פניך אבקש כ׳Panekha Avakesh 20

א׳פרשת קורח, תשמ"ב, מלחמת שלום הגליל

ב׳אפך כמגדל הלבנון^*הדרשה נאמרה כשבוע וחצי לאחר פרוץ מלחמת שלום הגליל. סיכום של הדרשה נדפס על ידי אהוד לנציצקי (לב ארי) בתוך: אל מחוץ לחומות – עלון לבני הישיבה המשרתים בצה"ל, סז, תמוז תשמ"ב.

ג׳אַפֵּךְ כְּמִגְדַּל הַלְּבָנוֹן צוֹפֶה פְּנֵי דַמָּשֶׂק (שיר השירים ז ה). כמו המגדל של הלבנון - מגדל גבוה, זקוף, מחוטב - כך אפה של כנסת ישראל. ביטוי זה הוא כמו הביטוי העממי על בעל גאווה - 'הולך עם האף בשמים'.

ד׳אַפֵּךְ כְּמִגְדַּל הַלְּבָנוֹן צוֹפֶה פְּנֵי דַמָּשֶׂק. האף הגאה של כנסת ישראל צופה ומביט מהלבנון אל דמשק. מה הוא מחפש שם?

ה׳אמרו חז"ל במדרש שיר השירים:
צוֹפֶה פְּנֵי דַמָּשֶׂק - אמר רבי יוחנן: עתידה ירושלים שתהא מגעת עד שערי דמשק, שנאמר: מַשָּׂא דְבַר ה' בְּאֶרֶץ חַדְרָךְ, מהו חדרך? ר' יהודה ור' נחמיה, רבי יהודה אמר: מקום הוא שנקרא חדרך, אמר לו ר' יוסי בן דורמסקית: העבודה שאני מדמשק ויש שם מקום ששמו חדרך.
רבי נחמיה אמר: זה מלך המשיח שהוא חד ורך - חד לאומות ורך לישראל.
דבר אחר: חדרך זה מלך המשיח, שעתיד להדריך כל באי העולם בתשובה לפני הקב"ה.
וְדַמֶּשֶׂק מְנֻחָתוֹ - וכי דמשק מנוחתו? והלא אין מנוחתו אלא בית המקדש, שנאמר: זֹאת מְנוּחָתִי עֲדֵי עַד? אמר לו: עתידה ירושלים להיות מתרחבת בכל צדדיה עד שתהא מגעת לשערי דמשק, וגליות באות ונינוחות תחתיה, לקיים מה שנאמר: וְדַמֶּשֶׂק מְנֻחָתוֹ, עד דמשק מנוחתו (שיר השירים רבה, ז ג).

ו׳וְדַמֶּשֶׂק מְנֻחָתוֹ: המנוחה תבוא בדמשק, והקדושה של ירושלים תתגשם בדמשק. על הפסוקים (זכריה ט א-ב): מַשָּׂא דְבַר ה' בְּאֶרֶץ חַדְרָךְ וְדַמֶּשֶׂק מְנֻחָתוֹ כִּי לַה' עֵין אָדָם וְכֹל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל. וְגַם חֲמָת תִּגְבָּל בָּהּ צֹר וְצִידוֹן כִּי חָכְמָה מְאֹד אומר המלבי''ם שלעתיד לבוא, דמשק וחמת וצור וצידון יהיה גבול ארץ ישראל לצד צפון.

ז׳עצי הלבנון וריח הניחוח
אַפֵּךְ כְּמִגְדַּל הַלְּבָנוֹן. האף הוא המקום שבו נתלית הנשמה של האדם, החיות שלו - כֹּל אֲשֶׁר נִשְׁמַת רוּחַ חַיִּים בְּאַפָּיו.¹בראשית ז כב; ועיין יומא פה ע"א. עבודת הריח, הקטורת, העבודה הפנימית של הכהן הגדול ביום הכיפורים, קשורה לאף: יָשִׂימוּ קְטוֹרָה בְּאַפֶּךָ (דברים לג י). הריח הוא דבר שהנשמה נהנית ממנו (ברכות מג ע"ב). כך גם דורשת הגמרא (סנהדרין נב ע"א) על הפסוק בפרשתנו: אֵת מַחְתּוֹת הַחַטָּאִים הָאֵלֶּה בְּנַפְשֹׁתָם - שנשמתן נשרפת וגוף קיים. מיתת הנשמה ולא מיתת הגוף. החטא של עדת קורח היה חטא של הנפש, חטא של עבודת הקטורת, ומשום כך גם מיתתם מיתת הנשמה.

ח׳באף נמצאת הנשמה, הפנימיות, תמצית החיות, אך לאף יש גם צורה חיצונית. צורתו החיצונית מבטאת את הגאווה שלו, שאותה הוא מקבל מן הלבנון, המציין מקום רם ומתנשא, כמו בפסוק וַתֹּאמֶר בְּרֹב רִכְבִּי אֲנִי עָלִיתִי מְרוֹם הָרִים יַרְכְּתֵי לְבָנוֹן (ישעיהו לז כד). כך הלבנון וכך גם הארזים שלו - כְּאֶרֶז בַּלְּבָנוֹן יִשְׂגֶּה (תהלים צב יג) - ודרשו חז"ל על עֵץ אֶרֶז וְאֵזוֹב (במדבר יט ו) שמי שמגביה את עצמו כארז ישפיל עצמו כתולעת;²עיין פסיקתא רבתי, יד; רש"י, ויקרא יד ד. הרי שהארז מציין את הגאווה.

ט׳מה, אם כן, עושה הארז במקדש? מסביר ה'שם-משמואל' (פרשת תרומה, תרע"ה):
במד"ר (פ' לה) א"ר חנינא: לא היה העולם ראוי להשתמש בארזים, אלא לא נבראו אלא בשביל המשכן ובשביל בית המקדש. והדברים צריכין פירוש, שאין אילן הארז יקר כל כך ואין בו כל כך שבח. ונראה לפרש על פי מה שאמרו ז"ל: לעולם יהיה אדם רך כקנה ואל יהי קשה כארז, וזה שרמזו שמידה זו לא היה העולם ראוי להשתמש בה, ומה תועלת יש בה, ולא נבראה אלא בשביל המשכן ובית המקדש... כי כל ענין משכן ובית המקדש הוא ענין התחזקות לידע שה' יתברך רוצה בעמו ישראל ובא לשכון כבוד בתוכם. ולדוגמא זו נצרך אילן ארז למשכן ומקדש, שהוא דבר קשה ויש לו קיום, מורה על התחזקות, שכל רוחות שבעולם לא יזיזוהו ממקומו.

י׳הרי שבשביל המקדש והמשכן היה צריך ארז מן הלבנון.

י״אשלמה הוא היחיד שבנה גם בירושלים וגם בלבנון: וְאֵת חֵשֶׁק שְׁלֹמֹה אֲשֶׁר חָשַׁק לִבְנוֹת בִּירוּשָׁלִַם וּבַלְּבָנוֹן (מלכים א, ט יט) - והלבנון, כבר פירשו חז"ל (יומא לט ע"ב), זה בית המקדש. אַפִּרְיוֹן עָשָׂה לוֹ הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה מֵעֲצֵי הַלְּבָנוֹן (שיר השירים ג ט): את האפריון, בית אהבתו, בית המקדש, מקום הדודים של כנסת ישראל והקב"ה, בונה שלמה דווקא מאותם עצים ששולח חירם מלך צור מן הלבנון. ולא דבר ריק הוא שהעצים לבניין הבית מגיעים מן הלבנון. הריח - ריח המקדש, ריח הקורבנות, ריח הקטורת, רֵיחַ נִיחוֹחַ - נחת רוח לפני, שאמרתי ונעשה רצוני (רש"י, שמות כט יח); והעצים - מן הלבנון. בתוך הבית נמצאים המגדים, וְעַל פְּתָחֵינוּ כָּל מְגָדִים (שיר השירים ז יד) - היופי והנשמתיות שבאהבה - ואילו החיצוניות של הבית היא מן הלבנון.

י״בחשק שלמה
וְאֵת חֵשֶׁק שְׁלֹמֹה אֲשֶׁר חָשַׁק לִבְנוֹת בִּירוּשָׁלִַם וּבַלְּבָנוֹן. לשלמה יש 'חשק' לבְנות, ורק בתקופתו היתה בנייה יהודית בלבנון. מה הסיבה לכך?

י״גמצב הממלכה בימי שלמה שונה ממצבה בימי דוד. דוד - כל ימיו מלחמות וקרב. באותן מלחמות הוא בונה את ממלכת ישראל, אבל את בית המקדש הוא לא זוכה להקים משום שהוא איש מלחמה (דברי הימים א, כב ח). שלמה המלך חי במציאות שונה לחלוטין: בימיו שורר שלום בארץ, ישנן עוצמה ורווחה כלכלית ומדינית, העושר והפאר מתגלגלים בראש כל חוצות. שלמה המלך לא נלחם, ואת ממלכתו הוא מבסס באמצעים אחרים, בכריתת בריתות ובנישואים לבנות מלכים.

י״דהשוני בין דוד לשלמה הרבה יותר עמוק. זהו שוני רוחני ונפשי. הדבקות של דוד המלך מתחלפת בחוכמה של שלמה, ושירת התהלים במשלי החוכמה.

ט״ולר' צדוק יש מהלך נפלא על שלמה,³עיין דובר צדק, עמ' 159 ואילך. ונזכיר רק את מקצת הדברים. לפיו, ישנה חוכמה וישנה נבואה. הנבואה היא הקול של הקב"ה, שמדבר אל האדם ומגלה לפניו את רצונו יתברך. הנבואה היא החלטית: בת קול, הלכה למשה מסיני. בנבואה אין מחלוקת, זה דבר אחד מוחלט, מסוים.

ט״זהחוכמה, לעומת זאת, טבעה תמיד לראות את היחסיות שבדברים, את ההיגיון והצידוק שבכל דבר. לשכל אין הנחות עצמיות, 'לית ליה מגרמיה כלום', הוא יכול לקשר כל דבר לכל דבר. את הנחותיו הוא צריך לקבל ממקום אחר. מכאן שהחכם הוא הרבה יותר גמיש, פחות נוקשה.

י״זהנבואה - בחינה של תורה - גבוהה מהחוכמה, מ'חוכמה תתאה', מהשכל. אבל השורש של החוכמה, 'חוכמה עילאה', גבוה יותר מן התורה, משום שבחוכמה העילאה מבין האדם את המציאות בכוליותה, בהגיונה האלוקי. הוא לא רק שומע את הציווי, הוא גם מבין את טעמו. הוא לא רק מאמין, הוא גם יודע. יש לו מודעות למה שהוא עושה. זו הדרגה של שלמה, שאמר: אני ארבה ולא אסור (סנהדרין כא ע"ב), משום שהוא לא ראה את ה'מחייב' בציווי, אלא בטעם שלו, בהבנה שלו. ברגע שהבין אותו, כבר ראה את עצמו פטור מלקיים אותו.

י״חאת הנגלות, אומר ר' צדוק, את ה'למעשה', קובעים על פי הנבואה, על פי התורה. לא שייכת כאן סטייה. אבל את הנסתרות, התוכן הפנימי האמיתי, קובעת החוכמה, משום שבחוכמה הגבוהה טמונה המודעות האמיתית. שם יש יותר מאשר בדבקות.

י״טזוהי תורתו של משיח, שכתוב עליה "מתיר אסורים", ודרשו "מתיר איסורים" משום שבתורתו של משיח אפשר למצוא ולהגשים בכל דבר ודבר את האלוקי, את ההתקרבות לקב"ה.⁴עיין שם, עמ' 182. שלמה המלך חשב שזכה לכך, ומכאן ה'חשק' שלו.

כ׳לשלמה יש התנהגות מפוארת. זאת תפיסה שונה לחלוטין מהתפיסה בימי דוד. דווקא בתענוגים שבה, בעוז והדר שלה, מתגשמת התכלית הדתית, המשיחית, יותר מבדבקות של דוד. הדברים האלו עמוקים ורחבים מִני ים, ואי אפשר לעמוד עליהם ועל משמעותם הרדיקלית מאוד על רגל אחת. הדבקות של דוד המלך מתחלפת בחוכמה. שירת תהלים - במשלי החוכמה. האופי הקנאי של הלוחם - דוד שמתנזר ממים בבית לחם (שמואל ב, כג טו-טז) - מתחלף ברווחה, בתענוגות של ממלכת שלמה.

כ״אלאדם הפרטי קשה לחיות בפאר ועושר ועם זאת להיות רוחני - קשה לעוצמה ולכוח לגור עם רוחניות אמיתית - וכך גם לאומה. אבל לפי ר' צדוק, דווקא זה האידיאל של המשיח. במקום קנאת ה' צבאות שבימי דוד ישנה מתירנות מסוימת בימי שלמה, הוא נושא נשים נוכריות, והמתירנות הזאת גוררת אחריה את אותם חטאים שסופם הריסת הממלכה.

כ״בגם החטאים של שלמה שונים מאלה של דוד המלך. דוד לא בוגד באלוקים. האיש הלוחם - היהודי שנאבק כל כך הרבה למען הקמת ממלכת היהודים - לא יכול לחטוא בחטא כזה. חטאיו הם מסוג אחר. הם חטאים של לוחם, חטאים של התאוות והיצרים שבאים בעקבות המלחמה. גם התשובה שלו היא תשובה נלהבת ונסערת כמו החטאים.

כ״גחטא של תרבות זרה קיים דווקא בימי שלמה. כשהלחץ נעלם, מופיעה ההתקרבות היתרה לעמים אחרים, לאלוהיהם ולבנותיהם.

כ״דהמלחמה - גאווה וסכנה
המלחמה הזאת, מלחמת שלום הגליל, לא באה כתגובה על איום מיידי. מטרותיה מדיניות - יצירת הסדר חדש, כיבוש כדי ליצור קלף מיקוח מדיני. אלה מושגים ומחשבות שלא מצאנו עד היום במלחמות המדינה. יש כאן תפיסה גלובלית של עוצמה, ונכונות להפעיל אותה ללא הססנות.

כ״היש כאן מלכות וגאווה וסכנה.

כ״וגאווה - משום שאנחנו מספיק חזקים ליזום, ולא רק להגיב. זה כבר סוג אחר של מלחמה, והיום רק מעט מאוד מדינות - גם חזקות ועצומות מאיתנו – מעזות לפעול באופן כזה.

כ״זסכנה - ראשית, סכנה פיזית, כיוון שאנחנו רחוקים מלהיות כאלו ועלולים לגלות חלילה שהסתבכנו יתר על המידה (ובכלל, המשיח עוד לא הגיע, אם כי אנחנו מצפים לו בכל יום שיבוא). שנית, סכנה רוחנית, הקיום הרוחני שלנו עלול להינזק קשות. אנחנו לא בנויים לתפיסה רחבה כזאת, תפיסה של שלמה. אנחנו בנויים לתפיסה של עַם שחי בצל השואה, שמתגונן כשיש סכנה לקיומו, של אזרחים שבשעת חירום יוצאים לחרף את נפשם ולהגן על מולדתם. כל התפיסה הרוחנית-יהודית העכשווית היא כזו. איננו צריכים לעשות אידיאליזציה של תפיסה כזו, אבל זה מצבנו הרוחני-היהודי. תפיסה אחרת עלולה להביא אותנו - ומביאה אותנו - לחטא של תרבות נוכרייה, לחטא של נשים זרות, לכֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי (דברים ח יז), לגאווה לאומית מזויפת, וחלילה, לאיזו צבאיות הרסנית.

כ״ח(זה נורא לחשוב שמדינת ישראל מצטיירת בעיני העולם כספקית נשק, כמדינה תוקפנית, מיליטריסטית. ודאי טוב בהרבה להיות תוקפן מלהיות קורבן, ואם נגזר על מישהו למות, אנחנו מאחלים את זה לאויבים הרשעים, אבל אנחנו רחוקים עדיין מלהיות האימפריה הגדולה של שלמה ומחוכמתו.)

כ״טלאומיות ואוניברסליות
לכאורה, יש לנו בעלי ברית בלבנון. האומנם?

ל׳הבעיה של היחס בין ישראל לעמים היא אחת השאלות הבסיסיות של המשיח בכלל. כבר במדרש שפתחנו בו מצאנו שתי דעות סותרות לכאורה: מצד אחד, חַדְרָךְ... חד לאומות ורך לישראל, ומצד שני, שעתיד להדריך כל באי העולם בתשובה. השאלה היא מהו היחס הנכון בין אוניברסליות ללאומיות. זו אחת השאלות הבסיסיות של המשיח והגאולה, וזו שאלה שקובעת במידה רבה את האופי הרוחני של עם ישראל.

ל״אר' צדוק מסביר ששלמה, שנושא נשים נוכריות, לא שוכח להתפלל שבית המקדש יהיה בית תפילה לכל העמים. תפיסת החוכמה שלו לא נוטה להיכנס למסגרות לאומיות, והוא לא יודע לשים את הקו הנכון בין החוכמה האוניברסלית, שטבעה להתפשט ולמצוא את הנכון והמוצדק בכל דבר, לבין הדבקות, שהיא המבדילה בין ישראל לאומות העולם. תפיסה כזאת רחבה, גלובלית, טבעה שתיצור יחס אחר לאומות העולם.

ל״בישראל, צור וארם
אני רוצה להתבונן במאורעות ולהשוות אותם לתנ"ך. התנ"ך הוא הדרך הטובה ביותר ללמוד את המציאות.

ל״געל הפסוק מָה הֶעָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר נָתַתָּה לִּי אָחִי (מלכים א, ט יג) אומר המדרש: בשעת טובתם של ישראל, אומות העולם מכחשים להם ועושים אותם כאלו הם אחין (ספרי דברים, שכב). כשטוב לישראל, כולם נעשים אחים לנו.

ל״דאת יחסי הידידות בין ישראל לצור מוצאים עוד בימי דוד, שלמה וחירם. יש ליחסים האלה גם השלכות רוחניות. חז"ל אמרו (מנחות קי ע"א): מצור ועד קרטיגני מכירין את ישראל ואת אביהם שבשמים. זה הצד החיובי שבדבר. אך יש גם השפעה שלילית - פולחן הבעל, אותו ארס שחדר אל עם ישראל דרך אִיזֶבֶל בַּת אֶתְבַּעַל מֶלֶךְ צִידֹנִים (מלכים א, טז לא) והרס את ממלכת ישראל, וחדר דרך בִּתה עתליה גם למלכות יהודה.

ל״המה אופיים של הצורים? אנחנו מוצאים בתנ"ך תיאורים מפורטים, בעיקר בפרקים המפורסמים ביחזקאל:
וְאָמַרְתָּ לְצוֹר הַיֹּשֶׁבֶת עַל מְבוֹאֹת יָם רֹכֶלֶת הָעַמִּים אֶל אִיִּים רַבִּים כֹּה אָמַר ה' אלהים צוֹר אַתְּ אָמַרְתְּ אֲנִי כְּלִילַת יֹפִי... חֲכָמַיִךְ צוֹר הָיוּ בָךְ... (יחזקאל כז ג–ח).

ל״וצור היא עיר מסחרית יפה, מהודרת. עיר של חוכמה. כך מתואר מלך צור בהמשך:
בֶּן אָדָם אֱמֹר לִנְגִיד צֹר כֹּה אָמַר ה' אלהים יַעַן גָּבַהּ לִבְּךָ וַתֹּאמֶר אֵל אָנִי מוֹשַׁב אֱלֹהִים יָשַׁבְתִּי בְּלֵב יַמִּים וְאַתָּה אָדָם וְלֹא אֵל וַתִּתֵּן לִבְּךָ כְּלֵב אֱלֹהִים. הִנֵּה חָכָם אַתָּה מִדָּנִיֵּאל כָּל סָתוּם לֹא עֲמָמוּךָ. בְּחָכְמָתְךָ וּבִתְבוּנָתְךָ עָשִׂיתָ לְּךָ חָיִל וַתַּעַשׂ זָהָב וָכֶסֶף בְּאוֹצְרוֹתֶיךָ. בְּרֹב חָכְמָתְךָ בִּרְכֻלָּתְךָ הִרְבִּיתָ חֵילֶךָ וַיִּגְבַּהּ לְבָבְךָ בְּחֵילֶךָ (יחזקאל כח ב-ה).

ל״זנגיד צור הוא חכם מחוכם, הוא 'עושה המון כסף'. הוא מדמה את עצמו לאלוהים ומתגאה.⁵גם נבוכדנצר חשב את עצמו לאלוהים, אבל גאוותו של נבוכדנצר היא מסוג אחר לגמרי: גאווה של כוח, של השתלטות על העולם, כפי שהוא מצויר גם בדברי חז"ל. נשים לב לסוג הגאווה שלו: הוא לא מתגאה משום כוחו ועוצמתו הצבאית, אלא משום זריזותו המסחרית. אנחנו מוצאים תיאור של צור כעיר עַלִּיזָה (ישעיהו כג ז). זו עיר תוססת, ממולחת ומצליחה, מרכז מסחרי עולמי. כל הדברים האלה, שמתאימים לצור, מזכירים את לבנון שלפני שנות השבעים, לפני שהשתלטו עליה הזרים.

ל״חאת היופי, הפאר והאסתטיקה מביאים הצורים, ושלמה מעלה אותם לקדושה. זוהי החוכמה האסתטית, הגאוותנית, של צור, שנצרכת לבניין הבית - אַפֵּךְ כְּמִגְדַּל הַלְּבָנוֹן.

ל״טכפי שראינו, חירם קורא לשלמה אָחִי בימי טובתו. הצורים אף פעם לא נלחמו ישירות בישראל. אופיים המסחרי הערמומי הוא כזה: הם לא נלחמים; אבל כשיש להם הזדמנות, הם תוקעים סכין בגב. רואים את זה בעמוס (א ט): עַל שְׁלֹשָׁה פִּשְׁעֵי צֹר וְעַל אַרְבָּעָה לֹא אֲשִׁיבֶנּוּ עַל הַסְגִּירָם גָּלוּת שְׁלֵמָה לֶאֱדוֹם וְלֹא זָכְרוּ בְּרִית אַחִים, וגם בתהלים (פג ח): פְּלֶשֶׁת עִם יֹשְׁבֵי צוֹר.

מ׳היחס בין ממלכת צור-הלבנונים וישראל שונה מאוד מהיחס בין ישראל וארם דמשק. עם הארמים - ובראשם הממלכה הארמית הראשית, ארם דמשק - נמצא עם ישראל בקונפליקט מתמשך. דוד נלחם בארמים ומתגבר עליהם. על אחד ה'שטנים' של שלמה נאמר: וַיָּקֶם אֱלֹהִים לוֹ שָׂטָן אֶת רְזוֹן בֶּן אֶלְיָדָע... וַיֵּלְכוּ דַמֶּשֶׂק וַיֵּשְׁבוּ בָהּ וַיִּמְלְכוּ בְּדַמָּשֶׂק. וַיְהִי שָׂטָן לְיִשְׂרָאֵל כָּל יְמֵי שְׁלֹמֹה (מלכים א, יא כג-כה). כאשר שלמה חוטא, דמשק מתגברת. אפשר לומר שתקופת המלכים רצופה מלחמות עם ארם, במיוחד בימי אחאב.

מ״אעַל שְׁלֹשָׁה פִּשְׁעֵי דַמֶּשֶׂק וְעַל אַרְבָּעָה לֹא אֲשִׁיבֶנּוּ עַל דּוּשָׁם בַּחֲרֻצוֹת הַבַּרְזֶל אֶת הַגִּלְעָד (עמוס א ג), ואילו הצורים רק הסגירו גָּלוּת שְׁלֵמָה.

מ״בבין העמים הגובלים בישראל - פרט למעצמות הגדולות - הארמים הם המתמידים, והם נלחמים בישראל יותר מכולם. גם במציאותם הם מערערים חזור וערער על ירושלים - שטנו של שלמה מייסד את ממלכת דמשק.

מ״גהלבנונים הם דוגמה לקשר בין ישראל לבין אומות העולם. הם תורמים מחוכמתם, מכישרונם ומגאוותם לבניין המקדש. הארמים הם ההפך מהם, הם אויבים ארסיים. לעתיד לבוא תתפשט ירושלים עד דמשק, עד לאותו מקום שעמו נלחמו כל הזמן.

מ״דדן וצור
נוסיף נדבך נוסף. את המשכן בונה בצלאל משבט יהודה עם אהליאב בן אחיסמך ממטה דן. כבר עמדו חז"ל על ההקבלה לבניין בית המקדש, שגם בו משתתף אדם משבט דן:
וְעַתָּה שָׁלַחְתִּי אִישׁ חָכָם יוֹדֵעַ בִּינָה לְחוּרָם אָבִי. בֶּן אִשָּׁה מִן בְּנוֹת דָּן וְאָבִיו אִישׁ צֹרִי יוֹדֵעַ לַעֲשׂוֹת בַּזָּהָב וּבַכֶּסֶף בַּנְּחֹשֶׁת בַּבַּרְזֶל בָּאֲבָנִים וּבָעֵצִים בָּאַרְגָּמָן בַּתְּכֵלֶת וּבַבּוּץ וּבַכַּרְמִיל וּלְפַתֵּחַ כָּל פִּתּוּחַ וְלַחְשֹׁב כָּל מַחֲשָׁבֶת אֲשֶׁר יִנָּתֶן לוֹ... (דברי הימים ב, ב יב-יג).

מ״הגם כאן אנו מוצאים השפעה צורית שחודרת לבית המקדש, והפעם דרך שבט דן, שמשתתף בבניין המקדש, כפי שהיה גם במשכן. לאִישׁ צֹרִי זה יש תפקיד חשוב - התפקיד של הבנייה המעשית, האמנותית, ששייך לשבט דן. אפשר לשער שהקשר הזה של הצורים עם שבט דן נוצר לאחר שחלק מהשבט עבר צפונה.

מ״ושבט דן היה בצפון הארץ, בדיוק כמו שהיה במסע המחנות. את היסוד של ה'צפון' אנחנו מכירים, ולא צריך להאריך בדברים.⁶עיין, למשל, סוכה נב ע"א, על "הצפוני" כיצר הרע. הסמל של שבט דן גם כן 'צפוני' - סמל הנחש: יְהִי דָן נָחָשׁ עֲלֵי דֶרֶךְ שְׁפִיפֹן עֲלֵי אֹרַח הַנֹּשֵׁךְ עִקְּבֵי סוּס וַיִּפֹּל רֹכְבוֹ אָחוֹר (בראשית מט יז). חז"ל דרשו את הפסוק על שמשון, שיעקב חשבו למשיח (בראשית רבה, צח יד) ושגם הוא הסתבך עם נשים נוכריות. השבט הגדול והבכיר, שבט יהודה, בונה עם הפחוּת שבשבטים, שבט דן. הכוח המעשי, האסתטי, הוא דווקא בשבט דן. גם צורת המלחמה של שבט דן היא כנחש ולא כאריה. הוא נלחם כנחש ערמומי, מלחמת גרילה, ולא מתקיף התקפה חזיתית כאריה. זה מתאים לאופי של שבט מעשי. כאמור, דרך שבט דן עוברת ההשפעה הצורית לישראל - יְפֵה נוֹף מְשׂוֹשׂ כָּל הָאָרֶץ הַר צִיּוֹן יַרְכְּתֵי צָפוֹן קִרְיַת מֶלֶךְ רָב (תהלים מח ג).

מ״זנויו של עולם
עבודת בית המקדש - עבודת הקורבנות, הפולחן, שירת הלויים - יש לה קשר הדוק ליופי, לנוי, לעבודה של הדמיון, כשהאלוקי חודר לתוכה. כך לשון הרב באורות הקודש (חלק ג, עמ' ר):
ההוד והתפארת של נויו של עולם שבבית המקדש, הדר בגדי כהונה, קדושת הגוף וטהרתו, לכל אחד ואחד לפי ערכו, כל אלה הסתעפות מצד הערך הגדול שיש לכח הדמיון הבריא והחזק, העומד בגדרו, ועושה את תפקידו בעולם, בתור לבוש מתוקן להאורה האלהית העליונה... העליוניות הזאת של שכלול כח הדמיון, בכלל ובפרט, היא עטרת תפארת...

מ״חלדמיון, ליופי ולאסתטיקה יש תפקיד. גם דרכם אפשר לעבוד את הקב"ה, כשהלבוש מתוקן להאורה האלהית, וזאת העבודה של בית המקדש.
רק בהתרוממות רוחנית ומעשית... אפשר... ליסד את בית הזבול, את נוה אפריון...
אבל לעומת זה התביעה לשלמות היופי המפואר, ושכלול הדמיון בכל איתניותו... זהו היסוד האיתן של תביעת החיים, התוכן המחולל בחסרונו את הצעקה הנוראה, שיושב הקב"ה ושואג כארי, אוי לי שהחרבתי את ביתי ושרפתי את היכלי.

מ״טהחיים - הכוח שבהם, העוצמה שבהם - תובעים את העבודה של הדמיון, את אותו פולחן של קורבנות, של שירה, של בגדים, של בית המקדש. זה התפקיד של בית המקדש - עבודה שהיא דרך הדמיון והחושים, עבודה מאוד ממשית, לא עבודה רוחנית. וכאן גם הקושי שבעבודה מסוג כזה.

נ׳גם במלחמה יש מהכוח הזה. כוחות חיים עמוקים ושורשיים מתגלים באדם ובעם בשעת מלחמה. האדם עומד על 'דם התמצית' שלו. אך דא עקא, אותם כוחות חיים עלולים להיות מלווים בכוחות חייתיים, בכוחות רשעה וטומאה. זה היסוד של הקורבן בבית המקדש, של הדם המוקרב לה'.

נ״אזכור ימות עולם
ההשוואה בין צור של אז ולבנון של היום מאלפת. ישנם תהליכים בסיסיים ששייכים לטבע של הארץ הקדושה, לאופי של האזור שהקב"ה נתן לנו בו נחלה. מי שלומד היטב את התנ"ך מבין לא רק את העבר, אלא גם את ההווה.

נ״בדוגמה נוספת לכך: הציווי לֹא תְחַיֶּה כָּל נְשָׁמָה (דברים כ טז), שנאמר על שבעת העממים יושבי הארץ. לכאורה, זה ציווי אכזרי, ואין לי שום כוונה לומר שעלינו, חלילה, לחשוב על פתרון כזה או דומה לזה למה שקרוי 'הבעיה הפלסטינית', אבל רואים כמה התורה ירדה לעומק העניין וכמה הבינה את הדינמיקה של יושבי הארץ שמגורשים ממקומם. בדיוק כמו הכנענים הקדומים, כך הפלסטינים של היום: זו אותה בעיה עמוקה, רוחנית, של עם שמגורש ממקומו. הקב"ה יודע: או שהם יסתלקו או שהם ייכנעו, אחרת דינם להישמד. ההיסטוריה של עם ישראל, שלא הצליח להשמיד אותם, מוכיחה זאת כאלף עדים. הכנענים היו כשִׂיכים בעינינו וכצנינים בצדנו⁷על פי במדבר לג נה. בכל תקופת השופטים והמלכים. ועוד: התנ"ך מלא במלחמות - לא שלושים שנה, אלא מרגע שנכנסו ישראל לארץ (חוץ מבתקופת שלמה) - ובכל זאת לא נתייאשו והמשיכו.

נ״גאבל, כמו שכתוב בזוהר הקדוש, אורייתא סתים וגליא.⁸עיין, למשל, זוהר אחרי מות, דף עא ע"ב. משל ונמשל. המציאות הפיזית של עם ישראל היא גילוי של מציאות פנימית. גם התהליכים הללו הם רק קצה הקרחון של תהליכים רוחניים, של מהלכים אלוקיים, ובאופן הזה אנחנו צריכים להתעמק ולהבין אותם. כל אותם מלחמות ומאורעות של העולם העתיק חוזרים על עצמם ומקבלים אור חדש דווקא בחזרת עם ישראל לארצו. יש כאן משהו בעצם טבעו של המקום שבו אנחנו נמצאים.

נ״דוגם זאת צריך לדעת: הקשר בין עם ישראל לארצו הוא קשר אורגני. עם ישראל יכול להגיע למימוש רק בארץ ישראל ולא בשום מקום אחר משום שהטבע של הארץ הוא חלק מהאופי של העם. רק בארץ מסוימת, קונקרטית, בארץ ישראל הקדושה שהקב"ה נתן לנו - רק בארץ הזאת אנחנו יכולים להגיע למיצוי של מה שמונח באופי של האומה שלנו.

נ״העל המלחמה⁹מכאן ואילך הובאו הדברים מתוך הרשימות של הרב, עם כמה תיקונים קלים על פי הנוסח שנדפס ב'אל מחוץ לחומות'.
ליווינו היום למנוחת עולמים את אחד מתלמידי הישיבה הי"ד. 'למנוחת עולמים' - ביטוי שקשה לנו לתפוס.

נ״והשמש תמשיך לזרוח מחר ומחרתיים ובימים שאחריהם. אנחנו, ה' ייתן לנו שנות חיים ארוכות, נמשיך לפעול ולעשות ולהזדקן, אבל אותו בחור סיים את חייו כאן, עלי אדמות. הוא חי את אותן עשרים ומשהו שנות חיים שנתן לו הקב"ה - ביניהן שנים מספר כאן, בישיבה - דרך על האדמה הזאת, עשה מה שעשה, היה היכן שהיה, וזהו. אלה שנות החיים שנקצבו לו.

נ״זבוקעות מלבנו שאלות קשות, שכבר נשאלו על ידי אבותינו. התנ"ך מלא מהן. מה המשמעות? היכן ההשגחה? מהם החיים שנפח ה' באפנו, ומה יעשה האדם בימי חלדו אשר תחת השמש?

נ״חהתשובות קשות. כמובן, קל להפריח סיסמאות, לדבר בפאתוס. אין קל מלעשות מסחר מהמלחמה ומהדם. אבל הממשות יותר חזקה מהמילים. הפחד שעליו מדברים בשיחה שונה מזה שחשים כשנוסעים בטנק לקראת המלחמה, והוא שונה עוד יותר מהפחד שבטנק אפוף להבות. אבל גם האמונה שונה.

נ״טאבל השאלה נוקבת ועולה ויורדת ובוקעת.

ס׳במלחמה אדם עומד על תמצית חייו, מול השווה והאמיתי. המזויף ראוי לו להימחק משום שתירוצים לא עוזרים כאן.

ס״אואיפה כל אחד ואחד יעמוד ברגעיו האחרונים, כשיצטרך להשיב את הפיקדון לבוראו? ועל זה אמרו חז"ל: יזכור יום המיתה (ברכות ה ע"א).

ס״בואם כן - למה זה אנוכי?

ס״גוהחיים יפים, ומול המוות מרגישים את יופיים יותר - האהבה שבין בני אדם, הרעות, הילדים, ואפילו סתם ללכת ולנשום את האוויר הזה תחת השמים הללו. הדשא שליד הטנקים המפויחים ירוק, ירוק מאוד, ומול הזוועה ועל ידה ניצב האלוקי החי והנושם, והאדם המוצל מאש תוהה ועושה חשבונו.

ס״דואוחז אותו מין רצון עז לכרוע ברך לאלוקי באותו מקום, ולצעוק מול השמים: לשם מה הזוועה? ומדוע לא יכול להיות אחרת? והשאלה העצובה יותר: למה הוא חש את הדברים האלו רק בצל המלחמה? למה רק בייסורים לומד הוא את הדרך אל קונו?

ס״התשובה אין, משום שאין נוסחאות בדבר. לֹא מַחְשְׁבוֹתַי מַחְשְׁבוֹתֵיכֶם (ישעיהו נה ח), אבל התשובה היא החיים, רוממות החיים, קדושת החיים ואהבתם, אהבת הרֵע, אהבת ישראל, אהבת הקב"ה.