אור זרוע, חלק ד, פסקי סנהדרין ל״בOhr Zarua, Volume IV, Piskei Sanhedrin 32
א׳נראה בעיניי לפרש כל כי האי גוונא לאו אסמכתא היא דהא משחק בקוביא סתמא קתני. לא שנא להוציא הממון מיד המפקיד לא שנא להעמיד הממון ביד המרויח כגון שהיה ראובן חייב לשמעון מנה והרויח ראובן דהשתא הוא להעמיד הממון ביד ראובן. ואפילו הכי אמרת דאסמכתא היא ולא קניא. וכל כי האי גוונא להעמיד הממון ביד הלוה שלא להוציא מידי הלוה וליתן למלוה לאו אסמכתא היא דכי אמ' אסמכתא לא קניא הני מילי להוציא הממון מחזקתו. אבל להעמיד בחזקתו קני ואין בו דין אסמכתא ומתניתין משחק בקוביא סתמא קתני אפילו להעמיד ביד הלוה. הילכך מתני' לאו מתורת אסמכתא קא פסיל ליה אלא לפי שאין עוסקין ביישובו של עולם. ומיכן אני מביא ראיה לדברי הרב ר' יצחק הלבן זצ"ל שהיה אומר דאסמכתא לא קניא היינו להוציא הממון מחזקתו. אבל להעמיד הממון בחזקתו קניא. והיה מדקדק מההיא דנדרים פ"ד נדדים . ההוא גברא דאתפיס זכוותיה אמר אי לא אתינא עד תלתין יומין ליבטלין זכוותא איתניס ולא אתא. אמר רב הונא בטילן זכוותיה. [ופרכינן שם] לרב הונא מכדי אסמכתא היא ואסמכתא לא קניא. שאני הכא דאתפיס. והיכא דאתפיס לאו אסמכתא היא. והתנן מי שפרע מקצת חובו והשליש את שטרו ואמר אם איני נותן מכאן עד שלשים יום תן לו שטרו והגיע זמן ולא נתן ר' יוסי אומר יתן ר' יהודה אומר לא יתן. אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה אמר רב אין הלכה כר' יוסי דאמר אסמכתא קניא. שני הכא דאמר ליבטלן זכוותיה. וקשה כי אמ' ליבטלן זכוותיה מאי נפקא מיניה היא גופה אסמכתא היא. ויש מפרשים דהכא עסקינן כגון שאמר ליבטלן זכוותאי מעכשיו כדאמ' באיזהו נשך גבי הלווהו על שדהו ולמיניומי קשיא מתני'. אי בעית אימא מתני' ר' יוסי היא דאמר (אסכתא) קניא ואי אימא דא"ל מעכשיו. וקשה להרב יצחק הלבן זצ"ל דאם כן עיקר הלכה לא הזכיר דכיון דאף על גב דאמר ליבטלן זכוותאי אפילו הכי הוי אסמכתא עד דאמר מעכשיו. א"כ הוה ליה למימר וכגון דאמר מעכשיו אלא ודאי אמר מעכשיו עסקינן. הדרן קושיין לדוכתין. ורבי' תם זצ"ל פי' התם דכיון דאמר ליבטלן זכוותיה הוה ליה כמודה שאין ממש בשטרו ופסולי. הילכך כי לא אתי עד תלתין יומין קני. ואע"ג דאם דאסמכתא היא דהא הודה ששטרו פסול. וקשה דאם כן מאי פריך מהמשליש שטרו דטעמא משום אסמכתא והשטר כשר לרב הונא דפסליה לשטריה כי אמר ליבטלן זכוותיה . הילכך נראה להרב ר' יצחק הלבן זצ"ל דכל היכא שהוא להעמיד אסמכ' קניא. והואיל שאמר ליבטלן זכוותיה כאילו אמר בפירוש אי לא אתינא עד תלתין יומין יהא מחול חובך ואין דין שטר כגבוי דמי. הילכך הוה ליה להעמיד וקני. דכל להעמיד אסמכתא קניא. וכן דעת ר"ת דכיון דאמר ליבטלן זכוותיה מיפסיל השטר והוה ליה להעמיד וקי הילכך איתברר לן דכל היכא דלהעמיד קני ולית ביה דין אסמכתא. ומסתייעא מילתא משמעתין כדפרי' והא דפסקי' התם פ"ד נדרים והילכתא אסמכתא קניא והוא דלא אניס והוא דקנו מיניה בב"ד חשוב היינו בשאר אסמכתות שבא להוציא ממון מחזקתו אבל היכא שהוא להעמיד הממון כגון בההוא דאתפיס זכוותיה בבי דינא וכל כיוצא בו כזה הענין שהוא להעמיד אין בו דין אסמכתא וקני בלא כל זה. אפי' לא אמר מעכשיו ואפי' לא קנו ממנו בב"ד חשיב. ודלא כדברי הרב ר' ברוך זצ"ל שכתב בפירושיו בפרק איזהו נשך דהאי פיסקא דפ"ד נדרים אההוא עובדא דרב הונא דוקא איתפסיקת ולאו אעלמא איתמר כדפריש' וכן דעת ר"ת זצ"ל דאעלמא איתמד דהא פירש דכיון דאמר ליבטלן זכוותיה הוה ליה כמודה שהוא פסול וקני אע"ג דאסמכתא היא. ולענין הלכה למעשה על דא אנא סמיך דכל היכא שהוא להעמיד קני ואין בו דין אסמכת' אע"ג דלא אמר מעכשיו ואע"ג דלא קנו ממנו בב"ד חשוב. והיכא שהוא להוציא אי אמר מעכשיו קני אע"ג דלא קנו ממנו בב"ד חשוב. ואי לא אמר מעכשיו לא קני עד שיקנה ממנו בב"ד חשוב. וכן כתב רבינו שמואל זצ"ל פ' גט פשוט דאסמכתא לא קניא אא"כ קנו ממנו בב"ד חשוב בדלא אניס כדאמרי' במסכת נדרים. אבל (אי) לא פי' אי בעי נמי מעכשיו אי לאו. מיהו שמעי' נמי מדבריו דפיסקא דפ' ד' נדרים אשאר אסמכתות קאי ולאו אההוא עובדא דהתם. ורבינו שמשון בר אברהם זצ"ל כתב באיזהו נשך דשאר אסמכתות אע"ג דקנו מיניה בב"ד חשוב בעינן שיאמר מעכשיו משום דסתם קנו מיניה משמע קנין סודר. ומסתברא קנין סודר אינו להקנות אחר זמן בתר דהדר סודר למריה כדמשמע פ' השותפין אלא דוקא במעכשיו הוא דקני. אלא ה"ק דלא הוי אסמכתא שלא בב"ד חשוב ואפי' קנו מידו. אלמא אפי' מעכשיו לא קניא שאד אסמכתא:
1
ב׳[דף כ"ז ע"א]
איתמר עד זומם אביי אמר למפרע הוא נפסל ורבא אמ' מכאן ולהבא הוא נפסל. והילכ' כוותי' דאביי. פי' רש"י זצ"ל כגון שהעיד בניסן והוזם בתשרי על עדות זו למפרע כל עדיות שהעיד מניסן ואילך פסולין שהרי משהעיד עדות זו רשע הוא. וכן פי' רבי' יצחק אלפס זצ"ל בשמעתין. ובפ' מרובה כתב ואיכא מאן דמפרש מזמן שטרא. וליתה להאי פירוש משום דלא הואי זומם עד שיזום בעצמו. כדתנן אין העדים נעשין זוממין עד שיוזמו בעצמן. כגון דאישתכחת חתמות ידייהו בשטרא דזמניה כתוב בעשרה בניסן שנת כך וכך במקום פלוני. ואתו סהדי ואסהידו דההוא יומא הוו הנהו סהדי באתרא רחיקא ולא אפשר למימטי מיניה להדין אתר'. דהא כת' ההוא שטרא בחד יומא. כגון האי הוא דהוי זומם. ואי לא הוי כי האי גוונא לא הוי זומם וכיון דהכי הוא מילתא ליכא למימר מזמניה דשטר דהא ההיא שהדותא [אפשר] לא הוות בההוא יומא כלל. ואפשר דההוא יומא דאסהידו ביה דינא ביה ביומא קא חתמי בההוא שטרא. ואם כן [היכי] מפסדינן לכולהו שטרי (ואנש"י דאי כת') מקמי הכי מספיקא. הילכך ליכא למימר דמיפסלא סהדותייו אלא מעידנ' קמא משהעידו בב"ד כגון דאסהידו בב"ד בעשרה באייר. ואיתזמו בעשרה בסיון. אביי סבר למפרע הוא נפסל מעידנא דאסהיד בבי דינא דהוא עשרה באייר הוה ליה רשע וכל סהדותא (לאסהיד) מעשרה באייר ואילך לא הויא עדות. ורבא סבר מכאן ולהבא הוא נפסל דהוא עידנא דאיתבריר לן דזומם הוא. והילכתא כאביי והכי אשכחן בירוש' כגון האי פי' דגרסי' התם היו עומדין ומעידין עליו בעשרה בניסן שגנב שור באחד בניסן וטבח ומכר בעשרה בניסן. והוזמו בחמשה עשר בניסן כל עדות שהעידו מעשרה בניסן עד חמשה עשד בניסן למפרע הן פסולות. אבל ודאי אי איכא סהדי דידעי אינהו יומא דקא חתמי ביה בההוא. שטרא [אי נמי לא ידעי הי ניהו יומא דקחתמי ביה] אבל חזיוה לההוא שטרא דמחתים וקאים מקמי דאסהידו עליה ב"ד בכמה יומא פסלי' להו מההוא יומא דקא אמרי סהדי חזיניה להאי שטרא בידיה דמריה ביום פלוני דמחתים וקאי דקיימא לן עדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד. הילכך מעידנא דקא חתמי בשטדא הוו להו רשעי'. והתורה אמרה אל תשת רשע עד. ודמיא לעידי רבית דמעידנא דקא חתמי על שטרא דרבית קא עברי על לא תשימון עליו נשך. ברם צריך את למידע דלא קיימא הזמה אסהדי דשטרי אלא עד דאמרי בב"ד בעידן סהדותיי' שטרא דנא בזימניה כתבנוהי ולא איחרנוהי וכתבנוהי. ואי לא מסהדי הכי לא קיימא עלייהו הזמה והוו אינהו כשרין ושטרא כשר. דת"ר שטר שזמנו כתוב באחד בניסן בשמיטה ובאו עדים ואמרו היאך אתם מעידים על השטר הזה והלא אותו היום עמנו הייתם במקום פלוני. השטר כשר והעדים כשרים חיישינן שמא איחרוהו וכתבוהו. וכל הני מילי לתרוצי פירושי דרבוותא כתבינן להו. אבל מתני' ומתניתא כולהו לא איירו בעדים זוממין אלא בעדות על פה. אבל בעדות בשטר לא אשכחן להו דאיירו בה כלל דמילתא דחיקתא היא כדפריש' הלא פירשוה בירוש' בעדות על פה. עכ"ל רבינו יצחק אלפס זצ"ל:
איתמר עד זומם אביי אמר למפרע הוא נפסל ורבא אמ' מכאן ולהבא הוא נפסל. והילכ' כוותי' דאביי. פי' רש"י זצ"ל כגון שהעיד בניסן והוזם בתשרי על עדות זו למפרע כל עדיות שהעיד מניסן ואילך פסולין שהרי משהעיד עדות זו רשע הוא. וכן פי' רבי' יצחק אלפס זצ"ל בשמעתין. ובפ' מרובה כתב ואיכא מאן דמפרש מזמן שטרא. וליתה להאי פירוש משום דלא הואי זומם עד שיזום בעצמו. כדתנן אין העדים נעשין זוממין עד שיוזמו בעצמן. כגון דאישתכחת חתמות ידייהו בשטרא דזמניה כתוב בעשרה בניסן שנת כך וכך במקום פלוני. ואתו סהדי ואסהידו דההוא יומא הוו הנהו סהדי באתרא רחיקא ולא אפשר למימטי מיניה להדין אתר'. דהא כת' ההוא שטרא בחד יומא. כגון האי הוא דהוי זומם. ואי לא הוי כי האי גוונא לא הוי זומם וכיון דהכי הוא מילתא ליכא למימר מזמניה דשטר דהא ההיא שהדותא [אפשר] לא הוות בההוא יומא כלל. ואפשר דההוא יומא דאסהידו ביה דינא ביה ביומא קא חתמי בההוא שטרא. ואם כן [היכי] מפסדינן לכולהו שטרי (ואנש"י דאי כת') מקמי הכי מספיקא. הילכך ליכא למימר דמיפסלא סהדותייו אלא מעידנ' קמא משהעידו בב"ד כגון דאסהידו בב"ד בעשרה באייר. ואיתזמו בעשרה בסיון. אביי סבר למפרע הוא נפסל מעידנא דאסהיד בבי דינא דהוא עשרה באייר הוה ליה רשע וכל סהדותא (לאסהיד) מעשרה באייר ואילך לא הויא עדות. ורבא סבר מכאן ולהבא הוא נפסל דהוא עידנא דאיתבריר לן דזומם הוא. והילכתא כאביי והכי אשכחן בירוש' כגון האי פי' דגרסי' התם היו עומדין ומעידין עליו בעשרה בניסן שגנב שור באחד בניסן וטבח ומכר בעשרה בניסן. והוזמו בחמשה עשר בניסן כל עדות שהעידו מעשרה בניסן עד חמשה עשד בניסן למפרע הן פסולות. אבל ודאי אי איכא סהדי דידעי אינהו יומא דקא חתמי ביה בההוא. שטרא [אי נמי לא ידעי הי ניהו יומא דקחתמי ביה] אבל חזיוה לההוא שטרא דמחתים וקאים מקמי דאסהידו עליה ב"ד בכמה יומא פסלי' להו מההוא יומא דקא אמרי סהדי חזיניה להאי שטרא בידיה דמריה ביום פלוני דמחתים וקאי דקיימא לן עדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד. הילכך מעידנא דקא חתמי בשטדא הוו להו רשעי'. והתורה אמרה אל תשת רשע עד. ודמיא לעידי רבית דמעידנא דקא חתמי על שטרא דרבית קא עברי על לא תשימון עליו נשך. ברם צריך את למידע דלא קיימא הזמה אסהדי דשטרי אלא עד דאמרי בב"ד בעידן סהדותיי' שטרא דנא בזימניה כתבנוהי ולא איחרנוהי וכתבנוהי. ואי לא מסהדי הכי לא קיימא עלייהו הזמה והוו אינהו כשרין ושטרא כשר. דת"ר שטר שזמנו כתוב באחד בניסן בשמיטה ובאו עדים ואמרו היאך אתם מעידים על השטר הזה והלא אותו היום עמנו הייתם במקום פלוני. השטר כשר והעדים כשרים חיישינן שמא איחרוהו וכתבוהו. וכל הני מילי לתרוצי פירושי דרבוותא כתבינן להו. אבל מתני' ומתניתא כולהו לא איירו בעדים זוממין אלא בעדות על פה. אבל בעדות בשטר לא אשכחן להו דאיירו בה כלל דמילתא דחיקתא היא כדפריש' הלא פירשוה בירוש' בעדות על פה. עכ"ל רבינו יצחק אלפס זצ"ל:
2
ג׳פ"ק דמכות ת"ר ארבעה דברים נאמרו בעדים זוממים. אין נעשין בן גרושה ובן חלוצה. ואין גולין לערי מקלט. ואין משלמין את הכופר. ואין נמכרין בעבד עברי. משום רבי עקיבה אמרו אף אין משלמין על פי עצמם. מאי טעמא דר' עקיבה קסבר קנסא הוא וקנסא אינו משלם על פי עצמו. אמר רבא תדע שהרי לא עשו מעשה ומשלמין פי' שעדיין לא שילם על ידו אלא שנגמר דינו לשלם. ר"נ אמר תדע שהרי ממון ביד בעלים ומשלמין. ומאי ניהו דלא עשה מעשה היינו דרבא. אימא וכן אמר ר"נ. ופי' רבי' שמואל זצ"ל דגבי ממון נמי דוקא כשנגמר דינו לשלם. ועד שלא שילם הוזמו אז חייב עד זומם לשלם. אבל אם כבר שילם ואחר כך הוזם אינו חייב לשלם דדרשינן כאשר זמם ולא כאשר עשה. ורבי' יב"א פי' דגבי ממון אע"פ שכבר שילם ואחר כך הוזם אפילו הכי חייב לשלם. דדוקא לגבי דיני נפשות שייך לומר ולא כאשר עשה שהרי כשנהרג על פיו זו היא עשייה שאי אפשר להחזירה ושייך לומ' בו כאשר זמם ולא כאשר עשה. אבל גבי ממון אם חייבו את ראובן על פיו לשלם לשמעון ושילם ואחר כך הוזם. הא עשייה זו אפשר להחזירה שהשמעון יחזיר לראובן מנה שלו ונמצא שלא עשה כלום. וכן אם פטרו את ראובן שלא לפרוע לשמעון והוזם עדיין יפרע לו. הילכך לא קרינן ביה ולא כאשר עשה. הילכך אפי' הוזם לאחר הפרעון חייב לשלם. וכדבריו כן נראה בעיני דתניא פ"ק דמכות (בדידי) אומר לא הרגו נהרגין. הרגו אין נהרגין. א"ל אביו בני ק"ו הוא א"ל לימדתני רבי' שאין עונשין מן הדין. משמע הא אי עונשין מן הדין. אמרי' כ"ש אם הרגו דנהרגין. מעתה גבי ממון דעונשין מן הדין כדאמרי' פ"ב דב"ק ותהא שן ורגל חייב' ברשות הרבים מק"ו וכו' כ"ש שאם הוזם אחר ששילם שחייב לשלם. אע"פ שיש לי לומר דעיקר דרשה סמיך אל אחיו כדתנן אמרו להם והלא כבר נא' ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו והרי אחיו קיים ואפי' עונשין מן הדין ממעטי' הרגו מלאחיו. אין נראה בעיני. דאי לאו אין עונשין מן הדין. הא איכא למימר כאשר זמם לעשות לאחיו שהיה כבר. ותו דאפילו את"ל דעיקר דרשה אלאחיו סמכינן למעוטי הרגו אכתי גבי ממון נחייב אפי' הוזמו לאחר ששילם דממונ' מקטלא לא ילפינן. והרב ר' משה בר יואל זצ"ל הכריע כדברי ריב"א זצ"ל דאמר לקמן בההיא שמעתא חייבי מלקיות מנין ת"ל רשע רשע. חייבי גלות מנין ת"ל רוצח רוצח. ופרש"י זצ"ל דאמתני' קאי דאמ' אין עושין דין הזמה עד שיגמר הדין ויליף לה מנפש דמשתעי בחייבי מיתות. חייבי מלקות מנין. העידו שחייב מלקות והוזמו מנלן דאין לוקין אלא אם כן נגמר הדין תחילה על פיהם. והשתא אמאי לא בעי חייבי ממון מנין אלא משום דגבי ממון אפילו הוזמו לאחר ששילם חייב. להכי לא בעי לה דגבי חייבי מיתות הוזמו אחר שהרגו פטורין. אע"פ שיש לפרש דאאין עונשין מן הדין קא בעי ולא אמתני'. ולהכי לא קאמר חייבי ממון מנין משום דגבי ממון קיי"ל דעונשין מן הדין. מ"מ דאיה נדולה מפי' רש"י זצ"ל:
3