פניך אבקש י״גPanekha Avakesh 13
א׳אדר תשמ"ב
1
ב׳מקריות, גורל והשגחה
2
ג׳פורים נמצא בסוף השנה, ומגילת אסתר נמצאת בסוף כתבי הקודש.1ענייני פורים נידונו בהרחבה בספרו של הרב, פור הוא הגורל – דרשות לפורים, אפרת תשס"ה2. השווה במיוחד לדרשה 'הידיעה שאינה יודעת', שם, עמ' 26-21; ולדרשה 'כתיבת המגילה וגאולת פורים', שם, עמ' 75-67. כך אומרת הגמרא (יומא כט ע"א): אמר רב אסי: למה נמשלה אסתר לשחר? לומר לך, מה שחר סוף כל הלילה, אף אסתר סוף כל הניסים, ולמסקנת הגמרא, היא סוף כל הנסים שניתנו להיכתב. אסתר עומדת בשיפולי כתבי הקודש. פורים אינו יום טוב, כמו שאומרת הגמרא (מגילה ה ע"ב): לַעֲשׂוֹת אוֹתָם יְמֵי מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה - ואילו יום טוב לא כתיב. אין בפורים את הקדושה והמסגרת כמו של שאר מועדי ישראל. אופי השמחה והמשתה הפורימיים שונה הן משמחת יום טוב והן מקדושת שבת.
3
ד׳על הפסוק וְהִנֵּה אֵימָה חֲשֵׁכָה גְדֹלָה נֹפֶלֶת עָלָיו (בראשית טו יב) אומר המדרש (ילקוט שמעוני תהלים, תרפה): חֲשֵׁכָה - זה מדי בימי אסתר. נס פורים מתרחש בעומק ההסתר, באותה חשכה גלותית של וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי (דברים לא יח). על נס פורים גם לא אומרים הלל, לפי שאין אומרים הלל על נס שבחוצה לארץ, וכיוון שאכתי עבדי אחשורוש אנן (מגילה יד ע"א). בפורים אין גאולה, אנחנו שרויים בעיצומה של הגלות.
4
ה׳גם ארץ ישראל חסרה במגילה. הממד הארץ ישראלי שעומד בבסיס של כל חגי ישראל - חג האביב, חג הקציר, חג האסיף - חסר בפורים, ורק כדי לחלוק כבוד לארץ ישראל, שהיתה חריבה באותן הימים, תיקנו שושן פורים לעיירות המוקפות חומה מימות יהושע בן נון (ירושלמי מגילה פ"א ה"א).2בעניין זיקת החגים ללוח השנה הארץ ישראלי עיין גם: זכרון ליום ראשון, עמ' 107-106. אותו ניגון של מגילת איכה שנשזר פה ושם במגילת אסתר מזכיר לנו באיזו תקופה אנחנו עומדים - אכתי עבדי אחשורוש אנן. זהו חג הפורים - לא שמחה של יום טוב, אלא שמחה של גלות, שמחה של משתה.
5
ו׳נעוץ סופן בתחילתן
לכן מפתיע לקרוא בדברי חז''ל שמובאים בירושלמי (שם, ה"ה):
רבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש. רבי יוחנן אמר: הנביאים והכתובים עתידין ליבטל וחמשת סיפרי תורה אינן עתידין ליבטל, מה טעמא: קוֹל גָּדוֹל וְלֹא יָסָף. רבי שמעון בן לקיש אמר: אף מגילת אסתר והלכות אינן עתידין ליבטל.
לכן מפתיע לקרוא בדברי חז''ל שמובאים בירושלמי (שם, ה"ה):
רבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש. רבי יוחנן אמר: הנביאים והכתובים עתידין ליבטל וחמשת סיפרי תורה אינן עתידין ליבטל, מה טעמא: קוֹל גָּדוֹל וְלֹא יָסָף. רבי שמעון בן לקיש אמר: אף מגילת אסתר והלכות אינן עתידין ליבטל.
6
ז׳חמישה חומשי התורה והמגילה אינן עתידין להתבטל, וכך גם לגבי פורים:
שכל המועדים עתידים בטלים וימי הפורים אינם בטלים לעולם, שנאמר: וִימֵי הַפּוּרִים הָאֵלֶּה לֹא יַעַבְרוּ מִתּוֹךְ הַיְּהוּדִים.
אמר ר' אלעזר: אף יום הכיפורים אינו בטל לעולם, שנאמר: וְהָיְתָה זֹּאת לָכֶם לְחֻקַּת עוֹלָם (מדרש משלי, פרשה ט).
שכל המועדים עתידים בטלים וימי הפורים אינם בטלים לעולם, שנאמר: וִימֵי הַפּוּרִים הָאֵלֶּה לֹא יַעַבְרוּ מִתּוֹךְ הַיְּהוּדִים.
אמר ר' אלעזר: אף יום הכיפורים אינו בטל לעולם, שנאמר: וְהָיְתָה זֹּאת לָכֶם לְחֻקַּת עוֹלָם (מדרש משלי, פרשה ט).
7
ח׳פורים, כמו שכתוב בתיקוני הזוהר, 'כיפורים'.3תיקוני זוהר, תיקון עשרים ואחד: "פורים אתקריאת על שם יום הכפורים". דווקא חג הפורים, שעומד בסוף של החגים ושאינו יום טוב, מושווה לחג הגדול ביותר, ליום הכיפורים. הסוף קשור להתחלה, כמו במעגל שהנקודות הרחוקות שלו הן-הן הקרובות ביותר - נעוץ סופן בתחילתן.4עיין, למשל, ספר יצירה, פ"א מ"ז; תיקוני זוהר, תיקון עשרים ואחד. פורים, החג הגשמי והגופני ביותר, קשור ואחוז דווקא בכיפורים, החג הגבוה והרוחני ביותר.
8
ט׳זהו הסוד המופלא של חג הפורים, הסוד שיוצא כשהיין נכנס והדעת מיטשטשת, הסוד של וְנַהֲפוֹךְ הוּא (אסתר ט א) ושל נעוץ סופן בתחילתן. הרע מתהפך לטוב, הריחוק מתגלה כקירוב והשכרות הופכת למצווה.
9
י׳זהו פשרה של המגילה, שבה כל המאורעות שנראים כרעים ליהודים וכמובילים לאסון מתהפכים לטובה. המן נתלה על העץ שהכין למרדכי, ואנחנו צריכים להשתכר עד שלא נדע את ההבדל בין הסוף להתחלה, בין ארור המן לברוך מרדכי.
10
י״אוכך מובא במהר"ל:
כבר פרשנו למעלה מדברי חכמים מה שנפל הפור בחודש האחרון, כי חודש זה יש לו בחינה שיהיה לישראל תכלית וסוף חלילה וחס.
וזה כמו שהחודש הזה הוא סוף החודשים, וכך יהיה חלילה וחס סוף להם, אבל יש כאן גם כן צד בחינה שיש להם הקיום הנצחי, כי מצד הסוף שלהם הם אל ה' יתברך ומצד ה' יתברך יש להם הקיום הנצחי מצד הסוף. וכאשר דבר אחד כמו זה שהוא סוף בחודשים יש לו שתי בחינות מחולקות, כמו שיש לחודש אדר, שיש לו בחינה כי יש חלילה וחס סוף לישראל, וזה מצד עצמם, אבל מצד ה' יתברך אדרבא מצד הסוף יש להם קיום, כמו שנתבאר למעלה (אור חדש, עמ' רג).
כבר פרשנו למעלה מדברי חכמים מה שנפל הפור בחודש האחרון, כי חודש זה יש לו בחינה שיהיה לישראל תכלית וסוף חלילה וחס.
וזה כמו שהחודש הזה הוא סוף החודשים, וכך יהיה חלילה וחס סוף להם, אבל יש כאן גם כן צד בחינה שיש להם הקיום הנצחי, כי מצד הסוף שלהם הם אל ה' יתברך ומצד ה' יתברך יש להם הקיום הנצחי מצד הסוף. וכאשר דבר אחד כמו זה שהוא סוף בחודשים יש לו שתי בחינות מחולקות, כמו שיש לחודש אדר, שיש לו בחינה כי יש חלילה וחס סוף לישראל, וזה מצד עצמם, אבל מצד ה' יתברך אדרבא מצד הסוף יש להם קיום, כמו שנתבאר למעלה (אור חדש, עמ' רג).
11
י״ביש סוף, אבל דווקא כשמגיעים לסוף פתאום נפתח דבר חדש, נפתח האינסוף. כל דבר בעולם וכל דבר בהיסטוריה ממצה את עצמו. מהבחינה ההיסטורית, גם לעם ישראל יש סוף. כל המועדים עתידים בטלים וימי הפורים אינם בטלים לעולם - יציאת מצרים מתבטלת, ההשפעה שלה על ההיסטוריה של עם ישראל נגמרת באיזשהו שלב.
12
י״גאבל דווקא כשעם ישראל ההיסטורי נגמר מתחיל עם חדש, עם ישראל אמיתי. דווקא בסוף מגיעים לשלב ששייך לאינסוף. ברגע שהאדם מאבד את הבחינה העצמית שלו, ברגע שעם ישראל מגיע לסוף ההיסטוריה שלו ומאבד את הזהות שלו, באותו רגע מופיע דבר חדש - מופיע הקיום של עם ישראל מצד ה' יתברך.
לכך כאשר היה המן בא מצד הבחינה הראשונה שיש לישראל מצד הסוף ונהפך הדבר, כי מצד הסוף יש להם הקיום, הרי הסוף עצמו מהפך הדבר, ולכך כל אשר היה מחשבת המן על ישראל מצד הסוף נהפך בעצמו עליו, ולכך אמר: יום אשר שברו אויבי היהודים לשלוט בהם נהפך עליהם, והבן זה ותבין סוד עניין המגילה הזאת (שם).
לכך כאשר היה המן בא מצד הבחינה הראשונה שיש לישראל מצד הסוף ונהפך הדבר, כי מצד הסוף יש להם הקיום, הרי הסוף עצמו מהפך הדבר, ולכך כל אשר היה מחשבת המן על ישראל מצד הסוף נהפך בעצמו עליו, ולכך אמר: יום אשר שברו אויבי היהודים לשלוט בהם נהפך עליהם, והבן זה ותבין סוד עניין המגילה הזאת (שם).
13
י״דזהו סודה של המגילה, שנעוץ סופן בתחילתן, שדווקא כאשר אדם מגיע לסוף דרכו וכביכול נגמר לו הכל - אז הוא דבק לגמרי בקב"ה. באותו רגע שהוא מגיע כביכול לקצה של הרע, באותו רגע הרע הזה עצמו מתגלה באופן פרדוקסלי כקרוב ביותר לקב"ה - נעוץ סופן בתחילתן - והריחוק מתגלה כמֵרָחוֹק ה' נִרְאָה לִי (ירמיהו לא ב).
14
ט״ומקרה וגורל
ישנו מקרה וישנו גורל. בדרך כלל אדם נתון בשטף המקרים, דברים קורים לו. הוא לא שולט על הדברים, ויותר מזה, הוא גם לא מבין מה המשמעות שלהם - במקרה התגלגל לכאן, יש לו מקצוע כזה, הוא התגלגל לחברה הזאת, ובמקרה יום אחד הוא יתגלגל למקום אחר או יהפוך להיות אחר, וכן הלאה. הוא לא תופס איזה קו, משמעות או תוכן לדברים. הכל נתפס אצלו כמקריות.
ישנו מקרה וישנו גורל. בדרך כלל אדם נתון בשטף המקרים, דברים קורים לו. הוא לא שולט על הדברים, ויותר מזה, הוא גם לא מבין מה המשמעות שלהם - במקרה התגלגל לכאן, יש לו מקצוע כזה, הוא התגלגל לחברה הזאת, ובמקרה יום אחד הוא יתגלגל למקום אחר או יהפוך להיות אחר, וכן הלאה. הוא לא תופס איזה קו, משמעות או תוכן לדברים. הכל נתפס אצלו כמקריות.
15
ט״זהמקרה טמא, מלשון טומאת קרי.5עיין רש"י, דברים כה יח. ובמדרש נאמר: וַיַּגֶּד לוֹ מָרְדֳּכַי אֵת כָּל אֲשֶׁר קָרָהוּ - אמר להתך: לך אמור לה: בן בנו של קרהו בא עליכם, הדא הוא דכתיב: אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ (אסתר רבה, ח ה). המקרה הוא המידה של עמלק, וזהו המקרה שבמגילה.
16
י״זנוסף למקרה ישנו גורל - הִפִּיל פּוּר הוּא הַגּוֹרָל (אסתר ג ז).
17
י״חהגורל הוא היפוכו של המקרה, הוא הגזירה הקדומה, הטוטאלית, שלא ניתן להימלט ממנה. כך כתוב בפסיקתא דרב כהנא (ג): וַיַּחֲלֹשׁ יְהוֹשֻׁעַ אֶת עֲמָלֵק - רבותינו אמרו: הפיל עליהם גורלות. הרי שיהושע נלחם בעמלק דווקא באמצעות הגורל.
18
י״טגם הגורל, ביסודו, אינו אלא מקרה, במובן זה שהוא עצמו נתפס כדבר שרירותי - במקרה עלה בגורלו להיות כזה. אמנם בגורל מוצאים איזושהי החלטיות, יש דבר 'גורלי' שמוביל, כל החלקים של הגורל אחוזים אלה באלה באחיזה גורלית שלא ניתן להימלט ממנה, אבל הגורל עצמו נתפס כמקרה. יש מקרה שהוא בעצם גורל, ויש גורל שאינו אלא מקרה.
19
כ׳רבי ישראל סלנטר אומר ב'איגרת המוסר' שיש שני מושגים של רע. יש טומאה שנובעת מצד שטף החיים הטבעיים, מצד הדלות והארעיות שבהם. זוהי הטומאה שמצד המקריות המתגלגלת, טומאת קרי - הכל קורה במקרה, אני לא שולט בדברים. אבל ישנו רע אחר, הרע התהומי - כוחות הטומאה. זהו הרע הגורלי.
20
כ״אעומק טוב ועומק רע, על כל הקוטביות שביניהם, נעוצים בגורל, ושוב חזרנו להשוואה של 'פורים' – 'כיפורים': וְנָתַן אַהֲרֹן עַל שְׁנֵי הַשְּׂעִירִם גֹּרָלוֹת גּוֹרָל אֶחָד לַה' וְגוֹרָל אֶחָד לַעֲזָאזֵל (ויקרא טז ח). דווקא באותו יום נשגב נותנים גורל אחד לעזאזל.
21
כ״בהמדרש אומר: וְנָשָׂא הַשָּׂעִיר עָלָיו - זה עשו, שנאמר: הֵן עֵשָׂו אָחִי אִישׁ שָׂעִר, אֶת כָּל עֲוֹנֹתָם - עונות תם, שנאמר: וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם (בראשית רבה, סה טו). יש כאן גורליות: בגורלו של עשיו, השעיר, עלה לשאת את עוונות התם (ועמלק הוא בן בנו של עשיו).
22
כ״גישנו איסור להביא קורבן לשעירים, אבל ביום הכיפורים, אומר הרמב"ן:
אבל ציוה הקב"ה ביום הכיפורים שנשלח שעיר במדבר לשר המושל במקומות החורבן... כי הוא העילה לכוכבי החרב והדמים והמלחמות והמריבות והפצעים והמכות והפירוד והחרבן... וחלקו מן האומות הוא עשיו (רמב"ן, ויקרא טז ח).
אבל ציוה הקב"ה ביום הכיפורים שנשלח שעיר במדבר לשר המושל במקומות החורבן... כי הוא העילה לכוכבי החרב והדמים והמלחמות והמריבות והפצעים והמכות והפירוד והחרבן... וחלקו מן האומות הוא עשיו (רמב"ן, ויקרא טז ח).
23
כ״דדווקא ביום הכיפורים שולחים שעיר לאותו עזאזל, לעשיו. זהו הגורל.
24
כ״ההֲלוֹא אָח עֵשָׂו לְיַעֲקֹב נְאֻם ה' וָאֹהַב אֶת יַעֲקֹב. וְאֶת עֵשָׂו שָׂנֵאתִי (מלאכי א ב-ג) - כאן יש גזירה. יעקב ועשיו הם שני אחים. הטוב הוא טוב מפני שהקב"ה בחר בו, מפני שהוא טוב. הרע נדחה, והוא רע משום שהוא רע - וְאֶת עֵשָׂו שָׂנֵאתִי. יש כאן גורליות בשנאה לעשיו. על אף שהם אחים ואפילו שהם דומים - על זה נפל הגורל להיות יעקב ועל זה נפל הגורל להיות עשיו. לא משום שזה טוב וזה רע, אלא משום שוָאֹהַב אֶת יַעֲקֹב וְאֶת עֵשָׂו שָׂנֵאתִי. יש כאן דבר מופלא, דבר גורלי.
25
כ״וובאמת, ישנה הלכה ביחס לשני השעירים, ולפיה הם צריכים להיות שווים בקומה, במראה ובדמים (יומא פ"ו מ"א). צריך להיות ביניהם דמיון חיצוני מוחלט משום שההבדל בין טוב לרע אינו חיצוני, אלא עצמי, גורלי - עומק טוב ועומק רע שנמצאים דווקא בפּוּר הוּא הַגּוֹרָל, עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי. במצוות ה' שולחים שעיר דווקא לעזאזל ודווקא ביום הכיפורים. זוהי הבחינה של הגורל, המלחמה הגורלית בעמלק.
26
כ״זהשגחה
מעל המקרה והגורל, מעל הטוב והרע, מופיעה ההשגחה, שמבטאת את השליטה האלוקית בדברים. כך אומר הפסוק במשלי (טז לג): בַּחֵיק יוּטַל אֶת הַגּוֹרָל וּמֵה' כָּל מִשְׁפָּטוֹ.
מעל המקרה והגורל, מעל הטוב והרע, מופיעה ההשגחה, שמבטאת את השליטה האלוקית בדברים. כך אומר הפסוק במשלי (טז לג): בַּחֵיק יוּטַל אֶת הַגּוֹרָל וּמֵה' כָּל מִשְׁפָּטוֹ.
27
כ״חישנו השלב של המקריות - אדם מסתובב בעולם הזה וקורים לו דברים. הכל במקרה, הוא לא שולט בשום דבר. זו טומאת הקרי.
28
כ״טישנו השלב של הגורל - אדם מרגיש שיש איזה גורל, איזה קו שמוליך אותו. זה לא קו שהוא קבע, הוא אינו אדון לו - וָאֹהַב אֶת יַעֲקֹב וְאֶת עֵשָׂו שָׂנֵאתִי. זוהי הגורליות הטוטאלית שאדם מוצא בחיים שלו, וכאמור, הגורל הזה עצמו נתפס כמקרה, כדבר שרירותי.
29
ל׳אבל בַּחֵיק יוּטַל אֶת הַגּוֹרָל וּמֵה' כָּל מִשְׁפָּטוֹ, וכן בישעיהו (לד יז): וְהוּא הִפִּיל לָהֶן גּוֹרָל וְיָדוֹ חִלְּקַתָּה לָהֶם - הקב"ה הוא המטיל את הגורל. הפשר האמיתי של הגורל הוא ההשגחה.
30
ל״אקִיְּמוּ וְקִבְּלוּ - אמר שמואל: קימו למעלה מה שקיבלו למטה (מגילה ז ע"א). כך דרשו גם בפסיקתא רבתי (פרשה יג): אמר להם הקב"ה: עשו את שלכם - תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק, ואני אעשה את שלי - כִּי מָחֹה אֶמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק. באותה גורליות יש איזו התאמה בין מה שהאדם עושה לבין מה שהקב''ה עושה, זה השלב של ההשגחה - האדם מגיע לכך שהוא רואה שהגורל אינו אלא השליטה של הקב"ה בדברים. ברגע שהאדם מגיע לדרגה הזאת של ההשגחה, הוא מקבל שליטה בעצמו.
31
ל״בקשה לנו להאמין בהשגחה פרטית בכל דבר ודבר. הסיבה לכך היא העובדה שאנחנו מצפים שלהשגחה הזאת יהיה מובן אנושי - אם עשינו טוב, אז יהיה לנו טוב - שההשגחה הפרטית תתנהל לפי קטגוריות אנושיות. אנחנו מבקשים שהצדק האלוקי יתאים למבט הקטן שלנו.
32
ל״גאבל לֹא מַחְשְׁבוֹתַי מַחְשְׁבוֹתֵיכֶם (ישעיהו נה ח). ההשגחה והשליטה של הקב"ה בעולם נעדרות כל אפשרות להבנה אנושית. יותר מזה: לא רק שההשגחה לא ניתנת להבנה אנושית, היא לא בגדר 'הבנה' כלל, מכיוון שגם המושג 'הבנה' הוא מושג אנושי. רק ברגע שהאדם לא מבקש לתת משמעות אנושית להשגחה, אז - מעל למקרה ומעל לגורל - הוא מוצא את השגחתו יתברך.
33
ל״דההשגחה האלוקית לא נתפסת בקטגוריות אנושיות של טוב ורע. רק ברגע שהאדם מגיע לאותו מישור, לאותה אחדות אלוקית, הוא יכול לראות - בפועל ממש - שאלוקים מנהיג את העולם.
34
ל״השוב אנחנו חוזרים לשכרות הפורימית של עד דלא ידע. כאשר מיטשטשת ההבנה האנושית של טוב ורע, בוקעת שמחה שבה מתעלים גם מעל לגורל של טוב ורע, וגם מעל למקריות של עמלק. שמחה זו בוקעת מתוך המתח של המקרה מחד גיסא והגורל מאידך גיסא, ומתוך הבנת היחס הנכון ביניהם בסוד ההיפוך, וְנַהֲפוֹךְ הוּא. מתוך שמחת פורים זו מגיעים לשמחה של הדבקות בה' יתברך.
35
ל״ופירוש הדברים הוא שכאשר משתכרים, משתחררים מכל נתינת משמעות אנושית להשגחה, מכל שניוּת של טוב ורע, ומגיעים לעולם של אחדות. אז מבינים לפתע איך הדברים מתגלגלים ורואים את שליטתו והשגחתו של אלוקים עלינו. כשהאדם מגיע לאותה שכרות, הכל פועל מתוך תנועה שונה לחלוטין - תנועה של אחדות. אז האדם מבין בתוך לבו את אותה גורליות, את אותו הקו, הוא מבין שבעצם הכל אחוז זה בזה. אבל הוא גם יודע שאותה גורליות אינה אלא השגחה אלוקית שיש לה מובן, שהוא בעצם 'מובן' חסר מובן, של עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי, משום שלֹא מַחְשְׁבוֹתַי מַחְשְׁבוֹתֵיכֶם.
36
ל״זההסתר שבמגילה
המגילה שונה מכל הסיפורים של התנ"ך. בתנ"ך, מאורעות היסטוריים לא מתוארים בדרך כלל כפי שהם מתוארים בעיתונים - כנובעים מסיבה פוליטית או כתוצאה של יחסים בין בני אדם - אלא מהפרספקטיבה האלוקית, מהפרספקטיבה של החטא ועונשו, של התשובה והגאולה. הסיפור בתנ"ך הוא בדרך כלל: בני ישראל חטאו, הקב"ה העניש אותם והביא עליהם מלך ששיעבד אותם וגרם להם ייסורים; בני ישראל חזרו בתשובה, והקב"ה שלח להם שופט שפרק את עולו של אותו מלך רשע. ההתרחשות לא מתוארת מהפרספקטיבה האנושית שלה, אלא מן הזווית האלוקית.
המגילה שונה מכל הסיפורים של התנ"ך. בתנ"ך, מאורעות היסטוריים לא מתוארים בדרך כלל כפי שהם מתוארים בעיתונים - כנובעים מסיבה פוליטית או כתוצאה של יחסים בין בני אדם - אלא מהפרספקטיבה האלוקית, מהפרספקטיבה של החטא ועונשו, של התשובה והגאולה. הסיפור בתנ"ך הוא בדרך כלל: בני ישראל חטאו, הקב"ה העניש אותם והביא עליהם מלך ששיעבד אותם וגרם להם ייסורים; בני ישראל חזרו בתשובה, והקב"ה שלח להם שופט שפרק את עולו של אותו מלך רשע. ההתרחשות לא מתוארת מהפרספקטיבה האנושית שלה, אלא מן הזווית האלוקית.
37
ל״חאבל במגילה המצב הפוך - ההיבט האלוקי חסר. מלך מלכי המלכים לא נזכר, כידוע, במגילה. במגילה גם לא מתואר (מה שחז"ל סיפרו) שישראל חטאו, השתחוו לצלם וכדומה. מתוארים דווקא המקרים, והם 'מקריים' ביותר: בגתן ותרש עומדים להתנקש באחשוורוש, דווקא מרדכי שומע על כך ומלשין עליהם, ושתי מודחת, אסתר עולה, שנת המלך נודדת, קוראים לפניו דווקא את הסיפור של בגתן ותרש, בדיוק אז המן נכנס וכו'. המגילה מלאה במקריות, אבל כל המקריות הזאת אינה אלא השגחת ה' יתברך על עמו ישראל.
38
ל״טיותר מזה: במגילה אין איזשהו מוסר כמו בספרי הנביאים או מצוות כמו בתורה. הכל שרוי בהסתר עצום, בגלות. אותה נערה יהודייה, אסתר, שנלקחה לבית המלכות הפרסי - זה עצמו הסתר עצום. נתאר לעצמנו נערה יהודייה, שהיתה נלקחת היום לארמון של מלך סעודי - המשפחה שלה היתה יושבת שבעה. וזה בעצם מה שמסופר במגילה. כל תיאורי המשתאות המזרחיים שבמגילה - הכל טומאה אחת גדולה והסתר אחד גדול. אבל דווקא בתוך אותה טומאה אנחנו מגלים את ההשגחה שמעל ומעבר לאותה טומאה, משום שעם ישראל מסוגל לעבור דרך הטומאה בלי שתידבק בו. דווקא בתוך אותו הסתר מוצאים את אלוקים - אסתר ברוח הקודש נאמרה (מגילה ז ע"א).
39
מ׳אלה שלושת האלמנטים של המגילה - המקריות, הגורל וההשגחה, שהיא, כאמור, אותה נקודה שיכולה לאחד אותם.
40
מ״אוכך מבאר המהר"ל את המעשים שבמגילה:
ויגד לו מרדכי את כל אשר קרהו - ולא כתיב: אשר נעשה, שבא לומר כי קרה לו דברים שהם מקריים, כי מפני שלא השתחוה להמן עשה המן כל הדברים האלו, וזה נקרא אשר קרהו, כי מרדכי לא היה מכוין לבזות את המן שלא השתחוה אליו, רק שלא לעבור על מצות השם יתברך, וקרה לו דבר כמו זה, ודבר שאין מכוין לו הוא מקרה בלבד. ובמדרש: ויגד לו את כל אשר קרהו - אמר להתך: לך אמר לה, בן בנה של קרהו בא עלינו, דכתיב ביה: אשר קרך בדרך. וגם במדרש הזה פירושו כך: כי כל מה שעשה עמלק וזרעו, הכל מורה מפני שאינם מכוונים לטובת עצמם, שזהו דבר שאינו מקרי רק דבר שבעצם, רק כי הם צוררים את ישראל ואינם עושים בשביל טובתם כי דבר זה אינו נחשב מצד, לכך כאשר יצאו ישראל ממצרים בא עליהם עמלק בדרך (אור חדש, עמ' קמט).
ויגד לו מרדכי את כל אשר קרהו - ולא כתיב: אשר נעשה, שבא לומר כי קרה לו דברים שהם מקריים, כי מפני שלא השתחוה להמן עשה המן כל הדברים האלו, וזה נקרא אשר קרהו, כי מרדכי לא היה מכוין לבזות את המן שלא השתחוה אליו, רק שלא לעבור על מצות השם יתברך, וקרה לו דבר כמו זה, ודבר שאין מכוין לו הוא מקרה בלבד. ובמדרש: ויגד לו את כל אשר קרהו - אמר להתך: לך אמר לה, בן בנה של קרהו בא עלינו, דכתיב ביה: אשר קרך בדרך. וגם במדרש הזה פירושו כך: כי כל מה שעשה עמלק וזרעו, הכל מורה מפני שאינם מכוונים לטובת עצמם, שזהו דבר שאינו מקרי רק דבר שבעצם, רק כי הם צוררים את ישראל ואינם עושים בשביל טובתם כי דבר זה אינו נחשב מצד, לכך כאשר יצאו ישראל ממצרים בא עליהם עמלק בדרך (אור חדש, עמ' קמט).
41
מ״בהמקריות של עמלק מציינת את העצמיות שלו, וזו מעין טעות פרוידיאנית: הדברים קורים בלי משים, אבל דווקא חוסר הכוונה שבדברים הוא-הוא שמבטא את העצמיות. זוהי המקריות של המגילה - אֲשֶׁר קָרָהוּ (אסתר ו יג). עמלק נלחם בישראל במקרה, ואותה מקריות מגלה את הגורל. דווקא משום שהדבר נעשה באופן מקרי, הוא מבטא את הגורל של עמלק, את העצמיות שלו.
42
מ״גקיימו למעלה מה שקיבלו למטה
המגילה עומדת על גבול כתבי הקודש, בין הדברים שניתנו להיכתב לבין תורה שבעל פה, וכדרך הגבול יש בה משני הצדדים. מצד אחד, אנחנו רואים הרבה הלכות שבהן המגילה שווה לתורה, למשל, צריכה שרטוט כאמיתה של תורה (מגילה טז ע"ב). מצד שני, הגמרא אומרת (מגילה ז ע"א): אמר רב יהודה אמר שמואל: אסתר אינה מטמאה את הידים, למימרא דסבר שמואל אסתר לאו ברוח הקודש נאמרה... נאמרה לקרות ולא נאמרה לכתוב. והתוספות שם התקשו, שהרי אסתר סוף הניסים שניתנו להיכתב. הריטב"א שם מבאר שאסתר היא באמת לא מכתבי הקודש והיא שייכת לתורה שבעל פה, אך למרות זאת, הקוראה על פה לא יצא והיא צריכה להיכתב כספר תורה. על פי זה, המגילה היא המעבר שבין התורה שבכתב לבין התורה שבעל פה.
המגילה עומדת על גבול כתבי הקודש, בין הדברים שניתנו להיכתב לבין תורה שבעל פה, וכדרך הגבול יש בה משני הצדדים. מצד אחד, אנחנו רואים הרבה הלכות שבהן המגילה שווה לתורה, למשל, צריכה שרטוט כאמיתה של תורה (מגילה טז ע"ב). מצד שני, הגמרא אומרת (מגילה ז ע"א): אמר רב יהודה אמר שמואל: אסתר אינה מטמאה את הידים, למימרא דסבר שמואל אסתר לאו ברוח הקודש נאמרה... נאמרה לקרות ולא נאמרה לכתוב. והתוספות שם התקשו, שהרי אסתר סוף הניסים שניתנו להיכתב. הריטב"א שם מבאר שאסתר היא באמת לא מכתבי הקודש והיא שייכת לתורה שבעל פה, אך למרות זאת, הקוראה על פה לא יצא והיא צריכה להיכתב כספר תורה. על פי זה, המגילה היא המעבר שבין התורה שבכתב לבין התורה שבעל פה.
43
מ״דלמהר"ל יש יסוד גדול בעניין הזה:
קימו וקבלו היהודים - קימו למעלה מה שקבלו למטה, ע"כ בא לפרש מה שכתיב: קימו וקבלו, ולא סגי בחדא לומר קימו או קבלו, ואמר כי לכך כתיב קימו וקבלו, כי מלמד לך כי מצוה זאת של קריאת מגילה נחשב כאילו השם יתברך ציוה עליה, כיון שהסכים על המצוה הזאת מלמעלה נחשב כי השם יתברך ציוה עליה ואינה כמו שאר מצות שהם מדרבנן, שבית דין התחתון גזרו בלבד, אבל מצוה זאת נחשבת שהוא מצוה מן השם יתברך וגם אינה כמו שאר מצות מלמעלה בלבד (אור חדש, עמ' רטז).
קימו וקבלו היהודים - קימו למעלה מה שקבלו למטה, ע"כ בא לפרש מה שכתיב: קימו וקבלו, ולא סגי בחדא לומר קימו או קבלו, ואמר כי לכך כתיב קימו וקבלו, כי מלמד לך כי מצוה זאת של קריאת מגילה נחשב כאילו השם יתברך ציוה עליה, כיון שהסכים על המצוה הזאת מלמעלה נחשב כי השם יתברך ציוה עליה ואינה כמו שאר מצות שהם מדרבנן, שבית דין התחתון גזרו בלבד, אבל מצוה זאת נחשבת שהוא מצוה מן השם יתברך וגם אינה כמו שאר מצות מלמעלה בלבד (אור חדש, עמ' רטז).
44
מ״ההתורה שבכתב ניתנה מלמעלה, מן השמים. התורה שבעל פה באה מכוח בית דין, מלמטה, ותחילתה בחוכמה של חכמי ישראל. על פי המהר"ל, יש במגילה את השילוב של שני הדברים: מחד גיסא, היא נאמרת על ידי אסתר ומרדכי, ומאידך גיסא, היא גם מצוּוה מלמעלה, כמו שאומרת הגמרא (מגילה ז ע"א), שמהפסוק כְּתֹב זֹאת זִכָּרוֹן בַּסֵּפֶר (שמות יז יד) יש סמך לכך שהמגילה היא מן התורה. המהר"ל מקשר את זה למהלך יותר גדול: כל המועדים בטלים, אפילו יציאת מצרים - כיוון שהם שייכים להיסטוריה מסוימת, סופם לאבד את המשמעות שלהם. רק לפורים, שהוא מעל ההיסטוריה, יש נצחיות. זה בעצם האלמנט הנוסף ביחס בין הגורליות לבין המקריות, שהוא העניין של המגילה.
45
מ״והמהר"ל מקשר כמה מאמרי חז"ל:6אור חדש, הקדמה, עמ' מה-מז; עמ' רטז. במעמד הר סיני כפה עליהם הר כגיגית (שבת פח ע"א), ומצד שני, הדור קבלוה בימי אחשוורוש (שם), עם ישראל מקבל את התורה. העניין של הדור קבלוה נובע ממה שכתוב בגמרא: מ"ח נביאים ושבע נביאות עמדו לישראל... ולא הוסיפו... חוץ ממקרא מגילה.7מגילה יד ע"א, על פי הציטוט במהר"ל, אור חדש, עמ' מז. מקרא מגילה הוא התוספת היחידה של הנביאים על התורה, כלומר, המגילה מציינת את התוספת שעם ישראל מוסיף על התורה. לכאורה, זהו דבר 'מקרי', אבל באמת, זה העניין של התורה שבעל פה.
46
מ״זהתורה שבעל פה מציינת את ההצטלבות של שני הגורמים שדיברנו עליהם - מקריות וגורל. מצד אחד, לכאורה, התורה שבעל פה אחוזה בתנאים היסטוריים יחסיים. חכמי כל דור ודור חושבים לפי המחשבה של אותו דור, ואין ספק שהם נתונים בהיסטוריה מסוימת, כלומר, הם נתונים בדבר שאפשר לראות בו 'מקריות'. סופה של אותה יחסיות להיעלם, ולכאורה, עתידה להיעלם עמה אותה תורה שבעל פה, שמותנית בכל מיני גורמים היסטוריים ואנושיים, ב'מקריות'. אבל מצד שני, קִיְּמוּ וְקִבְּלוּ - קימו למעלה מה שקיבלו למטה (מגילה ז ע"א). זה היסוד של תורה שבעל פה, שאותה 'מקריות' אינה אלא גורל, והגורל הזה אינו אלא השגחה. כך אנחנו מוצאים גם ברמב"ם (מורה נבוכים, ג, יז) וגם במהר"ל. התוספת הזאת עצמה היא-היא ההשגחה שמתגלה במציאות, ביחסיות ההיסטורית. זהו באמת העניין של המגילה.
47
מ״חהמקריות היא מקומה של הבחירה האנושית. זהו עולם שבו האדם פועל, אין כאן הכרח. מעבר לה - החוכמה האלוקית. החוכמה האלוקית מייצגת את הגורל, יש כאן איזו הכרחיות (שלפי הרמב"ם היא מזוהה גם עם ההשגחה) שהעולם יהיה כך. כך רצתה חוכמתו. החוכמה האלוקית עצמה, אין לה משמעות שמובנת לאדם.
48
מ״טהמהר"ל מוסיף שיש אלמנט נוסף מעבר לחוכמה - ההשגחה, שלא מזוהה עם החוכמה. החוכמה קיימת במישור של הגורל, ומעבר לה ישנה השגחתו של ה' יתברך, שהיא שורש התורה שבעל פה. התורה שבעל פה מיוחדת בכך שדווקא בתוך המקריות היא מבטאת הכרחיות פנימית, וההכרחיות הזאת היא עצמה רצונו של ה' יתברך.8עיין גם: פור הוא הגורל, עמ' 29-28. כל המועדים בטלים - כל היסטוריה שהיא בטלה, משום שהיא היסטוריה מסוימת. פורים מבטא את החיבור שבין ההשגחה לבחירה ובין המקריות לגורל ולכן אינו בטל.
49
נ׳כך הדבר אמור גם בחיים הפרטיים של האדם. הרמה הנמוכה ביותר היא חיים של מקריות - הכל 'קורה לו', הוא לא שולט בחייו וגם לא מבין מה הטעם האמיתי של הדברים.
50
נ״אבשלב יותר גבוה, האדם מתחיל לחיות מתוך גורל מסוים, הוא רואה שיש בחייו קו מנחה.
51
נ״בבשלב עוד יותר גבוה, האדם מבין את המשמעות האלוקית שיש לדברים, את ההשגחה. הוא מבין שבעצם אותה גורליות נוראית - אותה קוטביות של טוב ורע, שהיא לכאורה קוטביות עצמית - היא בעצם ההשגחה של ה' יתברך. מכאן עולה השמחה, וזו הבחינה של 'פורים' – 'כיפורים'.
52
נ״גשמחת פורים השנה
השנה, באמת קשה לשמוח בפורים. וְעֵת צָרָה הִיא לְיַעֲקֹב וּמִמֶּנָּה יִוָּשֵׁעַ (ירמיהו ל ז). אנחנו נמצאים בשטף גדול של מקרים שאיננו מבינים אפילו את הגורל שבהם. במצב הזה, שהוא מצב של צרה, כל מי שמתבונן על מה שקורה בחוץ דואג ומאוד קשה לו לשמוח.
השנה, באמת קשה לשמוח בפורים. וְעֵת צָרָה הִיא לְיַעֲקֹב וּמִמֶּנָּה יִוָּשֵׁעַ (ירמיהו ל ז). אנחנו נמצאים בשטף גדול של מקרים שאיננו מבינים אפילו את הגורל שבהם. במצב הזה, שהוא מצב של צרה, כל מי שמתבונן על מה שקורה בחוץ דואג ומאוד קשה לו לשמוח.
53
נ״דהמצב של עם ישראל מעורר כיום דאגה בכל המישורים: הרוחני, המדיני, הכלכלי וכן הלאה. במצב הזה קשה מאוד לשמוח, אבל צריכים להאמין שהשמחה הנצחית היא תמיד מעבר לצרה הזמנית.
54
נ״ההיום ישנה רק אפשרות אחת לשמוח - האפשרות של השכרות, האפשרות של עד דלא ידע בין טוב לרע. כאשר אדם שוכח את כל הדאגות שלו, כשהוא לא מנסה להבין את השגחתו יתברך מבחינת הדואליות של טוב ורע, והוא מגיע למצב אמיתי של אחדות, שהוא גם מעל ומעבר לטוב ולרע, אז הוא מתחיל לשמוח, משום שהוא נמצא בקב"ה, והמציאות של הקב"ה היא מציאות של שמחה, חוסר דאגה ושחרור אמיתי. אז, ה'נגע' הופך ל'עֹנג'.
55
נ״ובשמחה כזאת ננצח גם את העמלקים החיצוניים וגם את העמלקים הפנימיים, משום שהשמחה הנצחית הזאת, של עד דלא ידע, עומדת תמיד מעבר לדאגה ההיסטורית ולמציאות היומיומית. באיזשהו שלב ייחשף שבאותה מקריות מתגלה ההשגחה.
56
נ״זזאת היא השמחה של פורים השנה. ואכן, היום באמת צריך להתבשם הרבה יותר כדי לעלות לרמה הרבה יותר גבוהה של שכרות של עד דלא ידע, כדי לשמוח במצב של צרה. בזה אנחנו מתגברים לפחות על העמלקים הפנימיים שלנו, על אותם עמלקים שכל הזמן מדכאים אותנו, לוחצים אותנו ומעציבים אותנו.
57