פניך אבקש י״אPanekha Avakesh 11

א׳שבט תשמ"ב, פרשת בשלח, שבת שירה

ב׳תשורי מראש אמנה

ג׳האדם נברא כדי לשיר - לשיר שירה פנימית, את שירת הנשמה. כך מצינו במדרש:
כך היה העולם תהו ובהו, עמד וברא את העולם, וברא את האדם והשליטו בכל טוב כדי לקלסו. ועלינו מה לעשות? לקלס ולברך, וכן הוא אומר: כֹּל הַנְּשָׁמָה תְּהַלֵּל יָהּ (שוחר טוב, פט).

ד׳המדרש בשיר השירים רבה מבחין בין שיר, לשון זכר, לבין שירה, לשון נקבה:
רבי ברכיה בשם רבי שמואל בר נחמן אמר: נמשלו ישראל כנקבה. מה נקבה זו נוטלת עישור נכסים מאביה ויוצאה, כך ירשו ישראל ארץ שבעה עממים שהוא עישור שבעים אומות. ועל ידי שירשו ישראל כנקבה, אמרו שירה בלשון נקבה, שנאמר: אָז יָשִׁיר מֹֹשֶה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת לַה'.
אבל לעתיד לבוא הן עתידין לירש כזכר, היורש לכל נכסי אביו, הדא הוא דכתיב: מִפְּאַת קָדִמָה עַד פְּאַת יָמָּה... יְהוּדָה אֶחָד... דָּן אֶחָד... אָשֶׁר אֶחָד... וכלהון כך. והן אומרין בלשון זכר, שנאמר: שִׁירוּ לַה' שִׁיר חָדָשׁ. שירה חדשה אין כתיב, אלא שִׁיר חָדָשׁ.
ר' ברכיה ור' יהושע בן לוי: למה נמשלו ישראל לנקבה, מה נקבה זו טוענת ופורקת, טוענת ופורקת, וחוזרת ופורקת ושוב אינה טוענת, כך ישראל משתעבדין ונגאלין, משתעבדין ונגאלין, וחוזרין ונגאלין ושוב אין משתעבדין לעולם. בעולם הזה, על ידי שצרתן צרת נקבה יולדת, הן אומרים שירה לפניו בלשון נקבה, אבל לעולם הבא, על ידי שצרתן אין צרת יולדת, הן אומרים שירה בלשון זכר, הדא הוא דכתיב: בַּיּוֹם הַהוּא יוּשַׁר הַשִּׁיר הַזֶּה (שיר השירים רבה, א, ה ג).

ה׳לפי המדרש, שירת הים על הגאולה של העבר באה בלשון נקבה - הַשִּׁירָה. לעומת זאת, השירה שלעתיד באה בלשון זכר - שִׁיר חָדָשׁ (ישעיהו מב י).

ו׳ובמכילתא נאמר: אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה, יש אז לשעבר ויש אז לעתיד לבא... יש אז לעתיד לבא... אָז יִמָּלֵא שְׂחוֹק פִּינוּ, אָז יֹאמְרוּ בַגּוֹיִם - הרי אלו לעתיד.¹מכילתא דר' ישמעאל, מסכתא דשירה א. וכבר עמדו המפרשים על הסתירה שיש בפסוק עצמו, בין "אָז" בלשון עבר לבין "יָשִׁיר" בלשון עתיד (עיין, למשל, רש"י ורמב"ן על שמות טו א). בעולם הזה הגאולה אינה שלמה ולכן היא בלשון אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה... אֶת הַשִּׁירָה. לעתיד לבוא הישועה תהיה שלמה, ואז יושר שִׁיר חָדָשׁ.

ז׳ובאמת, הגאולה אינה תלויה אלא בשירה, וחזקיהו לא נעשה משיח מכיוון שלא אמר שירה:
ביקש הקב"ה לעשות חזקיהו משיח וסנחריב גוג ומגוג, אמרה מידת הדין לפני הקב"ה: ריבונו של עולם, ומה דוד מלך ישראל שאמר כמה שירות ותשבחות לפניך לא עשיתו משיח, חזקיה שעשית לו כל הניסים הללו ולא אמר שירה לפניך תעשהו משיח? לכך נסתתם (סנהדרין צד ע"א).

ח׳קדושה וחידוש
ר' צדוק מסביר מהו אותו שיר חדש שלעתיד לבוא. הוא אומר שהגדר של השיר החדש שלעתיד לבוא הוא כהלל של ראש חודש:
ועניין הלל דראש חודש - כי כמו שהקדושה שהיה בעבר בזמן פעם אחת נקבע לדורות, וכן בנפש כמו קדושת האבות בבנים. וכן בכלל ישראל כל קדושות שסיגלו דורות שקדמונו, כבר הם קבועים וחקוקים בלבבות כל בני ישראל כנודע.

ט׳ישנה קדושה שנובעת מן העבר - קדושת האבות. הקדושה שהאבות סיגלו לעצמם הוטבעה בעם ישראל והפכה להיות חלק מאופיו. כל דבר שהיה בעבר השאיר רושם, והקיום שלנו בהווה אינו אלא המשכיות של קיום אבותינו בעבר.²עיין לעיל, עמ' 53.

י׳יש רושם לא רק מצד מה שהיה בעבר, אלא גם מה שיהיה בעתיד כבר יש לו רושם בהווה:
ובישראל, שכולם כאיש אחד, כל זכיות של הדורות הבאים יש בהם רושם גם כן בדורות שלפניהם. כי ודאי אילו היה הכל בחירה לבד לא היה ראוי להיות רושם מקודם כלל.

י״אהבחירה היא רק מן הפרספקטיבה של האדם, אך ישנו מישור נוסף, והוא הידיעה. מבחינת הידיעה, הבחירה אינה מוחלטת. יש מישור שבו הקב"ה יודע את העתיד גם בהווה, והמישור הזה הוא המישור שמשאיר רושם גם בהווה.
אבל באמת הבחירה הוא מצד הגילוי ועולם הזה לבד, אבל באמת ידיעת השם יתברך היא מקפת הכל, שפיר שייך להיות רושם מקודם. כי יש רושם למפרע, ומיהו רושם זה אינו מצד ההתגלות, שהרי בנגלה הוא כח הבחירה ואין שייך רושם קודם מעשה, שמא לא יבחר בטוב, רק מצד ההעלם (רסיסי לילה, ח).

י״בכלומר, מצד האמת הנצחית של הקב"ה העתיד קיים בהווה, כיוון שאין לו זמן, הוא יודע הכל. יש כאן סתירה, ואי אפשר ליישב את הסתירה בין ידיעה לבחירה כי מדובר בשני מישורים שונים.

י״גראש חודש מציין את העתיד, את ההתחדשות. קדושת ראש חודש לא נזכרת בתורה כי התורה היא קדושה שנמשכת מן העבר, ואילו ראש חדש עניינו קדושת העתיד.
וזה עניין קדושת ראש חודש שלא נזכר בתורה כלל, כי לא היה בו התגלות שכינה בעבר, רק לעתיד נאמר: והיה מידי חודש בחודשו ומידי שבת בשבתו יבוא וגו'... כי לעתיד לבוא יהיו משוררים בכל שעה שיר חדש, כי כמו שהשם יתברך אין לו גבול וסוף, כך להשגתו אין גבול. ובכל רגע ישיגו הכרת נוכח במדריגה מחודשת ונוספת עד אין קץ כלל. רק בעולם הזה שהוא מוגבל ההשגה גם כן בגבול.

י״דבעולם הזה יש השגה מוגבלת. אין התחדשות מתמדת, יש ירידה ועלייה.
אבל לעתיד יהיה נקרא שיר חדש כי תדיר יהיה חדש, כי השיר מצד ההכרה ובכל רגע יהיה הכרה מחודשת ושיר חדש ואין רגע שישוררו שיר שכבר אמרו ברגע שלפניו... זהו עניין ראש חודש... והוא רומז לישראל שעתידים להתחדש כמותה. ודוד המלך עליו השלום בייחוד כמו שאמרו ז"ל... כי שבת היא קדושה פשוטה קבועה מששת ימי בראשית, מה שאין כן חודש... ובוודאי כן בכל דור ודור המתקרב לעקבי משיחא נתגלה קדושת ראש חודש יותר, כעניין קדושת השבת בימים דמקמי שבתא (שם).

ט״וככל שמתקרבים לימים של הגאולה, הקדושה של ראש חודש מתגלה יותר ויותר.

ט״זמהי הקדושה של ראש חודש, ומהו אותו שִׁיר חָדָשׁ?

י״זר' צדוק מבחין בין קדושת האבות לבין קדושת הבנים. קדושת האבות היא קדושה מצד הבחירה - האבות בחרו בעבר בטוב, ובחירה זו משפיעה עלינו משום שאנחנו חלק מן האבות. אנחנו נולדים לתוך מציאות מסוימת, לתוך אופי מסוים - יהודי. קדושת הבנים, לעומת זאת, היא קדושת החידוש³הזכרנו כבר בשיחה בליל שבת קודש את שתי הבחינות: של הקידוש ושל החידוש. (וזו לשון הרב ברשימותיו בשיחה לשבת קודש פרשת בא, תשמ"ב: "קידוש וחידוש... הקודש בא מלמעלה. קדושתו מדורי דורות, עצמית, לא תלויה באדם. החידוש הינו פרי יצירת האדם, דבר חדש שלא היה לפני... הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם - זוהי חירותו של היהודי ליצור, ולחדש ולהכניס עוד ועוד תחומים לקדושה"). - הבן מחדש דברים שלא היו אצל האבות.

י״חאיך יכול הבן לחדש? מה עניין הקדושה של העתיד לבוא?

י״טהקדושה של העתיד לבוא נובעת ממישור הרבה יותר גבוה, מהמישור של ה'ידיעה': העתיד נתפס כקיים כבר בהווה - הקב"ה יודע מה האדם יעשה עוד לפני שהאדם בחר. שני המישורים אינם ניתנים לגישור, אבל כאשר אדם מבין שבעצם מבחינת הקב"ה הבחירה שלו כבר קיימת והוא אינו עושה שום דבר, אז החידוש שלו הוא גם קידוש. היכולת של האדם לחדש חידוש כזה מופיעה כאשר יש בו אמונה וביטחון מוחלטים שהכל הוא מעשה הקב"ה. אז החידוש שלו הוא בעצם כבר קבוע, ויש בו את האלמנט של ההיקבעות של קדושת העבר. זאת הבחינה של קדושת ראש חודש: כאשר מאמינים שהכל בידי שמים, יודעים שגם החידוש הוא קדוש, גם הוא אלוקי.

כ׳שיר ושירה
אלה הן הבחינות של השיר והשירה: השירה היא שירה על העבר - אנחנו מודים לקב"ה על כל הדברים הטובים שעשה לנו, על שגאל אותנו והוציאנו מצרה לרווחה. אך כל זמן שאדם זקוק ליציאה מצרה לרווחה כדי לשיר זוהי רק 'שירה' - זה חלקי, כדרך שהנקבה נוטלת רק חלק מן הנכסים. השירה הזאת היא שירה מוגבלת משום שגם ההצלה היא הצלה מוגבלת, היא לא הצלה נצחית. כשם שהנקבה טוענת ופורקת, טוענת ופורקת, כך ההצלה שיש לו לאדם בעולם הזה: יום אחד אני שמח כי היתה לי התחדשות ואני שר, אבל ההתחדשות הזאת סופה עייפות וירידה. אם זקוקים לסיבה כדי להיות שמח וכדי לשיר, הרי שזו שמחה מוגבלת בלבד. אי אפשר לשמוח שמחה אינסופית על דבר מוגבל.

כ״אזוהי תכונת ה'נקבה', שהיא בחינת מקבל, היא זקוקה תמיד לקבל דברים על מנת לשמוח. כך גם גאולה זמנית היא בחינה של נקבה. השירה זקוקה לסיבות, למניעים, על מנת לשמוח.

כ״באבל ישנו 'שיר' של שמחה שאינה על העבר ואינה על יציאה מצרה לרווחה - זאת השמחה של ה'זכר' וזהו השיר על העתיד. שמחה זו מופיעה כאשר האדם מסתכל על העתיד, על תכליתו הנצחית, על האינסופיות של הקיום שהקב"ה נתן לנו, על התקווה האלוקית.

כ״גלכל אדם יש איזושהי תקווה. רע לו בהווה, הוא נפל, אבל הוא יודע שיש עתיד גדול, נצחי-אלוקי, שבסופו של כל התהליך הוא יגיע אליו כפשוטו ממש. אמנם עכשיו רע, אבל אותו רע קשור קשר הדוק לעתיד, ולכן אותו עתיד הופך להיות הווה. גם הרע שבהווה הופך להיות טוב.

כ״דהשירה היא בחינת נקבה: היתה צרה, אבל מתברר שצרה זאת אינה אלא לידה. כאשר אשה יולדת כואב לה מאוד, היא מרגישה רע מאוד, אבל היא יודעת שיש כאן לידה ושאלה כאבים בריאים ולא כאבי מחלה. במובן מסוים, היא שמחה בכאבים הללו. אם אדם יֵדע להסתכל על הנפילות שיש לו מן הפרספקטיבה הזאת, אם הוא יֵדע שכל צרה או נפילה שיש לו הן בחינת לידה, אז הוא יהיה מסוגל להודות ולהיות שמח.

כ״האדם צריך לתפוס כל בעיה שיש לו כאתגר. לא ליפול ברוחו, לומר 'לא הולך לי' ולהתייאש, אלא להפך: יש לי בעיה? נפתור אותה, נתמודד איתה. לא 'הלך' בפעם הראשונה? 'ילך' בפעם השנייה; לא 'הלך' בפעם השנייה? 'ילך' בפעם החמישית, בפעם העשירית, בפעם המאה. אף פעם לא לוותר, משום שעל הדבר שבשבילו באנו לעולם לא ניתן לוותר - אחרת, בשביל מה אני חי? לא באנו לעולם בשביל לוותר. אם אדם חושב שכל דבר הוא אתגר, מלחמה, זה עצמו התיקון של הנפילה.

כ״וכאשר השמחה היא רק בבחינת 'שירה', אז אחרי כל לידה תבוא עוד לידה. התהליך הזה של סבל ושירה נמשך ונמשך. אדם אף פעם לא משתחרר ממנו, כמו היולדת שטוענת ופורקת. בהווה האדם לא יכול להיות תמיד בקו עלייה. העובדה שאין לו נפילות רק מחשידה - אולי אותו אדם כבר מת, חלילה, מבחינה רוחנית. לאדם חי תהיינה תמיד נפילות, ותמיד הוא יֵצא מצרה לרווחה וישיר לקב"ה.⁴עיין לעיל, עמ' 99.

כ״זעל פי ר' צדוק, משתחררים מהתהליך הזה רק כשה'שירה' הופכת ל'שיר' וה'נקבה' ל'זכר', והאדם אינו זקוק לתשועה משום שאין צרה. הזכר אינו זקוק לסיבה כדי לשיר. זהו שיר חדש, שמתחדש תמיד. אין כאן עייפות, אלא רעננות מתמדת, וזה מתרחש כששמחים בקב"ה.

כ״חאני שמח בקב"ה. אני לא שמח על כך שיצאתי מצרה לרווחה. זה בכלל לא מעניין אותי. אני מאמין בקב"ה, וביחס אליו אין שום משמעות לדברים חלקיים. הקב"ה הוא אינסופי, הוא אינו דבר, ולכן ההתחדשות בו היא התחדשות מתמדת. זאת גאולה שלמה, של עַיִן בְּעַיִן (ישעיהו נב ח), של העתיד לבוא. בכל רגע יש דבר חדש, טעם חדש, השגה חדשה, תפיסה חדשה.

כ״טהבחירה קיימת רק בעולם היחסי של לידה וסבל. מצד הידיעה, ידיעת הקב"ה, כל הדבר הזה אינו אלא משחק. מבחינתו יש רק דבר אחד. העתיד, ההווה - הכל אותו דבר, וממילא אותו סבל מאבד את המשמעות שלו. זו כמובן דרגה של העתיד לבוא, אך לאדם יש התנוצצות מזה כאשר הוא מתבונן וחושב מה יהיה בעוד אלף שנה, בעוד מיליון שנה, ומאמין בנצחיות שלו. הנצחיות של האדם קיימת, ואם היא קיימת, אפשר לשמוח בה. אם אדם מקווה לעתיד הטוב, אז הוא תופס את ההווה - רע ככל שיהיה - כדבר זמני. ההווה ביחס לנצח הוא אפס, כמו כל מספר מוגבל ביחס לאינסוף.

ל׳זאת הבחינה של 'שיר'. זאת היא השירה שמתחדשת בכל יום תמיד, שאליה נגיע לעתיד לבוא.

ל״אשירה חדשה
כאמור, ישנו 'שיר' וישנה 'שירה', אבל יש גם 'שירה חדשה': שירה חדשה שיבחו גאולים... יחד כולם המליכו ואמרו: ה' יִמְלֹךְ לְעֹלָם וָעֶד. זאת שירה על העבר, אבל היא חדשה, לשון עתיד: ה' יִמְלֹךְ. המטבע של ברכת "אמת ויציב" הוא אמנם גָּאַל ישראל בלשון עבר - כמבואר בפסחים (קיז ע"ב), שהברכה הזאת היא על הגאולה לשעבר ולא על העתיד - אבל באותה ברכה עצמה יש שירה חדשה, שבה אנחנו אומרים ה' יִמְלֹךְ לְעֹלָם וָעֶד. אמנם זאת הודאה על יציאת מצרים וקריעת ים סוף, אבל מכל מקום הברכה היא דווקא ה' יִמְלֹךְ, משום שלא יכולה להיות שירה שהיא רק על העבר ואין בה חידוש. לא יכולה להיות שירה ישנה. שירה היא תמיד דבר חדש ורענן.

ל״ב(אפילו קריאת מדרש כפשוטו יכולה להביא להתעוררות עצומה. אם אדם קורא את המדרשים עם קצת תשומת לב ורגש, זה מעורר אותו מאוד).

ל״גהמדרש בפרשתנו אומר:
ולמה צריך להזכיר קריעת ים סוף באמת ויציב, לפי שכיון שקרע להם את הים האמינו בו, שנאמר: וַיַּאֲמִינוּ בַּה' וּבְמֹֹשֶה עַבְדּוֹ, ובזכות האמונה שהאמינו זכו לומר שירה ושרתה עליהם שכינה, שכן כתיב אחריו: אָז יָשִׁיר מֹֹשֶה, לכך צריך אדם לסמוך גאולה לתפילה, כשם שהם הסמיכו שירה אחר האמונה והקריעה, וכשם שהן טהרו ליבם ואמרו שירה, שכן כתיב: וַיִּירְאוּ הָעָם אֶת ה' וַיַּאֲמִינוּ, ואחר כך: אָז יָשִׁיר, כך צריך אדם לטהר לבו קודם שיתפלל (שמות רבה, כב ג).

ל״דהמדרש רואה את ברכת "אמת ויציב" או אמת ואמונה" כטיהור של הלב לפני התפילה. יש כאן תהליך: הזכרת קריעת ים סוף - שהיא הגאולה, היציאה לחירות - מביאה לאמונה, והאמונה מביאה את האדם לידי שירה ושמחה. התפילה אינה אלא שירה.

ל״הלפי המדרש, קודם לתפילה, שבה אני עומד לפני קוני - לפני מי שאמר והיה העולם, לפני אבא - אני צריך לנקות את עצמי ולטהר את לבי. מהו הטיהור? הטיהור הוא האמת, הטיהור הוא האמונה – "אמת ויציב", "אמת ואמונה" - והוא בא בעקבות הגאולה. תפקיד הגאולה הוא להביא את האדם לאמונה. הגאולה כשלעצמה עדיין אינה יוצרת שירה. הצלה מביאה לידי שמחה, ובה במידה אותה הצלה נתפסת כביטוי לאמונה. ברגע שאני תופס את ההצלה כאישור לאמת הנצחית שלי, לכך שהקב"ה מחזק אותי, לכך שהוא קרוב אלי, אני מתחיל לשיר. שירה היא הצלה בצירוף אמונה, וזה העניין של סמיכת גאולה לתפילה.

ל״ובירושלמי בברכות ישנו משל מאוד יפה על כך:
מי שאינו סומך גאולה לתפלה למה הוא דומה - לאוהבו של מלך שבא ודפק על פתחו של מלך, יצא המלך ומצאו שהפליג - אף הוא הפליג.⁵ירושלמי ברכות פ"א ה"א, על פי הציטוט ברש"י ברכות ד ע"ב, ד"ה הסומך.

ל״זהגאולה אינה אלא הדפיקה על פתחו של המלך. כלומר, אנחנו לא מתפללים כדי לצאת מן הצרה, להפך, כל הצרה היא היכי תמצי לתפילה. הצרה היא דפיקה על הלב, והתפקיד של הגאולה שלפני התפילה אינו אלא דפיקה על הדלת של המלך. ברגע שאני תופס את ההצלה כפתיחה של הדלת - הנה ריבונו של עולם מתייחס אלי, הוא לא זרק אותי, הוא קרוב אלי ברוך השם - זה עצמו מביא אותי אחר כך לדבקות בקב"ה, שהיא השירה.

ל״חכל תפקידה של הגאולה הוא רק לקרב אותי לקב"ה. וכך מסבירים תלמידי רבנו יונה בברכות (דף ב ע"ב, בדפי הרי"ף) את סמיכת גאולה לתפילה:
וכיון שמזכיר עכשיו אותה הגאולה שבטחו אבותינו בה' והצילם ומתפלל מיד, נמצא שגם הוא בוטח בו שיענה אותו כמו שענה לישראל בעבור שבטחו בו... והביטחון הוא עיקר היראה והאמונה.

ל״טהשירה היא שירה על העבר, אבל היא שירה חדשה: ה' יִמְלֹךְ לְעֹלָם וָעֶד. אמנם מטבע הברכה הוא גָּאַל ישראל, בלשון עבר, משום שזו ברכה שנתקנה על העבר, אבל לעבר יש משמעות רק אם הוא מלמד אותי גם על העתיד. כשם שבעבר ה' הציל אותי, כך גם בעתיד. הוא יִמְלֹךְ לְעֹלָם וָעֶד. הוא לא רק מָלַךְ, הוא תמיד קיים, תמיד מתייחס אלי, תמיד אני יכול לפנות אליו.

מ׳התפקיד של גאולה הוא להביא לאמונה, וכאשר יש אמונה נוצרת שירה. אדם שמאמין ואינו שמח - סימן שהוא לא מאמין, משום שטבעה של האמונה הוא להביא לשמחה ושירה. ברגע שאדם באמת מאמין בקב"ה ובוטח בו לחלוטין, הוא משתחרר לגמרי, ואז הוא שמח, שר ורוקד. השירה היא ההבעה של השחרור, של ביטול הערך העצמי.

מ״אהגאולה מביאה לשירה, אבל זו עדיין רק 'שירה חדשה', שכן היא זקוקה למשהו בעבר כדי להתקרב לקב"ה. האדם לא התעלה עדיין לבחינת זכר, שלא צריך דבר כדי להגיע לאמונה, שהאמונה נובעת ממנו ואינה מסתמכת על דבר שמחוץ לו.

מ״בכתוב במדרש:
תָּשׁוּרִי מֵרֹאשׁ אֲמָנָה, א"ר נחמיה: לא זכו ישראל לומר שירה על הים אלא בזכות אמנה, שנאמר: וַיַּאֲמֵן הָעָם, וכתיב: וַיַּאֲמִינוּ בַּה'.

מ״גרק האמונה מביאה לשירה. במובן מסוים, אפילו בשירת חול - בין אם זו שירה של געגועים, של כמיהה, ובין אם זו שירה של שמחה - יש איזה ניצוץ של אמונה, אחרת לא היתה זו שירה.

מ״דוהמדרש ממשיך:
א"ר יצחק: היו רואין כל אותן נסים שנעשו להם ולא היה להם להאמין, אלא א"ר שמעון בר אבא: בשביל האמנה שהאמין אברהם להקב"ה, שנאמר: וְהֶאֱמִן בַּה', ממנה זכו ישראל לומר שירה על הים, שנאמר: אָז יָשִׁיר מֹֹשֶה, הוי: תָּשׁוּרִי מֵרֹאשׁ אֲמָנָה (שמות רבה, כג ה).

מ״הלשירה יש שורש, תָּשׁוּרִי מֵרֹאשׁ, מאברהם אבינו. לאברהם אין עבר, יש לו רק עתיד.⁶עיין לעיל, עמ' 42. הוא מסתכל מראש על העתיד, וההסתכלות הזאת מביאה אותו לאמונה. זו הדרך היחידה להגיע לשירה. מצד אחד, שירה שמסתמכת רק על העבר, שמחפשת דברים שמחוץ לאדם, אינה שירה; ומצד שני, שירה באה רק אחרי גאולה, אחרי חירות. אדם שאינו בן חורין לא יכול לומר שירה.

מ״וגבה לבו מלומר שירה
על פי זה נוכל להבין מהלך נפלא בדברי חז"ל לגבי חזקיהו. חזקיהו לא אמר שירה - מדוע?

מ״זהדברים אינם מבוארים בגמרא בסנהדרין שפתחנו בה, אבל הם נתבארו במדרש:
תָּשׁוּרִי מֵרֹאשׁ אֲמָנָה... ר' ברכיה בשם ר' אלעזר... וראוי היה חזקיהו לומר שירה על מפלת סנחריב, דכתיב: וְלֹא כִגְמֻל עָלָיו הֵשִׁיב יְחִזְקִיָּהוּ (למה) כִּי גָבַהּ לִִבּוֹ. את חמי חזקיה מלך וצדיק ואת אמרת: כִּי גָבַהּ לִִבּוֹ? אלא גבה ליבו מלומר שירה. אתא ישעיה לגביהון דחזקיהו וסיעתו, אמר להון: זַמְּרוּ ה', אמרו ליה: למה? - כִּי גֵאוּת עָשָׂה, אמרון ליה: כבר מוּדַעַת זֹאת בְּכָל הָאָרֶץ.
אמר ר' אבא בר כהנא: אמר חזקיהו - תורה שאני עוסק בה מכפרת על השירה.
אמר ר' לוי: אמר חזקיהו - מה אנחנו צריכים לומר נסיו וגבורותיו של הקב"ה, כבר מוּדַעַת זֹאת מודעת זאת מסוף העולם ועד סופו, לא כבר עמד גלגל חמה באמצע הרקיע וראו נסיו וגבורותיו של הקב"ה עד סוף העולם (שיר השירים רבה, ד ח).

מ״חישנם שני נימוקים במדרש לכך שחזקיהו לא אמר שירה:

מ״טהנימוק הראשון - התורה מכפרת. אני לא צריך להתפלל מכיוון שאני לומד תורה. הם-הם הדברים שראינו קודם בדברי ר' צדוק (בעניין קדושת ראש חודש, שלא נזכרת בתורה). תורה היא הקדושה שבאה מהעבר, וחזקיהו, שעסק בקדושה, טען שהוא אינו צריך גם את השירה. אבל מתברר שעניינה של הגאולה הוא דווקא בשירה, בקדושת ראש חודש ולא בקדושת האבות, בעתיד ולא בעבר - ולכן חזקיהו לא זכה לגאולה.

נ׳הנימוק השני, של ר' לוי, הוא שאין צריכים לומר נסיו וגבורותיו של הקב"ה כי כולם יודעים עליהם. זה לא חדש, מוּדַעַת זֹאת בְּכָל הָאָרֶץ (ישעיהו יב ה), ואין צורך לספר לכולם שוב את נסיו של הקב"ה. מכיוון שלא היה לו את כוח החידוש, הוא לא אמר שירה, וכיוון שלא אמר שירה, לא זכה להיות המשיח, שהרי עניינו של המשיח הוא היכולת לחדש. זו אותה קדושה שבאה מבחינת הידיעה ולא מבחינת הבחירה.

נ״אסמיכת גאולה לתפילה
יש במדרש הסבר נוסף, בשמו של ריב"ל:⁷מעניין שרבי ברכיה וריב"ל הם הם אותם אמוראים שמוזכרים במדרש שפתחנו בו לגבי השיר והשירה החדשה.
ר' יהושע בן לוי אמר: אילו אמר חזקיהו שירה על מפלת סנחריב, היה נעשה הוא מלך המשיח וסנחריב גוג ומגוג, והוא לא עשה כן אלא אמר: עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי הוֹשִׁיעַ ה' מְשִׁיחוֹ וגו' אֵלֶּה בָרֶכֶב וגו'. מה כתיב בתריה? ה' הוֹשִיעָה הַמֶּלֶךְ יַעֲנֵנוּ בְיוֹם קָרְאֵנוּ (שיר השירים רבה, שם).

נ״בהדברים של רבי יהושע בן לוי מתבארים על פי הגמרא הידועה:
בַּיָּמִים הָהֵם חָלָה חִזְקִיָּהוּ לָמוּת וַיָּבֹא אֵלָיו יְשַׁעְיָהוּ בֶן אָמוֹץ הַנָּבִיא וַיֹּאמֶר אֵלָיו כֹּה אָמַר ה' צַו לְבֵיתֶךָ כִּי מֵת אַתָּה וְלֹא תִחְיֶה וגו'.
מאי כִּי מֵת אַתָּה וְלֹא תִחְיֶה? מֵת אַתָּה - בעולם הזה, וְלֹא תִחְיֶה - לעולם הבא.
אמר ליה: מאי כולי האי?
אמר ליה: משום דלא עסקת בפריה ורביה.
אמר ליה: משום דחזאי לי ברוח הקדש דנפקי מינאי בנין דלא מעלו.
אמר ליה: בהדי כבשי דרחמנא למה לך? מאי דמפקדת איבעי לך למעבד, ומה דניחא קמיה קודשא בריך הוא - לעביד.
אמר ליה: השתא הב לי ברתך, אפשר דגרמא זכותא דידי ודידך ונפקי מינאי בנין דמעלו.
אמר ליה: כבר נגזרה עליך גזירה.
אמר ליה: בן אמוץ, כלה נבואתך וצא, כך מקובלני מבית אבי אבא - אפילו חרב חדה מונחת על צוארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים (ברכות י ע"א).⁸תרגום: ... מה כל זה? אמר לו: משום שלא עסקת בפרייה ורבייה. אמר לו: משום שחזיתי ברוח הקודש שיצאו ממני בנים שאינם ראויים. אמר לו: באלה הסתרים של הקב"ה למה לך? עליך לעשות מה שמצווה עליך, ומה שנוח לפני הקב"ה הוא יעשה. אמר לו: עכשיו, תן לי בתך, אפשר שתגרום הזכות שלי ושלך ויצאו ממני בנים ראויים. אמר לו... מן הרחמים.

נ״גהגמרא מבארת מה היתה תפילתו של חזקיהו ובמה היא סייעה לו. יש בגמרא כמה שיטות, ואחת הדעות היא:
זְכָר נָא אֵת אֲשֶׁר הִתְהַלַּכְתִּי לְפָנֶיךָ בֶּאֱמֶת וּבְלֵבָב שָׁלֵם וְהַטּוֹב בְּעֵינֶיךָ עָשִׂיתִי. מאי וְהַטּוֹב בְּעֵינֶיךָ עָשִׂיתִי? אמר רב יהודה אמר רב: שסמך גאולה לתפלה (שם, ע"ב).

נ״דיש כאן דבר עמוק. חזקיהו לא עסק בפרייה ורבייה. למה? כי הוא ראה ברוח הקודש שיהיו לו בנים פושעים, והוא לא רצה שיהיו בכלל בעולם. הם יהיו אפיקורסים, הם לא יהיו יראי ה', והוא לא מעוניין בצאצאים כאלה. חזקיהו לא מוכן לקבל את העתיד, ולכן הוא לא יוצר אותו. הוא לא מודה בקדושת ראש חודש, בקדושת הבנים. הוא נמנע מלחדש מחשש שהחידוש יהיה קלקול.

נ״העל כך אומר לו ישעיהו: אתה צריך לעשות את מה שמוטל עליך. ישנו המישור של הבחירה וישנו המישור של הידיעה. אל תתערב במישור הידיעה של הקב"ה, אתה, הסתכל על מה ששייך לך. במישור הידיעה של הקב"ה, שהוא המישור המוחלט והנצחי של העתיד, אין בעצם רע וטוב, משום שכל דבר צריך להיות טוב. בהדי כבשי דרחמנא למה לך - אל תתחכם יותר מדי, עשה מה שאתה חייב לעשות.

נ״ובהמשך הוויכוח העניין מתהפך: ישעיהו לא רוצה לתת את בתו לחזקיהו מכיוון שכבר נגזרה הגזירה. ועל כך אומר חזקיהו: כלה נבואתך וצא. עיקר כוחו של חזקיהו הוא כוח הבחירה: אני צריך לפעול משום שהכל נתון באחריותי. מכיוון שכך, הוא לא מוכן להוליד בנים לא טובים וגם לא מוכן להתחשב בגזירת מותו. אף אם נגזרה גזירה, העתיד אינו קבוע ויש לאדם בחירה - אפילו חרב חדה מונחת על צוארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים.

נ״זבזכות מה ריחם הקב"ה על חזקיהו? בזכות שסמך גאולה לתפילה. אמנם אין לו 'שיר', אבל 'שירה' יש לו - וזה מה שכתוב במדרש.⁹שיר השירים רבה, לעיל, עמ' 118. עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי הוֹשִׁיעַ ה' מְשִׁיחוֹ - הוא שר על העבר, אבל הוא לא מאמין ששוב לא תהיה צרה. לגאולה של העבר הוא מסמיך מיד תפילה - מה כתיב בתריה? ה' הוֹשִיעָה הַמֶּלֶךְ יַעֲנֵנוּ בְיוֹם קָרְאֵנוּ. השירה של חזקיהו היא תמיד שירה על העבר. הוא זקוק לצאת מצרה לרווחה, ומיד הוא מתפלל על הצרה הבאה. הוא יודע: עכשיו טוב לי, אבל עוד מעט שוב תהיה צרה. לכן הוא מתפלל ה' הוֹשִיעָה הַמֶּלֶךְ יַעֲנֵנוּ בְיוֹם קָרְאֵנוּ. זאת הבחינה של סמיכת גאולה לתפילה.

נ״חחזקיהו נמצא במישור הבחירה, במישור המוגבל שתלוי באדם. האדם תמיד מתנדנד, תמיד יש לו עליות ונפילות. כאשר הוא עולה, הוא שר ומודה על העבר, אבל מיד סומך גאולה לתפילה על העתיד. זאת הבחינה של חזקיהו, וזאת הסיבה שבגללה הקב"ה מרחם עליו. אבל זאת גם הסיבה שבגללה הוא לא נהיה משיח.

נ״טבכתף יישָאו
איך מגיעים לשירה? שירה היא, לכאורה, יציאה לחירות, היא החופש, הספונטניות.

ס׳הגמרא אומרת:
מניין לעיקר שירה מן התורה... ותנא מייתי לה מהכא: וְלִבְנֵי קְהָת לֹא נָתָן כִּי עֲבֹדַת הַקֹּדֶשׁ עֲלֵהֶם בַּכָּתֵף יִשָּׂאוּ. ממשמע שנאמר בַּכָּתֵף איני יודע שיִשָּׂאוּ? מה תלמוד לומר יִשָּׂאוּ? אין יִשָּׂאוּ אלא לשון שירה, וכן הוא אומר: שְׂאוּ זִמְרָה וּתְנוּ תֹף (ערכין יא ע"א).

ס״אכתוב בספרים שבמצרים הדיבור היה בגלות, והגאולה היתה 'פסח' - פה סח - הדיבור יצא לחירות.¹⁰ספר פרי עץ חיים לאריז"ל, שער מקרא קדש פרק ד; ועל פי זה בספרי חסידות. עיין, למשל, שיחות הר"ן, סימן פח; שם משמואל, בהר, שנת תרע"ה. דיבור שהוא בגלות הוא דיבור לא אמיתי. זהו דיבור ללא כנות, שאינו יוצא מן הלב. זהו דיבור ש'לחוץ' על ידי השעבודים של העולם החיצוני. דיבור בגלות אינו דיבור של גאולה, אלא דיבור של הבל.

ס״בהשיא של החירות הוא בפה שסח בשירה. השירה היא הדיבור הספונטני ביותר, הראשוני ביותר, הדיבור שיוצא מהלב. השירה, שהיא השמחה בקב"ה, עומדת לכאורה בניגוד לעֲבֹדַת הַקֹּדֶשׁ עֲלֵהֶם בַּכָּתֵף יִשָּׂאוּ (במדבר ז ט). אבל דווקא מכאן לומדים את המקור לשירה, כי באמת אי אפשר להגיע לשירה אלא על ידי עבודה, ולא סתם עבודה, אלא בַּכָּתֵף יִשָּׂאוּ. רק במאמץ יומיומי שהאדם לא נרתע ממנו הוא זוכה להגיע גם לבחינה של השירה, לכך שהדיבור שלו ישתפר, שיהיה דיבור אמיתי וכן.¹¹השווה הקדמת הרב שג"ר לספר תאנים מתוקות, אפרת תשס"ב, עמ' 6.

ס״גאם אדם רוצה שהחיים שלו יהפכו לניגון - שתהיינה בהם שירה, אמת, לחלוחית - הוא חייב להתאמץ מאמץ יומיומי בכל תפילה ותפילה. לא לוותר - טוב, את התפילה הזאת לא אתפלל כמו שצריך, אני עייף, שמעתי את השיעור, אני רעב, אני חושב על אוכל - אלא להתאמץ. כמובן, השירה היא שירה של הנשמה, ולכן מאמץ בלבד אינו מספיק. צריך להתאמץ מאמץ פנימי, להשתדל לכוון את הלב, להתרכז בקב"ה ואז לשיר אליו.

ס״דזאת שירה עם מאמץ, והרבה פעמים האדם מזייף את התווים או לא יודע אותם בדיוק. הוא מרגיש שזה ניגון צורם, ניגון צרוד, ובכל זאת הוא מתאמץ ולא מוותר. פעם הניגון צרוד, פעם הוא מזויף והאדם מרגיש שיש בו איזשהו שקר, אבל אם המאמץ כן והחלטי והאדם לא מוותר לעצמו והוא מקבל עליו עול מלכות שמים, בסופו של דבר יֵצא הניגון. הנקודה הקובעת היא האם האדם נחוש בהחלטתו ומתאמץ, או שהוא מוותר בגלל הסיבה הקלה ביותר.

ס״האת ארון ה' צריך לסחוב בכתף, לא שמים אותו על העגלה ושוורים לא סוחבים אותו. רק האדם עצמו יכול למשוך את ארון ה', ומאותו ארון ה' שנושאים בכתף, דווקא ממנו לומדים את השירה.

ס״ובמובן מסוים, אדם חייב שהחיים שלו יהפכו לשירה. אי אפשר לשיר כל היום כי אנחנו במצב לא אמיתי, אנחנו במצב של גלות רוחנית. אבל צריכות להיות דקות של שירה, דקות אמיתיות שבהן אדם באמת מתקרב לאמת של החיים שלו, לאמונה, תָּשׁוּרִי מֵרֹאשׁ אֲמָנָה (שיר השירים ד ח). רק אם מתקרבים באמת לאותה אמונה פנימית, התפילה הופכת לשיר. וכך צריך להיות בכל תפילה ותפילה. תפילה משעממת, רדומה, מן השפה ולחוץ, כלל אינה תפילה. כל המהות של תפילה היא שירה. זה אמור בכל תפילה ותפילה, וצריך להתחיל כבר בתפילה הקרובה.

ס״זהעיקר באמת בתפילה, הוא שאדם יסיח ממוחו ומדעתו את כל הטרדות שמבלבלות אותו.¹²עיין, למשל, רמב"ם, הלכות תפילה פ"ד, הט"ו-הט"ז. יש כאן היפוך מסוים: לכאורה, אדם מתפלל על צרכיו, ולכן דווקא אם הוא מוטרד מצרכיו, הוא יתפלל טוב יותר. אבל למעשה, דווקא אם הוא מסיר מעצמו את כל הבלבולים והטרדות ומתרכז בקב"ה, הוא מקבל פתאום הסתכלות אחרת על אותן טרדות עצמן. אז הוא באמת מתפלל לקב"ה מפרספקטיבה של אמונה וביטחון.

ס״חתָּשׁוּרִי מֵרֹאשׁ אֲמָנָה - שרים בזכות האמונה.