פניך אבקש י׳Panekha Avakesh 10

א׳שבט תשמ"ב, פרשת בא

ב׳משה, אהרן ומרים - אמת, חסד ומלכות^*הדרשה נאמרה בימי המאבק על פינוי ימית וסיום הנסיגה מסיני. חלק מהדרשה הופיע בעלון "אל מחוץ לחומות" לתלמידי ישיבת הכותל המשרתים בצה"ל, חוברת עד, טו בשבט תשמ"ג, בכותרת: "תורה כהונה ומלכות".

ג׳המדרש בפרשתנו אומר:
הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם - הדא הוא דכתיב: וָאֶשְׁלַח לְפָנֶיךָ אֶת מֹשֶׁה אַהֲרֹן וּמִרְיָם, זהו שאמר הכתוב: שְׁלַח אוֹרְךָ וַאֲמִתְּךָ הֵמָּה יַנְחוּנִי - זה משה ואהרן, שנאמר: וּלְלֵוִי אָמַר תֻּמֶּיךָ וְאוּרֶיךָ, וכן כתיב: תּוֹרַת אֱמֶת הָיְתָה בְּפִיהוּ.
וָאֶשְׁלַח לְפָנֶיךָ אֶת מֹשֶׁה אַהֲרֹן וּמִרְיָם - מלמד שלא היה מבקש לגאול את ישראל, אלא אמר משה להקב"ה: מִי אָנֹכִי , וכי כך הבטחת לאבותם שביד בשר ודם אתה מוציא בניהם, ומי אנוכי שאלך וְכִי אוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל , וכי אני הוא אותו שכתוב בו: דָּן אָנֹכִי, שאתה משלחני לגואלן, לא כך הבטחת לאברהם ואמרת לו: וְגַם אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר יַעֲבֹֹדוּ דָּן אָנֹכִי, לא כך אמרת ליעקב... אמר לו הקב"ה: חייך אני יורד ומצילן... אלא לכו אתם תחילה והודיעו לבני שאני גואלן ואחר כך אני מציל אותן. לכך כתיב: שְׁלַח אוֹרְךָ וַאֲמִתְּךָ הֵמָּה יַנְחוּנִי. לכך אמר: וָאֶשְׁלַח לְפָנֶיךָ אֶת מֹשֶׁה אַהֲרֹן וּמִרְיָם (שמות רבה, טו יד).

ד׳המדרש מסביר שמשה לא רצה לגאול את ישראל משום שהוא רצה שהקב"ה הוא שיגאל אותם, כדרך שמצינו בחטא העגל שאמר משה: אִם אֵין פָּנֶיךָ הֹלְכִים אַל תַּעֲלֵנוּ מִזֶּה (שמות לג טו), והקב"ה נענה לו. אבל לפני גילוי ה' היה צורך במֹשֶׁה אַהֲרֹן וּמִרְיָם (מיכה ו ד) וזה שאמר הכתוב: שְׁלַח אוֹרְךָ וַאֲמִתְּךָ הֵמָּה יַנְחוּנִי (תהלים מג ג).¹"אוֹרְךָ" זה אהרן - "תֻּמֶּיךָ וְאוּרֶיךָ לְאִישׁ חֲסִידֶךָ" (דברים לג ח), "וַאֲמִתְּךָ" זה משה - "תּוֹרַת אֱמֶת הָיְתָה בְּפִיהוּ" (מלאכי ב ו; ועיין מדרש שמות רבה, ה י המובא להלן).

ה׳מהי השליחות של משה, אהרן ומרים, שהיתה צריכה להיות הבסיס להופעת הקב"ה, ומדוע משה לא היה יכול להוציא לבדו את בני ישראל ממצרים?

ו׳תורת חסד
על הפסוק בפרשה הקודמת, וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב בְּאֵל שַׁדָּי וּשְׁמִי ה' לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם (שמות ו ג), אומרת הגמרא:
אמר לו הקב"ה: חבל על דאבדין ולא משתכחין, הרי כמה פעמים נגליתי על אברהם, יצחק ויעקב באל שדי ולא הרהרו על מדותי, ולא אמרו לי מה שמך... ואתה אמרת לי מה שמך בתחילה, ועכשיו אתה אומר לי: וְהַצֵּל לֹא הִצַּלְתָּ אֶת עַמֶּךָ - עַתָּה תִרְאֶה אֲשֶׁר אֶעֱשֶׂה לְפַרְעֹה , במלחמת פרעה אתה רואה ואי אתה רואה במלחמת שלשים ואחד מלכים (סנהדרין קיא ע"א).

ז׳משה לא זכה להיכנס לארץ ישראל משום שאמר וְהַצֵּל לֹא הִצַּלְתָּ אֶת עַמֶּךָ (שמות ה כג) ומשום ששאל מה שמו של הקב"ה.

ח׳מה הקשר בין האמירה וְהַצֵּל לֹא הִצַּלְתָּ אֶת עַמֶּךָ לבין זה שמשה לא יזכה לראות במלחמת שלושים ואחד המלכים?

ט׳וּשְׁמִי ה' לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם - הקב"ה לא התגלה לאבות בשם הויה, ופירש רש"י: לא נכרתי להם במידת אמתות שלי, שעליה נקרא שמי ה', נאמן לאמת דברי. הקב"ה לא נגלה לאבות במידת האמת. האבות הכירו את ה' באֵל שַׁדָּי, ולא בשם הויה.

י׳יש תורה שהיא תורת חסד, וְתוֹרַת חֶסֶד עַל לְשׁוֹנָהּ (משלי לא כו), ויש תורה שהיא תורת אמת, תּוֹרַת אֱמֶת הָיְתָה בְּפִיהוּ (מלאכי ב ו). המהר"ל (תפארת ישראל, פרק כ) מסביר שזה ההבדל בין התורה שניתנה למשה לבין התורה שהאבות קיימו. האבות קיימו את התורה כתורת חסד. המהר"ל אומר שאברהם קיים את התורה, אך יעקב לא קיים את התורה ולכן נשא שתי אחיות. המהר"ל אומר דבר מאוד עמוק: אברהם, שמידתו מידת החסד, היה יכול לקיים את התורה משום שקיום התורה של האבות נבע מתורת החסד. לעומתו יעקב אבינו, שמידתו אמת - תִּתֵּן אֱמֶת לְיַעֲקֹב (מיכה ז כ) - לא היה יכול לקיים את התורה כולה, משום שהתורה כולה אינה יכולה להיות מצויה בעולם במידת האמת שלה. האמת התנגדה לכך שהאדם ייברא (בראשית רבה, ח ה). בעולם עצמו, במציאות שתחת השמש, אין אמת, יש רק יחסיות. העולם הוא יחסי, ולכן הקב"ה היה צריך לזרוק את האמת כדי לברוא את העולם שלנו, היחסי.

י״אהאבות עבדו את ה' בבחינת אֵל שַׁדָּי - שאמר לעולם די (רש"י, בראשית מג יד) - בבחינת אותה אלוקות שמתגלה במציאות ונלמדת מתוך העולם. האלוקות שמתגלה במציאות הפרגמטית, היחסית, של העולם הזה היא אלוקות של חסד, לכן רק אברהם אבינו יכול היה לקיים את התורה.

י״במשה רבנו, שאליו היה גילוי שם הויה - התגלות של ה' מעל לעולם - שהוא מעל לאֵל שַׁדָּי , עלה למרום וקיבל את התורה מלמעלה, ולא מתוך העולם. דווקא משה היה יכול להביא לעולם תורת אמת. אבל יעקב אבינו, שלא עלה למרום, לא היה יכול להגיע לתורת אמת כיוון שמתוך העולם אפשר להגיע רק לתורת חסד. בשביל שתהיה תורת אמת צריך לעלות למרום, להביא תורה מן השמים, בחינת שם הויה.

י״געל פי זה ניתן לבאר את המדרש הנפלא בפרשת יתרו על עליית משה למרום:
באותה שעה בקשו מלאכי השרת לפגוע במשה, עשה בו הקב"ה קלסטרין של פניו של משה דומה לאברהם. אמר להם הקב"ה: אי אתם מתביישין הימנו, לא זהו שירדתם אצלו ואכלתם בתוך ביתו (שמות רבה, כח א).

י״דהקב"ה צר את פניו של משה בדומה לאברהם, שמידתו היא החסד. אכלתם בתוך ביתו - זה גילוי החסד של אברהם אבינו. משה לא היה יכול להוריד תורה לעולם בלי שיהיו לו את הפנים של אברהם. אמת שהיא אמת צרופה לא יכולה להופיע בעולם אם לא מצורף אליה חסד של דְּרָכֶיהָ דַרְכֵי נֹעַם וְכָל נְתִיבוֹתֶיהָ שָׁלוֹם. תורת האמת הגדולה של משה חייבת להופיע עם קלסתר הפנים של אברהם.

ט״וזו הסיבה לכך שמשה לא היה יכול להוציא את בני ישראל ממצרים לבדו. יש צורך בכל שלושת האלמנטים: של משה, של אהרן ושל מרים.

ט״זכדי לגאול את ישראל משה זקוק לאהרן. על הפסוק וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַהֲרֹן לֵךְ לִקְרַאת מֹשֶׁה הַמִּדְבָּרָה וַיֵּלֶךְ וַיִּפְגְּשֵׁהוּ... וַיִּשַּׁק לוֹ (שמות ד כז), אומר המדרש:
הדא הוא דכתיב: חֶסֶד וֶאֱמֶת נִפְגָּשׁוּ צֶדֶק וְשָׁלוֹם נָשָׁקוּ, חֶסֶד - זה אהרן, שנאמר: וּלְלֵוִי אָמַר תֻּמֶּיךָ וְאוּרֶיךָ לְאִישׁ חֲסִידֶךָ;²זאת הבחינה של הכהונה מסיטרא דימינא, בחינת החסד (ועיין לעיל, עמ' 34; להלן, עמ' 152). וֶאֱמֶת זה משה, שנאמר: לֹא כֵן עַבְדִּי מֹשֶׁה בְּכָל בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא, הוי חֶסֶד וֶאֱמֶת נִפְגָּשׁוּ, כמה דתימא: וַיֵּלֶךְ וַיִּפְגְּשֵׁהוּ בְּהַר הָאֱלֹהִים. צֶדֶק - זה משה, שנאמר: צִדְקַת ה' עָשָׂה, וְשָׁלוֹם זה אהרן, שנאמר: בְּשָׁלוֹם וּבְמִישׁוֹר הָלַךְ אִתִּי, נָשָׁקוּ - וַיִּשַּׁק לוֹ (שמות רבה, ה י).

י״זמידת אהרן היא מידת השלום. אהרן עושה שלום בין בני אדם, והוא אפילו משקר כדי להביא את השלום (אבות דר' נתן, נוסח א, יב). משה, לעומת זאת, הוא איש האמת. איש האמת שצריך לגאול את ישראל, ולשם כך צריך להתעסק בפוליטיקה עם פרעה ודומיו, זקוק לאיש החסד והשלום כדי להוציא את בני ישראל ממצרים. אהרן הוא הפה של משה, הוא המייצג והמבצע. משה איש האמת מתווה את העיקרון, אבל בעולם העשייה זקוקים לדְּרָכֶיהָ דַרְכֵי נֹעַם וְכָל נְתִיבוֹתֶיהָ שָׁלוֹם של איש החסד. חסד זה מתחיל באברהם, שהוא שורש הכהונה ושעליו דרשו את הפסוק אַתָּה כֹהֵן לְעוֹלָם עַל דִּבְרָתִי מַלְכִּי צֶדֶק.³תהלים קי ד; ועיין בראשית רבה, מו ה.

י״חאי אפשר ללמוד תורה בלי הצד של החסד. אם אדם לא עושה חסד, הוא לא יכול להגיע לאמת.⁴עיין להלן, עמ' 233.

י״טמלכות
ישנו כוח נוסף שמשה רוצה לקבל ולא מקבל, והוא הכוח של מרים - המלכות.⁵כידוע מהגמרא (סוטה יא ע"ב) שמובאת בדברי רש"י (שמות א כא): "וַיַּעַשׂ לָהֶם בָּתִּים - בתי כהונה ולויה ומלכות... ומלכות ממרים". על הפסוק בפרשת שמות וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי (שמות ג ד) דרשו חז"ל: הנני לכהונה ולמלכות... בקש משה שיעמדו ממנו כהנים ומלכים (שמות רבה, ב ו); ובגמרא דרשו: בקש משה מלכות ולא נתנו לו, דכתיב: אַל תִּקְרַב הֲלֹם, ואין הֲלֹם אלא מלכות, שנאמר: מִי אָנֹכִי ה' אלקים... כִּי הֲבִאֹתַנִי עַד הֲלֹם (זבחים קב ע"א).

כ׳ישנן מידת האמת-התורה ומידת החסד-הכהונה, וישנו גם כתר מלכות. מידת המלך הפוכה ממידת הכהן. וכך קובע הירושלמי בשקלים (פ"ו ה"א, מט ע"ד): אין מושחין כהנים מלכים. הכהן הוא איש החסד, ואילו מידת המלך היא הגבורה, האדנות העצמית, השלטון והחירות - המלך פורץ גדר (בבא בתרא ק ע"ב).

כ״אשלושה כוחות בעבודת ה'
ישנם שלושה כתרים: כתר תורה, כתר כהונה וכתר מלכות (אבות פ"ד מי"ג). אמת; אהבה וחסד; אומץ לב, ביטחון וגבורה. אלה הם שלושת הכוחות הבסיסיים שכל אדם ואדם צריך לפתח. אמת היא חוכמת התורה, היושר המוחלט והעקבי, פיתוח ההבנה; אהבה היא היכולת לראות את החיים באחדות שלהם, וזה שייך יותר לפיתוח של הרגש; והמלכות באה לידי ביטוי בעיקר בעבודה המוסרית, שבה אדם רוכש לעצמו אדנות, שלטון על עצמו, חירות מהשעבוד של יצר הרע.

כ״במבחינה זו אפשר לומר שאין אדם רע, יש רק אדם שכוחותיו לא התפתחו באופן הרמוני. למשל, אדם שהוא שתלטן ועריץ, זה משום שהוא פיתח רק כוח אחד, את כוח המלכות שבו, וזאת על חשבון הכהונה והאמת.

כ״גובאמת, הטעות השכיחה ביותר שלנו היא פיתוח כוח אחד על חשבון כוח אחר.

כ״דהטעות הרגילה ביותר היא לפתח את כוח העבודה על חשבון כוח התורה וגמילות החסדים. לומד מוסר רגיל עובד בעיקר על שליטה עצמית - להכריח את עצמו לעשות דברים על אף שפנימיותו מתנגדת להם - וזה בא על חשבון ההבנה הרצינית, האובייקטיבית. הוא מפחד לחשוב באמת. לפעמים זה בא על חשבון החסד - היכולת להרגיש, לאהוב ולעשות דברים מתוך אהבת ה' ומתוך אהבת הזולת.

כ״הישנה טעות אחרת - שאדם מפתח רק את ההבנה. הוא מפתח את כוח האמת על חשבון כוח המלכות, שכאמור, קשור דווקא לעולם המעשי, בחינת מי שחכמתו מרובה ממעשיו (אבות פ"ג מ"ט). צריך לדעת שלעולם אי אפשר להגיע להבנה אמיתית של משהו בלי קשר למציאות. אדם לא יכול להגיע להבנת חייו בלי להיות מעורב בהם. כבר הזכרנו את דברי ה'תנא דבי אליהו':⁶עיין לעיל, עמ' 78. למה הוא אלוקים אמת, בגלל שהוא אלוקים חיים - רק אדם חי יכול להגיע לאמת.

כ״והחלק הפחות מפותח אצלנו הוא החלק של האהבה, של החסד, של הרגש. זו היכולת לעשות דברים מתוך חום פנימי, מתוך שמחה אמיתית, מתוך צהלת פנים, מתוך רעות ולבביות.

כ״זכך נוצרים אנשים לא שלמים, ששלושת הכוחות לא התפתחו אצלם כמו שצריך. אנשים אלה סובלים הרבה פעמים, משום שרק אדם שלם יכול להיות שמח באמת, רק הוא יכול ליצור, לעבוד ולחדש מתוך הרגשה שהוא עושה דבר בעל ערך. אדם כזה מרגיש שהוא פועל כעבד של הקב"ה, ככלי ביד המציאות הגדולה והנצחית של הבורא יתברך.

כ״חכל אדם צריך לשים לב מהו הכוח הבסיסי שלו.

כ״טיש אדם שהכוח הבסיסי שלו הוא ההבנה, הוא מחפש את האמת. אם הוא יתרכז כל הזמן בעצמו, אם הוא ינסה רק להבין ולא יעבוד על מידת החסד ועל מידת המלכות, השליטה העצמית, הוא לא יגיע לאמת. האמת היא הדחף החזק ביותר שלו, אבל מיצוי האמת עד סופה יביא אותו גם לחסד וגם למלכות, כיוון שאמת טוטאלית מתחשבת בגורם של החסד מחד גיסא, ומאידך גיסא, מביאה את האדם לעבודת המוסר.

ל׳אצל אדם אחר, המידה המרכזית היא החסד - ההרגשה שהוא רוצה לעשות מעשים טובים. נקודת המוצא שלו תהיה החסד, אבל כאשר הוא יתעמק בחסד, הוא יגיע למסקנה שצריך עוד שני דברים: אמת ומלכות. בלי האמת, לעולם אי אפשר לעשות חסד, וכך המניע של החסד יביא אותו גם לחיפוש האמת. החסד יוביל אותו גם לפיתוח יכולת השליטה, כיוון שחסד בלי מלכות הוא חסד רדוד ולא אמיתי.

ל״אהדברים אולי נשמעים יפים, אבל יש להם ערך רק אם מיישמים אותם למעשה, אם יודעים מהי המטרה ולאן מועדות פנינו.

ל״בחיפוש האמת צריך לבוא לידי ביטוי בכמה תחומים: אמת בתורה, על כל חלקיה ורבדיה - לימוד תורה מתוך כנות ורצינות, מתוך ריכוז והחלטה עקבית ונמרצת להבין את הסוגיה, לדעת אותה ידיעה שלמה ואמיתית כל אחד לפי כוחותיו; אמת בדיבור - לא להוציא שקר מן הפה, ולא רק שקר גלוי, אלא גם שקר פנימי, דבר שאתה לא מאמין בו, אל תאמר אותו; ואמת בהתנהגות - התנהגות אמיתית, בלי העמדת פנים וזיוף.

ל״גהעבודה על החסד והאהבה באה לידי ביטוי בתפילה. עיקר העבודה של התפילה, 'עבודה שבלב', היא לפתח בקרב האדם את אותם כוחות ורגשות שבאמצעותם התפילה הופכת להיות תפילה מעומקא דליבא, תפילה שבה הוא שופך את לבו לפני קונו. יחד עם פיתוח הרגשות האלה, האדם צריך שלא להתמכר לרגשות שליליים: יאוש, שנאה לזולת, תרעומת. עליו לפתח את עצמו כך שיקבל הכל במנוחה, בלי תרעומת, בשלוות נפש, מתוך ההכרה העליונה שגָבֹהַּ מֵעַל גָּבֹהַּ שֹׁמֵר וּגְבֹהִים עֲלֵיהֶם (קהלת ה ז).

ל״דהעבודה על החסד כוללת, כמובן, את החסד עם הזולת - להרגיש את הזולת. כדי להרגיש למה זקוק השני צריך קודם כל להרגיש אותו, להיות מודע לקיום שלו, להבין אותו - ובהבנה הזאת נכלל גם משהו ממידת האמת.

ל״ההעבודה על המלכות באה לידי ביטוי ביכולת של האדם להיות החלטי. חוסר ביטחון עצמי אינו רק בעיה פסיכולוגית - לא פחות מכך זהו חיסרון רוחני-דתי. אדם שחסר אומץ לב או שליטה עצמית הוא אדם עצלן. אין לו את מידות הזהירות והזריזות, שהן המידות הראשונות ב'מסילת ישרים'.⁷רק בעל ביטחון עצמי שנובע מתוך אמונה שלמה בכוחות שהקב"ה נתן לו מסוגל להאמין, ואף לפעול לפי אמונתו. רק אדם בעל החלטיות ושליטה עצמית יכול גם לשלוט במציאות, להציב מטרות ולהגשים אותן. זוהי מידת המלכות.⁸למשל, בלימוד: אתה יודע שעכשיו אתה לומד ושום דבר לא יפריע לך. זה מחייב קודם כל שליטה על עצמך - שלא תתמכר לרגשות של עצלנות, של יאוש, של ריקנות ושל עצבנות, וכן שלא תיתן לגורמים חיצוניים להפריע לך.

ל״ומידת האמת - מידת משה שהיא מידת התורה; מידת החסד, השייכת לסיטרא דימינא; ומידת הגבורה, מידת המלכות - אלה הן שלוש המידות שדרכן מופיע גילוי השכינה.

ל״זתורה מדברית ותורת הארץ
כבר הזכרנו שמשה לא זכה לכתר הכהונה ולכתר המלכות. הוא גם לא זכה להיכנס לארץ.

ל״חוְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת יָדִי לָתֵת אֹתָהּ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב וְנָתַתִּי אֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה אֲנִי ה' (שמות ו ח). על כך אומרת הגמרא בבבא בתרא (קיז ע"ב): ירושה היא לכם מאבותיכם. קדושת ארץ ישראל מתחילה באבות, כמו שאומר ה'חת"ם סופר': קדושת עולמים מימות עולם עד סוף כל ימות עולם לא נשתנה ולא ישתנה (שו"ת יו"ד, סימן רלד).⁹הדיון בגמרא (זבחים קז ע"ב), האם "קידשה לעתיד לבוא", הוא רק לגבי מצוות התלויות בארץ, אבל הקדושה העצמית של ארץ ישראל באה כבר מכוח האבות.

ל״טישנו קשר מיוחד בין האבות לבין ארץ ישראל - הארץ ניתנה לנו כירושה בזכות האבות. משה רבנו ע"ה לא זכה להיכנס לארץ ישראל משום שבשביל עיקר התורה - תורת ארץ ישראל - זקוקים דווקא לתורת האבות, לדרכי הנועם ולנתיבות השלום. התורה של משה היא מדברית. לארץ ישראל זוכים על ידי תורת החסד של האבות מצד אחד, ועל ידי המלכות, מלכות דוד. לכן המצוות התלויות בארץ תלויות בכיבוש ובחזקה, וזאת הסיבה שבני ישראל נצטוו להקים להם מלך דווקא בכניסה לארץ ישראל (סנהדרין כ ע"ב).

מ׳משה רבנו מתאווה להיכנס לארץ ישראל - וכי לאכול מפריה הוא צריך (סוטה יד ע"א)? אלא שמשה רבנו מתאווה למצוות התלויות בארץ, ואלה תלויות בקדושה של המלכות. מצוות אלה תלויות בהתגלות בחיים המעשיים של המלך ובחסד של הכהן והאבות, ואין להן מקום במדבר, באמת הצרופה המטאפיזית של משה.

מ״איש פער עצום, ואפילו ניגוד, בין גילוי שם הויה למשה לבין אֵל שַׁדָּי של האבות. זֶה שְּׁמִי לְעֹלָם וְזֶה זִכְרִי לְדֹר דֹּר... לא כשאני נכתב אני נקרא (פסחים נ ע"א). צריך להעלים את שם הויה בעולם. לְעֹלָם נכתב בלי וי"ו - לשון העלמה. האמת של משה לא מתגלה בעולם כפי שהיא, ואסור להגות את השם באותיותיו. כאשר משה שואל לָמָה הֲרֵעֹתָה לָעָם הַזֶּה (שמות ה כב), הוא מחפש אמת שהיא מעל העולם, אמת של גילוי של שם הויה, של מידת האמת, שהיא גילוי של הקב"ה מצד עצמו, אבל בעולם הזה אסור לשאול שאלות כאלו.

מ״בהגמרא בפסחים (נ ע"א) אומרת:
בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה ה' אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד - אטו האידנא לאו אחד הוא?... העולם הזה, על בשורות טובות אומר: ברוך הטוב והמטיב, ועל בשורות רעות אומר: ברוך דיין האמת. לעולם הבא - כולו הטוב והמטיב.

מ״גלעתיד לבוא תהיה האמת של משה, זו שבעולם הזה היא נעלמת ואסור לדבר עליה, משום שהאמת של העולם הזה מתגלית רק בתורת החסד היחסית. משה רבנו צועק לָמָה הֲרֵעֹתָה לָעָם הַזֶּה, והקב"ה משיב לו וּשְׁמִי ה' לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם - אתה במדרגת שם הויה, לכן אתה שואל, אבל בשביל העולם הזה, בשביל ארץ ישראל, צריך את תורת החסד של האבות. משה רוצה לברך ברוך הטוב והמטיב גם בעולם הזה. מידתו היא מידת האמת שאינה ניתנת לפשרה, ולכן הוא אינו זוכה להיכנס לארץ ישראל. זה הפשר של הגמרא בסנהדרין שפתחנו בה. בשביל ארץ ישראל צריך את כוח השלום והחסד של אהרן ואת כוח הכיבוש והמלכות של דוד. דווקא בצירוף שלושת הכוחות הללו זוכים לארץ ישראל ולמצוות התלויות בארץ.

מ״דהמאבק על ארץ ישראל
בארץ ישראל זוכים מירושת האבות. הספרי בפרשת עקב (פסקה נ) כותב: וְהוֹרִישׁ ה' - ה' מוריש, ואין בשר ודם מוריש. ה' הוא המוריש, ללא צורך במעורבות של עם ישראל. אבל אי אפשר לסמוך רק על בחינת הירושה, ישנה בחינה נוספת - נתינה, וְנָתַתִּי אֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה אֲנִי ה' (שמות ו ח). יש מדרש נפלא במכילתא בפרשה שלנו (מכילתא דר"י, מסכתא דפסחא, יח): וּנְתָנָהּ לָךְ - שלא תהא בעיניך כירושת אבות, אלא תהא בעיניך כאלו היום נתונה לך. בכל יום ויום צריך להילחם בשביל ארץ ישראל. בכל יום ויום אדם צריך להרגיש שזו נתינה מחדש ולהילחם ולהיאבק עליה, ובכיבוש תלויה קדושת המצוות.¹⁰על קדושת הארץ וכיבושה ראה להלן, עמ' 185-187. כמובן שצריך לדעת איך להיאבק ועל מה להיאבק.

מ״השם הויה הוא נעלם, וחז"ל אמרו שמי שהוגה את השם באותיותיו אין לו חלק לעולם הבא (סנהדרין פ"י מ"א). צריך לדעת ולהבחין איך שם הויה הנצחי מתגלה בעולם המעשה בבחינה של אֵל שַׁדָּי - האדנות שבעולם. מי שאוחז ברעיון, במחשבה או באמת נצחית, אבל לא יודע את דרכי ה' בהיסטוריה, על כל המורכבות והיחסיות שבהן, משול למי שהוגה את השם באותיותיו, שאין לו חלק לעולם הבא. הוא מפסיד לא רק את העולם הזה, אלא גם את העולם הבא, את האמת שלו, כיוון שגם הבחינה של שם הויה מתקלקלת אצלו. הוא לא יודע להבחין בין העתיד לבוא, שבו יִהְיֶה ה' אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד (זכריה יד ט), שבו באמת הכל יהיה טוב, לבין העולם הזה, שבו יש הבדל בין רע לטוב. אי אפשר להתכחש לדבר הזה. מי שמנסה לטשטש ולומר שהכל טוב - גם מן הבחינה של העולם הזה - אין לו חלק לעולם הבא, כיוון שהוא מנסה להראות שהבחינה של העולם הבא מתגלה גם בעולם הזה, ובכך הוא משבש גם את האמונה בעולם הבא.

מ״ומי שלא יודע לשלב נכון את הכוח של משה, כוח התורה, עם הכוח של המלך, מלך המשיח, עם כוח השלום והחסד של הכהן, עלול להגיע לסילוף. הוא עלול להגיע לקלקול החסד והשלום, אבל הוא עלול להגיע לקלקול עוד יותר גרוע - לקלקול התורה ולקלקול הממלכה.

מ״זכך הוא באדם הפרטי. אדם שהוא רק איש אמת, שאין בו חסד, שאין לו שליטה עצמית, סופו להגיע לקוצר רוח. האמת שלו כל כך חזקה, שאין לו סבלנות להתעסק עם כל הפרטים של העולם המעשי והוא מגיע לכלל כעס. זהו החטא של משה, כמו שמסביר הרמב"ם (שמונה פרקים, פרק ד) את שִׁמְעוּ נָא הַמֹּרִים (במדבר כ י). משה אומר שְׁלַח נָא בְּיַד תִּשְׁלָח (שמות ד יג) - אין לו את הכוחות של המלכות ושל הכהונה, וזאת היא מידת הכעס שבה לקה משה (כמובן, לפי הדרגה של משה, כעס שהיה צל צלו של כעס). אדם שהוא רק אמיתי ולא מכיר את העולם מגיע למידת הכעס. מי שאין לו סבלנות לעולם - הן מבחינת המלכות, השליטה העצמית, והן מבחינת החסד, להבין איך כל דבר יש בו שקר אבל יש בו גם אלוקות - הופך להיות עצבני, וסופו לאבד חלילה גם את מידת האמת.

מ״חכך גם ביחס לאומה כולה. גישה חד-צדדית, שבשם אמת שלעתיד לבוא מתעלמת מצד אחד מהחסד והשלום ומצד שני מחוקי הממלכה, עלולה להמיט חורבן. כך גם גישה אחרת, שנשענת על הביטחון העצמי ועל אומץ הלב של המלך ומתעלמת מכוח התורה ומכוח החסד והשלום, ואינה אלא גאווה עצמית. כדי להנהיג את האדם והעולם בעולם הזה צריך את כל שלושת הכוחות יחד, ורק מכוח השילוב של שלושתם יופיע שם הויה, ודווקא מתוכם תבוא הגאולה שלעתיד לבוא.

מ״טכעין זה מצינו במדרש:
אמר רבי שמואל בר נחמן: כל שבעת ימי הסנה היה הקב"ה מפתה את משה שילך בשליחותו למצרים... ובסוף אמר להקב"ה: שְׁלַח נָא בְּיַד תִּשְׁלָח, אמר לו הקב"ה: חייך שאני צוררה לך בכנפיך, ומתי פרע לו הקב"ה? רבי ברכיה ורבי חלבו ורבי לוי, חד אמר: כל שבעת ימי המילואים היה משמש בכהונה גדולה, סבור שהיא שלו ובסוף נאמר לו אינה שלך, של אהרן אחיך הוא, שנאמר: וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי קָרָא מֹשֶׁה לְאַהֲרֹן. רבי חלבו אמר: כל שבעת ימי אדר היה משה מפייס ומתחנן לפני הקב"ה שיכנס לארץ, ובסוף אמר לו: כִּי לֹא תַעֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה (שיר השירים רבה, א, ז ג).

נ׳אותם שבעה ימים שבסופם אמר משה לה' שְׁלַח נָא בְּיַד תִּשְׁלָח מתנקמים במשה: לחד מאן דאמר - בזה שהפסיד את הכהונה, ולשני - בזה שהפסיד את ארץ ישראל. והם-הם הדברים שאמרנו, והם מתאימים לגמרא בסנהדרין שבה פתחנו.

נ״אכאשר משה סירב ללכת בשליחותו של ה', הוא גילה בזה שאין לו את כוח החסד במובן של אהרן ואין לו את כוח המלכות במובן של מרים. משה רבנו צעק לָמָה הֲרֵעֹתָה לָעָם הַזֶּה כיוון שהוא שייך למידת האמת. משה הוגה את השם באותיותיו בבחינה ה'מדברית', שהיא האמת הצרופה, שהיא מעל תורת החסד של האבות ומעל המלכות של המשיח.

נ״במשה רבנו לא נכנס לארץ ישראל משום שהוא נשאר 'במדבר', בתורת האמת שלו. רק בְּחֶסֶד וֶאֱמֶת יְכֻפַּר עָוֹן (משלי טז ו) - דווקא בצירוף של חסד, אמת וכוח המלכות של מרים מתגלה הקב"ה, ודווקא על ידם יוצאים בני ישראל ממצרים ומגיעה הגאולה השלמה.