פניך אבקש ט״זPanekha Avakesh 16

א׳מוצאי יום העצמאות תשמ"ב

ב׳ימות המשיח - לדרכה של הציונות הדתית

ג׳מה היה קורה אם מדינת ישראל היתה מספחת את ה'שטחים', כובשת את כל רחבי ארץ ישראל המובטחת ושולטת בהם; ואם באמת היינו זוכים לחירות מדינית ולא היינו תלויים מבחינה כלכלית ופוליטית במדינות אחרות - האם זאת היתה הגאולה? האם אז באמת היו נעלמות הצרות? ודאי שלא. משום שהצרה הבסיסית של היהודים היא קודם כל צרה רוחנית, נפשית, דתית - צרת ריחוקם מאלוקים. זאת הצרה שבאותה קללה איומה: וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי (דברים לא יח), הסתרת פניו של הקב"ה. זו הצרה של אדם שאין לו אמונה, אדם הנתון לייאוש, שהחיים שלו הם הרבה פעמים קרועים, חסרי שלמות, שלא חי בְּאוֹר פְּנֵי מֶלֶךְ (משלי טז טו), מלך מלכי המלכים, מלך החיים.¹הרב דן בדרכה של הציונות הדתית, בקשייה ובאתגריה בכמה מקומות. עיין, למשל, כלים שבורים, עמ' 122-57; 'מכתב-דרשה ליום העצמאות תשס"ז', פנים בפנים, אפרת תשס"ז, עמ' 24-19.

ד׳כלל מוסכם ונקוט בידי כל חכמי ישראל הוא שמשמעה של הגאולה - לא רק זו של העולם הבא, של עַיִן לֹא רָאָתָה אֱלֹהִים זוּלָתְךָ (ישעיהו סד ג), שהתודעה האנושית לא מסוגלת לתפוס אותה, אלא גם זו הנמוכה ממנה, של ימות המשיח - אינו מתמצה בגאולה הפיזית או המדינית.

ה׳ימות המשיח על פי הרמב"ם
כתב הרמב"ם:
אל יעלה על הלב שבימות המשיח יבטל דבר ממנהגו של עולם או יהיה שם חידוש במעשה בראשית, אלא עולם כמנהגו נוהג. וזה שנאמר בישעיה: וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ, משל וחידה. ענין הדבר שיהיו ישראל יושבין לבטח עם רשעי גוים המשולים כזאב ונמר... אמרו חכמים: אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שעבוד מלכיות בלבד (הלכות מלכים, יב א-ב).
לא נתאוו החכמים והנביאים ימות המשיח, לא כדי שישלטו על כל העולם, ולא כדי שירדו בעכו"ם, ולא כדי שינשאו אותם העמים, ולא כדי לאכול ולשתות ולשמוח, אלא כדי שיהיו פנויין בתורה וחכמתה ולא יהיה להם נוגש ומבטל, כדי שיזכו לחיי העולם הבא (שם, ד).

ו׳גם הרמב"ם - או אולי דווקא הרמב"ם, שפסק כשמואל שאין בין עולם הזה לימות המשיח אלא שעבוד מלכויות בלבד (ברכות לד ע"ב) - אינו סובר שהשחרור המדיני והכלכלי הוא התכלית של הגאולה, שכן הוא כתב במפורש שהמטרה היא שיוכלו לשבת ולעסוק בתורה ולהתקרב לקב"ה.

ז׳ימות המשיח אינם התכלית. שלטון ועצמאות כלכלית אינם ערכים. בכלל, דעת הרמב"ם היא שהערך האמיתי של חיי האדם מתממש דווקא בעולם הבא, עולם הנשמות.²עיין, למשל, הלכות תשובה, ח א-ב. דווקא משום כך שולל הרמב"ם כל ממד על-טבעי מימות המשיח. שאיפתו של הרמב"ם היא למצוא את האלוקות במציאות הריאלית, במציאות הנוכחת, ולא באיזושהי מציאות נסית או חלומית.³השווה לדברי הרב במאמרו: 'היסטוריה ומשיחיות לפי הרמב"ם', נהלך ברג"ש (בדפוס).

ח׳כל שכן שאר גדולי ישראל שנושא הגאולה תפס מקום חשוב במשנתם - המקובלים, החסידים, המהר"ל והרב קוק - מצאו את הגאולה דווקא בתחום הרוחני.

ט׳ממדרגה למדרגה
גם על פי המהר"ל ימות המשיח הם רק שלב בין העולם הזה לבין העולם הבא, שהוא התכלית האמיתית:
שאם היינו אומרים כי טובת המשיח לאכול ולשתות בלבד, היה לך להקשות קושיא זאת. אבל אנו אומרים כי המשיח יבא כדי להשלים ולהיישיר העולם לקנות תחיית המתים ועולם הבא... וימי המשיח אינו רק שעל ידה יזכו למדריגה יותר עליונה.
כי אי אפשר שיזכה האדם ממדריגה הפחותה, הוא העולם הזה, למדריגה עליונה, הוא מדריגה תחיית המתים ועולם הבא... וזהו עניין המשיח להעלות המציאות ממדריגה למדריגה וממעלה ולמעלה, לא זולת זה (נצח ישראל, פרק כח, עמ' קלו).

י׳ימות המשיח הם שינוי במציאות, שינוי בכל המבנה של העולם, שינוי במבנה של התודעה האנושית, של החברה וכן הלאה. זאת דרגה נוספת של מציאות, שאינה באה לידי מיצוי בשינוי חיצוני של חירות מדינית, אלא, כאמור, היא דרגה של קרבה לקב"ה.

י״אהמהר"ל אומר, בניגוד לרמב"ם, שימות המשיח אינם רק אמצעי טכני (אולי הכרחי, אבל לא מהותי), אלא התקדמות גם בתחום המהותי, בתחום של התכלית. זאת אומרת שימות המשיח הם לא רק שחרור לאומי - הם צעד לקראת התכלית הנצחית, לקראת העולם הבא, לקראת תחיית המתים, לקראת מצב שבו נגיע לדבקות בקב"ה.

י״באבל זה עדיין לא הצעד הסופי:
ולכך כל ימי המשיח נקרא סוף העולם, וסוף העולם הוא מוכן שיהיה אלהי... כי בסוף ימי עולם שאז יהיה ימות המשיח יהיה העולם הזה אלהי, ולא יהיה האדם רודף אחר הדברים הגשמיים רק דברים אלהיים. וכן בסוף ימי העולם יהיה העולם אחד לגמרי, כי עיקר סגולת השלימות הוא האחדות, כי על דבר שהוא שלם נאמר שהוא אחד (שם, פרק מב, עמ' קעב).

י״גהתפקיד האמיתי של ימות המשיח הוא להביא לאחדות. זהו השלב שבו האדם מתגבר על הקונפליקטים, על הסתירות ועל הניכור שכל הזמן רודף אחריו.

י״דזהו תפקידם וזו מהותם של ימות המשיח, משום שליהודי אין שום מטרה מלבד המטרה האלוקית של הדבקות והחזרה לקב"ה. מקום מנוחתנו הוא רק באלהים, אומר הרב קוק (אורות, עמ' קיט). כל שאר הדברים אינם אלא אמצעים, חשובים ככל שיהיו, למטרה הנצחית. רק כשתושג אותה מטרה יגיע היהודי לשלמות שלו, לאחדות שלו, למנוחה שלו.

ט״והציונות כמהפכה
אין ספק שהציונות היתה תנועה של מהפכה, תנועה של מרי - לא רק מהפכה במישור המדיני, אלא גם במישור הרוחני, התרבותי. 'שלילת הגלות' משמעה, קודם כל, שלילה של המציאות הנפשית והרוחנית של היהודי בגלות. גם הציונות שנקראת 'מדינית', שחלקים ממנה התרחקו בכוונה ובמודע מכל שאלה תרבותית, מה שהם קראו 'שאלת הקולטורה' (וזו מדיניות שבעצם נוהגת גם היום בחיים המדיניים שלנו - להימנע ממלחמת תרבות ומהכרעה תרבותית) - גם הציונות הזאת לא יכלה להימנע מאותו מרד, משינוי רוחני ותרבותי. גם הציונות הזו, שביססה את עצמה על הרצון להינצל מהסכנה הפיזית הרובצת לפתחו של היהודי, לא יכולה היתה להתעלם מהשאלה הזאת, משום ששחרור מדיני לא יכול להתקיים בלי ביסוס תרבותי ובלי ביסוס רוחני, כמו שהאריך הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל במאמר 'התרבות הישראלית'.⁴לנתיבות ישראל, ירושלים תשל"ט, עמ' ה-יא.

ט״זביסוס כזה של הציונות לא קיים היום - לא בניסוח המצומצם, ולפיו התפקיד של המדינה והציונות הוא להגן הגנה פיזית על היהודים, כיוון שבחו"ל יש סכנה שירצחו אותם; ולא בניסוח הרחב יותר, ולפיו התפקיד הוא בעיקר להגן על החיים הלאומיים של היהודי, על הקיום הלאומי של עם ישראל (מניעת נישואי תערובת וכדומה). הביסוס הזה כבר לא קיים משום שישנם היום מקומות שבהם הקיום הלאומי והפיזי של עם ישראל מוגן לא פחות מאשר במדינת ישראל. יותר מזה: כפי שבאמת טוענים חוגים חרדיים קיצוניים, דווקא המדינה הוסיפה לפתחו של היהודי סכנות נוספות, פיזיות ואולי גם רוחניות, הרבה יותר רציניות.

י״זשלילת הגלות של הציונות היתה, כאמור, שלילת החיים היהודיים בגלות. עבור רוב אנשי התנועה הציונית הכללית (וזו נקודה שאין להתעלם ממנה) פירוש הדבר היה גם שלילת תורה ומצוות, משום שהם זיהו את חיי הגלות עם חיי תורה ומצוות. זאת היתה הסיבה שבגללה רוב גדולי ישראל יצאו חוצץ נגד התנועה הזאת.

י״חשלילת התורה והמצוות באה משני כיוונים. היה כיוון פשטני - כיוון שלמעשה הוכח כבלתי אפשרי - של 'נהיה ככל העמים'. זהו כיוון של התנערות מכל אלמנט דתי, על-טבעי. היה גם כיוון יותר רציני, יותר עמוק, של רצון להתחדשות רוחנית בארץ ישראל מתוך עבודת אדמה, מתוך חידוש החיים החברתיים והכלכליים בארץ ישראל. אבל גם אלה שלא התכחשו לממד האלוקי של החיים התכחשו והסתייגו מחיי תורה ומצוות באותו מובן שאנחנו מבינים אותם.

י״טצריך לומר דבר נוסף, והוא שהשאיפה להתחדשות הרוחנית הזאת באה לידי ביטוי באידיאלים שונים, בצירופים שונים, שהצטרפו לאותה ציונות. הבולט שבהם הוא הצירוף של האידיאל הסוציאליסטי לתנועה הציונית. הרצון להגיע לצדק חברתי, שליווה את אותה תנועה, היה מלווה, כאמור, בשינוי טוטאלי באורחות החיים היהודיים. לצערנו, אידיאל הצדק החברתי הולך ונמחק במציאות 'המתברגנת' של הציונות ושל המדינה.

כ׳הדברים הללו נכונים לא רק ביחס לציונות הכללית. הם נכונים גם ביחס לציונות הדתית, משום שגם היא היתה תנועה של מרד ושל מהפכה. כמובן, אף אחד לא התכחש לחיוב הטוטאלי של שמירת ההלכה לכל פרטיה ודקדוקיה - לפחות לא במודע או במילים ברורות - משום שאז, כמובן, הוא היה מוציא את עצמו מכלל שלומי אמוני ישראל. גם כאן לא צריך להסתתר מאחורי מילים וסיסמאות. מתחת לפני השטח, בחיים הממשיים, היו וישנן תופעות כאלה, אלא שתמיד הן מציגות את עצמן במסווה של היתר מגוחך או דבר דומה. אין צורך להתייחס לשאלה אם אפשר למצוא צידוק בהלכה להיתר מסוים, משום שמה שקובע הוא הרוח שעומדת מאחורי הדברים, ואין ספק שהרבה פעמים הרוח הזאת מנוגדת לרוח ההלכה המקובלת.

כ״איש כאן נקודה נוספת: יש הגורסים שהציונות הדתית היתה סינתזה של דתיות שעליה הורכבה ציונות במובן של רצון לחזור לארץ ישראל, להשתתף בבניין המדינה. מישהו אמר פעם שהמחלוקת בינינו לבין שלומי אמוני ישראל החרדים היא רק מחלוקת בהלכה: אם ועד כמה מותר להשתתף עם הציונים הכופרים. אבל סינתזה כזאת היא בלתי אפשרית. אבחנת המצב של הציונות הדתית והציונות הכללית זהה: שלילת חיי הגלות, שכוללת בתוכה שלילת חיי תורה ומצוות באותו אופן ומובן שקוימו בגלות.

כ״בהגישה החרדית לציונות
מן הראוי להוסיף הערה מעניינת: דווקא שני הקצוות - החרדי ביותר והליברלי ביותר - נפגשים בנקודה של היחס לגלות ולארץ. שניהם חרדים לדמותו של היהודי וחוששים שהיא תשתנה עם תהליך השחרור המדיני.

כ״גההתנגדות החרדית לאמנציפציה מתוך חשש שהיא תשנה את דמותו המקודשת של היהודי מדורי דורות, דמות שנוצרה דווקא מתוך תנאים של לחץ ושעבוד, חוזרת על עצמה בהתנגדות לתנועת השחרור הלאומית. יותר מזה: בביטויים הקיצוניים, המודרניים יחסית, של ההתנגדות הזאת מוצאים הזדהות עם טענה גויית, טענה נוצרית: 'מצבו השפל של עם ישראל הינו עונש משמים, ועלינו לקבל אותו בהכנעה עד שהקב"ה יסיר את עולה של הגלות מעלינו. אסור לשנות. זה האופי של היהודי, כך צריך להיות וטוב שזה כך. האופי היהודי הוא אופי של הכנעה'.

כ״דיש כאן, כמובן, סתירה פנימית, מכיוון שלטענה זו נלווית טענה נוספת, ולפיה המציאות הזאת היא מציאות אידיאלית, מציאות שלמה, מצבו האמיתי של היהודי. השיטה התופסת שהדרך היחידה לגאולה היא דרך נסית אינה נשענת רק על המקורות, אלא גם על הבנה מסוימת של המציאות: מה זה יהודי? יהודי זה מה שהיה מדורי דורות, יהודי של ישראל סבא. אי אפשר - ואף אסור - לשנות אותו. יהיה נס, הקב"ה יתגלה אלינו, יבוא משיח - זה כבר משהו אחר. אנחנו לא יכולים ואסור לנו לשנות.

כ״הלהיות יהודי במציאות חדשה
אין ספק שאי אפשר להיות יהודי בארץ ישראל באותו אופן ומובן של יהודי מדורי דורות, וגם להזדהות עם המדינה - לאו דווקא עם המדינה החילונית, אלא עם עצם המושג של מדינה, של צבא, של שלטון, של ממלכה. הביסוס הרוחני, הנפשי, חייב להיות שונה. זו נקודת מוצא משותפת לכולם: הן לציונים, הן לציונים הדתיים והן לאלו שמתנגדים לציונות.

כ״והמסקנות, כמובן, סותרות:

כ״זמצד אחד, התנגדות לכל שינוי שהוא. לעניות דעתי, אין להתנגדות הזו סיכויים להצלחה מלאה, משום שהמציאות הרבה יותר חזקה. השינויים המפליגים המתרחשים בעולם, בעם ישראל ואף אצל היהודי הפרטי ישנו בהכרח את היהודי. אי אפשר להיות היהודי של לפני חמישים שנה על רקע מציאות חברתית וכלכלית כל כך שונה. זה משהו אחר. הדבר הזה בא לידי ביטוי לא רק בתחום הטכני, אלא גם במבנה החברתי, וממילא בכל המובן של קיום תורה ומצוות.

כ״חמצד שני, לא התנגדות לשינוי, אלא דווקא נכונות לשַנות. המהפכה הציונית דתית היתה - לפי דעתי, רק אמורה היתה להיות - הרבה יותר מורכבת ומסובכת מהמהפכה הציונית החילונית, משום שיש בה סתירה: מחד גיסא, יש בה שאיפה לרציפות, ומאידך גיסא, יש בה שאיפה לשינוי. שתי השאיפות האלו סותרות לא רק בכיוון שלהן, אלא גם בתוכן שלהן. היה כאן רצון ברור לשנות את כל ההקשר שבו מתפרשת התורה, מה שמשנה, כאמור, את אופי החיים היהודיים. אין הכוונה, חלילה, לשינוי ההלכה, אלא לשינויים מסוג אחר, כמו שאסביר בהמשך.

כ״טייחודה של מהפכת הציונות הדתית
יש לדעת כי כבר היו דברים מעולם. היו תנועות שונות - הבולטות שבהן היו החסידות, ובצורה מסוימת גם תנועת המוסר - שחוללו מהפכות מסוג כזה. כמובן, הניסוח של טענתן לא היה של מהפכה, של שינוי, של דבר חדש, אלא להפך, של חזרה למקור, לראשוניות של הדברים. זאת טענה שכאשר הציונות הדתית טוענת אותה, היא הרבה יותר מוצדקת מאשר בדברי התנועות האחרות. הגלות היא קללה - מיום שחרב בית המקדש אין לו להקדוש ברוך הוא בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה בלבד (ברכות ח ע"א) - וכך הודגשו הדברים אצל ר' צדוק.⁵עיין, למשל, פרי צדיק, פרשת כי תצא, יא; דובר צדק, קונטרס המצוות, א. זה לא מצב אידיאלי, זה מצב של חורבן.

ל׳מה חסר? לפי החסידות - הדבקות, המשמעות הפנימית של קיום תורה ומצוות; לפי תנועת המוסר - המידות; לפי הציונות - ארץ ישראל, חיים ריאליים, ממשיים, רחבים, עם קשר לאדמה, עם רגליים באדמה, שמתוכם עובדים את ה' ומקיימים תורה ומצוות.

ל״אובכל זאת, יש הבדל ושוני רב בין אופי המהפכה של הציונות הדתית ובין אופיין של שאר המהפכות. אני אוהב לצטט את הדברים של הרב קוק מסיפור של הנזיר. הרב הנזיר סיפר שבשעה שביקר אצל הרב קוק, שנפש בחברון בסוף קיץ תרפ"ב, הוא ראה על השולחן את הספר 'ליקוטי תורה' של אדמו"ר הזקן. הנזיר אמר שהוא ראה שם הגיונות עמוקים בענייני אלוקות, תורה וישראל ויש סמוכין בינם לבין רעיונותיו של הרב בשיחותיו בסעודה השלישית. על כך ענה הרב שיש להבחין בין הגיונות שבין אדם למקום לבין אלה שבין כלל ישראל למקום. אנו עוסקים בבניין האומה כולה.⁶קול צופייך, ירושלים תשל"ג, עמ' קכז; הרב מ"צ נריה, מועדי הראי"ה, תל אביב תש"מ, עמ' יא בהערה.

ל״בתנועות התיקון שקמו בעם ישראל עסקו בפרט. הציונות הדתית טוענת שתיקון הפרט היהודי לא יכול לבוא אלא רק מתוך התיקון הכללי. תיקון הכלל לא במובן של שינוי כולם, אלא במובן של שינוי כל המסגרות - הפוליטיות, האקונומיות - וצורות החיים של הכלל. אני בונה האומה⁷אורות הקודש א, מבוא, עמ' 21; קול צופייך, עמ' צז. - בלי השינוי הזה, אי אפשר להגיע לתיקון מלא, גם לא של היהודי הפרטי. היהודי לא יכול להגיע לאותה אחדות שראינו קודם בדברי המהר"ל ולהתגבר על ריחוקו מאלוקים בלי השינוי הזה, ששמו ארץ ישראל. ארץ ישראל לא נתפסה רק כמצווה נוספת, ואפילו לא רק כמצווה חשובה ומרכזית, אלא כמצווה מהותית, שביטאה שינוי ערכים כללי בכל מערכות חייו של היהודי. השינוי מתרחש, כאמור, במסגרתה של התורה, אבל מובנה של אותה מסגרת משתנה עם השינוי של פניה הפנימיות. אין הכוונה לשינוי בהלכות, אלא לשינוי באופי הקיום הפנימי ובדגש השונה שניתן למצוות השונות. לא פחות חשוב מכך – התחום של התורה מתפשט. ניתנה לגיטימציה לתחום רחב של דברים שבאופן מסורתי לא היו נכנסים למערכת התורנית, ושהיו נחשבים, במקרה הטוב, ללא רלוונטיים לכל המערכת של תורה ומצוות.

ל״גגם כאן משתלבים דברי המהר''ל, שיסודם בדברי קבלה, הן ביחס לגלות והן ביחס לימות המשיח: המצב הפיזי הרעוע, הלא שלם, אינו אלא פונקציה של המצב הרוחני. השלמות הפיזית והשלמות הרוחנית קשורות אהדדי. תיקון רוחני מחויב להיות מלווה בתיקון גופני. ובאינטרפרטציה יותר רחבה: רק שינוי כללי - שינוי של החברה, שינוי סוציאלי, פוליטי ואקונומי - יכול להביא לתיקון שלם, לתיקון מלא של דבקות רוחנית בקב''ה.⁸הבנה זו מפרשת לנו כמה דברים: את הקשר שהיה לציונות הדתית דווקא עם תנועת העבודה, משום ששאיפותיה היו להגיע לאותו צדק חברתי; למה הקשר הזה נותק; ולמה דווקא התנועות החרדיות הלא ציוניות מעדיפות להתקשר עם התנועות הציוניות שאין להן את האידיאלים האלה.

ל״דעל התיקון השלם הזה כותב הרב קוק:
צריכים לעורר את תחית ישראל בכל הכוחות המכונסים באומה, בכל תורתה, בכל אמונתה, בכל מדותיה, בכל טובה, בכל עשרה, בכל כחה, בכל הגיונותיה, בכל שירתה, בכל עצמה, בכל חום חייה, בכל שכלה והשכלתה, בכל מרצה ונצחון כשרונותיה. את כל האורות כולם שבקרבה צריכים להוציא מחביון הגניזה לאור החיים. החוש הרוחני רואה אבוקת ישראל עולה, מארץ ישראל פורח הכל. אוצר גרעיני הנשמות של כל ישראל שמה הוא, 'מציון מכלל יופי'... והכל יתרומם ברוממותם... הטבת מצב החיים בכל תיאור ובכל אופן, הוספת עז גופני ועזוז מוסרי, אמץ פנימי וגדולה של עדינות הרחבת התורה ומלוי החוכמה, הגברת הרוחניות והופעת הפועל, הבלטת צורת החיים... חלוץ עצמות והברקת העיון, התיצבות לפני מלכים והתערבות בין הבריות מכל השדרות, התבודדות עליונה... הכל ביחד מוכרח להיות מוקף, והכל דורש את תפקידו וקורא בקול גדול: עורי, עורי! (אורות, עמ' מד-מה).

ל״המארץ ישראל פורח הכל - כאן היהודי יכול להביא לידי ביטוי - כמובן לאור התורה ומכוח התורה - את מכלול חייו כולו.

ל״ולאן פנתה הציונות הדתית?
בעצם, כל הדברים הללו אינם אלא הקדמה לשאלה המרכזית שכל אחד חייב לשאול את עצמו. השאלה אינה אם הדרך שלנו נכונה, השאלה היא אם בכלל יש לנו דרך. האם אנחנו לא מאבדים יותר ממה שאנחנו מרוויחים? האם אנחנו לא מתרחקים חלילה במקום להתקרב? האם באמת נזכה שהן הכלל והן הפרט יידבקו במלך מלכי המלכים, הקב"ה? האם אמנם דרכנו מתקרבת לאותו מצב אידיאלי של השראת שכינה במעשה ידינו, לאותו חזון נפלא, אמיתי, של מדינת היהודים שהמלך שלה הוא מלך מלכי המלכים, הקב"ה?

ל״זהשאלה הזאת היא הקובעת אם אנחנו לא סתם מפריחי סיסמאות שאין להן כיסוי ריאלי, אם באמת נוכל ליצור חיים יהודיים אמיתיים בציבור שלנו, במדינה. השאלה נוקבת יותר כשאתה שואל את השאלה לגבי הישיבה, הישיבה שלנו עם האופי הספציפי שלה.

ל״חללא ספק היה מהפך, שינוי של הדרך, והמאורעות האחרונים ביטאו אותו. המהפך התרחש באותם ימים שבין שתי המלחמות האחרונות, ששת הימים ויום הכיפורים. נושאיו היו החלק הדומיננטי והתוסס של הציבור הדתי-לאומי, והשפעתו ניכרת גם בכיוון הרוחני וגם בתחום הפוליטי, ושניהם שלובים אהדדי.⁹חשוב מאוד להדגיש: אין דבר שקורה בכל תחום שהוא - פוליטי, כלכלי - בלי שיהיה לו שורש רוחני, וזאת כיוון שמה שקובע הוא השורש הרוחני של הדברים, שהוא הקשר האלוקי, המגמה האלוקית שנמצאת בדברים.

ל״טבליל יום העצמאות דיבר הרב ישראלי בישיבה, ושמענו מפיו יחס מסוים לנסיגה מסיני. לצערי, זו לא הדעה שמקובלת אצלנו. הדעה הזאת בעצם מייצגת את 'המזרחי' הישן, שלא נשאר ממנו הרבה. סימן הטהרה שלו הוא 'המתינות'. יש אומרים - במידה מסוימת של צדק - שאין זו מתינות אלא פשרנות: לא חם ולא קר, חוסר יכולת להתקשר במוחלט למשהו, להילחם עליו עד הסוף. אבל ישנו צד שני למטבע, והוא מידת הסובלנות, משהו משביל הזהב של הרמב"ם. היכולת להסתכל על הדברים בפרספקטיבה של זקנים, במבט גבוה, במבט אלוקי, מתוך ענווה אמיתית, יוצרת ממילא איזו תכונה של סובלנות, של ראיית המציאות מצדדיה השונים. זאת הרוח של המידה הנכונה, ויותר מזה, של התנגדות לכל קיצוניות, משום שקיצוניות מבטאת לרוב חולשה פנימית רוחנית, חוסר אמון, חוסר אמת, משל לגוף חולה שמגיב בחום גבוה נגד החיידקים שתוקפים אותו.

מ׳אומרים, ישנה הקצנה במחננו. מלחמה ומסירות נפש לאידיאלים אינן הקצנה, אבל הן הופכות להקצנה כשהן נעשות מתוך התעלמות מהמציאות - הן החיצונית, האובייקטיבית, והן הפנימית, הסובייקטיבית, הנפשית. זאת קנאות חד-צדדית שתופסת את הכל רק בממד אחד, מזווית אחת של המציאות; שחושבת שהיא ורק היא צודקת, ולא זו בלבד שהיא לא מוכנה להצדיק את הזולת, היא אפילו לא מוכנה להתייחס אליו ביחס של כבוד - היא יומרנית עד כדי כך שכל דעה אחרת מבוטלת בעיניה כעפרא דארעא. הקצנה מסוג זה, שלא רואה את עצמה כפופה לשום חוק ומשטר - ולא משנה אם זו הקצנה לכיוון דתי או ממלכתי - סופה הרס ואבדון.¹⁰השווה למאמרו של הרב, 'קידוש ה' ומאורעות זמננו', נהלך ברג"ש (בדפוס).

מ״אדווקא אותה תנועה של ממלכתיות קיצונית פוגעת וחוזרת ופוגעת בממלכתיות היהודית של מדינת ישראל. היא-היא שיצרה, או לכל הפחות האיצה, את ההתפוררות של החברה והשלטון במדינה, את אותו סגנון של שביתות, הפגנות והפרת חוק משום שלדבריהם 'לי מותר הכל, למה שאני צודק'. אותם אנשים בעלי 'צבא הקודש' הם הרבה פעמים זורקי אבנים, מחללי הקודש. אין שום הבדל בין זריקת אבנים על חיילים ושוטרים בהפגנות שבת לבין זריקת אבנים על חיילים בהפגנות ימית. זה אותו דבר, ולא יועילו כל מיני תירוצים ש'זאת פרטיות וזאת כלליות' וכו' וכו'.

מ״במה קרה? מה היה טיבו של אותו מהפך? כאן צריך לחזור לתורתו של הרב זצ"ל, שהוא מורה דרכנו, אלא שהשאלה היא איך לומדים אותה. מה היתה הדרך שלו, באיזה אופן הוא התמודד עם המציאות החדשה של ההתחדשות הלאומית היהודית, הציונות והתהליכים החברתיים והרוחניים שהיו בעולם? מילת המפתח היא אחת: כלליות, ותרגומה אוניברסליות (וכאן הרב הוא תלמידו המובהק של המהר"ל).¹¹עיין, למשל, נצח ישראל, פרק יא. אותה אוניברסליות יצרה ונתנה את הגיבוי לכיוון ההפוך, שהוא הלאומיות. הצידוק לקראת הלאומיות, כמו לקראת חיי תורה מלאים ושורשיים, נמצאים דווקא במה שנראה כהיפוכה של אותה לאומיות, כלומר, בכלליות.

מ״גיש כיוון אחר בזרם שלנו, המיוצג היום על ידי הרב סולובייצ'יק ותלמידיו. אמרו בשם אחד מגדולי תלמידיו של הרב סולובייצ'יק, שהוא לומד כיבוד הורים משייקספיר יותר מאשר מרבי טרפון. זו הודאה בערכים שמחוץ לתורה. אפשר להמשיך את הכיוון ולומר שגם אם אותם ערכים ומציאויות חדשות שנוצרו אינם כלולים בתורה, השאיפה שלי היא שהתורה תתפשט גם אליהם. יש כאן קבלה אובייקטיבית, רצינית, של עולם שנתחדש, והודאה בחשיבות שלו, בלגיטימציה שלו. על פי גישה זו, ההכרה בערכים שהתחדשו היא מרכיב דומיננטי וחשוב במשמעותה של הציונות הדתית.

מ״דאיך היה הרב קוק מנסח את הדברים? גם הוא היה פתוח לכיבוד ההורים של שייקספיר. נשמתו הכללית והכנות הגדולה שלו לא נתנו לו להתעלם מהמציאות החדשה, כמו שראינו בקטע מ'אורות' (שם) ובעשרות קטעים אחרים אצל הרב. אבל אצלו באו הדברים מהכיוון ההפוך: התורה עצמה אוניברסלית, כל גילוי אלוקי אינו אלא גילוי של התורה. ואפילו מסיפורי הגויים צועק... כבוד ה' יתברך, אמר ר' נחמן (שיחות הר"ן, נב), שהקדים את דורו בהתמודדות עם הזמן החדש. אבל הפתיחות - האהבה הכללית לכל גילוי הוויה, לכל צד אלוקי שבהוויה - היא ודווקא היא נותנת את האפשרות להיות יהודי במובן השורשי והעמוק, יהודי של ישראל סבא. משום שבמעגל הסובלני הכללי יש מקום גם לקנאה הבוערת דווקא משום שהיא לא חד-צדדית והיא רק פן אחד בכל המציאות כולה, דווקא משום שהיא מתעלה לרמה האובייקטיבית, לרמה האלוקית של הדברים.

מ״האבל שיטה זו של הרב קוק יכולה להתקיים רק באותו גובה ובאותו מתח כמו אצל הרב עצמו. ביטול אחד ממרכיביה - האוניברסליות או הלאומיות - או אפילו ביטול המתח שביניהם מבטלים את השיטה כולה. משום שגופה של השיטה, מה שמאפשר לה לקיים את שני הדברים במלוא העוצמה האלוקית שלהם, הוא אותו מתח, אותו יחס דיאלקטי מורכב, דתי ורוחני למציאות.

מ״ואם כן, מה קרה, מניין צמח אותו מהפך?

מ״זמתחילתו, החינוך הדתי-לאומי לא הזדהה עם השיטה. תמיד היתה נימה של התנצלות, 'דיעבדיות'. ההצלחה נמדדה דווקא על פי אלו שזנחו את הדרך של הציונות, שהתכחשו למדינה וכו'. המהפך שאני מדבר עליו התרחש בשני האגפים של הציונות הדתית - שינוי ערכים חל גם באגף החינוכי שלה וגם באגף הציוני שלה. הציונות הדתית לא נשענה מעתה על אותו מקור של רצון לחידוש החיים היהודיים, משום שנושאיו כבר לא היו בני הדור שחשו את הגלות כמציאות. מקורו היה דווקא דתי, בכתבי הרב. מאורעות ששת הימים נתנו חיזוק לפירוש המציאות לאור הדברים הללו, אבל שלא מתוך אותה מורכבות, אותם גובה ורוחב ואותו מבט שאיפיינו את הרב. ואז התנועה הדתית הפכה להיות תנועה לאומית קיצונית, תוך זניחת ערכים שונים שאיפיינו אותה.

מ״חיחד עם זה התרחש דבר שהוא לא פחות חמור: הציונות הדתית הפכה להיות תנועה שלוחמת בתנועות החרדיות, הלא ציוניות.

מ״טאנחנו, לעומת זאת, מחפשים את הציונות האמיתית, את אותו קשר אמיתי עם האדמה הזו, אדמת הקודש; את החיים החברתיים המלאים, הבריאים, הכנים, שאינם מבוססים על רכושנות, תחרותיות, העמדת פנים וצביעות; את הקשר האמיתי לאלוקי הארץ, לאלוקי ישראל, מתוך חיי אמונה, מתוך חיי תורה ומצוות אמיתיים ושלמים.

נ׳אֲרֻכָּה מֵאֶרֶץ מִדָּהּ. הדברים ארוכים ועמוקים, ונוגעים בכבשונה של המציאות שלנו.¹²מפאת קוצר הזמן, הרב הפסיק את דרשתו. מכאן ואילך העתקנו מרשימותיו.

נ״אמה משמעות הדברים לגבינו היום, תחילת זמן קיץ תשמ"ב, לאחר השלמת הנסיגה מסיני? אני נותן את אותה תשובה שנותנים בכל הישיבות: הפוך בה והפוך בה דכולא בה... ומינה לא תזוע.

נ״בלימוד תורה במובנו הגדול והרחב - בו נמצא את דרכנו: עבודה עצמית פנימית, תפילה, קיום מצוות, שמחה ורעות בינינו, פתיחות, חיפוש כן, רציני ועקבי, ומעל לכל - בקשת אלוקים נמרצת וחזקה, דבקות בו יתברך, עבודת ה' כפשוטו ממש.

נ״גאם יהיה ציבור, קטן ככל שיהיה, שימצא דרך אמיתית ושורשית של תורת אמת, תורת ארץ ישראל, הרי שבו, בציבור הזה, יתחיל שלב נוסף בגאולתן של ישראל.

נ״דזו המטרה המוטלת עלינו, ואותה עלינו לנסות לחפש ולהגשים בישיבה, ודווקא מתוך התנתקות מסוימת מהמציאות החיצונית. ככל שנצמח ונעלה יותר בשנים האלה, כך נוכל להביא מרפא ותשועה לצאן ישראל המוכה והעייף.