אור זרוע לצדיק, חידושים, רמב"ם, הלכות ממרים ו׳Ohr Zarua LaTzadik, Novellae, Rambam, Mamrim 6

א׳פרק ו' הלכה ג'

ב׳היה שם אביו או שם רבו כשם אחרים משנה את שמם כו'. כתב מרן בכסף משנה צריך עיון מהיכן מוצאו ע"כ. ואני אומר שהוציא כן מדברי הגאונים שהביא בערוך [ערך אביי] וזה לשונו דאביי בר אחוה דרבה בר נחמיני הוה ותלמידיה וכיון דהוה שמו נחמיני כשם דרבה לא הוה קרי ליה כל שעתא נחמיני בשם אביו אלא הוי קרי ליה אביי בלשון ארמית כאדם שקורא אבי וסליק ליה אביי וכיון שהיה מן האבות והגדולים קרויה רבנן הכי עכ"ל. וקשה באמת למה לא רצה לקרות בשם אביו אלא ודאי דכשאחרים שמם כשם רבו משנה את שמם לכך שינה את שמו אביי. וכן ראיתי להרב באר שבע [סוף הוריות] כתב שהערוך סובר כדעת רבינו. וכבר ידוע שרבינו ליקט גם מספרי הגאונים דינים רבים וא"כ הוציא דין זה מדברי הגאונים.

ג׳ומה שכתב רבינו ויראה לי כו'. נראה שהוציא כן מברכות [דף ה] דאמר ר' חייא בריה דר' חייא בר אבא אמר ר' חייא בר אבא כו'. הרי שבריה דר' חייא בר אבא היה קוראו בשמו ר' חייא בר אבא. וקשה היכי עביד הכי הא אסור לקרות לאביו בשמו וע"כ צריך לומר דתרי ר' חייא בר אבא הוו ור' חייא אינו שם פלא וא"כ יש לומר שהוא אמר משמו דר' חייא בר אבא השני שאינו אביו. וכיון שר' חייא אינו שם פלא מותר לקרותו בשם זה ושפיר הוכיח רבינו דינו לחלק בין שם פלא. ומצאתי להגאון המנוח מ' ישעיין פיק ז"ל כתב שיתכן אמר ר' אבא ולא ר' חייא בר אבא. ולפי עניות דעתי נראה לקיים גירסא הישנה וכמו שכתבתי. ועיין ברש"י פרק השולח (גיטין דף ל"ד ב) כתב וזה לשונו נראה בעיני דעל שם שרבה בר נחמיני גידל אביי בביתו ולמדו תורה שהיה יתום השיאו את שם אביו נחמיני רבה סתם הוא רבה בר נחמיני ע"כ. ונראה דאינו חולק על דעת רבינו אלא שסובר דנחמיני לא היה שם פלא ולכך השיאו את שם אביו נחמיני דכיון דאינו שם פלא מותר לקרותו. ודלא כהרב באר שבע שם שכתב שרש"י ז"ל אינו סובר כדעת רבינו ולפי עניות דעתי נראה כמו שכתבתי:

ד׳עוד נראה לי דהוציאו רבינו מגמרא דסוטה [דף יו"ד] שמשון על שמו של הקב"ה ופריך אלא מעתה לא ימחה. והיינו ע"כ שלא ימחה אותו שמשון שהוא שם דבר עיין בכור שור בחידושיו לסנהדרין [דף ס"ה ע"א]. וא"כ כמו דסלקא דעתך דאסור למחוק שם אחר הנקרא על שם הקב"ה הכי נמי יש לומר בכבוד אב ואם דאמרינן [פרק קמא דקדושין] שהוקש כבודם לכבוד המקום כיון דאסור לקרותו אסור גם לקרות לאחרים הנקראים בשמו כן נראה: ועיין עקרי הד"ט חלק יו"ד [סימן ל' אות ז] בצורי שדי למחוק עיין שם.

ה׳שם הלכה ה'

ו׳וחייב לכבדו אפילו לאחר מותו כו'. נסתפקתי אחד שהלך למרחקים והניח אשתו מעוברת וילדה בן ואחר זמן בא אחד ממרחקים ואמר כי הוא בעל האשה ואבי הבן הזה והעיד עד אחד כדבריו שהוא מכירו היטב בקלסתר פניו כי הוא זה ואחר כך בא עד אחד ואמר כי איננו מכיר אותו אם הוא זה האיש או לא אולם זה זוכר דכבר מת זמן רב הבעל האשה הזו. וא"כ מה דין הבן הזה אם צריך לכבד זה החי או את המת כדברי העד השני.

ז׳והנראה לפי עניות דעתי לפשוט מהא דכתובות [דף כ"ג] אמר אביי תרגמא בעד אחד עד אחד אומר לא נתקדשה ועד אחד אומר נתקדשה הוי ליה חד ואין דבריו של אחד במקום שנים כו'. והכי נמי כיוצא בו כיון דתרווייהו בשיש לו אב קמסהדי והאי דקאמר דמת הוי ליה חד ואין דבריו של אחד במקום שנים וא"כ חייב בכבוד החי.

ח׳ובהכי נמי יפורש דברי רש"י במגילה [דף י"ג ע"א] שכתב דכשנתעברה האשה מיד ראוי לקרא אב ואינה קרויה אם עד שתלד ע"כ. שלכאורה מאי נפקא מינה אי מיד קרוי אב אי לא. ולמה שכתבתי יש בזה נפקותא רבתא לדינא לנידון שכתבתי שאם יבוא העד השני ויאמר אני זכור שכבר אבי זה הבן מת מיד כשהלך מכאן קודם שנולד זה הולד. וא"כ אם נאמר שאינו קרוי אב אלא כשנולד הולד אם כן העד שאומר שמת באין לו אב קמסהיד שהרי אומר שלא היה לו אב מעולם. וא"כ לא הוה חד לגבי תרי אלא חד לגבי חד וכתבו התוס' ביבמות [דף קי"ז] ד"ה הא דבעד אחד אומר אכל חלב ואחד אומר לא אכל ובאו בזה אחר זה אמרינן כל מקום שהאמינה תורה עד אחד הרי הוא כשנים ואין דבריו של אחד במקום שנים דכיון שקבלו העד הראשון אין דברי השני כלום. וא"כ הכי נמי תלוי באותו שקבלו עדותו תחלה כיון דלא הוה חד לגבי תרי כיון שזה אומר שלא היה לו אב מעולם. אולם אם נאמר שקרוי אב אף קודם שנולד הולד אם כן אף כשמעיד שמת קודם שנולד אפילו הכי ביש לו אב קמסהיד ואין דבריו של אחד במקום (שנים). ואיכא נפקותא רבתא לדינא ודו"ק.

ט׳עוד נראה לי לפשוט ממתניתין בגיטין [דף כ"ח] המביא גט והניחו זקן או חולה נותן לה בחזקת שהוא קיים ע"כ. הרי שיש לנו לומר שהוא קיים אף שהוא זקן או חולה. אף כי מי שאינו זקן או חולה ודאי שיש לו לאוקמיה בחזקת קיים. ואמרינן ביבמות [דף פ"ח] דהיכי דאתחזק איסורא אין עד אחד נאמן. הכי נמי כיון דחזקה מסייעת לדברי העד האומר שהוא קיים אין העד השני נאמן נגד החזקה כן נראה לעניות דעתי ברור:

י׳קונטריס אחרון הלכות ממרים:

י״אפ"א. ב. עבריין כו'. הרמב"ן השיג להרמב"ם בספר המצות [שורש א] שכל דרבנן אסמכוה אלא תסור ואיכא לאו ולמה הוצרך לומר עבריין פשיטא. לפי עניות דעתי לא קשה מידי דבקרא מצינו עצה טובה כגון [גיטין כ"א ב] קמ"ל דמיקרי עבריין. ועיין תוס' כתובות [ב' א] ד"ה ותנשא:

י״בשם. מנדין כו'. הר"ן [פרק מקום שנהגו] והרמב"ן בספר המצות [שורש א'] ובמגילת אסתר שם והרב המגיד [פרק א' מהלכות שבת] והכסף משנה [פרק ו' הלכה י"ד] מהלכות תלמוד תורה מחלקים בין יש לו עיקר מן התורה שחייב מכות מרדות ואין עיקר מנדין. ולכאורה למה לא יחשב טומאה יש עיקר והרי הרמב"ם בהלכות מקואות ובהלכות אבות הטומאות חשיב טומאת אכל אוכלים טמאים אין לו עיקר והרי עיקרה מן התורה וכן איתא [עירובין ל"ו א] באמת. וע"כ דלא חשיב עיקר אלא כגון טריפה שעיקר טומאת בהמה מן התורה וטריפה מדברי סופרים כדאיתא [חולין ע"ג] זה יש לו עיקר אבל אוכלין אין שום דבר בזה מן התורה. ונתיישב קושיית הפרי חדש [אורח חיים ריש סימן תצ"ו] משבת [ק"ל א] דבשר עוף בחלב חייב נידוי והא יש עיקר. ולפי מה שכתבתי אין עיקר. אך קשה מעירובין [ל"ו א] דיש עיקר חמור והרי נדוי חמיר כדאיתא [מועד קטן י"ז, פסחים נ"ב] וצריך נדוי לעיקר ולמה ההיפך. והרמב"ן נראה באמת שאומר כן שהרי הוא סובר שם מכות מרדות חמיר ולכך לעיקר מכות מרדות צריך. אבל דבריו מופרכים מגמרא הנזכר לעיל וכמו שכתב במגילת אסתר שם והדרא קושיא לדוכתיה. ע"כ נראה כפרי חדש שם וכן כתב הרמב"ם [פרק ו' מהלכות חמץ ומצה] גבי מצה בערב פסח ובפרק ו' ממאכלות אסורות [הלכה ב'] ובהרב המגיד שם בכל דבריהם מכות מרדות. וצריך עיון שסותר למה שכתב בפרק א' מהלכות איסורי ביאה [הלכה ח'] ובפרק א' מהלכות שבת [הלכה ג'] ועיין משנה למלך שם ופרי חדש שם שכתבו כהר"ן. וכן משמע לשון הרמב"ם פרק י' מסנהדרין [הלכה ה'] שלא חילק. ולזה כיון הרמב"ן שם שכתב דלא כהרמב"ם שאין מחלק ובמגילת אסתר שם כתב שאין יודע מקומו ושגם הרמב"ם מיירי ביש עיקר ובמחכ"ת אינו כן כנ"ל:

י״גשם שתצא כו'. יש בזה כמה שיטות ואבוא בקצרה. הרמב"ם [פרק ו' מהלכות חובל ומזיק] והר"ן [ריש פרק ד' דכתובות] מהערוך דעד שתצא נפשו וחמור מדברי תורה. ובמג"א (נראה שצ"ל ובבאה"ט) [סימן תצ"ו] כתב שרש"י חולין [קמ"א ב] כן. וזה אינו שרש"י אמר שלא ירגיל ולא שעבר וכן פירש בפרי חדש [סימן תע"א סעיף ב'] פרש"י. ובנר תמיד [פ"ה דפ"א] כתב שרש"י מחלק כתוס' בנזיר וסמ"ע [סימן ע"ג ס"ק י"ז] דרק שעבר ולא שמא ירגיל. וזה אינו דרצה לומר אדרבה ההיפך איתא כנ"ל דרש"י מחלק בין ירגיל שאין קצבה. והריב"ש [סימן צ'] מהתוס' כתב דכמלקות תורה רק שאין חזקות וצריך עיון קצת שהתוס' נזיר לא כתבו כן כנ"ל. ומהרא"י ביאור רש"י תצא כמו שכתב המג"א שם על שמו ובאר שבע [סימן נ"ה] מרבינו תם וחדושי אנשי שם פרק מי שמת משמו ונתבאר שם ובאה"ט יו"ד [סימן ס"ד ופ"א] די"ג מכות. והר"ן שם מהרז"ה ופר"ח שם הסכים דלפי אומד. ועיין שערי תשובה לרבינו יונה [ש"ג ס"ס ח'] דמכת מרדות תלוי כפי ראות עיני הבית דין אם לפחות מארבעים או להוסיף. ולי נראה כראשונה מדקיימא לן לאו שאין בו מעשה לוקין מכת מרדות עיין רמב"ם [פרק א' מהלכות חובל ומזיק הלכה ג'] קשה הא שאין לוקין חמור להמרש"א [סנהדרין ס"ד] מהסמ"ג ותוס' מכות [י"ד א] ומשנה למלך [הלכות איסורי ביאה] מהרשב"א שאין מועיל כפרה במלקות ולמה יועיל בפחות. אלא ודאי דמכת מרדות יותר:

י״דובענין מכת מרדות אחקור בקצרה. בעשה לוקה מכת מרדות כמו שכתב הרב המגיד [פרק א' מהלכות איסורי ביאה הלכה ח']. ועיין בפרי מגדים אורח חיים בפתיחה פשיט מסברא. וזה מבואר. ועיין ראש יוסף על טור אורח חיים [סימן תפ"ד אות ג'] כתב דבר זה לא שמעתי ולא ראיתי מלקות אפילו דרבנן על מי שלא קיים מצות עשה אלא אמרינן ביטל מצות עשה דרבנן עכ"ל. ואני שמעתי וראיתי זה כנ"ל. והגם דהוא רצה לומר מצות עשה דרבנן מכל מקום פשוט דגם על מצות עשה דרבנן לוקה מכל מקום:

ט״ואם עבר ד"ת שיש מלקות מדברי סופרים כתב המשנה למלך [פי"ז מהלכות איסורי ביאה הלכה ו'] מתוס' [מכות י"ג] ד"ה גרושה דנפטר ממכת מרדות. ובפרי מגדים דחה זה. ונראה דתוס' לשיטתם דשיעור מכת מרדות כמלקות ולכך יפטור אבל לדידן אין נפקא מינה דמלקות לא יפטור למכת מרדות ומכל מקום ודאי יפטור דאימת ילקה:

ט״זלאו שאין בו מעשה לוקה מכת מרדות כנ"ל. וכן משמע מהרמב"ם [פרק ח' מהלכות מאכלות אסורות הלכה י"ז] דאיסור הנאה לוקה מכת מרדות. קשה הא הנאה היא לאו שאין בה מעשה כחינוך [מצוה קי"ג] וספר יבין שמועה מהרמב"ם [והחינוך לשיטתו מצוה שמ"ה ושאר מקומות שלאו שאפשר שאין בו מעשה ואפשר שיש בו מעשה קרוי שאין בו מעשה אבל להמשנה למלך [פרק ד' מהלכות מלוה ולוה] שלא כתב כן אינו כן ועיין הג"ה משנה למלך [פרק ה' מהלכות יסודי התורה הלכה ח'] ואפילו הכי לוקה.

י״זואם מכת מרדות פוטר תשלומין פשוט ברמב"ם [פרק א' מהכ"ב הלכה י"ב] שאין פוטר. ונסתפקתי למה שנתבאר שמכת מרדות ומלקות נידון במכת מרדות שחמור אם פוטר תשלומין לפי שחייב מלקות ובכלל מכת מרדות הוא שבכלל מאתיים מנה או לא.

י״חוספק תורה אם לוקה מכת מרדות. בבית יוסף [טור יורה דיעה סימן רצ"ו] כתב דאין לוקה. ובפרי מגדים הקשה מהרמב"ם [פרק י"ז מהלכות איסורי ביאה הלכה ו'] בספק גרושה לכהן. ולא קשה מידי דמעלה עשו ביוחסין כדאיתא כתובות [י"ג א]. אבל ראייתו מפרק ו' מהלכות איסורי מזבח הלכה ג' וכן ראייתו מפרק א' מהלכות איסורי ביאה הלכה ט"ז ופרק ג' הלכה ה' נכון וכן ראיתו מפרק ו' מנזירות הלכה ט' ופרק ג' מביאת מקדש [הלכה כ"ד] עיין שם. אך בתוי"ט [ריש פרק ד' מנדה] כתב דספק אין לוקין. ועיין משנה למלך [פרק ג' מהלכות ביאת מקדש] וכן כתב בכסף משנה [פרק ט' מכלאים הלכה ו'] וצ"ע.

י״טנסתפקתי למה שכתב הרמב"ם [פרק ט"ז מסנהדרין הלכה ג'] שמכת מרדות לוקין בחוצה לארץ אם בחייבי מיתה ומלקות שאינו נהוג אי לוקה מכת מרדות או לא וצ"ע.

כ׳עוד נסתפקתי למהר"י בירב בתשובות מהרלב"ח בקונטרס הסמיכה שהוכיח דיש סמיכה להרמב"מ אם צריך לזה סמיכה.

כ״אבפ"מ ח"ה נסתפק מיתה שוגג אי פוטר למכת מרדות כמו למלקות או מכת מרדות חמור. ולהפוסקים דמכת מרדות קיל נראה לי פשוט שדוחה.

כ״בומצות עשה שמתן שכרה בצידה אי לוקה עיין פ"מ. ולעניות דעתי פשוט שאינו לוקה דטעם שלוקה אעשה בהרה"מ [פרק א' מהלכות איסורי ביאה הלכה ח'] ממה שאמרו סוכה ואינו כו' מכין עד שתצא נפשו. וא"כ בזו שאין כופין כמבואר חולין [קמ"א ב] עיין שם אין לוקה מכת מרדות ופשוט.

כ״גולאו שאין בו מעשה ועשה בדרבנן אי לוקה מכת מרדות עיין פ"מ. ולפי עניות דעתי פשוט למה שכתבו בתוס' כתובות [נ"ז ב] ד"ה ה"א דבאיסור דבריהם כתורה עשו חיזוק. והכא איסור הוא מבשל תורה:

כ״דמה שנסתפקנו אי צריך סמיכה. פשוט שאין צריך שאף בחוץ לארץ קאמר ובחוץ לארץ ודאי דאי אפשר. ועיין ש"ך [סימן ע"ב ס"ק ט"ז].

כ״הוסתם לוקים שבפוסקים האריך בנר תמיד בדפי הספר דף ל"ד. עיין נזיר [י"ח סוף עמוד ב'] מאי לוקה מדרבנן ופירש"י שם. ושבפוסקי זמנינו סתמו מכת מרדות עיין שם.

כ״וואי צריך התראה למכת מרדות עיין בפ"מ ממשמעות הרמב"ם [פרק י' מסנהדרין הלכה ה'] שאין צריך התראה. ובסמ"ע [סימן ע"ג ס"ק י"ז] גם כן משמע כן עיין שם. אך בתשובות הריב"ש [סימן תר"י] דמכת מרדות צריך התראה אבל משום סייג וגדר מצוה אין צריך התראה עיין שם. ועיין עוד מדיני מכת מרדות ברשב"ש שם ובתשובות ריח השדה [סימן י"ב]. ועיין בירושלמי [פרק ד' דנזיר הלכה ג'] ופירוש מראה הפנים. ועיין ביד אליהו [סימן מ"ט] מזכיר דמצינו מכת מרדות באיסור דאורייתא [בפרק י' מהלכות טומאת צרעת]. ויש לומר דשם הוי כחצי שיעור עיין ברריש פרק ט"ז מהלכות שאה"ט עיין שם. עיין במהר"י הלוי [סימן ש"ו] ובתשובות חות יאיר [סימן ט'] אם מלקות רצה לומר מרדות. ועיין בארעא דרבנן [סימן שצ"ט] ובעפרא דארעא לשם [אות ס"ד] בענין מכת מרדות כמה פרטים. ועיין בארעא דרבנן סימן [תר"א ותר"ז] בזה ועוד שם בהשמטות [סימן קל"ט]. ועיין רד"ך [בית י"ח חדר ה'] אימת מנדין ואימת מכת ועיין עוד שם [חדר י"ד]. ועיין שיעור מכת מרדות בשלטי גבורים שסביב המרדכי סוף פרק יש נוחלין עיין שם היטב:

כ״זבראש יוסף על טור אורח חיים [סימן תרי"ב] כתב דמקל וחומר אין עונשין מכת מרדות להלקותו על זה. ולדעתי ליתא ובפרט לענין דברי הרב המגיד דאתי עלה לענין מכת מרדות על חצי שיעור דיליף קל וחומר מאיסור דרבנן ודאי סברא בעלמא הוא וגילוי מלתא. ועיין שם מה שתמה עוד על הרב המגיד דאין לדמות חצי שיעור לאיסורין דרבנן דהא חזינן גם לריש לקיש ל"ד יעויין שם. כל זה לא הבנתי כלל מאי קאמר ופשוט דגם לריש לקיש לוקה אחצי שיעור מכת מרדות:

כ״חבספר ראש יוסף למהר"י אישקאפא [ריש הלכות פסח] וביאור הרמב"ם ספ"א [דפוס אזמיר דף ה' ע"א] כתב מאחר דלהרמב"ם אין לוקין על הנאה הוא הדין באיסור הנאה דרבנן כגון בשעות דרבנן דערב פסח אין לוקין מכת מרדות גם כן דכל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקון ע"כ. ובעיני דבר זה צריך עיון ודקדוקו מלשון הרמב"ם שם הוא דקדוק חלוש עיין שם.

כ״טבענין סומא ברשב"א [בבא קמא פ"ז א] דמצווה דרבנן וחייב משום לא תסור. מבואר להדיא דחיוב בלא תעשה. אך מלשון הגמרא שם וכן היה פוטרו מחייבי מיתה וחייבי גלות לכאורה לא משמע כן. וי"ל דוקא חייבי מיתה וחייבי גלות דחיוב המיתה והגלות הוא ולא מגוף הלא תעשה שנתחייב עליה. ופשוט דלא דק הגדול ששמעתי שהוכיח משם.

ל׳בענין בדרבנן לא שייך מצות עשה שהזמן גרמא כמ"ש תוס' [ברכות כ' ב]. ועיין מרדכי פרק כל כתבי [סימן שצ"ז] לענין שלש סעודות בשם רבינו תם. לכאורה לא משמע כן דהא שלש סעודות גם כן דרבנן ולא זכר טעם זה. מיהו עיין בספר הישר לרבינו תם [דף פ"ב ע"ג] בתשובות הר"ת להר"מ מפונטיזא איתא גם טעם זה עיין שם:

ל״א(סליק קונטריס אחרון להלכות ממרים מכתי"ק)