אור זרוע לצדיק, חידושים, רמב"ם, הלכות מלכיםOhr Zarua LaTzadik, Novellae, Rambam, Melachim

א׳הלכות מלכים פרק א'

ב׳הלכה י' אלא בשמן אפרסמון: בכריתות [דף ה'] ובהוריות [דף י"א] ביהוא שנמשח בשמן אפרסמון. ומהתימה על הרב ראשית חכמה [בחופת אליה רבא] כתב י"א בני אדם נמשחו בשמן המשחה ו' מלכים וה' כהנים אלו הן המלכים שאול דוד שלמה יואש אחז והיוא כו' ע"כ. וכי לא ראה דברי הגמרא דכריתות והוריות שיהוא לא נמשח בשמן המשחה רק בשמן אפרסמון. וא"כ איך חשב בכלל הבני אדם שנמשחו בשמן המשחה גם את יהוא בכללם וצ"ע:

ג׳פרק ב' הלכה ד'

ד׳אין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד: בסנהדרין [דף כ"א] גמירי אין ישיבה כו'. ופירש"י גמירי הלכה למשה מסיני. ועיין הרב באר שבע הקשה איך יליף מקרא הא הלכה למשה מסיני אין לו רמז. גם הקשה דבירושלמי דסוטה [סוף פרק אלו נאמרין] פליגי אמוראי בזה והרי הלכה למשה מסיני אין בו מחלוקת. ועיין לעיל פרק א' מהלכות ממרים. [הלכה ג'] מה שכתבתי שם. ועיין הרב חות יאיר [סימן קצ"ב] בלשון גמירי מה שכתב שם עיין שם. ועיין תוי"ט פרק ד' דסוטה [משנה ב'] ופרק ט' דזבחים [משנה ג'] ופרק ג' דתמורה [משנה ג'] עיין שם. ועיין הרב שנות חיים [פרשת פקודי] מה שכתב על זה. ועיין תוספות זבחים [דף ט"ז ע"א] ד"ה מיושב כתבו דהא דאין ישיבה בעזרה אינו מן התורה מדאצטריך קרא שם [דף כ"ג ע"ב] למעט יושב עיין שם. ופלא שלא השגיחו בדברי רש"י סנהדרין שהבאתי:

ה׳פרק ה' הלכה ט'

ו׳אסור לצאת מארץ לחוץ לארץ לעולם אלא ללמוד תורה או לישא אשה כו': הנה התוס' בעבודה זרה [דף מ"ב] הביא בשם השאלתות דרב אחאי גאון שכתב דבשביל הנך מצות רשאי לצאת וכל שכן בשביל שאר מצות. אבל התוס' שם נחלקו עליו וסבירא להו דרק בשביל הני מצות הוא דרשאי לצאת ולא בשביל שארי מצות. ודעת רבינו נראה כהתוס' וראיתי להרב טורי אבן במילואים לחגיגה כתב שלא מצא זה בשאלתות ואדרבה בשאלתות שלנו משמע להיפך, עד כאן דבריו. ואני תמה על גאון שכמותו ירבו בישראל שלא ראה שהוא מפורש [בפרשת אמור שאילתא כ"ב] כנ"ל ברם צריך כו' לשאר מצות לא תיבעי לך דכיון דלא סגי דלא אזיל ודאי דשרי כו' אלא כי קמיבעיא לן ללמוד תורה ולישא אשה כו' ע"כ. הרי מבואר כמו שהעתיקו התוס' ממנו.

ז׳ונראה לפי עניות דעתי להביא ראיה לדעת השאלתות דאף לשאר מצות שרי לילך לחוץ לארץ. דהרי זה הוא ברור דהמצוה דלילך לארץ ישראל ושלא לדור בחוץ לארץ אינו מן התורה [דרק בארץ מצרים אסרה תורה]. ואף איסורא דרבנן נראה דאין על העובר מדאמרינן בפסחים [דף קי"ג. ועיין בירושלמי סוף פרק ג' דשקלים. ובספרי פרשת האזינו הנוסחא משונה קצת] שהדר בארץ ישראל מובטח לו שהוא בן עולם הבא. והרי כתב רבינו יונה בברכות שעל שום מצוה לא יוצדק כלל לשון מובטח לו שהוא בן עולם הבא. ועל כל פנים איסור תורה ודאי דליכא כאן. וא"כ איך יתכן שתדחה מצוה זו לשום מצוה דאורייתא.

ח׳ואין לשאול ממהוא דנפל ליה יבמה ביה חוזאה דאמר רב חסדא בסוף כתובות [דף קי"א] אחיו נשא כותית ומת ברוך המקום שהרגו הוא ירד אחריו וקשה הא בשום מצוה שרי. שאני התם דאין כאן מצוה שהוא ילך אחריה אדרבה קיימא לן [בסנהדרין דף ל"א] היבמה הולכת אחר היבם. אך ממה שכתבתי קשה לכאורה על התוס':

ט׳והנראה דהתוס' לשיטתם [בסוטה דף ה'] קאזלי שהחמירו שם מאוד באיסור זה שדר בחוץ לארץ עד שאמרו שאין לו חלק לעולם הבא. ואני בעניותי לא ידעתי מקור לדברים אלו. וראיתי להגאון מ' ישעיה פיק ז"ל בספר נודע ביהודא מהדורא תנינא [חלק יו"ד סימני ר"ה-ר"ו] הקשה על דברי התוס' הללו חדא דבכתובות [דף קי"א] מבואר דחיים הן על ידי גלגול ותו קשה על בעלי התוס' בעצמם שקבורים בחוץ לארץ כנודע:

י׳ולדעתי נראה בישוב אלה הקושיות דראוי לדקדק בכתובות שם דפריך אר' אלעזר דאמר מתי חוץ לארץ אינם חיים אלא מעתה צדיקים שבחוץ לארץ אינם חיים. וקשה באמת יעלו הצדיקים (לארץ ישראל) [וקושיא זו יש לתרץ יש בגווני סגיאין ואין כאן מקומן]. גם יש לדקדק למאי דמשני חיים הם על ידי גלגול למה אמר ר' אלעזר אינם חיים שיש לטעות ולומר שאינם חיים כלל:

י״אוהנראה בזה כי הנה התוס' שם [דף ק"י ע"ב] כתבו בשם רבינו חיים דלכך אין עולים עכשיו לארץ לפי שיש סכנת דרכים. וצריך להבין הא גם בזמנם היה סכנת דרכים [עיין בירושלמי פרק ג' דברכות, ופרק ד' ופרק ו' דשביעית אם מפני סכנת דרכים צא כו' עיין שם] ואעפ"כ אמרו שחובה לדור בארץ ישראל.

י״בומה שלבי אומר לי הוא למה שאמרו בבבא בתרא [דף ע"ד ע"ב] כי הוא על ימים יסדה ועל נהרות יכוננה ז' ימים וד' נהרות כו' עיין שם. ובירושלמי [סוף פרק ט' דכלאים] בעובדא דר' מאיר שצוה להניח ארונו על הים עיין שם. וא"כ הנה יש ימים בין חוץ לארץ לארץ וכיון דיש סכנה דשכיחי טובא לעוברי אורחות ימים הרי זה דומה לאיסור גילוי שאסרו [בעבודה זרה דף ל'] מטעם ונשמרתם אל נפשותיכם והכי נמי דכותיה [ולא התירו רק לעני וכדי חיותו ועיין נודע ביהודא מהדורא תנינא חלק יו"ד סימן ח' עיין שם]. ואף דשלוחי מצוה אין ניזוקין היכא דשכיח היזקא שאני וכמבואר פרק קמא דפסחים [דף ח'].

י״גולפי זה יש לומר דקושיית הגמרא דכתובות הוא בדרך זה אלא מעתה צדיקים שבחוץ לארץ רצה לומר הצדיקים שבהם ואינם עוברים על לאו דונשמרתם גם הם אינם חיים. ועל זה השיב המתרץ ואמר הם ודאי חיים הם על ידי גלגול מחילות. ור' אלעזר שאמר אינם חיים לא אמר אלא על אותם הקרובים לארץ ישראל ואין הים מפסיק ביניהם כגון עכו שחציו ארץ ישראל וחציו חוץ לארץ כמבואר בירושלמי [פרק ו' דשביעית] דשם ליכא ונשמרתם עליהם אמר שאינם חיים. ומעתה גם דברי התוס' עלו לרצון כי הם בעצמם לא עלו לארץ ישראל לפי שביניהם היה הים מפסיק. ואעפ"כ אמרו בסוטה שמי שאינו עולה לארץ ישראל אין לו חלק לעולם הבא והיינו אותם שאין הים מפסיק ביניהם וזה ממש כדברי ר' אלעזר דכתובות וכאמור ודו"ק:

י״דועל כל פנים הנה דעת השאלתות הוא דרק תלמוד תורה ופריה ורביה דקיל משאר מצות הוא דקא בעי אבל בשאר מצות פשיטא ליה דשרי. וקשה לי טובא דהא בכל המקומות מבואר דתלמוד תורה עדיף מכל המצות. ובהדיא אמרו בירושלמי [פרק א' דפאה] אפילו כל מצותיה של תורה אינן שוות לדבר אחד מן התורה. ועיין בסוטה [דף כ"א] עבירה מכבה מצוה ואין עבירה מכבה תורה. ובירושלמי [פרק ד' דראש השנה] מכיון שקבלתם עליכם עול תורה מעלה אני עליכם כאלו לא חטאתם מימיכם. ובירושלמי [פרק א' דחגיגה] מצינו שויתר הקב"ה על עבודה זרה גילוי עריות ושפיכות דמים ועל מאסם בתורה (לא) מאי טעמא על עבודה זרה גילוי עריות ושפיכות דמים לא כתיב כאן אלא על עזבם את תורתי. אך עיין בבבלי נדרים [דף פ"א ע"א] דריש לקרא דעל עזבם את תורתי על ברכת התורה עיין שם. ועוד נראה לי דתלמוד תורה שוה לעבודה זרה גילוי עריות ושפיכות דמים מהא דאמרינן בבבא קמא [דף ס"א] כך מקובלני כו' כל המוסר עצמו על דברי תורה אין אומרים דבר הלכה משמו ע"כ. משמע דאיסורא מיהא ליכא ואילו בכל העבירות דעת רבינו [פרק ה' מהלכות יסודי התורה] דאסור למסור עצמו להריגה ואם נהרג הרי זה מתחייב בנפשו. הרי דעדיף משאר מצות:

ט״ותו קשה לי דמבואר בספרי [פרשת ראה] בפסוק וירשתם אותה דישיבת ארץ ישראל שקולה נגד כל המצות שבתורה. וא"כ איך דעת השאלתות כאן להיפך דהיא נדחית נגד כל המצות שבתורה. אשר על כן נראה לפי עניות דעתי ברור שכונת השאלתות למה שכתב הרב בעל שאילת שלום [אות קי"א] דכונת השאלתות הוא שרוצה לילך לתורה ולישא אשה בחוץ לארץ ויכול גם כאן ללמוד תורה ולישא אשה בארץ ישראל רק ששם ילמוד יותר ובכהאי גונא הוא דקמיבעיא ליה אם רשאי לילך ובשאר מצות שאינו יכול לקיים רק שם ולא כאן ודאי דשרי, עד כאן דבריו. והדברים נכונים בכונת השאלתות. אולם דברי הספרי שזכרתי עדיין אינו מיושב היטב כל צרכו וצ"ע בזה. [שוב נודעתי כי מה שהערתי על הרב טורי אבן הנה כבר הקדימני אחר ה"ה הרב הגדול מהו' אהרן אב"ד דקארטונגא הי"ו ונדפס בקונטרס אחרון לספר טורי אבן שהוא מבואר בדברי השאלתות פרשת אמור. ועיין עוד שם מה שכתב בזה]:

ט״זפרק ו' הלכה ח'

י״זלא אסרה תורה אלא דרך השחתה: מבואר מדברי רבינו דאם יש צד טעם לשבח שפיר דמי לעקרו. ונראה שיצא לו כן מהאי דשבת [דף ק"ה] המקרע בגדיו והמשבר כליו והמפזר מעותיו יהא בעיניך כעובד עכו"ם כו' לא צריכא דקעביד למירמי אימתא אאינשי ביתא כו' ע"כ. הרי דאי עביד אאינשי ביתיה אימתא שפיר דמי. וכן מבואר להדיא בדברי התוס' דקדושין [דף ל"ב] שכתבו אהא דמשל בן דאיזה כבוד כדי שיטול ארנקי ויזקרנו לים היינו כשיש לאב קורת רוח בכך כגון דבעי למירמא אימתא אבל בלאו הכי איכא לאו דבל תשחית. וכן כתבו עוד התוס' בבא מציעא [דף ל"ב ע"ב] ד"ה מדברי ובעבודה זרה [דף י"א ע"א] ד"ה עוקרין דעוקרין על המלכים וליכא משום בל תשחית כיון דמשום כבודו של מלך עושים כן. וכן כתב הרא"ש בבבא קמא [דף צ"א] דאם צריך למקומו של אילן מותר לקוץ. ועם זה ניחא מתניתין [דסוף פרק ד' דשביעית] מאימתי אין קוצצין בשביעית כו' כמה יהא בזית ולא יקצצנו רובע ע"כ. ופירשו הרמב"ם והר"ש והרע"ב דלאו דוקא שביעית אלא כל שנה מטעם בל תשחית. והקשו התוס' בברכות [דף ל"ו] למה באמת נקט דוקא שביעית (ולא) כל שנה. ולמה שכתבתי לא קשה מידי דאצטריך איסור שביעית אם צריך למקומו דאז איסור בל תשחית ליכא ואפילו הכי איסור מטעם לאכלה ולא לסחורה ולא להפסד:

י״חובחידושי אמרתי ליישב בזה מאי דהוה קשיא לן למה שאמרו בסוף כתובות [דף קי"ב] דעתידים כל אילני סרק שבארץ ישראל שיטענו פירות. וקשה ממה יעשו ארז הנצרך לפרה אדומה ולקרבן הא אסור לקצוץ אילן הטעון פירות. ובשלמא בלאו הכי סתם ארז אינו עושה פירות וכדאיתא בבבא בתרא [דף פ'] ועיין שם בתוס'. אבל כשיטענו פירות קשה. ואין לומר דעשה דוחה לא תעשה. זה אינו דהא הוי ליה מצוה הבאה בעבירה ואינו יוצא ידי מצוה וכמבואר בסוכה [דף ל']. ולמה שכתבתי י"ל דהנה אביי סבירא ליה בנדרים [דף ט"ז] דמצות ליהנות נתנו ורבא פליג עליו שם ובראש השנה [דף כ"ח] וסבר דמצות לאו ליהנות נתנו. וביאר הרב פני אריה [סימן ל"ה] דפלוגתתם אינו אלא לענין ההנאה שיש לו לאדם בעולם הבא דמר סבר דחשובה הנאה ומר סבר שאינה חשובה הנאה כלל עיין שם באורך. וא"כ לאביי דמצות ליהנות נתנו וא"כ כיון שמקיים המצות הרי הוא נהנה ממנו והוא צריך לה ושרי לקצוץ כיון דהוא צריך. ודמי לדין צריך למקומה שכתב הרא"ש הכי נמי כיון שהוא נהנה מן המצוה הרי הוא צריך לה ושרי. ולרבא דאמר מצות לאו ליהנות נתנו גם כן י"ל שיעשו מאשרה דמצוה לקצוץ וכיון דהוא סבר מצות לאו ליהנות שרי לעשות מאשרה מצוה שהרי אינו נהנה ממנה. אך עדיין קשה דהא רבינו בהלכות טומאת צרעת [פרק י"א הלכה א'] כתב דשיעורו ארכו אמה ועוביו כו' וכל השיעורים הלכה למשה מסיני ע"כ. והנה רבינו ז"ל סובר בספר המצות דהלכה למשה מסיני דרבנן והר"ן ז"ל בראש השנה [דף כ"ח] כתב דבדרבנן לא אמרינן מצות לאו ליהנות נתנו וא"כ קשה איך יכלו לעשות שיעורו מאשרה הא השיעור הוא דרבנן ובדרבנן לא אמרינן מצות לאו ליהנות נתנו ואינו יוצא באשרה. אבל נראה דהנה רבינו פוסק בהלכות עכו"ם [פרק ח' הלכה ד'] דאילן שתחתיו עבודה זרה כל זמן שהוא תחתיו אסור בהנאה נסתלק ממנו מותר בהנאה. וא"כ אפשר לעשות מאשרה שתחתיו עבודה זרה שצריכים לקוצצו וכיון שנקצץ אין העכו"ם תחתיו ומותר בהנאה ויכול לעשות ממנו אף השיעורים ודו"ק. ובחידושי הארכתי עוד בזה ואין כאן מקומו. ועיין הרב ברוך [סימן ח'] ובנודע ביהודא מהדורה תניינא [חלק יו"ד סימן י']:* *(אמר המעתיק, על החידוש הזה כתב רבינו הקדוש המחבר זכותו יגן עלינו בכתב ידי קדשו ביני שיטי בכאן בזה הלשון: "כל זה הבל הבלים הכל הבל" אבל כאשר רבינו זצ"ל לא נטה קו עליו כאשר מצאתי שעשה כן איזה פעמים בחידושיו הקדושים לכן העתקתיו ודי בזה למבין)

י״טפרק ח' הלכה ב'

כ׳אפילו המלך אינו נושא גרושתו כו': משמע קצת מדברי רבינו דמותר לישא אלמנתו של הדיוט. אבל בירושלמי [פרק ב' דסנהדרין] מצאתי וזה לשונו ותהינה צרורות עד יום מותו אלמנות חיות כו' חייך שאני מתאבך דבר המותר לך רבנן דקסרין אמרין אסורים ממש היו ומה כלי הדיוט שנשתמש בהם הדיוט אסור למלך כלי מלך שנשתמש בהם הדיוט אינו דין שיהיה אסור למלך להשתמש בהם ע"כ. מבואר דזה היה לדבר פשוט לרבנן דקסרין דכלי הדיוט שנשתמש בהם הדיוט שאסור למלך ואף תנא קמא מודה בו. וקשה [על כל פנים] למה השמיט רבינו דין זה דכלי הדיוט אסור למלך להשתמש בו. ושוב מצאתי להרב פרשת דרכים [דרוש י"ב] העיר בזה והביא להקשות בשם מהר"ש יפה מהא דרצפה בת איה אליבא דרבי יהודא שלקחה דוד קשה הא בא עליה אבנר והוי כלי הדיוט שנשתמש בו הדיוט ותירץ דלא ידע דוד בדבר ע"כ:

כ״אוזה ודאי אינו שהרי הכתוב מעיד עליו שלא נמצא בו חטא רק בהא דבת שבע. ולדבריו הרי גם בזה יש לו חטא בדבר. ודומה לזה מצאתי להרשב"א ז"ל בתשובה [סימן י'] אהא דקשיא ליה איך לקח דוד למיכל הרי כבר נמסרה לפלטיאל. וכתב ואי אפשר לומר שהחזירה בעבירה שהרי הכתוב אומר שלא חטא רק בדבר אוריה החתי, עד כאן דבריו. גם מה שתירץ הרב פרשת דרכים עם דברי הרד"ק שכתב שאבנר לא בא באמת על רצפה כלל עיין שם. אני מצאתי להר"י אברבנאל ז"ל בשמואל [ב', ג'] שכתב דמלשון הפסוק שאמר להזכיר עון האשה משמע שבא עליה. ולכאורה היה נראה לי להביא ראיה לדעת הרד"ק ז"ל שאם נאמר שבא עליה אם כן בדין הוכיח איש בושת לאבנר שהרי אסור לו לישא אותה וא"כ קיים מצות הוכח תוכיח [אפילו תלמיד לרבו] ומה חרי אף הגדול הזה אשר כעס אבנר נגדו על חנם. אלא ודאי כדאת הרד"ק וזו ראיה גדולה היא לכאורה.

כ״בהאמנם אחר החיפוש מצאתי להר"י עקידה ז"ל [שער כ"ה] בו אומר כי אבנר היה סבור כי בעת צרה שהיה אז בשעת המלחמה ודאי לא היתה כונת איש בושת לקיים מצות הוכח תוכיח רק רצונו היה לרמז לו כי אין דעתו שלימה את בית שאול אשר על זה חרה אפו באמרו הראש כלב כו' עיין שם באורך. ולפי זה נסתלקה קושייתינו שהקשינו אטו מאן דעביד מלה דאורייתא מילקי. דודאי אם היתה באמת כונתו לקיים המצוה דהוכיח תוכיח מעולם לא חרה אף אבנר כלל רק שאבנר חשדו כי אין כונתו כלל לקיים המצוה רק לרמז לו ענין אחר וכדברי מהר"י עקידה ז"ל ועל זה כעס נגדו ואתי שפיר:

כ״גועל כל פנים קושיית מהר"ש יפה במקומה עומדת. ומצאתי להרב כבוד חכמים [פרק ב' דסנהדרין] שהביא דברי מהר"ש יפה ותירץ על קושייתו די"ל שאני רצפה דכבר נזמנה לו על ידי נביא שאמר וגם את נשי אדוניך בחיקך ושוב לא נאסרה במה שנשתמשה להדיוט. ואני תמה על דבריו, דהרי אף כשכבר נשאת למלך אמרי רבנן דקסרין דכלי מלך שנשתמש בו הדיוט לא כל שכן שתהיה אסורה למלך וא"כ זה שנזדמנה רק למלך שישאנה ועדיין לא נשאה פשיטא דאסורה למלך:

כ״דאולם לפי עניות דעתי נראה לומר בפשיטות דאפשר דהירושלמי אתיא רק אליבא דרבנן דסבירא ליה דאין נשיו בכלל [ואולי מהאי טעמא דפליגו ארבי יהודא דקשה להו רצפה בת איה היאך נשא]. אבל לר' יהודא דסבירא ליה דנשא לרצפה בת איתא באמת כלי הדיוט שנשתמש בהם הדיוט מותרת למלך כדמוכח מרצפה בת איה. ולפי זה לדברי רבינו בפירוש המשנה שכתב דהלכה כר' יהודא אתי שפיר מה שהשמיט האי דינא דירושלמי דכיון דהלכה כרבי יהודא אתי שפיר הקושיא מרצפה בת איה איך נשאה דוד. אך לדעת רבינו כאן שפסק כחכמים הדרא הקושיא לדוכתיה.

כ״הוהנראה דהנה הרב פרשת דרכים שם הקשה עוד מאביגיל איך נשאה דוד הא הוה לה כלי הדיוט שנשתמש בהם הדיוט. וכתב דאם נאמר דלא היה לדוד דין מלך כל זמן ששאול היה קיים אף שהוא משוח כל שאין ישראל רוצים אותו אתי שפיר דכיון דנשא לאביגיל בעוד שלא היה מלך ואחר כך נעשה מלך אין צריך לגרשה כמו בכהן שנשא אלמנה ונעשה כהן גדול שאין צריך לגרשה. והנה בירושלמי [פרק א' דראש השנה] ורות רבה [פסוק ויאמר לה בועז לעת אוכל גשי הלום] דכל אותם ו' חדשים שברח דוד מפני אבשלום לא עלו למנין שני מלכותו והיה מתכפר בשעירה כהדיוט. הרי מדברי הירושלמי דאף דהיה משוח מכל מקום כיון שלא רצו אותו כל ישראל אין לו דין מלך הכא נמי כיון שלא היה מרוצה לכל ישראל לא היה לו דין מלך.

כ״ואך בבבלי פרק קמא דמגילה [דף י"ד] בהא דקאמרה ליה אביגיל לדוד והא אין דנין דיני נפשות בלילה והשיב מורד במלכות הוא ואין צריך למדייניה והשיבו עדיין שאול קיים ולא יצא טבעך בעולם. ואם נאמר דבאמת הדין דכל שהיה שאול חי לא היה לדוד דין מלך אם כן למה שאלה מקודם וכי דנין דיני נפשות בלילה מיד היה לה לשאול עדיין שאול קיים. אלא ודאי דבאמת הדין דאף ששאול קיים יש לו דין מלך לזה הקדימה לשאול וכי דנין דיני נפשות בלילה והשיב דאין צריך למדייניה ועל זה חזרה ואמרה עדיין צריך להושיב בית דין על זה דהרי אפשר לומר דכיון ששאול חי אין לך דין מלך וכדברי הירושלמי. ונהי שאין ההלכה כן על כל פנים צריך למידייניה בבית דין והרי אין דנין דיני נפשות בלילה. וא"כ מוכח מתלמודא דידן דאף שאינו מרוצה כל שהוא משוח יש לו דין מלך והיה לדוד דין מלך אף בחיי שאול. אם כן מוכח ע"כ דכלי הדיוט שרי למלך דאי אסור קשה איך נשא דוד לאביגיל. והירושלמי לטעמיה קאזיל דסבירא ליה דלא היה לדוד דין מלך עדיין. אבל לשיטת תלמודינו קשה וע"כ צריך לומר דכלי הדיוט שנשתמש בו הדיוט כשר למלך. ואתי שפיר דעת רבינו שהשמיט האי דינא דכלי הדיוט שנשתמש בו הדיוט אסור לפי דסמך על שיטת תלמודינו וכאמור ודו"ק:

כ״זפרק ט' הלכה א'

כ״חעל ששה דברים נצטוה אדם הראשון כו' הוסיף לנח אבר מן החי כו': עיין בלחם משנה שהביא מדברי רש"י שחולק על דעת רבינו וסובר שאף אדם הראשון נצטווה על אבר מן החי עיין שם. אמנם מצאתי בשמות רבה [פרשה ל'] על פסוק מגיד דבריו ליעקב נתן לאדם הראשון שש מצות והוסיף לנח אחת לאברהם שמונה ליעקב תשע אבל לישראל נתן כולם כו' ע"כ. ובילקוט [יתרו רמז ריש עמוד א'] הביא מהפסיקתא אדם הראשון נצטווה על שש מצות נח נצטוה על אבר מן החי אברהם על המילה יצחק נתחייב לשמונה יעקב על גיד הנשה כו' ע"כ. מבואר כדעת רבינו. ודע דמדלא חשיב ליצחק הפרשת מעשר נראה לכאורה קצת כהראב"ד, וצריך עיון ארוך בזה ואין כאן מקומו. ועיין שנות חיים [פרשת נח]:

כ״טפרק ט' הלכה ה'

ל׳י' עריות אסורות לבני נח כו'. וראיתי להרב פרשת דרכים [בדרך האיתרים דרוש א'] נסתפק בבן נח שבא על אמו אם קנאה ונפקא מינה לאחר שאסור לבוא עליה או אין קדושין תופסין בחייבי מיתות כמו בישראל. ופשיט לה מדברי אחד מחכמי אשכנז שכתב דטעמא דתמר הוא משום דאמרינן בפרק ד' מיתות (סנהדרין דף נ"ח) דבן נח שבא על אשתו שלא כדרכה חייב וביבמות [דף ל"ד] אמרינן דער ואונן שלא כדרכן שמשו וא"כ היו חייבי מיתה ואין קדושין תופסין כלל וא"כ היתה מותרת ליהודה, עד כאן דבריו. וא"כ נפשט הספק דאין קדושין תופסין בחייבי מיתה. ועיין עוד שם שהאריך דלפי זה היתה תמר סבורה דעדיין לא יצאו ישראל מכלל בני נח דבישראל שלא כדרכה שפיר דמי. עיין שם שיישב עם זה כמה מדרשים עיין שם. ואני מתפלא שלפי מה שהבין הוא דברי אותו חכם מחכמי אשכנז אין הבנה לדבריו שהרי בפרק ד' מיתות [שם] אסקינן דבן נח שבא על אשתו שלא כדרכה שרי דמי איכא מידי דלישראל שרי ולבן נח אסור. וא"כ איך תפס זה החכם ההוה אמינא מהגמרא ויישב עם זה הקושיא מה דלא קאי אליבא דמסקנא עיין שם:

ל״אאבל נראה ברור שכונת אותו חכם היתה למה שכתבו התוס' שם שהקשו דהכא משמע דישראל שלא כדרכן שרי וביבמות קאמר דער ואונן שמשו שלא כדרכן משמע דאסור ותירצו דלא אסור אלא בעושה כך תדיר אבל אם רוב תשמישה כדרכה רק שבאקראי עושה שלא כדרכה שרי, עכ"ד. הרי דבגוונא דעבדו ער ואונן אף לישראל היה אסור וא"כ יפה תירוצו של החכם הנזכר. וא"כ נסתרו כל דברי הפרשת דרכים שם ודו"ק היטב:

ל״באולם לפי עניות דעתי נראה לפשוט דינו מגמרא ערוכה בפרק ד' מיתות (סנהדרין דף נ"ט) דקאמר מי איכא מידי דישראל שרי ולבן נח אסור [ועיין שם ברש"י ותוס' עיין שם]. וקשה אם נאמר דכשבא על אמו קנאה ואסור אחר לישא אותה קשה הא איכא מידי דלישראל שרי לאחר לישא כשישראל קידש אותה ולבן נח אסור כשבן נח בא על אמו. אלא ודאי דלא קנאה ושרי לבן נח אחר לישא אותה ולא הויא אשת איש כן נראה לעניות דעתי.

ל״גפרק י' הלכה ב'

ל״דבן נח שאנסו אנס לעבור על אחת ממצותיו מותר לו לעבור: ראיתי להרב פרשת דרכים דרך האיתרים [דרוש ב'] הביא דברי המהרי"ט בדרשותיו [פרשת תולדות] שכתב דאף לדעת הסוברים דישראל רשאי למסור עצמו על העבירות דיהרג ועל יעבור בבני נח שאינם מצווים לגמרי מה בצע לחבול בעצמו. וכתב עליו שמדברי המהר"ש יפה לא משמע כן שכתב על המדרש [בראשית רבה פרשה ל"ד] ואך את דמכם יכול כחנניה מישאל ועזריה תלמוד לומר ואך. וכתב מהר"ש יפה והכא בבני נח מיירי לאשמועינן דאי מסרי נפשייהו שלא לעבוד עבודה זרה לא מיחייבו משום חובל בעצמו כו' ע"כ.

ל״הואני אומר כי אינם חולקים כלל דהנה באמת לכאורה צריך להבין דברי המהרי"ט דהתוס' בבבא בתרא [דף קמ"א] הקשו אמאן דאמר בת היתה לו לאברהם ובכל שמה ולמה לא השיאה ליצחק כיון דקיימא לן גוי מותר באחותו ע"כ. מבואר דסבירא להו דהיה לאבות דין בני נח. וכן הביא הרמב"ן ז"ל [פרשת אמור] בשם חכמי הצרפתים ז"ל דהיה לאבות דין בני נח והשיב עליהם עיין שם. וכן מצאתי גם כן להרב באר שבע [הוריות י"ב] שכתב דאף ישראל קודם מתן תורה היה להם דין בני נח ולכך קודם מתן תורהאף עכו"ם בכלל אדם ורק אחר מתן תורה הוא דאמרינן אתם קרוים אדם:

ל״וולדבריו שחילק בין קודם מתן תורה דאף עכו"ם קרוים אדם. נסתלקה ראיית התוס' בסנהדרין [דף נ"ט] שהביאו ראיה לחילוק רבינו תם שחילק דהיכא דכתיב האדם אף עכו"ם בכלל מדלא פריך ביבמות [דף ס"א] אהא דקאמר דאין העכו"ם בכלל אדם מקרא דהאדם והבהמה הנאמר במצרים. ולדברי הרב באר שבע לא קשה מידי דזה היה קודם מתן תורה.

ל״זוראיתי להתוס' בבא קמא [דף ל"ח] שתירצו גם כן דמהך דהאדם והבהמה אין ראיה דהוה קודם מתן תורה ונראה דסבירא ליה לרבינו תם בתוס' דסנהדרין כדעת הרמב"ן ז"ל שזכרתי דכבר יצאו מדין בני נח קודם מתן תורה. וכן משמע גם כן מדברי התוס' בסנהדרין [דף נ"ח] שהקשו אהא דאמר ביבמות [דף ל"ד] דער ואונן שלא כדרכן שמשו והרי לישראל שרי ורק לבני נח אסור עיין שם מה שתירצו. ומאי קושיא הא הם היו קודם מתן תורה וא"כ היה להם דין בני נח והיה אסור להם אלא ודאי דאף קודם מתן תורה יצאו מדין בני נח וכך סבירא ליה לרבינו תם. וא"כ אין חילוק בין קודם מתן תורה לאחר מתן תורה אלא אף קודם מתן תורה אין העכו"ם בכלל אדם. והתוס' בבבא קמא שם שמחלקים בין קודם מתן תורה לאחר מתן תורה לשיטתם בבבא בתרא [שם] קאזלי דסבירא להו התם דלא יצאו מדין בני נח לגמרי וא"כ יש חילוק בין קודם מתן תורה שאף עכו"ם נקרא אדם ובין אחר מתן תורה וכדברי הרב באר שבע:

ל״חונסתלקה לפי זה קושיית הרב נר תמיד [כריתות י' ב] שכתב לשיטת רבינו תם דמחלק בין אדם להאדם הדרא קושיית התוס' בבבא בתרא [דף נ"ח] לדוכתא אהא דר' בנאי דציין מערתא דאברהם הא קברי עכו"ם (אין מטמאים). ומה שתירץ דאברהם נקרא אדם דכתיב האדם הגדול לא שייך לדעת רבינו תם דהא לדידיה אין ראיה מהא דנקרא האדם הגדול דבתיבת האדם אף עכו"ם בכלל. ולפי מה שכתבתי לא קשה מידי דהתוס' בבבא בתרא שהקשו דהא קברי גוים אינם מטמאים לשיטתם קאזלי דסבירא ליה דעדיין לא יצאו מכלל בני נח. אבל רבינו תם דסבר דכבר יצאו מכלל בני נח אם כן לדידיה בלאו הכי לא קשה מידי קושיית התוס' דהרי אברהם כבר יצא מדין בני נח וכאמור ודו"ק:

ל״טועיין הרב פרשת דרכים שם הביא ראיה דכבר יצאו מכלל בני נח מדברי הבראשית רבה [פרשה צ"ד] שאמר יעקב סימן שיוסף פירש ממנו כשלמד פרשת עגלה ערופה ודחה זה דקודם מתן תורה היה. ופלא שלא ראה שחילוק זה מבואר בתוס' דחגיגה [דף י"ג] ואף שאינו בתוס' שלפנינו אבל הוא בעין יעקב עיין שם [ועיין בתשובת יד אלי' סימן מ"ח עיין שם]. וא"כ דקודם מתן תורה היה להם דין בני נח ובן נח אינו רשאי למסור עצמו אף על עבודה זרה אם כן איך מסר עצמו אברהם אבינו ע"ה באור כשדים הא היה לו דין בני נח ואסור למסור עצמו. ואף אדם גדול ולצורך כתב מהרי"ט שם דאסור עיין שם:

מ׳אולם אחר העיון ראיתי שדעת התוס' ז"ל תמוה מאוד לכאורה במה שאמרו דהיה לישראל קודם מתן תורה דין בני נח. וקשה לי חדא מהא דיומא [דף כ"ח ע"ב] דמצינו שקיים אברהם אבינו ע"ה כל התורה עד שלא ניתנה. וקשה הא מבואר בירושלמי [סוף פרק היה קורא, ופרק במה מדליקין] והביאוהו התוס' גיטין [דף ו' ע"ב] שכל הפטור מדבר ועושהו נקרא הדיוט. וא"כ כיון שהיה לאברהם דין בני נח היה פטור ממצות וכיון שעשאם הרי נקרא הדיוט ואסור לעשות כן וא"כ לא קיים עדיין הא דכל הפטור כו' שאסור לעשות דבר הפטור. אך שוב מצאתי להמרדכי [ריש פרק א' דברכות] כתב אהא דינא דקריאת שמע דערבית שנהגו העולם לקרותו מבעוד יום וכתב דמותר לעשות כן ואסור להחמיר על עצמו משום יוהרא וכל הפטור מדבר ועושהו נקרא הדיוט ע"כ. מבואר דטעם דאסור הוא משום יוהרא וא"כ באדם גדול דלא שייך יוהרא ודאי דשרי ונסתלקה קושיתינו על אברהם אבינו ע"ה.

מ״אאמנם עדיין קשה לי מהא דיבמות [דף ס"ב] דהיה לו בנים כשהיה נכרי ונתגייר חייב לר"י בפריה ורביה. וקשה אם כן איך קאמר שם דמשה רבינו ע"ה קיים פריה ורביה בב' בנים ומנא ילפי בית שמאי דדי בב' בנים שהרי אותם ב' בנים נולדו למשה רבינו ע"ה קודם מתן תורה וא"כ הוי ליה היה לו כשהיה נכרי ונתגייר אחר מתן תורה ולא יצא ידי פריה ורביה. אלא ודאי שכבר יצאו ישראל מדין בני נח אף קודם מתן תורה. ולכאורה ראיה חזקה היא.

מ״באמנם אחר החיפוש מצאתי להרב פרשת דרכים דרך האיתרים [דרוש א'] שבדין זה אי יצאו מכלל בני נח נחלקו בו חכמי התלמוד דבסנדרין [דף נ"ח] אמרינן אמר ר"ח גוי שהכה את ישראל חייב מיתה שנאמר ויפן כה וכה וירא כי אין איש ויך את המצרי. ופירש"י ויך את המצרי שהכה את העברי אם כן. הרי שכבר יצאו מכלל בני נח ולכן היה להמצרי דין גוי שהכה את ישראל שחייב מיתה. אמנם בשמות רבה [פרשה א'] איתא כיון שידע הנוגש שהרגיש בו החזירו לעבודת פרך והיה מכה אותו ומבקש להורגו כו' אמר משה זה ודאי חייב מיתה כמו שנאמר ומכה אדם ומת ע"כ. וכתב מהר"ש יפה דמתחלה כשהיה מכהו ומרדהו לא היה חייב מיתה אף דגוי שהכה ישראל חייב אפשר דפליג המדרש אגמרא וסבירא ליה להמדרש דקודם מתן תורה היה לכולם דין בני נח והרי שהמדרש פליג אגמרא דילן וסבר דעדיין לא יצאו מדין בני נח, אלה תוכן דבריו ז"ל, ועיין שם שהאריך. וא"כ אתי שפיר דהגמרא לשיטתיה קאזיל דסבירא ליה באמת דכבר יצאו מכלל בני נח וכדמוכח מהאי דסנהדרין. ומעתה אתי שפיר דברי מהרי"ט לגמרא דילן דכבר יצאו מדין בני נח וא"כ לא היה לאברהם אבינו ע"ה דין בני נח ושפיר עבד שמסר עצמו באור כשדים:

מ״גאולם לדברי המדרש דעדיין לא יצאו מכלל בני נח אם כן הדרא קושיין לדוכתא מאברהם אבינו ע"ה איך מסר עצמו באור כשדים. וצריך לומר דבן נח יכול למסור עצמו על קדוש השם אף שאינו חייב דלא כמהרי"ט. וא"כ יפה כתב מהר"ש יפה על דעת המדרש דרשאי למסור עצמו דהמדרש לטעמיה אזיל דמוכח מאברהם אבינו ע"ה דמותר למסור עצמו שהרי אברהם אבינו ע"ה היה לו דין בן נח. וא"כ יש לומר דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי. שמהרי"ט כתב לגמרא דילן דאברהם אבינו ע"ה כבר יצא מדין בן נח וא"כ לא מוכח מאברהם אבינו ע"ה מידי. ומהר"ש יפה כתב לדברי המדרש ודו"ק:

מ״דאחר כותבי זה מצאתי להרב פרשת דרכים [דרוש ב'] שהביא משם המהרי"ט עצמו שעמד על זה העיון מי התיר לאברהם אבינו ע"ה למסור עצמו לכבשן האש הא הוה חובל בעצמו. והעלה לתרץ שמטעם זה אמרו בבראשית רבה [פרשה ס"ג] שבזכות יעקב ניצול אברהם לפי שבזכות עצמו לא היה ניצול שעשה שלא כדין במה שמסר עצמו לכבשן אש עכ"ד. ועיין בפרשת דרכים שם שיישב עם זה כמה מאמרים עיין שם. ואני מתפלא על זה ממה שאמרו [בסוף קדושין, וביומא דף כ"ח] שקיים אברהם אבינו כל תורה כולה עד שלא ניתנה והרי עבר על איסור תורה שאסור לחבול בעצמו והאיך עביד הכי, אבל הברור כמו שכתבתי:

מ״הוראיתי עוד בפרשת דרכים שם כתב דהא דאמרו דאין בן נח מצווה על קידוש השם היינו דוקא עבודה זרה וגילוי עריותאבל שפיכות דמים יהרג ואל יעבור דהא סברא הוא מאי חזית דדמא דידך סומק טפי דילמא דמא דחברך ולא מקרא ילפינן לה דנמעט לבן נח, אלה תוכן דבריו ז"ל, ועיין שם שהאריך. ועם זה נתיישבו לי דברי הרא"מ ז"ל מקושיית הרב שנות חיים [פרשת וישלח] שהרא"מ ז"ל כתב בעשו ואנשיו שהיו בני נח ולכן לעשו הבא להרגו לא היה מיצר כו' עיין שם באורך שסיים הרא"מ וכתב וא"ת והלא עשו גברא אלמא הוי ותירץ דשפיכת דמים הוי ויהרג ועל יעבור ע"כ. והקשה הרב שנות חיים ז"ל שהרי בן נח אינו מצווה על קדוש השם ואפילו בפרהסיא כמו שכתב מרן בכסף משנה, עד כאן דבריו. אמנם לדברי הפרשת דרכים לא קשה מידי דשאני שפיכת דמים דאף בן נח יהרג ואל יעבור דסברא הוא מאי חזית דדמא דידך סומק טפי דילמא דמא דחברך וזה ברור ופשוט:

מ״ופרק י' הלכה ז'

מ״זהמילה כו': בפרק ד' מיתות (סנהדרין דף נ"ט) כל מצוה שנאמרה לבני נח ונשנית בסיני לזה ולזה נאמרה ופריך והרי מילה דנאמרה לבני נח ונשנית בסיני כו' והרי פריה ורביה דנאמרה לבני נח ונשנית בסיני ולישראל נאמרה ומשני קרא דשובו לכם לאהליכם הנאמר בסיני לא לחיוב פריה ורביה אתי אלא לדבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו ע"כ. וראיתי לרב אחאי גאון ז"ל בשאלתות [פרשת הברכה שאילתא ק"ג] כתב דבן נח חייב בפריה ורביה. ועמד עליו הגאון בשאילת שלום שם [אות קי"א] מגמרא דסנהדרין הנזכרת במפורש להדיא דפטורים מפריה ורביה דקרא דשובו אצטריך לדבר שבמנין דצריך מנין אחר להתירו. ותירץ דבביצה [דף ה'] יליף להא דדבר שבמנין מקרא דבמשוך היובל עיין שם וא"כ אייתר קרא דשובו לכם לאהליכם וע"כ דאתי לחייב בן נח בפריה ורביה, עד כאן דבריו:

מ״חולכאורה צריך להבין דהנה התוס' בסנהדרין שם הקשו מנא לן דפטור דילמא באמת חייב ואין לומר מדלא קחשיב בהדי ז' מצות בני נח הרי קום ועשה לא קחשיב ותירצו דהוי ליה נמי שב ואל תעשה דכל מי שחייב בפריה ורביה חייב גם כן בלאו דהשחתת זרע ע"כ. הרי דיליף לה מברייתא מדלא קחשביה בהדי ז' מצות כיון דהוי קום ועשה ושב ואל תעשה וא"כ מאי עביד רב אחאי גאון ז"ל להברייתא.

מ״טוהנראה דהנה הרב משנה למלך כתב דרש"י ז"ל חולק אסברת תוס' זו שפירש בגמרא אהא דקאמר דדינין הוי קום ועשה ושב ואל תעשה ולכך חשביה בהדי ז' מצות. ופירש"י קום ועשה משפט ושב ואל תעשה עול שאפילו אין מצוה לעשות משפט והוא יושב בטל מוזהר הוא שלא לעשות עול ואזהרת לא תעשה עול אינה קום עשה משפט אלא לחודה קיימא ע"כ. מבואר מדברי רש"י דדוקא קום ועשה משפט ושב ואל תעשה עול שאין השב ואל תעשה נמשך מהקום ועשה לכך חשביה בהדי ז' מצות. אבל כששב ואל תעשה נמשך מהקום ועשה כגון הכא דלאו דהשחתת זרע נמשך ממצות פרו ורבו ועיקר המצוה היא קום ועשה לא חשביה כלל בהדי ז' מצות. דלא כדעת התוס' ז"ל שכתבו דכיון דהשחתת זרע הוא שב ואל תעשה מצי למיחשביה. וצריך להבין לדעת רש"י ז"ל איך מיתרצא קושיית תוס' דמאי פריך והרי פריה ורביה דילמא לכך לא חשביה דהוי קום ועשה.

נ׳והנראה במה שכתבו התוס' בבבא מציעא [דף צ"ה ע"א] דמצינו בכמה מקומות דרך הגמרא להקשות אליבא דהוה אמינא אף דאליבא דמסקנא לא קשה מידי עיין שם. וא"כ הכא נמי קושיית הגמרא והרי פריה ורביה הוא למאי דסלקא אדעתן למיפרך למה לא חשיב הא דיום ולילה לא ישבותו ולא סליק אדעתין לחלק בין קום ועשה לשב ואל תעשה. אם כן מאי שנא דפריך אריש לקיש דאמר גוי ששבת חייב מיתה תיקשה ליה טפי מקרא דואתם פרו ורבו הנאמר בבני נח למה לא חשיב. וע"כ צריך לומר דבאמת אינם מצווים על פריה ורביה וקשה הא אמר לבני נח ונשנית [או י"ל דקשה ליה מאי פריך מגוי ששבת דלא חשביה בהדי ז' מצות נימא תני ושייר ואי קשה מה שייר דהאי שייר, שייר פריה ורביה כיון דחייבים בפריה ורביה] בסיני. אבל באמת למאי דמסיק לחלק בין קום ועשה לשב ואל תעשה באמת יש לומר דגם בן נח חייב בפריה ורביה והא דלא קחשיב בהדיה ז' מצות דהוא קום ועשה. וקרא דשובו לכם לאהליכם לא אצטריך לדבר שבמנין דכבר ידענא מקרא דבמשוך היובל ואתי שפיר דעת השאלתות.

נ״אובמאי דכתיבנא עלו דברי מהר"ש יפה ז"ל כהוגן שכתב [בבראשית רבה פרשה ט"ז] אהא דאמר ר' לוי צוהו על ו' מצות כו' וזה לשונו והא דלא חשיב בהדייהו אף על גב דנצטוה בה אדם כו' אפשר דסבירא ליה כמו שאיתא [בפרק ד' מיתות] דפרו ורבו לישראל נאמרה ולא לבני נח ואפילו תימא דסבירא ליה שהוא ממצות אדם י"ל דקום ועשה לא קחשיב כמו שאיתא [בפרק הנזכר] בטעם דלא חשיב לא ישבותו בהדי ז' מצות ע"כ. ועמד עליו הרב משנה למלך ז"ל לדחות דבריו לגמרי באמת הבנין. חדא במה שנראה מדבריו דאיכא למאן דאמר דאדם לא נצטוה כלל בפריה ורביה ופרו ורבו הנאמר באדם לברכה אתי ולא למצוה ישתקע הדבר ולא יאמר דפשיטא דלכולי עלמא במצות פריה ורביה נצטוו בני נח עד סיני כו'. גם מה שכתב בסוף דבריו דקום ועשה לא קחשיב כבר כתבתי בראש דברים אלו דמבואר מדברי התוס' דאף דקום ועשה לא קחשיב מכל מקום הוי ליה למחשבי בהדי ז' מצות בני נח מחמת השב ואל תעשה דהשחתת זרע גם בעיקר קושייתו לא קשה מידי דלא מנה ר' לוי אלא מצות הנוהגות בבני נח לעולם לאפוקי פריה ורביה דמשבאו לסיני ניטלה מהם ונתנה לישראל כו', אלה תוכן דבריו ז"ל.

נ״באולם למה שכתבתי דבריו ז"ל נכונים וברורים שודאי גם מהר"ש יפה ידע וגם ראה דליכא למאן דאמר דסבירא ליה דפרו ורבו הנאמר באדם לברכה אתי. וגם ידע דאם לא נצטוו אלא עד סיני ומסיני ואילך ניטלה מהם לא הוי ליה למיחשב בהדי ז' מצות שאין זה קרוי מצוה כיון שלא נשאר לעולם. רק ששיעור דבריו כך הוא דיש לומר דלכך לא חשביה בהדי ז' מצות דסבר כדאמרינן בפרק ד' מיתות דפרו ורבו לישראל נאמרה ולא לבני נח שנאמרה לבני נח ולא נשנית בסיני ורק עד סיני היו חייבים ואחר כך ניטלה מהם וניתנה לישראל ולכך לא חשיב ליה בהדי ז' מצות דכיון שאינו נוהג לעולם. ואפילו תימא דסבירא ליה דהוא ממצות שנצטוה אדם שיהיה כן לעולם וגבייהו גם כן מצוה והיינו כדעת השאלתות [ועיין לעיל פרק ב' מהלכות ממרים הלכה ב' שם כתבתי והוכחתי שגם דעת ר' יוחנן וריש לקיש ביבמות דף ס"ב הוא גם כן כדברי השאלתות עיין שם שהארכתי בזה] אעפ"כ י"ל דלכך לא חשביה בהדי ז' מצות משום דהוי קום ועשה דהגמרא פריך רק אליבא דסלקא דעתין. אבל למסקנא דמחלק בין קום ועשה שפיר בני נח חייב בפריה ורביה ולכך לא חשביה משום דהוי קום ועשה וכמו שכתבתי לדעת השאלתות. ודו"ק כי הוא נכון לפי עניות דעתי וברור.

נ״גוראיתי להתוס' חגיגה [דף ב' ע"ב] כתבו להוכיח דעכו"ם חייב בפריה ורביה. וסיימו ועוד דפרו ורבו אכולהו בני נח כתיב אף לכנען ע"כ. ועמד במהרש"א מגמרא דסנהדרין שזכרנו דמבואר דכל הבני נח פטורים גם כן מפריה ורביה. [ועיין הרב שבות יעקב ח"ב סימן קל"ד, והרב בני שמואל בביצה דף ה' ובחגיגה שם, והרב פני יצחק זוטא בחגיגה שם, והרב מקום שמואל בסנהדרין דף נ"ט, והרב באר היטב באבן העזר סימן א' ס"ק י"א עיין שם]. ולפי דברי הרב שאילת שלום גם דבריהם נכונים:

נ״דוהרב משנה למלך והרב טורי אבן [במילואים לחגיגה] שניהם לדבר אחד נתכוונו לתרץ קושיא זו שכונת דבריהם דכיון דעד סיני ודאי גם הם היו בכלל כל בני נח והיו חייבים ואף דכל בני נח אחר סיני יצאו מחיובם עבדים לא יצאו מחיובם כלל ולא בא אלא להוכיח דקודם סיני גם הם היו בכלל בני נח והיו חייבים וא"כ אחר סיני גם כן אף שכל בני נח כבר יצאו מחיובם הם עדיין לא יצאו מחיובם, עד כאן דבריהם ז"ל. וראיתי להרב נודע ביהודא מהדורא תניינא [חלק חושן משפט סימן י"א] כתב לו גם כן תלמיד אחד ליישב כן קושיית המהרש"א והוא ז"ל דחה דבריו וכתב דמה יועיל מה שקודם סיני היו חייבים כיון שאחר סיני יצאו מכלל בני נח, עד כאן דבריו. ולא ראה שתירוץ זה מבואר בדברי המשנה למלך וטורי אבן ושדבריהם נכונים כמו שכתבתי וכמבואר למעיין בדבריהם יותר עיין שם:

נ״הוראיתי עוד במשנה למלך שם עמד על דברי התוס' במה שכתבו דעבד חייב בפריה ורביה. דקשה ניליף גזירה שוה לה לה מאשה מה אשה פטורה אף הוא פטור. ותירץ דלא אתקוש אלא לענין מצות עשה שהזמן גרמא שהיא פטורה גם הוא פטור אבל מצות עשה שאין הזמן גרמא רק דהתורה פטרתה כל שאין הטעם שייך בו כגון הכא דהתורה מעטה אותה מדכתיב וכבשה דרך איש לכבוש ואין דרך האשה לכבוש וכיון שדרכו לכבוש הוא חייב ולא ילפינן גזירה שוה. והביא ראיה מדברי הרמב"ם [פרק י"א מהלכות עבודה זרה הלכה ב'] דעבדים ישנם בהקפה ובהשחתה ולא הנשים לפי דממעטינן לנשים לפי שאינם בהשחתה ועבדים כיון דישנם בהשחתה ישנם בהקפה. רק שמדברי מרן בכסף משנה שם לא משמע כן שכתב וזה לשונו כלומר דאף על גב שכל מצוה שהאשה חייבת העבד חייב בה בהא עדיף מאשה דאשה לא אמעיטה אלא מלא תשחית פאת זקנך ועבדים כיון שיש להם זקן ליתנהו בכלל זה ע"כ. משמע דוקא הכא דאשה לא אמעיטה רק מפאת זקנך וזו אין לה זקן אבל אם היה גזירת הכתוב שנשים אינם בהקפה גם העבדים היו פטורים ע"כ:

נ״וואני מצאתי בטורי אבן [במילואים לחגיגה] שכתב גם כן הקושיא והתירוץ רק שדחה זה התירוץ. וכתב דודאי זה אי אפשר דכיון דלא ילפינן מנשים לחייבו איך נחייבו כיון דמסברא היינו פוטרים אותו בכל המצות רק דאיכא גזירה שוה דלה לה וכיון דגם האשה פטורה מהיכי תיתי נחייבו. ודבריו נכונים וכן ראיתי סברא זו בנודע ביהודא מהדורא תנינא [חלק חושן משפט סימן י"א] עיין שם. רק במה שהשיב בטורי אבן שם גם על דברי רבינו בהלכות עבודה זרה [פרק י"א] בדין הקפה והשחתה. אני תמה שהרי מרן בכסף משנה שם כתב טעם אחר וכמו שכתבתי לעיל וא"כ דברי רבינו נכונים רק שדברי המשנה למלך דחויים:

נ״זודע דעדיין יש נפקא מינה בדין דמשנה למלך להיפך. אם במצות עשה שהזמן גרמא כתיב קרא שהם חייבים העבדים פטורים דבהא ליכא לגזירה שוה דלה לה כיון דגבייהו ליכא האי טעמא דגבי נשים וא"כ ליכא גזירה שוה דלה לה והרי הם פטורים. ונראה לי להביא ראיה לדין זה ממה שכתבו הבית יוסף באורח חיים [סימן תרפ"ט] והלחם משנה [ריש פרק א' מהלכות מגילה] שנשים חייבות במקרא מגילה לא עבדים לפי שהנשים גם כן היו באותו נס לאפוקי העבדים. הרי מבואר להדיא כמו שכתבתי:

נ״חאמנם לפי עניות דעתי בלאו הכי יש לתרץ קושייתם עם דברי הט"ז יורה דעה [סימן רס"ז ס"ק י"ח] הקשה על דברי הטור שכתב בשם רבינו דעבדים צריך לשמה כמו נשים והקשה למה הוצרך לומר כן בשם רבינו הרי מפורש בגמרא דגיטין [דף ט'] ותירץ דמגמרא שם אין ראיה דיש לומר דהתם אזיל אליבא דר' שמעון בן אלעזר בקדושין [דף כ"ג] דאית ליה הגזירה שוה דלה לה אבל אנן קיימא לן כר' מאיר בקדושין שם דלית ליה האי גזירה שוה ולדידיה אין צריך לשמה לכך כתב בשם רבינו דאנן קיימא לן כר' שמעון בן אלעזר, עד כאן דבריו. וא"כ יש לומר דהירושלמי שהביאו התוס' אזיל אליבא דר' מאיר. והתוס' שדחו היש מפרשים אף דאנן קיימא לן כר' שמעון בן אלעזר מכל מקום בעו לאוקמי דברי ב"ש כדברי הכל. ולפי זה לדידן ודאי דאין הלכה כדברי התוס' כיון דאית לן הגזירה שוה דלה לה וא"כ לדעת השאלתות דבן נח חייב בפריה ורביה הוא הדין עבדים. וכן להחולקים דפטור הוא הדין עבד כן נראה לפי עניות דעתי:

נ״ט(אמר המעתיק הנזכר לעיל שלמה גבריאל בהרמ"ז זצ"ל. ע"כ אות באות מכתי"ק על הרמב"ם. ועתה אעתיק עוד מה שמצאתי בכתב ידי קדשו גם כן באותו הכרך שכתב בטל ילדותו בהיותו כבן י"ג שנה כנ"ל הערות וחידושים נפלאים על הרי"ף ותוס' ר"י מסכת ברכות ועל הרי"ף והר"ן והמרדכי ושלטי גבורים מסכת שבת. אבל זאת למודעי כי ההערות והחדושים אלו נכתבו מתחת ידי רבינו זי"ע בקיצור נמרץ והמבינים בעם צריכים לדקדק בהם הדק היטב ואז ינעמו לחיך הטועם בהם ויאמרו האח לנפשם ולכן אף באיזה מקומות קושי הבנה לכאורה לא רציתי חס ושלום לשלוח בם ידי יד כהה והדיוט. והעתקתים אות באות כפי אשר כתובים בהכתי"ק וכפי הנראה שרבינו הקדוש הכהן הגדול המחבר זי"ע עוד כד הוי טליא כבר כתב בהערות אלו בגליון ספרי הרי"ף אך אחר כך למען יעמדו ימים רבים לקטם אחת לאחת משם וכתבום בייחד בכרך הזה. ולכן כתוב בכל הערה בלשון נ"ב, עוד זאת אודיע שרבינו רשם הדפין על פי ספרי הרי"ף אשר נדפסו יחד בכרכים בלי הש"ס ודי למבינים):