אור זרוע לצדיק, ענין גלות מצרים ז׳Ohr Zarua LaTzadik, The Egyptian Exile 7

א׳אכן נודע הדבר. ודרשו רז"ל שנודע לו טעם השעבוד בשביל לשון הרע. כי ענין השעבוד התחיל הנה עם בני ישראל רב וגו'. רצה לומר בשביל שהם עם מיוחד בני ישראל וכמו שאמרו ז"ל בשביל ארבעה דברים נגאלו שהמכוון בהם שלא רצו ישראל להתאחד עמהם בשם ולשון והתחתנות שזה המכוון בגדורים בעריות כמו שזכרו על זה אחת היתה ופרסמוה שרצה לומר עם מצרי. ועל ידי זה החל מורא מצרים ושעבודם בהם כי ישראל החזיקו עצמם ביחוס שהם בני ישראל. ולברר זה היה גלות מצרים לברר יחוסם שאמת הוא שהם מיוחסים והם זרע קודש כמו שכתבתי לעיל [אות א'] שזה ענין גלות מצרים.

ב׳ולכך התחיל בפסוק ואלה שמות לספר יחוסם שזה ענין גלות מצרים לברר ענין יחוס ישראל שהוא אמת שאין להם להתערב בגוים כי הם מיוחסים. ולכך התחלת מסכת פסחים אור לארבעה עשר ללמד שלא ידבר לשון מגונה כדאיתא בגמרא עיין שם. והיינו כי שלימות הלשון מורה על שלימות היחוס כמו שאיתא שם בכהן שאמר כזנב הלטאה ומצאו שמץ פסול [ואית דאמרי שחץ פסול ופירש רבינו חננאל ע"ז. זה מורה גם כן העדר היחש כידוע מדברי הרמב"ן על פסוק שורש פורה ראש] ובמגילה עד שאת בודק בתועבות ירושלים כו' ובדקו אחריו ומצאו עיין שם. ובקדושין מיחסותא דבכל שתיקותא עיין שם.

ג׳וזהו התחלת המסכתא להורות ענין המכוון ממסכת זו שהיא ענין הפסח ללמד לשון נקיה שהוא היחוס הברור. כידוע ענין פסח הוא בלתי שום השתדלות רק מצד רצון השם יתברך כטענתם הללו עובדי ע"ז כו' רק שהשם יתברך נגלה והושיעם. זה מצד יחוסם שמצד זה שורשם טוב וקדוש וכמו שנתבאר לעיל כמה פעמים. וכן מורה מצה שנקרא בזוהר מיכלא דמהימנותא רצה לומר אמונה כמו שנאמר כי לא חמץ כי גורשו וגו' וגם צידה לא וגו' רק האמינו בד' שיפרנסם. ואמונה מצד ירושת היחוס כלשון רז"ל מאמינים בני מאמינים [ואתה אין סופך להאמין מצד לשון הרע שדברת על בני זה מורה חסרון ביחוס כנ"ל לכך אין סופך להאמין. והחסרון מצד בתיה שגדלתו ויתרו חמיו]. וכנודע שכנסת ישראל נקראת אמונה וכמו שכתבתי במקום אחר על ואמונתך בלילות. וכן הפסח נאמר בו למשפחותיו שתלוי ביחס וכל בן נכר לא יאכל בו וכן ערל [שהערלה נקראת על שם הגוים כמו שאיתא בנדרים]. ששם הפסח לשון דילוג על שם ופסחתי וגו' בעת מכת בכורות שבכור הוא המיוחס בבנים וגילה שיחוסם שקר. אבל יחוס ישראל אמת לכך ופסחתי וגו' כדרשת רז"ל שאפילו בית ישראל באמצע מכל מקום אי אפשר ולהיות שייכות זה לזה ולהיות אחד. ולכך נקרא החג בשם פסח ובלשון התורה חג המצות. כי מצה הוא השתדלות ישראל מצד יחוסם והוא האמונה ופסח הוא מעשה השם יתברך מצד יחוסם במה שפסח על בתי וגו' והוא על דרך את ד' האמרת וד' האמירך. ובפסח שנעשינו לעם בתורה שבכתב שמצד השם יתברך נקרא חג המצות היחוס שמצדינו. ובתורה שבעל פה של בני ישראל נקרא פסח שייכותינו להשם יתברך בחג זה שמצידו.

ד׳ואמרו ז"ל שהגדי היה אלהי מצרים לכך נצטוו לשוחטם. פירוש, כמו שכתבתי לעיל [אות ו'] כי במצרים היו כל חכמות ועמדו על סודי כל המצות רק היו חכמים להרע ועשו מטוב רע ולהיפך. וכן אמרו על ענין הגדי בעשיית קרבן פסח [שהיה כבר נגלה למי שחננם ד' חכמה כמו שכתבתי לעיל על פסוק שני גדיי עזים אחד לפסח] שעל ידו הוא התייחדות להם להשם יתברך לכן הם טעו לעבוד לו [ופירוש לכך נצטוו. פירוש, מאותו טעם שהם חשבוהו לאלו"ק מאותו הטעם נצטוו]. שעיקר ההבדל בין האומות לישראל שהם נותנים כבוד לסבות אמצעיות ואנחנו משיבים כל הכבוד לסבה ראשונה ולא לאמצעיים כגון השתדלות בעולם הזה במשא ומתן וכיוצא הוא האמצעי שאנחנו יודעים שבאמת הכל מהשם יתברך והם חושבים שיש ממש בסבה זו לבד. וכן ענין הגדי הוא סבה אמצעית על ידו נרמז שאנו עמו ופסחתי וגו' והם עבדו לו שחשבו שיש בו ממש להועיל על הפסיחה שהיה אחר כך על ידו. [ולכך אין נשחט ונאכל אלא למנויו כי מסתמא הכל מסודר מלמעלה מי המנויים על זה ומי על זה שיחוסם משתוה ודומה ויכולים להזדוג ביחוסם יחד]:

ה׳ולכך רק הפסח שלא לשמו פסול כי בפסח שלא לשמו רצה לומר שאין יחוסם והיותם עם מיוחד לד' אמת ומנתק הקרבן לענין אחר. ולכך פסול כי אם היחוס בטל אין מקום לקרבן כלל כמו שנאמר בכל ספר ויקרא דבר אל בני ישראל [וכן עיקר העבודה בכהנים שהם המיוחסים כמו שאמרו ז"ל בפסחים בת כהן לישראל כו' ופרק קמא דכתובות גבי אלמנת כהונה ובשאר דוכתי כהנים נהגו סלסול בעצמם ובכתובות וכהן הוא פירש"י מיוחס. כי הם מובחרי היחוס מיוחסים שבמיוחסים והעבודה ביחוס תליא ולכך תחלה היתה העבודה בבכורות שהם מייחסי הבנים כמו שכתבתי לעיל. וכן אהרן נבחר מתוך נבחרים לכך הוא מיוחס לכך נאמר תומיך ואוריך בו שהוא השראת רוח הקודש כמו שאמרו ז"ל אין השכינה שורה אלא על משפחות המיוחסות] צו את בני ישראל כו' הכל אצל ישראל דייקא:

ו׳ועיין בפרק תמיד נשחט [פסחים ס"ב ב'] ר' שמלאי כו' ניתני לי מר ספר יוחסין [ועיין שם תלתא ירחי ותלת שני אינו על צד ההזדמן. אבל חשבון תלת מכוון כי יחוס ישראל רצה לומר שגופם בשר הקודש הוא מצד שלשת האבות וכמו שאמרו ז"ל ריש במדבר רבה הביאו לי ספרי יחוסיכם כמו שבני מביאים. ולכך הם שלש מדרגות ביחוס. ונגדם יש שלשה מיני יחוסים שהם שלשה כתרים שזכרו ז"ל כתר תורה וכהונה ומלכות שהכהנים מיוחסים כנ"ל. וכן מלכות בית דוד מיוחסים כמו שאיתא בקדושין בכל התמנות וביחוד באסטרטיא של בית דוד. וזה ענין ויעש להם בתים שדרשו רז"ל בתי כהונה ומלכות כי גזירת הבנים היות להעביר יחוסם שיתערבו בנותם בעמי הארצות ולא יהיו עם מיוחד והם לא שמעו לזה וזכו לשני יחוסים היותר נבחרים כנ"ל. ויחוס השלישי הוא משפחת תלמידי חכמים כענין ומשפחות סופרים יושבי יעבץ [שבאו מיתרו והיו משפחה מיוחסת אחר כך]:

ז׳וזהו כתר תורה שמונח לכל. והם נגד שלשת האבות לכהונה זכה אברהם כמו שאמרו ז"ל על פסוק ואתה כהן לעולם ויצחק לתורה כמו שכתבתי לעיל [אות א'] ויעקב למלוכה כמו שנאמר ומלכים מחלציך יצאו. ולכך היה מספר תלת. והוא ביקש ירחי מונה ללבנה שרומזת לישראל שמקבלים השפעתם מהשם יתברך. ושני הוא לחמה הרומז להשם יתברך המשפיע אורו לכנסת ישראל כמו שנאמר כי שמש ומגן ד'. והיינו כמו שכתבתי לעיל בשני רמזי היחוס מצה ופסח, מצה מצד ישראל ופסח מצד השם יתברך. והוא השיב לו תלת שני נגד פסח לכן היתה שאלתו בקרבן פסח] כו' עיין שם דאחר כך שאל מה בין לשמו ושלא לשמו לאוכליו ושלא לאוכליו יעויין שם:

ח׳והוא שאלה נוגע לספר יוחסין כי שלא לשמו הוא העדר היחס ממיוחסים כנ"ל. ושלא לאוכליו הוא שימת היחס על מי שאינו מיוחס [ויש בזה הרבה מדרגות ערלים וטמאים [כמו שכתבו התוס' במשנה בשם ר"י עיין שם] וחולה וזקן. כי יש כמה מדרגות גם בישראל שיקלקלו יחוסם כגון על ידי ע"ז כמו שנאמר רק כהני הבמות כו' שנפסלו מכהונתם ויחוסם וזהו נגד ערלים. ויש מצורע שמשתלח חוץ למחנה ישראל רצה לומר שאינו מכלל יחוסם כמו שדרשו רז"ל המוציא רע כנ"ל דלשון הרע מורה על קלקול היחוס וזהו טמאים. וזהו הכל מצד עצמו. ויש שהוא אין בו שם קלקול מצידו רק כגון ממזר לא יבוא בקהל ד' ואף על פי שאביו ואמו מישראל יחוסו מקולקל וזהו חולה שאין יכול להגיד יחוסו. ויש גדולה מזו שאינו מחמת שום חולי וחסרון רק שאין בו כח להגיד יחוסו כמו עשרה כהנים שפירש אחד מהם ובעל הולד שתוקי מדין כהונה וכן בהחולץ מ"ב א' וברש"י דאין השכינה שורה על ספק בן ז' לראשון ספק בן ז' לאחרון מקרא דלך לאלקים ולזרעך אחריך שהוא מיוחס גמור ואין בו שום חסרון רק שאין יכול להגיד יחוסו. וזהו נגד זקן] ומקצת שלא לשמו פסול אבל מקצת אוכלין כשר [כדמסיק שאינו בצבור כביחיד רצה לומר כי בכלל צבור אי אפשר להיות מיוחס כי כלל הכנסיה מכונה לעולם כנסת ישראל בצירוף כל הפושעים ומקולקלים שבתוכה]. וביקש לדעת טעם זה כדי לידע בענין דרשות היחוס שגדול עונש המגרע יחוס מהמוסיף ביחוס. והשיב לו הטעמים עיין שם והם מובנים ואין כאן מקומו להאריך:

ט׳ואמר אחר כך מיום שנגנז ספר יוחסין תשש כו'. תשישת הכח הוא על ידי הרחקת המיוחסים [כמו שאיתא משפחה אחת היתה ורחקה בן ציון בזרוע משפחה אחת כו'] שנתדלדלו זרועות התורה. כמו שאיתא בקדושין כי באסטרטיא של מלך היו בודקין ביחוס שזכותן וזכות אבותן מסייעתן. וכך הוא במלחמתה של תורה כמו שאיתא חילך לאורייתא. ועיין שילהי סוטה משמת רבי עקיבא בטלו זרועות התורה היינו כמו שכתבתי לעיל [אות ה'] כי אף על פי שהיה ר' עקיבא בן גרים זכה ליחוס והוא על ידי כתר תורה שמונח לכל כנ"ל ודוגמת אברהם אבינו ע"ה ראש הגרים והוא ראשית היחס, וכמאמר החכם לאחד, אתה סוף יחוסך ואני תחלת יחוסי]. וכהות מראית עיניהם רצה לומר העדר ראיית השכינה כידוע בכמה מקומות וכמו שנאמר ויחזו את האלקים זהו על ידי קירוב שאין מיוחסים כמו שאמרו ז"ל דאין השכינה שורה אלא על משפחות מיוחסות. ומה שאמר אחר כך בין אצל לאצל עיין שם בדברי הימים שם הוא השלמת יחוס עזרא ומבאר מדורו ומספר דרך כלל ואחר כך חוזר למקצת יחס עד אצל. עיין שם בדברי הימים והוא כולל כל יחוס הדורות ואין כאן מקום להאריך בזה:

י׳והמורם כי יציאת מצרים הוא בירור יחוס ישראל שהם מיוחדים עם מובדל ומופרש להשם יתברך והגלות לברר זה. ולכך היה הגלות עבדות שעבדים אמרו ז"ל ביבמות דאין להם ייחס כלל רק כפר בן בקר. שטענת מצרים ורצונם היה ממש להיפך דוגמת דוד המלך ע"ה שהוא עיקר יחס ישראל כמו שנקטו רז"ל בכמה מקומות למשל על יחוס בן מלך בני מלכים. כי היחוס היותר גדול הוא המלך ורצו שונאיו לפוסלו מקהל ד' שהוא העדר היחס לגמרי. והיה זה על ידי ההיפוך. רצה לומר כי שונאי דוד היה עיקרם בעלי לשון הרע כנודע שזה מורה על העדר היחס כמו שכתבתי לעיל וכל הפוסל במומו פוסל ורצו לפסול דוד בזה. וכן המצרים הם ערות הארץ ביחוד וכמו שכתבתי לעיל [אות א'] ורצו להשתעבד בישראל לפוסלם במומם לחשוב על ישראל שהם נעדרי היחס. ונשתלשלו למצרים על יוסף שהוא חטא בלשון הרע שהביא דבתם רעה שזה מורה על חסרון ביחס כנ"ל:

י״אומצד הזה נמשך הגלות כי לעולם הגלות הוא מפני שיש טענה קצת על זה. וכן בדוד המלך ע"ה אמרו ז"ל בשבת אלמלא קבל דוד לשון הרע לא נחלקה מלכות בית דוד [ואף על גב שזה היה אחר כך. כהאי גוונא אמרו ז"ל באליאב שמאסו ד' מפני הכעס אף על פי שהיה אחר כך רק מסתמא היה בו חסרון זה שמצידו היה מוכן לכך. וכהאי גוונא בישעיין טמא שפתים אנכי ובתוך עם טמא שפתים וגו' וטומאת שפתים שלו היה מה שקרא אחר כך לישראל עם טמא שפתים כמו שכתבתי במקום אחר]. שהיה היחס שלם ולא נחלק רק מפני חסרון זה אף על פי שהיה בקבלה ולא בטבע עצמו מכל מקום הוא חסרון וגרם דבור עליו גם כן ולא בפועל וכן נחלק ולא ניטל לגמרי. אבל ישראל במצרים נשתעבדו בפועל כי היה חסרון גם כן בפועל:

י״בותיקונו דברי תורה כמו שאמרו ז"ל בערכין וזאת תורת המצורע מאי תקנתיה יעסוק בתורה וכתיב מרפא לשון עץ חיים. וזה שנאמר בי מלכים ימלוכו רצה לומר כנ"ל שכתר תורה מונח לכל שעל ידו יוכל כל אחד לזכות ליחוס ולהגיע למדרגת מלך שהוא היחוס היותר עצום כנ"ל וכענין בני יתרו. וזה ענין שני מיני יחוס שמירת הברית והוא היחוס בפועל שזרעו מיוחס אחריו. והוא היחוס הנגלה לכל אבל מכל מקום יוכל להיות שורש פורה ראש שיתקלקל על ידי זה בפרט על ידי היחוס כענין עשו מיצחק. ולשון הרע הוא סימן לחסרון ביחוס עצמו כנ"ל. אבל שמירת הלשון זה לאות על יחוס בעצם ושורש ואף על פי שאינו מגזע היחס בפועל. ומכל מקום שני מיני היחוס מתאחדים כנודע מספר יצירה דברית הלשון וברית המעור מכוונים זה נגד זה. ומכל מקום בעולם הזה הם זה נגד זה רצה לומר נגדיים כנודע כי הם מדרגת יוסף ודוד. יוסף הוא ברית המעור שומר הברית כנודע. ודוד ברית הלשון כנודע כמו שאיתא מלכות פה תורה שבעל פה קרינן לה כו'. וכמו שיוסף ניתן במצרים ובבית אדונתו כדי לצרפו כך דוד המלך ע"ה ניתן בדור המלא לשון הרע, כמו שאמרו ז"ל בירושלמי דפאה, ובשוחר טוב, על פסוק תשמרם מן הדור זה לעולם עיין שם. והוא היה לשונו מלא שירות ותשבחות. ואמרו ז"ל בפסחים דלכך זכה יהורם למנות עם מלכי יהודא לפי שלא קיבל לשון הרע והיינו דזה מדרגת מלכי יהודא כנ"ל:

י״גוזכו שניהם למלכות. אבל הם שונאים זה לזה כי בכל אחד יש חסרון משלימות חבירו. ביוסף לשון הרע כנ"ל ובדוד שמירת הברית כנודע. ולעתיד נאמר אפרים לא יקנא את יהודא ויהודא וגו' שישלמו שניהם [ומשיח בן יוסף יהרג ויחייהו משיח בן דוד כענין מרפא לשון עץ חיים. ומשפט לשון הרע בהריגה כמו שאמרו ז"ל דקטיל שלשה. ובמקום אחר הארכנו בזה שדוד המלך ע"ה נגד לשון הרע כמו שאמרו ז"ל דלשון הרע נגד עבודה זרה גילוי עריות ושפיכות דמים והם נגד שלשה אבות שבקדושה ודוד נגד לשון הרע ואין כאן מקומו להאריך]. אבל בהתחלה היה בכל אחד חסרון כנ"ל. ומצד יוסף נמשך הירידה למצרים כנ"ל שאף על פי שהיו גדורים בעריות כמו שאמרו ז"ל והיו מתוקנים בברית המעור ויחוס המשפחיי. יחוס עצמם לא היה מתוקן עדיין כנ"ל. ולכך היה הגלות שעל ידו נגאלו וזכו לתורה שהוא התיקון ומרפא לשון ויחוס עצמיי כנ"ל. ומיד בלידת משה שהוא כח התוריי התחיל זה. ולכך הרג למצרי שאמרו ז"ל שהוא אביו של מגדף שהוא קלקול הלשון היותר עצום שתו בשמים פיהם. על ידי שהיה בו איש מצרי נעדר מתיקון ברית המעור ויחס המשפחה שבאמת תלוים זה בזה וכמו שאמרו ז"ל שעל ידי שהיו גדורים בעריות נגאלו ממצרים וזכו גם כן לתיקון הלשון וזה לא זכה. ומצרי זה היה היותר מקולקל בלשון והוא יחוס עצמו ולפיכך הוא שרצה לקלקל גם היחס תולדיי ואין עוד יותר כמו שאמרו ז"ל. ולפיכך משה רבינו ע"ה שהוא מרפא לשון הרגו וביער מקולקל כזה מן העולם:

י״דואמרו ז"ל שבדבור הרגו בהזכרת השם. היינו שעל ידי קדושת הדבור נסתלק ונכלה ממילא קלקול הדבור ועל ידי הזכרת השם בקדושה נתבטל הגדוף לשם. ולכך ויטמנהו בחול ואמרו ז"ל בישראל כו' שההטמנה שלו שלא יתפש על ידו הוא על ידי שישראל הם נעדרי לשון הרע והם ראוים לגאולה ולאבד מקולקלי הלשון. אבל כשנמצא טענה על ישראל שהם בעלי לשון הרע אז ממילא נודע הדבר כי עדיין לא הגיע זמן תיקון הלשון ולאבד המקולקל ונתחייבה לו הבריחה. כמו שכתבתי במקום אחר על הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין כי מצד שראה הדבר הראו לו מן השמים שהוא צריך תיקון בזה. [וכל שכן מי שאירע לו הדבר עצמו בשוגג או באונס, ולכך לישנא תליתאי דקטיל שלשה גם הנאמר עליו כי מסתמא יש בו גם כן מזה. [וכמו שכתבתי לעיל בדוד המלך ע"ה גם כן] כי לולי כן לא נאמר עליו. וכן בשלומית בת דברי זו שבעלה המצרי בשוגג כמו שאמרו ז"ל כסבורה שהוא בעלה. מכל מקום דרשו רז"ל במקום אחר שהיתה מפטפטת בדברים שלום עליך כו' והוא חסרון בלשון לכך באה לזה. ויצתה סריותה על ידי בנה המגדף והוא תיקונה. ותיקונו הוא מה שנסקל ומיתתו כפרתו כי עונש לשון הרע הריגה כנ"ל דקטיל תלתא שהוא דוגמת רציחה חץ שחוט לשונם ומיתתו בסקילה שהוא על ידי הכאה כי על ידי לשון הרע נמשך הכאה וכמ"ש כאן במצרי ובאנשים נצים]:

ט״ווכמו שכתבתי לעיל דמשה רבינו ע"ה חטא גם כן במה שאמר והן לא יאמינו דלקה בצרעת כמו שאמרו ז"ל ולכך ברח וגלה דגלות מכפרת [וכן כל הגליות דישראל להתם לשון הרע. ואז יבוא משיח שהוא תיקונו ומרפא לשון כנ"ל] כמו ההורג בשוגג כנ"ל דלשון הרע דוגמת רציחה. ומתחלה נגזר עליו הריגה כמו שדרשו ז"ל על פסוק ויצילני מחרב פרעה ופטרו על ידי גלות כענין תשובה שמתחלה נעשה מזדונות שגגות ואחר כך נעשה זכיות. כי משם נגלה אליו ד' לגאול כי היה מקום מוכן לכך הר האלקים חורבה כמו שאיתא בזוהר שההר למשה היה דוגמת אבן השואבת מתכת עיין שם. ועל ידי גלותו דייקא בא למקום ההוא כי מסתמא אין שום דבר במקרה ורק על ידי גלותו זכה לבוא לאותו מקום [על דרך שאיתא איזהו חכם המכיר את מקומו. והגיע אז לחכמה] כי אז נעשו מזדונות זכיות להלשון הרע שלהם שעל ידו ברח וזכה להנזכר לעיל ולהביא גאולה לעולם על ידי הלשון הרע דייקא:

ט״זועדיין לא נתקן לגמרי עד עת מתן תורה שהיא מרפא לשון לגמרי. ולכך אז היה חרות ממלאך המות כדרשת רז"ל כי מצד לשון הרע הוא המות כמו שנאמר מות וחיים [היא התורה] ביד הלשון, ולכך באה מיתה לעולם על ידי נחש על ידי לשון הרע כדרשת רז"ל ואדם הראשון שקבלו. וזהו לישנא תליתאי דקטיל שלשה הוא לשבר את האוזן על דרך משל שאמרו רז"ל כביכול עמו אנכי בצרה וכן בצרת המיתה שגם היא לא יצתה מכלל הצרות. והוא כידוע מטעם האריז"ל בסוד שבירתן של כלים זו היא מיתתן כענין מלכי אדום דמיתו. וארעא איתבטלית אבל לא מיתה כי דוד מלך ישראל חי וקיים רק לפי שעה יש ביטול. וזהו השלישי שנאמר עליו ואין כאן מקומו להאריך:

י״זומשה רבינו ע"ה נולד מעמרם שאמרו ז"ל שמת בעטיו של נחש. רצה לומר שהיה נקי לגמרי רק מאותו שורש לשון הרע של נחש שנשרש בכל העולם לא היה נקי. וכן משה רבינו ע"ה לא היה בידו רק אותו שורש לבד [והוא דוגמת משיח שנאמר בו חליינו הוא נושא. וכן משה רבינו ע"ה סבל עונשי כל ישראל עבור לשון הרע עד ששבו לזכיות אבל השורש לא תיקן עדיין]. ומחמת זה אמר והן לא יאמינו [ורמז על ישראל שעדיין השורש לא נתקן ומצד זה יוכל להיות חסרון באמונה כמו שכתבתי לעיל באדם הראשון שמצד הנחש נמשך לו אחר כך חסרון באמונה חס ושלום] והשיב לו בנחש כדברי רז"ל שרמז לו תפס אומנת נחש שעדיין לא תיקן השורש עד מתן תורה. ואז היה גאולה שלימה ממלכיות וממיתה אלמלא חטאו [במה שדברו באלקים ובמשה שהוא קלקול הלשון] וחזר הקלקול של נחש עד ביאת משיח שעליו נאמר חיים שאל ממך נתת לו ורצה לומר החיים שביד לשון:

י״חומשיח בן יוסף שמקודם. הוא כענין משה רבינו ע"ה עד ביאתו להר אלקים חורבה שהוא יתקן הכל רק עטיו של נחש נשאר [שזה אי אפשר ביד יוסף כנזכר לעיל]. וזה יהיה על ידי בן דוד שהוא תיקון הפה ותורה שבעל פה לגמרי. ואמרו ז"ל שהוא יהיה נגלה ונכסה כמו משה רבינו ע"ה. והוא כטעם מזדונות שגגות ואחר כך זכיות [וכן דוד המלך ע"ה גרשוהו מהסתפח בנחלת ד' בינתים. שארץ ישראל לדוד כמו הר אלקים למשה דוגמת אבן שואבת כנ"ל. וזהו טוב מאוד זה מות שממנו דייקא ימשך חיים ומלשון עצמה שהיה מות בידה יהיה חיים בידה [אבל המות עצמו לא ישוב חיים כי אם כן היה קיווי לכל האומות גם כן חס ושלום. ועל זה אמרו ז"ל על פסוק ונחש עפר לחמו שהנחש אין לו תיקון והבן זה היטב] ואז יבולע המות לנצח ומחה וגו':

י״טסליק מכתי"ק