אור זרוע לצדיק, חידושים, רמב"ם, הלכות ממרים ב׳Ohr Zarua LaTzadik, Novellae, Rambam, Mamrim 2

א׳ פרק ב' הלכה ב'

ב׳היה גדול בחכמה אבל לא במנין כו'. כתוב בהשגות וזה לשונו אמר אברהם עיטור שוקי ירושלים בפירות קשיא עלה שהראשונים תקנוה ורבן יוחנן בן זכאי בטלה אחר החורבן מפני שנתבטל הטעם של הראשונים ולא היה גדול כהראשונים ע"כ. ומרן בכסף משנה תירץ על זה דרבן יוחנן בן זכאי היה גדול מהראשונים. וזה ודאי רחוק דאף שאפשר שיארע איזה פעמים שדור מאוחר יחכם יותר. על הסתם אינו כן ובפרט בדור שאחר החורבן נגד הדורות שלפני החורבן רחוק שיהיו האחרונים יותר גדולים מהראשונים. והרי בעירובין [דף נ"ג] אמרינן לבן של הראשנים כפתחו של אולם של אחרונים כפתחו של היכל. ובשבת [דף קי"ב] אם הראשונים כמלאכים אנו כבני אדם אם הראשונים כבני אדם אנו כחמורים כו'. ובפרק קמא דיומא [דף ט'] טובה צפרנן של ראשונים מכרסן של אחרונים [אך שם ושם לענין צדקות ולא לענין חכמה ועיין ברכות [כ' א] דלענין צדקות קמאי גדולים אף דהמאוחרים גדולים בחכמה והארכתי מזה בכמה מקומות].

ג׳ומה שכתב הכסף משנה שם דרבן יוחנן בן זכאי נתמנה נשיא במקום הלל. עיין שבת [ט"ו סוף ע"א] דהלל ושמעון גמליאל ושמעון נהגו נשיאותן בפני הבית מאה שנה. והרי כשנהרג רבן שמעון בן גמליאל בחורבן אז נתמנה ר' יוחנן בן זכאי נשיא וכבר עבר ששים שנה אחרי פטירת הלל דהוא פירנס ארבעים שנה כמו שאיתא [בספרי פרשת הברכה]. ומיהו בראש השנה [ל"א ע"ב] איתא דר' יוחנן בן זכאי לימד ארבעים שנה ומשמע שם דהיה גם בפני הבית. וצריך לומר דהיה ראש ישיבה ואב בית דין תחת הנשיא וא"כ היה גדול משאר חכמים. אבל גם זה היה זמן רב אחר פטירת הלל דר' יוחנן בן זכאי היה גם אחר החורבן ואפשר שהרבה שנים מאותן ארבעים היו אחר החורבן. וי"ל דכשנתמנה אב בית דין כבר נפטרו כל התלמידים הגדולים ממנו. ועיין במה שכתב מהר"ש יפה בהסכמתו על איסור יין נסך בספר יין המשומר. גם תירוץ הלחם משנה דחוק מאוד ועיין ספר שער המלך מה שכתב עליו.

ד׳ולפי עניות דעתי נראה על פי מה שכתבו התוס' בעבודה זרה [דף ל"ו] והפרי חדש ביו"ד [סימן קט"ז] בטעם איסור גילוי שעכשיו שאין נחשים מצויים שרי ולא הוי דבר שבמנין דצריך מנין אחר להתירו לפי שאף בשעת התקנה לא היתה רק במקומות שהנחשים מצויים ובמקומות שאין הנחשים מצויים אף אז היה שרי וא"כ אחר כך כשגם בזה המקום אין הנחשים מצויים שוב אין צריך לבטלו כיום שגם הם לא תקנו בסתם על כל העולם רק שאמרו במקום שהנחשים מצויים יהיה אסור וכיון שכבר חזר גם מקום זה לאין נחשים מצויים גם במקום זה שרי, ע"כ. ודומה לזה כתב גם כן הרא"מ בביאוריו לסמ"ג [ריש הלכות פסח]:

ה׳ונראה לי להביא ראיה לזה מהא דגיטין [דף ה' ע"א] דקאמר שם לענין המביא גט ממדינת הים דצריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם לפי שאין בקיאים לשמה דקאמר לאחר שלמדו אין צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם ופריך אי הכי יכול נמי כו' עיין שם. וקשה אף לאחר שלמדו דצריך לשמה מכל מקום למה אין צריך לומר בפני נכתב הא הוי ליה דבר שבמנין וצריך מנין אחר להתירו אף כשכבר בטל הטעם. וע"כ צריך לומר כדבריהם ולכך התם גם כן כיון דהתקנה היתה רק שאותם שאין בקיאים לשמה צריכים לומר בפני נכתב ולכך בארץ ישראל שבקיאין לשמה אין צריך שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם וא"כ אחר כך כשכבר במדינת הים למדו ונעשו בקיאים שוב גם שם אין צריך לומר בפני נכתב ואין צריך מנין גדול כלל וכנ"ל:

ו׳ומעתה גם קושיית הראב"ד ז"ל נסתלקה מעל רבינו דמההוא דעיטור שוקי ירושלים בפירות לא קשה על הרמב"ם כלל. דהתם נמי הרי היתה התקנה רק שצריך לעטר שוקי ירושלים בפירות להיות מצוי לישראל ולכך כל שהוא יותר ממהלך יום אחד שאין צריכים לפירותיהם אין צריך להביא לירושלים. וא"כ כשחרב הבית שלא היו שם ישראל ואין צורך שוב לעטר שוקי ירושלים בפירות חזר גם אותו מהלך יום אחד להיות דינו כמו כל ארץ ישראל שאין צריכים להביא פירותיהם לירושלים כיון שאין צריכים להפירות. וזה ברור:

ז׳ובמאי דכתיבנא נתיישב מאי דהוה קשיא לי במתניתין דמעשר שני [פרק ה' משנה ב'] דמעיקרא תקינו דמהלך יום אחד מירושלים יביאו הפירות לירושלים משרבו הפירות התקינו שיהא נפדה סמוך לחומה ותנאי היה בדבר שאימת שירצו יחזור הדברים לכמות שהיו. וכתב הרב תוי"ט דלכך הוצרכו להתנות כדי שאחר כך כשיתמעטו הפירות לא יצטרך בית דין גדול בחכמה ובמנין לבטל התקנה דיהיה נפדה סמוך לחומה לכך היו צריכים להתנות שלא יהיו צריכים שוב בית דין גדול, ע"כ. וקשה לי לפי זה אם כן למה גם בשעה שהתקינו שיביאו הפירות לירושלים לא היתנו שאם ירצו יחזור הדבר לכמות שהיו כדי שלא יצטרך בית דין הגדול:

ח׳ולפי מה שכתבתי אתי שפיר דמתחלה הרי היתה התקנה שזה המהלך יום אחד יביאו פירותיהם לירושלים ולא מכל ארץ ישראל. וא"כ אחר כך כשנתבטל גם אותו המהלך יום אחד הושווה דינו לכל ארץ ישראל. ושוב אין צריך בית דין גדול גם בלאו הכי וכמו שכתבתי. ולכך לא הוצרך אז להתנות שאימת שירצו יחזור הדבר כדי שלא יצטרכו בית דין גדול שהרי ממילא לא יהיו צריכים בית דין גדול. אמנם אחר כך כשתיקנו שגם אותו מהלך יום אחד יהיה שוה לכל ארץ ישראל שלא יביאו פירותיהם לירושלים הוצרכו להתנות שאימת שירצו יחזור הדבר לכמות שהיה כדי שלא יצטרכו בית דין גדול שהרי אז היה צריך בית דין גדול לפי שאז לא היו מקומות חלוקים כלל ולכך הוצרכו להתנות ודו"ק.

ט׳וראיתי להשלטי גבורים [פרק בן סורר] הביא בשם הגהת אשר"י ראיה דבמקום שהמתקנים עצמם אם היו בפנינו היו מתירים [וכגון שבטל הטעם] אף בית דין קטן יכול לבטלו מהא דכתובות [דף ג'] דפריך ולעקריה [לתקנתא דבתולה נישאת בד' כיון דאתיא לידי סכנה] ומשני גזירא עבידא דבטלא ותקנתא דרבנן מקמי גזירה לא עקרינן וקשה האיך מצו למיעקריה הא בעינן בית דין גדול [וליום אחר לא מיחו בידם משום דאז אין צריך בית דין גדול וכמו שכתבו התוס' במגילה [דף ה' ע"ב בד"ה וביקש] אלא ודאי דבמקום שהמתקנים הראשונים בעצמם היו מתירים אין צריך בית דין גדול וא"כ הכי נמי לענין כשהטעם בטל שגם כן היו המתקנים הראשונים מתירים אין צריך בית דין גדול:

י׳ולפי עניות דעתי לא קשה כלל על רבינו. לפי מה שכתב הריטב"א שם אהא דקאמר ואי איכא בית דין דקביעי האידנא כקודם תקנת עזרא אשה נישאת בכל יום. וכתב הריטב"א שם דאף דדבר שבמנין צריך מנין אחר גדול י"ל דתנאי היה בדבר שאימת שירצו יחזור הדבר לכמות שהיה וכההיא דמעשר שני ולכך אין צריך בית דין גדול. וא"כ אין ראיה מכאן דכאן אף בית דין קטן מבטלו כיון שתנאי היה בדבר. ולכך פריך שפיר ולעקריה. ולא קשה מידי:

י״אומצאתי להרב פרי תבואה [סימן ל"ג] ולהרב זרע אמת [חלק ב' סימן ל"ה] שניהם לדבר אחד נתכוונו להקשות על רבינו ז"ל מגיטין [דף ל"ו] דאיבעיא להו כי תיקן הלל פרוזבול לדריה הוא דתיקן או לדרי עלמא נמי תיקן למאי נפקא מינה לבטליה. פירש"י אי אכשור דרי אי לדריה תיקון יכולים לבטלו ואי לדרי עלמא תיקון צריך בית דין גדול בחכמה ובמנין. הרי דאי לדריה תיקון אין צריך בית דין גדול אלא אף קטן יכול לבטלו.

י״בולפי עניות דעתי לא קשה כלל דהתם כיון דלדריה תיקון ולא לדרי עלמא לכך די בקטן. דהרי זה דומה להא דמעשר שני דתנאי היה בדבר אימת שירצו לחזור הדבר לכמות שהיה. ודכותיה מצינו במועד קטן [דף ג'] ובירושלמי [ריש פרק א' דשביעית] לענין איסור ב' פרקים הראשונים שהתיר רבן גמליאל לפי שבעת התקנה התנו שאם ירצו לבטל יבטלו. וכן כתבו הרשב"א במגילה [דף ה'] ליישב הא דביקש רבי לעקור תשעה באב, והריטב"א במועד קטן שם ליישב הא דבטלוה לטבילה דבעלי קריין והריטב"א בכתובות שהבאתי. והכי נמי דכותיה הלל תיקן רק לדריה ולדרי עלמא אימת שירצו לחזור לחזרו ולכך די אף בבית דין קטן. ואדרבה נראה לי להוכיח להיפך דקאמר דלדרי עלמא צריך בית דין גדול בחכמה ובמנין מוכח כדעת רבינו דצריך בית דין גדול. וכן כתב הרב פני יהושע בחידושיו [שם] עיין שם היטב ועיין בתוס' שם ובכמה מקומות.

י״גונראה לי להביא ראיה לדעת רבינו מהירושלמי [פרק י"א] דתרומות [וריש פרק ד'] דשביעית דקאמר תני בת ישראל שנכנסה להדליק מכהנת טובלת פתילה שמן שריפה ומדלקת ר"ה בשם רבי ינאי שעת משלחת זאבים היתה ולא עמד בית דין וביטל כו' ע"כ. הרי דקאמר דעל פי דין היה איסור רק שבשעת הסכנה עמדו והתירו ולא עמד בית דין אחר כך וביטל לכך נשאר עדיין בהיתרו. וקשה כיון שעל פי דין אסור ניקום עכשיו ונבטלו. וע"כ צריך לומר דבעינן בית דין גדול בחכמה ובמנין ולכך אי אפשר עכשיו לבטלו:

י״דאיברא שדברי הירושלמי צריך להבין שר' ינאי סותר דברי עצמו שהרי אמר שם [בריש פרק ד' דשביעית] דכשהיתה המלכות אונסת הורי רבי ינאי שיהיו חורשים כו' דמיין קובעתה אמר לון האיסור שרא לכון מירדא שרא לכון [כלומר שראה אחר כך שנדמה להם כקביעות להיתר אמר להם וכי האיסור שריתי לכם אני לא התרתי לכם רק כדי שלא לקבל המרדות והיסורין ועכשיו שכבר אינכם מקבלים יסורים למה אתם מתירים] כו' ע"כ. הרי שאמר ר' ינאי עצמו שכשמתירים בשעת הסכנה אחר שעבר הסכנה אין צריך עוד לאסור מחדש אלא באיסורא קמאי קאי. וא"כ איך אמר ר' ינאי כאן דלא עמד בית דין וביטל ולכך נשאר בהתירו הרי הוא סובר שאין צריך בית דין להתיר כלל. ואולי יש לומר דהתם תנאי היה בדבר וכדמשמע לישנא דמירדא שרא לכון אני לא שריתי לכם רק בשעת המרדות והיסורין שלא תצטרכו ללקות ואחר כך יחזור הדבר. או אפשר דדבי רבי ינאי פליגי אדרבי ינאי. ועל כל פנים דברי רבינו מוכרחים:

ט״וכתבו התוס' גיטין [דף ל"ו] ד"ה אלא וזה לשונו ומיהו במקום שלא תיקנו שיתפשט האיסור בכל ישראל אלא במקום אחד דוקא כי ההיא דפרק כל הבשר בית דין גדול יכול להתיר ולא קטן ע"כ. וכן כתב מהר"י ן' לב ז"ל [בחלק ד' סימן ד'] וזה לשונו כיון שאותם הסכמות ותקנות תיקנו אותם הדור הקדום להם שהם גדולים בחכמה ובמנין ופשט איסורם באותה העיר מילתא דפשיטא הוא שאינם יכולים להתיר כו' ע"כ. וכן נראה להוכיח מדברי היש"ש בביצה [פרק א' סימן ט'] וביבמות [פרק י' סימן מ"א] שכתב ראיה לדברי התוס' דבתקנה לזמן ועבר הזמן אין צריך בית דין גדול מדברי הרשב"א בחרם רבינו גרשון מאור הגולה שאינו אלא עד סוף אלף החמישי ולא אמרינן דהוי לי' דבר שבמנין עיין שם. והרי חרם רבינו גרשון מאור הגולה לא נתפשט אלא במדינתו אבל הספרדים נושאים שתי נשים. וכן כתב הרב בעל פרי תבואה [סימן ל"ג] דכל שמעיקר התקנה לא תיקנו רק על עיר אחת נתפשט באותו העיר צריך בית דין גדול עיין שם. ותימה בעיני על הרב בעל פרי מגדים באשל אברהם [ריש סימן תס"ח] שכתב וצריך עיון בעיר אחת שעשו תקנה איסור מחמת טעם ועבר הטעם אי צריך מנין אחר ע"כ. ולא ראה דברי התוס' והפוסקים שהבאתי:

ט״זובמה שכתבתי תשובה מוצאת לקושיית הרב טורי אבן במגילה [דף כ"ד] דקאמר בעלי מומין שאמרו שאסורים לישא כפיהם בפניו ידיו ורגליו. והקשה הרב הנזכר הא טעם דברגליו הוי מומין לפי שהם הולכים יחף בשעת הדוכן וטעם שצריכים לילך יחף אמרינן בסוטה [דף מ'] דילמא פסיק לי' כו' ואתי לידי חשדא שיאמרו דילמא לאו כהן הוא וקשה הא עכשיו כשהוא בעל מום ואינו עולה כלל לדוכן כל שכן דאיכא חשדא טפי מכשלא יעלה רק כשיפסיק הרצועה וא"כ בעל מום ברגליו ישא כפיו במנעלים ע"כ. ולפי מה שכתבתי לא קשה כלל דעל עיקר התקנה שילכו יחף ודאי דלא קשה למה לא חששו לבעל מום ברגליו שיהיה גם כן חשש שיאמרו שאינו כהן. דיש לומר דהאי תקנה דילכו יחף היה קודם התקנה דבעל מום פסול [ועיין בטורי אבן שם דהא דבעל מום פסול מדרבנן היא]. רק דהקושיא שיתקנו עכשיו שבעל מום ברגליו ילך במנעלים. וזה הוי לי' דבר שבמנין כיון שכבר פשט האיסור דלישא כפים יחף אצל כהנים נקרא דבר שבמנין וצריך מנין גדול אף כשנתבטל הטעם. כגון הכא אף שכבר נתבטל הטעם דלעז דאדרבה יחף איכא לעז טפי דלא ישא כפיו כלל מכל מקום צריך בית דין גדול וק"ל:

י״זכתבו התוס' [פרק קמא דביצה] בשם יש מפרשים דכיון דילפינן דבר שבמנין דצריך מנין אחר להתירו מקרא דשובו לכם לאהליהם דמכדי כתיב ג' ימים אל תגשו לאשה שובו לכם לאהליכם למה לי שמע מינה לדבר שבמנין דצריך מנין אחר להתירו אם כן אף תקנה לזמן צריך מנין אחר להתירו, ודחו דבריהם עיין שם. ודעת רש"י בסנהדרין [דף נ"ט] כדעת היש מפרשים דבתקנה לזמן צריך מנין אחר. וראיתי להרב בעל זרע אמת [חלק ב' סימן ל"ה] כתב לשיטת רש"י דאי אפשר לפרש הא דאמר בגיטין [דף ל"ו] לדריה הוא דתיקון היינו תקנה לזמן דא"כ אין צריך ביטול כלל כמו שכתבו התוס' פרק קמא דביצה ע"כ. ולא ראה דרש"י חולק על התוס' בסנהדרין שם והוא שם אזיל אליבא דרש"י עיין שם. ולפי מה שכתבתי לעיל דהאי דלדריה תיקון היינו כאילו התנו דיכול לבטל אחר כך בלאו הכי לא קשה מידי קושייתו. וע"כ צריך לפרש כן דהרי גם אחר הלל היתה התקנה וע"כ דאף אי לדריה תיקון היינו דאחר כך יוכלו לבטל אם ירצו. ועיין בענין לזמן בבית אברהם בתשובת מהר"מ אבד"ק פרעמסלא [דף נ"ט ע"ג] עיין שם:

י״חוראיתי להרב בני שמואל בחידושיו [פרק קמא דביצה] כתב להקשות בסנהדרין [דף נ"ט] דבעי למימר דקרא שובו לכם לאהליכם אתי למצות פרו ורבו שיהיה נאמר לבני נח ונשנית בסיני ודחי דשובו לכם לאהליכם לדבר שבמנין הוא דאתי. והקשה בספר הנזכר הא הכא יליף דבר שבמנין מקרא דבמשוך היובל וא"כ אייתר קרא דשובו לכם לאהליכם וע"כ דאתי למצות פרו ורבו כדי שיהיה נשנית בסיני, ע"כ. ולא קשה לשיטת רש"י כלל דאף דילפינן דבר שבמנין מבמשוך היובל עדיין אצטריך גם קרא דשובו לכם לאהליכם לדבר שבמנין לזמן דזה לא ילפינן מקרא דבמשוך היובל. ואי קשיא אם כן למה לי קרא דבמשוך היובל מקרא דשובו לכם לאהליכם לחוד נפקא. יש לומר דקרא דבמשוך היובל בא לגלות דהוא כפירש"י וקרא דשובו וגו' לדבר שבמנין לזמן דבלאו הכי הייתי אומר כפירוש התוס' ודו"ק היטב.

י״טאמנם בעבודה זרה [דף ה'] קאמר הגמרא אליבא דרצה לומר דקרא דשובו למצות עונה הוא דאתי ולא למצות פריה ורביה. וקשה למה לא קאמר התם נמי דשובו אצטריך לדבר שבמנין לזמן כדמשני בסנהדרין.

כ׳ונראה לעניות דעתי על דרך פלפול. דהנה בשאלתות [פרשת הברכה שאילתא ק"ג] פוסק דבן נח חייב בפריה ורביה והקשה הרב בעל שאילת שלום [אות קמ"ו] שבסנהדרין [דף נ"ט] מפורש דפטורים מפריה ורביה וקרא דשובו לדבר שבמנין אתי. ותירץ דהשאלתות אליבא דמסקנא דגמרא [בפרק קמא דביצה] דילפינן דבר שבמנין מבמשוך היובל וא"כ אייתר קרא דשובו לכם וע"כ דאתי לחייב בן נח בפריה ורביה להיות נשנה בסיני ע"כ. וקשה וכי נתחכם יותר מבעלי הגמרא שאמרו דקרא דשובו לכם אתי לדבר שבמנין ולא הוה קשיא להו הא דדבר שבמנין ילפינן מקרא דבמשוך היובל. דיש לומר דאצטריך קרא דשובו לכם לאהליכם לדבר שבמנין לזמן והשאלתות לא ניחא ליה בדברי הגמרא וא"כ קשה מנא לי' לחלוק.

כ״אוהנראה לעניות דעתי לתרץ זה במה שכתב הרב בני שמואל [בריש חגיגה דף ב' ע"ב] שכתב דר' יוחנן וריש לקיש דפליגי ביבמות [דף ס"ב] בגר שהיו לו בנים עד שלא נתגייר ונתגייר אי קיים פריה ורביה משמע דעל כל פנים היה חייב בפריה ורביה קודם שנתגייר ועיין שם בתוס' שנדחקו בזה ע"כ. הרי דר' יוחנן וריש לקיש סברי דבן נח חייב והיינו לפי שנאמרה לבני נח ונשנית בסיני מקרא דשובו לכם לאהליכם ולדבר שבמנין לא אצטריך דניליף מבמשוך היובל ולדבר שבמנין לזמן נמי יש לומר דסבירא להו כדעת התוס' דתקנה לזמן אין צריך מנין אחר באמת. ולכך השאלתות יפה עשה שפסק כר' יוחנן וריש לקיש דסבירא להו דבני נח חייבים בפריה ורביה דנאמרה לבני נח ונישנית בסיני וכנ"ל. אבל הגמרא דסנהדרין דקאמר דקרא דשובו לכם לאהליכם לדבר שבמנין אתי סובר דדבר שבמנין לזמן צריך מנין אחר להתירו ולכך אף דכבר ידענו דדבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו מקרא דבמשוך היובל מכל מקום אצטריך קרא לדבר שבמנין לזמן. ולכך השאלתות פוסק כר' יוחנן וריש לקיש. ומעתה מיושב גם קושיתינו בהא דעבודה זרה דהתם אזיל אליבא דרצה לומר דסבירא ליה דבן נח חייב בפריה ורביה דהוא נאמרה לבני נח ונשנה בסיני מקרא דשובו דלדבר שבמנין לא אצטריך דכבר ידענו מבמשוך היובל ולזמן נמי לא אצטריך דסבירא ליה דבאמת אין צריך מנין אחר. וא"כ לכך הוצרך שם לומר למצות עונה דלדבר שבמנין לא אצטריך דילפי מבמשוך היובל וכנ"ל ודו"ק כי כל זה לפלפולא וקודשא בריך הוא חדי ביה:

כ״בועל כל פנים קושיית הרב בני שמואל נסתלקה לשיטת רש"י. ודברי רש"י מדוקדקים כמו שכתבתי שכתב האה דקאמר קרא דשובו לדבר שבמנין אתי. וזה לשונו אשמועינן קרא לכל דבר הנאסר במנין בית דין אף על פי שקבעו זמן לדבר צריך למנות פעם אחרת להתירו כשעבר הזמן ע"כ. אשר לכאורה יש לדקדק כי ידוע שרש"י ז"ל פרשן הוא ולא פסקן ומה הכריחו לפסוק הלכה כאן בהא דשובו לכם דאתי לדבר שבמנין לזמן. אלא ודאי הדבר ברור כמו שכתבתי דרש"י ז"ל בא לפרש הא דמשני דקרא דשובו אתי לדבר שבמנין דקשה הא כבר ידענו זה מקרא דבמשוך היובל. לזה בא רש"י במתק לשונו ליישב זה באמרו דאשמועינן קרא לדבר הנאסר אף על פי שקבעו זמן צריך מנין אחר דזה לא ידענו מקרא דבמשוך היובל ודו"ק כי כל זה ברור בעיני.

כ״גכתבו התוס' ביבמות [דף ע"ט] דבדבר שבממון לא שייך דבר שבמנין. וראיתי בתשובה כת"י הגאון מ' דוד מנאווהרדאק הי"ו כתב לדחות מה שכתב הגאון המנוח מ"ו זלמן מרגליות ז"ל בנידון הסכמות על שסי"ן דפוס קאפוסט שאף כשמכר השסי"ן אסור למדפיס אחר להדפיס קודם כלות משך הזמן שגבלו המסכימים מטעם דבר שבמנין. ודחה דבריו על פי דברי התוס' הנזכר לעיל דבדבר שבממון לא שייך דבר שבמנין והכא גם כן הוא דבר שבמנין, עד כאן דבריו. וכן ראיתי בהסכמת הרב מאמטשיסלאו על שסי"ן דקאפוסט. ולפי עניות דעתי אי משום הא לא איריא דהא כתב המג"א [בסימן תר"ף ס"ק כ"ב] שכתב וזה לשונו ולכאורה לא משמע הכי בגיטין [דף ל"ו] גבי פרוזבול עיין שם ומיהו יש לומר דהוי מילתא דאיסורא שעל ידי כן נמנעים מלהלוות ע"כ. וא"כ הכא נמי איכא מילתא דאיסורא וכמו שכתב מהרש"ל בתשובה [סימן פ"ט] וזה לשונו כתב הרוקח כל המקפח מחייתו של חבירו הוא בארור מסיג גבול רעהו ורבים תמהו על זה הא הלאו דלא תסיג איירי בגוזל תחומין כו' אלא נראה בעיני שכך מקובל מרבותיו כו' עכ"ל. ועיין במהרי"ט [חלק ב' סימן מ"ה] ובתשובות מהרש"ל [סימן ל"ו] עיין שם. וא"כ כיון דעיקר תקנתם היתה למגדר מילתא דאסור שפיר אמרינן דבר שבמנין. ונדחו דברי הגאונים הנזכרים:

כ״דאמנם לפי עניות דעתי יש לדחות דברי הגאון ז"ל על פי מה שכתבתי לעיל בשם התוס' והרא"מ לחלק בין כשהיתה גזירה על כלל ישראל ובין איסור גילוי שהיתה הגזירה על אותם מקומות שהנחשים מצויים הכא נמי היתה התקנה באותם מקומות דאיכא השגת גבול. תדע שהרי בחוץ למדינה התירו כל הגאונים לפי ששם לא שייך השגת גבול לכך לא אסרו. א"כ אחר כך כשגם כאן נעשה כמו בחוץ לארץ דליכא השגת גבול מותרים גם כן להדפיס כמו בחוץ למדינה וכמו שכתבתי בשם התוס' והפרי חדש והרא"מ. וזה ברור ופשוט. ועיין שנות חיים פרשת בלק:

כ״הכתב בתשובות ברית אברהם חלק אבן העזר [סימן מ"א אות ד'-ה'] דהא דדבר שבמנין צריך מנין אחר היינו דוקא היכי אי לאו תקנה ראשונה לא הוה מצוה בדבר אבל הכא דתקנה ראשונה באת לבטל מצוה מכיון שבטל ודאי דבטלה התקנה ואין צריך מנין אחר, עד כאן דבריו עיין שם באורך. וקשה לדבריו מדברי הירושלמי דשביעית שהבאתי בחידושי להרמב"ם [פרק ב' מהלכות ממרים] ובתשובתי נידון השסי"ן בהא דאמר ר' ינאי בפתילה של שמן שריפה הואיל ולא עמד בית דין וביטל בהתירו קאי וא"כ כל שכן היכי דבטלו מצוה. מיהו יש לפרש דר' ינאי באמת קאמר דלאו דינא הכי אלא הואיל ולא עמד בית דין אחר כך וביטל טעותן של העם המה טעו וסברו דמותר כבשעת הסכנה. אבל קשה לדבריו ממה שדחק הריטב"א ריש כתובות [ועיין מזה באליה רבא בחידושיו לשם] בהא דאיכא בית דין דקביעי כו' דליהוי דבר שבמנין והבאתיו בחידושי שם. ולדברי הנזכר לעיל קשה איך שייך דבר שבמנין הא ודאי איכא ביטול פריה ורביה בזמן הנשואין שברביעי דוקא. הרי שהגיע זמן הנשואין באחד בשבת לא נמצא מבטלו מפריה ורביה ד' לילות. ועיין בפרק קמא דמגילה [דף ג'] דנענש יהושע על שביטל בני ישראל מפריה ורביה לילה אחת. ורק תקנת חכמים משום טענת בתולים להנשא ברביעי וא"כ כיון שבטל הטעם איך שייך דבר שבמנין הא איכא מצוה וע"כ לא כדבריו: ועיין בענין דבר שבמנין בידי אלי' [תיקון ק"ג] ובספר רב משולם [דף ע"ז ע"ג] והנמשכים לשם בתשובה [סימן י"ד-ט"ו]. ועיין בזה בארעא דרבנן בהשמטות שם [סימן כ"ח וסימן מ"ז] ועיין במשנת חכמים [סימן מ"ה]:

כ״והלכה ט'

כ״זאם יאסור בשר עוף ויאמר שהוא בכלל הגדי והוא אסור מן התורה הרי זה מוסיף: מבואר מדברי רבינו דאינו עובר על בל תוסיף אלא אם כן אומר שהוא בכלל האסור מן התורה. אולם מדברי גאון ז"ל שהביא הרשב"א בברכות [דף כ"א] ובתשובה [סימן צ"א] לא משמע כן. שכתב אהא דאמר ספק התפלל ספק לא התפלל אל יתפלל דאסור להתפלל דאיכא לאו דבל תוסיף דשמא כבר התפלל. ואילו לדעת רבינו קשה יתפלל נדבה דאם לא התפלל הרי מתפלל עכשיו ואם התפלל כבר ליכא לאו דבל תוסיף שהרי אינו אומר שצריך מן הדין להתפלל שנית רק שעושה כן מנדבת לבו. אלא ודאי שדעת גאון ז"ל שלא כדעת רבינו. [ועיין בעירובין דף צ"ב ע"א ואיבעית אימא כו' עיין שם נראה לכאורה גם כן כדעת גאון ז"ל:]

כ״חאמנם לפי עניות דעתי נראה להוכיח כדעת רבינו מצד אחד וכדעת גאון מצד אחד. והוא ממה שאמרו ביומא [דף פ' ע"א] דפריך אהא דקאמר שיעורים של עונשים בית דינו של יעבץ תיקנו והכתוב אלה המצות שאין הנביא רשאי לחדש ומשני שכחום וחזרו ויסדום ע"כ. וקשה לדעת גאון ז"ל למה מביא ראיה מקרא דאלה המצות ולמה לא הביא הלאו דבל תוסיף. אלא ודאי מוכח כדעת רבינו דאינו עובר על בל תוסיף אלא כשאומר שמן התורה הוא כך. וא"כ בית דינו של יעבץ כשתיקנו שיעורים ודאי שלא אמרו שמן התורה צריך שיהיה שיעור זה, רק אמר, ואנחנו מתקנים שיהיה השיעור כך וא"כ ליכא לאו דבל תוסיף ולכך הוצרך להקשות מקרא דאלה המצות ומוכח כדעת רבינו:

כ״טאולם עם כל זאת גם דברי גאון ז"ל נכונים דאסור להתפלל דנהי דאיסור בל תוסיף ליכא וכנ"ל מכל מקום אסור מחמת אלה המצות שאין נביא רשאי לחדש דבר וכמבואר בגמרא דיומא. אלא שלפי זה קשה אם כן איך בית דין גוזרים ומתקנים דבר הא אסור מכח קרא דאלה המצות. ותירוץ רבינו הוא רק על לאו דבל תוסיף אבל איסור דאלה המצות איכא וכמו שנתבאר.

ל׳שוב מצאתי בירושלמי [פרק ב' דפאה] וזה לשונו ר' יהושע בן לוי אמר מקרא משנה תלמוד הלכות אגדות אפילו מה שתלמיד ותיק עתיד להורות לפני רבו כבר נאמר למשה רבינו בסיני ע"כ. וכן בברכות [דף ה' א] להורותם אלו הגמרא שכולם ניתנו למשה מסיני. ועיין נידה [דף מ"ה א] כשם שכרתי כו'. ומעתה נסתלקה קושייתינו דאיך יכולים לגזור ולתקן הא איכא אלה המצות. ולמה שכתבתי לא קשה מידי דהא כבר נאמר למשה מסיני רק ששכחום וחזרו ויסדום. וא"כ לא שייך אלה המצות וכדמשני ביומא שם וגם ליכא בל תוסיף כיון שהוא נאמר למשה רבינו ע"ה. וא"כ לפי זה צריך עיון למה צריך רבינו לדחוק ולחלק בין כשהוא אומר שזה מן התורה ובין כשאומר שהוא מחמיר כן. שעדיין קשה לפי זה הא איכא אלה המצות וצריך לומר כדברי הירושלמי שכבר נאמר למשה מסיני וא"כ גם בל תוסיף ליכא וראיתי בירושלמי [פרק א' דמגילה] איתא רשב"נ בשם ר"י חמשה ושמונים זקנים ומהם כמה נביאים היו מצטערים על הדבר הזה אמרו כתיב אלה המצות כו' המגילה הזאת נאמרה למשה רבינו בסיני ע"כ. וזה מסכים גם כן לדברינו אלה שהכל נאמר למשה מסיני ולכך ליכא אלה המצות וגם לאו דבל תוסיף ליכא וזה ברור: