פניך אבקש ו׳Panekha Avakesh 6

א׳כסלו תשמ"ב, פרשת ויצא

ב׳אמת ליעקב

ג׳וַיַּשְׁכֵּם יַעֲקֹב בַּבֹּקֶר וַיִּקַּח אֶת הָאֶבֶן אֲשֶׁר שָׂם מְרַאֲשֹׁתָיו וַיָּשֶׂם אֹתָהּ מַצֵּבָה וַיִּצֹק שֶׁמֶן עַל רֹאשָׁהּ (בראשית כח יח).

ד׳יעקב מקים מצבה, וה' שנא מצבה - וְלֹא תָקִים לְךָ מַצֵּבָה אֲשֶׁר שָׂנֵא ה' אֱלֹהֶיךָ (דברים טז כב), ואומר רש"י:
וְלֹא תָקִים לְךָ מַצֵּבָה - מצבת אבן אחת להקריב עליה אפילו לשמים. אֲשֶׁר שָׂנֵא - מזבח אבנים ומזבח אדמה צוה לעשות, ואת זו שנא כי חק היתה לכנעניים, ואף על פי שהיתה אהובה לו בימי האבות עכשיו שנאה, מאחר שעשאוה אלו חק לעבודה זרה.

ה׳המצבה, שהיתה אהובה בימי האבות, שנואה אחר כך בגלל התנהגות הכנענים.¹עיין אגרות הראיה ג, איגרת תשמו. חלק מהרעיונות בדרשה זו נובעות מהאמור שם.

ו׳אמנם המצבה של יעקב היתה מאבן אחת, אבל אבן זו היתה מורכבת מכמה אבנים שהתאחדו:
וַיָּשֶׂם מְרַאֲשֹׁתָיו - עשאן כמין מרזב סביב לראשו, שהיה ירא מפני חיות רעות. התחילו מריבות זו עם זו. זאת אומרת: עלי יניח צדיק את ראשו, וזאת אומרת: עלי יניח. מיד עשאן הקב"ה אבן אחת. וזהו שנאמר: וַיִּקַּח אֶת הָאֶבֶן אֲשֶׁר שָׂם מְרַאֲשֹתָיו (רש"י, בראשית כח יא).

ז׳מקורו של רש"י במדרש:
וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם... רבי יהודה אומר: שנים עשרה אבנים נטל, כך גזר הקב"ה שהוא מעמיד שנים עשר שבטים. אמר: אברהם לא העמידן, יצחק לא העמידן, אני - אם מתאחות הן שנים עשר אבנים זו לזו, יודע אני שאני מעמיד י"ב שבטים. כיוון שנתאחו י"ב אבנים זו לזו ידע שהוא מעמיד י"ב שבטים (בראשית רבה, סח יא).

ח׳היכולת של האבנים להתאחד ולהפוך מאבנים למצבה היא הבחינה של יעקב לדעת אם יצליח להעמיד את שבטי י-ה.

ט׳מהי אותה מצבת אבן? מדוע הקב"ה רוצה דווקא מִזְבַּח אֲבָנִים ולא מצבת אבן אחת? למה המצבה נוצרה דווקא מתוך אותן אבנים שהיו מריבות זו עם זו?

י׳הגמרא בברכות (כו ע"ב) לומדת דבר נוסף מתחילת הפרשה:
אברהם תקן תפילת שחרית, שנאמר: וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר עָמַד שָׁם, ואין עמידה אלא תפילה, שנאמר: וַיַּעֲמֹד פִּינְחָס וַיְפַלֵּל.
יצחק תקן תפילת מנחה, שנאמר: וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה לִפְנוֹת עָרֶב, ואין שיחה אלא תפלה, שנאמר: תְּפִלָּה לְעָנִי כִי יַעֲטֹף וְלִפְנֵי ה' יִשְׁפֹּךְ שִׂיחוֹ.
יעקב תקן תפלת ערבית, שנאמר: וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וַיָּלֶן שָׁם, ואין פגיעה אלא תפלה.

י״אכל אחד ואחד מן האבות תיקן תפילה, כל אחד לפי בחינתו, כמו שמבואר בזוהר הקדוש:
תא חזי: אברהם אתקין צלותא דצפרא ואודע טיבו דמאריה בעלמא, ואתקין ההיא שעתא בתקונהא כדקא יאות, דכתיב: וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר. יצחק אתקין צלותא דמנחה ואודע בעלמא דאית דין ואית דיין דיכול לשזבא ולמידן עלמא. יעקב אתקין צלותא דערבית, ובגין צלותא דא דאתקין - מה דלא אתקין בר נש מקדמת דנא כדקא יאות - בגין כך שבח גרמיה ואמר: וְהָאֶבֶן הַזֹּאת אֲשֶׁר שַׂמְתִּי מַצֵּבָה, דעד ההיא שעתא לא שוי לה אחרא כוותיה (זוהר נח, עב ע"א-ע"ב).²תרגום: בוא ראה: אברהם התקין תפילת שחרית והודיע טיבו של אדונו בעולם, והתקין אותה שעה בתיקונה כיאות, שכתוב: וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר. יצחק התקין תפילת מנחה והודיע בעולם שיש דין ויש דיין שיכול להציל ולדון את העולם. יעקב התקין תפילת ערבית, ומשום תפילה זו שהתקין - מה שלא התקין אדם מלפני כן כיאות, משום כך שיבח את עצמו ואמר: וְהָאֶבֶן הַזֹּאת אֲשֶׁר שַׂמְתִּי מַצֵּבָה, שעד אותה שעה לא עשה אותה אחר כמותו.

י״באברהם התקין את תפילת שחרית משום שמידתו מידת החסד. יצחק, שמידתו מידת הדין - גבורה, התקין את תפילת מנחה לפנות ערב, שהיא השעה שבה שורה מידת הדין בעולם. יעקב, שמידתו אמת, התקין את תפילת ערבית, ובזה העמיד את המצבה, שעד אליו אף אדם לא העמיד.

י״גתפילת ערבית - רשות
ישנו דבר מיוחד בערבית, וגם הוא מופיע בגמרא:
מעשה בתלמיד אחד שבא לפני רבי יהושע, אמר לו: תפלת ערבית רשות או חובה? אמר ליה: רשות. בא לפני רבן גמליאל, אמר לו: תפלת ערבית רשות או חובה? אמר לו: חובה. אמר לו: והלא רבי יהושע אמר לי רשות, אמר לו: המתן עד שיכנסו בעלי תריסין לבית המדרש. כשנכנסו בעלי תריסין, עמד השואל ושאל: תפלת ערבית רשות או חובה? אמר לו רבן גמליאל: חובה. אמר להם רבן גמליאל לחכמים: כלום יש אדם שחולק בדבר זה? אמר ליה רבי יהושע: לאו. אמר לו: והלא משמך אמרו לי רשות! אמר ליה: יהושע, עמוד על רגליך ויעידו בך... היה רבן גמליאל יושב ודורש ורבי יהושע עומד על רגליו עד שרננו כל העם... אמרי... תא ונעבריה... נוקמיה לרבי אלעזר בן עזריה... תנא: אותו היום סלקוהו לשומר הפתח ונתנה להם רשות לתלמידים ליכנס, שהיה רבן גמליאל מכריז ואומר: כל תלמיד שאין תוכו כברו לא יכנס לבית המדרש. ההוא יומא אתוספו כמה ספסלי (ברכות כז ע"ב).³תרגום: אמרו... בואו ונעבירו... נעמיד את רבי אלעזר בן עזריה... אותו היום נוספו כמה ספסלים (לבית המדרש).

י״דאנחנו רואים שתפילת ערבית - המצבה של יעקב - היא רשות, ובעקבות הוויכוח עליה נתווספו כמה ספסלים לבית המדרש ונתבטלה התקנה של רבן גמליאל, שתלמיד שאין תוכו כברו לא ייכנס לבית המדרש.

ט״ונביא כמה קטעים מדברי רבותינו, שמסבירים את עומק הדברים.

ט״זכך כתב הרב:
מה שהתפלה שהיא צריכה להיות כל כך נובעת מקירות הלב, עד שכל חיוב יוכל לעשות אותה קבע, זהו יסוד שיטת הסוברים שאין לתפילה עיקר מהתורה. על כן בזה תפילת ערבית היא החלק המובחר ביחשׂ לתפילה, שגדלה היא במה שהיא רשות, ותפילה נקיה מכל צד של קבע נקראת פגיעה, מידת יעקב – "ויפגע במקום", שבית תפילה יקרא בית אלהיו לכל העמים ביום אשר יהפך לכל העמים שפה ברורה, לקרוא כולם בשם ה' (עולת ראיה א, עמ' תט).

י״זתפילת ערבית היא תפילה אמיתית כיוון שהיא תפילת רשות, ולכן היא החלק המובחר ביחשׂ לתפילה.

י״חלפי דברי הרב, בתפילה שהיא תפילת קבע יש חיסרון, היא לא יכולה להיות אמיתית עד הסוף. דווקא תפילה שהיא רשות, שהיא לא דבר מוכרח אלא נובעת מהאדם עצמו, היא התפילה הגבוהה ביותר. זאת המידה של יעקב: וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם, פגיעה מקרית. עיקר התפילה - שהיא נובעת מקירות הלב; לא משום שאני מוכרח להתפלל, אלא משום שאני מרגיש ורוצה להתפלל, וזהו תפִלת ערבית רשות. יעקב, שמידתו אמת, התקין את תפילת ערבית, ולכן דווקא היא תפילת רשות.

י״טיש יחס בין החירות של האדם, 'רשות', לבין האמת. אדם יכול להיות אמיתי רק כאשר הוא לא מוכרח.

כ׳באותו סגנון נתנבא כהן גדול נוסף, רבי צדוק הכהן:
אבל ביעקב גם יציאה לא, רק ויפגע. ופגיעה הוא כמו מקרה וכמתעסק בעלמא, דגרע מדבר שאין מתכוין, שאף כונה כוללת אין כאן. והוא תפילת ערבית בחשכת ליל, שאין שום אור בהיר כלל. דרגא דידיה, המבריח מקצה אל הקצה שכולו אמת, ואין שום דבר מלבר, אף החלומות שאין שום כונה בהם לא מלפניה ולא מאחריה שאינו בידיעת אדם כלל, גם כן הוא רק לה', כי מטתו שלימה שאין פסולת כלל (רסיסי לילה, לא, כב ע"ב).

כ״איעקב הוציא שנים עשר שבטים כיוון שהאמת שלו היא מלמעלה ועד למטה. יעקב כל כך אמיתי, עד שגם הדבר המקרי ביותר והספונטני ביותר שלו, גם הוא שייך לקב"ה. לכן וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם - פגיעה בעלמא, והיא תפִלת ערבית רשות, תפילה שאדם מתפלל מתוך החופש המלא שלו, מתוך שהוא באמת רוצה להתפלל ולהידבק בקב"ה.

כ״בתפילות - אבות תיקנום
הרבי של כל הרעבעס, המהר"ל, הוא שהתחיל במהלך הזה בדבריו על המחלוקת במסכת ברכות (כו ע"ב): רבי יוסי ברבי חנינא אמר: תפלות - אבות תקנום. רבי יהושע בן לוי אמר: תפלות - כנגד תמידין תקנום. וכך הסביר המהר"ל בנתיבות עולם (נתיב העבודה, פרק ג, עמ' פג):
ענין מחלוקת זו יש לבאר, כי למה האבות תקנו התפלה, וכי לא התפלל אדם ונח גם שאר צדיקים, וכן מה שאמר כנגד תמידין תקנו, וכי לא התפללו עד אנשי כנסת הגדולה, ודבר זה אין לומר. כבר בארנו כי התפלה היא אל ה' יתברך, שצריך האדם שהוא העלול פונה אל העִלה ונתלה בו ולכך מתפלל אל העִלה.

כ״גתפילה היא שהעלול פונה אל העילה. תפילה מלשון נַפְתּוּלֵי אֱלֹהִים נִפְתַּלְתִּי (בראשית ל ח), כלומר, התחברות. בתפילה, האדם מתחבר לה'. האדם, שהוא נברא, מחדש ומאמץ את הקשר שלו לבורא, הקשר שהוא עומק ההרגשה של התפילה. ברגע שאני פונה אל הקב''ה ויודע שכל מה שיש וכל מה שאני רוצה וכל מה שיקרה לי תלוי רק בקב"ה ולא בשום דבר אחר, נוצרת בי אותה זיקה של 'עלול' אל ה'עילה'. כך נוצרת אותה הרגשה של תפילה, של כמיהה, של כיסופים לה', של הקשר האמיץ שיש לי לקב''ה, אותו קשר של בן לאביו או לאמו שאדם מרגיש ביחס לה'.

כ״דישנן כמה דרגות בתפילה, כמה דרכים שאדם יכול להגיע בהן לקב''ה, אבל הדרך הפשוטה ביותר, התפילה הפשוטה ביותר, היא כאשר אני פונה לקב''ה באמת, משום שאני מאמין באמונה שלמה בתוך לבי שכל מה שאני רוצה תלוי אך ורק בקב''ה. באותו רגע נוצרת אותה התרפקות, אותה זיקה של ה'עלול' ל'עילה', של אותו אדם חסר אונים אל הקב''ה, שהוא יסוד מציאותו, שבלעדיו לא היה קיים אפילו שנייה אחת.
ודבר זה מבואר וזה שאמר רבי חנינא: תפלות אבות תקנום, מפני כי האבות היו התחלה לכל העולם, שלכך נקראו אבות ולא הצדיקים הראשונים, כי העולם כולו נברא בשביל ישראל, והאבות היו אבות והתחלה אל ישראל, וכאלו האבות הם העלול הראשון מן השם יתברך, אשר העלול צריך אל העִלה ונתלה בו יתברך כמו שהתבאר לפני זה (שם).

כ״הדווקא האבות תיקנו את התפילה, שכן הם אלו שחוללו את התופעה שביסוד הבריאה, עם ישראל, וכל ההתפתחות באה מכוחם. האבות הם העלול הראשון, הם אותה בחינה של נברא ביחס לבורא. לכן התפילה, שיוצרת את הקשר שבין היהודי ובין הבורא, שייכת דווקא לאבות.
וכל אחד תקן כפי מידתו. אברהם - תקן תפילת שחרית בהתחלת היום, כי היה אברהם התחלה באבות והיה דומה אברהם לשחרית שהוא התחלת היום, והוא יתברך התחלה אל העולם, ותקן יצחק תפלת מנחה, שהוא אחר חצות היום והוא השלמת העולם ודבר זה ידוע לחכמי אמת, ויעקב שהיה אחר כך תקן תפלת ערבית שהיא באחרונה, וגם הוא כפי מדתו של יעקב, ודבר זה כנגד מה שהעולם הזה הוא ביד השם יתברך, ולכך תפלת ערבית בלילה, כי הלילה מורה שהעולם הוא ביד השם יתברך, כי כמו שהאדם מפקיד נשמתו ורוחו אל השם יתברך בלילה, וכדכתיב: בידך אפקיד רוחי, כן כל העולם כולו ביד הקדוש ברוך הוא בלילה וכמו שיתבאר עוד. ולפיכך תפלת ערבית הוא כנגד יעקב כי יעקב הוא ביד השי"ת יותר משאר אבות כי צורת תם חקוקה בכסא הכבוד (שם).

כ״וכנגד שלוש פעמים שהיום משתנה על הבריות
התפילה קשורה לזמני היום: הזריחה, השקיעה, הלילה. התורה רוצה שהאדם יחיה את המציאות שסביבו. חג הפסח הוא חג האביב, חג השבועות קשור לקציר. חג הסוכות, חג האסיף, הוא בצאת השנה. כך גם בכל יום ויום: העולם כולו נע בין שני הקטבים הללו, בין הזריחה והשקיעה, בין הנעורים והזקנה. המצוות של התורה נועדו לגרום לכך שהאדם יחיה יחד עם העולם בצלו של הקב''ה, מטרתן היא לקשר את האדם לאותם תהליכים קוסמיים של העולם. בתהליכים האלה האדם מוצא את הקב''ה, בפרט האדם היהודי ובפרט בארץ ישראל, שהרי המצוות קשורות בטבע של ארץ ישראל.⁴צריך להדגיש נקודה זאת משום שהיא חשובה מאוד, וכמה ממצוות התורה מכוונות לקשר את האדם עם הטבע האלוקי של ארץ ישראל (ועיין עוד להלן, עמ' 135 ועמ' 213). במקומות אחרים בעולם, זמני התפילות לא מתאימים כל כך לזמני היום משום שהתורה מתאימה לטבע של ארץ ישראל, ולכן בגולה המצוות הן רק בחינת הַצִּיבִי לָךְ צִיֻּנִים.⁵ירמיהו לא כ, ועיין רמב"ן, דברים יא יח.

כ״זהבוקר מבטא את מידת הנעורים, ההתחדשות, החסד. כשאדם קם בבוקר ומתפלל - ובפרט על פי עיקר הדין, יִירָאוּךָ עִם שָׁמֶשׁ וְלִפְנֵי יָרֵחַ דּוֹר דּוֹרִים (תהלים עב ה) - הרי שהתפילה היא תפילה של התחדשות, של נעורים, של תקווה ושל עתיד. בבוקר האדם צריך להתפלל את תפילת השחר בבחינת 'חסד לאברהם'. בבוקר העולם עוד טהור ונקי, האנשים עוד לא ליכלכו אותו במעשים ובמחשבות הרעות שלהם. אם אדם משכים קום, חש את הבוקר ואת הזריחה ומתחדש יחד עם העולם, אז הוא באמת שר את אותה תפילה - ברוך שאמר והיה העולם, הודו לה' - פסוקי דזמרה, משום שזאת היא השירה של הבוקר. הוא שר את כל הבריאה כולה. זאת הבחינה של 'חסד לאברהם', בחינת הנעורים.

כ״חזמנה של תפילת מנחה, לעומת זאת, הוא עם דמדומים. הזמן של השקיעה הוא זמן מסוג אחר לגמרי. היום גווע. יש מאבק בין אור לחושך, אותו מאבק תמידי בין החולף ובין הנצחי. זאת שעה של דין ושל חשבון נפש. אדם גומר את עבודתו וחוזר הביתה. זו שעה של כיסופים, של כמיהה למשהו הרבה יותר גבוה. זאת הבחינה של יצחק, מידת הדין, מידת הגבורה.

כ״טובכלל, בכל דבר ודבר יש את הקטבים הללו. אתה רואה את הנכד, שמסתובב כולו מלא שמחה וחדוות חיים, ולעומתו את הסבא, שכבר נמצא בקו ירידה, בתהליך של שקיעה - אור החמה ואור הלבנה. האדם צריך לחיות את הדברים הללו משום שבתהליכים הגדולים של העולם יכול האדם למצוא את האלוקות.

ל׳לגבי התפילה אמרו בירושלמי (ברכות פ"ד ה"א):
מאיכן למדו שלש תפילות? ר' שמואל בר נחמני אמר: כנגד ג' פעמים שהיום משתנה על הבריות.
בשחר צריך לאדם לומר: מודה אני לפניך ה' אלהי ואלהי אבותי שהוצאתני מאפילה לאורה. במנחה צריך אדם לומר: מודה אני לפניך ה' אלהי ואלהי אבותי כשם שזיכתני לראות החמה במזרח, כך זכית[נ]י לראות במערב.⁶זאת הבחינה של הזִקנה: שלא תבייש זקנותנו את ילדותנו (על פי סוכה נג ע"א). בערב צריך לומר: יהי רצון מלפניך ה' אלהי ואלהי אבותי כשם שהייתי באפילה והוצאתני לאורה, כך תוציאני מאפילה לאורה.

ל״אנמצאנו למדים שהאופי של תפילת שחרית שונה מהאופי של תפילת מנחה, וודאי שהוא שונה מתפילת ערבית.

ל״בעל תפילת ערבית בלילה כתב המהר"ל:
כי שנים הראשונים שהם שחרית ומנחה מצד המציאות שיש בעולם שנתלה בעִלה יתברך, ולכך התפִלות האלו הם ביום והם חובה על האדם, אבל תפִלת ערבית רשות מפני כי התפִלה הזאת... כנגד האיברים ופדרים שלא נתאכלו על המזבח, והעבודה הזאת הוא בלילה שהוא חושך לא נחשב מציאות, רק היום נחשב מציאות... אבל התפִלה שהיא מצד שאין זולתו יתברך, ואין זה מצד המציאות לכך, היא בלילה (מהר"ל, שם, עמ' פד).

ל״גהיום הוא זמן הפעילות של בני האדם. בלילה העולם מסתלק, חוזר אל קונו, וחשכה בעולם. תפילת ערבית היא לא מצד התופעות הקוסמיות שמתרחשות בטבע, שהרי הלילה הוא העדר של הטבע. העבודה שייכת לעולם, אבל באותה דרגה שמעל לעולם, שבה העולם חוזר לשורשו, אין שום חובה, ולכן תפילת ערבית היא רשות.
ותפִלת שחרית ותפִלת מנחה הם כנגד הקורבן שהוא ביום, כאשר הקורבן הוא בצורתו... אבל תפִלת ערבית אינו רק פדרים ואימורים שלא נתעכלו ואין בהם צורה רק שיהיה הכל עולה אל השם יתברך (שם).

ל״דאיברים ופדרים קרבים כאשר לקורבן כבר אין צורה. הוא איבד את מציאותו. הבריאה חוזרת למקורה.

ל״הבלילה ישנה אותה השלמה גמורה, אותה נצחיות, וזו מידת יעקב. בני אדם נתכנסו בבתים, יש חושך בעולם ואף אחד לא עובר בחוץ, תָּשֶׁת חֹשֶׁךְ וִיהִי לָיְלָה בּוֹ תִרְמֹשׂ כָּל חַיְתוֹ יָעַר (תהלים קד כ). כל פעילות אנושית כבר שבקה. ואז, בתוך החושך, בתוך השקט, בתוך הרגיעה וחוסר המאמץ שיש בלילה, מופיעה אותה הכרה אלוקית אמיתית ונצחית. זה הקול של יהודי שמאחר בתפילתו, של מתמיד שקוע בתלמודו, של הבריאה שחוזרת למקורה, של האמת האלוקית שהיא מעל ומעבר לכל פעילות.

ל״ולכן דווקא האמת יכולה להיות 'רשות'. אמת היא דבר שאינך יכול לכפות.

ל״זנקודת האמת תלויה במה שהוא האדם. רק אדם שזיכך את עצמו מכל התאוות, היצרים והשעבודים שלו וכל כולו שואף להגיע לאמת הנצחית - רק עליו זורחת הכרת האמת. הכרה זו זורחת דווקא בחושך, כאשר אין לאדם מה להפסיד; אז הוא זוכה לאותה הכרת אמת שהיא בחינת 'אמת ליעקב'.

ל״חאמת תמימה
ר' נתן כותב בליקוטי הלכות:
וזה בחינת יעקב איש תם וכו', בחינת אמת, כמו שכתוב: תתן אמת ליעקב, שעל ידי זה היה יכול לעמוד כנגד בחינת החושך הגדול של עשיו יודע ציד בחינת כי ציד בפיו, שהוא עיקר חשכת הס"א... וכן כנגד לבן... כי עיקר החושך הוא שקר שהוא מחשיך עיני ברייתא... שעיקר היצר הרע הוא שקר, שהוא רע, הוא הטומאה וכו', על כן עיקר העצה הוא אמת לראות לדבר דיבור אמת, איך שהוא וכו' והאמת יאיר לו הפתחים.⁷ר' נתן, ליקוטי הלכות, הלכות גניבה, הלכה ה ט.

ל״טמידת יעקב היא מידת האמת, אך לא סתם אמת, אלא אמת של איש תם. האל"ף שנוספת ל'תם' יוצרת 'אמת'. יש אמת שכלית ויש אמת תמימה. אמת שכלית מפולפלת של התחכמות, שלעולם אינה אמת לאמיתה, מלווה תמיד בחשבונות ובהשערות. אמת כזו אינה מביאה את האדם לאמת הפנימית שלו, שהיא אמת תמימה.

מ׳מהי אמת תמימה? זאת היכולת שלי לחיות את מה שאני, לראות את המציאות כפי שהיא - לא מתוך 'נגיעות', אלא מתוך תמימות. תמימות שנוספה בה אל"ף, ש'אלופו של עולם' מסתתר בה, הופכת לאמת. תמימות שמקושרת לקב"ה הופכת להיות אמת.
ועל כן תפילת ערבית שתיקן יעקב היא רשות. כי כבר כתבנו שיעקב דייקא תיקן תפילת ערבית מחמת שהוא עצם האמת ביותר, שיכול להאיר אפילו בתוך תוקף חשכת לילה (ליקוטי הלכות, שם, כב).

מ״אאדם מיואש - הוא לא יודע מה לעשות, הכל אצלו בספק, הוא לא חש בשום דבר הרגשה פנימית. מה יכול להאיר לו בתוך אותו יאוש? האמת - אמת לאמיתה, אמת שנובעת מתמימות. כאשר הוא שואל את עצמו: מה באמת הקב"ה רוצה ממני? מה באמת אומרת לי הפנימיות שלי? בשביל מה באמת באתי לעולם? מה באמת אני רוצה לעשות כאן? כשהאדם נאחז באמת, אמת שאינה נובעת מכפייה - מזה שהוא רוצה ש'כך יהיה', אלא מכך שזאת היא המציאות - אזי אותה אמת יכולה להאיר את היאוש.
ועל כן תפילת ערבית היא רשות כי עצם האמת אי אפשר לקובעו חובה, כי עיקר תיקון התפילה הוא על ידי אמת כנ"ל (שם).

מ״במטרת התפילה - להביא את האדם אל האמת
מהי בעצם המטרה של התפילה? מן הפרספקטיבה של עבודת האדם על עצמו, תפקידה של התפילה הוא להביא את האדם לאמת. אפשר לשקר, אך אי אפשר להתפלל בשקר. כאשר אדם מתפלל ברוך שאמר, יש רק שתי אפשרויות: או שהוא מאמין בזה או שלא. אם הוא מאמין, זו תפילה, הוא מברך את ה' שאמר והיה העולם; אבל אם בתוך לבו הוא אינו מאמין בזה, אז הוא סתם מרמה את עצמו.

מ״גהמטרה של התפילה היא להרגיל את האדם לדבר דיבורים אמיתיים, לא מן השפה ולחוץ, אלא דיבורים שינבעו מן האמת שבלבו פנימה. מה זאת אמת? כמו שאומר רבי ישראל סלנטר: דבר שהלב מעיד על אמיתתו.⁸עיין הרב ד' כץ, תנועת המוסר א, ירושלים תשנ"ו, עמ' 259. הסימן שהתפילה היא אמיתית הוא שהאדם מאמין במה שהוא אומר.
כי עיקר תיקון התפילה הוא על ידי אמת כנ"ל, אבל בתוקף החושך אי אפשר לבאר ולפרש את האמת, רק שכל אחד צריך לפנות אל האמת כפי מה שהוא, בבחינת ודובר אמת בלבבו (שם).

מ״דביחס לאמת, אין מקום לפקודות. אדם צריך לשאול את עצמו בחדרי לבו: מה באמת אני חושב על הדבר? האם כך הוא צריך להיות? הוא חייב, כמובן, ללמוד ולשמוע מפי אחרים, אבל בסופו של דבר, כל זמן שלא יענה על השאלות הללו גם בעצמו, הוא לא יגיע לאותה בחינה של אמת.
שזהו בחינת רשות, שאין האמת קבוע רק הכל לפי העניין והשעה, כפום מה שמשער בלביה וכנ"ל, ועל כן אז כשהיה המחלוקת בבית המדרש בין רבן גמליאל ורבי יהושע בעניין תפילת ערבית ששאל אותו תלמיד שהוא רשב"י עד שנפסקה הלכה שתפילת ערבית רשות, אז נתוספו כמה ספסלים של תלמידים בבית המדרש, כמבואר שם בברכות (שם).

מ״המחוץ לבית המדרש היו תלמידים שהיתה להם האמת שלהם, שהיו להם קונפליקטים, פער בין הלב לבין המציאות החיצונית, שתוכם לא היה כברם. אותם תלמידים יכולים היו להתווסף לבית המדרש רק כאשר החליטו שתפילת ערבית היא רשות.
כי על ידי בחינת תפילת ערבית רשות שתיקן יעקב, שהוא עצם האמת שמאיר בתוקף החושך לכל אחד כפי מה שהוא באותה שעה. על ידי זה הכל יכולין להתקרב לה' יתברך ולהתורה, כי אין חושך שיחשיך להם, כי הוא מאיר להם על ידי עוצם אמיתתו, עד שמקרב כולם לה' יתברך, ועל כן נתוספו אז כמה וכמה תלמידים וכנ"ל. וזה שהשיב יעקב לעשיו יעבור נא אדוני לפני עבדו ואני אתנהלה לאטי לרגל המלאכה אשר לפני ולרגל הילדים וכו', כי אי אפשר לדחוק את השעה וכו' (שם).

מ״ויעקב הולך לאט. יש לו זמן. לא 'בוער לו' שום דבר. אבל יש אנשים שרוצים את הכל עכשיו, הרגע. הם רוצים כבר עכשיו להתפלל בכוונה, להיות בטוחים. מי שאוחז במידה של יעקב, מי שבאמת שואף לאמת, מקבל אורך רוח. הוא לא רוצה להבין הכל בדיוק הרגע. היצר הרע הכי גדול הוא לרצות להבין הכל ולהגשים את כל המטרות עכשיו. אם אתה באמת רוצה לעבוד את הקב"ה, אז תחכה עד שייתן לך. אל 'תלחץ עליו' - הוא יודע טוב מאוד מתי לתת לך, ולא אתה קובע את הכללים. לכן מי שבאמת פונה אל ה' - יש לו סבלנות. לא 'ילך לו' היום? 'ילך לו' מחר. לא 'ילך לו' מחר? 'ילך לו' עוד חודש. לא 'ילך לו' עוד חודש? 'ילך לו' עוד חמישים שנה... לא בגלגול הזה? בגלגול הבא. הקב"ה כבר ידאג לו. האדם עושה את שלו, הוא שואף להגיע לאמת פנימית, וזה מה שצריך לעניין אותו. כל השאר כבר תלוי בקב"ה.

מ״זזו הבחינה של אֶתְנָהֲלָה לְאִטִּי (בראשית לג יד). לא 'הולך לי'? אפנה למשהו אחר, אוריד את הטון שלי, לא אנסה לעלות למשהו שהוא למעלה מדרגתי. זאת הבחינה של 'אמת ליעקב', והיא הבחינה של מה שאדם עושה בחושך, של תפִלת ערבית רשות.

מ״חמידת התפארת
כתוב בספרים שהבחינה של 'אמת ליעקב' היא מידת התפארת.⁹עיין, למשל, זוהר שמות, רעו ע"א. זו אמת אחת גדולה, שבאחדות שלה כוללת את כל הצדדים ואת כל הריבוי, ולכן היא נקראת מידת התפארת. האמת האלוקית אינה חד-צדדית - היא יכולה להכיל בתוכה את כל הטוב והיפה שבמציאות. היא לא נתלית בפן אחד של המציאות ואומרת: 'כזה ראה – וקדש'. דווקא מתוך העובדה שהיא הכרה באמת גבוהה ושהיא אמיתית ותמימה, היא לא דוחה שום דבר טוב מתוך המציאות.

מ״טכך כתב הרב על 'האחדות הכוללת':
אומרים טוענים נוטים להסתה, האליליות עזיזה היא בהבלטת רשמי החיים, בהבעת הפרטיות, בחדירה אל היופי ואל העשירות הגוונית, האחדות האלהית מטשטשת את הכל, מכל הגוונים - גון אחד היא עושה, ועושר החיים מתדלדל.

נ׳כביכול, מי שמאמין באלוקים לא פתוח לכל היופי שבחיים, לכל הריבוי. יש לו כלל אחד של אלוקים שעומד בסתירה לכל היופי; וכביכול, דווקא האליליות צובעת את הכל בצבעים עזים.
באה טענה זו מחסרון ידיעה וכהות רגש...
האחדות האלוהית, בתאר אחדותה, היא מתעלה על ציור האחדות הרגילה, והיא באמת מתעלה על האחדות באותה המדה שהיא מתעלה על הריבוי...
האחדות המחיה את הריבוי, הסופגת בתוכה את הריבוי, וממעל לכל מציאות ולכל תוכן היא מתנשאה, לא תוכל להמעיט את רשמי החיים, כי אם להרבותם על ידי שפעת אומץ וגודל האחדות לתוך הריבוי, וכל אחד מניצוצי הריבוי יש בו ברכה של גודל אין סוף (אורות הקודש ב, עמ' תג).

נ״אכל אידיאה בעולם היא תמיד חד-צדדית - בין אם זו אידיאה חברתית ובין אם זו אידיאה מוסרית - שכן המאמין בה מחליט שרק זו היא המציאות וכל דבר אחר סותר אותה וחייב להידחות. לכן אפשר לראות אנשים אידיאליסטים מסוג מסוים שיש אצלם קשיחות וחוסר גמישות. הם לא מסוגלים להבין את הזולת. יותר מזה: כאשר מישהו בא בשם אידיאל אחר, הם רודפים אותו באף ובחֵמה. האנשים האלו מאובנים משום שהם בוחנים את העולם מפרספקטיבה אחת.

נ״בכל אידיאל הוא לעולם חד-צדדי. באיזשהו מקום הוא 'מקצץ' את המציאות ומפצל אותה. יש רק אידיאל אחד בעולם שהוא רעיון אחד אך לא חד-צדדי, והוא הרעיון האלוקי. אלוקים כל כך גבוה מעל למציאות, ששום דבר במציאות לא יכול להפריע לו. כל דבר טוב ויפה מכל שיטה וזרם יכול להתבאר, להתחזק ולקבל את הפרספקטיבה הנכונה שלו דווקא מתוך אמונה בקב"ה.

נ״גכשמסתכלים על אהבת האדם מתוך אידיאל חברתי ולא מתוך הפרספקטיבה האלוקית, היא הופכת למין 'חברמניות', לטוּב לב נבוב. אבל כאשר מסתכלים על האדם מצד האידיאל האלוקי של חביב אדם שנברא בצלם (אבות פ"ג מי"ד), של אהבה אלוקית שקיימת בעולם ובבני האדם - וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אֲנִי ה' (ויקרא יט יח) - אז אותה אהבה הופכת לאהבה עצומה, לאהבה אלוקית. כיוון שבאהבה מתוך הכוח האלוקי מקבל האדם את הממד הנכון שלו. האידיאל האלוקי לא רק שאינו מפריע לאידיאל החברתי, אלא שהוא מחזק ומעמיק אותו ונותן לו ממדים שאף פעם לא היו לו. זאת היא המידה של 'אמת ליעקב'.

נ״דהאמת של הגויים היא אמת חד-צדדית. גם האמת הדתית שלהם היא לא של אלוקים שנמצא מעל העולם, אלא אידיאל שנמצא בצד העולם ודוחה הצדה את כל האידיאלים כולם. האמת הזאת הקפיאה את החיים, התנגדה לכל הרבגוניות שיש בהם וצבעה את הכל בצבע אפור. לכן, דווקא אצל הגויים פוגשים את הקנאות והאכזריות הגדולות ביותר. משום שהם חד-צדדיים, הם לא מסוגלים לתפוס את החיים במלוא ההיקף האלוקי שלהם ולהגיע לאותה אחדות שהיא מעבר לריבוי.

נ״ההאמת של יעקב היא אמת של 'רשות'. זו אמת ששייכת לחיים עצמם, והיא מידת התפארת היכולה לכלול את כל הגוונים כולם.

נ״והם-הם הדברים שפתחנו בהם: מידתו של יעקב - אמת שבאה מתוך חירות. אמת זו מביאה לאחדות של הכל משום שהיא אינה מגבילה את עצמה בדבר מה. כל דבר טוב ויפה מוצא את מקומו הנכון בפרספקטיבה של האמונה.

נ״זיש הבדל בין מי שרואה את הזריחה סתם, בחינת הרשעים שרואים את העולם ולא מברכים, לבין מי שרואה את החמה בזריחתה ומברך עליה. הרשעים בחייהן קרויים מתים (ברכות יח ע"ב) משום שהם לא יכולים לחיות שום דבר, משום שיופי נעדר אלוקות הוא נעדר חיוּת, הוא רק חיצוניות. מי שרואה את החמה בזריחתה ומברך עליה, יודע שהיופי הזה הוא גילוי קטן של הנצחיות הגדולה ביותר.

נ״חהאמת של יעקב יכולה להכיל את כל הטוב והיפה שבעולם משום שהמקור שלה הוא מעל לעולם, וזוהי האחדות של 'שמע ישראל' שהנחיל יעקב לבניו (פסחים נו ע"א).

נ״טהגויים חיקו את אותה אחדות, אבל אצלם האחד הוא כפייתי, אנטיפאתי, מבטל את הכל. זו אחדות שמתייחסת לכל דבר במציאות מתוך חשדנות ורוע לב. זו אינה אחדות שאוספת ומאחדת, אלא בדיוק ההפך, היא סוגרת וסותמת את האדם. זו אותה מצבה שהיתה אהובה בימי האבות - אחדות שבאה מתוך הריבוי, מתוך האבנים של יעקב - אבל עובדי עבודה זרה קילקלו אותה.

ס׳וְהָאֶבֶן הַזֹּאת אֲשֶׁר שַׂמְתִּי מַצֵּבָה יִהְיֶה בֵּית אֱלֹהִים (בראשית כח כב) - כאן היסוד לבניין בית המקדש. היסודות הללו קשורים לעבודה הפנימית של כל אחד ואחד: הדבֵקות באמת כפי מה שהוא עכשיו. אם אדם בוחן את הדברים מתוך שהוא שואל את עצמו: מה רוצה ממני הקב"ה? בשביל מה גילגל אותי בעולם? מהי התכלית? אם אדם שואל את זה בכנות, מתוך הרגשה של 'לילה', של תפִלת ערבית - רשות, אז הוא זוכה באמת להקים מצבה שתהיה בֵּית אֱלֹהִים.