פניך אבקש כ״בPanekha Avakesh 22

א׳אב תשמ"ב

ב׳האמת והשלום אהבו

ג׳השאלה שנשאלת בימינו כבר נשאלה בעבר, עם השיבה לארץ אחרי גלות בבל: האם כיוון שהתחילה הגאולה (ובית המקדש הוקם) יש עדיין צורך להמשיך לבכות?
וַיְהִי בִּשְׁנַת אַרְבַּע לְדָרְיָוֶשׁ הַמֶּלֶךְ הָיָה דְבַר ה' אֶל זְכַרְיָה בְּאַרְבָּעָה לַחֹדֶשׁ הַתְּשִׁעִי בְּכִסְלֵו. וַיִּשְׁלַח בֵּית אֵל שַׂרְאֶצֶר וְרֶגֶם מֶלֶךְ וַאֲנָשָׁיו לְחַלּוֹת אֶת פְּנֵי ה'. לֵאמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים אֲשֶׁר לְבֵית ה' צְבָאוֹת וְאֶל הַנְּבִיאִים לֵאמֹר הַאֶבְכֶּה בַּחֹדֶשׁ הַחֲמִשִׁי הִנָּזֵר כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי זֶה כַּמֶּה שָׁנִים (זכריה ז א-ג).

ד׳והתשובה:
וַיְהִי דְּבַר ה' צְבָאוֹת אֵלַי לֵאמֹר. אֱמֹר אֶל כָּל עַם הָאָרֶץ וְאֶל הַכֹּהֲנִים לֵאמֹר כִּי צַמְתֶּם וְסָפוֹד בַּחֲמִישִׁי וּבַשְּׁבִיעִי וְזֶה שִׁבְעִים שָׁנָה הֲצוֹם צַמְתֻּנִי אָנִי. וְכִי תֹאכְלוּ וְכִי תִשְׁתּוּ הֲלוֹא אַתֶּם הָאֹכְלִים וְאַתֶּם הַשֹּׁתִים (שם ד-ו).

ה׳התשובה הראשונה היא הֲצוֹם צַמְתֻּנִי אָנִי. הקב"ה אומר להם: איני זקוק לצום שלכם. אם אתם צמים, הֲלוֹא אַתֶּם הָאֹכְלִים וְאַתֶּם הַשֹּׁתִים. כלומר, למה אתם באים לשאול אותי? אני לא דרשתי מכם לצום, אתם צמים בשביל עצמכם.

ו׳בסיום אותה נבואה ניתנת תשובה נוספת:
כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת צוֹם הָרְבִיעִי וְצוֹם הַחֲמִישִׁי וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי וְצוֹם הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה לְבֵית יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה וּלְמֹעֲדִים טוֹבִים וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ (שם ח יט).

ז׳אותם צומות יהיו לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים, אך רק בתנאי שוְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ.

ח׳מתי הצומות האלו יהיו לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה וּלְמֹעֲדִים טוֹבִים? ומדוע זמן זה נקשר לאמת ולשלום?

ט׳שלום וגזירת מלכות
אין ספק שהצומות כיום שונים מהצומות שאותם צם עם ישראל במשך כל דורות הגלות. גם בהלכה אנחנו מוצאים שההגדרות קצת השתנו. מהי ההגדרה של אותו זמן שיִהְיֶה לְבֵית יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה?

י׳הגמרא בראש השנה דנה בזה. המשנה אומרת: על ששה חדשים השלוחין יוצאין להודיע שבית הדין קידש את החודש. אחד החודשים שבהם השלוחים יוצאים הוא חודש אב - מפני התענית. שואלת הגמרא:
וליפקו נמי אתמוז וטבת, דאמר רב חנא בר ביזנא, אמר רב שמעון חסידא: מאי דכתיב: כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת צוֹם הָרְבִיעִי וְצוֹם הַחֲמִישִׁי וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי וְצוֹם הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה לְבֵית יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה, קרי להו: צוֹם, וקרי להו: ששון ושמחה, בזמן שיש שלום - יהיו לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה, אין שלום - צוֹם (ר"ה יח ע"ב).

י״אאך אותו זמן שבו השלוחים יצאו לא היה זמן של שלום, ואם כן, היה חיוב לצום גם בתמוז ובטבת, ולמה לא יצאו השלוחים גם באותם חודשים? ומתרצת הגמרא:
אמר רב פפא הכי קאמר: בזמן שיש שלום - יהיו לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה, יש גזרת המלכות - צוֹם. אין גזרת המלכות ואין שלום - רצו מתענין, רצו אין מתענין.

י״במכיוון שהמצב בתקופת המשנה היה אין גזרת המלכות ואין שלום, לא היתה חובה לצום ולכן לא שלחו את השליחים. על כך שואלת הגמרא:
אי הכי תשעה באב נמי? אמר רב פפא: שאני תשעה באב הואיל והוכפלו בו צרות, דאמר מר: בתשעה באב חרב הבית בראשונה ובשניה ונלכדה ביתר ונחרשה העיר.

י״גכלומר, דווקא בשלושת הצומות נאמרו החילוקים, אבל בתשעה באב, כיוון שהוכפלו בו הצרות, יש חיוב לצום בזמן שאין שלום.

י״דמן הגמרא עולה שישנם שלושה מצבים:

ט״ויש מצב של שלום - המצב שעליו התנבא הנביא - ובו כל הצומות, כולל תשעה באב, נהפכים לששון ולשמחה.

ט״זהמצב השני - אין שלום ואין גזירת מלכות. אין חובה לצום בכל הצומות, והחיוב של הצום הוא רק מצד שקיבלו עליהם, אבל תשעה באב עדיין עומד בחיובו הראשון.

י״זהמצב השלישי - גזירת מלכות, אז חייבים בכל הצומות כולם.

י״חהמקדש והשלום
מהי ההגדרה של שלום? אומר רש"י (שם): שאין יד העובדי כוכבים תקיפה על ישראל. לשיטת רש"י, השלום מוגדר על פי המובן המדיני: בזמן שישראל זוכים לעצמאות מדינית, מוגדר המצב כשלום, ואז אפילו תשעה באב צריך להפוך לששון ולשמחה.

י״טכידוע, רוב הראשונים חלקו עליו ואמרו - וכך נפסק להלכה - שמצב של שלום מוגדר לפי בניין בית המקדש, כמו שמשמע מהמשך הסוגיה. תשעה באב יהפוך לששון ולשמחה רק בזמן שיוקם בית המקדש. מה הקשר? למה הקמת בית המקדש מוגדרת כשלום?

כ׳אפשר היה לומר שבית המקדש מציין את סופן של המלחמות. הרי ההלכה היא שאת שלוש המצוות שנצטוו ישראל בכניסתם לארץ, הם נצטוו לקיים בסדר הזה: המלכת מלך, מחיית עמלק ובניין המקדש (רמב"ם, הלכות מלכים, א א-ב). כלומר, בסופן של המלחמות, כשזוכים למנוחה, קיימת עוד מלחמה - וְהָיָה בְּהָנִיחַ ה' אֱלֹהֶיךָ לְךָ מִכָּל אֹיְבֶיךָ מִסָּבִיב... תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק (דברים כה יט) - ורק אחריה בא בניין בית המקדש. אלא שיש כאן דוחק מסוים, כי לפי זה, כבר אחרי מלחמת עמלק היה צריך להיות זמן השלום. מכל מקום, ניתן לומר שהשלמות של השלום מגיעה עם סיום התהליך כולו, ברגע שמסתיימות כל המלחמות. אז מוקם בית המקדש, וזהו המצב של השלום, המצב של הששון והשמחה.

כ״אאבל נראה שהששון והשמחה אינם רק תיאור של מצב השלום, אלא הם תלויים בשלום. לפי זה, פירושו של אותו שלום אינו שלום מדיני גרידא, אלא השלום שבניין בית המקדש יוצר, שהוא שלום מסוג אחר. בניין המקדש אינו יוצר רק את השלום החיצוני, אלא מביא גם לשלום פנימי, רוחני, לשלום שבין ישראל לבין עצמם.

כ״בידועה הגמרא במסכת יומא (ט ע"ב):
מקדש ראשון מפני מה חרב? מפני שלשה דברים שהיו בו: עבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים... אבל מקדש שני, שהיו עוסקין בתורה ובמצוות וגמילות חסדים מפני מה חרב? מפני שהיתה בו שנאת חינם. ללמדך ששקולה שנאת חינם כנגד שלש עבירות: עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים.

כ״גבית המקדש נחרב דווקא בגלל שנאת חינם. מדוע?

כ״דעל כך כתב המהר"ל:
אבל מעלת מקדש שני היה מחמת ישראל עצמם, ודבר זה ברור, כי ישראל הם מתאחדים על ידי בית המקדש שהיה להם. כהן אחד, מזבח אחד, ונאסרו הבמות, שלא היה פירוד וחילוק בישראל. והדבר הזה מבואר ועוד יתבאר בפרק שאחר זה (נצח ישראל, פרק ד, עמ' יט).

כ״התפקידו העיקרי של בית המקדש השני היה לאחד את עם ישראל, להביא שלום ביניהם. כאשר עם ישראל חטא בשנאת חינם ולא היה שלום בין חלקי העם והמפלגות שבו - נחרב המקדש. השלום של בית המקדש הוא לא רק מצב שבו אין יד עכו"ם תקיפה עלינו, אלא הוא שלום פנימי. הוא בוודאי קשור לצד הרוחני, הפנימי, של עם ישראל.

כ״ושהיו שמחין במפלתם אלו על אלו
ישנו מדרש מחריד, שלצערנו, מזכיר את המצב של היום. הוא מתאר את חוסר האחדות והשנאה שהיו בבית שני:
בליל תשעה באב נכנס אברהם אבינו לבית קדשי הקדשים. אחזו הקב"ה בידו, והוה מטייל בו ארוכות וקצרות. אמר לו הקב"ה: מֶה לִידִידִי בְּבֵיתִי? אמר לו: ריבוני, בני היכן הם? אמר לו: חטאו והגליתים לבין האומות. אמר לו: לא היו בהן צדיקים? אמר לו: עֲשׂוֹתָהּ הַמְזִמָּתָה. אמר לו: היה לך להסתכל בטובים שבהם. אמר לו: סוגיהון בישין, דכתיב: עֲשׂוֹתָהּ הַמְזִמָּתָה הָרַבִּים, אמר לו: היה לך להביט לברית מילה שבבשרם. אמר לו: חייך, כפרו בה, שנאמר: וּבְשַׂר קֹדֶשׁ יַעַבְרוּ מֵעָלָיִךְ, ולא עוד, אלא שהיו שמחין במפלתם אלו על אלו, דכתיב: כִּי רָעָתֵכִי אָז תַּעֲלֹזִי, וכתיב: שָׂמֵחַ לְאֵיד לֹא יִנָּקֶה (איכה רבה, א כ).

כ״זמפחיד לקרוא את המדרש הזה. ישראל חטאו, לא היו ביניהם צדיקים, הם כפרו גם בבריתו של אברהם אבינו. אבל מהו הדבר החמור ביותר? שהיו שמחין במפלתם אלו על אלו. כשמישהו שהיה שייך למפלגה אחרת היה נופל, הם היו שמחים. לא היה אכפת להם שעם ישראל ניזוק במפלה של כל אחד. מי שלא הולך בשיטה שלי, מי שדעתו אינה כדעתי, ברגע שהאויב מפיל אותו, אני שמח לאידו, אפילו שאני נמצא יחד איתו ופגיעה בו היא גם פגיעה בי. השמחה על כך שמישהו נפל על אף שפעל בשם כלל ישראל ועל אף שפגיעה בו היא פגיעה בעם ישראל - זה הדבר החמור ביותר. על הדבר הזה לא סלח הקב"ה - שָׂמֵחַ לְאֵיד לֹא יִנָּקֶה (משלי יז ה).

כ״חאמת שלעתיד לבוא
מהו אותו שלום שמביא בית המקדש? הנביא מסיים את תיאור המצב האידיאלי שבו לא יהיו צומות בזמן של וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ. מהו אותו שלום ומהי אותה אמת שתהיה לעתיד לבוא ושעדיין לא קיימת היום?

כ״טבכמה מקומות בתוספתא ובגמרא נאמר:
לא נמנעו בית שמאי מלישא נשים מבית הלל ולא בית הלל מבית שמאי. ללמדך שחיבה ורעות נוהגים זה בזה, לקיים מה שנאמר: הָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ.¹יבמות יד ע"ב. ועיין יבמות פ"א מ"ד; עדויות פ"ד מ"ח; תוספתא, יבמות פ"א ה"י.

ל׳לא מדובר כאן בסתם שלום, אלא בשלום - או חוסר שלום - על רקע אידיאולוגי. מדובר כאן על מחלוקות רוחניות והלכתיות.

ל״אהפסוק אומר: וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ, אף על פי שלכאורה שניהם מנוגדים וברגע שיש אמת אין שלום. האמת של האדם אומרת: 'אני צריך ללכת בשיטתי. השני אינו אוחז באמת, הוא אוחז בשקר. אם האמת שלי סותרת את האמת שלו, אסור לי לנהוג בו רֵעות, אסור לי לשאת מבנותיו'. ברגע שיש אמת, יש מחלוקת, יש שנאה אידיאולוגית. ובכל זאת אומרת הגמרא: לא נמנעו בית שמאי מלישא נשים מבית הלל, ולהפך. אפילו שלכל אחד היתה את האמת האלוקית שלו, בכל זאת השלום התגבר. זוהי האמת, זהו השלום שאותו חוזה הנביא. מדובר כאן על שלום של אמת, שלום אידיאולוגי. חוסר השלום הזה הוא שהחריב את בית המקדש. המחלוקות האידיאולוגיות, הסתירות שבָּאמת, הביאו לחוסר השלום, הביאו לשמחה לאיד. כל אחד חשב: 'הוא נכשל, זה מוכיח את השיטה שלי', ועל זה אומר הכתוב: שָׂמֵחַ לְאֵיד לֹא יִנָּקֶה.

ל״בהאמת והשלום צריכים להשלים זה עם זה, אף שהם ניגודים. הפער האידיאולוגי, הפער בשיטות, לא צריך להפריע, כמו שאומרת הגמרא שבית שמאי ובית הלל היו נוהגים חיבה ורעות זה בזה. זוהי האמת וזהו השלום של בית המקדש, שיהיו לעתיד לבוא, ורק אז יתבטל הצום ויהפוך לששון ולשמחה.

ל״גכך למדו גם בגמרא בסוכה (לב ע"ב) לגבי ההדס: ואימא הירדוף - שיח שיש בו קוצים - רבא אמר: מהכא: וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ. איך הוא לומד זאת? רש"י שם מפרש באופן מסוים. לולא דברי רש"י, נראה היה לומר שזה אותו עניין עצמו: האמת של התורה היא לעולם גם שלום. אמת אמיתית חייבת להביא בסופו של דבר לשלום. אם ההרדוף פוצע את הידיים, אם הקוצים שלו דוקרים כמחט, לא יכול להיות שהתורה ציוותה ליטול אותו. וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ - לא רק שלום שבין אמיתות שונות, אלא האמת עצמה צריכה להיות של שלום.

ל״דהעמידו דיניהם על דין תורה
הגמרא אומרת במסכת בבא מציעא (ל ע"ב):
דאמר רבי יוחנן: לא חרבה ירושלים אלא על שדנו בה דין תורה. אלא דינא דמגיזתא לדיינו? אלא אימא שהעמידו דיניהם על דין תורה ולא עבדו לפנים משורת הדין.

ל״ההיתה אמת בירושלים באותה תקופה, אבל זו היתה אמת של דין ללא השלום של לפנים משורת הדין, וזו הסיבה שבגללה חרבה ירושלים. היתה אמת, אבל לא היה עמה שלום. הם העמידו דיניהם על דין תורה, הם לא עברו על הדין אלא דווקא הקפידו על הדין. הם חרדו לאמת - ייקוב הדין את ההר - באותו מובן מצומצם, מקומי. אבל האמת הכללית היא שאי אפשר לנתק את הדין מהקונטקסט הכללי שבו הוא נמצא. אף על פי שעיקר החיוב הוא הדין, לפעמים האמת הגדולה יותר מלמדת שצריכים לנהוג לפנים משורת הדין. זוהי האמת שמביאה לשלום. אם אתה רואה שיטה שתוצאותיה מריבה, אמת שמביאה לפילוג, צריך לבחון את האמת עצמה, שמא יש כאן חיסרון באמת, משום שאמת אמיתית, אמת של תורה, היא אמת של שלום. וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ - אמת שבתוכה שלום ומחוץ לה שלום.

ל״וותהי האמת נעדרת
אחד מסימני עקבתא דמשיחא הוא וַתְּהִי הָאֱמֶת נֶעְדֶּרֶת (ישעיהו נט טו). נעדר פירושו לא נמצא. אבל הגמרא דורשת על כך מדרש שיש בו עוקץ מאוד חד: אמרי דבי רב: מלמד שנעשית עדרים-עדרים והולכת לה (סנהדרין צז ע"א). אותה אמת נעדרת לא משום שלא היתה אמת, אלא משום שהפכה להיות עדרים-עדרים! כל עדר יש לו את האמת שלו, ומכיוון שכל אחד הולך דווקא עם האמת שלו, האמת נעשית עדרים-עדרים והולכת לה. ההיעדרות האמיתית של האמת היא כאשר היא הופכת להיות אמת של עדרים - לא אמת אחת כללית, רחבה, שיכולה לשתף את כל השיטות ולהביא לשלום בין העדרים, אלא אמת שהופכת להיות עדרים-עדרים. אמת כזו סופה להיות נעדרת, להיעלם ולהימחק.

ל״זתלמידי חכמים מרבים שלום בעולם
ב'חזון הגאולה' (עמ' קו-קז) מדבר הרב על הדרך לשלום. הדברים נכתבו בתקופתו, אבל הם נכונים מאוד גם היום, ואולי עוד יותר מאז:
אמת הדבר, שכדי להשלים ולהעלות את כשרון ההנהגה הצבורית בהרחבה לכל צדדיה, צריכים אנו עדיין לרפואה. אבל הרפואה קרובה היא לנו: 'תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם', וכדי להרבות את השלום צריך, כמובן, שיהיו תלמידי חכמים מרבים את פעולתם על כל אותם המקצועות שיש בהם גורמים להשבית את השלום. המקצועות המעשיים גם הם יכולים, בדרך סבוב, להשבית את השלום כשהם אינם כתקונם, ולהביא לידי שנאה וקינטוריה על ידי ההתגודדות וההתפרדות המעשית. ההבדל והניגוד המעשי.

ל״חכלומר: צריך ללמוד את אותם דברים שמשביתים את השלום. הרב מדגיש שגם המחלוקת בהלכה למעשה יכולה להשבית את השלום.
אבל גדולה מאוד מזה היא השבתת השלום הבאה על ידי סכסוכי דעות ופירודי מושגים, המביאה בהכרח לידי מעשים סותרים ומעוררים שנאה.

ל״טהשנאה בדרך כלל לא מתחילה במחלוקת בהלכה למעשה, היא מתחילה בדבר יותר שורשי, בהשבתת השלום הבאה על ידי סכסוכי דעות ופירודי מושגים - מחלוקות בעניינים רוחניים, מחלוקות בדעות. מהי הדרך ליצור גם כאן שלום?

מ׳לכאורה, אם אני רוצה להשיג שלום, אני צריך לעזוב את העיסוק באמת הרוחנית. המדרש בבראשית רבה (ח ה) מספר שהאמת והשלום התנגדו לבריאת האדם, והפתרון של הקב"ה היה להשליך את האמת לארץ. על כך כבר שאלו מפרשי המדרש שם: אמנם הוא זרק את האמת, אך מה עם השלום? הרי גם הוא התנגד לבריאת האדם? ועל כך ישנה אמירה מפורסמת:²כעין זה ראה מ' אוריין, סנה בוער בקוצק, ירושלים תשכ"ב, עמ' 80-79. ברגע שזורקים את האמת - נוצר השלום. הסיבה שהשלום התנגד לבריאת האדם היא שהאדם כולו מלא קטטות. אבל ברגע שהשליכו את האמת לארץ, כשאין כבר אמת וממילא האדם לא מתקוטט, אין לשלום סיבה להתנגד לבריאת האדם.

מ״אלעומת זאת, אומר הרב:
טעות מוחלטת היא ביד האומרים שצריך להניח את היד מאי השווי של הדעות, להניח אותן ביד הסבלנות הרחבה. הסבלנות תוכל לכל היותר להשקיט מעט מריבה מעשית ורותחת, אבל לא תוכל לקשר את הלבבות ולאגד את החיים. הסבלנות נועדה להשלים את אותם חילוקי הדעות שהם ראויים להמצא מצד הטבע האנושי הבריא, ש'כשם שאין פרצופיהם שוים כך אין דעותיהם שוות', אבל חלילה לה מלהיות הסבה הגורמת לעצלות בזכוך הדעות והארתן, עד שתגן גם על הדעות המזיקות והבוסריות. אם רק נמלא תפקידנו התורני כראוי, בבירור הלכות הדעות ושורשי מושגי-היהדות היסודיים, לפחות כפי אותה המדה הצריכה לאגד האחדותי של האומה ושיגוב כחה בפעלים כלליים אז נוכל לבוא לידי אותו המעמד הטוב, שלא נצטרך להשתמש במדת הסבלנות המישנת ומפילה תרדמה, כי אם במדת השלום הער והחי, כדי לישר את המוחות אחרי שכבר נתעקמו, להסיר את הטינא שבלבבות אחר שכבר נפגעו, צריכים תלמידי חכמים להיות מופיעים בהארה גדולה להרים את דגל האור של טהרת הדעות היסודיות וכל ענפיהן, עד אותה המדה שהשלום יהיה הולך ומתעלה...

מ״בלא מדובר כאן בשלום שנובע מתוך טשטוש האמת, אלא בשלום מתוך העמקת האמת, משום שככל שהאמת יותר גדולה כך היא מביאה יותר לשלום. לכן אומר הרב: מה שאנחנו צריכים היום אינו סבלנות - שהרב מגדיר אותה כמיישנת וכמפילה תרדמה - כי אם מידת שלום ער וחי.

מ״גהגעה אל אותה מידה של שלום ער וחי - זוהי המטרה שמציב לנו הרב. לברר ולזכך את הדעות, ללמוד את היסודות של אמונת ישראל, את היסודות המחשבתיים של התורה. רק אם נלמד את היסודות של האמונה לעומקם נוכל לבוא לידי האמת האמיתית, זו שתפקידה להביא גם לשלום. מי שמסתכל על הדברים מאותה פרספקטיבה גבוהה של אמת רחבה, עמוקה וכללית של התורה - רק הוא יכול להביא לשלום של אמת, וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ. זהו התפקיד שמוטל עלינו, ואני חושב שהרבה ממנו מוטל דווקא עלינו משום המצב המיוחד שבו אנחנו נמצאים.

מ״דבית ראשון ובית שני
נעמיק קצת יותר בטיבה של אותה אחדות על פי דברי המהר"ל. הדברים מאוד עמוקים, ונוגעים בשורשי ההבדלים המהותיים שבין בית ראשון לבין בית שני. אני אתייחס רק למקצת הדברים, המדגישים שהשלום והאחדות הם לא רק מושגים טכניים פונקציונליים הנצרכים כדי לשמור על אחדות העם. השלום הוא מגוף הרוחניות של עם ישראל, הוא מגוף התורה. הקיום האמיתי של התורה יכול להיות רק מתוך אחדות, רק מתוך שלום.
ויש לך לשאול למה חרב בית מקדש ראשון בעוון אלו ג' עוונות ואילו מקדש שני בשביל שנאת חינם? ואין לומר שהיה זה במקרה... והפירוש אשר הוא לפי פשוטו: כי מקדש ראשון היה השכינה ביניהם, וזהו מעלת בית המקדש הראשון שהיה מיוחד במעלה שהיתה השכינה שורה בו...

מ״התפקידו של המקדש הוא להביא להשראת שכינה, כלומר, שהאלוקי, הקב"ה, יימצא בתוך העולם - לעשות לו בית לשִכנו. המקדש הוא נקודת המפגש של האלוקי עם העולם. שם נעלם אותו פער, אותו ניתוק, שיש בין הבריאה לבורא, בין המציאות הפיזית לבין האלוקי.
ולפיכך חורבן שלו, כאשר לא היה ראוי שתשרה שכינה ביניהם, והיינו כשטימאו את בית המקדש ואין ה' יתברך שורה בתוך טומאתם... ולפיכך בשביל אלו ג' טומאות חרב הבית...

מ״וכאשר קילקלו את המצע שעליו יכולה השכינה להימצא, ממילא הקב"ה כבר לא מצא לו מקום בעולם. השכינה צריכה לעלות למעלה ולהיות רק ברוחני, להסתלק מהטבע, מהארצי, מבית המקדש, מארץ ישראל. שהרי זה תפקידם של המקדש ועם ישראל בארץ ישראל: לחיות את הטבע של ארץ ישראל בהשראת השכינה.
אבל מקדש שני שלא היתה השכינה שורה בו כמו במקדש ראשון, ולכך לא נחרב בשביל אלו ג' עבירות. אבל מעלת מקדש שני היה מחמת ישראל עצמם, ודבר זה ברור כי ישראל הם מתאחדים על ידי בית המקדש שהיה להם כהן אחד ומזבח אחד, ונאסרו הבמות. שלא היה פירוד וחילוק בישראל...

מ״זבעוד שה'נקודה' של המקדש הראשון היתה השראת שכינה, המקדש השני היה מחמת ישראל עצמם. ומהו הדגש שלו? האחדות של ישראל, הדגש החברתי, השלום של ישראל.
לכך בית המקדש על ידו הם אומה אחת שלמה, ומפני כך נחרב הבית בשביל שנאת חינם, שנחלק לבבם והיו מחולקים ולא היו ראויים למקדש אשר הוא התאחדות ישראל. ופירוש פשוט הוא.

מ״חבהמשך מבחין המהר"ל בין הכוחות של הנפש ובין הנפש. הנפש היא אחת, אבל היא באה לידי ביטוי בכמה כוחות.
וכנגד זה היו שני מקדשים, מקדש ראשון נגד הנפש, במה שיש בה כחות מחולקות והם שלוש... וכאשר תדע זה, תבין מה שאמר ר' יוחנן בשביל שהיה בידם ג' עבירות... לכך הביא עליהם ג' פורענויות... זכר ג' מחנות...

מ״טהמקדש השני, אומר המהר"ל, הוא כנגד כלליות הנפש, כי הנפש היא אחת. אני רואה, הנפש היא זו שרואה, ואותה נפש עצמה היא זו שחשה וטועמת, כי עצם הנפש כולל ומאחד כל כחות הנפש. המקדש השני הוא גילוי של עצם הנפש, ולא של כוחות הנפש. הגילוי הזה הרבה יותר פנימי, רוחני, אבל דווקא בכך חולשותיו, כיוון שלרוחניות החזקה יש כוח ועוצמה לרדת עד החיצוניות.
כי עצם הנפש כולל ומאחד כל כחות הנפש, וכאשר יש כאן שנאה הוא פירוד וחילוק וזהו כנגד עצם הנפש... ואלו במקדש שני היה החטא הרגיל בם שנאת חינם (נצח ישראל, פרק ד, עמ' יט-כא).

נ׳המהר"ל כותב כאן דברים מאוד עמוקים, וננסה להסביר אותם בקיצור. בית המקדש הוא מקום המפגש של השכינה והעולם, של האלוקי והאנושי, של היהודי והקב"ה. ירידת שכינה לתחתונים. אמונה לְעולם צריכה כלים, צריכה צורה להתבטא, להתגלות בעולם. אין אמונה מופשטת - האמונה תמיד באה לידי ביטוי במעשים, במחשבות, ברגשות וכן הלאה.

נ״איש הבדל עצום בין המקדש הראשון לשני. המקדש השני יותר פנימי מהמקדש הראשון, יותר רוחני, ודווקא משום כך הוא נחות ממנו בדרגה, שהרי אין בו את הכוח הרוחני להגיע עד הפיזי ממש. במקדש הראשון, האמונה נתגלתה בפיזי, במציאות הארצית והפשוטה של היהודי היושב על אדמתו. ההנהגה הטבעית הפשוטה היתה מודרכת וגילתה את הקב"ה בעבודת האדמה, בהתנהגות היומיומית. בַּכֹּל היתה שכינה. בבית השני השכינה לא שרתה כבבית הראשון. האלוקי התגלה בעם ישראל, והכלי שלו לא היה הכלי הפיזי אלא דווקא זה הלאומי, הסוציאלי: עם ישראל, אחדות ישראל.

נ״בהבחנה זו נמצאת בהרבה מספרי המהר"ל, למשל, ב'דרך החיים' על המשנה הראשונה באבות. המהר"ל מבחין בין תקופת האבות לתקופת אנשי כנסת הגדולה. אצל הראשונים, היצירה התורנית היתה של פרטים: אבות, נביאים. אצל אנשי כנסת הגדולה, היצירה התורנית היא של העם. האמונה מתגשמת באותה חברה קדושה שחיה לפי מושגיה וערכיה של אותה אמונה. המסגרת מצומצמת ומופנמת יותר מאשר בבית ראשון. מה שנוצר ביחיד בא מכוח העם. ההרגשות, המחשבות וגילוי החיים של העם הם-הם ההדרכה האלוקית.

נ״גהכוונה מאוד פשוטה. למשל, כשגדול בתורה בא לפסוק בענייני ציבור, הוא לא פוסק את זה מכוחו הפרטי, הוא פוסק את זה מהכוח הכלל ישראלי, מכוח האומה כולה, כיוון שהוא כל כך מבוטל לאומה, הוא כל כך מלא במסירות נפש ובאהבה לכלל ישראל. כמו חולה המרגיש בעצמו מה הוא צריך כי הוא החולה, כך הגדול שבא לפסוק לעם ישראל הוא בעצם הלב של עם ישראל. מכוח התחושה שלו הוא יודע מה טוב לעם ישראל ומה רע. יש לו את אותן תחושות חדות, אותה חיוניות של האומה מתגלה בו בכל כוחה.

נ״דמבית שני ואילך, עד תקופתנו, הכוח של התורה הוא של כלל ישראל. מי שרוצה ללמוד תורה, מי שרוצה להיות חלק מהתורה, צריך להתבטל לכלל ישראל, צריך להיות חלק מכלל ישראל, מכנסת ישראל.

נ״המכאן החשיבות של האחדות הלאומית. זה לא סתם עניין חברתי קטן, שצריך להיות שלום בעם. יש לזה חשיבות עצומה, משום שאחדות ישראל היא-היא הכוח של התורה. ברגע שחלילה - ודבר כזה, כמובן, לא יכול לקרות - ייבטל עם ישראל, לא תהיה תורה. הרוחניות של התורה אינה רוחניות של הפרט שיושב והוגה וחושב על כל מיני רעיונות, נאצלים ונשגבים ככל שיהיו, אלא זהו כוח החיים של האומה, ורק מכוח זה אנחנו יכולים ללמוד תורה, להבין ולהרגיש מה בעצם עם ישראל צריך ומהן המגמות האמיתיות שלו.

נ״והקב"ה ברא את העולם באופן כזה שדרכו הוא מתגלה כבורא עולם. כך גם החברה היהודית יוצרת את המושגים ואת המהות של האמונה. כל פיצול בעם ישראל הוא גם קיצוץ בנטיעות.

נ״ז*

נ״חאנחנו³מכאן ואילך הועתקו הדברים מתוך הרשימות של הרב. נמצאים עתה בסיום הזמן. לצערי, אני מרגיש שאנחנו מסיימים את הזמן בקול ענות חלושה. המשברים השונים שעברו עלינו מבפנים ומבחוץ התישו אותנו, ולצערי, עלי לציין שלא היה בנו מספיק עוז וכוח רוחני לעמוד בהתשה הזו. איני מרגיש שנכשלנו, חס וחלילה, אבל גם איני מרגיש שאנחנו מסיימים עתה מתוך בהירות רוחנית. יצאנו מותשים ולא מחוזקים, לצערי. כמובן, אפשר ללמד סנגוריה, אבל זה לא משנה את העובדות.

נ״טתחילתו של הקיץ במה שהיה נראה אז כמלחמת אחים - הנסיגה מסיני, פינוי ימית. בסופו של דבר, התהליך נסוב על צירו במאה ושמונים מעלות - המלחמה בלבנון והמצור על ביירות. אלו שתקפו אז את הממשלה מצטרפים אליה היום, והתומכים של אז הם השוללים של היום. במסגרת זו אין לנו, כמובן, עניין בפוליטיקה, אלא בצד הערכי, הרוחני, של הדברים, בבחינת הדברים מנקודת המבט של אמונה.

ס׳מעולם לא היה פילוג עמוק כזה בעם ישראל. מעולם לא שמחו אלו לאידם של אלו כפי שקורה היום.

ס״אזוהי תקופה של בירורים. אנחנו מגלים את השנאה הארסית ממש לכל חיוניות יהודית, אבל אל לנו להסתפק בזה. צריך להעמיק בדבר, משום שבכל שקר יש ניצוץ של אמת. וכאן התפקיד המוטל עלינו. אני לא רוצה להיכנס שוב לפולמוס, אך מסקנה אחת ברורה, והיא וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ. אמת אמיתית צריכה להביא לשלום אמיתי, לאחדות אמיתית. זהו תפקידנו וזה מה שמוטל עלינו. ומכיוון שעיסוקנו הינו בעיקר בבירורים רוחניים ולא בבירורים מעשיים, עלינו להעמיק וללמוד, הפוך בה והפוך בה דכולא בה. מתוך התעמקות בדברי חז"ל בהלכה ובאגדה נוכל למצוא את הפתרון ואת הדרך הנכונה גם לבעיות ההווה, כפי שעמדנו והזכרנו כמה פעמים.

ס״בכמובן, הבסיס של הכל הוא האמונה הפשוטה והתמימה במציאות הבורא יתברך ובהשגחתו עלינו בפרט, על עם ישראל ועל כל אחד ואחד.

ס״גמתוך השקפה זו נוכל לצאת ולהבין אל נכון את הדרך האמיתית, ונזכה שאותו מלאך השלום, שתפקידו להביא לשלום לפני בוא האמת של המשיח - אליהו - יתרץ את קושיותינו וספקותינו.

ס״דהדברים אמורים גם בפנים, בתוך הבית. נוצרו גם כאן כיתות-כיתות, עדרים-עדרים. זה לכשעצמו לא רע, בתנאי שקיימת אחדות וקיימים אהבה ורעות וכבוד הדדי. וכאן שאלת המפתח. משום שאם ברצוננו לבנות את ביתנו ולהגן עליו שלא ייחרב, צריכים לשרור בינינו אחדות ואהבה ואמון הדדי רב. חברותות, קשר עם הצבא, מכתבים.

ס״הנתפלל כולנו לשלום חברינו, שנזכה לראותם כולם יחד בתחילת אלול, ה'זמן' הבא; ושנזכה לשלום אמת, וגם לאמת של שלום.