פניך אבקש ט״וPanekha Avakesh 15

א׳ראש חודש ניסן תשמ"ב, פרשת ויקרא

ב׳בדמייך חיי – דם פסח ודם מילה^*הדרשה נאמרה סמוך לפינוי ימית.

ג׳וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמָיִךְ וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי. רְבָבָה כְּצֶמַח הַשָּׂדֶה נְתַתִּיךְ וַתִּרְבִּי וַתִּגְדְּלִי וַתָּבֹאִי בַּעֲדִי עֲדָיִים שָׁדַיִם נָכֹנוּ וּשְׂעָרֵךְ צִמֵּחַ וְאַתְּ עֵרֹם וְעֶרְיָה. וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ וְהִנֵּה עִתֵּךְ עֵת דֹּדִים וָאֶפְרֹשׂ כְּנָפִי עָלַיִךְ וָאֲכַסֶּה עֶרְוָתֵךְ וָאֶשָּׁבַע לָךְ וָאָבוֹא בִבְרִית אֹתָךְ נְאֻם ה' אלוהים וַתִּהְיִי לִי (יחזקאל טז ו-ח).

ד׳על פסוקים אלה כותב רש"י (שמות יב ו):¹על פי המכילתא דר' ישמעאל, בא, מסכתא דפסחא, ה.
היה רבי מתיא בן חרש אומר: הרי הוא אומר: וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ וְהִנֵּה עִתֵּךְ עֵת דֹּדִים, הגיעה שבועה שנשבעתי לאברהם שאגאל את בניו, ולא היו בידם מצוות להתעסק בהם כדי שיגאלו, שנאמר: וְאַתְּ עֵרֹם וְעֶרְיָה. ונתן להם שתי מצוות, דם פסח ודם מילה, שמלו באותו הלילה, שנאמר: מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמָיִךְ - בשני דמים, ואומר: גַּם אַתְּ בְּדַם בְּרִיתֵךְ שִׁלַּחְתִּי אֲסִירַיִךְ מִבּוֹר אֵין מַיִם בּוֹ. ולפי שהיו שטופים בעבודה זרה אמר להם: מִשְׁכוּ וּקְחוּ לָכֶם, משכו ידיכם מעבודה זרה וקחו לכם צאן של מצוה.

ה׳הזמן של הגאולה הגיע, אבל לעם ישראל לא היו מצוות שייגאלו בהן - וְאַתְּ עֵרֹם וְעֶרְיָה. המצב הרוחני של עם ישראל לא היה מתאים לגאולה, והקב"ה נתן להם שני דמים: דם פסח ודם מילה.

ו׳רְבָבָה כְּצֶמַח הַשָּׂדֶה נְתַתִּיךְ - האדם מתחדש כמו ארץ ישראל, המתחדשת וצומחת בתקופה הזאת של השנה:
היוצא בימי ניסן וראה אילנות שמוציאין פרח אומר: ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם שלא חיסר בעולמו כלום וברא בו בריות טובות ואילנות טובות ליהנות בהם בני אדם (שו"ע או"ח, סימן רכו, סעיף א).

ז׳בריות טובות ואילנות טובות - צמיחת האילנות הטובים כמוה כצמיחת הבריות הטובות. הארץ והאדם שבארץ, ארץ ישראל ועם ישראל, מתחדשים ברֹאשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה (שמות יב ב). אבל הצמיחה הזאת היא צמיחה בדם - דם פסח ודם מילה.

ח׳בפסח נידונים על התבואה (ראש השנה פ"א מ"ב) משום שכל התחדשות, כל פריחה וכל גאולה מלוות בדין: האם אנחנו ראויים להן? האם אנחנו זכאים להן? בכל אביב - גם של העולם וגם של העם - יש גם אימה, חרדה וציפייה לדין, הדין העמוק שבהתחדשות שבפסח. לכן בפסח, בזמן שהתבואה מתחדשת, נידונים על התבואה.

ט׳כך בעבר וכך גם לעתיד לבוא - בניסן נגאלו בניסן עתידין ליגאל (ראש השנה יא ע"א). בכל גאולה ישנו דין, ישנו יוֹם ה' הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא (מלאכי ג כג) וישנה חרדה - האם אנחנו באמת ראויים לאותה גאולה? האם לא נקלקל אותה במו ידינו?

י׳וְאַתְּ עֵרֹם וְעֶרְיָה, וּשְׂעָרֵךְ צִמֵּחַ - כי הגיעה עִתֵּךְ עֵת דֹּדִים. הגיע הזמן של הגאולה, הזמן שבו אמורה להתגלות אהבתו של הקב"ה לעם ישראל. אבל לשם כך צריך את דם הפסח ודם המילה. צריך הכנה במעשים שלנו, בתשובה שלנו, בלימוד התורה שלנו ובטוהר לבנו בעבודתנו להתקרב לקב"ה. אפילו לגאולת מצרים, שבה הקב"ה התגלה וגאל את עם ישראל, היה צריך הכנה. מצב העם לא התאים והיה צריך לכסות את ערוותו כדי להכין את אותה עת דודים, שהיא ההתגלות של הקב"ה לעם ישראל בפסח מצרים.

י״אדם מילה

רְאוּ כִּי רָעָה נֶגֶד פְּנֵיכֶם, ומדרש אגדה... אמר להם פרעה: רואה אני באיצטגנינות שלי אותו כוכב עולה לקראתכם במדבר והוא סימן דם והריגה... והפך את הדם לדם מילה שמל יהושע אותם, וזהו שנאמר: היום גלותי את חרפת מצרים מעליכם, שהיו אומרים לכם: דם אנו רואים עליכם במדבר (רש"י, שמות י י).

י״בדם ההריגה הפך לדם המילה שמל יהושע את ישראל כדי שיוכלו להקריב את קורבן הפסח, הוא הקורבן של יציאת מצרים. פרעה ראה דם ואמנם היה דם, אבל לא דם הריגה, אלא דם של חיים: וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי, דם של לידה מחדש.

י״גכִּי עָלֶיךָ הֹרַגְנוּ כָל הַיּוֹם... ר' יהושע בן לוי אמר: זו מילה (גיטין נז ע"ב). המילה היא שפיכת הדם של היהודי, מסירות נפשו. כָל הַיּוֹם - זהו האות התמידי לנכונות של כל יהודי ויהודי למסור את נפשו לקב"ה, לאידיאלים ולערכים האלוקיים שלו, לתורה ולמצוותיה. רק בזכות המילה, ודווקא מכוחה, הוא זוכה לחיים, לגאולה אמיתית, הוא זוכה לצאת ביציאת מצרים.

י״דיש דין בגאולה - נשפך דם, הרבה דם. הדין הוא דין נוקב: האם יהיה זה דם של הריגה, חלילה, או דם של לידה מחדש? ואין הדבר תלוי אלא בנו.

ט״ובחיפזון ולא בחיפזון
כִּי בְחִפָּזוֹן יָצָאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם (דברים טז ג) - בגאולת מצרים; כִּי לֹא בְחִפָּזוֹן תֵּצֵאוּ וּבִמְנוּסָה לֹא תֵלֵכוּן (ישעיהו נב יב) - בגאולה העתידה. וההסבר הוא, כך כתוב בספרים, שגאולת מצרים היתה ב'אתערותא דלעילא', ה' יִלָּחֵם לָכֶם וְאַתֶּם תַּחֲרִשׁוּן (שמות יד יד), ואילו הגאולה שלעתיד לבוא תלויה ב'אתערותא דלתתא', במעשינו אנו, במאבק יומיומי מתמיד.²עיין, למשל, ר' צדוק הכהן, מחשבות חרוץ, ח, ד"ה ופתיחת; שם, כא, ד"ה אבל.

ט״זכך גם באדם הפרטי. יש מי שזקוק להשראה, ורק אז הוא יכול לחדש, ליצור וללמוד. אם יחמיץ את הרגע - לשון 'חמץ' - שוב לא יוכל. גדול ממנו מי שיכול לחדש וליצור בכוח יגיעתו ועמלו. הוא אינו תלוי בהשראה, וביכולתו להתקדם ולעלות בכל רגע ורגע. הדרך שלו, כמובן, הרבה יותר אטית, אין בה את אותה מהירות וחיפזון כמו בדרך של הראשון, אבל הדרך שלו בטוחה, ברורה וגבוהה הרבה יותר.

י״זהכוונה לדבר ממשי מאוד. הדיון אם 'אתחלתא דגאולה' לפנינו או לא, או שאולי זו 'אתחלתא דאתחלתא', אינו רלוונטי. אם הקב"ה ירצה לגאול אותנו והגיע הזמן - אשרינו. לגבינו קובע רק דבר אחד - הבחירה שלנו. יש סיכוי לגאולה, סיכוי אדיר, אבל אנחנו עלולים לאבד אותו, חלילה, ואין הדבר תלוי אלא במסירות נפשנו כפשוטו ממש. ככל שנמסור נפשנו למען התורה, למען הארץ והעם, כך באמת נזכה להביא את הגאולה, משום שהגאולה הזו היא של כִּי לֹא בְחִפָּזוֹן תֵּצֵאוּ וּבִמְנוּסָה לֹא תֵלֵכוּן, זאת הגאולה מכוח ה'אתערותא דלתתא' שלנו.

י״חמילה ופסח
בְּדָמַיִךְ חֲיִי - דם פסח ודם מילה. שתי המצוות הללו הן מצוות העשה היחידות שחייבים עליהן כרת, והן קשורות זו בזו: זֹאת חֻקַּת הַפָּסַח כָּל בֶּן נֵכָר לֹא יֹאכַל בּוֹ. וְכָל עֶבֶד אִישׁ מִקְנַת כָּסֶף וּמַלְתָּה אֹתוֹ אָז יֹאכַל בּוֹ (שמות יב מג-מד). הנוכרי לא יכול לאכול את הפסח. יותר מזה: על פי ההלכה, גם מילת בניו ועבדיו מעכבת.³עיין רמב"ם הלכות קרבן פסח, פרק ה הלכה ה. את הפסח יכול לאכול רק מי שאמו משרשא וגזעא קדישא דישראל, כלשון הזוהר הקדוש (אמור, קג ע"א).

י״טמהי המילה? בעל 'החינוך' (פרשת לך לך, מצווה ב) מבאר:
לפי שרצה השם יתברך לקבוע בעם אשר הבדיל להיות נקרא על שמו אות קבוע בגופם להבדילם משאר העמים בצורת גופם, כמו שהם מובדלים מהם בצורת נפשותם, אשר מוצאם ומובאם אינו שווה.

כ׳הרי שתי הבדלות לפנינו - הבדלת הגוף במילה והבדלת הנפש בפסח - כדברי רש"י (שמות יב ו): משכו ידיכם מעבודה זרה וקחו לכם צאן של מצוה. רק מי שהוא בן ברית - והיהדות מתחילה מהטבע, מהגוף, מהמציאות הפיזית - יכול להשתתף בזבח פסח, באותה התקשרות מתחדשת של עם ישראל, בחירות האלוקית שלו. מי שדבק בו משהו מהנוכרי - ולא רק בו, אלא גם בבנו או בעבדיו - אינו יכול להשתתף באותה סעודה של זבח פסח, שהיא הגאולה של הנפש.

כ״אובאמת, ההלכה שמילת בנו ועבדיו מעכבת נאמרה גם באשה. והקשה המהרש"א (יבמות עא ע"ב): הרי אשה אינה מצווָה למול את בנה, ואם כן, מדוע מילת בנה מעכבת אותה מלאכול את הפסח? ותירץ, שזהו דין בפני עצמו הקשור לאכילת פסח - אם אשה רוצה לאכול את הפסח, היא חייבת למול את בנה - ואינו משום שחובת המילה מוטלת על האשה. הם-הם הדברים שאמרנו: אשה שבנה אינו נימול אינה אוכלת את הפסח לא משום שלא קיימה את המצווה של המילה, אלא מפני שדבק בה משהו נוכרי, וכל מי שהוא נוכרי או שדבק בו מן הנוכרי אינו יכול להשתתף בקורבן הפסח. גאולת הנפש וגאולת הגוף, גאולת התורה וגאולת העם, קשורות זו בזו. הנוכרי אינו יכול להתקשר לפסח, לפסיחה על בתי העברים, להבדלה בינם לבין הגויים.

כ״בברית וחסד
עניינם של קורבן פסח ושל המילה הוא ההבדלה, אבל הבדלה זו אינה פשוטה כלל וכלל.

כ״גכאשר אברהם קיים במלאכים הכנסת אורחים, היה סבור שהם ערביים (רש"י, בראשית יח ד). ודרשו חז"ל (תנחומא, וירא, ד): וַיַּרְא וַיָּרָץ לִקְרָאתָם - התחיל דם המילה לטפטף. כלומר, הכנסת האורחים התרחשה אחרי מילת אברהם.

כ״דומתי קרה הדבר? בפסח. לוּשִׁי וַעֲשִׂי עֻגוֹת (בראשית יח ו) - מצות.⁴עיין שמות יב לט; רש"י, בראשית יט ג. מילה ופסח; ערבים והכנסת אורחים.

כ״הכך הוא פשוטו של מקרא בפרשת הציווי על ברית המילה: דווקא לגבי אותה הבדלה גופנית, שעליה אומר הפסוק זֹאת בְּרִיתִי אֲשֶׁר תִּשְׁמְרוּ בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם וּבֵין זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ (בראשית יז י), נאמר לאברהם: אַב הֲמוֹן גּוֹיִם נְתַתִּיךָ (בראשית יז ה) - אב לכל העולם כולו (רש"י, שם). הברית של אברהם היא-היא ברית החסד, כמבואר בגמרא בכתובות (ח ע"ב) לגבי ברכת אבלים: אחינו, גומלי חסדים בני גומלי חסדים, המחזיקים בבריתו של אברהם אבינו, ופירש רש"י: שגמל חסדים.

כ״והעמקת הבדילות והשורשיות היהודית מעמיקה גם את החסד של אַב הֲמוֹן גּוֹיִם. ישנם אנשי שלום שבאים בשם החסד והשלום, אבל החסד שלהם הוא חסד של מפֵרי ברית, חסד חסר שורשים, חסד תלוש וחיוור.

כ״זגם ההפך נכון. יהדות אינה אלא חסד. ברית בלא חסד אינה תורה ואינה יהדות, היא הופכת להיות מנוכרת וחסרת שורשיות באופן לא פחות עמוק מאשר חסד ללא ברית.

כ״חדווקא בתוך השורשיות והאינטימיות היהודית אנחנו מוצאים את החסד הגדול. יותר מזה: תוכנה של אותה ברית וחותמה הם חותם החסד של אברהם אבינו, המוטבע בגופניות של היהודי. כסבור שהם ערביים וקיים בהם הכנסת אורחים, והאכילם דווקא במצות, ודם המילה מטפטף.

כ״טאמת, שקול השלום להתבדלות. חז"ל אמרו בירושלמי בפסחים (פ"ג ה"ז) על המשנה ההולך לשחוט את פסחו ולמול את בנו ולאכול סעודת אירוסין בבית חמיו (פסחים פ"ג מ"ז): בוא וראה מה גדול הוא השלום, שהוקש לשני דברים שחייבין עליהם כרת, מילת בנו ושחיטת פסחו. השלום שקול כנגד הדברים שמי שלא מקיים אותם נכרת מהעם, והם המבטאים את ההתבדלות. ובכל זאת, אין כאן ניגוד, היפוכם של דברים - ככל שהבדילות והשורשיות מתעמקות, כך גדל השלום האמיתי, החודר ומקיף את הכל. דווקא הקנאי השומר על הברית זוכה לברית שלום - פנחס זה אליהו (ילקוט שמעוני, פנחס, תשעא).

ל׳וזאת השאלה הקשה שלפנינו: האם להט של אמונה ושורשיות יהודית לפנינו - קשר של עם הקודש לארצו הקדושה - או, כפי שסובר אחד מגדולי התורה בדורנו, יש כאן תערובת של לאומיות חילונית ושל חוסר שורשיות?

ל״אהשאלה הזאת עמוקה מאוד: מהי אותה לאומיות חילונית? האם יש לה שורשים בקדושה, או שמא, חלילה, היא אינה שייכת לשרשא וגזעא קדישא דישראל? והדברים עמוקים ונוגעים עד השיתין של קיומנו. בסופו של דבר, גם זה תלוי בנו - במעשינו הטובים, בתשובה האמיתית שלנו, ביכולתנו להעלות את הכל לקדושה ולהאיר בכל דבר את אור התורה האמיתית, להאיר בכל דבר ארץ ישראלי את תורת ישראל.

ל״בקנאותם של המכבים בנתה את הבית. קנאותו של זכריה בן אבקולס, שלא רצה להקריב קורבן לשלום הקיסר, החריבה אותו (גיטין נו ע"א). ובתקופה אחרת, נביא האמת ירמיהו מטיף למה שנראה בעיני העם כבגידה - ליפול לידי הכשדים ולא להילחם.⁵עיין, למשל, ירמיהו כא ח-י. זה דבר איום ונורא. כל העם נלחם, כולם יוצאים בפטריוטיות גדולה, ובא נביא ה' ואומר: היכנעו. מצד שני, נביאי השקר הם נביאי השָׁלוֹם שָׁלוֹם וְאֵין שָׁלוֹם (ירמיהו ו יד; ח יא). כל זאת משום שרצון ה' מתגלה בהיסטוריה באופנים שונים ובצורות הפוכות. עם ישראל אינו נאחז דווקא בשיטה אחת, שיטה של שלום או מלחמה, של בדילות או של אהבה. אין רצוננו אלא לעשות את רצון קוננו, והוא מתגלה כפי שהוא רוצה, באופנים שונים ובצורות הפוכות, ואין לנו אלא להישען על אבינו שבשמים. רק רצון ה' נותן הן להתבדלות והן לאהבה את המשמעות, את התוכן ואת הממד האמיתי שלהן.

ל״גכריתת הארץ והעם
יש כאן צעקה גדולה ומחאה - כריתת חלק מהארץ היא כריתת חלק מהעם.

ל״דעל מה נכרתה ברית המילה, הברית של העם? על שני דברים, כפי שאומר רש"י: וְאֶתְּנָה בְרִיתִי (בראשית יז ב) - ברית של אהבה וברית הארץ להורישה לך על ידי מצוה זו. הדברים כתובים במפורש: וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי בֵּינִי וּבֵינֶךָ וּבֵין זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ לְדֹרֹתָם לִבְרִית עוֹלָם לִהְיוֹת לְךָ לֵאלֹהִים וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ (שם, ז) - זאת ברית האהבה; וְנָתַתִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֵת אֶרֶץ מְגֻרֶיךָ אֵת כָּל אֶרֶץ כְּנַעַן לַאֲחֻזַּת עוֹלָם וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים (שם, ח) - זאת ברית הארץ.

ל״ההעם, הארץ והאהבה לקב"ה אחוזים זה בזה.

ל״וברית האהבה היא התורה שניתנה בימי משה. אביב הארץ הוא אביב האומה, היציאה ממצרים היא הכנה למתן תורה. כך דרשו בבראשית רבה (מו ט): אם מקיימין בניך את המילה, הן נכנסים לארץ, ואם לאו, אין נכנסים. רק שלמות העם - הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים (בראשית יז א), תם מלשון שלם - יכולה להגן על שלמות הארץ. באחדות זו של העם והארץ, של עם ישראל וארץ ישראל, ייתכנו אהבה לאלוקים ושלמות התורה ומצוותיה.

ל״זגם כאן הדברים נוראיים ממש. כשראיתי את התמונות של הפינוי - מאות יהודים עם זקנים נגררים על ידי חיילים - נזכרתי בתמונות מהעבר הלא רחוק, כאילו חוזר כאן אותו גורל יהודי: לוקחים מיהודי את האדמה שלו וזורקים אותו החוצה, לגלות.

ל״חאבל לפתע נזכרתי גם בתמונות יותר קרובות, בתמונות של הפגנות בשבת - שוב חיילים מכים ומושכים יהודים עם זקנים. אבל כאן הכאב היה נוקב הרבה יותר, משום שמעל התמונות הללו הופיעה כתובת נוראית ואיומה, שאיני רוצה להזכיר אותה,⁶ברשימות של הרב, לאחר המילים "נוראית ואיומה" נכתב: "נאצי". והרגשתי שכאן, לא רק הארץ נחתכת, אלא גם האומה. המאבק על אותם חיילים, שנראים כל כך מנוכרים - המאבק על העם - גורלי וקובע לא פחות מהמאבק על הארץ. גדול השלום - אחדות האומה - שהוקש לשני דברים: פסח ומילה. גם מניעת השלום הזה עלולה, חלילה, לגרום לאותו כרת שנגרם על ידי מניעת הפסח ומניעת המילה.

ל״טזה ביחס לעניינים של כלל ישראל, ובאמת, בעניינים הללו אני לא חושב שיש מישהו שיכול לקבוע עמדה ברורה. האמת נעשית עדרים-עדרים (סנהדרין צז ע"א), ולא רק האמת, גם האומה נעשית עדרים-עדרים. כאן הנקודה החותכת: מעל אותם ניגודים - והניגודים הם בכל עניין ושיטה - יש ניצוצות של קדושה. השאלה היא אם יש לנו את היכולת להגיע עד לאותו שורש שבו הניגודים מתאחדים, אם נוכל להגיע עד לנקודה שבה נוכל להבין את המובן האלוקי של מי שאנחנו מתווכחים איתו.

מ׳אחדות האומה היא לא עניין טכני, היא עניין מהותי, מעצם מהותם של ישראל. משום שאחדותם של ישראל (כפי שהזכרנו באחת השיחות הקודמות)⁷עיין לעיל, עמ' 23; להלן, עמ' 232 ואילך. היא-היא הגילוי של האחדות של הקב"ה, והאחדות הזאת היא מעבר למצה ולמרור גם יחד ומעבר לגלות ולגאולה גם יחד, היא בעצם הגילוי של האלוקי בעם ישראל. לכן אותו שלום חשוב גם מהבחינה המהותית. כאשר יש פירוד באומה זהו 'קיצוץ בנטיעות', שהוא קיצוץ באמונה עצמה.

מ״אתיקון הפרט הוא תיקון האומה
אני רוצה להוסיף כמה מילים עלינו, בישיבה. מעולם לא חשבתי שתיקון רוחני חשוב פחות מתיקון פיזי ושהקמת ישיבה פחות חשובה מהקמת יישוב. לכן אינני מבין למה בחלק מהציבור שלנו האידיאליזם הגדול לארץ ישראל אינו גדול באותה מידה ביחס לתורת ישראל; למה אנחנו לא יכולים להרגיש את עצמנו בישיבה עוסקים בבניין הארץ ובבניין האומה במובן המלא והשלם; למה האידיאליזם וההתלהבות מתגלים רק ביחס לארץ ישראל. הרי כל עניינה של ארץ ישראל הוא רק אם משתלבת בה תורת ישראל.

מ״בהמטרה שלנו בישיבה היא מטרה כללית, ולא פרטית. אין לי ספק בכך שהגאולה הכללית מתחילה בנפשו של כל אחד ואחד, ומי שמצליח לעשות תיקון אמיתי בעצמו מתקן בכך את האומה כולה. אם יש לנו סיכוי לגאולה, היא תתחיל דווקא באותם פרטים אמיתיים שקרבת אלוקים היא מטרתם ואליה הם שואפים ומתקדמים, ובכך שאותם פרטים יתאגדו לחבורות עד שיצליחו להשפיע על כלל האומה.

מ״גאדם שיושב בישיבה לא מתקן לעצמו - התיקון הוא תיקון כללי. כל לימוד תורה של יהודי הוא תיקון של האומה כולה, הוא רווח של עם ישראל, של הקב"ה, של המציאות כולה.

מ״דאותה הרגשה אידיאלית - אני לא עושה כאן משהו קטן, אלא משהו היסטורי, שנוגע לתכלית האלוקית שבבריאה כולה - צריכה ללוות אותנו לא רק בזמנים שבהם נלחמים למען ארץ ישראל, אלא אף ביומיום הפשוט. רק מתוך המבט הזה נוכל להפוך את הרגעים לרגעים גדולים. רק אז באמת נוכל להתקדם ולעלות.