אור זרוע לצדיק, חידושים, רמב"ם, הלכות קריאת שמע ב׳Ohr Zarua LaTzadik, Novellae, Rambam, Kriat Shema 2

א׳פרק ב' הלכה א'

ב׳הקורא את שמע ולא כיון לבו בפסוק ראשון. הוא בברכות [דף י"ד] פלוגתא דר' מאיר ואינך תנאי. ופסק רבא שם כר' מאיר דרק בפסוק ראשון צריך כונה. וכתב מרן בכסף משנה שפסק כרבא דהוא בתרא, עד כאן. ונראה מדבריו דהא דאמרינן מאביי ורבא ואילך הלכה כבתראי אף אביי ורבא בכלל. וכן כתב עוד בכסף משנה לקמן [הלכה ג']. ובאמת יש בזה עיון גדול דהנה התוס' ברכות [דף י"ג ע"ב] ד"ה אמר רבא כתבו דהלכה כרבא דהוא בתרא. וכן כתב מהרי"ק [שורש קל"ז ענף ב'] דהלכה כרבא דהוא בתרא. וכן כתב הרמ"ע בתשובה [סימן צ'] דהלכה כאביי ורבא דבתראי נינהו, עד כאן. וכן כתב מרן בכסף משנה פרק ח' מהלכות ברכות [הלכה ז'] ופרק י"א מהלכות גירושין [הלכה ו'] ופרק ט"ו מהלכות פסולי המוקדשין [הלכה ט"ו] ובפרק ט"ז מהלכות גזילה [הלכה י"א] כתב גם כן דהלכה כרבא דהוא בתרא וכן בפרק י"ג מהלכות נדרים [הלכה י"ג] דשינויא דאביי עיקר דבתרא הוא [ועיין טורי אבן במילואים לחגיגה כתב דקיימא לן כאביי לגבי דרב זירא דהוא בתרא עיין שם]. והרא"ש [בפרק המפקיד] כתב גם כן אי הוה גריס רבא הוה הלכתא כותיה דבתרא הוא עיין שם. אך בפרק עושין פסין [סימן ד'] כתב הרא"ש וזה לשונו רבה אמר כו' ורבא אמר כו' והראב"ד והרז"ה פסקו כרבא והרמב"ם פסק כרבה כו' דאין הלכה כתלמיד במקום הרב ומאביי ורבא ואילך הלכה כבתראי ולא כאביי ורבא כו', עד כאן. וכן בעירובין [ריש פרק מבוי] כתב והרז"ה פסק כרב יוסף דרביה דרבא הוא. וכן כתב עוד [בפרק ד' דנדרים] דהלכה כרב יוסף דרביה דאביי ולהרי"ף מספקא ליה. ובשבת [ריש פרק שואל] הביא בזה מחלוקת וזה לשונו איכא מאן דפסק כרב יוסף דהוא רביה דרבא ואיכא מאן דפסק כרבא דהוא בתרא והלכתא כבתראי. ובכתובות [פרק המדיר סימן י"ג] כתב שהגאונים נסתפקו אי הלכה כרבא נגד רבה רביה דקיימא לן מאביי ורבא ואילך הלכה כבתראי הלכך יש להחמיר עד כאן. וכן כתב מרן בכסף משנה [פרק ח' מהלכות נדרים הלכה ו'] דאיכא למימר הלכה כרבא דבתרא הוא ואיכא למימר הלכה כרבה דרביה דרבא ע"כ מספיקא להחמיר. והרשב"א בחידושיו לשבת [סוף פרק תולין] כתב דהלכה כרבא לגבי רב נחמן לפי שלא היה יושב רבא בפני רב נחמן אבל הכא דאיתא אמר ליה רבא לרב נחמן חשבינן ליה תלמיד היושב בפני רבו ואין הלכה כמותו, עד כאן. הרי דאין הלכה כרבא לגבי רב נחמן כשיושב בפניו ורק כשאינו לפניו פסק כותיה. וכמו שכתב הר"י [בריש סוכה] בשם הגאונים ומרן בכסף משנה [פרק א' מהלכות מילה הלכה ז'] דהא דקודם אביי ורבא אין הלכה כתלמיד במקום הרב היינו כשנחלק בפניו אבל לא אחר מותו. וכן כתוב בתשובת בנימין זאב [סימן קנ"ט]. וכן משמע מדברי הרב המגיד [פרק ב' מהלכות שבת הלכה ט"ז] שכתב דהלכה כרבא לגביה רבה דהוא בתרא אף דאין הלכה כתלמיד במקום הרב היינו כשנחלק בפניו כגון אמר ליה רבא לרבה ולא כשנחלקו שניהם כב' חולקים דעלמא, ע"כ. מבואר גם כן דאין הלכה כרבא דבתרא. ולהלכה צריך עיון שדברי הרא"ש והכסף משנה אי אפשר לברר שסותרים דעת עצמם וכמו שנתבאר וצריך עיון. ודע שאני מתפלא על דברי התוס' בבכורות [דף ז' ע"ב] ד"ה רוב שכתבו דהלכה כר' אסי דהוא בתרא וכן על הרב המגיד [בפרק י"ג מהלכות אשות הלכה ח'] שכתב דהלכה כר"ח דהוא בתרא. וזה צריך עיון שהרי רק מאביי ורבא ואילך הלכה כבתראי. ולפי חילוק הר"ן הנזכר אפשר ליישב זה. ועיין ספר בני שמואל חידושי הרמב"ם [פרק ג' מהלכות שביתת יו"ט הלכה ח'] מה שכתב בזה עיין שם ובחידושיו לפרק קמא דביצה [דף י' ע"ב] בגמרא תניא כותיה דרב מה שכתב בזה:

ג׳הלכה ח'

ד׳וצריך להשמיע לאזנו. וכתב מרן ז"ל בכסף משנה בשם ה"ר מנוח וזה לשונו להשמיע לאזנו שיחתוך קריאתו בשפתיו לא שיקרא בלבו, ע"כ. מבואר מדעתו ז"ל שסובר כרב חסדא בברכות [דף כ' ע"ב] דהרהור לאו כדבור ואינו יוצא במה שחושב בלב. וכן מבואר עוד מדברי רבינו [בפרק כ"ד מהלכות שבת] שכתב, ודבר דבר אסור לאדם לדבר בחפצו בשבת דבור אסור. הרי גם כן כמאן דאמר הרהור לאו כדבור דמי [ועיין בהרא"ש פרק מי שמתו מה שכתב בזה עיין שם]. והקשה השאגת אריה [סי' ט"ז] והפרי מגדים [סימן ס"ב] וכן ראיתי שהקשה בשו"ת להחכם ר' בצלאל מאורלי [סימן י"א] שהרי בפרק א' מהלכות ברכות פסק רבינו דאם בירך בלבו יצא והיינו כמאן דאמר הרהור כדבור נמי. [וכן לענין ספר תורה לשמה ראיתי להגאון מפלאצק בספר גט מקושר [אות ס"א] כתב שדעת רבינו דאין צריך להוציא בשפתיו אלא די בכונה בלב. והיינו גם כן כמאן דאמר הרהור כדבור דמי עיין שם] וא"כ קשין דברי רבינו אהדדי. ועיין בצל"ח חידושי ברכות [דף כ"א] שהקשה גם כן דברי רבינו אהדדי עיין שם:

ה׳ומה שנראה לעניות דעתי בזה, הוא זה. דהנה צריך להבין למאן דאמר הרהור לאו כדבור דמי קשה מהא דאמר שמואל בשבועות [דף כ"ז ע"ב] גמר בלבו צריך שיוציא בשפתיו שנאמר לבטא בשפתים. דלמה לי גבי שבועה קרא מיוחד [ועיין תוס' שבועות כתבו דלאו מקרא מיותר דרשינן ליה אך בצל"ח ברכות שם כתב שלדעת רבינו מקרא מיותר דרשינן ליה עיין שם] דשבועה בלב אינה שבועה הא בכל מקום הרהור אינו מועיל ולאו כדבור דמי ומה שנא גבי שבועה דאצטריך קרא למעט:

ו׳ומה שנראה בישוב זה בשנניח ונאמר שאף רב חסדא דאמר הרהור לאו כדבור דמי איננו סובר שבכל מקום שצריך דבור שאין ההרהור בכלל זה ודאי אי אפשר. וזה לשון רש"י בנזיר [דף י' ע"א] מצינו מחשבה שהוציא הכתוב בלשון אמירה כגון ודובר אמת בלבבו, ויאמר המן בלבו. וכן כתבו התוס' בכורות [דף כ"ט ע"א] וכן כתבו עוד בבבא מציעא [דף מ"ג] וברא"ש שם עיין שם ובשיטה מקובצת שם באורך [ועיין גט מקושר אות ס"א על כל דבר פשע אף החושב לשלוח יד חייב. והרמב"ן פרשת שמות כתב מצינו שהוציא הכתוב מחשבה בלשון דבור ואמירה כגון ודובר אמת בלבבו, ויאמר עשו בלבו, אמרתי אני בלבי. ועיין בברכות דף... ונשמרתם מכל דבר רע שלא יהרהר אדם ביום ויבוא לידי טומאה בלילה. ועיין בחידושי אגדות שם הקשה הא בקרא כתיב דבר רע ואיך דריש מיניה הרהור. ופלא וכי לא ראה כל אותם המקראות שזכרתי. [וכן כתיבה מצינו גם כן נכלל בלשון אמירה במדרש ילקוט על קרא דויאמר יתרו אל משה חתנו דרשו במדרש כתב לו באגרת. ועיין בלוית חן פרשת מקץ יישב עם זה עוד מדרשים עיין שם] וא"כ איך יאמר רב חסדא שאין ההרהור נכלל בכלל לשון דבור והרי בכל הנך מקראות מפורש שההרהור נכלל גם כן בלשון דבור:

ז׳אבל מה שנראה ברור שגם רב חסדא איננו אומר שכל מקום שנאמר שצריך דבור שלא יועיל ההרהור בו שזה ודאי אי אפשר וכמו שאמרנו. רק שבא לחלוק על רבינא שאמר דבכל מקום הרהור כדבור וכל מקום שנאמר דבור גם ההרהור נכלל בלשון זה. עלה פליג רק חסדא ואמר שאינו כן דכיון דמצינו גם כמה פעמים במקרא לשון אמירה ודבור שלא יכלול את ההרהור נהי שמצינו גם כן כמה פעמים שההרהור בכלל הדבור על כל פנים מידי ספק לא יצאנו והרי דינו כמו בשאר הספיקות דבדאורייתא להחמיר. בדרבנן להקל. הכי נמי בקריאת שמע דהוא איסור דאורייתא סבר רב חסדא דספק להחמיר והרהור לאו כדבור דמי ואינו יוצא בהרהור. ובשבועה גם כן דהוי ליה איסור דאורייתא הייתי אומר גם כן דלהחמיר ובהרהור בלב יהיה חל עליו איסור שבועה לכך אצטריך קרא למעט דבהרהור אינו חל עליו איסור שבועה:

ח׳ומעתה אתי שפיר גם דעת רבינו דבאמת הוא סובר כרב חסדא דאמר גבי קריאת שמע הרהור לאו כדבור דמי דהוי ליה ספיקא דאורייתא ולהחמיר ואינו יוצא בהרהור ולכך פסק הרמב"ם כותיה. וכן בהלכות שבת [פרק כ"ד] באיסור דרבנן פסק גם כן רבינו להקל דהרהור לאו כדבור דמי והרהור מותר. וכן בהלכות ברכות דברכות דרבנן פסק דיוצא בהרהור לפי דהוי ליה ספיקא דרבנן ולהקל ולא קאי שם על ברכת המזון. [ועיין בכסף משנה שם ובפרי מגדים סימן ס"ב שכתבו דאיירי נמי בברכת המזון ואינו מוכרח עיין שם]. וכן לענין ספר תורה לשמה שכתב גם כן המבי"ט בקרית ספר [פרק א' מהלכות סת"מ] שאינו אלא מדרבנן לכך דעת רבינו בספיקו להקל ויוצא אף בהרהור. [ועיין בדבר שמואל [סימן ח'] נסתפק בלשמה אי הוא מן התורה או מדרבנן או הלכה למשה מסיני והביא דברי המבי"ט שם עיין שם ובמה שכתב הרב בעל זרע אמת [חלק א' סימן ו'] עיין שם].

ט׳ואתי שפיר בזה נמי דברי רב חסדא דלא תקשה עליו מהירושלמי [פרק תפלת השחר] דקאמר גבי תפלה יכול יהא מהרהר בלב תלמוד לומר רק שפתיה נעות. וקשה למה לי קרא מיוחד גבי תפלה למעט הרהור כיון דבכל מקום אין ההרהור מועיל ומאי שנא דמיעט קרא להרהור גבי תפלה. אבל למה שכתבתי אתי שפיר דכיון דתפלה דרבנן אם כן הייתי אומר דספיקא דרבנן להקל ויכול להרהר בלבו אצטריך קרא למעט ההרהור בתפלה. ודו"ק כי הדברים ברורים.

י׳ונראה שגם דעת הרא"ש בהלכות ספר תורה כן הוא. שכתב דבשעת כתיבת האזכרות די במחשב בלבו ואין צריך להוציא בשפתיו. והיינו כמו שבארנו דהא דצריך לשמה אינו אלא מדרבנן לכך די בהרהור בלב ואין צריך שיוציא בשפתיו דספק דרבנן להקל. ואף שמתחלה שם בעבוד ספוקי מספקת ליה וסיים שטוב להוציא בשפתיו. כבר כתב הגאון מפלאצק בספר גט מקושר [אות ס"א] דרק טוב קאמר ולא מדין. ועיין שם שהביא דברי האחרונים ביורה דיעה [סימן רע"ו] ורמ"א באורח חיים [סימן ל"ב] שטעם שכתב שדי במחשב בלבו לפי שסומך עצמו על מה שכבר כיון בתחלת הכתיבה לשמה ותו לא צריך ולכך בעבוד כתב דטוב להוציא בשפתיו דלא שייך לסמוך על מה שכיון בתחלה לשמה, עד כאן דבריו.

י״אואני תמה דתינח לדעת הפוסקים הסוברים דיכול לסמוך עצמו על מה שכיון בתחלה אבל הרא"ש הרי הוא סבור שאינו יכול לסמוך עצמו על מה שכיון בתחלה לשמה וכמו שכתב בלחם חמודות [אות י"א] ובמעדני מלך [אות ד'] והחזיק על ידו הרב בעל דבר שמואל [סימן ע"ו] שדעת הרא"ש דאינו יכול לסמוך עצמו וא"כ מה יועיל תירוצם לשיטת הרא"ש שאינו סובר כן. ועיין בגט מקושר כתב גם כן כמו שכתבתי לדינא רק לא מטעמא דידי עיין שם. והנראה לעניות דעתי כתבתי בדעת הרא"ש שהוא כדעת רבינו.

י״בוכן הוא גם כן דעת הרב ר' מנוח שהביא הבית יוסף [בסימן פ"ה] שהקשה דבירושלמי אמרינן דמותר להרהר בבית הכסא ובית המרחץ ובשבת [דף ק"נ] אמרינן בכל מקום מותר להרהר חוץ מבית הכסא ובית המרחץ ותירץ דהתם איירי בהרהר מחמת אונסו. וקשה מאי קושיא נימא דהבבלי דאוסר להרהר אתיא כמאן דאמר הרהור כדבור ולכך אסור להרהר בבית הכסא ובית המרחץ, והירושלמי סבר כמאן דאמר הרהור לאו כדבור דמי ולכך פסק דמותר להרהר ולמה הוצרך לתרץ בהרהר מחמת אונסו. אולם אם יסבור כדעת רבינו אתי שפיר דהכא ליכא למימר דהירושלמי סבר כמאן דאמר הרהור לאו כדבור דמי. זה אינו דאף למאן דאמר הרהור לאו כדבור דמי הרי טעמו ביארנו מטעם ספיקא דאורייתא להחמיר. וא"כ לענין איסור ההרהור דאדרבה אי נימא הרהור כדבור דמי איכא איסור טפי ודאי דנחמיר מספק ונאמר הרהור כדבור דמי. ואף מאן דאמר הרהור לאו כדבור דמי מודה דבכהאי גונא הרהור כדבור. וא"כ יפה הקשה מהירושלמי דליכא למימר דאזיל אליבא דמאן דאמר הרהור לאו כדבור דמי דהרי אף האי מאן דאמר מודה דהכא הרהור כדבור וכמו שנתבאר ודו"ק:

י״גונפשט לי גם כן עם זה ספיקו של בעל נשמת אדם [כלל ב'] שנסתפק בהא דאסור לעסוק בדברי תורה בבית הכסא ובבית המרחץ אם הרהור אסור גם כן מן התורה כמו הדבור בדברי תורה או לא עיין שם. ולמה שכתבתי תליא במחלוקת רבינו [בפרק ט' מהלכות טומאת מת] והרשב"א, לענין ספיקא דאורייתא דלחומרא אם הוא מן התורה או מדרבנן. דלדעת רבינו דהוא מדרבנן הכי נמי הרהור דאינו אסור אלא משום ספק אינו אלא מדרבנן. (ולהרשב"א) דספיקא דאורייתא מן התורה להחמיר הכי נמי הרהור אסור מן התורה כן נראה לעניות דעתי:

י״דובמאי דכתיבנא נתיישב אצלי מה דהוה קשיא לי בסוגיא דברכות [דף כ' ע"ב] דפריך אמאן דאמר דהרהור לאו כדבור דמי אי הכי למה מהרהר אמר רבי אלעזר כדי שלא יהיו כו' והרי תפלה דבר שהצבור עסוקין בו ותנן כו' שאני תפלה דלית בה מלכות שמים והרי ברכת המזון לאחריו דלית ביה מלכות שמים כו' אלא קריאת שמע וברכת המזון דאורייתא תפלה דרבנן. וקשה לי דבירושלמי אמר אמתניתין דבעל קרי מהרהר בלבו מאי מהרהר בברכות והרי ברכות דרבנן וא"כ הדרא קושיות הגמרא לדוכתא והרי תפלה והרי ברכת המזון כו'. דליכא למימר כתירוץ הגמרא קריאת שמע וברכת המזון דאורייתא דהרי מתניתין איירי בברכות דרבנן ומאי פסקא ליה לתלמודא דידן דאיירי בקריאת שמע ולא בברכות וכהירושלמי גם יש לדקדק במה שאמר בפשיטות קריאת שמע דאורייתא הרי יש בזה מחלוקת וא"כ הוי ליה למימר דאתיא כמאן דאמר קריאת שמע דאורייתא.

ט״ואמנם למה שכתבתי לא קשה מידי דהרי הכא אליבא דמאן דאמר הרהור לאו כדבור דמי אזיל. וא"כ ע"כ איירי מתניתין בקריאת שמע וכמאן דאמר קריאת שמע דאורייתא דמכדי טעמא דמאן דאמר הרהור לאו כדבור דמי כבר ביארנו דאי אפשר דיסבור דלישנא דדבור אינו כולל הרהור דהרי בכמה מקומות מצינו שגם ההרהור נכלל בלשון דבור. רק כונתו לומר דמשום ספק יש לנו להחמיר בקריאת שמע דאורייתא ולומר דאין ההרהור מועיל לצאת ידי מצותו. וא"כ תינח אם נאמר דאיירי בקריאת שמע דאורייתא דיש לנו להחמיר בספיקו. אך אם נאמר דאיירי בברכות דרבנן או כמאן דאמר קריאת שמע דרבנן הרי בזה ספיקו להקל וא"כ גם בהרהור יצא ידי מצותו וכולי עלמא מודי בה דהרהור כדבור ואיך אמר הרהור לאו כדבור וע"כ דאיירי מתניתין בקריאת שמע דאורייתא. וא"כ אתי שפיר הגמרא דקאמר דשאני קריאת שמע דאורייתא דהרי רב חסדא דאמר הרהור לאו כדבור דמי ע"כ איירי בקריאת שמע דאורייתא דאי בדרבנן אף רב חסדא מודה דהרהור כדבור דספיקא דרבנן להקל. וע"כ דאיירי בקריאת שמע וכמאן דאמר קריאת שמע דאורייתא ושפיר קאמר קריאת שמע וברכת המזון דאורייתא ודו"ק היטב:

ט״זובזה מקום אתי ליישב קושיית הגאון שאגת אריה [סימן י"ז] שהקשה דבמגילה [דף י"ז] אמרינן קרא למגילה על פה יצא דאתיא זכירה זכירה כו' מה להלן בספר אף כאן בספר ופריך וממאי דהאי זכירה קריאה הוא דילמא עיון בעלמא ומשני לא סלקא דעתך דכתיב זכור יכול בלב כשהוא אומר לא תשכח הרי שכחת הלב אמור כו'. וא"כ בהזכרת יציאת מצרים דלא נאמר לא תשכח להורות דזכור איירי בפה וא"כ סגי בהזכרת יציאת מצרים בלב וא"כ מנא ליה להוכיח לרבינא דהרהור כדבור דאי לאו כדבור אמאי בעל קרי מהרהר בלבו נימא לעולם דהרהור לאו כדבור דמי ואי קשיא אמאי מהרהר זה אינו דמהרהר משום יציאת מצרים שבפרשת ויאמר שיוצא בהרהור, עד כאן דבריו. ולמה שכתבתי אין כאן קושיא ושפיר מוכח דהרהור כדבור דאי לאו כדבור דמי ולכך מהרהר משום יציאת מצרים הרי למאן דאמר הרהור לאו כדבור דמי גם ביציאת מצרים אינו יוצא בהרהור דרק במקרא מגילה דהוא דרבנן. וא"כ הייתי אומר דספק דרבנן ולהקל ויוצא אף בהרהור לכך אצטריך קרא.

י״ז(כאן נשאר כמו דף שלם חלק)