתני. אומר ר"ת זצ"ל דה"ק כלו' בשבוע' ביטוי לא קא מיירי אבל פסול מיהא הויא. ונראה בעיני דשבועת שוא דהיינו שנשבע על עמוד של אבן שהוא של זהב ושבועת ביטוי דהיינו שאוכל ולא אכל או אכלתי ולא אכלתי שפירשנו דפסול לעדות היינו דוקא שהזכיר שם שמים בשבועתו דאי לא הזכיר שם שמים אמאי מיפסיל. ומסתייעא סברתי מהכותב גבי ההיא איתתא דקאמ' ידענא בה דחשידא אשבועתא שכתב בה"ג דמפקא שם שמים לבטלה ופירשו נשבעת ואינה מקיימת דהיינו שבועת ביטוי. הא למדת דאהזכרת שם שמים קפדינן. וכתב רבינו שמשון בר אברהם זצ"ל שיש לפסול כל העוברים על החרמות שבזמן הזה. ולפי מה שפירשתי בשם ר"ת זצ"ל דהעובר על שבועת ביטוי דהיינו אוכל ולא אוכל שהוא פסול יש לי ללמוד מכאן דעוברי חרמות של מס פסולים דהיינו אוכל שמקבל החרם כדי ליתן מכל זקוק דינר ואינו נותן דהיינו כמו נשבע לאכול ולא אכל דפסיל. אבל תוספות שנכתבו לפני ריב"א זצ"ל הביאו מההיא דכל הנשבעין דמסיק אבל שבועת ביטוי דאיכ' למימ' דבקושטא קא משתבע לא קתני ומשמע להו דה"ה דלא מיפסיל. והביאו משם על עוברי חרמות של מס דלא מיפסלי. אבל רב האי גאון זצ"ל כתב בשער ד' שאפי' נשבע שאעשה ולא עשה פסול לשבועה ולעדות דהיינו כדברי ר"ת זצ"ל. והרב ר' יצחק הלבן זצ"ל היה מפרש דברי רב האי גאון כגון שנשבע שאוכל היום מה שרחוק ממנו ג' ימים. ואינו נראה לי דא"כ היינו שבועת שוא שנשבע על דבר לעשות שברור לו שאינו יכול לעשות ודומה לנשבע על אבן שהוא עץ. ומאי אפילו בפירוש קאמר בזה בורר ובכל הנשבעין דשבועת שוא פסול. ותו לדבריו דילמא על ידי גמלא פרחא היה מדעתו להביאו אצלו.
תניא אל תשת רשע עד אלו הגזלנין ומועלי בשבועו'. דהיינו אחד שבועת ממון ואחד שבועת שוא דהיינו שנשבע על עמוד של אבן שהוא של זהב. ואע"ג דלאו רשע דחמס הוא. דקיימא לן כאביי דלא בעי רשע דחמס. ואומר ר"ת זצ"ל שאם עבר על שבועת ביטוי כגון אוכל ולא אוכל נמי פסול לעדות. והא דתנן פרק כל הנשבעין ושכנגדו חשוד על השבועה כיצד אחת שבועת העדות ואחת שבועת הפקדון ואפילו שבועת שוא ופריך בגמרא וליתני נמי שבועת ביטוי ומשני כי קתני שבועה דכי קא משתבע בשיקרא קא משתבע. אבל שבועת ביטוי דאיכא למימר דבקושטא קא משתבע לא קתני. אומר ר"ת זצ"ל דה"ק כלו' בשבוע' ביטוי לא קא מיירי אבל פסול מיהא הויא. ונראה בעיני דשבועת שוא דהיינו שנשבע על עמוד של אבן שהוא של זהב ושבועת ביטוי דהיינו שאוכל ולא אכל או אכלתי ולא אכלתי שפירשנו דפסול לעדות היינו דוקא שהזכיר שם שמים בשבועתו דאי לא הזכיר שם שמים אמאי מיפסיל. ומסתייעא סברתי מהכותב גבי ההיא איתתא דקאמ' ידענא בה דחשידא אשבועתא שכתב בה"ג דמפקא שם שמים לבטלה ופירשו נשבעת ואינה מקיימת דהיינו שבועת ביטוי. הא למדת דאהזכרת שם שמים קפדינן. וכתב רבינו שמשון בר אברהם זצ"ל שיש לפסול כל העוברים על החרמות שבזמן הזה. ולפי מה שפירשתי בשם ר"ת זצ"ל דהעובר על שבועת ביטוי דהיינו אוכל ולא אוכל שהוא פסול יש לי ללמוד מכאן דעוברי חרמות של מס פסולים דהיינו אוכל שמקבל החרם כדי ליתן מכל זקוק דינר ואינו נותן דהיינו כמו נשבע לאכול ולא אכל דפסיל. אבל תוספות שנכתבו לפני ריב"א זצ"ל הביאו מההיא דכל הנשבעין דמסיק אבל שבועת ביטוי דאיכ' למימ' דבקושטא קא משתבע לא קתני ומשמע להו דה"ה דלא מיפסיל. והביאו משם על עוברי חרמות של מס דלא מיפסלי. אבל רב האי גאון זצ"ל כתב בשער ד' שאפי' נשבע שאעשה ולא עשה פסול לשבועה ולעדות דהיינו כדברי ר"ת זצ"ל. והרב ר' יצחק הלבן זצ"ל היה מפרש דברי רב האי גאון כגון שנשבע שאוכל היום מה שרחוק ממנו ג' ימים. ואינו נראה לי דא"כ היינו שבועת שוא שנשבע על דבר לעשות שברור לו שאינו יכול לעשות ודומה לנשבע על אבן שהוא עץ. ומאי אפילו בפירוש קאמר בזה בורר ובכל הנשבעין דשבועת שוא פסול. ותו לדבריו דילמא על ידי גמלא פרחא היה מדעתו להביאו אצלו.
2