אור זרוע, חלק ד, פסקי סנהדרין נ״חOhr Zarua, Volume IV, Piskei Sanhedrin 58
א׳היה ראובן מוחזק בקרקע והודה בפני שנים לשמעון שהיא של שמעון כותבין אע"פ שלא קנו ממנו. הודה במטלטלין אע"פ שהם בעין אין כותבין. מיהו לא איתברר לי האי הודאת מטלטלין היכי דמי. שטר הודאה שחתומין בה שנים והיא כתובה בלשון זכרון עדות שהוא לשון עדים כשרין. ואם היא כתובה בלשון ב"ד ולא חתימי אלא תרי פסולה. ואם כתוב בה אמר לנא רבנא פלוני והוא מופלג שבדור כשרה. וללשון שני של רבינו יהודה בר נתן זצ"ל אפי' תלמיד כל דהו כשרה: ברם צריכים אנו לדעת היכא דהודה וכתבו ליה שטר ויוצאה מתחת ידו של מלוה והלוה אומר פרעתיך אם נאמן הלוה בשבועה שפרע אם לאו. דאינו דומה לגמרי למלוה בשטר דמעיקרא לא הלוהו אלא אדעתא דהכי שיכתוב לו את השטר. הילכך אי איתא דפרעיה הוה ליה למיקרעיה לשטרא דלגוביינא איכתיב. אבל שטר הודאה דלא איכתיב לגוביינא דהא מעיקרא לאו בשטר אוזפיה אלא לסוף איכתיב שטרא שלא יכפור בו ויאמר לא היו הדברים מעולם ולא הלויתני כלום. הילכך כי אמר פרעתיך דילמא נאמן הוא בשבועה הואיל ומעיקרא לאו בהאי שטרא אוזפיה. ולא מצי למימר ליה שטרא בידי מאי בעי. ולדברי רבינו יצחק בר שמואל זצ"ל שפירש דהיכא שהפסק דין יוצא מתחת ידו שאין הנתבע יכול לומר פרעתיך ואינו נאמן אפילו בשבועה יש לי ללמוד מדברי' דה"ה או כ"ש דכל זמן ששטר הודאה יוצא מתחת ידו שאינו נאמן לומר פרעתיך אבל לדברי מו' רבינו שמחה בר שמואל זצ"ל ולדברי מו' רבינו אליעזר בן רבינו יואל הלוי זצ"ל דסברי דאע"ג דהפסק דין יצא מתחת ידו אפי' הכי מהימן אידך בשבועה לומר שפרע משום דעיקר פסק דין לאו לגוביינא איכתיב שמא שטר הודאה כמו כן הואיל ועיקרו לאו לגוביינא איכתיב יהא נאמן בשבועה שפרע. ועתה אכתוב דבריהם אמרי' בפ"ק דבבא מציעא אמר רב יוסף בר מניומי א"ר נחמן אמרו לו צא תן לו פי' שפסקו דינו (כל כך) שציוו עליו לתת לו ואמר פרעתי נאמן פי' שאמר לאחר זמן פרעתי על פי ב"ד נאמן ובשבועת היסת. בא מלוה לכתוב למחר או ליומא אוחרי אין כותבין ונותנין לו. חייב אתה ליתן לו ואמר פרעתי אינו נאמן בא מלוה לכתוב כותבין ונותנין לו. רב זביד משמיה דרב נחמן אמר בין חייב אתה ליתן לו בין צא תן לו ואמר פרעתי נאמן. בא מלוה לכתוב אין כותבין ונותנין לו פרש"י זצ"ל בא מלוה לפנינו לכתוב אדרכתא לו אין כותבין ונותנין לו. ואדרכת' פרש"י זצ"ל למעלה בההיא שמעתא גבי ההיא [ד]חייא בר רב אמר עד דמטא אדרכתא לידיה עד שחייבוהו ב"ד לפרוע ללוקח מעותיו ועמד במרדו עד שכתבו פסק דין ונתנו ללוקח אלמא אדרכתא היינו פסק דין. הילכך בין שאמרו לו חייב אתה ליתן לו בין שאמרו צא תן לו ואמר פרעתי נאמן בשבועה בא מלוה לאחר זמן לכתוב לו פסק דין אין כותבין ונותנין לו דקיימא לן כרב זביד. וכן כתב רבי' יצחק אלפס זצ"ל דקיימא לן כרב זביד. ועוד כתב דאע"ג דקיי"ל דעדות בב"ד או הודאה בב"ד כמלוה הכתובה בשטר דמיא כדאמ' לעיל בין לרבא בין לרבה בר רב הונא מלוה על פה [היא ומלוה על פה] אינו גובה מן המשועבדים ופריקנא הב"ע כשעמד בדין אלמא העמדה בדין כשטר דמיא. הני מילי היכא דלא צאית דינא. אי נמי צאית ואיתברר דלא פרע. אבל היכא דצאית דינא ונפק ליה מבי דינא אדעתא דקבליה עליה לדינא ואמר פרעתי נאמן. ואם בא מלוה לכתוב לו אין כותבין ונותנין לו דחיישינן דילמא פרע ליה עכ"ל. משמע מדבריו דהיכא שהפסק דין יוצא מתחת יד התובע. שאין הנתבע נאמן לומר פרעתי. שאם לא כן אמאי לא יכתוב לו. כי פרע ליה מאי הוי הלא נאמן לומר שפרע. אלא ש"מ שאם יכתבו לו פסק דין לא יהא הלה נאמן לומר שפרע. וזה לשון רבינו יצחק בר שמואל זצ"ל צא תן לו ואמר פרעתי נאמן פי' אמרו לו ב"ד צא תן לו ויצאו מלפני ב"ד ולאחר זמן כשתבעו אמר פרעתי לך על פי הדין שפסקו ואמרו צא תן לו נאמן קודם שנתקנה שבועת היסת. ולאחר שנתקנה נאמן על ידי שבועת היסת. בא מלוה לכתוב פי' לאחר שיצאו מב"ד חזר המלוה ובא לפני ב"ד שיכתבו לו פסק דין שפסקו על הלוה ליתן כדי שיוכל לתובעו בכל ב"ד שירצה על ידי פסק דין שלהן אין כותבין ונותנין לו כי שמא כבר פרע. דכיון דכבר פסקו למילתיה והודיעו שבודאי חייב לפרוע רגילות הוא שפורע ואם יכתבו לו יחזור ויוציא פעם אחרת על ידי הפסק שיכתבו לו כי הפסק דין יהא חשוב שטר גמור ולא יהא לוה נאמן לומר פרעתי כל זמן שיהא הפסק דין ביד מלוה. ועוד י"ל שאפי' ידוע להם לב"ד שעדיין לא פרע הלוה אין כותבין לו למלוה כי מסתמא יפרע הלוה למלוה כיון דפסקוה למילתיה ואחר כך יגבה פעם שניה ע"י הפסק דין שבידו כי מאחר שיהא השטר פסק דין בידו לא יהא לוה נאמן לומר פרעתי. אבל אמרו חייב אתה ליתן לו דלא פסקוה למילתיה אינו רגיל לפרוע על פיהם. ולכך אם יצאו מלפני ב"ד ואחר זמן אמר פרעתי על פי חיוב שחייבוני ב"ד אינו נאמן ואם בא מלוה לכתוב כותבין ונותנין לו כדי שיגבה על ידי השטר הפסק דין דלא חיישינן דילמא פרעיה ויגבה (פעם) שנית על ידי השטר. כיון דהזקיקוהו לדין ולא רצה (לפסוק) כי אם על פי ב"ד ולא פרע עד דפסקוה למילתיה. וק"ק אמאי לא חיישינן שאם יכתוב לו יגבה שני פעמים כי שמא יתבעהו בב"ד אחד ויאמרו לו צא תן לו וישלם על פיהם ושוב יגבה על פי [פסק] דין שכתבו לו הב"ד הראשון כיון שלא ידע הלוה שיש לו פס"ד בידו יפרע לו פעם ראשונה ע"פ ב"ד שאמרו לו צא תן לו אע"פ שעדיין השטר של פס"ד ביד המלוה ויגבה פעם שניה ע"י הפסק דין. י"ל שכותבין לו למלוה צריכין שיודיעו את (המלוה) קודם שיבא בב"ד אחר שכותבין לו שטר פסק דין למלוה כדי שלא יפרע לו עד שיתן לו השטר שבידו עכ"ל. הוא פי' אליבא דרב יוסף בר מניומי. אבל אנן קיימא לן כרב זביד דבין חייב אתה ליתן לו בין צא תן לו ואמר פרעתי נאמן. בא מלוה לכתוב אין כותבין ונותנין לו. מ"מ הרי פי' בפירוש דכל זמן שהפסק דין ביד המלוה אין הלוה נאמן לומר פרעתי אע"ג דעיקרו לא איכתיב אלא לזכרון דברים היאך פסקו להם הב"ד. דהא אפילו אין הפסק דין בידו גובה ממשעבדי כדפרי' לעיל היכא דברור הדבר שלא פרעו. ש"מ דאין פסק דין נכתב אלא לעדות ולזכרון היאך פסקו להם ב"ד את הדין. אע"פ שכל זמן שהפסק דין ביד המלוה אין הלוה נאמן אפי' בשבועה שפרע לו. מעתה יש לי ללמוד מיכן על שטר הודאה דאע"ג שלא לגוביינא כי אם לזכרון עדות אפילו הכי כל זמן שהשטר הודאה ביד המלוה אין הלוה נאמן לומר שפרע אפילו בשבועה. אבל מו' רבינו שמחה זצ"ל השיב דנאמן הנתבע לומר פרעתי אע"ג דהפסק דין ביד התובע וזה לשונו:
1