אור זרוע, חלק ד, פסקי סנהדרין פ״הOhr Zarua, Volume IV, Piskei Sanhedrin 85
א׳בבא חמישאה. דליתיה מומחה ולא קבלוה עילוייהו בעלי דינא והאי ודאי דינא לאו דינא בין טעה בין לא טעה כר' אבהו דאמר שנים שדנו אין דיניהם דין וכ"ש יחיד. הילכך אע"ג דלא טעה ובעא חד מינייהו למיהדר למידן קמיה דיינא מומחה מצי הדר ביה ולא מצי עכובי עליה ואי טעה בדינא וקא אניס ליה ואפיק מיניה ממונא ונשא ונתן ביד מיחייב לשלומי מדיליה והדר הוא ושקיל מהאיך משום דדיניה לאו דינא. ואם לא נשא ונתן ביד הדר מריה דינא לחבריה ושקיל מיניה דיליה. ואי ליתיה דלישקול מיניה משלם ליה מדיליה דכיון דלאו דינא הוה ליה גורם לאבד ממונ' של חבירו וקיימא לן דדיינין דינא דגרמי. וקא חזינן פירושא לחד מרבוותא בהני בבי דפרישנא דקאמ' מומחה שטעה בשיקול הדעת ולא נשא ונתן ביד דדיניה דינא ופטור מלשלם. וקא גמר לה מהא דגרסי' בדיני ממונות זוטא ההוא דהוו קרו ליה עכברא דשכיב אדינרי. כי קא שכיב אמר אי הוו לי מי לא פרענא לפלוני ופלוני דמסקו בי. בתר דשכיב תבעוה הנך פלוני ופלו' לדינא קמי' דר' ישמעאל בר יוסי אמר להו כי אמרי' אדם עשוי שלא להשביע את עצמו ה"מ מחיים אבל לאחר מיתה לא אמר להו זילו [שלימו ליה] שלמו [ליה] פלגא ואידך פלגא אתו לקמיה דר' חייא אמר להו כ"ש שאדם עשוי שלא להשביע את עצמו כך אדם עשוי שלא להשביע את בניו. אי הכי ניהדר לן ההוא פלגא דיהבינן אמר להו כבר הורה זקן. וקאמרי' הואיל ובשיקול הדעת טעה לא הדר דינא. והאי שיקול דגמר מיניה מריה דהאי פירושא לא דמי לשיקול הדעת דהכא דאילו הכא הא קאמ' בהדיא היכי דמי שיקול הדעת כגון תרי תנאי או תרי אמוראי דפליגי גבי הדדי ולא איתמר הילכתא לא כמר ולא כמר וסוגיא בעלמא כחר מינייהו אזלא ואזל איהו ועביד כאידך. איגלאי מילתא דודאי טעה. אלא כיון דלא איתמר הילכתא בהדיא לאו דבר משנה הוא. ואילו שיקול הדעת דפליגו בה ר' ישמעאל בר יוסי ור' חייא ליכא דראיה לר' חייא לברורי בה טעותא דר' ישמעאל בר יוסי. הילכך ליכא כח לאהדורי לעובדא דידיה. ומשום הכי קאמ' כבר הרה זקן. הילכך ליכא למיגמר מהאי מעשה למי שטעה בשיקול הדעת שאינו חוזר. וקאמ' נמי מומחה שטעה בשיקול הדעת ולא נשא ונתן ביד שניהם מה שעשה [עשוי] ואין חייבין לשלם שהרי לא נשאו ונתנו ביד. ואם כן ששניהם מה שעשו עשוי. מתניתין דקתני דיני ממונות מחזירין בין לזכות בין לחובה ואוקמה רב חסדא בשלא נשא ונתן ביד היכי משכחת לה. וחזינא ליה נמי דקאמר האי דאוקימנא למתני' דן את הדין זיכה את החייב חייב את הזכאי כו' כשנשא ונתן ביד כי היכי דלא ניסתמיה כר' מאיר [דדאין דינא דגרמי והשתא דסבירא לן כר' מאיר] מי שאינו מומחה וטעה בשיקול הדעת אע"פ שלא נשא ונתן ביד אם אין הדבר שיחזיר לבעליו ונתברר הדבר כי הוא גרם לממונו של זה שיאבד הרי זה חייב לשלם. והאי סברא נמי ליתא דהא דאמר ר' אלעזר אמר רב אמתני' דתנן מה שעשה עשוי וישלם מביתו והוא שנשא ונתן ביד ד"ה היא ואפי' לר' מאיר דכי אית ליה לר' מאיר דינא דגרמי בנזקין בעלמא דאית ליה הכי. אבל גבי דינא לית ליה האי סברא. דא"כ אין לך אדם שאינו מומחה שנעשה דיין לעולם. ועוד אי משום דינא דגרמי דקא מחייבת ליה. אפי' טעה בדבר משנה נמי אין הדבר מצוי שיחזיר לבעליו ונתברר כי הוא גרם לממונו של זה שיאבד לדבריו יהא חייב ולמה יהא פטור והלא גם הוא גרם שיאבד ממונו של זה. וכי בשביל שהוא טועה בדבר משנה יהא נשכר. ועוד דהא דרב חסדא אוקמ' למתני' כשנשא ונתן ביד ולאו לדחויי מר' מאיר קא אתי אלא כסברא דקושטא קא מוקים לה למתני' ולאו אוקמתא דדחייה בעלמא. הילכך דינא כדמוקים רב חסדא וליכא למיזז מינה ולית בה ספיקא עכ"ל. הא דפי' בבא קמא דכיון דהדיין פטור מלשלם הדר דינא ליתא. מדפרכי' פ"ק אדר' חנינא אלא מעתה טעו לא ישלמו. ושנינן כ"ש שנעלת דלת בפני לווין הואיל והדיין פטור מלשלם. וגם בעל דין דנקיט פטור מלשלם משום הכי איכא נעילת דלת. אבל אי בעל דין דנקיט הוה משלם אז לא הוה נעילת דלת. והא נמי דפי' בבא רביעאה דהיכא דליתיה מומחה וקבלוה בעלי דינא וטעה בשיקול הדעת ונשא ונתן ביד מה שעשה עשוי וישלם מביתו הא נמי ליתא אם לא שאמרו לו דון לן דין תודה כדפריש' לעיל. והא נמי שפי' בבבא חמישא' היכא דליתא מומחה ולא קבלוה עלייהו בעלי דינא אפי' לא טעה דיניה (דינא) לא דינא כר' אבהו הא נמי ליתא דאנן כשמואל סבירא לן דשנים שדנו דיניהם דין וה"ה אפי' יחיד:
1
ב׳מתני' דיני ממונות פותחין בין לזכות בין לחובה. דיני נפשות פותחין לזכות ואין פותחין לחובה. דיני ממונות מטין על פי אחד [בין] לזכות [ובין לחובה ודיני נפשות מטין ע"פ אחד לזכות] על פי שנים לחובה. דיני ממונות מחזירין בין לזכות בין לחובה. דיני נפשות מחזירין לזכות ואין מחזירין לחובה. דיני ממונות הכל מלמדין זכות וחובה אפי' התלמידים. ודיני נפשות הכל מלמדי' זכות ואין הכל מלמדים חובה. דיני ממונות המלמד חובה מלמד זכות המלמד זכות מלמד חובה. דיני נפשות המלמד חובה מלמד זכות אבל המלמד זכות אינו יכול לחזור וללמד חובה:
2
ג׳[דף ל"ד ע"א]
בעא מיניה רב אסי מרבי יוחנן אמרו שנים טעם אחד משני מקראות מהו. א"ל אין מונין להם אלא אחד פי' דכיון דשניהם ראוהו חייב או זכאי מטעם אחר וכל אחד דורש פסוק אחר לאותו טעם. נמצא שבדברי האחד אין ממש דאין שני מקראות יוצאין לטעם א' ולכך אין שניהן נחשבין אלא באחד:
בעא מיניה רב אסי מרבי יוחנן אמרו שנים טעם אחד משני מקראות מהו. א"ל אין מונין להם אלא אחד פי' דכיון דשניהם ראוהו חייב או זכאי מטעם אחר וכל אחד דורש פסוק אחר לאותו טעם. נמצא שבדברי האחד אין ממש דאין שני מקראות יוצאין לטעם א' ולכך אין שניהן נחשבין אלא באחד:
3