פניך אבקש י״דPanekha Avakesh 14

א׳אדר תשמ"ב, פרשת כי תשא

ב׳לוחות אבנים כראשונים

ג׳עוד לא סר יין הפורים מעלינו, וכבר נגלה לעינינו יין החירות, יין פסח. בפורים, אכתי עבדי אחשורוש אנן (מגילה יד ע"א) ולא אומרים בו שירה. את השירה החדשה שרים בליל הסדר, ויש בכך נחמה פורתא. האמת היא שאת חוויית 'פורים - כיפורים' מרגישים אחרי פורים. את אותה הרגשה של טוהר, של התחדשות, שיש ביום הכיפורים, יש גם בפורים. ויש גם איזושהי הרגשה של עצבות בלב, שמשהו גדול עבר ונגוז. אבל כמו שאחרי יום הכיפורים בא סוכות, כך גם אחרי פורים בא פסח, חג החירות שלפנינו. השבוע - פרשת פרה, ההכנה לפסח. אבל ברצוני להתייחס בעיקר לפרשת השבוע, לחטא העגל.

ד׳חטא העגל הוא האסון הגדול, הטראומה האיומה שנשארה לדורות.¹השווה שובי נפשי, עמ' 38 הערה 3. עליו אומרת הגמרא:
אמר רבי יצחק: אין לך כל פורענות ופורענות שבאה לעולם שאין בה אחד מעשרים וארבעה בהכרע ליטרא של עגל הראשון, שנאמר: וּבְיוֹם פָּקְדִי וּפָקַדְתִּי עֲלֵהֶם חַטָּאתָם (סנהדרין קב ע"א).

ה׳ובאמת, זה דבר איום ונורא: אמר עולא: עלובה כלה מזנה בתוך חופתה (שבת פח ע"ב) - תוך כדי החתונה בוגדת הכלה ומזנה.

ו׳ישנו קשר בין הפרה האדומה לחטא העגל, כדברי ר' משה הדרשן המובאים ברש"י (במדבר יט כב): פרה אדומה - משל לבן שפחה שטינף פלטין של מלך, אמרו: תבא אמו ותקנח הצואה, כך תבא פרה ותכפר על העגל.

ז׳ולבם לא נכון עמו
חטא העגל אינו מקרה, הוא תוצאה ישירה של מצב ישראל באותה עת. כך שנו חכמינו בתוספתא (ב"ק, ז ח-ט):
שבעה גנבין הן: הראשון שבכולם גונב דעת הבריות... וכן מצינו כשהיו ישראל עומדין על הר סיני בקשו לגנוב דעת העליונה, שנאמר: כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע. כביכול נגנב הוא להם, תלמוד לומר: מִי יִתֵּן וְהָיָה לְבָבָם זֶה לָהֶם לְיִרְאָה אֹתִי וגו', אם תאמר שאין הכל גלוי לפניו, והלא כבר נאמר: וַיְפַתּוּהוּ בְּפִיהֶם וּבִלְשׁוֹנָם יְכַזְּבוּ לוֹ. וְלִבָּם לֹא נָכוֹן עִמּוֹ וְלֹא נֶאֶמְנוּ בִּבְרִיתוֹ, אף על פי כן: וְהוּא רַחוּם יְכַפֵּר וגו'.

ח׳אלמלא שהדבר כתוב, אי אפשר לאומרו: במעמד הר סיני גנבו ישראל דעת עליונה, ויותר מכך, כביכול נגנב הוא להם. על אותו מעמד נשגב דורש התנא את הפסוק: וַיְפַתּוּהוּ בְּפִיהֶם וּבִלְשׁוֹנָם יְכַזְּבוּ לוֹ. וְלִבָּם לֹא נָכוֹן עִמּוֹ (תהלים עח לו-לז). אין הכוונה של התוספתא שישראל היו גנבים פשוטים, שבצורה פשוטה ומודעת רצו לרמות את הקב"ה. הדבר הזה בלתי אפשרי ולא נכון. הם ודאי האמינו כשהם אמרו נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע (שמות כד ז), אבל כל זה לא היה אלא גניבת דעת - וְלִבָּם לֹא נָכוֹן עִמּוֹ. הם אמנם אמרו נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע, אבל לבם ועצמותם לא השתתפו באותה אמירה, וזוהי הסיבה שבגללה אירע חטא העגל.

ט׳הדברים נכונים לכל אחד מאיתנו. אדם חוטא, מתפתה ונכשל חלילה. הוא אומר לעצמו: 'נתפתיתי, לא רציתי את זה', אך לא כך הם הדברים. כל חטא אינו אלא ביטוי של המצב האמיתי שלנו, הוא ביטוי לחוסר הנכונות של הלב. לא די שנאמר בפינו ובלשוננו או אפילו במוחנו - זוהי גניבת דעת עליונה. שורשיו של החטא היו קיימים גם לפני כן. גם בשעה שהייתי ב'מוחין דגדלות' והרגשתי הרגשות נאצלות יכולתי להבחין בחוסר השלמות שבאותו מצב, בכזב הפנימי שהיה כבר באותה שעה. אלא שבאותה שעה העדפתי לגנוב דעת, להסיח את דעתי מהכזב. גנבתי, כביכול, דעת עליונה.

י׳יש בתוספתא נקודה נוספת, מאוד קיצונית: הקב"ה נגנב להם, והתוספתא דנה מי גדול: גונב או ניגנב (תוספתא שם, ח). הקב"ה מוכן 'להיגנב' - יש ערך דתי מסוים לאותה גניבת דעת. אמנם זה שקר, אבל הקב"ה מוכן לקבל גם את זה. אם אין לך את האמת, לפחות התנהג כאילו היא ישנה. אבל דע שלִפְנֵי שֶׁבֶר גָּאוֹן (משלי טז יח). הגאון שלכתחילה - הגאווה והמחשבה שאתה בדרגה גבוהה - הוא הסיבה לשבר שבא אחר כך, וצריך להיות נכון לכך.

י״אבמדרש אמרו: הלוחות ראשונות, על שנתנו בפומבי... נשתברו. על הלוחות השניים אמרו שם: אין לך יפה מן הצניעות (תנחומא, כי תשא לא). האמת הדתית הפנימית, האמונית, נמצאת בחשאי. היא נרתעת מפרהסיה ומקולות וברקים, והיא מחפשת את החשאיות של הלב הפנימי. רק צניעות כזו מגינה מפני נפילות ושבירות. הלוחות הראשונים, שניתנו בקולות וברקים ועשן, נשתברו. יש קיום רק לאמת פנימית, שאף אחד לא יודע עליה.

י״במה בין הלוחות הראשונים לשניים
הלוחות הראשונים, חטא העגל והלוחות השניים הם מעגל אחד, תהליך הכרחי שעובר, למעשה, על כל אדם.

י״גכך שנינו בתוספתא (שם, ב):
בלוחות הראשונות הוא אומר: וְהַלֻּחֹת מַעֲשֵׂה אֱלֹהִים הֵמָּה וגו'. ובשניות, מעשה משה, וְהַמִּכְתָּב מִכְתַּב אֱלֹהִים.
משלו משל - למה הדבר דומה? למלך בשר ודם שקדש את האשה, הוא מביא את הלבלר ואת הקולמוס ואת הדיו ואת השטר ואת העדים. קלקלה - היא מביאה את הכל, דיה שייתן לה המלך כתב היכר יד שלו.

י״דבלוחות הראשונים הכל בא מהקב"ה, הקב"ה עושה הכל. בלוחות השניים האדם פועל. האשה שקילקלה צריכה להביא הכל.

ט״וישנם כמה מאמרי חז"ל שמלמדים מהו ההבדל בין הלוחות הראשונים לשניים. בלוחות הראשונים נתקע תלמוד תורה בלבם והיו למדים ולא היו משכחין... נעקר מלבם יצר הרע (שיר השירים רבה, א, ב ד), וכן התבטל מהם מלאך המוות (ע"ז ה ע"א). ובתיקוני זוהר (תיקון מ) כתוב שהלוחות הראשונים ניתנו בבחינת עץ חיים, ואילו הלוחות האחרונים ניתנו בבחינת עץ הדעת טוב ורע.

ט״זהסבר להבדל בין הלוחות הראשונים ללוחות השניים מצינו בדברי המהר"ל:
לגודל מעלת הלוחות הראשונות נשתברו, וזה מפני כי לא היה ראוי לעולם הזה דבר שהוא מעשה אלהים, וזה כי כאשר נתנה תורה לישראל לא היו ישראל במדרגת בני אדם רק במדרגת המלאכים (תפארת ישראל, פרק לה, עמ' קב).

י״זבעולם הזה לא ניתן לחיות במדרגת מלאכים, ולכן הלוחות הראשונים, ששייכים למלאכים, סופם להשתבר. הקב"ה הוצרך לתת לוחות שניים, ששייכים לבני אדם.

י״חבהמשך מרחיב המהר"ל את הדברים, ומביא את הגמרא בבבא קמא (נה ע"א) ולפיה בלוחות הראשונים לא נאמר "טוב" כיוון שסופם להשתבר.
כי הלוחות הראשונות לא היו ראויים לפי העולם הזה, ולכך לא נאמר בהן טוב, כי מלת "טוב" נאמר על המציאות שהוא מציאות ראוי וטוב, ולכך תמצא בכל מעשה בראשית בכל יום ויום: וירא... כי טוב

י״טהלוחות הראשונים היו במדרגה יותר גבוהה מהלוחות השניים, אבל זה לא היה "טוב" כי מדרגה שהיא יותר מדי גבוהה אין לומר עליה "טוב". מה שלא שייך לעולם הזה, יהא באיזו דרגה שיהא, אי אפשר לומר עליו שהוא טוב.

כ׳בהמשך מסביר המהר"ל שאם המדרגה של הלוחות היתה לפי המקבלים, אז שבירתם היתה חיסרון, וזה היה אומר שישראל באמת חטאו. אבל העובדה שלא נאמר בהם "טוב" מורה שהלוחות הראשונים לא היו לפי המדרגה האמיתית של עם ישראל.
... אבל עכשיו שלא נאמר בהם טוב ומורה זה כי הלוחות אינם לפי עצם מציאות העולם הזה, רק היה הלוחות במה שהיו ישראל במדרגת המלאכים כשקבלו התורה... וכשנשתברו עתה מפני החטא לא פסק מישראל שם המציאות הראוי לעולם הזה, אבל פסקה מהן המדרגה שאינה ראויה למציאות העולם הזה, שהיו ישראל במדרגת המלאכים... ולכך דוקא בלוחות השניות שהיו מעשה משה והוא ראוי לפי מדרגת עולם הזה, ודבר שהוא ראוי לפי המציאות נאמר בהן: כי טוב (שם, עמ' קג).

כ״אאתערותא דלתתא
הלוחות הראשונים שייכים למלאכים ולא לבני אדם. הם נעשו רק על ידי הקב"ה, ולכן נשתברו. הלוחות השניים נעשו על ידי משה. כיוון שמשה פסל אותם, הם שייכים לעולם הזה. הרב דסלר מסמיך לכך את דברי הרדב"ז בספר טעמי המצוות.²מכתב מאליהו ב, עמ' 27 ועמ' 39; ועיין גם חלק א, עמ' 223-222. הרדב"ז מסביר שהלוחות מכוונים כנגד הלב של האדם. בלוחות הראשונים גם הלב נעשה על ידי אלוקים, באתערותא דלעילא. הכל בא משמים, גם הלוחות שעליהם צריך לכתוב את עשרת הדיברות. ישראל היו פסיביים לגמרי. הם לא היו מעורבים בלוחות הראשונים, וכיוון שכך, הם נשתברו. הלוחות השניים, שמשה פסל, הוכנו באתערותא דלתתא, ולכן ללוחות הללו יש קיום. ובלשון הרב דסלר:
אתערותא דלתתא יש לה קיום, וכאמרם ז"ל באבות (פרק ג') "כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו - חכמתו מתקיימת", שזוכה בדין על ידה בכל המובטח לו, פתחו של אולם בעד פתחו של מחט. ולכן נחשב לאדם כשלו גם כל העושר הרוחני הבא לו מלעילא, בגלל הנקודה הקטנה של יראת שמים שלו, שהיוותה "פתח המחט" שלו; וכיון שכל זה שלו הוא, אם לא יפקירנו בעצמו אין נוטלין אותו ממנו. אבל מה שבא מלעילא בלי הקדמת דלתתא אינו ניתן אלא בבחינת רצוא ושוב; נותנים לו לאדם הארה למען יבחין את האמת, ואחר כך נוטלים אותה ממנו כדי לנסותו אם השיב אל לבו מה שהבחין כבר.

כ״במה שאדם מקבל כתוצאה ממה שהוא עושה, אפילו שהפתח שפתח הוא רק פתחו של מחט, מגיע לו, ולכן נשאר אצלו לעולם. אבל הארה שניתנת לגמרי מלמעלה אינה מכוח מעשיו של האדם, ולכן היא תמיד נלקחת ממנו.
"ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי הכהן" הרי זו בחינה מלעילא; ותיכף אחר כך "וילכו שלשת ימים במדבר ולא מצאו מים... וילונו" (מכתב מאליהו ב, עמ' 34).

כ״גכתוב בספרים שיחזקאל ראה במדרגתו האמיתית, ואילו השפחה היתה יכולה לראות למעלה ממדרגתה, כיוון שמה שבא באתערותא דלעילא לא תלוי במדרגה האמיתית של האדם.³עיין הערת העורכים, מכתב מאליהו ב, עמ' 34. השפחה ראתה, אבל היא נשארה עדיין אותה שפחה. בני ישראל מקבלים שפע מן הקב"ה ובכל זאת חוטאים כל הזמן, משום שאם הקב"ה נותן איזו דרגה והיא אינה פרי עמל ומאמץ, היא תמיד נשברת ונלקחת, והנפילה מרה וארוכה.

כ״דהלוחות הראשונים הם במדרגה יותר גבוהה. הם במדרגת עץ החיים, אין בהם פרטיות אנושית כלל, לכן היו למדים ולא היו משכחין, בלי יצר הרע. אין בהם גופניות, לא האדם עשה אותם, הכל אלוקות. אבל כיוון שהם בדרגה 'שלא מעלמא הדין', לא נאמר עליהם "טוב". האדם חייב לשוב ולרכוש את אותן השגות עצמן בכוחותיו שלו. כפי שהרב דסלר מדייק (שם, עמ' 30): פְּסָל לְךָ שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים. גם ללוחות הראשונים יש חשיבות (גם שברי הלוחות מונחים בארון), אבל זו מטרה, ולא מציאות נוכחת.

כ״ההם-הם דברי התוספתא שפתחנו בהם. הכלה שקילקלה חייבת להביא מעצמה. הפעם החתן שלה לא ייתן לה הכל. בלי הכנת הלב הפרטית, כל ההשגות הנאצלות והגבוהות ביותר אינן אלא בבחינת וַיְפַתּוּהוּ בְּפִיהֶם וּבִלְשׁוֹנָם יְכַזְּבוּ לוֹ.

כ״ואידיאה, מציאות ואנושיות
יש כאן לימוד עמוק מאוד, גם לציבור וגם לפרט. תורה שהיא רק מן השמים ואין בה גם מן הארץ, שיש בה רק כלליות - סופה כישלון. אמת, המטרה היא לוחות ראשונים - התבטלות הפרטיות - ולא זו בלבד, אלא שהפרטיות יכולה לבוא לידי השלמה רק במידה שתהפוך לחלק מכלליות רחבה יותר, לחלק מההוויה האלוקית. אבל כאשר כל התנועה היא רק מלמעלה בלי תנועה מקבילה מלמטה; כשהתורה הופכת לאידיאה, מן השמים, ואינה מתחשבת ומתעמקת בלימוד המציאות עצמה ואנושיותה - סופה להפוך לתורה של מלאכים. תורה כזאת סופה להיות נוקשה, להיות תורה הרסנית שאי אפשר לומר עליה "טוב".

כ״זחז"ל אמרו במדרש: שְׂמֹאלוֹ תַּחַת רֹאשִׁי - אלו לוחות הראשונים, וִימִינוֹ תְּחַבְּקֵנִי - אלו לוחות השניים (שיר השירים רבה, ב ו). הלוחות הראשונים הם הבחינה של שמאל, 'שמאל דוחה', ואילו החיבוק והאהבה נמצאים בימין, 'ימין מקרבת'. לוחות שהם שמימיים, אלוקיים בלבד, ואין בהם אהבה אנושית ארצית פשוטה, לא אידיאית, סופם להשתבר בצורה מחרידה: להתנפץ ולהביא לנפילה כנפילת חטא העגל.

כ״חאידיאה שמנסה לכפות את עצמה על המציאות - אידיאה שאינה צומחת מלמטה, באופן שורשי ואורגני, מתוך הפנימיות של האדם - הופכת לקפואה. היא מאבדת את הרכות האנושית, וסופה להגיע להתאבנות 'מלאכית'. והסוף הוא חטא העגל, משום שאי אפשר לכלוא את הכוחות הפנימיים של האדם במסגרות שאינן מבטאות את עצמיותו האמיתית.

כ״טאדם צריך, כמובן, לעבוד על עצמו בכל המישורים: במחשבה, ברגש ובמעשה. עליו לחשוב, להתבונן, להרגיש ולהכין את לבו כדי שתוכל להופיע התורה שמן השמים. אז, ורק אז, היא הופכת לחלק מן השמים, והיא תורה שנאמר עליה "טוב".

ל׳כך ביחס לציבור, אבל 'אין בכלל אלא מה שבפרט', וכל אדם ואדם מרגיש את הדבר הזה. לכל אחד - בפרט בשנים הראשונות בישיבה - ישנה איזו התחדשות. אדם משיג השגות גבוהות ומרגיש רגשות נעלים. אין חוזק מן החסידות בתחילתו, אמר בעל 'הרֹקח'.⁴ר' אלעזר מוורמייזא, ספר הרוקח הגדול, ירושלים תשכ"ז, עמ' א. זאת היא, כמו שאומר ר' צדוק,⁵עיין רסיסי לילה, סוף אות כד, עמ' 32. תקופת הנעורים - כנגד אברהם, מידת החסד, התסיסה של בני הנעורים, האידיאליזם, ההתלהבות וגם החיצוניות. אבל ר' צדוק מסביר ב'רסיסי לילה' שזוהי בחינה של ראייה, לא של קניין.⁶עיין שם, אות נב, ד"ה ובקריעת, עמ' 118. זה לא שייך לאדם, ולכן לאחר תקופה קצרה זה נעלם.⁷עיין גם במאמרו של הרב: 'עצמיות (?): עיון באחד מסיפורי ר' נחמן מברסלב', נהלך ברג"ש - אוסף מאמרים של הרב שמעון גרשון רוזנברג (בדפוס). לפעמים זה נעלם כשהאדם מנסה ליישם את זה בחיים, ואז האדם עלול לגלות תגלית מאוד עצובה - שהחוץ בכלל לא מתאים למחשבות הגבוהות שלו. הוא חשב את עצמו לאדם חשוב, אבל בחוץ כלל לא מסתכלים עליו. יותר מזה: הוא מרגיש שהוא צריך להקריב הרבה מאוד ולוותר ויתורים מאוד מכאיבים כדי לחיות לפי הרעיונות שלו. ואז מתגלה דבר עוד יותר גרוע: שהוא לא מוכן לזה, שכל זה אינו אלא כזב - וַיְפַתּוּהוּ בְּפִיהֶם וּבִלְשׁוֹנָם יְכַזְּבוּ לוֹ וְלִבָּם לֹא נָכוֹן עִמּוֹ.

ל״אוכאן התפקיד של האדם. התפקיד הוא לעבוד בעצמו, לחדש ולהגיע לאותן השגות שניתנו לו בהתחלה מן השמים בבחינת לֻחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים. ר' צדוק מסביר (רסיסי לילה, שם) - וזה סוד פנימי עמוק - שהאדם צריך להגיע למה שנתנו לו בהתחלה באתערותא דלעילא. אם היתה לך איזו השגה אמיתית, אם הרגשת איזה טעם גבוה, דע שזו בעצם האמת שלך. לשם אתה צריך להגיע, זאת היא המטרה. אם פעם אחת הרגשת את הדבר, סימן שזה שייך לך, מכיוון שאדם לא יכול להרגיש דבר שכלל לא שייך לו. אבל צריך לדעת שההשגה שהשגת קודם לא היתה הראייה הטבעית, הפשוטה והראשונית שלך, אלא איזו מסגרת שנכנסת לתוכה. זו המטרה שהקב"ה מציב בפניך כדי שתרכוש אותה בעצמך, כדי שתפסול בעצמך את הלוחות. אם אתה תפסול אותם, אז מִכְתַּב אֱלֹהִים יופיע על הלוחות. אם אתה לא תפסול אותם, אז, חלילה, הלוחות הראשונים ישתברו.

ל״בהמטרה היא שהאדם יפסול לוחות כָּרִאשֹׁנִים, אבל יש קיום רק ללוחות שאדם פוסל בעצמו, בכוח עמלו ויגיעתו ובכוח הייסורים שלו. רק אז זה קניין של האדם. הבחינה הראשונה היא בחינה של ראייה, יש לה חשיבות בסימון המטרה, אבל עלי ללכת ולהתבונן ולהרהר תמיד איך אני יכול להגיע לדבר הזה בעצמי.

ל״גזו, לדברי ר' צדוק, הבחינה של יצחק. אברהם הוא מידת החסד והנעורים. בחינת יצחק היא התקופה שאחר כך, תקופת היגיעה והעבודה, בחינת הגבורה. זו יגיעה יומיומית ולפעמים גם אפורה.⁸קומץ המנחה, ב סה; צדקת הצדיק, רנד.

ל״דהדרך להגיע למדרגה הזו מבוארת בדברי הרב דסלר:
כבר ביררו לנו חז"ל (סוטה כא ע"ב): "אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שמשים עצמו כאין, שנאמר: והחכמה מאין תמצא". אם אין מתברר לאדם שלילת כח עצמו, אם אינו מבין ששקר היא כל שאיפתו לסמכות עצמית, אז אי אפשר שהוא יקבל את התורה באמת. ואם כן, חכמתו, השגותיו שמצד השכל או אפילו בגדר התעוררות לא תוכלנה להתקיים. רק אם הוא מבין את השקר, את האין שיש בו, והוא מבטל אותו ומשים אותו כאין, אז הוא יכול להבחין באמתת האמת ולהשיב אותה ללבו. וכבר כתב אבן-עזרא, שכפי ערך ידיעת האדם את יצרו יודע הוא את יוצרו; ונראה שהטעם הוא כנ"ל - שמתגלה לו מהלך השקר שבעצמו, היינו, ידיעת האין שלו, מכלל לאו אתה שומע הן.

ל״היש כאן עומק גדול. אם אדם מכיר טוב את היצר שלו, כלומר, אם הוא תופס את עצמו פעם אחת כמו שהוא באמת, אז הוא מכיר גם את היוצר שלו.
וממילא מכיר הוא מן האמת הברורה ויבא לידי ידיעת יוצרו. ורק על ידי דרך זאת של ביטול היש כלפי עצמנו נוכל לעלות ולקנות השגות מבוררות ומאומתות בכל חדרי התורה. הרי שהכח העיקרי אשר בו תתכן מלחמת היצר וקבלת התורה ללב באמת הוא כוח ההתבטלות (מכתב מאליהו ב, עמ' 42).

ל״ותבוא פרה ותכפר על העגל
כבר הסבירו הראשונים שחטא העגל לא היה, חלילה, כפירה באלוקי ישראל. לגבי טיב החטא, השיטות מתפצלות.

ל״זהכוזרי (מאמר ראשון, צז) מסביר שבני ישראל ביקשו להם נעבד מוחש. כיוון שאומות העולם היו רגילות לכוון כלפי משהו מוחשי, היה קשה לעם ישראל להאמין באמונה מופשטת - באלוקי ישראל, שאין לו גוף ולא דמות הגוף.

ל״חאפשר לומר שזה קושי שכל אחד מאיתנו מרגיש. קשה לאהוב את הקב"ה משום שאין איזה דבר מוחשי שאפשר להתקשר אליו.⁹עם זאת, בסופו של דבר, דווקא משום כך אפשר להתקשר לקב"ה יותר מכל.

ל״טהרמב"ן (שמות לב א) מסביר באופן קצת שונה. לפי פירושו, בני ישראל התפללו לקב"ה שישרה מכוחו על אותו עגל, שהוא הכוח השולט במדבר, כדי שאותו עגל יכוון אותם. הם התפללו לקב"ה שייתן להם מדריך מוחשי, שישרה כוח אלוקי על אותו עגל.

מ׳והכל עולה בקנה אחד: הרצון למוחשיות והשמימיות של הלוחות הראשונים החניקו את בני ישראל משום שכפי שראינו במהר"ל, הם היו בני אדם, בדרגה אנושית ולא בדרגה מלאכית.

מ״אההתפרצות שלהם היתה נוראית - העם קם לצחק, וכפי שמסביר רש"י (שמות לב ו), הם חטאו גם בגילוי עריות ובשפיכות דמים. כל כוחות ההרס חברו יחד באותו חטא דווקא בשל הנטייה הזאת למוחשיות ולממשות.

מ״בקוֹל עַנּוֹת אָנֹכִי שֹׁמֵעַ (שם יח) - קול חרופין וגדופין (רש"י). הם מנבלים את הפה וחוטאים בעבודה זרה, בשפיכות דמים ובגילוי עריות. למה? משום שהתורה שניתנה להם היתה בגדר אידיאה בלבד, היא לא התערבה בלבם. כיוון שכך, נוצר עימות והמתח התגבר. בגלל הרצון למוחשיות, במקום התקרבות לאחדות האלוקית, ההתקרבות שמשה ניסה ליצור, הם התפרצו בכל צורות ההרס האפשריות. כך, כביכול, הם ניסו לשבור את המועקה שהרגישו.

מ״גאין לחטא הזה תיקון אלא בפרה אדומה, כשהתאווה הופכת לאהבה וכוחות ההרס הופכים לכוחות של בניין. אין כאן שינוי, כמו שמסביר הרב דסלר. אלה הם אותם כוחות עצמם, זו אותה תאווה, ההבדל הוא רק בהקשר שבו הם נמצאים. אם אדם נמצא בבחינת התבטלות, אז התאווה הופכת לאהבה עליונה, 'אהבה בתענוגים'. זו אינה אהבה מופשטת, אידיאית, שהיא רק רוחנית. להפך: האמת אינה רוחנית ואינה גשמית. האמת היא אלוקית. היא מעבר לרוחני ולגשמי, והיא כוללת אותם יחד. יש בה הרבה יותר עומק, הרבה יותר מוחשיות והרבה יותר יופי ממשי מכל אמת - גם מאמת גשמית, שסופה אכזבה וכישלון, וגם מאמת רוחנית, שיש בה תמיד משהו מאותו טעם של אילוץ ושל מועקה. אותה כוונה של 'לגרמיה' מתהפכת. האדם באמת חפץ רק בקב"ה, ואז אותה תאווה הרסנית שלא יודעת שובעה הופכת לאהבת ה', היא הופכת לכוח בונה.

מ״דאפר ומים
חז"ל אמרו שישראל זכו לפרה בזכות אברהם: בזכות וְאָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר זכו לאפר פרה, ובזכות יֻקַּח נָא מְעַט מַיִם זכו למי החטאת.¹⁰חולין פח ע"ב; פסיקתא רבתי, יד.

מ״הכבר עמדנו על ההבדל שבין משה, מידת האמת, לבין אברהם, האמת כפי שהיא מתגלה בעולם (ומידה זו נתגלתה אחר כך באהרן, וכבר הסברנו שהשורש של הכהונה הוא מצד אברהם, וְהוּא כֹהֵן לְאֵל עֶלְיוֹן).¹¹עיין לעיל, עמ' 103. משה מביא תורה מן השמים, ואילו לאברהם אין תורה מן השמים, הוא לומד את התורה מעצמו, זימן לו הקב"ה שתי כליותיו כמין שני רבנים (בראשית רבה, סא א). אברהם לומד את התורה מתוך ההתנסות שלו בעולם. הוא מחפש ומחפש עד שהוא מוצא את האמת הברורה, האלוקית. יש תורה שבאה מן השמים ויש תורה שצומחת מן הארץ - זו תורת האמת של משה וזו תורת החסד של אברהם.

מ״ואפר - וְאָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר (בראשית יח כז) - זו הבחינה של הענווה וההתבטלות שדיברנו עליה קודם. אבל צריך גם מים - יֻקַּח נָא מְעַט מַיִם (שם, ד). טיהור שלם נוצר מהצירוף של שני הכוחות, מהצירוף של האפר, הענווה, ושל המים, שהם - כפי שכתוב בספרים - כנגד מידת החסד, מידת האהבה.¹²עיין, למשל, תיקוני זוהר, תיקון תשעה עשר: "ועליהו אתמר: מִי מָדַד בְּשָׁעֳלוֹ מַיִם - דא חסד".

מ״זכל זמן שאדם רוכש ידע, מתקדם ומוסיף לעצמו ידיעות, השגות וחוויות, הוא מוסיף לעצמו רק רכוש, מכיוון שגם רכוש רוחני אינו אלא רכוש. האדם עצמו אינו משתנה ולבו אינו מתהפך. הוא משתנה רק כאשר הכיוון מתהפך, כאשר המרכז משתנה. זו לא תוספת של תוכן או ידע, זו הענווה שמצורף אליה החסד.

מ״חובאמת, שני הכוחות הללו, ענווה וחסד, קשורים זה לזה, משום שהתבטלות שאין איתה גם חסד עלולה להביא את האדם לחוסר רצון לחיות, לחוסר פעילות ולבטלה. ענווה יכולה להוביל לתפיסה שאני לא שווה שום דבר ושאין שום טעם למה שאני עושה, וזה עלול להביא את האדם לפסיביות שאינה טובה, משום שהקב"ה חפץ שנפעל בעולם. החיים הם זרימה, דינמיקה ופעילות, ואילו התבטלות וענווה כשלעצמן עלולות להביא את האדם, חלילה, למצב של מוות וריקנות.

מ״טיחד עם הענווה זקוקים לחסד, שהוא העין הטובה של אברהם אבינו שבה מסתכלים על העולם.¹³עיין לעיל, עמ' 102. אני מתבטל לגמרי, לי עצמי אין שום שאיפה, לא אכפת לי משום דבר, אבל דווקא משום כך אני מסוגל להסתכל על כל הפעילות בעולם בעין טובה, לראות עד כמה הדבר הזה יפה ואלוקי. בלי החסד, סופה של הענווה להביא את האדם לידי ריקנות. ענווה עוצרת אותי מפעילות לא אמיתית, והחסד מניע אותי לפעילות אמיתית.

נ׳כמובן שגם חסד בלי ענווה לא שווה כלום. אם כל מטרתי לעצמי - אני שואף להרגיש טוב בזה שאני טוב לאחרים - זה בעצם לא חסד.

נ״אלכן החסד והענווה קשורים זה בזה. צריך מצד אחד את האפר - כמו שאמרו חז"ל על אברהם אבינו, וְאָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר, אני שום דבר - וכבר אמרו שהענווה של משה גדולה משל אברהם (חולין פט ע"א). זה הצד של משה - בחינת האין, וְנַחְנוּ מָה (שמות טז ז), אפילו לא עפר, אפס, שום דבר. מצד שני, צריך את החסד של אברהם, וזו בחינת המים. השילוב של שניהם הוא הפרה האדומה, שמקנחת את החטא של העגל.

נ״בהבחינה של הפרה האדומה, יש בה רוחניות משום שהיא אלוקית כולה - היא גם מעל לגשמיות, אך גם מעל לרוחניות, ולכן היא יכולה להביא לאותה אהבה עצומה, אהבה בתענוגים, שהיא הדרגה הגבוהה ביותר.