פניך אבקש י״טPanekha Avakesh 19

א׳סיוון תשמ"ב, פרשת בהעלותך

ב׳שמירת הדיבור

ג׳בפרשת השבוע נאמר:
וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרֹן בְּמֹשֶׁה עַל אֹדוֹת הָאִשָּׁה הַכֻּשִׁית אֲשֶׁר לָקָח כִּי אִשָּׁה כֻשִׁית לָקָח. וַיֹּאמְרוּ הֲרַק אַךְ בְּמֹשֶׁה דִּבֶּר ה' הֲלֹא גַּם בָּנוּ דִבֵּר וַיִּשְׁמַע ה'. וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה... וַיֵּרֶד ה' בְּעַמּוּד עָנָן וַיַּעֲמֹד פֶּתַח הָאֹהֶל וַיִּקְרָא אַהֲרֹן וּמִרְיָם וַיֵּצְאוּ שְׁנֵיהֶם... וַיִּחַר אַף ה' בָּם וַיֵּלַךְ. וְהֶעָנָן סָר מֵעַל הָאֹהֶל וְהִנֵּה מִרְיָם מְצֹרַעַת כַּשָּׁלֶג (במדבר יב א-י).

ד׳ובספר דברים (כד ח-ט) נאמר:
הִשָּׁמֶר בְּנֶגַע הַצָּרַעַת לִשְׁמֹר מְאֹד וְלַעֲשׂוֹת כְּכֹל אֲשֶׁר יוֹרוּ אֶתְכֶם הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִם תִּשְׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת. זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה ה' אֱלֹהֶיךָ לְמִרְיָם בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם.

ה׳והרמב"ן מפרש (דברים כד ט):
ולפי דעתי שהיא מצות עשה ממש... ופירושה כי אצלם: השמר בנגע הצרעת - מנגע הצרעת, לשמר מאד - שלא תבואך... ומכאן נראה שרבותינו יעשו אותה מצוה... אזהרה גדולה בו להימנע ממנו בין בגלוי בין בסתר.

ו׳יותר מכך: לפי דעת הרמב''ן (שם), יש מצוות עשה שתהא מזכיר... בפה תמיד את העונש הגדול שנענשה מרים על ידי ה' על שדיברה לשון הרע. ה'מגן-אברהם' (או"ח, סימן ס, ס"ק ב) אומר בשם המקובלים שכשאומרים את התיבות להודות לך בברכת 'אהבת עולם' צריך לכוון שהפה נועד להודות ולהלל לה', ולא לדבר לשון הרע, ובזה יזכור את מעשה מרים ויקיים מצוות עשה.¹לפי כמה דעות יוצאים ידי חובת הזכירה פעם בשנה, כשקוראים פרשה זו בתורה. גם ה'חפץ-חיים' מזכיר את הפסוק הִשָּׁמֶר בְּנֶגַע הַצָּרַעַת בין הלאווים שעובר אדם שמדבר לשון הרע.²ר' ישראל מאיר הכהן, חפץ חיים, ירושלים תשל"ב, פתיחה, לאווין אות ג, עמ' יב.

ז׳שֹׁמֵר פִּיו וּלְשׁוֹנוֹ שֹׁמֵר מִצָּרוֹת נַפְשׁוֹ (משלי כא כג), וכתוב במדרש (תנחומא, מצורע, ב): אל תקרי מִצָּרוֹת אלא מצרעת נפשו. מי ששומר פיו ולשונו שומר את נפשו מצרעת, ומי שמדבר לשון הרע נענש בצרעת. כך אומרת הגמרא בערכין (טו ע"ב):
אמר ר' יוחנן משום ר' יוסי בן זימרא: כל המספר לשון הרע נגעים באין עליו... אמר ריש לקיש: מאי דכתיב זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְּצֹרָע? - זאת תהיה תורתו של מוציא שם רע.

ח׳וכך כותב גם הרמב"ם בסוף הלכות טומאת צרעת (טז י):
וזה השינוי האמור בבגדים ובבתים שקראתו תורה צרעת... אינו ממנהגו של עולם אלא אות ופלא היה בישראל כדי להזהירן מלשון הרע, שהמספר בלשון הרע... משתנה עורו ויצטרע ויהיה מובדל ומפורסם לבדו עד שלא יתעסק בשיחת הרשעים שהוא הליצנות ולשון הרע, ועל עניין זה מזהיר בתורה ואומר: השמר בנגע הצרעת, זכור את אשר עשה ה' אלקיך למרים בדרך. הרי הוא אומר: התבוננו מה אירע למרים הנביאה, שדיברה באחיה שהיתה גדולה ממנו בשנים וגידלתו על ברכיה וסיכנה בעצמה להצילו מן הים, והיא לא דיברה בגנותו אלא טעתה שהשוותו לשאר נביאים... ואף על פי כן מיד נענשה בצרעת, קל וחומר לבני אדם הרשעים הטפשים, שמרבים לדבר גדולות ונפלאות. לפיכך ראוי למי שרוצה לכווין אורחותיו להתרחק מישיבתן ומלדבר עמהן כדי שלא יתפס אדם ברשת רשעים וסכלותם... והרי הוא אומר: שתו בשמים פיהם ולשונם תהלך בארץ - מי גרם להם לשית בשמים פיהם? לשונם, שהלכה תחילה בארץ. זו היא שיחת הרשעים, שגורמת להן ישיבת קרנות וישיבת כנסיות של עמי הארץ וישיבת בתי משתאות עם שותי שכר, אבל שיחת כשרי ישראל אינה אלא בדברי תורה וחכמה...

ט׳יש הבדל בין שיחת כשרי ישראל לבין שיחת יושבי קרנות. בן תורה, תלמיד חכם, אינו אחד מהחבר'ה, שכל הזמן יושב, מלהג, מתלוצץ ומרחיב פיו על עולם ומלואו. הדברים שלו, כמו שהרמב"ם מתאר, רציניים, ההופעה שלו מאופקת, עסקו בחוכמה, בדברים ש'למעלה מהשמש'. הוא בורח מהזילות ומהחולין שבדברים הבטלים משום שמה שמתחיל בדברים בטלים מסתיים בדברים אסורים ולמעלה מזה.

י׳מדוע נענש מדבר לשון הרע דווקא בצרעת? הרמב"ם מסביר בפירוש המשניות (נגעים יב ה): שהצרעת הזו האמורה בתורה אמרו שאינה אלא עונש לבעל לשון הרע כדי שיפרוש מבני אדם וינוחו מנזקי לשונו. מקורו בגמרא בערכין (טז ע"ב):
בעא מיניה רבי שמואל בר נדב... מה נשתנה מצורע, שאמרה תורה: בָּדָד יֵשֵׁב מִחוּץ לַמַּחֲנֶה מוֹשָׁבוֹ? הוא הבדיל בין איש לאשתו, בין איש לרעהו, לפיכך אמרה תורה: בָּדָד יֵשֵׁב.

י״אחטא לשון הרע הוא חטא חברתי, ולכן עונשו נידוי חברתי. תפקיד הלשון הוא לחבר בין בני האדם, לקשר בין איש לרעהו. אותו אדם השתמש בלשון למטרה הפוכה - להבדיל בין איש לרעהו. באמצעות הלשון אדם יכול להתגבר על בדידותו, להתקשר לנפש אחרת, לשבור את קליפת הניכור שעוטפת אותו, אבל הוא סיכסך בין אנשים, ועל כן עונשו צרעת.

י״בהלשון והעור
העור הוא הקליפה של האדם, הלבוש שלו. העור מצטרע ונטמא כתוצאה מחטא הלשון. יש הבדל בין הלשון לבין העור. הלשון מכוסה, היא נמצאת בפנים, בתוך הפה. לפי המהר"ל, תפקיד הלשון והדיבור הוא לקשר את הרוחני לגשמי. יש ללשון תפקיד של הבעה, של גילום הרוחני במושגים ובמילים גשמיות. הדיבור מוגדר בספרים כחלק הרוחני הנמוך ביותר, "מלכות פה".³עיין הקדמת תיקוני זוהר ("פתח אליהו"). והשווה תקנת השבין, טו, עה ע"א. לדיבור יש צד גשמי – אותו רטט שהלשון ושאר איברי הדיבור יוצרים באוויר - אבל הדיבור מלא גם בתודעה, יש לו מובן. במילים שאני אומר נמצאת ההבנה שלי. אינני חושב ואחר כך מדבר, אלא המחשבה עצמה היא הדיבור.

י״גכך מסביר המהר"ל:
אמר רבי יוחנן משום רבי יוסי בן זמרא: מאי דכתיב: מה יתן לך ומה יוסיף לך לשון רמיה, אמר הקב"ה ללשון: כל איבריו של אדם זקופים ואתה שוכב, כל איבריו של אדם מבחוץ ואתה מבפנים, ולא עוד, אלא שהקפתי לך שתי חומות, אחת של עצם ואחת של בשר, מה יתן לך ומה יוסיף לך לשון רמיה... יש לך לדעת כי דברי חכמים עמוקים, כי הלשון הזה שהוא מיוחד להוציא הדיבור ממנו וזהו עצם הלשון, ולדבר זה הוא מיוחד להוציא הדיבור אל זולתו, ודבר זה לא תמצא בשום איבר, שאין איבר אחד נברא שיוציא הדבר לזולתו מן הנסתר אל הגלוי... כי הלשון מוציא הדיבור אל הפועל (נתיבות עולם, נתיב הלשון, פרק ג).

י״דהלשון מכוסה, כי תפקידה לקשר את הרוחני אל הגשמי.

ט״והגמרא ביומא (מד ע"א) אומרת:
תני רבי חנניא: למדנו לקטורת שמכפרת, שנאמר: וַיִּתֵּן אֶת הַקְּטֹרֶת וַיְכַפֵּר עַל הָעָם, ותנא דבי רבי ישמעאל: על מה קטורת מכפרת? על לשון הרע - יבא דבר שבחשאי ויכפר על מעשה חשאי.

ט״זאבל בגמרא בזבחים (פח ע"ב) שנינו איפכא: מעיל מכפר על לשון הרע. מנין? א"ר חנינא: יבא דבר שבקול ויכפר על קול הרע.

י״זהרי שיש כאן סתירה: על פי הגמרא ביומא, הדבר שמכפר על לשון הרע הוא הקטורת, העבודה שבחשאי, וְכָל אָדָם לֹא יִהְיֶה בְּאֹהֶל מוֹעֵד (ויקרא טז יז), עבודה שהיא לפני ולפנים, עבודה של הנשמה, של הריח שהנשמה נהנית ממנו; ולעומת זאת, לפי הגמרא בזבחים, מה שמכפר הוא דווקא המעיל, הלבוש החיצוני - פַּעֲמֹן זָהָב וְרִמּוֹן... וְנִשְׁמַע קוֹלוֹ בְּבֹאוֹ אֶל הַקֹּדֶשׁ לִפְנֵי ה' וּבְצֵאתוֹ וְלֹא יָמוּת (שמות כח לד-לה). מצד אחד הקטורת, העבודה שבחשאי, ומצד שני הפעמון, הקול.

י״חזיקתה כפולת הפנים של הלשון מביאה לכך. הלשון היא ההבעה החיצונית של הפנימיות, של הנשמה, ולכן מכפרת עליה גם הקטורת, שבחשאי, וגם קול הפעמון של המעיל, שבחוץ. בדומה לכך, העונש על הלשון הפנימית, על חטא לשון הרע, הוא דווקא בצרעת הפורחת בעור, שהוא הלבוש, הקליפה החיצונית של האדם.

י״טחיות הדיבור
וזה לשון ה'שפת אמת':
שמצוה לזכור תמיד עונש לשון הרע. כדאיתא לכווין במאמר להודות לך, הפה לא נברא אלא להודות. ובאמת הפה הוא פיהן של בני ישראל, שנבראו רק להעיד על הבורא יתברך, כדכתיב: עם זו יצרתי כו'. וזה עיקר הבריאה, כדכתיב: אדם אתם, וכתיב: וייצר ה' אלקים כו' ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה. אם כן הגוף הוא יצירה בפני עצמה, ורק שיש בו נשמת אלקי ממעל, שצריך האדם לעורר כח הנשמה שבו, והיינו דכתיב: לנפש חיה (שפת אמת, מצורע, תרמ"ט).

כ׳הכוח של הדיבור הוא הכוח לתת חיים לגוף. הגוף בפני עצמו הוא אטום, הוא מת, ומה שנותן לאדם את החיות שלו הוא הדיבור. וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה (בראשית ב ז) - לרוח ממללא (אונקלוס, שם).

כ״אמהו אותו דיבור? להודות לך. ככל שאדם מתרכז בהודאה לקב"ה, ככל שאדם מתרכז בדיבור האמיתי, כך הוא יותר חי. ככל שהדיבור יותר אמיתי, יותר עמוק, יותר מקרב את האדם לקב"ה, כך הופך אותו גוף להיות לנפש חיה, מתמלא בחיוניות, מתמלא בהתלהבות.
לכן מי שחפץ ומשתוקק אל החיים צריך לשמור הפה. ועל ידי לשון הרע בא נגע, סגירו, דהיינו, שהגוף מכסה הארת הנשמה שבקרבו. והרי הוא כמת (שפת אמת, שם).

כ״בחיוניותו של האדם זורמת בדיבורו. מי שמפזר את אותה חיוניות בדברים אסורים או בטלים סופו מוות. מִי הָאִישׁ הֶחָפֵץ חַיִּים... נְצֹר לְשׁוֹנְךָ מֵרָע (תהלים לד יג-יד). השתקן אוצר את כוח החיים שבקרבו, וחז"ל שיבחו את אותם אנשים כבדי לשון, עמוקי מבע וביישנים. כשאותם שתקנים מדברים, הדיבור שלהם הוא דיבור. הפטפטן שוקע בצד הגשמי של הדיבור. דיבורו מתנתק מהמקור, מהצד העמוק והחי. מילותיו קלילות, צחקניות, מילים פורחות. הן לא מילים עם חיוניות, עם עוצמה.

כ״גכך לשון הרב באורות הקודש (חלק ג, עמ' רעט):
הדברים הבטלים יונקים את חיותם מרוח חלש ורפה, מרוח מדולדל ומותהה, וכשמדברים אותם מעלים את הרוח העכור והמכוער הזה, ומזהמים בו את הנפש ואויר העולם מתאפל.

כ״דובניסוח מהר"לי: ללשון יש שתי פנים - הצד הרוחני והצד הגשמי. הפטפטן, כך אומר המהר"ל, מתקשר לצד הגשמי: כי כאשר מרבה דברים העיקר אצלו הנפש המדברת.⁴נתיבות עולם, נתיב השתיקה, פרק א, עמ' צז. המהר"ל מבחין בין הנפש המדברת לנפש השכלית. השכל עצמו – "השכל הנבדל", בלשון המהר"ל - הוא מחשבה חסרת מילים. זאת המחשבה עצמה, הרעיון עוד לפני שהתגשם במערכת מילים ומושגים. אחרי שמביעים את הרעיון במערכת של מילים ומושגים, אותו רעיון מתלבש, נוצר לו גוף, יש לו גשמיות.

כ״הכאשר אדם מרבה דברים, הוא מתקשר לצד הגשמי של הדיבור. הוא שוכח את התוכן הפנימי של הדברים, את אותה נקודה חיה שיש בדיבור, ומתקשר לחיצוניות, ל'קליפתיות' שבדברים. וכך כותב המהר"ל על המשנה וכל המרבה דברים מביא חטא (אבות פ"א מי"ז):
כי כאשר מרבה דברים, העיקר אצלו הנפש המדברת, אשר נפש המדברת יש לו צירוף וחיבור אל החומר ואינו נבדל לגמרי, ולכך מרבה דברים יותר מדאי. כי אין שכל שלו נבדל מן החומרי. אבל כאשר מונע הדיבור, שאז מורה שהשכל שלו אינו מוטבע בחומר רק נבדל ממנו, ולפיכך אינו מדבר הרבה, כי השכל הנבדל אצלו עיקר (נתיב השתיקה, שם).

כ״והשותק חי. הוא אינו חי בתוך המילים, אלא בצד הרוחני הפנימי. הפטפטן טובע בים של מילים, כל המציאות שלו היא מציאות גשמית. הוא חי במילים ולא במציאות החיה, הוא אינו מדבר מתוך נפש חיה, כל שכן בעל לשון הרע, שהמילים שלו רעות, שליליות, מילים של צרות עין.

כ״זוכך אומר הרב:
על כן בורחים כל המעמיקים בקדושה מכל דיבור של בטלה, אפילו ממילה אחת. ובזה הם זוכים לאור הגנוז המלא חיים, וכל דבריהם כגחלי אש (אורות הקודש, שם).

כ״חדבּר מעט ומתוך שיקול דעת, מתוך תשומת לב ומתוך שתיקה פנימית לקדושה, ואז המילים שלך יהפכו לגחלי אש, יקבלו בהירות, אז תבין מה אתה אומר. המילים שלך תהיינה מילים אמיתיות, מילים חמות שיוצאות מהלב ומקשרות לב ללב, ולא כאותן מילים בדחניות שכל תפקידן להסתיר ולהחביא איש מרעהו, והן אלה שמטמאות את הנפש.

כ״טברית המילה וברית הלשון
נעמיק יותר בפרשה: וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרֹן בְּמֹשֶׁה עַל אֹדוֹת הָאִשָּׁה הַכֻּשִׁית אֲשֶׁר לָקָח כִּי אִשָּׁה כֻשִׁית לָקָח, ופירש רש"י: שפרש משה מן האשה... כִּי אִשָּׁה כֻשִׁית לָקָח ועתה גרשה. ואילו מרים ואהרן אמרו: הֲרַק אַךְ בְּמֹשֶׁה דִּבֶּר ה' הֲלֹא גַּם בָּנוּ דִבֵּר, ופירש רש"י: ולא פירשנו מדרך ארץ.

ל׳משה פרש מן האשה, ועל כך אהרן ומרים דיברו בו לשון הרע. הכוח של אהרן ומרים הוא בדיבור, אבל משה הוא כבד פה וכבד לשון. כפי שמסביר המהר"ל, משה היה רוחני לגמרי. על הפסוק כִּי מִן הַמַּיִם מְשִׁיתִהוּ (שמות ב י) אומר המהר"ל שהמים מציינים את החומר הבסיסי, החומר ההיולי.⁵גבורות ה', פרק יח; תפארת ישראל, פרק כא. משה נמשה לגמרי מן החומריות, הוא לא קשור לעולם המעשי, הוא לא יכול לדבר.

ל״אאהרן הוא הנביא, הוא המדבר. מרים גם כן נביאה, 'פי הבאר' בספרים, 'שורש תורה שבעל פה'.⁶עיין, למשל, פרי צדיק, בלק, ב; שפת אמת, חוקת, תרל"ב; כי תצא, תרנ"ו. צאצאיהם של אהרן ומרים נמשכים אחריהם - זרע הכהונה וזרע מלכות בית דוד, ואילו משה פרש מן האשה ובניו לא נמשכים אחריו. למשה אין המשך, הוא תופעה חד-פעמית.

ל״במצד אחד, שתיקתו של משה, ומצד שני, פרישתו מן האשה. אהרן ומרים חולקים על השיטה הזאת. השלמות, לפי דעתם, היא דווקא בקשר עם הגשמי. אבל משה הוא תופעה יוצאת דופן, חריגה, פֶּה אֶל פֶּה אֲדַבֶּר בּוֹ וּמַרְאֶה וְלֹא בְחִידֹת (במדבר יב ח).

ל״גיש כאן שתיקה ופרישות, ברית הלשון וברית המעור - ברית המילה. בספרי ח"ן כתוב ששתי הבריתות מכוונות זו כנגד זו.⁷עיין, למשל, ספר יצירה, פרק א; ר' משה קורדוברו, פרדס רימונים, שער א, פרק א. נדרים - כוח הפה - סייג לפרישות (אבות פ"ג מי"ג). הרואה סוטה בקלקולה - הרואה את חטא הברית - יזיר עצמו מן היין (סוטה ב ע"א). נזירות והפלאה.

ל״דעל הקשר בין שמירת הברית לשמירת הלשון כותב הרב:
המחשבה היא ההתגלות הנצחית אשר לאדם, שבהדיבור היא מתגלה והיא נובעת בדרך ישרה מצד הנצחי אשר בנטיה המינית, ביסוד התולדתי אשר לו בערך חייו.

ל״ההמחשבה מגלה לאדם את הערכים הנצחיים שלו, והיא באה לידי ביטוי בדיבור. הרב נסמך על ספרי קבלה ורומז שמקורה של המחשבה במידת היסוד, שהיא מידת הברית, והיא משפיעה על מידת המלכות, מלכות פה, הדיבור. הצד הנצחי אשר בנטיה המינית הוא זה שמשפיע על המחשבה והדיבור.
ומובן הדבר, שכפי הערך אשר המחשבה האצילית בטהרתה תופיע באורה על כוח המילולי של האדם, יבוסס ביותר עז החיים היסודי אשר בנטיה המינית שלו על הבסיס היותר אציל וחסון שבקדושה העליונה, והאור הפנימי של החיים בכל עוזו יזרח בכוח הדיבור, ותגזר אמר ויקם לך ועל דרכיך נגה אור (אורות הקודש ג, עמ' רצו).

ל״והנטייה המינית, עוז החיים של האדם, מושפעת מהדיבור. ככל שהדיבורים של האדם יהיו יותר קדושים, יותר אציליים, יותר טהורים, עוז החיים יבוסס יותר על בסיס אציל וחסון שבקדושה העליונה.

ל״זפרי האדם
את הפסוק שהרב מביא (איוב כב כח) דורשת הגמרא בתענית (כג ע"א) על חוני המעגל:
תנו רבנן: מה שלחו בני לשכת הגזית לחוני המעגל: וְתִגְזַר אֹמֶר וְיָקָם לָךְ וְעַל דְּרָכֶיךָ נָגַהּ אוֹר. וְתִגְזַר אֹמֶר - אתה גזרת מלמטה, והקדוש ברוך הוא מקיים מאמרך מלמעלה.

ל״חלחוני המעגל היה כוח הפה. מה שהוא דיבר - התקיים. הגמרא מביאה בהמשך את הסיפור הידוע על חוני המעגל שישן שבעים שנה ופגישתו עם האיש שנטע את עץ החרוב, סיפור בו יש דאגה לנצחיות, לבנים.

ל״טיש בסיפור הזה לקח עצום: חוני רואה יהודי, אולי זקן, נוטע חרוב בארץ ישראל. למי אתה נוטע? שואל חוני. האם טירוף הזקנה שבך אמנם משלה אותך שתחיה הרבה שנים ותוכל לאכול מאותם חרובים? אבל האיש נוטע את העץ. כשהעץ יישא פירות, הוא כבר מזמן יחזור לאדמה שממנה לוקח. גופו יתפורר, אבל רוחו, פרי מעשיו, יוסיפו ללבלב מדי שנה באותם פירות חרוב. הנכדים, הילדים שמשחקים בין רגליו, יהיו אלה שייהנו מאותם פירות, ובמתק החרוב שירגישו יתגלגל משהו מחסידותו של אותו יהודי.

מ׳אהבתו של האדם, חמלתו על ילדיו ונתינתו החסודה מוכיחים לנו כאלף עדים שסך הכל של חייו לא מסתיים בגופו שלו, באותם מאוויים וצרכים שמתרוצצים בו. נצחיותו גדולה ממנו, ובנתינתו טמונה נצחיותו, והוא מוכן להקריב את הכל למען אותה נתינה.

מ״אזה שורשה של אותה נטייה מינית של אהבה והתקשרות - השאיפה של הנצחיות שהרב מדבר עליה. הרב מסביר שהנטייה הזאת חזקה מהקיום הפרטי של האדם. יש אומרים שזו נטייה אגואיסטית - רצון ליורש, הנצחת האדם את עצמו בצאצאיו. אך לא כך - הנצחת עצמו היא דווקא בביטולו דרך הפיכתו לגשר באותו זרם חיים נצחי שרק עובר דרכו, זורם מעליו, ומשמעות קיומו אינה אלא בהיותו חלק מאותו זרם, טבעת בשרשרת הדורות.

מ״בעם זאת, אותה נטייה צריכה להיות הרמונית. היא צריכה להיות מאוזנת, ובעיקר נשלטת; וגם הדיבור צריך להיות שקול, מדוד, מאוזן ונשלט.

מ״גאדם מוליד ילדים ומלמד תלמידים. מילותיו, רעיונותיו ותמצית נשמתו נזרעים בנפשות תלמידיו, שם הם מכים שורש, שם הם גדלים, הולכים ומשפיעים. כמוהם כהולדה הפיזית של האדם - רצונו של האדם לגלם את עצמו במילותיו, ביצירה הרוחנית, כמוהו כרצונו להתגלם ולהמשיך את קיומו, את נצחיותו, בילדיו.

מ״דוכך לשון המהר"ל:
כי הלשון נחשב כמו פרי האדם, שכן ייקרא הלשון ניב שפתים (ישעיהו נז), מלשון תנובות שדי, וכך פירש הראב"ע בפרשת וארא על ואהרן אחיך יהיה נביאך, שהוא מלשון עוד ינובון בשיבה... ויש לך לדעת כי האדם כמו עץ השדה והדבור הוא פרי שלו, ודבר זה בארנו במקומות הרבה (נתיב השתיקה, פרק א, עמ' ק).

מ״ההדיבור הוא הפרי הרוחני של האדם כשם שהילדים הם הפרי הגשמי שלו. וכעין זה כתב ר' נחמן מברסלב שכל אדם צריך שיהיו לו בנים ותלמידים, וחייב הוא לדאוג שיגיעו לא יהיה לריק ועמלו לא יהיה לבהלה.⁸עיין ליקוטי מוהר"ן ב, ז; שם, סח.

מ״ושתיקה, ענווה וצניעות
שמירת הלשון היא סימן לשמירת הברית. כך מצאנו בגמרא בקידושין (עא ע"ב): אמר רב: שתיקותיה דבבל היינו יחוסא, ומסביר הרמב"ם שהשתיקה היא סימן לייחוס.⁹פירוש המשנה, אבות פ"ב מי"ז.

מ״זמה, באמת, הקשר בין הדברים? גם כאן המהר"ל הוא לנו לעיניים:
והטעם הזה כי מיעוט דברים מורה על צניעות, כמו שאמרו על שאול: ואת דבר המלוכה לא הגיד. אמרו במגילה: בשכר צניעות שהיה בשאול זכה ויצאה ממנו אסתר... כי מיעוט גילוי הדברים מורה על צניעות, כמו שהוא לשון צנוע. וכבר בארנו בנתיב הצניעות כי הוא גורם להוליד בנים קדושים... ולפיכך, מיעוט הדיבור שהוא צניעות מורה על יחוס, כי זה עניין היחוס, שנולד מן הצנועים (נתיב השתיקה, שם).

מ״חהצניעות הרוחנית היא שתיקה. כשם שחוסר צניעות גשמית מתבטא באדם שמגלה את גופו, כך גם חוסר צניעות רוחנית מתבטא באדם פטפטן, אדם שמדבר יותר מדי.

מ״טאדם חייב להיות מופנם, לשמור על לשונו, לא לפטפט כל הזמן. חטא של דברים בטלים הוא חטא נגד המציאות עצמה, הוא חטא נגד כוח החיים שהמציאות נתנה לי ואני מבזבז אותו, זורה אותו לרוח ומביא לדלדול החיים, לצרעת הנפש. הלשון היא פרי האדם. האדם צריך לדאוג שהפירות שלו יהיו טובים ולא, חלילה, פירות בוסר.

נ׳וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָו מְאֹד. יש קשר בין ענווה לבין דיבור. משה, שהיה כבד פה ופרש מן האשה, היה גם ענו.¹⁰ה'חפץ-חיים' הקדיש פרק שלם בשמירת הלשון (שער ב, פרק יד) לקשר בין גאווה ללשון הרע. לדבריו, זהו הגורם המרכזי ללשון הרע. ואמרו בגמרא בערכין (טו ע"ב):
אמר רבי חמא בר' חנינא: מה תקנתו של מספרי לשון הרע? אם תלמיד חכם הוא, יעסוק בתורה, שנאמר: מַרְפֵּא לָשוֹן עֵץ חַיִּים, ואין לשון אלא לשון הרע... ואין עץ אלא תורה... ואם עם הארץ הוא, ישפיל דעתו, שנאמר: וְסֶלֶף בָּהּ שֶׁבֶר בְּרוּחַ.

נ״אהרי שהתורה היא מרפא ללשון הרע. אתה מרגיש צורך לדבר? תדבר את זה בתורה.

נ״במהי הסיבה לכך? למה התורה והענווה מתקנות את חטא הלשון? מסביר המהר"ל שהסיבה היא שהתורה והענווה הן המקור של הלשון. על פי דרכו, תפקידה של הלשון לבטא משהו יותר ראשוני - את התורה או את הענווה:
כי התורה מדריגתה ומעלתה עוד יותר על הלשון. כי התורה היא שכלי לגמרי, ועל ידי השכל של תורה שהיא למעלה מן הלשון, שהוא השכל הדברי בלבד, חוזר אל מקומו... ואם עם הארץ הוא, ישפיל דעתו. הנה השפלות והענוה היא עוד מעלה עליונה, וכן אמר מה שעשתה החכמה עטרה לראשה עשתה ענוה עקב לסוליתה... וכן הענוה היא גם כן מדריגה העליונה על הלשון, ששומרת האדם שלא יבוא לידי לשון הרע ויהיה נכרת מן ה' יתברך (נתיב הלשון, פרק ו, עמ' עה).

נ״גבתנחומא פרשת צו (יג) יש מדרש מאוד מעניין. לכאורה, אנחנו מבינים שמשה לא עונה לאהרן ומרים, אבל חכמים דרשו:
דבר אחר: עָנָו מְאֹד - מלשון עונה. כלומר, שאם היה שומע אלו הדברים, יודע היה לענות ולהשיב טענות כנגדן.

נ״דדווקא הענווה נותנת למשה את הכוח לענות. אך לכאורה, הענווה מבטאת את השתיקה, את חוסר התגובה? בעלי המוסר מסבירים, שהענווה גדולה יותר דווקא כאשר האדם עונה:
מה מאד עמקו דברי חז"ל... שמשה העניו מכל האדם ידע לקלוע ולענות בקיצור נמרץ ותמציתי למתקיפיו, בענייה זו התבטאה מדת הענוה במדרגה העילאית והנעלה ביותר. כי העניו השתקן ההחלטי העושה את עצמו כאילם גמור אף על פי שמפליא לעשות ששומע חרפתו ואינו משיב, מכל מקום הרי בזה ניכר שהוא עניו וכולם מקלסים אותו על גבורתו וענותנותו... אמנם ענוה כזו גדולה היא ומקולסת ומשובחת... אבל יש והעניו זוכה לשמוע מהמסובים דברי קילוס על מידתו זו. והוא שוב שותק ונהנה בקרבו, אבל איננה מידת הענוה השלמה. הענוה השלמה היא כשהנעלב עונה מלים ספורות, מדוייקות ומדודות. ולכאורה כאילו נראה כאילו גם הוא נוטה מעט לריב... ובזה מסיר... את רושם מדרגתו העליונה... והוא נשאר בלי כל אהדה מצד המשקיפים בריב שבינו ובין זולתו.¹¹מ' יבגי (עורך), חכמת המצפון ג, בני ברק תשל"ו, עמ' עב-עג (בשם ר' חיים זייציק).

נ״האצל המהר"ל מצאנו העמקה נוספת. הענווה היא המקור של הדיבור כי הענווה היא השתיקה העליונה. רק מי שיודע לשתוק - וזוהי מדרגתו של משה כבד הפה וכבד הלשון, שאינו שייך למדרגת הדיבור ולמדרגת ההולדה - יודע בסופו של דבר לענות לעניין.

נ״ומי שחטא וחילל את לשונו יתקנה בשתיקה ובענווה. מענווה ושתיקה יצמחו לו דיבורים חדשים, דיבורים כגחלי אש. ענווה שתחילתה שתיקה סופה ענייה. התיקון של הפטפטנות הוא לחזור לאותה ענווה שבשתיקה. הגאוותן תמיד צריך להגיב - בפיו או במחשבתו. הענו לא מרגיש צורך להגיב. כאשר הוא שותק, הוא רואה ומבין; כאשר הוא שותק, הוא באמת יודע לענות לעניין.¹²חשוב להדגיש: שמירת הלשון היא כלל מוסד לכל עבודה פנימית והתפתחות של האישיות.
יש כאן עבודה כפולה: בכיוון השתיקה - חז"ל, כאמור, שיבחו את השתקנים; ובכיוון הדיבור והשליטה עליו - יש לדבר מתוך שיקול דעת ותשומת לב, ולא דברים בטלים, אלא דברים שמשקפים מציאות, קונסטרוקטיביים.
כך גם שמירת הברית קשורה לשמירת העיניים, והתיקון הוא דרך השתיקה והענווה, משום שהגאווה - המחשבה שהכל מגיע לי - היא השדה שעליו צומחים כל המחשבות והיצרים הרעים.

נ״זוְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה.