אור זרוע, חלק ד, פסקי סנהדרין כ״הOhr Zarua, Volume IV, Piskei Sanhedrin 25
א׳כתב רבינו יצחק אלפס זצ"ל והילכתא בעי הכרזה. דקיי"ל כל היכא דפליגו רב אחא ורבינא הלכה כדברי המיקל. הילכך לא מיפסלי עד דמכרזי עלייהו. והילכך דסתם רועה דפסול דקאמר דב יהודה היינו פירוש דמסתמא מכרזינן עליה. אע"פ שלא באו עדים שהכניס עדרו לשדה אחר. מעתה הא דאמר רב יהודה סתם גבאי כשר היינו דלא פסלינן ליה עד דשמעינן ביה בעדים דשקיל יתירתא דהא גבי הדדי אמרינהו רב יהודה סתם רועה פסול סתם גבאי כשר. וא"ת הואיל דלא פסלינן ליה לגבאי עד דידעינן ביה בודאי דשקיל יתירתא א"כ גזלן הוא. ומאי הא דקתני הוסיפו עליהן הגבאין והמוכסין היינו בדשמעו דשקלי יתירתא וקא אתי לאשמועינן דפסיל אע"פ שהחזיר הגזילה אע"ג דשאר גזלן שהחזיר כשר להעיד האי פסול הוא חדא דלא ידע למאן אהדריה. ועוד דחשוד לחזור ולקלקל כל זמן שעוסק בגבאות. מיהו לשון ראשון אינו נראה לי דאע"ג דאינו יודע למי להחזיר בעל תשובה הוא ויעשה בהם צורכי רבים. אבל לשון אחרון דכל זמן שעוסק בגבאות מיפסיל הוא עיקר. ופר"ח הני מוכסין לאו משום דשקלי טפי ממאי דקיא פסלינהו רבנן דא"כ היינו גבאין. אלא בזמן שהמלכות מטיל מס כך וכך לגבות מן היהודים אכל אחד לפי ממונו. וכיון דחזו רבנן הני רבנן שמעריכין העם שנושאין פנים למקצתן ומקילין ומכבדין על מקצתן יותר מן הראוי נמצאו גזלנין לפיכך פסלינהו רבנן:
1