אור זרוע לצדיק, ענין גלות מצרים ו׳Ohr Zarua LaTzadik, The Egyptian Exile 6
א׳ותקרא את שמו משה כי וגו'. ובדברי רז"ל כמה גדולים גומלי חסדים שכמה שמות היה לו ולא נקרא אלא בשם שקראתו בתיה. כי שם בכל מקום מורה על עצם מכוון הדבר ההוא ועצם משה הוא התורה שקרויה מתנת חלקו הוראת חלקו ששייכה לו. וידוע מטעם האריז"ל על לשון רז"ל משה שפיר קאמרת שהוא שורש הדעת שבכל התלמידי חכמים שבכל הדורות מישראל. כי נפש משה הוא הכוללת ענין התורה כלל. ואמרו ז"ל אין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל וזהו ענין נפילת משה רבינו ע"ה ליאור והמשכתו ממנו. וביאור זה כידוע מטעם חכמי האמת כת הקודמין ז"ל כי התורה נפלה בגלות מצרים והוצרכו בני ישראל לגלות לשם ולהוציאה משם ועיין שם באורך:
1
ב׳וביאור דבר זה כידוע מה שכתב הרמב"ם במורה נבוכים טעמי המצות שנתגלו לו על פי מה שראה ספרי הצאבא הקדמונים מחוקי העבודה זרה וראה שרוב המצות הם לנגדם עיין שם באורך. ואמת דבר, אבל מה שעשה סבה הוא מסובב כי ענין התורה הוא לימוד דעת לאדם כיצד יתנהג ולא נבראת תיכף בעולם בעת הבריאה להנהגת אדם וצאצאיו. ע"כ כי נתנה השם יתברך בעולם על ידי השכל שברא השם יתברך יתרון לאדם מן הבהמה על ידו יוכל להגיע לכל הנהגה התוריית כאשר יתן לבו רק לדעת את ד' ואת דרך עבודתו. כידוע מאברהם אבינו ע"ה שאמרו ז"ל שקיים כל התורה כולה עד שלא נתנה ואמרו נעשו שתי כליותיו כשני מעיינות. ונמצא החכמה שנתן השם יתברך באדם היא התורה שנתן בעולם רק שעל ידי יצר לב האדם מטה חכמתו לרע רצה לומר ונעשית לו סם המות כי הם ממש האומרים לרע טוב וגו' [כענין וחלופיהם בגולם]:
2
ג׳וזה ענין נפילת התורה למצרים על ידי חטאי דור המבול והפלגה כנודע מדברי המספרי קדמוניות כי ראשית החכמות כולם היו במצרים על ידי חכמי המצרים הקדמונים ואחר כך [בזמן גלות בכל ומעט קודם] בארץ כשדים ואחר כך ביון [בימי שמעון הצדיק ותורה שבעל פה כמו שכתבתי לעיל אות ה']. ובאותה האומה שרבתה החכמה הוא שנתפשטה לשם רבוי החכמה שברא השם יתברך ונתן לאדם רק שהם לרוע מזגם נתהפך להם לרע והיו חכמים מופלגים בחכמות עולמיות וגם כן בחכמת הכישוף. כי ענין החכמות אצל האומות הוא כפי ענין החכמה אשר השם יתברך נותן בעת הזאת למשפיע בעולם הזה אשר אצל בני ישראל הם משיגים בענין זה הנקודה האמיתית שבה המכונה תורה. וסביב רשעים יתהלכון הרחק מן האומות. וכפי ענין השפעת אור חכמה היוצא מן השם יתברך באותו זמן ובאותו דור [הכל במידה ובמשקל כנודע] כך הוא ענין החכמה שבין האומות באותו זמן. וכך הוא הדברי תורה היוצאים מפי חכמי ישראל באותו זמן הכל מכוון:
3
ד׳ולכך נשתנית החכמה מן מצרים ליון כהשתנות תורה שבכתב מתורה שבעל פה שממש החכמות מכוונות נגדם. וכן נשתנו החכמות בעמים בין זמן חכמי התלמוד לזמנינו וכן בכל דור ודור ודברים אלו עמוקים וארוכים אין כאן מקומם]. ובלעם בראש בזה כנודע לכן אמרו ז"ל אבל באומות העולם קם ומנו בלעם. שהיה דוגמת משה רבינו ע"ה שהיה עצם ומקור לשל חכמת התורה כך הוא היה עצם ומקור לכל חכמת מצרים:
4
ה׳ובאופן שבמצרים היה כל דבר חכמה ומדע שנתן השם יתברך בכח שכל אנושי לדעתו. רק שהם לא זכו ונעשית להם סם המות והיו חכמים להרע והם האומרים לרע טוב כו' כנ"ל מהרמב"ם. דאצלם כל העבירות מצות שהם השיגו בחכמתם גם כן כל ענייני המצות כולם התוריות גם כן והתחכמו לדעת ענין הכלאים והדם וכיוצא. רק שענין התורה הוא להזהיר האדם שיהיה דבוק בחיי עד ובלתי משוקע בחיי שעה של עולם הזה. והם תשוקת לבם ממש להיפך להשתדל בתשוקות והצלחות המדומות של עולם הזה ככל האפשר ולכך הם נשתמשו בחכמתם לצורך הצלחת העולם הזה לבדו ושבו אצלם כל המצות עבירות והעבירות מצות. אבל משה ובני ישראל שהיו במצרים והשיגו גם כן חכמה שנתן השם יתברך בהם השתמשו בחכמתם לרצון השם יתברך והשיגו על ידי זה התורה:
5
ו׳וכשנולד משה נתמלא הבית אורה. רצה לומר שנולד אור מופלג מחכמה כזו בעולם. אבל הושלך ליאור כידוע שהתורה קרויה מים וכך כל החכמות והתשוקות העולמיות אלא שהם קרויים מים הזדונים ויאור מצרים והושלך אור התורה ליאור הזה. ואחר כך משוהו לאור תורה מיאור הזה על ידי מצרים עצמם כי המשוי זו נעשית על ידיהם. כידוע מאמר רז"ל תורה תחלתה גמילות חסדים וסופה גמילות חסדים רצה לומר כי תכלית חכמת התורה להטיב לברואים והם היו חכמים להרע והעיקו לבריות. זהו הבירור שאין חכמתם שלימה כי לא תוהו בראה והשם יתברך ברא העולם להטיב ולא להעיק ולהציר בריה לזולתו. ומצד הבירור הזה הגיע המשפט להתגלות אור האמת בעולם שהוא החכמה להטיב. ולכך היתה התגלותו על ידי גמילות חסדים [שגמלתו בתיה] שהוא התחלת התורה כנ"ל:
6
ז׳וכללות העקה זה מפורש בתורה רק שתי מיני העקות ההעבדה בחומר וגו' וגזירת הבנים. כי כלל התורה נחלק לשנים מצות עשה ומצות לא תעשה את זה תעשה וזה לא. ויסודם אנכי ולא יהיה שהמכוון בהם עבדיי ולא עבדים לעבדים, אנכי הוא עבדיי לעשות מה שהוא רצון השם יתברך, ולא יהיה רצה לומר ולא עבדים לעבדים לעבוד הזולת ולעשות מה שזולת רצון השם יתברך ועבודתו. זהו המכוון מכל התורה כולה. ואנכי קודם כי מתחילה צריך להיות עבדיי ואחר כך ולא כו' דבלאו הכי כל אחד בהפקירא ניחא ליה ושלא יהיה משועבד לשום דבר. רק אם אינו נושא גם כן עול עבדות השם יתברך מקודם זהו אפקורס ועל זה אמרו כל הפורק עול תורה נותנים עליו עול מלכות כו' כי אין להקדים ולא עבדים כו' טרם עבדיי.
7
ח׳וההתחלה של עבדיי היו בעת יציאת מצרים שנלקחו לעם. והשלימות של ולא עבדים לעבדים זה יהיה בעת ביאת המשיח. ולכך אנכי אינו בלשון ציווי כי ההתחלה מהשם יתברך שנתן תורה מן השמים לעמו ישראל מצידו. רק השתדלותם הוא בתורה שבעל פה שהוא נגד לא יהיה כמו שכתבתי מזה במקום אחר באורך. וכמו ששמעתי כי משה רבינו ע"ה ורבי עקיבא נפשותם הם שורש של אנכי ולא יהיה. והיינו כמו שכתבתי לעיל [אות ה'] כי רבי עקיבא הוא שורש לתורה שבעל פה. ולכך יהיה שלימות לא יהיה שהוא העדר הרע לגמרי שהוא העדר היצר הרע ושעבוד מלכיות שהושוו שניהם (בפרק היה קורא) דשניהם אחד והא בהא תליא. זה יסתלק בביאת משיח שהוא שלימות תורה שבעל פה כמו שכתבתי לעיל:
8
ט׳ולכך תורה שבכתב היא מן השמים מצד השם יתברך שהוא מסולק מכל רע רק מאיר איך להיטיב. ותורה שבעל פה מלבות בני אדם שהם בעלי יצר לב רע ויודעים בטוב ורע [וכמו שאיתא קנאה יש ביניכם כו'] הם יודעים לצחצח ענין לא יהיה ולברר איזה דבר הוא השתעבדות לתשוקה ורצון זולת רצון השם יתברך. ולכך רבי עקיבא היה בן גרים משורש רע כדי שידע לברר ענין הרע ולנקותו. [וכדרך שאיתא, מסכת עבודה זרה של אברהם אבינו ע"ה ארבע מאה פרקי. כי הוא טהור מטמא כדברי רז"ל והיה יודע פרקים הרבה מאוד בלא יהיה מה שאין אנו יכולים לידע כל כך]. אבל משה רבינו ע"ה בן עמרם שאמרו ז"ל שמת בעטיו של נחש [והתבונן צחות לשונם שם בשבת ובבא בתרא דחשיב ארבעה מתו בעטיו של נחש בנימין בן יעקב ועמרם אבי משה וישי אבי דוד וכלאב בן דוד. שלא זכרם כולם בשמות אבותם או ששמותם לבד שהיו גם כן נודעים. אבל רצה לרמז מפני מה זכו לכך עמרם וישי מצד בניהם ובנימין וכלאב מצד אבותם. ויעקב הוא השורש לכל נפשות ישראל ומשה שורש כל החכמה שבישראל ודוד שורש כל התכלית השלימות מישראל. ומה שיעקב זכה רק בנו [ובן זקונים זה ביחוד] ומשה רק אביו ודוד אביו ובנו ורק בן זה. [דבר זה עמוק בחכמה ואין כאן מקומו לבארו] רצה לומר שהיה נקי מכל חסרון הכללי של ברואי מטה במה שהם בעלי ידיעת הרע שזהו עטיו של נחש בעץ הדעת לדעת טוב ורע:
9
י׳ומאב כזה נולד משה רבינו ע"ה שהוא יסוד התורה שבכתב שהוא הארת איך לעבוד השם יתברך שהוא נולד כשאין שום חסרון ונטיה על הזולת רק הידיעה ברע בלבד שלזה הוא צורך התורה להורות ללכת בטוב. והוא רק למי שיודע ברע כמו שאמרו ז"ל שאמר למלאכי השרת כלום יצר הרע יש ביניכם כו' ואינם שייכים לתורה. ורק מצד עטיו של נחש והיינו משום חסרון בנפש נולד שורש וכולל של התורה שבכתב. ולכך משה רבינו ע"ה נקרא עבד ד' שהוא מדרגת עבדיי ורבי עקיבא מדרגת ולא עבדים לעבדים. ולכן אמרו רז"ל בברכות שאמר לו פפוס אי אתה יודע שמלכות זו כו' והוא השיבו עיין שם שמסר נפשו על התורה שלא לשמוע בקול מלכות עיין שם. וגלות מצרים היה לברר ענין עבדיי ביחוד אבל מכל מקום הרי התורה שבכתב כולל שניהם עשין ולא תעשה כנ"ל וכן לעומתו גזירת מצרים בעבדות ומניעת הבנים ופריה ורביה זה דוגמת עשין ולא תעשה הנזכר לעיל.
10
י״אוהנה על ידי מיני גזירות הנזכר לעיל הוציאו לאור שני חלקי התורה הנזכר לעיל מתוך אופל המים הזידונים. ולכן אמרו בזוהר, בחומר דא קל וחומר ובלבנים דא לבון הלכתא שהוא תורה שבעל פה שהוא נגד חלק הלא תעשה נגד ולא עבדים לעבדים שזכו לזה על ידי שהיו עבדים למצרים. כי אמרו ז"ל שטענו הללו עובדי עבודה זרה והללו עובדי עבודה זרה רצה לומר כי באמת כל חכמות המצרים היה גם כן בין בני ישראל ועל הגוון היה הכל אחד. רק ההבדל בנקודה שבלב כמו שאמרו ז"ל בשביל ארבעה דברים נגאלו כו'. והמכוון בארבעתים שהיו מיחדים עצמם לעם בפני עצמם ומכנים שמם בשם ישראל אף על פי שלא היה שום היכר עליהם רק מה שבשם יכונה ומובדל מעמים בשם לבד די. [ולכך התחלת הספר ואלה שמות בני ישראל שזה לבד הבדל השם בני ישראל זהו יסוד התורה] וכמו שאמרו ז"ל ריש פרק כלל גדול שאפילו תינוק שנשבה לבין העמים וגר שנתגייר בין הגויים מיקרי ידע עיקר שבת ושכח. והכי נמי כל ישראל אז במצרים מטעם זה שהיו מובדלים לעם בפני עצמם אף על פי שבמעשה הללו עובדי עבודה זרה כו' מקרי יודעים עיקר התורה בנקודה שבלב. והיו ידיעת התורה טמון בהם רק שהוא שכוח וצריך להזכירו:
11
י״בוכל פרט ופרט עבודה מגלות מצרים הוציא אותו פרט דברי תורה השייך לדוגמתו הטמון בהם. ובכלל על ידי גזירות העבדות שהשתוקקו מאוד וקיוו לד' להסיר מהם עבודת עבד שבו לברר נקודת ולא עבדים לעבדים שבהם כפי רצון השם יתברך באמת. ומצד גזירת הבנים שהוא העדר הקיום במין לעד למדרגת עבדיי שהוא הקיום לעד כמו שכתבתי לעיל [אות ה'] וכמו שכתבתי לעיל [אות א'] כי נגד אנכי הוא מכת בכורות למצרים עיין שם.
12
י״גולכך אז בעת גזירת הבנים הגיע המשפט שזכו לכך שיתגלה אור אנכי בעולם ונולד אז משה רבינו ע"ה. ובעת לידתו בטלה גזירה זו כי כבר יצאו מי התורה מתוך המים הזידונים. [אף על פי שלא נגלה לעין עדיין עד עת יציאת מצרים מכל מקום המשכילים ידעו והרגישו בודאי תיכף כשנולד הארת אור תורה וכמו שנאמר ותרא אותו כי טוב ודרשת רז"ל ידוע]. אבל עד לידתו היה שקועה בהם שזהו טענת הללו עובדי עבודה זרה כו' שגם נקודת חכמת התורה האמיתית ושם ישראל האמיתי שקוע בהם שזה ענין גזירת הבנים שמורה חס ושלום שאין האנכי ברור אצלם כנ"ל בענין מכת בכורות. וכן גזירת העבדות והם עבדים לעבדים שאין הלא יהיה ברור כנ"ל.
13
י״דולפי שעה כשהיתה הגזירה לא היה בלא משפט רק מסתמא היה כך על המעשה הנגלית כטענת הללו עובדי עבודה זרה. רק מכל מקום לפי שאמיתות הלב לא היה כן רק ידע ושכח כנ"ל לכך מזה גופי זכו להוציא אור תורה על פני תבל. ועל ידיהם נולד משה רבינו ע"ה כי מצד הגזירה לא נתכוון עמרם להוליד תולדה של קיימא שחשב שיושלך לאור. ומצד הזה דייקא נולד משה רבינו ע"ה דוגמת דוד המלך ע"ה שאמרו רז"ל שאמר כלום נתכוין אבא אלא להנאת עצמו. והיינו כמו שאמרו ז"ל בהתחלפות השפחה ולא נתכוין להעמיד תולדה:
14
ט״וושניהם שוים משה רבינו ע"ה ודוד המלך ע"ה כמו שכתבתי לעיל דשניהם אבותם מתו בעטיו של נחש דשניהם האבות מצד בניהם היו צריכים להיות נקיים מכל חטא. כי משה רבינו ע"ה נקרא גם כן מלך דוגמת דוד המלך ע"ה והיינו מאן מלכי רבנן בי מלכים ימלוכו. ומשה רבינו ע"ה התחלת התורה ודוד המלך ע"ה סופה בתורה שבעל פה כמו שכתבתי לעיל. ושניהם היו הכנת האבות שלהם שאין התולדה זו באה להם מצד כונתם לה והשתדלותם רק ממילא שהשם יתברך נתן להם כך והוא על ידי השתדלות כל הדור ושעבודם כנ"ל. רק שנבחר להם אב כזה שמת בעטיו של נחש שמצד שזכה לתולדה כזה שיהיה ממילא מלכא דרבנן זה שורש הנקיות מחטא:
15
ט״זולכך לא נתפרסם שם עמרם ויוכבד כי לא היה שמם וכונתם מיוחד על תולדה זו. וי"ל עוד כי כונת עמרם בהולידו אותו כענין שאמרו את מאי דמיפקדת איבעי לך למיעבד ובהדי כבשי דרחמנא למה לך. וזהו המכוון ממשה רבינו ע"ה תורה שבכתב. ויש לפעמים עת לעשות לד' הפרו תורתך. וזהו הגירושין של עמרם והם לא נתפרשו בתורה כי דבר זה הוא הפרו תורתך והוא ביטול לתורה ולהולדת משה רבינו ע"ה. אבל מצינו שביטולה של תורה זהו יסודה וכן זה על ידי גירושין אלו היה החזרה שחזרה לנערותה כנ"ל. והיינו על ידי ההשתוקקות והתשוקה ועל ידי זה נולד משה רבינו ע"ה ונמצא זהו יסודה:
16
י״זובהתחלת בנין התורה נבנה דבר זה שביטולה של תורה זהו יסודה לדעת שזהו התחלת התורה לדעת שפעמים שביטולה כו' ולא סדר מסודר דייקא. ומרים היא היתה המעוררת על התורה לפי שממנה יצא דוד המלך ע"ה והיה טמון בה כח זה של שלימות התורה ולעולם סוף מעשה במחשבה תחלה ונעוץ סופה בתחילתו ולכך ממנה היה התעוררות לידת התחלת התורה והיא נתנבאה עליו רק תולדותו היה מצד השתעבדות ישראל ותשוקתם וקיווים לישועה ומצד רשעת המצרים. שלכך סמוך לידתו לפסוק כל הבן וגו' וכל הבת תחיון. שהמכוון בתחיון על דרך שאמרו ז"ל ביבמות על פסוק הטף בנשים החיו לכם והיינו שרצו לקחתם להם. והיינו כידוע ונתבאר אצלינו במקום אחר באורך כי שני ראשי מדות רעות הם לא תרצח ולא תנאף והם שני הפכים. ואצל המצרים נתחברו שניהם יחד כל הבן וגו' וכל הבת וגו'. ומצד שני הפכים ברשעות נולד משה רבינו ע"ה שענין התורה גם כן להיות שני הפכים כאחד אכזר [על הרשעים] ורחמן וכיוצא וכמו שכתבתי במקום אחר:
17
י״חומכל מקום מצד כל הבת תחיון שהמשמעות השתדלות להחיותם זכו ויצתה מהם בת אחת והיא בתיה אשר השתדלה להחיות ברואים ולא להמיתם והצילה למשה רבינו ע"ה כנ"ל שממצרים עצמם ועל ידיהם היה המשיית אור התורה. ועל ידי גזירת הבת תחיון שהיה גם כן מצד חכמתם להרע לניאוף. מכל מקום בכל דבר יש ע"כ נקודה אחת טובה שלולא כן לא היה לו קיום. והנקודה טובה היא זו של הבת תחיון אף על פי שגם זו מחשבותם לרע מכל מקום מצד המעט הטוב יצתה בתיה [שמכונה בת השם יתברך שהיא הבת תחיון] והיא הוציאה לאור השם של משה. רצה לומר המכוון ושורש התורה הוא ההמשאה מתוך יאור מצרים שלכן נקרא דברי תורה המכשלה כנ"ל. שזהו שורש שם תורה כי לולא כן הרי יש מלאכים רק דייקא לבני אדם שיש יצר הרע וקנאה וכו' כמו שאמרו ז"ל. על ידי שמושקע במים זדונים ומוציא יקר מזולל זהו עמידה על דברי תורה:
18
י״טודבר זה של דברי תורה רצה לומר ענין זה ששם תורה הוא רק ההמשאה ממים כנ"ל ביררתו בתיה. כי בכלל גם אצל בני ישראל היה מושקע במים כנ"ל הללו עובדי ע"ז כו' אבל מכל מקום היה רק למראית עין. אבל העיקר היה במצרים שם היה באמת השקעה גמורה ובתיה לבדה הוקדשה שיצתה מתוך כל יאור מצרים [ולכך ירדה לרחוץ גלולי בית אביה על היאור דייקא] ולכך היא ביחוד בררה ענין זה שאין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל ולכך היא שקראתו משה:
19
כ׳והרבה שמות נקרא לו. רצה לומר כי יש שני מיני שמות כמו שנאמר בפרשת בראשית אשה כי מאיש וגו' וחוה כי היא היתה וגו'. הראשון כללי והוא על שם התחלתו וסבתו מאין נלקח והשני פרטי והוא על שם תכליתו וסופו ומה המכוון. ומשה רבינו ע"ה שם כללו מאין התחלתו הוא משה כי מן המים וגו' ושם פרטיותו שעל שם תכליתו וסופו שהוריד תורה וגדר פרצות כמו שדרשו רז"ל בסוטה עיין שם. והיה ראוי לקרותו בשם פרטיותו שהוא שייך לו ביחוד. מה שאין כן משה נקראים גם כל התלמידי חכמים כמו שכתבתי לעיל בשם האריז"ל והוא על דרך שם אשה. והתכלית הוא יותר מכוון לפרטות עצם המדובר מן ההתחלה. רק כאשר ההתחלה כמו זה שהוא הצלה מאבדון אז ההתחלה הוא יותר מכוון לפרטיותו שזה מורה גם כן תכליתו. וכנ"ל שתורה תחילתה גמילות חסדים וסופה גמילות חסדים שזהו גם כן התכלית [ועל דרך שאיתא דעלך סני לחברך לא תעביד זהו כל התורה כולה ואידך פירושא. כנ"ל שעל ידי גמילות חסדים הוא המשאת כל התורה כולה ממים ואידך פירושא והבן]:
20
כ״אוזהו כמה גדול שכרן של גומלי חסדים שמזה נלמד גודל מעלת גמילות חסדים שהם התחלת התורה וגם תכליתה [והם כל התורה ואידך פירושו כנ"ל] דלכך נקרא משה בשם זה ולא באחרים והבן היטב:
21