אור זרוע, חלק ד, פסקי סנהדרין מ״וOhr Zarua, Volume IV, Piskei Sanhedrin 46
א׳יש לי ללמוד ממעשה דמר עוקבא דאמר להו לבני חמוה משום דלא צייתיתו דינא הוא. דאע"ג דקיימא לן שהדין מצות עשה אעפ"כ במקום שאדם יודע שאינם נשמעים לו פטור הוא (מלומד) להם הדין שהרי מר עוקבא לא רצה ליזקק לדין דבני חמוה משום דלא צייתי דינא. ולעיל נמי פ"ק תניא דבי יהודה אומר שנים שבאו לפניך לדין אחד רך ואחד חזק עד שלא תשמע דבריהם ואי אתה יודע להיכן הדין נוטה אתה רשאי לומר להם איני נזקק לכם. ושילהי הבא על יבמתו אמר ר' אילעא משום ר' יהודה בר שמעון כשם שמצוה לאדם לומר דבר הנשמע כך מצוה שלא לומר דבר שאינו נשמע. פי' רבינו יהודה בר נתן זצ"ל דבר הנשמע דכ' הוכח תוכיח למי שיקבל הימנו ר' אבא אמר חובה שנאמ' אל תוכח לץ פן ישנאך הוכח לחכם ויאהבך:
1
ב׳שילהי מי שמת בבא בתרא אמרי' היה יודע בעדותו עד שלא נעשה גזלן ונעשה גזלן הוא אינו מעיד על כתב ידו אבל אחרים מעידים. ופרכינן השתא איהו לא מהימן אחרים מהימני. ואוקימנא כגון שהוחזק כתב ידו בהנפק בבית דין בטרם היותו גזלן דהשתא ליכא למימר שמא עד אחד פסול זייפו או הוא עצמו כתב וחתם בו שקר. שהרי אלו מעידים שחתמו בהנפק זה וקיימו השטר מקמי דהוה האי גברא גזלן. וההיא שעתא היה הוא עצמו נאמן לומר זה כתב ידי. והשתא ליכא למימר איהו (לו) מהימן אחריני מהימני דהא הני אחדיני אכתב ידן הן מעידים ולא על כתב ידו. ושטרא מיקיים וקאי ממילא. היה יודע בעדותו עד שלא נעשה חתנו ונעשה חתנו. הוא אינו מעיד על כתב ידו אבל אחרים מעידין. אמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן אע"פ שלא הוחזק כתב ידו בב"ד גזירת מלך היא. בפרק יש נוחלין תניא היה יודע לו בעדות עד שלא נעשה חתנו ונעשה חתנו. פיתח ונסתמא. פקח ונתחרש. שפוי ונשתטה פסול. אבל היה יודע לו עדות עד שלא נעשה חתנו ונעשה חתנו ומתה בתו. פיתח ונסתמא וחזר ונתפתח. פקח ונתחרש וחזר ונתפקח. שפוי ונשתטה וחזר ונשתפה כשר. זה הכלל כל שתחילתו וסופו בכשרות כשר כל שאין תחילתו וסופו בכשרות פסול. פי' תחילתו שעת ראיית העדות. וסופו שעת הגדת העדות. וקיימא לן כאותה ברייתא דהא איתותבו אמוראי מינה אלמא דסמכא היא:
2