פניך אבקש כ״אPanekha Avakesh 21
א׳תמוז תשמ"ב, מלחמת שלום הגליל
1
ב׳טוב מאוד – טוב מוות*הדברים נאמרו אחרי נפילתם של תלמידי ישיבת הכותל אריה יהושע שטראוס ושמואל יאיר לנדאו הי"ד בכ' בסיוון.
2
ג׳המלחמה ונפילתם של חברים ומכרים, ה' יקום דמם, המחישו לנו מקרוב את שאלות היסוד של האדם: מהם החיים, מהו המוות, מהי משמעות חייו של האדם ותכלית בריאתו, ומהי משמעות מותו, שנראה לכאורה כל כך מקרי, לא צפוי ואכזרי. וכן את השאלה של ההשגחה: מהן דרכי ה', והאם אפשר להבין אותן.1הרב הקדיש כמה עיונים לשאלת המוות והייסורים. עיין אהבוך עד מוות, אפרת תשס"ד; 'תורת הגמול במבחן השואה', כלים שבורים, עמ' 140-125.
3
ד׳בכוונתי ללמוד קצת מדברי חז"ל וכמה מהתשובות שהם נתנו לשאלות ולמכאובים האלו, ולא למצות את הסוגיה.
4
ה׳אנחנו מופתעים כשאנחנו מגלים עד כמה חז"ל לא היססו לעסוק בבעיות הקשות והמכאיבות של היהודי המאמין, ועד כמה נועזות ולא שגרתיות היו לפעמים התשובות שלהם.
5
ו׳נסתכל ביום המיתה ואמר שירה
דוד המלך שר:
דר במעי אמו ואמר שירה, שנאמר: בָּרְכִי נַפְשִׁי אֶת ה' וְכָל קְרָבַי אֶת שֵׁם קָדְשׁוֹ. יצא לאויר העולם ונסתכל בכוכבים ומזלות ואמר שירה, שנאמר: בָּרְכוּ ה' מַלְאָכָיו גִּבֹּרֵי כֹחַ עֹשֵׂי דְבָרוֹ לִשְׁמֹעַ בְּקוֹל דְּבָרוֹ בָּרְכוּ ה' כָּל צְבָאָיו. ינק משדי אמו ונסתכל בדדיה ואמר שירה, שנאמר: בָּרְכִי נַפְשִׁי אֶת ה' וְאַל תִּשְׁכְּחִי כָּל גְּמוּלָיו... ראה במפלתן של רשעים ואמר שירה, שנאמר: יִתַּמּוּ חַטָּאִים מִן הָאָרֶץ וּרְשָׁעִים עוֹד אֵינָם בָּרְכִי נַפְשִׁי אֶת ה' הַלְלוּיָהּ. נסתכל ביום המיתה ואמר שירה, שנאמר: בָּרְכִי נַפְשִׁי אֶת ה', ה' אֱלֹהַי גָּדַלְתָּ מְּאֹד הוֹד וְהָדָר לָבָשְׁתָּ. מאי משמע דעל יום המיתה נאמר? אמר רבה בר רב שילא: מסיפא דעניינא, דכתיב: תַּסְתִּיר פָּנֶיךָ יִבָּהֵלוּן, תֹּסֵף רוּחָם יִגְוָעוּן (ברכות י ע"א).
דוד המלך שר:
דר במעי אמו ואמר שירה, שנאמר: בָּרְכִי נַפְשִׁי אֶת ה' וְכָל קְרָבַי אֶת שֵׁם קָדְשׁוֹ. יצא לאויר העולם ונסתכל בכוכבים ומזלות ואמר שירה, שנאמר: בָּרְכוּ ה' מַלְאָכָיו גִּבֹּרֵי כֹחַ עֹשֵׂי דְבָרוֹ לִשְׁמֹעַ בְּקוֹל דְּבָרוֹ בָּרְכוּ ה' כָּל צְבָאָיו. ינק משדי אמו ונסתכל בדדיה ואמר שירה, שנאמר: בָּרְכִי נַפְשִׁי אֶת ה' וְאַל תִּשְׁכְּחִי כָּל גְּמוּלָיו... ראה במפלתן של רשעים ואמר שירה, שנאמר: יִתַּמּוּ חַטָּאִים מִן הָאָרֶץ וּרְשָׁעִים עוֹד אֵינָם בָּרְכִי נַפְשִׁי אֶת ה' הַלְלוּיָהּ. נסתכל ביום המיתה ואמר שירה, שנאמר: בָּרְכִי נַפְשִׁי אֶת ה', ה' אֱלֹהַי גָּדַלְתָּ מְּאֹד הוֹד וְהָדָר לָבָשְׁתָּ. מאי משמע דעל יום המיתה נאמר? אמר רבה בר רב שילא: מסיפא דעניינא, דכתיב: תַּסְתִּיר פָּנֶיךָ יִבָּהֵלוּן, תֹּסֵף רוּחָם יִגְוָעוּן (ברכות י ע"א).
6
ז׳לידה ומוות, כוכבים ומלחמה, טבע והיסטוריה, חלב האם ויום המיתה. העמידה על הסף, בקטבים, מפגישה את האדם עם הנצח, עם אלוקים. הנצח הוא גדול, איום ונורא, ובתוכו נע האדם בין הלידה והמוות, בין הפריחה והכמישה, בין הילדות והזקנה. שני הקטבים אינם אלא שני קטבים של מעגל אחד שלם. שלמותם של החיים היא דווקא בקוטביותם. אלה החיים: התינוק נולד וגדל, מזדקן ומת. דוד המלך מקבל את החיים כפי שהם. הוא יודע שדווקא במכלול השלם, דווקא בכוליות, מתגלה האלוקי, ומתוך השלמתו נובעת שירתו, שירת הנשמה - כֹּל הַנְּשָׁמָה תְּהַלֵּל יָהּ (תהלים קנ ו). אותה נשמה שרה את אפסותה וכיליונה כשם שהיא שרה את נביטתה ופריחתה וילדותה העליזה.
7
ח׳כך מצהיר ר' שמואל בר' נחמן במדרש (בראשית רבה, ט ה):
אמר רבי שמואל בר נחמן: רכוב הייתי על כתפו של זקני ועולה מעירו לכפר חנן דרך בית שאן ושמעתי את רבי שמעון בן אלעזר יושב ודורש בשם רבי מאיר: הִנֵּה טוֹב מְאֹד - הנה טוב מות.
אמר רבי שמואל בר נחמן: רכוב הייתי על כתפו של זקני ועולה מעירו לכפר חנן דרך בית שאן ושמעתי את רבי שמעון בן אלעזר יושב ודורש בשם רבי מאיר: הִנֵּה טוֹב מְאֹד - הנה טוב מות.
8
ט׳המדרש פותח בהצהרה חגיגית: בתורתו של רבי מאיר מצאו כתוב: וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד - והנה טוב מות. זו הצהרה היסטורית, ולכן ר' שמואל בר' נחמן דואג כל כך לדייק בעדותו: רכוב הייתי וכו'.
9
י׳הדעה הזאת של ר' מאיר אינה תולה את המוות בחטא, לא של האדם הפרטי ולא של אדם הראשון, אלא כבר בתחילת הבריאה - בזמן שנאמר בו טוֹב מְאֹד מופיע המוות.2לקמן נראה בעז"ה איך הדבר מתיישב עם הסיפור של התורה על המוות כעונש על חטאו של אדם הראשון.
10
י״אדּוֹר הֹלֵךְ וְדוֹר בָּא (קהלת א ד), אומר רב ביבי בר אביי למלאך המוות (חגיגה ה ע"א). ישנה חוקיות, והיא מעצם טבע הבריאה.
11
י״בכך גם בספרִי דברים (שלט):
אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה: ריבונו של עולם, למה מת אדם הראשון? אמר להם: שלא עשה פיקודיי. אמרו לפניו: והרי משה עשה פיקודיך? אמר להם: גזירה היא מלפני, שוה בכל אדם, שנאמר: זֹאת הַתּוֹרָה אָדָם כִּי יָמוּת.
אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה: ריבונו של עולם, למה מת אדם הראשון? אמר להם: שלא עשה פיקודיי. אמרו לפניו: והרי משה עשה פיקודיך? אמר להם: גזירה היא מלפני, שוה בכל אדם, שנאמר: זֹאת הַתּוֹרָה אָדָם כִּי יָמוּת.
12
י״גהמוות נתפס כאן כגזירה, כחלק מהתורה, כחלק מהטבע של העולם, כחלק מרצונו יתברך, שאינו קשור דווקא לחטאי האדם. זוהי המציאות של הבריאה, והמציאות הזאת היא רצונו של הקב"ה. לאדם אין ברירה, אין לו זכות לחוות דעה, לא שואלים אותו. עליו לקבל את גזירתו יתברך. המציאות היא כפי שהיא. כל המושג של אפשרות קיים רק ביחס לאדם. בזה שהמציאות היא כך מוכח שהיא אלוקית, שהיא מוכרחה להיות כזאת, וזאת השירה של דוד המלך.
13
י״דלמה נקנסה בו מיתה?
באותו מדרש (בראשית רבה, שם) מחפשים האמוראים טעמים לכך שהמוות הוא טוֹב מְאֹד . בדברי חז"ל הללו יש עומק נפלא, הם נוגעים ממש בשיתין של חיי האדם.
רבי חמא בר חנינא ורבי יונתן. רבי חמא בר חנינא אמר: ראוי היה אדם הראשון שלא לטעום טעם מיתה, ולמה נקנסה בו מיתה? אלא צפה הקב"ה שנבוכדנצר וחירם מלך צור עתידין לעשות עצמן אלהות, ולפיכך נקנסה בו מיתה. הדא הוא דכתיב: בְּעֵדֶן גַּן אֱלֹהִים הָיִיתָ. וכי בגן עדן היה חירם? אתמהא! אלא אמר לו: אתה הוא שגרמת לאותו שבעדן שימות...
אמר לו רבי יונתן: אם כן, יגזור מיתה על הרשעים ואל יגזור מיתה על הצדיקים? אלא שלא יהו הרשעים עושים תשובה של רמיות, ושלא יהו הרשעים אומרים: כלום הצדיקים חיים, אלא שהן מסגלין מצוות ומעשים טובים, אף אנו נסגל מצוות ומעשים טובים, נמצאת עשיה שלא לשמה.
רבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש. רבי יוחנן אמר: מפני מה נגזרה מיתה על הרשעים? אלא כל זמן שהרשעים חיים הם מכעיסים להקב"ה. הדא הוא דכתיב: הוֹגַעְתֶּם ה' בְּדִבְרֵיכֶם, כיון שהן מתים, הן פוסקים מלהכעיס להקב"ה, שנאמר: שָׁם רְשָׁעִים חָדְלוּ רֹגֶז, שם חדלו מלהכעיס להקב"ה.
מפני מה נגזרה מיתה על הצדיקים? אלא כל זמן שהצדיקים חיים הם נלחמים עם יצרן, כיון שהם מתים הם נחין. הדא הוא דכתיב: וְשָׁם יָנוּחוּ יְגִיעֵי כֹחַ, דיינו מה שיגענו.
ורבי שמעון בן לקיש אמר: ליתן שכר לאלו בכפליים ולהיפרע מאלו בכפליים. ליתן שכר לצדיקים, שלא היו ראויים לטעום טעם מיתה וקיבלו עליהם מיתה, לפיכך: לָכֵן בְּאַרְצָם מִשְׁנֶה יִירָשׁוּ, ולהיפרע מן הרשעים, שלא היו צדיקים ראויים לטעום טעם מיתה ובשבילן קיבלו עליהן מיתה, לפיכך משנה שכרן יירשו.
באותו מדרש (בראשית רבה, שם) מחפשים האמוראים טעמים לכך שהמוות הוא טוֹב מְאֹד . בדברי חז"ל הללו יש עומק נפלא, הם נוגעים ממש בשיתין של חיי האדם.
רבי חמא בר חנינא ורבי יונתן. רבי חמא בר חנינא אמר: ראוי היה אדם הראשון שלא לטעום טעם מיתה, ולמה נקנסה בו מיתה? אלא צפה הקב"ה שנבוכדנצר וחירם מלך צור עתידין לעשות עצמן אלהות, ולפיכך נקנסה בו מיתה. הדא הוא דכתיב: בְּעֵדֶן גַּן אֱלֹהִים הָיִיתָ. וכי בגן עדן היה חירם? אתמהא! אלא אמר לו: אתה הוא שגרמת לאותו שבעדן שימות...
אמר לו רבי יונתן: אם כן, יגזור מיתה על הרשעים ואל יגזור מיתה על הצדיקים? אלא שלא יהו הרשעים עושים תשובה של רמיות, ושלא יהו הרשעים אומרים: כלום הצדיקים חיים, אלא שהן מסגלין מצוות ומעשים טובים, אף אנו נסגל מצוות ומעשים טובים, נמצאת עשיה שלא לשמה.
רבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש. רבי יוחנן אמר: מפני מה נגזרה מיתה על הרשעים? אלא כל זמן שהרשעים חיים הם מכעיסים להקב"ה. הדא הוא דכתיב: הוֹגַעְתֶּם ה' בְּדִבְרֵיכֶם, כיון שהן מתים, הן פוסקים מלהכעיס להקב"ה, שנאמר: שָׁם רְשָׁעִים חָדְלוּ רֹגֶז, שם חדלו מלהכעיס להקב"ה.
מפני מה נגזרה מיתה על הצדיקים? אלא כל זמן שהצדיקים חיים הם נלחמים עם יצרן, כיון שהם מתים הם נחין. הדא הוא דכתיב: וְשָׁם יָנוּחוּ יְגִיעֵי כֹחַ, דיינו מה שיגענו.
ורבי שמעון בן לקיש אמר: ליתן שכר לאלו בכפליים ולהיפרע מאלו בכפליים. ליתן שכר לצדיקים, שלא היו ראויים לטעום טעם מיתה וקיבלו עליהם מיתה, לפיכך: לָכֵן בְּאַרְצָם מִשְׁנֶה יִירָשׁוּ, ולהיפרע מן הרשעים, שלא היו צדיקים ראויים לטעום טעם מיתה ובשבילן קיבלו עליהן מיתה, לפיכך משנה שכרן יירשו.
14
ט״ונשים לב: כל האמוראים מחזיקים בשיטה שהמוות אינו תוצאה של חטא, וזאת בניגוד למה שנראה מפשוטם של פסוקים - שהמוות נגזר כתוצאה מחטאו של אדם הראשון.
15
ט״זמיתת הגאווה
רבי חמא בר חנינא אמר... ולמה נקנסה בו מיתה? אלא צפה הקב"ה שנבוכדנצר וחירם מלך צור עתידין לעשות עצמן אלוהות. הסיבה למוות היא הגאווה.3אפשר לומר באופן פרדוקסלי שלולא המוות, האדם בעצם לא יכול לחיות. מה שנותן לו את מתח חייו, את אפשרות חייו, הוא דווקא מותו. העובדה שאינו יכול לשמור על המתח הזה בלי המוות מוכיחה יותר מכל את חטאו, את כישלונו של האדם. בוודאי שאין הכוונה רק לגאוותם של חירם ונבוכדנצר. כל אדם ואדם עושה את עצמו אלוהות באיזשהו מובן. הגאווה היא המחשבה וההרגשה שהכל מסתובב סביבי, אני ואני ועוד פעם אני. אני דואג לעצמי וחושב על עצמי. בכלל, כל אחד חי לו באיזשהו מקום בהרגשה שכל העולם כולו תלוי בו. לולא המוות, היתה גאוותו של האדם מרקיעה שחקים, מתנפחת עד אין קץ.
רבי חמא בר חנינא אמר... ולמה נקנסה בו מיתה? אלא צפה הקב"ה שנבוכדנצר וחירם מלך צור עתידין לעשות עצמן אלוהות. הסיבה למוות היא הגאווה.3אפשר לומר באופן פרדוקסלי שלולא המוות, האדם בעצם לא יכול לחיות. מה שנותן לו את מתח חייו, את אפשרות חייו, הוא דווקא מותו. העובדה שאינו יכול לשמור על המתח הזה בלי המוות מוכיחה יותר מכל את חטאו, את כישלונו של האדם. בוודאי שאין הכוונה רק לגאוותם של חירם ונבוכדנצר. כל אדם ואדם עושה את עצמו אלוהות באיזשהו מובן. הגאווה היא המחשבה וההרגשה שהכל מסתובב סביבי, אני ואני ועוד פעם אני. אני דואג לעצמי וחושב על עצמי. בכלל, כל אחד חי לו באיזשהו מקום בהרגשה שכל העולם כולו תלוי בו. לולא המוות, היתה גאוותו של האדם מרקיעה שחקים, מתנפחת עד אין קץ.
16
י״זהמוות הוא הוודאות הוודאית ביותר שמוחצת את האדם. לאדם יש שתי ודאויות - עובדת חייו ועובדת מותו - ובשתיהן הוא נפגש עם הממשות עצמה. בשתיהן הוא מתקלף מאותה קליפה של גאווה שאופפת אותו ומרחיקה אותו מכל דבר אחר. פעם הוא לא יהיה כאן, והעולם בקושי ירגיש בחסרונו וימשיך לזרום הלאה.
17
י״חההרגשה הזאת היא לא הרגשה מייאשת, אלא להפך - משחררת. היא משחררת את האדם מנטל גאוותו, מהדבר שהכי קשה לו לסחוב; היא משחררת אותו ממשא דאגתו האינסופית לעצמו.
18
י״טאם ממילא אני קטן, אם ממילא אין לי סיכוי, איני דואג. הרי באמת, בסופו של חשבון אין לי דבר שאוכל להחזיק בו. ערום באתי וערום אשוב. ואם אין לי דבר, אני חופשי ומשוחרר. אני יכול לעשות סוף-סוף דברים טובים, דברים אמיתיים. אני יכול לאהוב בני אדם, לעשות מעשים טובים, אני יכול גם לשמוח, להגיד שירה על עצם קיומי, להודות לקב"ה על כל נשימה ונשימה שהוא נותן לי לנשום כאן, בעולם הזה.
19
כ׳דברי ר' חמא עוסקים ברשעים. ומה ביחס לצדיקים? זאת השאלה של ר' יונתן: אם כן, יגזור מיתה על הרשעים ואל יגזור מיתה על הצדיקים. השאלה הכואבת היא מיתת הצדיקים. ותשובתו של ר' יונתן: המוות נגזר כדי שאדם יוכל לעשות 'לשמה'. זהו פשר התיאור שתיארנו זה עתה. אפשר לעשות 'לשמה' רק מתוך חיים בצלו של המוות. בשם הבעש"ט מובא שכשאדם מתפלל הוא צריך לחשוב שימות אחרי התפילה הזאת, ואם באמת יעמוד מתוך ההרגשה הזו, יוכל באמת להתפלל לקב"ה.4צוואת הריב"ש, מהד' קה"ת, ניו יורק תשנ"ח, סימן מב, עמ' טז: "יחשוב קודם התפילה שהוא מוכן למות באותה התפילה מחמת הכוונה... וכשיחשוב כך ודאי יאמר בלבו: למה לי איזה פנייה וגאווה באותה תפילה, כיוון שבדעתי אפילו למות אחרי ב' וג' תיבות". דבר אמיתי אפשר לעשות רק אם אני מוכן לעשות אותו גם אם זה יהיה המעשה האחרון שלי, גם אם אחריו אהפוך להיות 'לא' לגמרי. רק מעשה כזה הוא מעשה של 'לשמה', מעשה אלוקי. התמסרות מוחלטת וסופית היא אהבה - עַזָּה כַמָּוֶת אַהֲבָה (שיר השירים ח ו) - מיתת נשיקה.5עיין לעיל, עמ' 21.
20
כ״אאלה דברים שנוגעים ממש לשיתין של האדם, למציאותנו הפנימית. המוות הוא הדבר היחיד שמוציא את האדם מן הגאווה. לולא המוות, לא היה לאדם סיכוי לכך, הוא תמיד היה מרגיש את עצמו בטוח. המוות הוא זה שמאפשר לו לעשות דברים אמיתיים. דווקא מתוך השחרור הזה שיש בסופיות של החיים, דווקא העובדה שאי אפשר בסופו של דבר להחזיק בשום דבר - דווקא מתוך אותה ודאות אדם משתחרר לקראת עשיית דברים 'לשמה', לעשיית דברים לשם קונם, להתמסרות אמיתית, לאהבה אמיתית. זאת היא השיטה של ר' חמא בר' חנינא ור' יונתן.
21
כ״בכיוון שהם מתים הם נחין
לר' יוחנן וריש לקיש יש שיטות אחרות:
רבי יוחנן אמר... מפני מה נגזרה מיתה על הצדיקים? אלא כל זמן שהצדיקים חיים הם נלחמים עם יצרן, כיון שהם מתים הם נחין. הדא הוא דכתיב: וְשָׁם יָנוּחוּ יְגִיעֵי כֹחַ, דיינו מה שיגענו.
לר' יוחנן וריש לקיש יש שיטות אחרות:
רבי יוחנן אמר... מפני מה נגזרה מיתה על הצדיקים? אלא כל זמן שהצדיקים חיים הם נלחמים עם יצרן, כיון שהם מתים הם נחין. הדא הוא דכתיב: וְשָׁם יָנוּחוּ יְגִיעֵי כֹחַ, דיינו מה שיגענו.
22
כ״גהתפקיד של המוות הוא מנוחה. הרשעים מתים, 'מגיע להם'; הצדיקים נחים. בעצם, כל שאיפתו של האדם היא להגיע אי פעם למנוחה, לנצחיות, לשלווה - וְשָׁם יָנוּחוּ יְגִיעֵי כֹחַ. אדם עמל, עובד ורוגז, ומתי מנוחתו? בסוף, שם השבת שלו. סופיותו של האדם היא מרכיב הכרחי באישיותו. לולא המוות, הוא היה מתעייף ולעולם לא היה מגיע למנוחה אמיתית. זה טבעם של החיים: כל זמן שהצדיקים חיים הם נלחמים עם יצרן. אדם שהוא קצת מוסרי, שקצת כואב לו ממה שקורה, לא מסוגל להיות במנוחה, משום שתמיד תהיה לו מלחמה עם מישהו או משהו. הוא והסביבה והעולם מלאים כל כך בחוסר מוסריות, שהוא מוכרח להיות במלחמה. הוא תמיד נמצא בקונפליקט. עבורו, לחיות עד אינסוף זו גזירה לא טובה. המוות הוא המנוחה - וְשָׁם יָנוּחוּ יְגִיעֵי כֹחַ.
23
כ״דקיבלו עליהם מיתה
רבי שמעון בן לקיש אמר: ליתן שכר לאלו בכפליים ולהיפרע מאלו בכפליים. ליתן שכר לצדיקים, שלא היו ראויים לטעום טעם מיתה וקיבלו עליהם מיתה, לפיכך: לָכֵן בְּאַרְצָם מִשְׁנֶה יִירָשׁוּ, ולהיפרע מן הרשעים, שלא היו צדיקים ראויים לטעום טעם מיתה ובשבילן קיבלו עליהן מיתה, לפיכך משנה שכרן יירשו.
רבי שמעון בן לקיש אמר: ליתן שכר לאלו בכפליים ולהיפרע מאלו בכפליים. ליתן שכר לצדיקים, שלא היו ראויים לטעום טעם מיתה וקיבלו עליהם מיתה, לפיכך: לָכֵן בְּאַרְצָם מִשְׁנֶה יִירָשׁוּ, ולהיפרע מן הרשעים, שלא היו צדיקים ראויים לטעום טעם מיתה ובשבילן קיבלו עליהן מיתה, לפיכך משנה שכרן יירשו.
24
כ״הבדברי ריש לקיש אנו מוצאים אלמנט נוסף, שלכאורה היה צריך להופיע בהתחלה - השכר. המוות כשכר, ככפרה וכעונש. אבל יש לדייק בדברי ריש לקיש: לא כתוב שהמוות הוא עונש לרשעים או שהוא בא לתת משהו לצדיקים - המוות בא כדי להגדיל את הפורענות לרשעים ולהגדיל את השכר לצדיקים. ריש לקיש מדבר על עצם נוכחות המוות בעולם. המצב הזה הוא תוצאה של מעשי הרשעים. המעשים שלהם מחייבים מציאות של מיתה. ריש לקיש מסכים שהמוות נגזר מטיבו המושחת של העולם, מהרשעים, אבל הוא לא אומר שהוא תוצאה של חטא, אלא שמעשי הרשעים הם נימוק למציאות המוות בעולם.
25
כ״ואבל - וזו השאלה הקשה - מה הצידוק המוסרי למיתת הצדיקים? ריש לקיש מפתיע אותנו מאוד בדבריו הנועזים: הצדיקים מתים משום שהם רוצים למות. הם מקבלים עליהם את המיתה. ולמה? בגלל הרשעים. כשהצדיקים רואים כמה הושחתו טבעו של האדם והעולם בעקבות מעשי הרשעים, עד כמה אין לאדם תקנה בלי מיתה וכמה הכרחי שתהיה גזירה על כל האנושות כולה - הם מוכנים למות.
26
כ״זלפי ריש לקיש, המוות אינו טוב מבחינה מוחלטת, אך הצדיקים מתים משום שהם רוצים, הם מקבלים אותו עליהם. זהו הצידוק היחיד שמוצא ריש לקיש לגזירת המיתה בעולם. בקבלה הזאת הם זוכים לשכר בכפליים, משום שהם מבטלים לחלוטין את רצונם, את פרטיותם, מפני רצונו של הקב"ה, שהוא הרצון שפועל בבריאה.
27
כ״חבעטיו של נחש
אלו דברי המדרש, אבל ישנה סוגיה שלמה בגמרא בשבת (נה ע"א-ע"ב) שדנה בשאלה אם המוות הוא תוצאה של חטא או אינו תוצאה של חטא, ואנו רואים שחז"ל התלבטו בשאלה למה צדיקים מתים:
אמר רבי אמי: אין מיתה בלא חטא ואין יסורין בלא עוון. אין מיתה בלא חטא, דכתיב: הַנֶּפֶשׁ הַחֹטֵאת הִיא תָמוּת, בֵּן לֹא יִשָּׂא בַּעֲוֹן הָאָב וְאָב לֹא יִשָּׂא בַּעֲוֹן הַבֵּן, צִדְקַת הַצַּדִּיק עָלָיו תִּהְיֶה וְרִשְׁעַת הָרָשָׁע עָלָיו תִּהְיֶה וגו'.
אין יסורין בלא עוון, דכתיב: וּפָקַדְתִּי בְשֵׁבֶט פִּשְׁעָם וּבִנְגָעִים עֲוֹנָם.
מיתיבי: אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא: ריבונו של עולם, מפני מה קנסת מיתה על אדם הראשון?
אמר להם: מצוה קלה צויתיו ועבר עליה.
אמרו לו: והלא משה ואהרן שקיימו כל התורה כולה ומתו!
אמר להם: מִקְרֶה אֶחָד לַצַּדִּיק וְלָרָשָׁע לַטּוֹב וגו'.
הוא דאמר כי האי תנא, דתניא, רבי שמעון בן אלעזר אומר: אף משה ואהרן בחטאם מתו, שנאמר: יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי, הא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי - עדיין לא הגיע זמנכם ליפטר מן העולם.
מיתיבי: ארבעה מתו בעטיו של נחש, ואלו הן: בנימין בן יעקב, ועמרם אבי משה, וישי אבי דוד, וכלאב בן דוד... אלא לאו: רבי שמעון בן אלעזר היא, ושמע מינה: יש מיתה בלא חטא, ויש יסורין בלא עוון, ותיובתא דרב אמי - תיובתא.
אלו דברי המדרש, אבל ישנה סוגיה שלמה בגמרא בשבת (נה ע"א-ע"ב) שדנה בשאלה אם המוות הוא תוצאה של חטא או אינו תוצאה של חטא, ואנו רואים שחז"ל התלבטו בשאלה למה צדיקים מתים:
אמר רבי אמי: אין מיתה בלא חטא ואין יסורין בלא עוון. אין מיתה בלא חטא, דכתיב: הַנֶּפֶשׁ הַחֹטֵאת הִיא תָמוּת, בֵּן לֹא יִשָּׂא בַּעֲוֹן הָאָב וְאָב לֹא יִשָּׂא בַּעֲוֹן הַבֵּן, צִדְקַת הַצַּדִּיק עָלָיו תִּהְיֶה וְרִשְׁעַת הָרָשָׁע עָלָיו תִּהְיֶה וגו'.
אין יסורין בלא עוון, דכתיב: וּפָקַדְתִּי בְשֵׁבֶט פִּשְׁעָם וּבִנְגָעִים עֲוֹנָם.
מיתיבי: אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא: ריבונו של עולם, מפני מה קנסת מיתה על אדם הראשון?
אמר להם: מצוה קלה צויתיו ועבר עליה.
אמרו לו: והלא משה ואהרן שקיימו כל התורה כולה ומתו!
אמר להם: מִקְרֶה אֶחָד לַצַּדִּיק וְלָרָשָׁע לַטּוֹב וגו'.
הוא דאמר כי האי תנא, דתניא, רבי שמעון בן אלעזר אומר: אף משה ואהרן בחטאם מתו, שנאמר: יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי, הא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי - עדיין לא הגיע זמנכם ליפטר מן העולם.
מיתיבי: ארבעה מתו בעטיו של נחש, ואלו הן: בנימין בן יעקב, ועמרם אבי משה, וישי אבי דוד, וכלאב בן דוד... אלא לאו: רבי שמעון בן אלעזר היא, ושמע מינה: יש מיתה בלא חטא, ויש יסורין בלא עוון, ותיובתא דרב אמי - תיובתא.
28
כ״טהדיון סובב על מותם של משה ואהרן - האם מתו בחטאם או שמא מִקְרֶה אֶחָד לַצַּדִּיק וְלָרָשָׁע לַטּוֹב וְלַטָּהוֹר (קהלת ט ב)? גם כאן אנחנו מוצאים את אותה שיטה שראינו קודם בדברי ריש לקיש, ולפיה המוות הפך להיות חלק מטבע העולם בגלל הרשעים שהשחיתו דרכם - ומקרה אחד לכולם.
29
ל׳למרות דעתו של ר' שמעון בן אלעזר שמשה ואהרן מתו בחטאם, מסקנת הסוגיה היא שיש מיתה בלא חטא: ארבעה מתו בעטיו של נחש. גם כאן צריך לדייק בדברי הגמרא. השיטה הזאת, בפשטות, לא דומה לשיטות שראינו קודם. מסקנת הסוגיה בשבת אינה כדברי המדרש, משום שהסוגיה הזאת מצמצמת מאוד את האפשרות של מוות בלא חטא. בניגוד לדברי האמוראים שהוזכרו לעיל, ולפיהם מיתת צדיקים בכללותה היא בלא חטא מכל הסיבות שמנינו לעיל, הרי שעל פי הסוגיה בשבת, מות רוב העולם, כולל משה ואהרן, הוא בעצם בגלל חטא.
30
ל״אוכאן בדיוק העוקץ של אותו תנא: אותם שמתו בלא חטא הם לא האבות, הם לא משה ואהרן ולא דוד, אלא דווקא אישים די שוליים מבחינת הפעילות שלהם בהיסטוריה. דווקא משום שלא עמדו במרכז העשייה והיו צדיקים נסתרים, הם מתו בעטיו של נחש. האנשים הגדולים מאוד - האבות, משה ואהרן - שהיו פעילים בעולם, חטאו ומתו בחטאם.
31
ל״בבפשטות, השיטה הזאת קרובה לשיטה שלפיה אין מוות בלא חטא, כלומר, שרוב בני האדם, כולל הצדיקים, מתו בחטאם. החשיבות של השיטה הזו היא חשיבות עקרונית - שישנה גם אפשרות של מיתה בלא חטא.
32
ל״גהצמצום שהגמרא עושה לאפשרות הזו הוא כל כך גדול, עד שלפי המאירי, בעל המאמר בגמרא סובר שאין מיתה בלא חטא, ומה שכתוב כאן, שמתו בעטיו של נחש, לא נאמר אלא דרך הפלגה למיעוט עוונותיהם... ואף זו לא נאמרה אלא למראה עיני בשר ודם.6בית הבחירה על שבת נה ע"א, ירושלים תשכ"ט, עמ' 204. טענת המאירי היא שלא תיתכן מיתה בלא השגחה. ההשגחה מקיפה את הכל, היא טוטאלית, ולכן אין מיתה בלא חטא, והכוונה היא רק שלולא הנחש הם היו נענשים בצורה אחרת. טענה זו אינה פשוטה כלל ועיקר, כיוון שאנחנו מוצאים גם אצל חז"ל עצמם דעה שתיתכן מיתה בלא השגחה - שיטה שהיא, כמובן, מקור לטענת הרמב"ם שיש מצבים שבהם אין השגחה.7מורה נבוכים, חלק ג, יז-יח, נא.
33
ל״דאפשר גם לחלק בין הסוגיה בגמרא לבין המדרש: המדרש מדבר על המוות באופן כללי, כתופעה עקרונית, אבל זה לא מפקיע את השאלה של המוות הפרטי, שבו דנה הסוגיה בגמרא. כלומר, העובדה שהתופעה בכללה היא טובה עדיין לא נותנת צידוק למוות הפרטי, וכן להפך: ייתכן שהצדיקים היו נענשים באופן אחר לולא אותו דבר טוב של המוות.
34
ל״המקורו של המוות
נעמיק יותר בדברי חז"ל אלו. ישנן כמה דרכים להבנת השיטות השונות המובעות בדברי חז"ל.
נעמיק יותר בדברי חז"ל אלו. ישנן כמה דרכים להבנת השיטות השונות המובעות בדברי חז"ל.
35
ל״ותחילה, השיטה שסוברת שיש מוות בלא חטא, שהמוות הוא חלק מהטבע. מאיזה טבע? כאן מתפלגות הדרכים:
36
ל״זמטבע הבריאה בכללה, מששת ימי בראשית. זוהי הצורה הנכונה של העולם, כפי שמשמע בפשטות מדברי ר' מאיר. זהו הסדר הקוסמי של העולם - הזריחה והשקיעה, הלידה והמוות. זהו חלק מטבע העולם, והאדם לא יכול לשאוף לדבר אחר (בצדדים הפיזיים שלו, כמובן). בדרך כלל, הדעה הזאת היא לא המרכזית בחז"ל.
37
ל״חהטבע שמדובר עליו בדרך כלל הוא הטבע של האדם, או הטבע של האדם אחרי החטא, עטיו של נחש - השחתת הטבע האנושי. עצם הביטוי עטיו של נחש מלמד שיש כאן איזה קלקול עולמי ומטאפיזי שקילקל את טבעה של האנושות והוליד בעקבותיו את המוות. הוא שטן, הוא יצר הרע, הוא מלאך המוות, אומרים חז"ל (ב"ב טז ע"א). המוות נובע מההשחתה של הטבע האנושי. יותר מכך: מה שמת הוא רק אותו טבע מושחת, אך השאר נשאר. כלומר, המוות הוא לא טוֹב מְאֹד. כל הטוב שבו הוא רק במצב של קלקול - אדם הראשון שאכל מן האילן גרם מיתה לכל (תנחומא ואתחנן, מהד' בובר, אות ה).
38
ל״טגם בין הדעות שמסבירות את דעת ר' מאיר במדרש יש פער גדול. מצד אחד, הטוֹב מְאֹד נתפס כמצב של מנוחה. זה הסוף של הכל, וטוב שיש סוף כזה, סוף שהוא בעצם התמזגות עם האינסוף. זו אידיאליזציה של המוות. מצד שני, ישנן תפיסות שעל פיהן התפקיד של המוות הוא למנוע גאווה או שהוא בא בגלל הרשעים. לפי התפיסות האלה, המוות אינו תופעה טובה כשלעצמו, אלא שיש עמו תופעות טובות.
39
מ׳גם השיטות שתולות את המוות באדם הראשון מתפלגות לשתי דרכים.
40
מ״אמצד אחד, המוות כעונש על החטא: קנס לו מיתה ולדורותיו (לקח טוב, ויקרא, טו ע"א). זה קשור, כמובן, לשאלה נוספת: האם הבנים נענשים בחטאי אבותיהם, או שאִישׁ בְּחֶטְאוֹ יוּמָתוּ (דברים כד טז)?
41
מ״במצד שני - וזו, כאמור, הדעה העיקרית - חטא אדם הראשון קילקל את הטבע האנושי. המוות הוא לא עונש במובן הפשטני שלו, אלא הוא המצב הטבעי לאחר החטא. האנושות כל כך התקלקלה, עד שמעצם טבעה היא אינה מסוגלת לחיות לעולם. כמובן, אין כאן אידיאליזציה של המוות, אלא תפיסתו כטוב במסגרת האנושית.
42
מ״גדור הולך ודור בא
המדרש אומר:
אמר לו הקב"ה: אורכאות-אורכאות8כלומר, מלכויות-מלכויות. בראתי את עולמי. וכי חטא היה בידו של אברהם שנפטר מן העולם? אלא מפני שדחקה ארכי של יצחק, ויצחק לא נפטר מן העולם אלא מפני שדחקה ארכי של יעקב, ועכשיו ארכי של יהושע דוחקת (מדרש תנאים, דברים לא יד).
המדרש אומר:
אמר לו הקב"ה: אורכאות-אורכאות8כלומר, מלכויות-מלכויות. בראתי את עולמי. וכי חטא היה בידו של אברהם שנפטר מן העולם? אלא מפני שדחקה ארכי של יצחק, ויצחק לא נפטר מן העולם אלא מפני שדחקה ארכי של יעקב, ועכשיו ארכי של יהושע דוחקת (מדרש תנאים, דברים לא יד).
43
מ״דכך אומר הקב"ה למשה כתשובה לתפילתו להיכנס לארץ: הגיע הזמן של יהושע. דּוֹר הֹלֵךְ וְדוֹר בָּא.
44
מ״הזו תפיסה קוסמית, שעל פיה העולם נתפס כתהליך של התחלפות: נולדים ומתים, זריחה ושקיעה. זה חלק מהטבע של העולם. הגיע הזמן של יצחק - אין כבר מקום לאברהם; הגיע הזמן של יהושע - אין כבר מקום למשה. זו ודאי נימה שונה מעטיו של נחש ואפילו משל טוב מות. זה סדר העולם. זה לא רע ולא טוב, זה ככה. כל זאת לעומת השיטה שתופסת את טבעו המושחת של העולם, לעומת ר' יוחנן, שבכלל מוחק את הטבע הרע של המוות, וכמובן, לעומת השיטה הנוספת, שאין מוות בלא חטא.9ישנו מדרש שמביא דוגמה היסטורית לכך. במדרש ויקרא רבה (כז ד) נאמר: "אם יאמר לך אדם שאילו לא חטא אדם הראשון ואכל מאותו העץ היה חי וקיים לעולם, אמור לו אתה: כבר היה אליהו שלא חטא הוא חי וקיים לעולם". וכן נאמר במדרש תנחומא (חוקת, לט): "ומוכיחין אדם הראשון ואומרין לו: אתה גרמת לנו מיתה, והוא משיבן: אני בידי חטא אחד, ואתם, אין כל אחד ואחד מכם שאין לו בידו הרבה עוונות".
45
מ״ונסכם את השיטות לצורך בהירות: א. המוות כחלק מסדר העולם - לפחות מות הצדיקים - ואפילו כטבע טוב, כמנוחה; ב. המוות כחלק מהטבע האנושי שהושחת; ג. המוות כעונש על חטא פרטי או על חטא אדם הראשון. בשיטות עצמן, כאמור, קיימים גוונים שונים והדגשים שונים.10וישנה שיטת המאירי, שלא תיתכן דעה שהמוות לא בא כעונש על חטא פרטי, וצריך עיון.
46
מ״זנורא עלילה על בני אדם
איך אפשר להבין שיטה שנועצת את המוות בתחילת הבריאה - הרי ודאי שהוא בא רק אחרי חטא אדם הראשון?
איך אפשר להבין שיטה שנועצת את המוות בתחילת הבריאה - הרי ודאי שהוא בא רק אחרי חטא אדם הראשון?
47
מ״חעל כך ישנו מדרש מופלא מאוד - הייתי אומר, אפילו קצת מזעזע:
לְכוּ חֲזוּ מִפְעֲלוֹת ה', נוֹרָא עֲלִילָה עַל בְּנֵי אָדָם. אמר רבי יהושע בן קרחה: אף הנוראות שאתה מביא עלינו, בעלילה אתה מביאן.
בא וראה כשברא הקב"ה את העולם, מיום הראשון ברא מלאך המוות. מנין? אמר רבי ברכיה: משום שנאמר: וְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם - זה מלאך המוות המחשיך פניהם של הבריות, ואדם נברא בשישי ועלילה נתלה בו שהוא הביא את המיתה לעולם, שנאמר: כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת. משל, למה הדבר דומה? למי שמבקש לגרש את אשתו, כשביקש לילך לביתו כתב גט. נכנס לביתו והגט בידו, מבקש עלילה ליתנו לה. אמר לה: מזגו לי את הכוס שאשתה, מזגה לו. כיוון שנטל הכוס מידה, אמר לה: הרי זה גיטך. אמרה לו: מה פשעי? אמר לה: צאי מביתי שמזגת לי כוס פשור. אמרה לו: כבר היית יודע שאני עתידה למזוג לך כוס פשור, שכתבת גט והביאתו בידך.
אף כך אמר אדם לפני הקב"ה: ריבונו של עולם, עד שלא בראת עולמך קודם שני אלפים שנה, היתה תורה אצלך אמון, שכך כתיב: וָאֶהְיֶה אֶצְלוֹ אָמוֹן וָאֶהְיֶה שַׁעֲשׁוּעִים יוֹם יוֹם. שני אלפים שנה, וכתיב בה: זֹאת הַתּוֹרָה אָדָם כִּי יָמוּת בְּאֹהֶל. אלולי שהתקנת מוות לבריות, היית כותב בה כך? אלא באת לתלות בי את העלילה, הוי: נוֹרָא עֲלִילָה עַל בְּנֵי אָדָם (תנחומא, וישב, ד).
לְכוּ חֲזוּ מִפְעֲלוֹת ה', נוֹרָא עֲלִילָה עַל בְּנֵי אָדָם. אמר רבי יהושע בן קרחה: אף הנוראות שאתה מביא עלינו, בעלילה אתה מביאן.
בא וראה כשברא הקב"ה את העולם, מיום הראשון ברא מלאך המוות. מנין? אמר רבי ברכיה: משום שנאמר: וְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם - זה מלאך המוות המחשיך פניהם של הבריות, ואדם נברא בשישי ועלילה נתלה בו שהוא הביא את המיתה לעולם, שנאמר: כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת. משל, למה הדבר דומה? למי שמבקש לגרש את אשתו, כשביקש לילך לביתו כתב גט. נכנס לביתו והגט בידו, מבקש עלילה ליתנו לה. אמר לה: מזגו לי את הכוס שאשתה, מזגה לו. כיוון שנטל הכוס מידה, אמר לה: הרי זה גיטך. אמרה לו: מה פשעי? אמר לה: צאי מביתי שמזגת לי כוס פשור. אמרה לו: כבר היית יודע שאני עתידה למזוג לך כוס פשור, שכתבת גט והביאתו בידך.
אף כך אמר אדם לפני הקב"ה: ריבונו של עולם, עד שלא בראת עולמך קודם שני אלפים שנה, היתה תורה אצלך אמון, שכך כתיב: וָאֶהְיֶה אֶצְלוֹ אָמוֹן וָאֶהְיֶה שַׁעֲשׁוּעִים יוֹם יוֹם. שני אלפים שנה, וכתיב בה: זֹאת הַתּוֹרָה אָדָם כִּי יָמוּת בְּאֹהֶל. אלולי שהתקנת מוות לבריות, היית כותב בה כך? אלא באת לתלות בי את העלילה, הוי: נוֹרָא עֲלִילָה עַל בְּנֵי אָדָם (תנחומא, וישב, ד).
48
מ״טאנחנו רגילים למחשבה שהעולם נברא בשני מישורים: האחד סיבתי, של העולם הזה, והשני אמיתי, מוסרי, של שכר ועונש. התנ"ך מלא בסיפורים שמאשרים את ההבחנה זו. בני ישראל חטאו - הקב"ה מביא מלך רשע; חזרו בתשובה - הקב"ה מושיעם. יש את ההתרחשות ההיסטורית-פוליטית על פני השטח, ויש את ההתרחשות המוסרית.
49
נ׳במדרש אנחנו לומדים על שני ממדים נוספים, על כפילות אחרת: מצד אחד, הממד המוסרי של שכר ועונש, ומצד שני, הממד האלוקי - נוֹרָא עֲלִילָה עַל בְּנֵי אָדָם (תהלים סו ה). המישור המוסרי של שכר ועונש אינו אלא עלילה. הוא קיים, אבל למעשה, קיים מישור גבוה ממנו, מהלך קבוע מראש, תוכנית אלוקית שהיא מעבר לאותו מהלך אנושי, שאינה קשורה דווקא למעשי בני האדם.
50
נ״אהמדרש לא רואה את המוות כדבר טוב. הוא נורא - נוֹרָא עֲלִילָה עַל בְּנֵי אָדָם. הוא חושך. האדם אינו אלא כלי, מכשיר בידו של הקב"ה. אמת: אדם חטא והמוות הוא עונש על חטאו, אבל הקב"ה ידע את הדברים מראש - וְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם, ואותו חושך נוצר כבר בתחילת הבריאה.
51
נ״באדם חי לו את חייו לכוד במחשבות שלו, בתקוות, בשאיפות, והוא נותן להן חשיבות. הוא חושב שהגורל הפיזי והרוחני שלו בידיו. אבל באמת הוא אינו אלא מכשיר, פרט קטן במערכת האלוקית הגדולה. זו עוברת מעליו, ומטרותיה שונות, גדולות ורחבות מהמטרות הפרטיות שלו, ובכלל לא מתחשבות בו. ביחס לתוכנית האלוקית, כל התוכניות הקטנות שלו מתגמדות.
52
נ״גכמובן, אין כאן, חלילה, הכחשה של שכר ועונש, ובוודאי שלא הכחשה של הבחירה החופשית. מה מקומם של השכר והעונש ושל הבחירה? בעל המדרש לא מסביר את שיטתו. האם הוא סובר כמאן דאמר שכר מצוה בהאי עלמא ליכא? האם הוא מצמצם את הבחירה לתחום הפנימי, כמאן דאמר הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים, והעולם החיצוני ומהלכיו מוכתבים על ידי הבורא? או שמא הוא סובר כבחוכמה הפנימית, שגם המישור של שכר ועונש אינו אלא אחד ממישורי ההוויה - לא המוחלט שבהם, אלא רק שכבה אחת - ושגם תובנה זו מתבטלת ביחס לנוראותו האדירה והאינסופית של הבורא יתברך, של אלוקי העולם?
53
נ״דאיננו יודעים, אבל קיימת כאן הדגשה מאוד חזקה של המוות כחלק מהסדר האלוקי של העולם, סדר שלא מתחשב ברצונות הפרטיים של האדם. אף הנוראות שאתה מביא עלינו בעלילה אתה מביאן - זאת רק עלילה. הווי אומר, ניסיון להבנה אנושית צפוי לאכזבה, הוא ניסיון נואל.
54
נ״הכך עומדים אנו ותמהים, מזועזעים מול עלילותיו הנוראות של הבורא. המסקנה היחידה היא להכיר את מקומנו - אָדָם לַהֶבֶל דָּמָה (תהלים קמד ד) - לאחוז ביראת שמים, לפחד ממנו, להידבק בו, להתפלל אליו ולצפות לישועתו.
55
נ״וושוב יום אחד לפני מיתתך (אבות פ"ב מ"י). האדם צריך לחיות תמיד כאילו חרב חדה מונחת לו על צווארו. הנה: זה עתה נשא אשה, נולד לו תינוק, הוא מתכנן תוכניות, רבות מחשבותיו לעתיד.11הדברים מתייחסים, ככל הנראה, לר' אריה שטראוס הי"ד, שהותיר אשה ותינוק בנופלו (הערת העורכים). נוֹרָא עֲלִילָה עַל בְּנֵי אָדָם. אף אחד לא שאל אותו, הוא אפילו לא דמיין לעצמו כמה קצר יהיה אותו זמן שיחיה בחברת אשתו, עם ילדו הקט. ועתה יעברו השנים והילד יגדל, יהיה בר מצווה, יתחתן - אבל אביו לא יהיה. יש כאן געגועים, יש כאן אימה, יש כאן נוֹרָא. לא יינתן לו אף פעם להציץ, ללטף את אותו בן, להגיד לו מילה טובה. זה מצבו של האדם. ושוב יום אחד לפני מיתתך - אין זמן, עליך לקחת את הכל בחשבון ולהיות מוכן.
56
נ״זהמחשבה הזאת לא צריכה להוביל לדיכאון, אלא לתשובה, לחיים. כשמונחת חרב על הצוואר, הכל מתחדד. הכל נתפס באופן שונה לחלוטין. מה שפעם היה כל כך חשוב או כל כך מרגיז הופך להיות לא חשוב וחסר טעם, והדברים החשובים מקבלים את המקום שלהם: עבודת ה', תפילה, דבקות בקב"ה, רעות, אהבה בין אדם לחברו, מעשים טובים, אופן אחר של חיים.12נגענו כאן רק בקצה הסוגיה. יש דברים חשובים שלא עסקנו בהם, למשל, שאלת המוות ככפרה, שבה דנה הגמרא הידועה ביומא (פה ע"ב-פו ע"א).
57
נ״חהמוות כגזירה
אני רוצה לגעת בשתי נקודות נוספות, ושוב, בלי הכרעה - איני בא אלא לעורר.
אני רוצה לגעת בשתי נקודות נוספות, ושוב, בלי הכרעה - איני בא אלא לעורר.
58
נ״טהגמרא בתענית (יח ע"ב) מספרת על פפוס ולוליינוס:
כשביקש טוריינוס להרוג את לוליינוס ופפוס אחיו בלודקיא, אמר להם: אם מעמו של חנניה, מישאל ועזריה אתם, יבוא אלהיכם ויציל אתכם מידי כדרך שהציל את חנניה, מישאל ועזריה מיד נבוכדנצר.
אמרו לו: חנניה, מישאל ועזריה צדיקים גמורין היו וראויין היו ליעשות להם נס, ונבוכדנצר מלך הגון היה וראוי לעשות נס על ידו. ואותו רשע הדיוט הוא ואינו ראוי לעשות נס על ידו. ואנו נתחייבנו כליה למקום, ואם אין אתה הורגנו - הרבה הורגים יש לו למקום והרבה דובין ואריות יש לו למקום בעולמו, שפוגעין בנו והורגים אותנו. אלא לא מסרנו הקדוש ברוך הוא בידך, אלא שעתיד ליפרע דמינו מידך...
כשביקש טוריינוס להרוג את לוליינוס ופפוס אחיו בלודקיא, אמר להם: אם מעמו של חנניה, מישאל ועזריה אתם, יבוא אלהיכם ויציל אתכם מידי כדרך שהציל את חנניה, מישאל ועזריה מיד נבוכדנצר.
אמרו לו: חנניה, מישאל ועזריה צדיקים גמורין היו וראויין היו ליעשות להם נס, ונבוכדנצר מלך הגון היה וראוי לעשות נס על ידו. ואותו רשע הדיוט הוא ואינו ראוי לעשות נס על ידו. ואנו נתחייבנו כליה למקום, ואם אין אתה הורגנו - הרבה הורגים יש לו למקום והרבה דובין ואריות יש לו למקום בעולמו, שפוגעין בנו והורגים אותנו. אלא לא מסרנו הקדוש ברוך הוא בידך, אלא שעתיד ליפרע דמינו מידך...
59
ס׳רואים כאן שהמוות הוא לא מקרי, אלא נגזר מראש. כיוון שנגזר עליהם שימותו, לא משנה אם מתו באופן זה או אחר - הרבה שלוחים למקום. אך אין בגזירה זו כדי לבטל את חופש בחירתו - וממילא את אחריותו - של הרוצח הרומאי.
60
ס״אלעומת זאת, ישנה הגמרא הידועה בבבא קמא (ס ע"א):
תאני רב יוסף, מאי דכתיב: וְאַתֶּם לֹא תֵצְאוּ אִישׁ מִפֶּתַח בֵּיתוֹ עַד בֹּקֶר? כיון שניתן רשות למשחית, אינו מבחין בין צדיקים לרשעים... בכי רב יוסף: כולי האי נמי לאין דומין.
תאני רב יוסף, מאי דכתיב: וְאַתֶּם לֹא תֵצְאוּ אִישׁ מִפֶּתַח בֵּיתוֹ עַד בֹּקֶר? כיון שניתן רשות למשחית, אינו מבחין בין צדיקים לרשעים... בכי רב יוסף: כולי האי נמי לאין דומין.
61
ס״בלכאורה, כאן אנחנו רואים שהמוות הוא לא בגלל הגזירה (על אדם מסוים), אלא שכאשר המשחית משחית, הוא לא מבחין בין צדיק לרשע.
62
ס״גצריך כנראה לחלק בין הסוגיות - בין נתינת רשות למשחית, שזה, רחמנא ליצלן, במגפה, במלחמה וכיוצא באלה, שאז המשחית אינו מבחין בין צדיק לרשע, לבין גזירה מיוחדת שנגזרת על אדם פלוני. על פפוס ולוליינוס היתה גזירת מלכות מיוחדת ולא גזירה כללית, ומכאן שנגזרה עליהם מיתה. אם לא היו מתים מיד המלך, היו מתים מדובים ואריות. מה שאין כן כשיש, חלילה, גזירה כללית, ואז אינו מבחין בין צדיק לרשע. האם הכוונה שאז אין גזירה פרטית על כל אחד ואחד, או שצריך להסביר על דרך שהרמב"ן אומר, שהשטן מקטרג בשעת סכנה ולכן צריך יותר זכויות כדי להינצל,13רמב"ן, דברים כג י. לכן הצדיק, שבתנאים רגילים לא היה נהרג, נהרג בשעת סכנה?
63
ס״דבפשטות, משמע מהגמרא שאינו מבחין בין צדיקים לרשעים - הצדיק הוא צדיק, אלא שהמשחית משחית - ואז צריך להסביר כמו הרמב"ם, והרמב"ן על איוב מסכים עמו,14מורה נבוכים, ג יז-יח; רמב"ן על איוב לו ז, בתוך: כתבי הרמב"ן א, ירושלים תשכ"ג, עמ' קח-קט. שיש מצבים שבהם אין השגחה. יש הסתרת פנים, ואז אינו מבחין בין צדיק לרשע.
64
ס״המיתת נערים ומיתת זקנים
ישנה נקודה נוספת הקשורה לנושא המוות, שבה ברצוני לגעת. חז"ל הבחינו בין סוגים של מיתה:
מה בין מיתת נערים למיתת זקנים?
ר' יהודה אומר: הנר הזה, בשעה שהוא כבה מאליו יפה לו ויפה לפתילה, ובשעה שאינו כבה מאליו רע לו ורע לפתילה.
ר' אבהו אמר: התאנה הזו, בשעה שהיא נלקטת בעונתה יפה לה ויפה לתאנה, ובשעה שהיא מתלקטת שלא בעונתה רע לה ורע לתאנה.
ר' חייא רבה ותלמידוי ואית דאמרי ר' עקיבא ותלמידוי ואית דאמרי ר' יוסי בן חלפתא ותלמידוי היו למודים להיות משכימין ויושבין ושונין תחת תאנה אחת, והיה בעל התאנה משכים ולוקטה.
אמרו: שמא הוא חושדנו. מה עבדון? חלפון אתרון. אזל לגבייהו ואמר להון: רבותי, חדא מצוה דהוויתון יתבין זכיין בי - יושבין ושונין תחת תאנתי - ביטלתם.15תרגום: מה עשו? החליפו את מקומם. הלך אצלם ואמר להם: רבותי, מצווה אחת שהייתם מזכים אותי, שהייתם יושבים ושונים תחת תאנתי - ביטלתם. אמרו לו: אמרנו, שמא את חושדנו.
פייסן וחזרו למקומן. מה עשה? השכים בשחרית ולא ליקטה, וזרחה עליה החמה והתליעו.
אמרו: בעל התאנה יודע אימת היא עונתה של תאנה ללקוט, ולוקטה. כך הקב"ה יודע אימתי היא עונותן של צדיקים להסתלק מן העולם, ומסלקם. הדא הוא דכתיב: דּוֹדִי יָרַד לְגַנּוֹ לַעֲרֻגוֹת הַבֹּשֶׂם (בראשית רבה, סב ב).
ישנה נקודה נוספת הקשורה לנושא המוות, שבה ברצוני לגעת. חז"ל הבחינו בין סוגים של מיתה:
מה בין מיתת נערים למיתת זקנים?
ר' יהודה אומר: הנר הזה, בשעה שהוא כבה מאליו יפה לו ויפה לפתילה, ובשעה שאינו כבה מאליו רע לו ורע לפתילה.
ר' אבהו אמר: התאנה הזו, בשעה שהיא נלקטת בעונתה יפה לה ויפה לתאנה, ובשעה שהיא מתלקטת שלא בעונתה רע לה ורע לתאנה.
ר' חייא רבה ותלמידוי ואית דאמרי ר' עקיבא ותלמידוי ואית דאמרי ר' יוסי בן חלפתא ותלמידוי היו למודים להיות משכימין ויושבין ושונין תחת תאנה אחת, והיה בעל התאנה משכים ולוקטה.
אמרו: שמא הוא חושדנו. מה עבדון? חלפון אתרון. אזל לגבייהו ואמר להון: רבותי, חדא מצוה דהוויתון יתבין זכיין בי - יושבין ושונין תחת תאנתי - ביטלתם.15תרגום: מה עשו? החליפו את מקומם. הלך אצלם ואמר להם: רבותי, מצווה אחת שהייתם מזכים אותי, שהייתם יושבים ושונים תחת תאנתי - ביטלתם. אמרו לו: אמרנו, שמא את חושדנו.
פייסן וחזרו למקומן. מה עשה? השכים בשחרית ולא ליקטה, וזרחה עליה החמה והתליעו.
אמרו: בעל התאנה יודע אימת היא עונתה של תאנה ללקוט, ולוקטה. כך הקב"ה יודע אימתי היא עונותן של צדיקים להסתלק מן העולם, ומסלקם. הדא הוא דכתיב: דּוֹדִי יָרַד לְגַנּוֹ לַעֲרֻגוֹת הַבֹּשֶׂם (בראשית רבה, סב ב).
65
ס״ויש הבדל בין מיתת זקנים למיתת צעירים. התאנה שבשלה, שמלאה עסיס והגיע זמנה, נלקטת עתה מן העץ מלאת רצון והרגשה שמילאה את תפקידה, נכונה להמשיך הלאה במה שבעל התאנה גוזר עליה. מות הצעיר הוא מוות של זעם, של בוסר, של נר שכבה בטרם עתו ועתה נותר מפויח, זועף, בלתי מושלם, תאנה שעדיין לא בשלה.
66
ס״זבשולי הדברים - חז"ל בגמרא השוו את הקבורה לזריעה: וְיָצִיצוּ מֵעִיר כְּעֵשֶׂב הָאָרֶץ... קל וחומר מחיטה, ומה חיטה שנקברה ערומה יוצאה בכמה לבושין, צדיקים שנקברים בלבושיהן - על אחת כמה וכמה (סנהדרין צ ע"ב). הדין של קבורה הוא דווקא באדמה. המת נזרע באדמה. ידועה שיטתו של הרמח"ל, ולפיה כתוצאה מהחטא של אדם הראשון, אדם לא מסוגל להגיע לשלמות שלו, להתגבר על הדואליזם של גוף ונשמה שבו.16עיין דעת תבונות, מהדורת הרב פרידלנדר, בני ברק תשנ"ח, עמ' נו-נז. הגוף חייב למות, להיטמן באדמה ולחזור ליסודות הראשוניים שלו כדי שיוכל להיוולד מחדש בזמן התחייה. זהו אותו רעיון של 'זריעה' במקווה, של התכללות והיטמעות בהוויה ראשונית מטהרת, של חזרה ליסודות. לאחר שהגוף נפרד מיסודותיו ונזרע, הוא יכול להיווצר מחדש בצורה כזאת שהאדם יוכל להגיע לשלמותו.17וכך דרשו בזוהר הקדוש, בפרשת קורח (קעז ע"א): "יִגְוַע כָּל בָּשָׂר יָחַד וְאָדָם עַל עָפָר יָשׁוּב - יִגְוַע כָּל בָּשָׂר יָחַד, ההוא גופא יתבלי בעפרא וכל ההוא בשרא, והשתא: אָדָם עַל עָפָר יָשׁוּב, הא חדתותין דבניינא כמלקדמין, ויתוב על עפרא דבניינא דגופא... ועל דא רוחא ונשמתא בידוי דקודשא בריך הוא וחייס עליהו דבני נשא דלא יתאבידו מהאי עלמא ומעלמא אחרא, בגין כך אֵל אֱלֹהֵי הָרוּחֹת לְכָל בָּשָׂר".
(תרגום: הגוף יתבלה בעפר, וכל אותו הבשר, ועתה: אָדָם עַל עָפָר יָשׁוּב, הרי חידוש הבניין כמלפנים, וישוב על עפר של בניין הגוף... ועל זאת הרוח והנשמה בידו של הקב"ה וחס עליהם, על בני אדם, שלא יאבדו מהעולם הזה ומהעולם הבא, משום כך...).
(תרגום: הגוף יתבלה בעפר, וכל אותו הבשר, ועתה: אָדָם עַל עָפָר יָשׁוּב, הרי חידוש הבניין כמלפנים, וישוב על עפר של בניין הגוף... ועל זאת הרוח והנשמה בידו של הקב"ה וחס עליהם, על בני אדם, שלא יאבדו מהעולם הזה ומהעולם הבא, משום כך...).
67
ס״חויהי רצון שאמנם נזכה לאותו זמן של התחייה, תחיית המתים, במהרה בימינו אמן.
68