פניך אבקש י״זPanekha Avakesh 17
א׳אייר תשמ"ב
1
ב׳ספירת העומר
2
ג׳כתוב במדרש:
הדא הוא דכתיב: חִשַּׁבְתִּי דְרָכָי וָאָשִׁיבָה רַגְלַי אֶל עֵדֹתֶיךָ, אמר דוד: ריבונו של עולם, בכל יום ויום הייתי מחשב ואומר: למקום פלוני ולבית דירה פלונית אני הולך, והיו רגלי מביאות אותי לבתי כנסיות ולבתי מדרשות, הדא הוא דכתיב: וָאָשִׁיבָה רַגְלַי אֶל עֵדֹתֶיךָ (ויקרא רבה, לה א).
הדא הוא דכתיב: חִשַּׁבְתִּי דְרָכָי וָאָשִׁיבָה רַגְלַי אֶל עֵדֹתֶיךָ, אמר דוד: ריבונו של עולם, בכל יום ויום הייתי מחשב ואומר: למקום פלוני ולבית דירה פלונית אני הולך, והיו רגלי מביאות אותי לבתי כנסיות ולבתי מדרשות, הדא הוא דכתיב: וָאָשִׁיבָה רַגְלַי אֶל עֵדֹתֶיךָ (ויקרא רבה, לה א).
3
ד׳בכל יום היו לו, לדוד, עניינים ועסקים. הוא היה צריך ללכת לסידורים, למקום פלוני, לדירה פלונית. אנחנו משערים שאם דוד המלך החליט ללכת לאותם סידורים, ודאי היו לו סיבות מוצדקות לכך. ובכל זאת, איכשהו, הוא תמיד הגיע לבתי כנסיות ולבתי מדרשות. וָאָשִׁיבָה רַגְלַי אֶל עֵדֹתֶיךָ (תהלים קיט נט) - הוא פשוט התרגל. הוא לא היה צריך להכריח את עצמו ללכת או להתאמץ. להפך: כשהוא יצא בבוקר מהבית, הוא החליט שהוא צריך ללכת לבנק, ואיכשהו, משום מה, הוא הגיע לבית המדרש, לישיבה. זה היה אצלו המהלך הטבעי, המהלך הפשוט.
4
ה׳ההרגל הוא המקור של הריקנות והשעמום של האדם, של איבוד הרגישות והחיוניות שלו - דברים שפעם היו מרגשים אותו הפכו מכוח ההרגל לדברים שחוקים ואפורים. ההרגל הוא האויב הגדול של האדם משום המכאניות שבו: אני חושב, מרגיש ופועל באותו אופן שבו כבר נהגתי עשרות שנים. כיוון שאני רגיל בכך, נוח לי וקל לי, וממילא הרבה יותר קשה לי לשנות. אני מאומן באותם הרגלים עד כדי כך שאני שוכח שאפשר לעשות את הדברים באופן אחר.
5
ו׳אדם מתרגל לא רק לעשות באופן מסוים, אלא גם לחשוב באופן מסוים. הוא משוכנע שכך צריך לחשוב. כיוון שהוא אף פעם לא שם לב לכך שצורת החשיבה אינה אלא הרגל, הוא חושב שזאת היא האמת, זאת צורת החשיבה היחידה. אותו דבר אמור גם ביחס לרגש. הרגש גם הוא הרגל. אדם מסוים התרגל להרגיש, דהיינו, להגיב על מאורעות מסוימים באופן מסוים, ולכן הוא חושב שזאת הצורה היחידה להרגיש דברים.
6
ז׳מכוח ההרגל נחסמת בפני האדם הדרך להתחדש, לראות דברים אחרת; הדרך לחשיבה יותר רעננה, הדרך להקריב מִנְחָה חֲדָשָׁה לַה' (ויקרא כג טז), מנחת שתי הלחם.
7
ח׳מול המכאניות ישנה מִנְחָה חֲדָשָׁה, ישנה התחדשות. ומי מתחדש? מי שעובר את השער החמישים, שער שגם משה רבנו לא השיג, משום שהשער הזה אינו הרגל, הוא אינו דפוס.
8
ט׳אנחנו סופרים ארבעים ותשע. שבע פעמים שבע. שבע, המספר של הטבע,11 עיין, למשל, מהר"ל, תפארת ישראל, פרק א: "כי הטבע היא תחת מספר שבעה". שבעת ימי השבוע. את החמישים אנחנו לא סופרים, משום שהחמישים אינו מספר. לספור פירושו להגביל, לעשות כך וכך באופן כזה וכזה. לא להתרגל פירושו להפסיק לספור.
9
י׳הדברים אמורים לגבי החיים היומיומיים וביחס לכל דבר ודבר. ביחס לאכילה: לא לאכול היום את אותו דבר באותה שעה ובאותו אופן רק בגלל שכך אכלת אתמול וכך אכלת שלשום ובגלל שזה האופן שבו אתה אוכל. אותו דבר ביחס לשינה: מי שמתרגל לא הולך לישון בגלל שעכשיו הוא עייף או בגלל שעכשיו הוא צריך ללכת לישון, אלא משום ההרגל. הוא התרגל ללכת לישון כשהשעון מגיע לאחת-עשרה, וגמרנו - לא משנה אם הוא באמצע סוגיה או באמצע עניין, אם הוא הגיע למשהו; באחת-עשרה, באופן אוטומטי, הוא נהיה עייף. וכך ביחס לתפילה: לא להגיב, להרגיש ולהתפלל באותו אופן עצמו רק משום שפעם, באיזשהו זמן - הוא כבר שכח מזמן למה ומתי - כבר נדבק בו אותו דבר. זהו כוחו של ההרגל.
10
י״אלא להתרגל פירושו לשאוב ישר מן המקור, מהבלתי אמצעי, מהחי, ממקור חיי החיים ברוך הוא; משער החמישים, שהוא לא הרגל, אבל הוא מקור ההרגלים.
11
י״בשבירת ההרגלים
בעלי המוסר אומרים שההרגל הוא האויב הכי גדול של האדם, שצריך לשבור הרגלים.2עיין, למשל, מסילת ישרים, פרק ט; ר"י הורביץ, מדרגת האדם, ירושלים תשכ"ד, עמ' רסה; מכתב מאליהו ג, עמ' 40, עמ' 111; עלי שור א, עמ' קנה. העניין של שבירת ההרגלים הוא דבר מאוד עמוק בחוכמת הנפש. אם אדם עושה דבר חדש, והוא עושה אותו באופן חדש או מתוך גישה חדשה, אז הוא מתחדש לגמרי. לא רק העשייה החיצונית מתחדשת, אלא הוא מתחיל להבין ולהרגיש באופן חדש: בהתחדשות, בראשוניות. באותה ראשוניות נמצא המגע, או אולי המבע, הבלתי אמצעי של הקב"ה.
בעלי המוסר אומרים שההרגל הוא האויב הכי גדול של האדם, שצריך לשבור הרגלים.2עיין, למשל, מסילת ישרים, פרק ט; ר"י הורביץ, מדרגת האדם, ירושלים תשכ"ד, עמ' רסה; מכתב מאליהו ג, עמ' 40, עמ' 111; עלי שור א, עמ' קנה. העניין של שבירת ההרגלים הוא דבר מאוד עמוק בחוכמת הנפש. אם אדם עושה דבר חדש, והוא עושה אותו באופן חדש או מתוך גישה חדשה, אז הוא מתחדש לגמרי. לא רק העשייה החיצונית מתחדשת, אלא הוא מתחיל להבין ולהרגיש באופן חדש: בהתחדשות, בראשוניות. באותה ראשוניות נמצא המגע, או אולי המבע, הבלתי אמצעי של הקב"ה.
12
י״גזה עניינה של המִנְחָה חֲדָשָׁה, מנחת הביכורים - אדם צריך להתחדש ולהיות חדש.
13
י״דקֹדֶשׁ יִשְׂרָאֵל לַה' רֵאשִׁית תְּבוּאָתֹה (ירמיהו ב ג). דבר שהוא חדש, שעדיין לא זוהם במכאניות של ההרגלים, הוא קדוש ויפה. צריך להתייצב לפני הקב"ה, להתפלל אליו ולהתחטא בפניו כמו תינוק בן יומו, כמו אדם ביום הראשון שלו במקום חדש. כל אחד יודע שכאשר הוא בא למקום חדש, למקום שהוא לא רגיל אליו - למשל, מי שזוכר את הימים הראשונים בישיבה - הכל נראה לו יפה, חדש ורענן. הוא רואה את הדברים באור אחר, הם מאירים וחדים לגביו, משום שאז הוא רואה אותם בראשוניותם. באותה ראשוניות נמצא היופי, נמצא האלוקי, נמצא הדבר כפי שהוא. במשך הזמן האדם מתרגל, הוא שוכח, ואז, מתוך אותו הרגל, הוא נכנס לאותה מכאניות שאין לה כבר משמעות ואין לה מובן. זה העניין של שבירת ההרגלים.
14
ט״ושבירת ההרגלים, אמרו בעלי המוסר, היא אפילו בדברים קטנים.3עיין, למשל, הרב ד' כץ, תנועת המוסר, ב, עמ' 131. אם היום אדם מחליט לא לאכול בדיוק את מה שתמיד אכל, אפילו בדבר הקטן הזה הוא כבר יכול לשנות איכשהו את זווית הראייה, לחוות איזושהי הרגשה חדשה, איזו תחושה אחרת, וכן הלאה וכן הלאה.
15
ט״זחִשבתי דרכי
חִשַּׁבְתִּי דְרָכָי וָאָשִׁיבָה רַגְלַי אֶל עֵדֹתֶיךָ (תהלים קיט נט). ישנה חשיבות להרגלים, אבל רק כשהאדם שולט בהם, היינו, כשבידו לפעול לפיהם ובידו להחליט שלא לפעול לפיהם. מצד אחד, הרגלים נכונים ומדויקים מקִלים מאוד על האדם - אם כל פעם היה צריך לחשוב בצורה חדשה, האדם היה מתקדם מאוד לאט. ההרגלים חשובים בתנאי שיש בהם עניין תוכני, אמוני, בתנאי שהם מביעים משהו אמיתי, משהו רוחני.
חִשַּׁבְתִּי דְרָכָי וָאָשִׁיבָה רַגְלַי אֶל עֵדֹתֶיךָ (תהלים קיט נט). ישנה חשיבות להרגלים, אבל רק כשהאדם שולט בהם, היינו, כשבידו לפעול לפיהם ובידו להחליט שלא לפעול לפיהם. מצד אחד, הרגלים נכונים ומדויקים מקִלים מאוד על האדם - אם כל פעם היה צריך לחשוב בצורה חדשה, האדם היה מתקדם מאוד לאט. ההרגלים חשובים בתנאי שיש בהם עניין תוכני, אמוני, בתנאי שהם מביעים משהו אמיתי, משהו רוחני.
16
י״זמצד שני, צריך להיות מודע תמיד לצורה שבה אני חושב ולדעת לשלוט בה כדי שתהיה יכולת לתפוס דברים מזוויות חדשות ולהרגיש דברים באופן אחר, משום שכאשר אדם מרגיש דברים מחדש הוא מתקרב אל הבלתי אמצעי שלהם, אל האלוקי.
17
י״חלספור לקראת החמישים זה ללכת בדרך שאינה מסתיימת, שאינה נסתמת, אלא מביאה את האדם לשער החמישים, השער שמעל המספר. דהיינו, יש לכוון את מעשי, את מחשבותי ואת כל הפעילות שלי לקראת דבר שהוא הרבה יותר גדול ומשמעותי, לקראת דבר שלא נמצא בתחום של הארבעים ותשע, זאת מפני שהחמישים שייך לתחום האלוקי, לדבר הרבה יותר גבוה, לדבר שאינו מוגדר. לספור לקראת החמישים זה לעשות דברים מתוך שיקול דעת רחב, מתוך שיקול דעת נצחי, מתוך שיקול דעת של כל החיים כולם - לראות את החיים מתוך הפרספקטיבה הזאת. ברגע שאדם מסתכל, אפילו על אחד, שניים, שלושה או ארבעה מן הפרטים היומיומיים מזווית הרבה יותר רחבה - כשהוא שוקל את הדברים לא לפי מקום או זמן מסוים, אלא מתוך הכלליות שלהם - באותו רגע, גם הדברים הפרטיים מקבלים אופי אחר, גם בתוך ההרגלים נוצקת וזורמת חיוניות הרבה יותר גבוהה. כך פירשו בספרים את עניין הספירה, שהיא המשכת הנצחי לתוך המוגבל, האינסופי לתוך הסופי;4עיין, למשל, מחשבות חרוץ, י, ד"ה ענין הספירה. להמשיך הוספת חיוניות לתוך ההרגלים.
18
י״טאדם ובהמה תושיע
ספירת העומר עומדת בין שני הקטבים של פסח ושבועות, של המצה והחמץ, של השעורה ושל החיטה.
ספירת העומר עומדת בין שני הקטבים של פסח ושבועות, של המצה והחמץ, של השעורה ושל החיטה.
19
כ׳החמץ האסור בפסח, בחג החירות, הוא מצווה בחג מתן תורה - שתי הלחם חָמֵץ תֵּאָפֶינָה (ויקרא כג יז).
20
כ״אקורבן העומר, השעורה, הוא מאכל בהמה, כמו שכתוב לגבי מנחת סוטה: היא עשתה מעשה בהמה, וקרבנה מאכל בהמה, שהוא שעורה (רש"י, במדבר ה טו). לעומת זאת, מנחת שתי הלחם עשויה מחיטה, שהיא מאכל האדם. החיטה מסמלת את הדעת: שאין התינוק יודע לקרוא אבא ואימא עד שיטעום טעם דגן (ברכות מ ע"א); עץ הדעת של חטה היתה (שם).
21
כ״באָדָם וּבְהֵמָה תוֹשִׁיעַ ה' (תהלים לו ז) - מצד אחד, מנחת השעורה, ומצד שני, מנחת החיטה, וכמאמר הגמרא (חולין ה ע"ב) על פסוק זה: אלו בני אדם, שהן ערומין בדעת ומשימין עצמן כבהמה.
22
כ״גבשעורה, בחירות של הפסח, יש ספונטניות, 'אתערותא דלעילא' שיש בה מן הבהמה. אותם ספונטניות ותום ראשוני, לא מחוכם, שייכים דווקא לטבע של הבהמה, שאין לה את ההתחכמות השכלית. זוהי תמימות פשוטה, חד-ממדית, נאיבית במובן מסוים - משימין עצמן כבהמה.
23
כ״דלעומת זאת, מנחת שתי הלחם האפויה - מאכל הדעת, החיטה - מבטאת צד אחר.
24
כ״האלו שני הצדדים של האדם: מחד גיסא, יש בו את התום, את הפשטות, את היופי הטבעי הראשוני ששייך לטבע, אך מאידך גיסא, יש בו את השכל - אותו מכשיר רב עוצמה שמייחד אותו ומנתק אותו מאותה תמימות, שגורם לו להיות היצור המפואר ביותר, אבל גם המסוכן ביותר, העלול ביותר לכישלון, כפי שמסביר המהר"ל בריש תפארת ישראל ובעוד מקומות.5עיין תפארת ישראל, פרק א; דרך החיים, פרק ד, משנה כב.
25
כ״וספירה של עמל
הספירה עומדת בין החירות של הפסח ובין התורה. אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ - שתהיו עמלים בתורה (רש"י, ויקרא כו ג). התורה נקנית דווקא בעמל. יציאת מצרים, החירות, לא באה מתוך עמל, אלא דווקא מתוך 'אתערותא דלעילא', בצורה ספונטנית. אחרי החירות בא העמל, והוא ההכנה למתן תורה. כך לשון המהר"ל:
ומפני שנברא האדם לעמל, לכך נצטוו ישראל למנות ממחרת יום טוב של פסח שבו יצאו ממצרים מהיות עוד שם עבדים עובדים לאדוניהם, אשר גאלם ה' יתברך לבלתי יהיו עוד עובדים עבודת פרך, בכן ציוה למחרת מיד על שיתחילו בהכנה לתורה, לספור מספר הימים אשר יעברו... לבל יעלה על דעתן לומר: הנה אנחנו בני חורין לגמרי כאשר הוציאנו ממצרים מבית עבדים. דכל עוד היות האדם על האדמה איננו בן חורין, אבל לעמל הוא יולד.
הספירה עומדת בין החירות של הפסח ובין התורה. אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ - שתהיו עמלים בתורה (רש"י, ויקרא כו ג). התורה נקנית דווקא בעמל. יציאת מצרים, החירות, לא באה מתוך עמל, אלא דווקא מתוך 'אתערותא דלעילא', בצורה ספונטנית. אחרי החירות בא העמל, והוא ההכנה למתן תורה. כך לשון המהר"ל:
ומפני שנברא האדם לעמל, לכך נצטוו ישראל למנות ממחרת יום טוב של פסח שבו יצאו ממצרים מהיות עוד שם עבדים עובדים לאדוניהם, אשר גאלם ה' יתברך לבלתי יהיו עוד עובדים עבודת פרך, בכן ציוה למחרת מיד על שיתחילו בהכנה לתורה, לספור מספר הימים אשר יעברו... לבל יעלה על דעתן לומר: הנה אנחנו בני חורין לגמרי כאשר הוציאנו ממצרים מבית עבדים. דכל עוד היות האדם על האדמה איננו בן חורין, אבל לעמל הוא יולד.
26
כ״זבני ישראל יצאו ממצרים וזכו לחופש ולחירות. לכאורה, הם היו יכולים לחגוג את אותו חופש, אבל למחרת, כשרק הרגישו את הטעם של החופש, הם כבר התחילו לעבוד.
ולא אמרה תורה להתחיל הספירה ביום טוב עצמו, כי הוראת הספירה היא על העמל, כמו שיבא, שזהו עניין הקרבת העומר מן השעורים. ויום טוב ראשון מורה על החירות, ואיך יהיו שני דברים הפכיים, דהיינו, החירות והעמל בזמן אחד יחד, כי אין ההפכים נמצאים יחד. ומכל מקום, למחרת מיד, בלי עוד הפסק זמן, היה צורך שיהיו מכינים עצמם לקבלת העמל הזה ועולו. והצדוקים הטועים ומתחילין לספור ממחרת שבת בראשית... אכן דבר זה טעות הוא בודאי.
ולא אמרה תורה להתחיל הספירה ביום טוב עצמו, כי הוראת הספירה היא על העמל, כמו שיבא, שזהו עניין הקרבת העומר מן השעורים. ויום טוב ראשון מורה על החירות, ואיך יהיו שני דברים הפכיים, דהיינו, החירות והעמל בזמן אחד יחד, כי אין ההפכים נמצאים יחד. ומכל מקום, למחרת מיד, בלי עוד הפסק זמן, היה צורך שיהיו מכינים עצמם לקבלת העמל הזה ועולו. והצדוקים הטועים ומתחילין לספור ממחרת שבת בראשית... אכן דבר זה טעות הוא בודאי.
27
כ״חהתורה קוראת לפסח 'שבת' כיוון שזאת היא נקודת השביתה. כאשר יצאו ממצרים זכו לשבת, ומיד אחרי שזכו לשבת, למחרת הפסח, הם מתחילים בעמל. מיד אחרי החירות באה העבודה.
והנה גם כאן אמר: ממחרת השבת, ממחרת השביתה תספרו, שהשביתה של יום טוב היא בשביל שיצאתם לחירות, ומיד למחרתו תתחילו לספור ולקוות אל קבלת עול עמל תורה.6מהר"ל, דרוש על התורה, בסוף באר הגולה, עמ' י-יא.
והנה גם כאן אמר: ממחרת השבת, ממחרת השביתה תספרו, שהשביתה של יום טוב היא בשביל שיצאתם לחירות, ומיד למחרתו תתחילו לספור ולקוות אל קבלת עול עמל תורה.6מהר"ל, דרוש על התורה, בסוף באר הגולה, עמ' י-יא.
28
כ״טכאילו עשיתם עצמכם
התורה משנה את האדם, היא בונה אותו. על הפסוק וְאֶת מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם (ויקרא כו ג) אמרו בויקרא רבה (לה ז): אם שמרתם את התורה, הריני מעלה עליכם כאילו עשיתם עצמכם ועשיתם אותם.
התורה משנה את האדם, היא בונה אותו. על הפסוק וְאֶת מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם (ויקרא כו ג) אמרו בויקרא רבה (לה ז): אם שמרתם את התורה, הריני מעלה עליכם כאילו עשיתם עצמכם ועשיתם אותם.
29
ל׳המדרש דורש אֹתָם כאילו כתיב: אַתֶּם. אדם שלומד תורה 'עושה' את עצמו. הוא משנה את אותו חלק שלדעת כל בעלי המוסר, לדעת חכמים, הוא החלק הבסיסי באדם - הוא משנה את תבונתו, הוא משנה את תודעתו.
30
ל״אאדם יכול לשפר את היכולת הגופנית שלו, הוא מתאמן והופך ליותר חזק. הוא גם יכול לשפר את המבנה הנפשי שלו בכל מיני צורות. אבל שינוי בתודעה הוא שינוי הרבה יותר בסיסי, הוא משנה את ההבנה של האדם את החיים. זהו שינוי הרבה יותר עמוק משום שההבנה היא בעצם המקור שממנו נובע הרגש, שממנו נובעות המידות, שממנו נובעים הדיבורים, המעשים ואפילו ההנאה. אדם נהנה מדבר שהוא רוצה, מדבר שהוא חשוב בעיניו. שינית את ההבנה - שינית את כל השאר.
31
ל״בהתורה לא עוסקת בערכים מופשטים, אבל למעשה, הערכים האלו בונים כל הלכה וכל דף גמרא שאנחנו לומדים. אדם לא משתנה על ידי 'פילוסופיות', על ידי לימוד שכך וכך צריך להיות, כך וכך צריך להרגיש וכדומה. מה שמשנה את האדם הוא ההתנסות בדברים. אם אני רק לומד 'איך להסתכל', זה לא משנה את ההסתכלות שלי; אם אני רק לומד 'איך לעשות משהו', זה עדיין לא הופך אותי ליכול לעשות אותו. כך, למשל, אדם לא הופך להיות נהג כשהוא לומד תיאוריה, אלא כאשר הוא מתחיל לנהוג. כך גם ביחס לשינויים שהתורה משנה את האדם. העובדה שאדם לומד שצריך להיות טוב עדיין לא הופכת אותו להיות טוב. העובדה שהוא לומד שצריך להאמין עדיין לא הופכת אותו למאמין. הוא הופך למאמין כשהוא פועל וחושב במושגים של אמונה, לפי ערכים של אמונה, לפי הבנה של אמונה. לחשוב לפי הבנה אלוקית זה בעצם לימוד הלכה, שהרי בכל הלכה והלכה, באופן בולט יותר או בולט פחות, קיים בתשתית העניין האמוני. זאת התפיסה שהאדם חי בעולם של אלוקים והוא מצווה לעשות דברים על ידי הקב"ה, ואותם דברים הם דברים מדויקים, חדים ומחייבים. לימוד תורה הינו הבנת העולם על פי ערכים מסוימים, ערכים של אמונה, של דבקות בקב"ה.
32
ל״גצריך להבין: התורה היא לא אוסף של ידיעות, היא לא עוד מערכת ערכים. התורה היא תרבות אחרת, אופי שונה של האדם, צורת חיים שונה.
33
ל״דיש חשיבות להבנה הזאת: כדי להיכנס לתורה, אדם צריך לצאת משאר התרבויות, משאר המערכות הקודמות, משום שהמערכות הללו בנויות באופן אחר. הן בנויות בדרך כלל על ערכים חומריים, לא על ערכים של אמונה. על גבי תרבויות כאלה אי אפשר לבנות את התורה, אי אפשר לחוש מתוכן את האמונה, אי אפשר להיות בעולם של אלוקים. זה פשוט לא מתאים. כדי שאדם ייכנס לעולם של אמונה הוא צריך לזרוק את השכל הישן שלו, לשכוח את כל מה שלמד. רק אם הוא מגיע לפתיחות הזאת, רק אם הוא מנקה את עצמו לגמרי ויש לו את הנכונות לקלוט ולתפוס ולחיות, רק אז הוא יכול להרגיש את ערכי התורה.
34
ל״ההאנתרופולוגים טוענים שאנשים ששייכים לחברה מסוימת לא יכולים להרגיש דברים מסוימים משום שהחברה שלהם בנויה כך שכלל לא ניתן לחוש רגש מסוים או להבין מחשבה מסוימת. אין להם את הכלים לכך, אין להם את הקונסטרוקציה שבה אותם מחשבות ורגשות יכולים להשתלב.
35
ל״והדבר אמור גם ביחס לתורה ולאמונה. התורה היא עולם שלם. היא לא רק אוסף של מצוות שאפשר להכניס לכל מערכת, אלא כוליות שלמה של חיים. המלאות היא זאת שיוצרת את היהודי, את איש האמונה הדתי, וזה נוצר, כאמור, לא מתוך שלומדים על הדברים, אלא מתוך שלומדים את הדברים, מתוך שחיים אותם, מתוך לימוד תורה, תפילה ועבודה.
36
ל״זהלימוד הוא רק מתוך עמל, והעמל שאנחנו מדברים עליו הוא לא עמל פיזי, חיצוני. הוא לא סוג של עצבנות, אלא פתיחות לקראת הדבר. זה עמל רוחני, ריכוז ותשומת לב, שמבטאים את העובדה שאני כולי בתוך הדבר, ולא שחצי ממני בתוך הגמרא שאני לומד וחצי במקום אחר. זה בעצם המושג של עמל: להיות לגמרי בפנים. העמל - הריכוז הזה - משנה אותי לגמרי. הוא משנה את התשתית הבסיסית שלי, שהיא, בעצם, הדברים שמהם באמת אכפת לי. ומה שבאמת אכפת לי זה מה שאני באמת מבין. עמל התורה הוא הכנה לקבלת התורה.
37
ל״חהחירות והעמל
בדברי המהר"ל משתלבים רעיונות נוספים. מקור הפעולה הוא במנוחה, בחירות. תחילת העמל היא בשביתה. ספירת העומר, כמו שאומר המהר"ל, מציינת את העמל של האדם, ולכן מנחת השעורים - העומר, מאכל הבהמה, כשור לעול וכחמור למשא (ע"ז ה ע"ב) - באה יום אחד אחרי היציאה לחירות. אי אפשר להיות עמֵל עמל הנשמה, עמל של ריכוז, אלא רק מתוך - ואחרי - החירות. אבל גם ההפך נכון: החירות אינה יכולה להתקיים אלא מתוך קבלת עול עמל התורה, שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה (אבות פ"ו מ"ב).
בדברי המהר"ל משתלבים רעיונות נוספים. מקור הפעולה הוא במנוחה, בחירות. תחילת העמל היא בשביתה. ספירת העומר, כמו שאומר המהר"ל, מציינת את העמל של האדם, ולכן מנחת השעורים - העומר, מאכל הבהמה, כשור לעול וכחמור למשא (ע"ז ה ע"ב) - באה יום אחד אחרי היציאה לחירות. אי אפשר להיות עמֵל עמל הנשמה, עמל של ריכוז, אלא רק מתוך - ואחרי - החירות. אבל גם ההפך נכון: החירות אינה יכולה להתקיים אלא מתוך קבלת עול עמל התורה, שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה (אבות פ"ו מ"ב).
38
ל״טמהו העמל? מהי החירות?
39
מ׳אָדָם לְעָמָל יוּלָּד (איוב ה ז), ופירשו בגמרא (סנהדרין צט ע"ב): לעמל פה. לכאורה, זהו משפט מאוד פסימי - כל הזמן צריך לעשות, אף פעם אין סיכוי להגיע למנוחה. אבל דווקא באותה פסימיות גנוזה שמחה, משום שדווקא עמל כזה, עמל חסר סיכוי, נעשה מתוך הרגשת ערך, מתוך אהבה, והוא זה שמביא לשמחה.
40
מ״אוכך מכריז ר' נתן מברסלב:
כי עיקר קבלת התורה היה לזכות לזה השלימות, לעשות המצוות בשמחה גדולה כל כך עד שלא ירצה בשום שכר עולם הבא, רק שירצה לזכות למצווה אחרת בשכר מצווה זאת... וישראל במעמד הר סיני, שזכו לקבל התורה על ידי משה, זכו לזה השלימות... וזהו בחינת השמחה של שבועות.7ליקוטי הלכות, או"ח, ספירת העומר, הלכה ב, אות א.
כי עיקר קבלת התורה היה לזכות לזה השלימות, לעשות המצוות בשמחה גדולה כל כך עד שלא ירצה בשום שכר עולם הבא, רק שירצה לזכות למצווה אחרת בשכר מצווה זאת... וישראל במעמד הר סיני, שזכו לקבל התורה על ידי משה, זכו לזה השלימות... וזהו בחינת השמחה של שבועות.7ליקוטי הלכות, או"ח, ספירת העומר, הלכה ב, אות א.
41
מ״בדווקא משום שאָדָם לְעָמָל יוּלָּד, דווקא משום שאין לו שום סיכוי, הוא מסוגל להיות עמל, להיות שמח, משום שהוא לא מקווה לשום דבר. אני עושה את מה שאני עושה משום שזו האמת, זה הטוב, זה האלוקי. זו בחינה אחת, הבחינה הקשה יותר של אָדָם לְעָמָל יוּלָּד.
42
מ״גישנה דרך נוספת, קלה יותר, אבל מבחינות מסוימות, היא קשה יותר להגשמה. עמל הוא עבודה שאני מזדהה איתה. לא רק שהוא לא מעייף אותי, אלא להפך, הוא מחיה אותי. עמל הוא אתגר, הוא כיבוש, הוא דבקות במטרה, מסירות נפש, חדווה וסיפוק. וכך אומר המדרש (תנחומא, פרשת נח, ג): לפי שאין לומד אותה אלא מי שאוהב הקב"ה בכל לבו ובכל נפשו ובכל מאודו.
43
מ״דעמל זה הוא אותו סיפוק עמוק שמרגיש מי שעבד קשה והשיג את המטרה, ועכשיו הוא גומר את העבודה מתוך הרגשה של חדווה עצומה. עמל הוא דבר שהנפש חפצה בו, הוא דבר שמבטא את כל ישותה, את כל רצונה, את כיסופיה. עמל הוא דבר קשה, מאמץ, אבל זהו מאמץ שבו ודרכו אני מרגיש שאני מבטא את עצמי. שאלת הרשע בהגדה של פסח, מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת לָכֶם (שמות יב כו), מציינת עמל שזר לאדם, ובכל רגע הוא חושב איך להיפטר ממנו.
44
מ״השתהיו עמלים בתורה (רש"י, ויקרא כו ג) - כמו שאמרנו קודם, אי אפשר להיות עמל אלא מתוך חופש, מתוך חירות. רק מי שהוא בן חורין אינו נאלץ לעשות דברים נגד עצמו. רק בן חורין יכול לבחור בעמל, ורק מי שבוחר בעמל באמת עמֵל. רק אדם עמל מסוגל להתמסר למשהו במלוא אונו, להשקיע בו את כל הנשמה שלו. רק החירות מאפשרת את ההבנה העמוקה של מאין באת ולאן אתה הולך (אבות פ"ג מ"א) ושל מה שאתה באמת חייב לעשות. לכן, כמו שאומר הרב דסלר, הספירה היא וּסְפַרְתֶּם לָכֶם - ספירה של כל אחד ואחד.8עיין מכתב מאליהו ב, עמ' 24. אף אחד לא יכול לומר לך איך לספור ומה לספור, הספירה היא מקורית שלך. וזה מתרחש רק ברגע שבו האדם עומד על הרגליים שלו ויוצא לחירות. אין עמל בלי חירות.
45
מ״ואבל חירות שנאחזת בעצמה, באיזה מקסם שווא של חופש מדומה, ואינה מסוגלת להוליך את עצמה לקראת קבלת עול, לקראת יצירה, לקראת עמל - חירות כזאת הופכת לריקנות, לחוסר טעם, זאת משום שהחירות אינה מטרה.
46
מ״זוזאת תורת האדם: החירות - שער החמישים; וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ (ויקרא כה י), שזו הבחינה של החמישים - נמשכת בספירה באותם צמצומים והגבלות ועשיות של העמל.
47
מ״חהחירות ניתנת במתנה בפסח, והיא נרכשת בעמל ממושך ועקשני בספירה. הצדוקים רצו לחבר את הספירה דווקא לשבת, משום שהם הדגישו את האופי הכפוי של התורה, את האופי הבלתי משתנה - כמו שבת, שהיא 'קביעא וקיימא' - ולא קיבלו את התורה שבעל פה. אבל חז"ל למדו שהספירה קשורה דווקא ליום טוב, משום האופי החופשי והיצירתי של התורה.9עיין לעיל, עמ' 36.
48
מ״טזה הפירוש של אותו מאמר - שמי שיתעמק בו יראה שהוא מאמר נועז ורדיקלי - שמשה הוסיף יום אחד מדעתו (שבת פז ע"א). משה, שהוסיף יום, הוא שקבע את היום של מתן תורה. הקב"ה קבע יום מסוים, ומשה הוסיף עוד יום. זה ממש נועז לחשוב כך: הקב"ה אמר דבר אחד, ומשה עשה דבר אחר. למה? משום שאותו מאורע בסיסי, ראשוני, של מתן תורה צריך לבטא את ההשתתפות של האדם בתורה.
49
נ׳זהו באמת ההבדל, כמו שמסביר הרב קוק, בין הקדושה של שבע השבתות לבין שנת החמישים (ההבדל שקיים בכל שנה בין ימי הספירה לחג השבועות הוא ההבדל בין השמיטה ליובל). וכך כותב הרב:
סדר החיים של שנת השמטה, הוא על פי החפץ הפנימי הטבעי של תשוקת הטוב והצדק, השויון והמנוחה, שההכרה האלהית ותשוקתה מטביעה בקרב האומה, אשר אין זה לה תכונה חקויית, דבר מלומד מן החוץ, כי אם נחלתה הטבעית, ממקורה עצמה...
סדר החיים של שנת השמטה, הוא על פי החפץ הפנימי הטבעי של תשוקת הטוב והצדק, השויון והמנוחה, שההכרה האלהית ותשוקתה מטביעה בקרב האומה, אשר אין זה לה תכונה חקויית, דבר מלומד מן החוץ, כי אם נחלתה הטבעית, ממקורה עצמה...
50
נ״איש לישראל תכונות מסוימות, טבע מסוים, טבע של קדושה. הטבע הזה הוא הטבע של שנת השמיטה. זאת היא הספירה, מה שקיים בתוך הטבע, בתוך המספר של השבע. אבל לישראל לא די בזה:
מקנה הוא לעצמו את אמץ הפעולה וכח ההשפעה וסופג לתוכו את העילוי של הבחירה הטובה, התשובה הטהורה, המתגברת בתגבורת האלהיות של החיים כפי מקור ישראל. נמשך הוא והולך בקדושתו בכל משך הזמן של הפרקים, "מונים שמיטין לקדש יובלין", להכשיר אליו את החיים. "וספרת לך שבע שבתות שנים... והיו לך ימי שבע שבתות השנים תשע וארבעים שנה".10ההקדמה לשבת הארץ, ירושלים תשל"ט, עמ' ט.
מקנה הוא לעצמו את אמץ הפעולה וכח ההשפעה וסופג לתוכו את העילוי של הבחירה הטובה, התשובה הטהורה, המתגברת בתגבורת האלהיות של החיים כפי מקור ישראל. נמשך הוא והולך בקדושתו בכל משך הזמן של הפרקים, "מונים שמיטין לקדש יובלין", להכשיר אליו את החיים. "וספרת לך שבע שבתות שנים... והיו לך ימי שבע שבתות השנים תשע וארבעים שנה".10ההקדמה לשבת הארץ, ירושלים תשל"ט, עמ' ט.
51
נ״בוהרב ממשיך לבאר שמצינור החיים של היובל מתגלה הקדושה הבחירית.
52
נ״גזהו יסוד ידוע אצל הרב: קדושה אחת היא הסגולה ששייכת לתכונתם של ישראל, והקדושה השנייה, קדושת הבחירה, היא קדושת החירות. זהו ההבדל בין הספירה, שבאה לגלות את הקדושה ששייכת לתכונות של עם ישראל, לבין היובל. היובל הוא הקדושה של החירות, של היצירה, הוא משה שמוסיף יום אחד מדעתו.
53
נ״דיש כאן דבר נפלא ועמוק מאוד, שקשה להסביר אותו. הדבר המוחלט ביותר, האלוקי ביותר, הוא גם היצירתי ביותר, החופשי ביותר. אדם מוסיף מדעתו ומגלה - אם זו אמנם דעתו באמת - שזו דעת עליון, דעת נותן התורה, הבורא ברוך הוא.11עיין לעיל, עמ' 142.
54
נ״המה קורה לתורה אצלנו? היא מפסיקה, רחמנא ליצלן, להיות תורת חיים, והופכת להיות תורה של הרגלים, תורה מכאנית, תורה חסרת דבקות. והרי יהודי 'בן תורה' הוא משהו אחר, הוא 'אני' שונה לחלוטין. 'אני' זה נוצר רק אם האדם מאמין באמת, אם הוא השתנה, אם הבנתו השתנתה, אם הוא תופס, חי ומרגיש את החיים באופן אחר.
55
נ״והר"ן בסוף פסחים מביא מדרש:
ובהגדה גם כן אמרו: בשעה שאמר להם משה: תעבדון את האלהים על ההר הזה, אמרו לו ישראל: משה רבינו, אימתי עבודה זו? אמר להם: לסוף חמשים יום, והיו מונין כל אחד ואחד לעצמו. מכאן קבעו חכמים לספירת העומר. כלומר, בזמן הזה שאין אנו מביאין קורבן ולא עומר אלא מחשבין נ' יום לשמחת התורה, כמו שמנו ישראל באותו זמן.12ר"ן פסחים, דף כח ע"א, בדפי הרי"ף.
ובהגדה גם כן אמרו: בשעה שאמר להם משה: תעבדון את האלהים על ההר הזה, אמרו לו ישראל: משה רבינו, אימתי עבודה זו? אמר להם: לסוף חמשים יום, והיו מונין כל אחד ואחד לעצמו. מכאן קבעו חכמים לספירת העומר. כלומר, בזמן הזה שאין אנו מביאין קורבן ולא עומר אלא מחשבין נ' יום לשמחת התורה, כמו שמנו ישראל באותו זמן.12ר"ן פסחים, דף כח ע"א, בדפי הרי"ף.
56
נ״זהספירה בזמן הזה היא ספירה לקראת שמחת תורה. זאת ציפייה. אתה מסתכל על השעון, סופר את הימים, ובכל רגע שעובר אתה שמח - הנה אנחנו מתקרבים, הנה אני זוכה לקבל את התורה. זאת המציאות האמיתית של יהודי בן תורה, משום שהוא מרגיש את החשיבות של התורה לגביו - הוא מצפה לה, הוא חי אותה, והוא סופר את הימים כדי לדעת מתי יזכה להגיע לזמן קבלת התורה.
57
נ״חבראתי יצר הרע ובראתי לו תורה תבלין
העומר, כאמור, בא מן השעורה, שהיא מאכל של בהמה, ואילו מנחת שתי הלחם היא מן החיטה, שהיא מאכל אדם. מנחת שתי הלחם, החלות, באה דווקא מן החמץ. החמץ, השאור שבעיסה, הוא יצר הרע (רש"י, ברכות יז ע"א) - כאמור, עץ הדעת של חטה היתה (ברכות מ ע"א). באותה דעת של החיטה טמון יצר הרע, והוא מוקרב בעצרת, בחג של מתן תורה. הכל מודים בעצרת דבעינן נמי לָכֶם. מאי טעמא - יום שניתנה בו תורה הוא (פסחים סח ע"ב). דווקא בחג הרוחני, בחג מתן תורה, כולי עלמא לא פליגי שצריך גם לָכֶם, שצריך גם את החציו של היצר הרע.
העומר, כאמור, בא מן השעורה, שהיא מאכל של בהמה, ואילו מנחת שתי הלחם היא מן החיטה, שהיא מאכל אדם. מנחת שתי הלחם, החלות, באה דווקא מן החמץ. החמץ, השאור שבעיסה, הוא יצר הרע (רש"י, ברכות יז ע"א) - כאמור, עץ הדעת של חטה היתה (ברכות מ ע"א). באותה דעת של החיטה טמון יצר הרע, והוא מוקרב בעצרת, בחג של מתן תורה. הכל מודים בעצרת דבעינן נמי לָכֶם. מאי טעמא - יום שניתנה בו תורה הוא (פסחים סח ע"ב). דווקא בחג הרוחני, בחג מתן תורה, כולי עלמא לא פליגי שצריך גם לָכֶם, שצריך גם את החציו של היצר הרע.
58
נ״טבראתי יצר הרע ובראתי לו תורה תבלין (קידושין ל ע"ב). המהר"ל (דרוש על התורה, עמ' כב) מסביר שבלי יצר הרע לא היתה תורה, כיוון שהתורה היא רק תבלין, אבל העיסה רובה ככולה היא יצר הרע. ביצר הרע נולד האנושי. אדם הראשון, אותו יצור אנושי שניתק את עצמו מאלוקים וטעם מעץ הדעת, שבר את חוסר התודעה ששייך לטבע של הבהמה, ובחטאו רכש לו את מה שהפך אותו לאדם - את הדעת. זהו חטא משום שעד כה הוא היה חלק מן המציאות שנמשכת ומושפעת היישר מהנהגתו של הקב"ה, ומעתה הוא נטל לידיו את חירותו ועצמאותו. התנכרותו לאלוקי נתנה לו את חירותו האנושית, היא היצר הרע שלו. מעתה גורלו בידיו, לשבט או לחסד: בידיו לחזור להתקשר לבוראו, ובידיו, חלילה, לדרדר את עצמו רחוק-רחוק מאוֹר פְּנֵי מֶלֶךְ חַיִּים. אבד לו, לאדם, אותו תום בהמי פשוט. הוא כבר לא מוכרח לפעול מכוח צרכיו, מכוח הדברים שהקב"ה הטביע בו, ובמקומם באה הבחירה. הבחירה היא התבונה האנושית. בלי תבונה אין בחירה. מי שאין לו תבונה נגרר אחרי המכאניות.
59
ס׳וכאן, לדברי המהר"ל, מקומה של התורה: בה ורק בה חוזר האדם היהודי להתקשר לבוראו, לחיות באורח החיים שמתאים לו.13עיין עוד מהר"ל, תפארת ישראל, פרק א, עמ' ה; דרוש על התורה, עמ' י ועמ' טו. במקום הספונטניות של הבהמה באים העמל והיגיעה האנושיים, ואין לו לאדם לצפות לזכות בכהוא-זה בלי עמל ויגיעה.
60
ס״אהיצר הרע יש לו שורש טוב, שאיפה לחזור לאחדות - וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד (בראשית ב כד) - רצון לשבור את אותה בדילות, לצאת מהבדידות ולהיות חלק ממשהו הרבה יותר שלם, להשתלב במחזוריות הנצחית של החיים. היצר הרע במובן שאנחנו מדברים עליו הוא זה שנותן את הניגון לחיים, את הממד האנושי העמוק, את החסד - חֶסֶד הוּא (ויקרא כ יז), שנאמר דווקא בפרשת עריות - אבל רק כשהוא מושקע בעבודת ה', כשאותן חמימות ובעירה של התאווה הופכות לאהבה והתלהבות לשמים, כשהתורה מתבלת אותו ומשקיעה אותו בתפילה ועבודה.
61
ס״בבאותו דרוש של המהר"ל יש עומק נוסף:
וזה נרמז גם כן במצוות הספירה, שציוה ה' יתברך להביא עומר מן השעורים ביום הראשון שמתחילין למנות לקבלת התורה, כי יום הראשון הוא התחלת הכנה למה שמונה מספר ארבעים ותשע יום עד מספר שער החמישים אשר ממנו התורה. והקורבן הוא מן השעורים, שהוא מאכל בהמה, כי מצד שהנשמה בגוף האדם שהוא כמו בהמה היא חסרה, ונחשב האדם כמו הבהמה. וזה הוא בעצמו הכנה לאדם לקבל התורה בהחלט יותר מן המלאכים, כי היא צריכה אליו מצד החסרון, להשלים בו חסרונו על ידה. ולכך מסוגל ומוכן לקניין התורה העליונה, הגם שהיא משער החמישים אשר לא תיפול בו ספירה ואין השגה בו, כי החסר מוכן לקבל הכל, כאמור: גם הנפש לא תמלא (דרוש על התורה, עמ' טו).
וזה נרמז גם כן במצוות הספירה, שציוה ה' יתברך להביא עומר מן השעורים ביום הראשון שמתחילין למנות לקבלת התורה, כי יום הראשון הוא התחלת הכנה למה שמונה מספר ארבעים ותשע יום עד מספר שער החמישים אשר ממנו התורה. והקורבן הוא מן השעורים, שהוא מאכל בהמה, כי מצד שהנשמה בגוף האדם שהוא כמו בהמה היא חסרה, ונחשב האדם כמו הבהמה. וזה הוא בעצמו הכנה לאדם לקבל התורה בהחלט יותר מן המלאכים, כי היא צריכה אליו מצד החסרון, להשלים בו חסרונו על ידה. ולכך מסוגל ומוכן לקניין התורה העליונה, הגם שהיא משער החמישים אשר לא תיפול בו ספירה ואין השגה בו, כי החסר מוכן לקבל הכל, כאמור: גם הנפש לא תמלא (דרוש על התורה, עמ' טו).
62
ס״גהאדם מצוי במצב אומלל - חציו בהמה וחציו אדם. השעורים, מאכל הבהמה, מייצגות את הרגשת החיסרון האנושי. האדם נתון בחומר, אין בו את הבהירות הרוחנית, אבל דווקא המצוקה הזאת היא שנותנת לו את הדחף לעבודת ה', להתקרבות מחודשת לקב"ה. משום כך, דווקא מאכל הבהמה הוא הקדמה למתן תורה. בחטא האנושי, בכישלון, האדם מוצא את התרופה.
63
ס״דיותר מזה: כאן, באותו כישלון, מצוי העומק הגדול של בראתי יצר הרע ובראתי לו תורה תבלין. התרופה היא הכישלון עצמו. הרגשת המצוקה היא עצמה הרגשת התענוג והדבקות בקב"ה. ומתי? כשאדם מתבל את אותה הרגשה באותו תבלין של תורה.
64
ס״הצריך לדעת: השכל, התבונה, הדעת, הם המייחדים את האדם. אבל בו בזמן צריך שתהיה לאדם יכולת לוותר על אותה דעת ולשים עצמו כבהמה - ערומין בדעת כאדם, ומשימין עצמן כבהמה. יש כאן יסוד עמוק, שמגדיר לנו בצורה בהירה את המצב של האדם. הדעת היא לא המקור של עצמה. הדעת היא בעצם מראה, אספקלריה. לטש אותה היטב, תן לעצמך שכל חד, שכל פלפלני ופיקח, אבל דע שאותה דעת לא יכולה לראות את עצמה. רק אם היא תדע לוותר על עצמה, היא תוכל לשקף נכונה וללא עיוות את המציאות האלוקית. ויתור על עצמה פירושו שימת עצמה כבהמה, תום - תום שיוצא מהלב המוותר על כל שאיפה, על כל רכושנות, על כל תאווה.
65
ס״והתביעה כפולה וקשה: מחד גיסא, תמימות, כי רק תמימות היא התקשרות למציאות, לכוחות שפועלים פה, לאותם כוחות שאינם אלא כליו של הבורא יתברך; ומאידך גיסא, ערמומיות, ערומין בדעת כאדם, שפירושה פיקחות, יעילות, אינטליגנציה חריפה, חדות, למדנות. מחד - חוסר עמל, ומאידך - עמל ועבודה.
66
ס״זיש אומרים שהעמל פסול כיוון שהוא מזהם את התמימות, ושההשתדלות מבטאת את הרצון האנושי לפעול מחוץ לאלוקי, את הפניות. לשיטתם, גדול מה שנעשה מתוך אי ידיעה, מתוך ספונטניות, ממה שנעשה מתוך הכנה והשתדלות.
67
ס״חולא כך - העמל הוא מדרגה הרבה יותר גבוהה, משום שהעמל הוא השליטה שלי בדבר, היכולת ליצור אותו בעצמי, ולא להמתין לאיזו השראה, לרוח הקודש שתשרה עלי. אבל כל זה רק בעמל שאינו חיצוני, ביגיעת הנשמה ולא ביגיעת בשר. אתה עמל, אבל לא מתאמץ להיות עמל. זו יגיעה רוחנית שיש בה תוכן ויש לה ערך.
68
ס״טאלה לא דברים ששייכים לעולם האצילות. למעשה, כל זיע, כל ניע, כל מחשבה וכל דיבור מבטאים את הכוחות שאנחנו מדברים עליהם. מצד אחד, אדם צריך לבטוח בקב"ה, להיות רגוע, להיות שלו לגמרי, שהרי אדם שבאמת 'זורק את עצמו' על הקב"ה נמצא במצב של שלווה; ומצד שני, אסור לביטחון הזה להפריע לאדם כהוא זה לפעול, להשתדל בכל המרץ והאנרגיה, לעשות דברים. אסור להיות בטלן. לבטוח בקב"ה זה לא להיות בטלן. צריך להיות מצד אחד תמים, בעל לב טוב, פתוח ואוהב, ומצד שני, פיקח, יעיל ומחודד. מי שיש לו לב טוב אבל הוא טיפש - הוא חלש, הוא לא יצור שלם. הוא סתם נרפה, בטלן. רק אדם שהוא מצד אחד חכם ופיקח, ומצד שני טוב לב - רק בו יש את השלמות.
69
ע׳ידועה האמרה של רבי יוזל מנובהרדוק, ולפיה תלמיד חכם שאפשר לרמות בשוק כשהוא קונה סוס אינו תלמיד חכם.14עיין מדרגת האדם, ירושלים תשס"ב, עמ' רלח: "מי שאינו יודע לקנות עגלת עצים מבלי שירמו אותו - חסר לו גם בשלימות היראה והמוסר". תלמיד חכם זה לא בטלן. בטלנות היא לא סתם חיסרון מצד האנושיות שבו, אלא מצד התלמיד חכם שבו. תלמיד חכם צריך להיות ממולח כמו סוחר בשוק. זהו המצב הכפול, המצב האנושי האמיתי: מצד אחד, להיות חכם, פיקח, אינטליגנטי עד הסוף, ובשביל זה חשובה דווקא הלמדנות, משום שהלמדנות מעניקה, בין השאר, את החדות; ומצד שני, להיות תמים עד הסוף. ערומין בדעת כאדם, ומשימין עצמן כבהמה לכבוד קונם, לכבוד הקב"ה.
70