אורחות צדיקים כ״דOrchot Tzadikim 24

א׳שַׁעַר הָעֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה – שַׁעַר הַחֲנִיפוּת

ב׳הַחֲנִיפוּת נֶחֱלֶקֶת לְתִשְׁעָה חֲלָקִים: הָרִאשׁוֹן: מִי שֶׁהוּא מַכִּיר בַּחֲבֵרוֹ שֶׁהוּא רָשָׁע וְרַמַּאי, וְשֶׁהוּא מוֹצִיא שֵׁם רַע עַל הַכְּשֵׁרִים, וְשֶׁהוּא גּוֹזֵל מָמוֹן חֲבֵרוֹ – וּבָא זֶה וּמַחֲנִיף לוֹ. וְלֹא דַּי שֶׁהוּא מַחֲנִיף לוֹ וּמְשַׁבְּחוֹ, אֶלָּא שֶׁהוּא מַחֲלִיק לוֹ לָשׁוֹן וְיֹאמַר: ״לֹא פָּעַלְתָּ אָוֶן בַּמֶּה שֶׁעָשִׂיתָ״

ג׳– בַּדָּבָר הַזֶּה יֵשׁ כַּמָּה עֲבֵרוֹת וְהַרְבֵּה עֳנָשִׁין: הָאֶחָד: שֶׁהָיָה לוֹ לְהוֹכִיחוֹ עַל חֲטָאָיו. וְלֹא דַּי שֶׁאֵינוֹ מוֹכִיחוֹ, אֶלָּא אוֹמֵר לוֹ ״לֹא חָטָאת״ וּמַחֲזִיק יַד מְרֵעִים. וְיֵשׁ לְזֶה הֶחָנֵף עֹנֶשׁ שֶׁלֹּא קִנֵּא עַל הָאֱמֶת. וְעוֹד: שֶׁזֶּה הַחוֹנֵף נוֹתֵן מִכְשׁוֹל לִפְנֵי הַחוֹטֵא, כְּשֶׁאוֹמֵר ״לֹא חָטָאתָ״ – לֹא יָשׁוּב מֵרָעָתוֹ, וְיוֹסִיף עוֹד לַחֲטוֹא; מִלְּבַד הָעֹנֶשׁ שֶׁנֶּעֱנַשׁ עַל נֶזֶק וְצַעַר בְּנֵי אָדָם שֶׁהִזִּיק וְצַעַר הַחוֹטֵא, וְלֹא יְשַׁלֵּם לָהֶם וְלֹא יְפַיְּסֵם, מֵחֲמַת הַחֲנִיפוּת שֶׁלָּזֶה הַמַּצְדִּיק רָשָׁע. וְנֶאֱמַר (משלי יד טו): ״מַצְדִּיק רָשָׁע וּמַרְשִׁיעַ צַדִּיק, תּוֹעֲבַת יְיָ גַּם שְׁנֵיהֶם״. וְאִם עֲווֹן זֶה הַחוֹטֵא גָּלוּי לָרַבִּים, וְזֶה מַחֲנִיף לוֹ בָּרַבִּים וְאוֹמֵר לוֹ: ״זַךְ וְיָשָׁר אָתָּה״ – אָז חִלֵּל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, וּבָזֶה דָּת וָדִין.

ד׳וְחַיָּב אָדָם לִמְסוֹר עַצְמוֹ לְסַכָּנָה וְלֹא יָשִׂים עַצְמוֹ בְּעָווֹן זֶה. וְאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ עֲלֵיהֶם הַשָּׁלוֹם עַל אַגְרִיפַּס, שֶׁהָיָה קוֹרֵא בַּתּוֹרָה, וּכְשֶׁהִגִּיעַ לַפָּסוּק (דברים יד טו): ״לֹא תוּכַל לָתֵת עָלֶיךָ אִישׁ נָכְרִי״ – זָלְגוּ עֵינָיו דְּמָעוֹת. אָמְרוּ לוֹ: ״אָחִינוּ אַתָּה!״ בְּאוֹתָהּ שָׁעָה נִתְחַיְּבוּ שׂוֹנְאֵי יִשְׂרָאֵל כְּלָיָה עַל שֶׁהֶחֱנִיפוּ לְאַגְרִיפַּס (סוטה מא ב).

ה׳גַּם הַיּוֹשֵׁב עַל הַדִּין אַל יִפְחַד מֵאִישׁ, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (דברים א יד): ״לֹא תָגוּרוּ מִפְּנֵי אִישׁ״. וּבַחֲנִיפוּת כָּזֶה יֵשׁ בּוֹ עֹנֶשׁ שֶׁקֶר וַחֲנִיפוּת.

ו׳הַשֵּׁנִי: הַמְשַׁבֵּחַ רָשָׁע בִּפְנֵי בְּנֵי אָדָם, בְּפָנָיו אוֹ שֶׁלֹּא בְּפָנָיו. וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא יַצְדִּיק אוֹתוֹ עַל מַעֲשָׂיו הָרָעִים, אֶלָּא אָמַר בִּסְתָם: אִישׁ טוֹב הוּא – עַל זֶה נֶאֱמַר (משלי כח ד): ״עֹזְבֵי תוֹרָה יְהַלְלוּ רָשָׁע״. כִּי זֶה הַמְשַׁבֵּחַ, לוּלֵי שֶׁעָזַב הַתּוֹרָה – לֹא הִלֵּל לָזֶה שֶׁעוֹבֵר עָלֶיהָ וְעַל דְּבָרֶיהָ. גַּם לֹא יַמְלִיץ עַל הָרָשָׁע בִּפְנֵי בְּנֵי אָדָם לוֹמַר: הֲלוֹא הוּא עוֹשֶׂה טוֹבָה זֹאת, לָכֵן תַּחְמְלוּ עָלָיו. וּמִי שֶׁעוֹשֶׂה כָּךְ – זֶהוּ רַע מְאוֹד, כִּי הַשּׁוֹמְעִים סְבוּרִים שֶׁהוּא צַדִּיק וְיִתְּנוּ לוֹ כָּבוֹד. וְיֵשׁ מִכְשׁוֹל גָּדוֹל בִּכְבוֹד הָרְשָׁעִים, כִּי כְּשֶׁיֵּשׁ כָּבוֹד לַחֲכָמִים הַצַּדִּיקִים וְהֵם עֶלְיוֹנִים – אָז כָּל הָעָם יִשְׁמְעוּ לַעֲצָתָם. וְעוֹד: שֶׁאֲחֵרִים יְקַנְאוּ בְּמַעֲשֵׂיהֶם הַטּוֹבִים, וְיוֹסִיפוּ לֶקַח וְתִרְבֶּה הַדַּעַת, וּמִתּוֹךְ שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ בָּא לִשְׁמָהּ.

ז׳וְעוֹד: יֵשׁ הַרְבֵּה בְּנֵי אָדָם בִּרְאוֹתָם הֲדַר הַתּוֹרָה – יַכִּירוּ מַעֲלָתָהּ, וְתָבוֹא מַחֲשָׁבָה בְּלִבָּם, וְיִלְמְדוּ לְשֵׁם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּלֵב שָׁלֵם. וְעוֹד יֵשׁ טַעַם טוֹב בְּכִבּוּד הַחֲכָמִים הַצַּדִּיקִים: כִּי יְסוֹד נֶפֶשׁ הָאָדָם הוּא לִהְיוֹת בּוֹ עֲבוֹדָתוֹ וְיִרְאָתוֹ וְתוֹרָתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וַעֲבוּר זֶה כָּל הָעוֹלָם מְכַבְּדִים הַצַּדִּיקִים. נִמְצָא הַמְכַבֵּד הַצַּדִּיקִים, כִּבְיָכוֹל מַעֲמִיד וּמְקַיֵּם כַּוָּנַת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בִּבְרִיאַת הָעוֹלָם, וְהַבּוֹזֶה לְתַלְמִיד חָכָם וּלְיִרְאֵי שָׁמַיִם – בָּזֶה יְבַטֵּל כַּוָּנַת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. וְהוּא כְּמוֹ שֶׁאוֹמֵר: אֵין עֲבוֹדָתוֹ עִקָּר! עַל כֵּן יְכַבְּדוּ עוֹבְדֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִכְבוֹד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, לְהוֹדִיעַ כִּי עֲבוֹדָתוֹ לְבַדָּהּ הִיא עִקָּר.

ח׳אֲבָל בְּכִבּוּד הָרְשָׁעִים יֵשׁ חִלּוּל הַתּוֹרָה וְהָעֲבוֹדָה, וְזֶהוּ עֲבֵרָה הַמְכַלָּה עֶצֶם וּבָשָׂר. וְעוֹד: רַבִּים נִמְשָׁכִים אַחֲרֵיהֶם, וְעוֹשִׂים כְּמַעֲשֵׂיהֶם, וּמְקַבְּלִים פּוּרְעָנוּת. וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה אָמְרוּ (משנה נגעים יב ו): אוֹי לָרָשָׁע וְאוֹי לִשְׁכֵנוֹ. וְעוֹד: בְּכִבּוּד הָרְשָׁעִים מֻשְׁפָּל כְּבוֹד הַצַּדִּיקִים, וְאֵין כָּבוֹד לַצַּדִּיקִים אֶלָּא לְאַחַר הַשְׁפָּלַת הָרְשָׁעִים. וְעַתָּה, אַחֲרֵי שֶׁיֵּשׁ מִכְשׁוֹל לָעוֹלָם בְּכִבּוּד הָרְשָׁעִים – יִזָּהֵר שֶׁלֹּא יְסַפֵּר טוֹבָה מֵרְשָׁעִים. גַּם לֹא יַזְכִּירֵם לְטוֹבָה, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי י ז): ״וְשֵׁם רְשָׁעִים יִרְקָב״; וּכְתִיב (שם כט כד): ״תּוֹעֲבַת צַדִּיקִים אִישׁ עָוֶל״. וְאִם אֵינוֹ רוֹצֶה לְסַפֵּר רִשְׁעוֹ – גַּם טוֹבָתוֹ לֹא יְסַפֵּר.

ט׳הַשְּׁלִישִׁי: חָנֵף הַמְשַׁבֵּחַ רָשָׁע בְּפָנָיו, וְאוֹמֵר לוֹ: כַּמָּה אִישׁ נֶחְמָד וְאָדָם טוֹב אַתָּה! אַךְ אֵינוֹ מְסַפֵּר בְּשִׁבְחוֹ בָּרַבִּים, שֶׁלֹּא יִהְיֶה לָרַבִּים לְמוֹקֵשׁ. גַּם זֶה הֶחָנֵף גָּדוֹל עֲווֹנוֹ, דִּכְתִיב (משלי יא ט): ״בְּפֶה חָנֵף יַשְׁחִת רֵעֵהוּ, וּבְדַעַת צַדִּיקִים יֵחָלֵצוּ״. כִּי כְּשֶׁיְּשַׁבְּחֶנּוּ יַאֲמִין לוֹ, וְיַחְשֹׁב שֶׁהוּא טוֹב, וְיָרוּם לִבּוֹ וְיִתְגָּאֶה, וְלֹא יָשׁוּב. כִּי כָּל מִי שֶׁאֵינוֹ צַדִּיק, כְּשֶׁמְּשַׁבְּחִים אוֹתוֹ, יֹאמַר בְּלִבּוֹ: אָמְנָם יָדַעְתִּי כִי כֵן הוּא! וְזֶה נִשְׁחַת בַּחֲנִיפוּתוֹ שֶׁל זֶה.

י׳אֲבָל הַצַּדִּיק אִם מְשַׁבֵּחַ אוֹתוֹ אָדָם – לֹא יִתְגָּאֶה בָּזֶה, עֲבוּר שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ עֲלֵיהֶם הַשָּׁלוֹם (נידה ל ב): אֲפִלּוּ כָּל הָעוֹלָם אוֹמְרִים עָלֶיךָ שֶׁאַתָּה צַדִּיק – הֲוֵי בְּעֵינֶיךָ כְּרָשָׁע. וְאָמְרוּ (אבות דרבי נתן כט א): אִם יֵשׁ לְךָ רֵעִים, מִקְצָתָם מְשַׁבְּחִים אוֹתְךָ וּמִקְצָתָם מְיַסְּרִים וּמוֹכִיחִים אוֹתְךָ – אֱהֹב הַמּוֹכִיחִים וְלֹא אֶת הַמְשַׁבְּחִים; כִּי אֵלּוּ לְחַיֵּי עוֹלָם יְבִיאוּךָ, וְאֵלּוּ בְּרָעָתְךָ יִשְׂמְחוּ כִּי יְשַׁבְּחוּךָ. וְנֶאֱמַר (משלי כו כח): ״וּפֶה חָלָק יַעֲשֶׂה מִדְחֶה״ – הִמְשִׁיל פֶּה חָלָק לְדֶרֶךְ חֲלַקְלָקוֹת, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים לה ה-ו): ״וּמַלְאָךְ יְיָ דּוֹחֶה, יְהִי דַּרְכָּם חֹשֶׁךְ וַחֲלַקְלַקֹּת״, כִּי יִדְחֶה הָאָדָם וְיִפּוֹל, שֶׁפֶּה חֵלֶק הוּא מָלֵא חֵטְא וְחָנֵף. וְעַל זֶה נֶאֱמַר (תהלים יב ד): ״יַכְרֵת יְיָ כָּל שִׂפְתֵי חֲלָקוֹת, לָשׁוֹן מְדַבֶּרֶת גְּדוֹלוֹת״ (שם יב ד). קִלֵּל פֶּה חָלָק בִּשְׁבִיל שֶׁמַּשְׁחִית רֵעֵהוּ, וְקִלֵּל לָשׁוֹן הַקָּשָׁה שֶׁהוּא הִפּוּךְ הֶחָלָק, וְהוּא לָשׁוֹן הָרַע.

י״אוְיֵשׁ חֲנֵפִים שֶׁמַּחֲנִיפִים לְבַעֲלֵי זְרוֹעַ כְּדֵי שֶׁיֹּאהֲבוּ אוֹתָם, וִינַשְּׂאוּ וִיגַדְּלוּ אוֹתָם, עַל זֶה אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ (אבות דרבי נתן כט ד): כָּל הַמַּחֲנִיף לַחֲבֵרוֹ לְשֵׁם כָּבוֹד – לְסוֹפוֹ נִפְטָר בְּקָלוֹן.

י״בהָרְבִיעִי: הַמִּתְחַבֵּר לְרָשָׁע, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ מַחֲנִיף לוֹ וְאֵינוֹ מְשַׁבְּחוֹ, אֶלָּא שֶׁהוּא מְקָרְבוֹ וּמִתְחַבֵּר עִמּוֹ – יֵשׁ לוֹ עֹנֶשׁ; לֹא דַּי שֶׁאֵינוֹ מוֹכִיחוֹ אֶלָּא שֶׁמְּקָרְבוֹ, וְיֵשׁ לוֹ עֹנֶשׁ בָּזֶה. וְעוֹד מוֹסִיף עֹנֶשׁ עַל הַקְּרֵבוּת שֶׁהוּא מְקָרְבוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (דברי הימים ב כ לד): ״בְּהִתְחַבֶּרְךָ עִם אֲחַזְיָהוּ, פָּרַץ יְיָ אֶת מַעֲשֶׂיךָ״.

י״גוְהַצַּדִּיקִים מוֹאֲסִים הָרְשָׁעִים. וְאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (בבא קמא צב ב): לֹא לְחִנָּם הָלַךְ הַזַּרְזִיר אֵצֶל הָעוֹרֵב, אֶלָּא שֶׁהוּא מִינוֹ; וְכֵן אָדָם הַמִּתְחַבֵּר לְרֵעֵהוּ הַדּוֹמֶה לוֹ. וְאָמְרוּ (מגילה כח א): אָסוּר לְהִסְתַּכֵּל בְּצֶלֶם דְּמוּת אָדָם רָשָׁע, שֶׁנֶּאֱמַר (מלכים ב ג יד): ״לוּלֵי פְּנֵי יְהוֹשָׁפָט מֶלֶךְ יְהוּדָה אֲנִי נֹשֵׂא, אִם אַבִּיט אֵלֶיךָ וְאִם אֶרְאֶךָּ״. וְכָל הַמִּסְתַּכֵּל בִּדְמוּת אָדָם רָשָׁע – עֵינָיו כֵּהוֹת לְעֵת זִקְנָתוֹ, כְּיִצְחָק אָבִינוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם, שֶׁכָּהוּ עֵינָיו מִפְּנֵי שֶׁהִסְתַּכֵּל בְּעֵשָׂו, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הָיָה מַכִּירוֹ בְּמַעֲשָׂיו.

י״דוְיֵשׁ מִכְשׁוֹל גָּדוֹל בְּחִבּוּר הָרְשָׁעִים: הָאֶחָד מִפְּנֵי שֶׁהוּא אוֹהֵב שׂוֹנְאוֹ שֶׁל יוֹצֵר הַכֹּל, וְאֵין הָעֶבֶד הַנֶּאֱמָן לַאֲדוֹנָיו מִתְחַבֵּר לְשׂוֹנְאוֹ. הַשֵּׁנִי שֶׁלּוֹמֵד מִמַּעֲשָׂיו. הַשְּׁלִישִׁי שֶׁגַּם אֲחֵרִים יִתְחַבְּרוּ אִתּוֹ וְיַאֲמִינוּ לוֹ, וְהוּא גּוֹזֵל אוֹתָם. וְגַם הֵם יִלְמְדוּ מִמַּעֲשָׂיו, וַאֲפִלּוּ אִם לֹא יִלְמְדוּ מִמֶּנּוּ – הֵם רוֹאִים מִמֶּנּוּ דְּבָרִים שֶׁאָסוּר לָהֶם לִרְאוֹתָם. וְגַם הוּא לֹא יָשׁוּב, כִּי אִם הָיוּ מוֹכִיחִים אוֹתוֹ וְהָיוּ נִבְדָּלִים מִמֶּנּוּ – הָיָה שָׁב מִדַּרְכּוֹ הָרָעָה. וּמִי שֶׁמִּתְחַבֵּר לְרָשָׁע – לְסוֹף הָרָשָׁע מוֹשֵׁל עָלָיו; וְזֶהוּ רַע עַל כֻּלָּם, כִּי כֵּיוָן שֶׁהוּא מוֹשֵׁל עָלָיו – לֹא יַנִּיחֶנּוּ לַעֲשׂוֹת טוֹב. הָרְבִיעִי שֶׁזֶּה צָרִיךְ לְהַנִּיחַ מֵחֲמַת יִרְאָה לַעֲשׂוֹת כַּמָּה דְּבָרִים טוֹבִים. לָכֵן אַל יִתְחַבֵּר אָדָם אֶלָּא עִם יְרֵא שָׁמַיִם; כִּי רֵישׁ לָקִישׁ עִם מִי שֶׁהָיָה מְדַבֵּר בַּשּׁוּק – הָיוּ מַאֲמִינִים לוֹ סְחוֹרָה בְּלֹא עֵדִים (יומא ט ב), כִּי הָיוּ יוֹדְעִים בְּוַדַּאי כֵּיוָן שֶׁדִּבֵּר עִמּוֹ בַּשּׁוּק שֶׁהוּא נֶאֱמָן. הֲרֵי הַדִּבּוּר הָוֵי כְּמוֹ חֲנִיפוּת.

ט״והַחֲמִישִׁי: אִישׁ שֶׁהוּא נֶאֱמָן בְּעֵינֵי כָל הָעָם, וְכֻלָּם שׁוֹמְעִים לוֹ, וְהוּא מַעֲמִיד קְרוֹבוֹ לִהְיוֹת פַּרְנָס אוֹ רַב, וְאוֹמֵר עָלָיו: הִנְהַגְתִּיו שֶׁהוּא חָכָם – וְאֵינוֹ כֵן. וְכֵן הָעָם סוֹמְכִים עָלָיו. וְכֵן אוֹמֵר עַל מִי שֶׁאֵינוֹ מַכִּירוֹ שֶׁהוּא נֶאֱמָן, וְהָעָם מַפְקִידִים בְּיָדוֹ פִּקְדוֹנוֹת – וּמְכַחֵשׁ. וְאָמְרוּ הַחֲכָמִים זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (סנהדרין ז ב): כָּל הַמַּעֲמִיד דַּיָּן שֶׁאֵינוֹ הָגוּן – כְּאִלּוּ נוֹטֵעַ אֲשֵׁרָה בְּיִשְׂרָאֵל. וּבְמָקוֹם שֶׁיֵּשׁ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים – כְּאִלּוּ נוֹטֵעַ אֲשֵׁרָה אֵצֶל מִזְבֵּחַ, וְעָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִפְרֹעַ מִן הַמַּעֲמִיד.

ט״זהַשִּׁשִּׁי: מִי שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ לִמְחוֹת וְאֵינוֹ מוֹחֶה, וְאֵינוֹ נוֹתֵן לֵב עַל מַעֲשֵׂה הַחַטָּאִים – זֶה הַדָּבָר קָרוֹב לַחֲנִיפוּת. כִּי הֵם הַחוֹטְאִים חוֹשְׁבִים: כֵּיוָן שֶׁאֵינָם מוֹחִים בְּיָדֵינוּ וְאֵינָן מְקַנְטְרִים אוֹתָנוּ, כָּל מַעֲשֵׂינוּ הֵם טוֹבִים. וְנִצְטַוִּינוּ לְבַעֵר הָרַע מִקִּרְבֵּנוּ, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יג ו): ״וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ״.

י״זוְאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (שבת נד ב): מִי שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ לִמְחוֹת עַל אַנְשֵׁי בֵיתוֹ, וְאֵינוֹ מוֹחֶה – נִתְפָּס עַל אַנְשֵׁי בֵיתוֹ; בְּאַנְשֵׁי עִירוֹ, וְאֵינוֹ מוֹחֶה – נִתְפָּס עַל אַנְשֵׁי עִירוֹ; בְּכָל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ, וְאֵינוֹ מוֹחֶה – נִתְפָּס עַל כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כו לד): ״וְכָשְׁלוּ אִישׁ בְּאָחִיו״; וְדָרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה: אִישׁ בַּעֲווֹן אָחִיו. וְאָמְרִינַן (סנהדרין כז ב): מְלַמֵּד שֶׁכֻּלָּן עֲרֵבִים זֶה בָּזֶה.

י״חהַשְּׁבִיעִי: הָרוֹאֶה אֶת אַנְשֵׁי מְקוֹמוֹ עַם קְשֵׁי עֹרֶף, וְאוֹמֵר בְּלִבּוֹ: אוּלַי לֹא יַקְשִׁיבוּ אִם אוֹכִיחֵם, וְעַל כֵּן הוּא מוֹנֵעַ מִלְּהוֹכִיחָם. גַּם זֹאת חֵטְא, וַעֲווֹנוֹ יִשָּׂא, כִּי לֹא נִסָּה לְהַזְהִיר וּלְהוֹכִיחַ אוּלַי יָשׁוּבוּ, וְעַל זֶה נֶעֶנְשׁוּ צַדִּיקִים גְּמוּרִים בַּחֻרְבָּן הָרִאשׁוֹן.

י״טאֲבָל אִם הַדָּבָר גָּלוּי וְיָדוּעַ לַכֹּל, וְנִבְחַן וְנֶחְקַר כִּי הַחוֹטֵא שׂוֹנֵא מוֹסֵר, וְלֹא יִשְׁמַע לְמוֹכִיחָיו, עַל זֶה נֶאֱמַר (משלי ט ח): ״אַל תּוֹכַח לֵץ פֶּן יִשְׂנָאֶךָּ״.

כ׳וְאָמְרוּ: כְּשֵׁם שֶׁמִּצְוָה לוֹמַר דָּבָר הַנִּשְׁמָע, כָּךְ מִצְוָה שֶׁלֹּא לוֹמַר דָּבָר שֶׁאֵינוֹ נִשְׁמָע (יבמות סה ב). וְאָמְרוּ: מוּטָב שֶׁיִּהְיוּ שׁוֹגְגִין, וְאַל יִהְיוּ מְזִידִין (שבת קמח ב).

כ״אהַשְּׁמִינִי: הַשּׁוֹמֵעַ מִדִּבְרֵי לָשׁוֹן הָרַע אוֹ נְבָלָה, אוֹ יוֹשֵׁב בְּסוֹד מְשַׂחֲקִים וּבוֹזֵי תּוֹרָה וּמִצְווֹת, וְיוֹדֵעַ שֶׁהֵם קְשֵׁי עֹרֶף וְלֹא יְקַבְּלוּ תּוֹכָחָה, עַל כֵּן הוּא שׁוֹתֵק. גַּם זֶה יֵעָנֵשׁ, כִּי הָיָה לוֹ לַעֲנֹשׁ אוֹתָם, שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ כִּי הוּא כְּמוֹתָם שֶׁהוּא מוֹדֶה בְּדִבְרֵיהֶם; כִּי הוּא חַיָּב לִגְעֹר בָּהֶם לָתֵת גְּדֻלָּה לַתּוֹרָה וְלַמִּצְווֹת, וּלְקַנֵּא לִכְבוֹד הַצַּדִּיק שֶׁהִרְשִׁיעוּ. וְזֶה הוּא נֶעֱנָשׁ כְּשֶׁשּׁוֹמֵעַ דִּבְרֵיהֶם הָרָעִים תָּמִיד, וְהוּא אֵינוֹ יָכוֹל לַעֲנוֹתָם תָּמִיד. וְדָבָר זֶה מְפֹרָשׁ בְּדִבְרֵי שְׁלֹמֹה עָלָיו הַשָּׁלוֹם (משלי כד א-ב): ״אַל תְּקַנֵּא בְּאַנְשֵׁי רָעָה, וְאַל תִּתְאָו לִהְיוֹת אִתָּם. כִּי שֹׁד יֶהְגֶּה לִבָּם, וְעָמָל שִׂפְתֵיהֶם תְּדַבֵּרְנָה״. רוֹצֶה לוֹמַר: שֶׁתִּשָּׂא חַטָּאתָם, כִּי תִּשְׁמַע דִּבְרֵיהֶם תָּמִיד וְתִהְיֶה כְּמַחֲרִישׁ.

כ״בהַתְּשִׁיעִי: הַמְכַבֵּד הָרְשָׁעִים מֵחֲמַת דֶּרֶךְ שָׁלוֹם. אָמְנָם לֹא יְדַבֵּר טוֹב בָּרָשָׁע, וְלֹא יִתְנַהֵג בִּכְבוֹדוֹ עַל דֶּרֶךְ שֶׁיַּחְשְׁבוּ בְּנֵי אָדָם שֶׁהוּא נִכְבָּד בְּעֵינָיו לַחֲלֹק לוֹ כָּבוֹד, אֶלָּא כְּדֶרֶךְ בְּנֵי אָדָם הַמְּכַבְּדִים הָעֲשִׁירִים בַּעֲבוּר כִּי צָלְחָה דַּרְכָּם, וְלֹא מִפְּנֵי חִין עֶרְכָּם. וְאַף בָּזֶה יֵשׁ חֵטְא וְאַשְׁמָה, כִּי לֹא הֻתַּר לְכַבֵּד הָרְשָׁעִים אֶלָּא מֵחֲמַת מוֹרָא, שֶׁיָּרֵא שֶׁיַּזִּיק לוֹ הָרָשָׁע וְיִגְרֹם לוֹ הֶפְסֵד בִּזְמַן שֶׁיַּד הָרְשָׁעִים תַּקִּיפָה – עַל כֵּן הֻתַּר לְכַבְּדוֹ כְּדֶרֶךְ שֶׁמְּכַבְּדִים בְּנֵי אָדָם בַּעֲלֵי זְרוֹעַ. אַךְ לֹא יְשַׁבְּחֶנּוּ וְלֹא יְדַבֵּר עָלָיו טוֹב בִּפְנֵי בְּנֵי אָדָם. וְכֵן אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (סוטה מא ב): מֻתָּר לְהַחֲנִיף אֶת הָרְשָׁעִים בָּעוֹלָם הַזֶּה. וְיֵשׁ רְשָׁעִים שֶׁאֵין מַחֲנִיפִים לָהֶם. מִנַּיִן? מִמָּרְדְּכַי, שֶׁאָמְרוּ לוֹ ״תַּחֲנִיף לְהָמָן״, וְהוּא הֵשִׁיב לָהֶם: ״לֹא תִדְרֹשׁ שְׁלֹמָם וְטֹבָתָם״ (דברים כג ז). וְהָיוּ אוֹמְרִים לוֹ, שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ: מַחֲנִיפִים לָהֶם מִפְּנֵי דַּרְכֵי שָׁלוֹם?! אֲפִלּוּ הָכֵי לֹא רָצָה לְהַחֲנִיף לְרָשָׁע כָּזֶה.

כ״גוְיַחֲנִיף אָדָם לְאִשְׁתּוֹ, מִשּׁוּם שְׁלוֹם בַּיִת. וְכֵן לְבַעַל חוֹבוֹ, שֶׁלֹּא יִלְחָצֶנּוּ. לְרַבּוֹ, שֶׁיְּלַמְּדֶנּוּ תּוֹרָה. וּמִצְוָה גְּדוֹלָה לְהַחֲנִיף לְתַלְמִידָיו וְלַחֲבֵרָיו, כְּדֵי שֶׁיִּלְמְדוּ וְשֶׁיִּשְׁמְעוּ לִדְבָרָיו, לְקַבֵּל תּוֹכַחְתּוֹ לְקַיֵּם הַמִּצְווֹת. וְכֵן כָּל אָדָם שֶׁהוּא סָבוּר שֶׁיִּמְשְׁכֶנּוּ אֵלָיו, שֶׁיִּשְׁמַע לוֹ לְקַיֵּם הַמִּצְווֹת, וְאִם יָבוֹא עָלָיו בְּכַעַס לֹא יִשְׁמַע לוֹ אֶלָּא בַּחֲנִיפוּת יְקַבֵּל תּוֹכַחְתּוֹ – מִצְוָה גְּדוֹלָה לְהַחֲנִיף לוֹ כְּדֵי לְהוֹצִיא יָקָר מִזּוֹלֵל. כִּי יֵשׁ אָדָם שֶׁאֵינוֹ מְקַבֵּל תּוֹכָחָה בִּגְעָרָה אֶלָּא בְּנַחַת, שֶׁנֶּאֱמַר (קהלת ט יז): ״דִּבְרֵי חֲכָמִים בְּנַחַת נִשְׁמָעִים״. וְיֵשׁ שֶׁצָּרִיךְ גְּעָרָה, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי יז י): ״תֵּחַת גְּעָרָה בְּמֵבִין״. וְיֵשׁ בְּמַלְקוּת, שֶׁנֶּאֱמַר (שם יט כט): ״וּמַהֲלֻמוֹת לְגֵו כְּסִילִים״. וְיֵשׁ אֲפִלּוּ בְּהַכָּאוֹת לֹא יוֹעִיל, שֶׁנֶּאֱמַר (שם יד י): ״מֵהַכּוֹת כְּסִיל מֵאָה״ (שם יז, י). אִם כֵּן מָה נַעֲשֶׂה לוֹ? אֵין לוֹ תַּקָּנָה אֶלָּא תְּגָרְשֵׁהוּ.

כ״דוְיֵשׁ חֲנִיפוּת רָעָה מְאוֹד: כְּגוֹן אָדָם הַמַּחֲנִיף לַחֲבֵרוֹ, וּמְדַבֵּר עִמּוֹ דְּבָרִים מְתוּקִים כְּדֵי שֶׁיִּסְמֹךְ עָלָיו וְיַאֲמִין לוֹ. וְאַחַר שֶׁיַּאֲמִין לוֹ וְיִסְמֹךְ עָלָיו – הוֹלֵךְ עִמּוֹ בְּרַמָּאוּת. וְזֶה כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (משלי א יז-יח): ״כִּי חִנָּם מְזֹרָה הָרָשֶׁת, בְּעֵינֵי כָּל בַּעַל כָּנָף. וְהֵם לְדָמָם יֶאֱרֹבוּ, יִצְפְּנוּ לְנַפְשׁוֹתָם״. פֵּרוּשׁ הַפָּסוּק: הַצָּדִים עוֹפוֹת זוֹרְקִים חִטִּים, וּבָאִים עוֹפוֹת לֶאֱכֹל הַחִטִּים עַל הָרָשֶׁת, וְאָז יִהְיוּ נִצּוֹדִים – וְלָזֶה דּוֹמֶה הֶחָנֵף הַזֶּה. וְאָסְרוּ הַחֲכָמִים לְהַחֲנִיף, וְאָמְרוּ (חולין צד א) שֶׁלֹּא יִשְׁלַח אָדָם דּוֹרוֹן לַחֲבֵרוֹ, וְיוֹדֵעַ שֶׁאֵינוֹ אוֹכֵל. וְכֵן אִם רוֹצֶה לִפְתֹּחַ חָבִית יַיִן לִמְכֹּר, וּבָא חֲבֵרוֹ לִקְנוֹת יַיִן, לֹא יֹאמַר לוֹ: אֲנִי רוֹצֶה לִפְתֹּחַ חָבִית עֲבוּרְךָ. וְכָל זֶה וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה נִקְרָא ״גּוֹנֵב דַּעַת״. וְזֶה אָסְרוּ חֲכָמִים זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה לְהַחֲנִיף וְלִגְנוֹב דַּעַת הַבְּרִיּוֹת [וַאֲפִלּוּ דַּעְתּוֹ שֶׁל גּוֹי] (שם).

כ״האָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן חֲלַפְתָּא: מִיּוֹם שֶׁגָּבְרָה אֶגְרוֹפָהּ שֶׁל חֲנֻפָּה, נִתְעַוְּתוּ הַדִּינִים וְנִתְקַלְקְלוּ הַמַּעֲשִׂים, וְאֵין אָדָם יָכוֹל לוֹמַר לַחֲבֵרוֹ ״מַעֲשַׂי גְּדוֹלִים מִמַּעֲשֶׂיךָ״. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: כָּל אָדָם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ חֲנֻפָּה מֵבִיא חֲרוֹן אַף לָעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר (איוב לו יג): ״וְחַנְפֵי לֵב יָשִׂימוּ אָף״. וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁאֵין תְּפִלָּתוֹ נִשְׁמַעַת, שֶׁנֶּאֱמַר (שם): ״לֹא יְשַׁוְּעוּ כִּי אֲסָרָם״. וַאֲפִלּוּ עֻבָּרִים שֶׁבִּמְעֵי אִמָּן מְקַלְּלִים אוֹתוֹ, וְהוּא נוֹפֵל בְּגֵיהִנָּם. וְכָל הַמַּחֲנִיף לָרָשָׁע – נוֹפֵל בְּיָדוֹ. וְאִם אֵינוֹ נוֹפֵל בְּיָדוֹ – נוֹפֵל בְּיַד בְּנוֹ. וְאִם אֵינוֹ נוֹפֵל בְּיַד בְּנוֹ – נוֹפֵל בְּיַד בֶּן בְּנוֹ (סוטה מא ב). כָּל עֵדָה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ חֲנֻפָּה מְאוּסָה כַּנִּדָּה, שֶׁנֶּאֱמַר (איוב טו לד): ״כִּי עֲדַת חָנֵף גַּלְמוּד״. וּלְבַסּוֹף גּוֹלָה (סוטה מב א).

כ״ולָכֵן יִתְרַחֵק אָדָם מִן הַחֲנֻפָּה. וְלֹא יַחֲנִיף לְאָדָם לְהַחֲזִיקוֹ בְּרִשְׁעוֹ, גַּם אִם יֵשׁ לוֹ לְקַבֵּל טוֹבוֹת הַרְבֵּה מִמֶּנּוּ. לֹא יַחֲנִיף לִקְרוֹבוֹ וְלֹא לְבָנָיו בִּזְמַן שֶׁאֵינָם הוֹלְכִים בְּדֶרֶךְ טוֹבָה, כִּי כַּמָּה בְּנֵי אָדָם עוֹמְדִים בְּרִשְׁעָם מֵחֲמַת שֶׁרוֹאִים שֶׁאֵין לָהֶם בּוּשָׁה עֲבוּר דַּרְכֵיהֶם הַמְכֹעָרִים, וַעֲבוּר שֶׁרוֹאִים שֶׁמַּחֲנִיפִים לָהֶם. וְאֵין דָּבָר בָּעוֹלָם הַנּוֹעֵל פִּתְחֵי הַתְּשׁוּבָה כְּמוֹ הַחֲנִיפוּת.

כ״זמַעֲשֶׂה בְּאָדָם אֶחָד כָּשֵׁר שֶׁהָיָה לוֹ בַּת לְהַשִּׂיא. וְהָיוּ בְּצִדּוֹ שְׁנֵי בְּנֵי אָדָם אֲשֶׁר כָּל אֶחָד חָפַץ לִשָּׂא בִּתּוֹ. וְהָלַךְ הָאָדָם הַכָּשֵׁר, וּבִקֵּשׁ מֵאָדָם אֶחָד לַעֲשׂוֹת עִמּוֹ מְרִיבָה, וְלָקַח לְבַסּוֹף אוֹתָם שְׁנַיִם לָדוּן בֵּינֵיהֶם, וְעָשׂוּ כָּךְ. אֶחָד מֵהֶם הָיָה מַחֲנִיף לְאוֹתוֹ אָדָם כָּשֵׁר כְּדֵי שֶׁיַּשִּׂיאוֹ בִּתּוֹ, וְהָיָה מְזַכֶּה אוֹתוֹ בְּכָל דְּבָרָיו. וְאוֹתוֹ אַחֵר אָמַר: אֵין הַדִּין עִמְּךָ אֶלָּא עִם חֲבֵרְךָ. וְאָז נָתַן בִּתּוֹ לְאוֹתוֹ שֶׁהָיָה מְחַיֵּב אוֹתוֹ, כִּי אָמַר: וַדַּאי הוּא אָדָם טוֹב, שֶׁלֹּא הֶחֱנִיף וְלֹא נָשָׂא לִי פָּנִים (ספר חסידים תתשמב).

כ״חלָכֵן מִי שֶׁהוּא פַּרְנָס, אוֹ דַּיָּן, אוֹ גַּבַּאי צְדָקָה – צָרִיךְ שֶׁלֹּא יְהֵא חָנֵף. כִּי אִם יַחֲנִיף הַפַּרְנָס לְשׁוּם אָדָם, וְלֹא יוֹכִיחֵהוּ לַעֲשׂוֹת הַטּוֹב וְלָסוּר מִן הָרַע – אָז יִהְיוּ כָּל הַקָּהָל מְקֻלְקָלִים. כִּי כָּל אֶחָד יֹאמַר: ״הַפַּרְנָס מַחֲנִיף לִפְלוֹנִי״, וְלֹא יְקַבֵּל תּוֹכַחְתּוֹ. וְכֵן דִּין הַמַּחֲנִיף לְאֶחָד מִבַּעֲלֵי דִּינִים – אָז יִסְתַּתְּמוּ דִּבְרֵי הַשֵּׁנִי, וְלֹא יֵדַע לִטְעוֹן כַּאֲשֶׁר רָאוּי לוֹ; נִמְצָא שֶׁלֹּא יֵצֵא הַדִּין לַאֲמִתּוֹ. וְכֵן גַּבָּאֵי צְדָקָה הַמַּחְנִיפִים, וְיִתְּנוּ צְדָקָה לָזֶה הַמַּחֲנִיף לָהֶם, אוֹ שֶׁהֵם מַחֲנִיפִים לוֹ וְיִתְּנוּ לוֹ אַף אִם אֵינוֹ רָאוּי לְכָךְ. לָכֵן צָרִיךְ הַצַּדִּיק לְהִתְרַחֵק מְאוֹד מִן הַחֲנִיפוּת, שֶׁלֹּא יַחֲנִיף וְלֹא יְקַבֵּל הַחֲנִיפוּת מֵאֲחֵרִים. וְיִזָּהֵר מְאוֹד כְּשֶׁיַּעֲשֶׂה מַעֲשִׂים טוֹבִים, שֶׁלֹּא יִתְכַּוֵּן בָּהֶם לְהַחֲנִיף לַאֲחֵרִים, אֶלָּא לְשֵׁם שָׁמַיִם בִּלְבַד.

כ״טוְהַגָּרוּעַ שֶׁבְּכָל הַחֲנִיפוּת: הַמַּחֲנִיף לַחֲבֵרוֹ כְּדֵי לְהַחֲטִיאוֹ. כְּגוֹן שֶׁיֵּשׁ לוֹ מַחֲלֹקֶת עִם בְּנֵי אָדָם וְאֵין הַדִּין עִמּוֹ, וְהוּא מַחֲנִיף לִבְנֵי אָדָם לְסַיֵּעַ לוֹ וּלְחַזֵּק טָעוּתוֹ. אוֹ מִי שֶׁהוּא רוֹדֵף אַחַר עֲבֵרוֹת כְּגוֹן זְנוּת וּשְׁאָר רָעוֹת, וְהוּא מַחֲנִיף לַחֲבֵרוֹ כְּדֵי שֶׁיַּעֲשֶׂה כָּמוֹהוּ. לָכֵן יָרָבְעָם בֶּן נְבָט זָכָה לִמְלוּכָה, בִּשְׁבִיל שֶׁלֹּא הֶחֱנִיף לִשְׁלֹמֹה, וְהוֹכִיחוּ עַל עִנְיָן בִּנְיַן מִלּוֹא (סנהדרין קא ב).

ל׳הָרוֹצֶה לִנָּצֵל מִן הַחֲנִיפוּת יִזָּהֵר לְהַרְחִיק עַצְמוֹ מִן הַכָּבוֹד, כִּי מִי שֶׁאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ לְהִתְכַּבֵּד לֹא יִצְטָרֵךְ לְהַחֲנִיף. גַּם צָרִיךְ לִזָּהֵר שֶׁלֹּא יֵהָנֶה מֵאֲחֵרִים, כִּי רֹב הַמַּחֲנִיפִים מַחֲנִיפִים לִבְנֵי אָדָם שֶׁסְּבוּרִים שֶׁיִּהְיֶה לָהֶם הֲנָאָה מֵהֶם. לָכֵן מִי שֶׁמִּתְרַחֵק מֵאֵלּוּ שְׁנֵי דְּבָרִים, הֲנָאָה וְכָבוֹד – נִצּוֹל מִכַּמָּה עֲבֵרוֹת. כִּי כַּמָּה בְּנֵי אָדָם עוֹשִׂים מַעֲשִׂים טוֹבִים כְּדֵי שֶׁיְּקַבְּלוּ כָּבוֹד מִבְּנֵי אָדָם, וְזֶה הָעִנְיָן מְקַלְקֵל כָּל עֲבוֹדַת הָאָדָם; כִּי כַּמָּה בְּנֵי אָדָם עוֹשִׂים מַעֲשִׂים טוֹבִים וּמִתְפַּלְּלִים, וְיֵשׁ לָהֶם קוֹל עָרֵב, וְהוּא מְהַרְהֵר בְּלִבּוֹ בִּשְׁעַת הַתְּפִלָּה: ״כַּמָּה קוֹלִי עָרֵב הוּא, וּבְנֵי אָדָם נֶהֱנִים מִמֶּנִּי שֶׁשּׁוֹמְעִים אוֹתִי״. וְכֵן דַּרְכּוֹ שֶׁל יֵצֶר הָרַע: עוֹשֶׂה כֵּן לְכָל הַמִּצְווֹת לְהַפִּיל הָאָדָם בְּרִשְׁתּוֹ, שֶׁלֹּא יִהְיוּ מַעֲשָׂיו לְשֵׁם שָׁמַיִם. וְכֵן לְעִנְיַן הַהֲנָאָה: מִי שֶׁנֶּהֱנֶה מֵחֲבֵרוֹ, אֲפִלּוּ אִם יִרְאֵהוּ שֶׁעוֹבֵר כָּל עֲבֵרוֹת שֶׁבָּעוֹלָם – לֹא יְהֵא רַשַּׁאי לְהוֹכִיחוֹ, כִּי יָרֵא שֶׁלֹּא יְהַנֵּהוּ עוֹד. וְעִנְיָן הַהוּא תַּקָּלַת חַכְמֵי הַדּוֹר הַזֶּה, שֶׁהֵם רוֹדְפִים לֵהָנוֹת מִן הָעָם – עַל כֵּן יַחֲנִיפוּ לָהֶם כְּדֵי שֶׁיְּחַזְּקוּ אוֹתָם בְּחָזְקָה גְּדוֹלָה. וְלֹא דַּי שֶׁאֵינָם מוֹכִיחִים אוֹתָם עַל עִנְיָנָם, אֶלָּא מִתּוֹךְ שֶׁהֵם מַחֲנִיפִים לָהֶם – הֵם עַצְמָם אוֹחֲזִים מַעֲשֵׂיהֶם וְנִמְשָׁכִים אַחֲרֵיהֶם.

ל״אדֶּרֶךְ בְּרִיָּתוֹ שֶׁל אָדָם לִהְיוֹת נִמְשָׁךְ בְּדַעְתּוֹ וּבְמַעֲשָׂיו אַחַר רֵעָיו וַחֲבֵרָיו, וְנוֹהֵג כְּמִנְהַג אַנְשֵׁי מְדִינָתוֹ – אֵיךְ שֶׁהֵם עוֹשִׂים יַעֲשֶׂה גַּם הוּא. לְפִיכָךְ יֵשׁ לָאָדָם לְהִתְחַבֵּר לַצַּדִּיקִים, וְלֵשֵׁב אֵצֶל חֲכָמִים תָּמִיד, כְּדֵי שֶׁיִּלְמַד מִמַּעֲשֵׂיהֶם; וְיִתְרַחֵק מִן הָרְשָׁעִים הַהוֹלְכִים בַּחֹשֶׁךְ, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִלְמַד מִמַּעֲשֵׂיהֶם. וְהוּא שֶׁאָמַר שְׁלֹמֹה עָלָיו הַשָּׁלוֹם (משלי יג כ): ״הוֹלֵךְ אֶת חֲכָמִים יֶחְכָּם, וְרֹעֶה כְּסִילִים יֵרוֹעַ״. וְאוֹמֵר (תהלים א א): ״אַשְׁרֵי הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא הָלַךְ בַּעֲצַת רְשָׁעִים...״.

ל״בוְכֵן אִם הָיָה בִּמְדִינָה שֶׁמִּנְהֲגוֹתֶיהָ רָעִים, וְאֵין אַנְשֵׁי הַמְּדִינָה הוֹלְכִים בְּדֶרֶךְ יְשָׁרָה – יֵלֵךְ לְמָקוֹם שֶׁאֲנָשֶׁיהָ צַדִּיקִים, וְנוֹהֲגִים בִּדְרָכִים טוֹבִים. וְאִם הָיוּ כָּל הַמְּדִינוֹת שֶׁהוּא יוֹדְעָם וְשׁוֹמֵעַ שְׁמוּעָתָן נוֹהֲגִים בְּדֶרֶךְ לֹא טוֹבָה, אִם שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לֵילֵךְ לִמְדִינָה שֶׁמִּנְהֲגוֹתֶיהָ טוֹבִים, מִפְּנֵי הַגְּיָסוֹת אוֹ מִפְּנֵי הַחֹלִי – יֵשֵׁב לְבַדּוֹ יְחִידִי, כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (איכה ג כח): ״יֵשֵׁב בָּדָד וְיִדֹּם, כִּי נָטַל עָלָיו״. וְאִם הָיוּ רָעִים וְחַטָּאִים, שֶׁאֵין מַנִּיחִים אוֹתוֹ לֵישֵׁב בַּמְּדִינָה אֶלָּא אִם כֵּן נִתְעָרֵב עִמָּהֶם וְנוֹהֵג בְּמִנְהָגָם הָרַע – יֵצֵא לַמְּעָרוֹת וְלַחֲוָחִים וְלַמִּדְבָּרוֹת, וְאַל יַנְהִיג עַצְמוֹ בְּדֶרֶךְ חַטָּאִים, כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיהו ט א): ״מִי יִתְּנֵנִי בַמִּדְבָּר מְלוֹן אֹרְחִים״ (רמב״ם הלכות דעות ו א).