פניך אבקש ז׳Panekha Avakesh 7

א׳כסלו תשמ"ב, פרשת וישב

ב׳מלכות שלישית ורביעית

ג׳וְאַרְבַּע חֵיוָן רַבְרְבָן סָלְקָן מִן יַמָּא שָׁנְיָן דָּא מִן דָּא... בָּאתַר דְּנָה חָזֵה הֲוֵית וַאֲרוּ אָחֳרִי כִּנְמַר וְלַהּ גַּפִּין אַרְבַּע דִּי עוֹף עַל גַּבַּהּ וְאַרְבְּעָה רֵאשִׁין לְחֵיוְתָא וְשָׁלְטָן יְהִיב לַהּ. בָּאתַר דְּנָה חָזֵה הֲוֵית בְּחֶזְוֵי לֵילְיָא וַאֲרוּ חֵיוָה רְבִיעָאָה דְּחִילָה וְאֵימְתָנִי וְתַקִּיפָא יַתִּירָה וְשִׁנַּיִן דִּי פַרְזֶל לַהּ רַבְרְבָן אָכְלָה וּמַדֱּקָה וּשְׁאָרָא בְּרַגְלַהּ רָפְסָה וְהִיא מְשַׁנְּיָה מִן כָּל חֵיוָתָא דִּי קָדָמַהּ וְקַרְנַיִן עֲשַׂר לַהּ (דניאל ז, ג-ז).¹תרגום: וארבע חיות גדולות עולות מן הים, שונות זו מזו... אחרי זה רואה הייתי והנה אחרת כנמר ולה כנפיים ארבע של עוף על גבה, וארבעה ראשים לחיה, ושלטון ניתן לה.
אחרי כן רואה הייתי בחזיונות לילה, והנה חיה רביעית נוראה ואיומה וחזקה ביותר, ושיניים של ברזל לה גדולות, אוכלת ומדיקה (כותשת), והשאר ברגליה רומסת, והיא משונה מכל החיות אשר לפניה, וקרניים עשר לה.

ד׳אנו עומדים ערב חנוכה, ובפרשת השבוע אנו קוראים על יוסף. על עניינים אלה אומר המדרש:
לוי - כנגד מלכות יון. זה שבט שלישי וזו מלכות שלישיה. זה אותיותיו משולשין וזו אותיותיה משולשין. אלו תוקעי קרניים ואלו תוקעי סולפירין.²כלומר, חצוצרות. אלו לובשי כובעים ואלו לובשי קיסים.³כלומר, קסדות. אלו לובשי מכנסים ואלו לובשי פמלליא. אלו מרובים באוכלוסין ואלו מועטין באוכלוסין. באו מרובין ונפלו ביד מועטין. באיזו זכות? מברכתו של משה, שאמר: מְחַץ מָתְנַיִם קָמָיו. ביד מי מלכות יון נופלת? ביד בני חשמונאי, שהן משל לוי.
יוסף - כנגד מלכות אדום. זה בעל קרנים וזה בעל קרנים. זה בעל קרנים: בְּכוֹר שׁוֹרוֹ הָדָר לוֹ, וזה בעל קרנים: וְעַל קַרְנַיָּא עֲשַׂר דִּי בְרֵאשַׁהּ. זה פירש מן הערוה וזה נדבק בערוה. זה חס על כבוד אביו וזה ביזה על כבוד אביו. זה כתיב בו: אֶת הָאֱלֹהִים אֲנִי יָרֵא, וזה כתיב בו: וְלֹא יָרֵא אֱלֹהִים. ביד מי מלכות נופלת? ביד משוח מלחמה, שהוא בא משל יוסף (בראשית רבה, צט ב).

ה׳יוסף הוא בעל קרניים ולכן הוא נלחם באדום, שהם בעלי קרניים. אבל היוונים לא חפצים בקרניים. וכך אמרו במדרש על הפסוק וְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם (בראשית א ב):
וְחֹשֶׁךְ - זה גלות יון, שהחשיכה עיניהם של ישראל בגזירותיהן, שהיתה אומרת להם: כִּתבו על קרן השור שאין לכם חלק באלהי ישראל. עַל פְּנֵי תְהוֹם - זה גלות ממלכת הרשעה, שאין להם חקר כמו התהום; מה התהום הזה אין לו חקר, אף הרשעים כן (בראשית רבה, ב ד).

ו׳נגד החושך של היוונים נלחמו החשמונאים משבט לוי, שהם השומרים על השמן שמונח בחותמו של כהן גדול.

ז׳אבל, אותו לוי שנלחם ביוונים, נלחם גם ב'שור' בעל קרניים שהוא יוסף. כמו שאמרו חז"ל על הפסוק כִּי בְאַפָּם הָרְגוּ אִישׁ וּבִרְצֹנָם עִקְּרוּ שׁוֹר (בראשית מט ו), שאיש זה שכם ושור זה יוסף, שנאמר: בְּכוֹר שׁוֹרוֹ הָדָר לוֹ (דברים לג יז).⁴מדרש הגדול, בראשית, מהד' מרגליות, ירושלים תש"ז, עמ' תתלט.

ח׳לוי נלחם גם נגד שכם. עיקר שאיפתם של אנשי שכם היתה וְאֶת בְּנֹתֵיכֶם נִקַּח לָנוּ (בראשית לד טז), וכך גם התחיל המרד נגד היוונים - כידוע מהגמרא בכתובות (ג ע"ב), גזרו על הנשים שתיבעלנה להגמון תחילה, ומובא בספרים שמזה התחיל המרד ביוונים.⁵עיין, למשל, רסיסי לילה, נז, פד ע"ד, והמקורות המובאים שם.

ט׳בְּכוֹר שׁוֹרוֹ הָדָר לוֹ, וּבִרְצֹנָם עִקְּרוּ שׁוֹר, כִּתבו על קרן השור - וכל זה על ידי אותה כהונה קנאית, שמופיעה בהיסטוריה שוב ושוב כדי לשמור על פך השמן, המונח בחותמו של כהן גדול (שבת כא ע"ב).

י׳תורה מול חוכמת יוון
האדם מחפש לימוד משמעותי, לימוד שמלמד אותו איך לחיות - לא רק לימוד 'משכילי'-פורמליסטי, אלא לימוד שמבטא את עומק החיים שלו, את געגועיו, את כיסופיו למשהו שמעל השמש, את רצונו לחיות חיים בעלי משמעות, חיים שבהם ידבק בה' יתברך. הוא מחפש לימוד שמלמד באמת את המציאות האמיתית, לימוד שיוציא אותו מן המציאות הרדודה, שייתן לחיים איזו שליחות, איזו משמעות, איזה ניגון של עומק, של תכלית, שילמד אותו מה יעשה האדם וחי.

י״אמול התורה מופיעים היוונים וחוכמתם. מהי חוכמת יוון?

י״בבירושלמי (פאה פ"א ה"א, טו ע"ג) מצינו: אמר רבי אבהו בשם רבי יוחנן: מותר לאדם ללמד את בתו יוונית מפני שהוא תכשיט לה. חוכמת היוונים אינה אלא תכשיט. היא מלמדת דברים יפים, אבל אינה נוגעת בעיקר. זה דבר מבריק ומפולפל, אבל האם זה באמת מה שאני מחפש?

י״גביטול תורה
למה אסור ללמוד חוכמה יוונית? בגמרא מופיעים שני נימוקים.⁶בראשונים ישנה שיטה נוספת, ולפיה האיסור ללמוד חוכמה יוונית הוא משום מינות (עיין, למשל, שו"ת הריב"ש, סימן מה). הנימוק הראשון נמצא בגמרא במנחות (צט ע"ב):
שאל בן דמה בן אחותו של ר' ישמעאל את ר' ישמעאל: כגון אני שלמדתי כל התורה כולה, מהו ללמוד חכמת יוונית? קרא עליו המקרא הזה: לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה - צא ובדוק שעה שאינה לא מן היום ולא מן הלילה, ולמוד בה חכמת יוונית.

י״דכלומר, האיסור ללמוד חוכמה יוונית הוא מפני ביטול תורה. הוא לא מפני הרע שבחוכמה יוונית, אלא משום הטוב שבתורה. תכשיטים הם דבר אסתטי ונחמד להתעסק בו, אבל החיים קצרים מכדי לבזבז עליהם את הזמן.

ט״וכִּתבו על קרן השור - מסביר המהר"ל:
והנה התבאר בדבר זה דברי חכמי יוון מה שרצו בזה שאמרו: כתבו על קרן השור שאין לכם חלק באלוקי ישראל, כי אמרו מצד שישראל עשו את העגל מיד שהוציא אותם ממצרים, אם כן מורה שאין להם ח"ו חלק באלוקי ישראל, כי הדבר שהוא בעצם הוא ראשונה והעגל היה ראשון, וזה מה שאמרו: כתבו על קרן השור, ולא אמרו כתבו על נייר, כי הקרן היה מן השור עצמו; ור"ל שעשו העגל והחטא זה דבר עצמי להם ולא דבר מקרה, ולכך אין להם חלק באלוקי ישראל. ואין לך דבר שהוא קשה יותר מן הקרן (נר מצוה, עמ' יד-טו).

ט״זהיוונים רצו לקבל את התורה, אך בתור חוכמה ולא כ'תורה'. לכן כתוב במסכת סופרים (פ"א ה"ז) שאותו היום שניתרגמה התורה ליוונית היה קשה לישראל כיום שנעשה העגל. ההסבר של המהר"ל לכך הוא עמוק מאוד: השאלה היא אם לומד התורה מזדהה עם התורה והיא חלק ממנו, או שהתורה היא רק שכלתנית ודבר חיצוני לו; אם לימוד התורה מבטא את רצונו העמוק, את החיים האמיתיים שלו - חיים של דבקות בקב"ה - או שהוא דבר כפוי ומאולץ.

י״זהיוונים טענו: חטא העגל, ה'טעות הפרוידיאנית' שהיתה מיד לאחר מתן תורה, הוא ראיה לכך שהתורה היא לא דבר עצמי לישראל. כבר בתחילת דרכו עשה עם ישראל עגל וחשף את העובדה שהתורה אינה חלק ממנו, שהיא לא הביטוי העמוק של נשמתו, שהרי אם אדם באמת רוצה דבר, הוא אינו עוזב אותו מיד.

י״חהיוונים לא טענו נגד התורה כחוכמה - הם היו מוכנים לקבל את התורה, והראיה, שהם תירגמו אותה. טענתם היתה נגד התורה כ'תורה' - אותה תורה שאינה מן השפה ולחוץ, אלא בחינת חיים. הם תבעו לכתוב אין לכם חלק באלהי ישראל כדי לבטא שהקב"ה הוא לא חלק מאיתנו ושאנחנו לא חלק מהקב"ה, חלילה, אלא הכל חוכמה, מדע, דבר יפה, 'אוניברסיטאי' - אבל לא תורה.

י״טיַפְתְּ אֱלֹהִים לְיֶפֶת וְיִשְׁכֹּן בְּאָהֳלֵי שֵׁם (בראשית ט כז). ליוונים יש תרבות, מדע ופילוסופיה. אלה הם תכשיטים. הם דבר יפה, אבל חשיבותם היא רק כתכשיט ולא כתוכן, וזה ההבדל בין חוכמה לתורה.

כ׳התורה מלמדת אותי איך לחיות, איך לעבוד את ה'. תפקידה אינו לתת לי השכלה כללית וללמד אותי ידיעות. עיקר התפקיד של התורה הוא דבר אחד: עצות, "עיטין" בלשונו של הזוהר הקדוש,⁷למשל: שמות, צו ע"ב; במדבר, רב ע"א. איך להתקרב לה'. זה בעצם הדבר היחיד שבתורה - זה לימוד מסכת שבת והלכות שבת, זה לימוד בבא קמא, זה לבנות אורח חיים שבו האדם יהיה דבק באלוקים. זה התפקיד של התורה.

כ״אובאמת, הסוגיה בבבא קמא (פג ע"א) אומרת שחוכמה יוונית אסורה, אבל לשון יוונית מותרת. מסביר הרב קוק זצ"ל (מאמרי הראיה ב, עמ' 477) שחוכמה היא התוכן ולשון היא הביטוי. צריכים לקחת מן היוונים את צורת הביטוי, את היופי - אין שום סיבה שנמשיך ללמוד באותן מתודות שבהן למדו לפני מאתיים שנה וכבר אבד עליהן הכלח. מבחינה זו צריכים להיות מודרניים, 'אוניברסיטאיים'.

כ״באבל יש כאן שאלה נוקבת לכל אחד מאיתנו ולכל הציבור שלנו, הציוני-דתי: האם העובדה ששינינו את הלשון, שאנחנו כבר מדברים ואפילו חושבים בצורות אחרות, היא רק הבדל מתודי והשמנים נשארו בחותמו של כהן גדול, או שחלילה לקחנו מן היוונים הרבה יותר ונוצר שינוי תוכני ומהותי ש'טימא את השמנים'.

כ״גוזה התפקיד של שבט לוי - כִּי שִׂפְתֵי כֹהֵן יִשְׁמְרוּ דַעַת וְתוֹרָה יְבַקְשׁוּ מִפִּיהוּ (מלאכי ב ז). גם לכהן יש בגדים יפים מאוד, כמו שראינו לעיל במדרש, והם מקבילים לבגדי היוונים, אך הכהן שומר על התוכן היהודי המקודש. התפקיד של הכהנים, דווקא מכוח היותם מתנגדים לקליפה של יוון, הוא לשמור על התוכן, אף שמבחינת הבגדים הם שווים.

כ״דהרואה שמן זית בחלום יצפה למאור תורה (ברכות נז ע"א). שמן זית הוא דווקא מאור התורה, שנאמר: וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ (שמות כז כ), והגמרא (מנחות נג ע"ב) אומרת:
אמר רבי יהושע בן לוי: למה נמשלו ישראל לזית? לומר לך: מה זית אין עליו נושרין לא בימות החמה ולא בימות הגשמים, אף ישראל אין להם בטילה עולמית לא בעולם הזה ולא בעולם הבא.

כ״ההדבקות של ישראל בה', בתורה, היא עצמית לישראל, וזאת העובדה הקובעת. תורה שנובעת מהעצמיות של האדם היא תורה רק כשהיא כוללת את מכלול החיים המלא של האדם. רק אם האדם לא מחפש פלפול וסברות, אלא את כי הם חיינו ואורך ימינו, את עומק חייו, את הדבקות בקב"ה; רק אם הוא חי חיים יהודיים שלמים אפילו כאשר הלבושים שלו הם לבושים מודרניים - רק אז הוא נדבק בתורה.

כ״וכל אדם שלומד תורה יכול להזדהות עם התורה ברגע שהתורה הפכה לחיים שלו. כאשר לא רק בישיבה, אלא גם בכל מקום שאליו הוא הולך הוא מסתכל על העולם בעיניים של תורה - אז התורה היא חלק מן המציאות שלו. לא משנה מה האדם יעשה, אלא מתוך מה הוא יעשה זאת. אם אדם מחליט שכל מה שהוא יעשה יהיה מתוך הדבקות שלו בתורה, מתוך ההרגשה הפנימית שהוא יהודי - וזאת ההחלטה הפנימית שלו, לחיות חיים מלאים של תורה ומצוות - אז זו תורה. אם אדם מפצל את החיים שלו – 'חציו לה' וחציו לכם' - אז התורה הופכת ל'חוכמה'.

כ״זמה ההבדל בין תורה לחוכמה? כאשר ה'קצוֹת' אומר משהו, גם אם נניח שהוא טועה, זו עדיין תורה, זה קשור לחיוניות הפנימית של עם ישראל. לעומת זאת, אם איש מדע אומר דבר בתורה, אפילו יהיה צודק, עדיין הדבר הזה יהיה חוכמה ולא תורה. לא שזה דבר רע - זה שייך ללבוש של יוון ויש לכך חשיבות - אבל מה שמבחין בין 'תורה' לבין 'חוכמה' הוא אם הדבר נעשה מתוך חיוניות יהודית פנימית או מתוך 'משכיליות'.

כ״חובאמת, העובדה שההישגים של הציבור שלנו בתורה לא מגיעים למצופה נובעת מכך שבאיזשהו מקום נשארנו מנוכרים לתורה. העובדה ששינינו את לבושנו השפיעה גם על המהות שלנו, כיוון שלחדש וליצור בתורה אפשר רק אם חיים את התורה במלוא המכלול והמשמעות שלה. זה מה שחז"ל אמרו, שהתורה צריכה להיות כאחותך,⁸שבת קמה ע"ב; סנהדרין ז ע"ב. כדבר שאדם מכיר מבפנים ממש, ואם לא, זה הופך אצלו לדבר שכלתני. אם הוא לא מבין מה הקשר בין מה שהרב אומר לבין שורה בגמרא, זה נובע מכך שהתורה אצלו היא חוכמה והוא אינו רואה את השורה בגמרא מבפנים, ואז ההקשרים הם מרָמה אחרת ובאופן אחר.

כ״טאנחנו לומדים תורה, אך צריך ללמוד לא רק משום שאנחנו 'ילדים טובים' ומנומסים ויש לנו את האסתטיקה של הלימוד, אלא משום העומק והחיוניות של הלימוד. חסרות לנו אותה רצינות ואותה נוקשות של ה'קרן'.

ל׳המושג של 'ביטול תורה' הפך אצלנו לדבר שאסור לומר - ואין זה נכון. צריכות להיות אצלנו אותה רצינות ואותה נוקשות של אדם שהחליט שחלקו זה ללמוד, ואתה רואה שהוא יושב ולומד ברצינות ושיש לו מטרה ברורה: ללכת ולגדול בתורה. הוא לא מרגיש את החובה והרצון להתפנות לכל ארחי-פרחי קטן שמפריע לו או מספר לו משהו או רוצה אותו למשהו. הוא מרגיש שהוא בא לשבת וללמוד, הוא מרוכז בלימוד ואף אחד לא יפריע לו. אותה החלטה היא הקובעת מהו ביטול תורה. החזון-איש מסביר באחת האיגרות, שזו הנקודה של ביטול תורה - לא עצם העובדה שביטלת תורה,⁹עיין קובץ אגרות חזון איש א, ירושלים תשט"ו, איגרת ג, עמ' כז-כח; איגרת יא, עמ' לז. אלא מה מבטא אותו ביטול תורה. ביטול תורה מבטא שהתורה היא חוקיות חברתית בחברה שבה אתה נמצא, אבל היא אינה שייכת לרצינות, לעומק החיים, לאותה החלטיות של 'קרן', וזו הנקודה שבגללה חז"ל אסרו ללמוד חוכמה יוונית.

ל״אוַתָּרֶם כִּרְאֵים קַרְנִי בַּלֹּתִי בְּשֶׁמֶן רַעֲנָן (תהלים צב יא) - לשמן יש שתי תכונות. תכונה אחת היא ששמן תמיד צף, ולכן אומרת הגמרא ששמן אינו חיבור ביחס לטומאה ואם נוגעים בו לא נטמאים.¹⁰שבת ק ע"א, רש"י ד"ה שצף. שמן תמיד נמצא למעלה, בחינת קרן שהיא מעל הראש.

ל״ביש תכונה שנייה לשמן, והיא שהוא מפעפע בפנים, ולכן כאשר חתיכה של שומן נוגעת בחתיכה אחרת, כל החתיכה אסורה.¹¹עיין שו"ע יו"ד, סימן צא, סעיף ו.

ל״גהתכונות הללו קשורות זו לזו. אם אדם לומד תורה בבחינה של הקרן, מתוך המקור שלה¹²הקרן מבטאת את בחינת הכתר, שהיא המקור של התורה שמעל לעולם. - אם אדם לומד את התורה מתוך אמונה שלמה שהתורה היא תורת אלוקים, ובתורה הוא מחפש את האלוקים - אז התורה הזאת מפעפעת, התורה חודרת אליו והופכת להיות התורה שלו. האמונה הפשוטה שהתורה הזאת היא תורה של הקב"ה משנה את כל הצביון של מה שהוא עושה. אם אדם באמת מאמין בכך ולומד את התורה כתורת אלוקים, כל החיים שלו וכל מה שהוא עושה בישיבה נצבעים בצבעים אחרים, משום שאותו שמן שמעל הראש נכנס פנימה והחוכמה הופכת לתורה.

ל״דתורה של 'עזות דקדושה'
זהו המבחן אם זוהי תורה או לימוד קר, 'אוניברסיטאי', שחסר את האור שבדבר, והם-הם דברי המהר"ל שלהלן.

ל״ההמהר"ל מחלק את האדם לשלושה חלקים: גוף, נפש ושכל-רוח: גוף - החלק הפיזי של האדם; נפש - החלק הרגשי שבאדם; ושכל - כוחות ההכרה שבאדם, החלק הרוחני שבו.
והמלכות שאחריו, ראה אותו דניאל כנמר, מפני כי מלכות זה הוא כנגד חלק הג' שבאדם. כי חלק הג' הוא השכל, שהמלכות הזה היה בו החכמה והתבונה, וכמו שיתבאר זה באריכות. כי כל ענין מלכות זה שהיו מבקשים החכמה, וכמו שהוא מבואר מן היונים וכמו שיתבאר. ולכך היו נותנים דעתם על התורה ולבטל אותה מישראל, כי לא היו רוצים שתהי החכמה, בפרט שהיא יותר חכמה והיא יותר עליונה מן החכמה האנושית שהיה להם. כמו שהיא התורה שהיא החכמה על הכל, והחכמה הזאת שהיא על הכל לא שייך אל האומות כמו שהוא מבואר במדרש, וכך אמרו במדרש: מלכה ושריה בגוים אין תורה, אם יאמר לך אדם יש חכמה בגוים - תאמן, הדא הוא דכתיב: והאבדתי חכמים מאדום ותבונה מהר עשו, יש תורה בגוים - אל תאמן, דכתיב: מלכה ושריה בגוים אין תורה.

ל״ולא שייך שגוי ילמד תורה - לא שהוא לא יכול להבין, אלא שהוא יבין אותה מתוך קונטקסט אחר, כמו שהוא מבין כל חוכמה שבעולם.¹³עיין להלן, עמ' 125-126. אותו שמן מפעפע שיש בתורה לא שייך לגוי. זה עיקר התורה - שאתה לומד אותה כתורה.
ולכך המלכות הם היונים לא היו מתנגדים לישראל כי אם בתורתם, וכמו שיתבאר ענין זה. וזה שראה דניאל מלכות השלישי הזה שהוא דומה לנמר, כי זאת החיה היא עז ביותר וכמו שאמרו: הוי עז כנמר. וזאת המדה היא שייכת אל אשר הוא מוכן אל החכמה, כמו שאמרו ז"ל: ולא הביישן למד, ולכך מִדת ישראל היא עזות, כמו שאמרו במסכתא ביצה: תנא משמיה דר' מאיר: מפני מה נִתנה תורה לישראל? מפני שהן עזין (נר מצוה, עמ' יא-יב).

ל״זכדי ללמוד תורה צריך עזות, 'עזות דקדושה', לא להיות 'ילד טוב' שרק שומע מה שאומרים לו. אני צריך עזות כזאת שהתורה תגלה את העצמיות שלי ותהפוך לתורה שלי. זה קורה כשיש לי את היכולת להבין בעצמי בתורה, לראות איפה התורה הופכת להיות התורה שלי.

ל״חכשאדם לומד סוגיה ויודע לספר מה שאחרים אמרו, זה עדיין לא נקרא שהוא לומד את התורה. אבל אם הוא מספיק עז לשאול: זה מבין ככה וזה מבין ככה, ואיך אני מבין? אם הוא יוצא מתוך ההרגשה והפרספקטיבה שהתורה היא שלו, וממילא יש גם לו מקום להבין את הסוגיה ולהפעיל את השכל העצמי שלו - רק אז התורה שלו הופכת להיות תורה.

ל״טאדם צריך לגלות את החיוניות ואת כוח החיות שלו, וזאת היא מידת העזות שיש לישראל. אין תורה בלי עזות, מפני שכל העניין של התורה הוא גילוי העצמיות. אדם שכל כולו שומע מאחרים - לא שייך שיבין דף גמרא באותו מובן שאנו מדברים עליו.

מ׳תרבות זרה מחלישה את הזיקה הלאומית
הנימוק השני שבגללו אסור ללמוד חוכמה יוונית מצוי בברייתא:
כשצרו מלכי בית חשמונאי זה על זה, היה הורקנוס מבחוץ ואריסטובולוס מבפנים. בכל יום ויום היו משלשלין דינרים בקופה ומעלין להן תמידים. היה שם זקן אחד, שהיה מכיר בחכמת יוונית, לעז להם בחכמת יוונית, אמר להן: כל זמן שעוסקים בעבודה אין נמסרין בידכם, למחר שלשלו להם דינרים בקופה והעלו להם חזיר, כיון שהגיע לחצי חומה, נעץ צפרניו, נזדעזעה ארץ ישראל ארבע מאות פרסה על ארבע מאות פרסה. אותה שעה אמרו: ארור... וארור אדם שילמד לבנו חכמת יוונית (סוטה מט ע"ב).

מ״אכנראה שהטעם מקביל לדעת ר' יוחנן בירושלמי (סוטה פ"ט הט"ו, כד ע"ג), שאומר שאסור ללמוד חוכמה יוונית מפני המסורות, ופירש ה'פני משה': שלא יהא מכיר בלשונם ורמזם ועל ידי כן ירגיל לחצר המלך וימסור, כלומר, מפני המלשינים, וזהו טעם לאומי.

מ״בהנימוק השני לאיסור ללמוד חוכמה יוונית הוא מפני שזאת לא התרבות שלנו, זה דבר שזר לנו ומחליש את זיקתנו לתרבות הלאומית שלנו, שהיא התורה. חוכמה יוונית, וגם אותן חוכמות 'מודרניות', כמו אלה שלומדים אצל הגורו, אינן בהכרח דבר רע, אבל הן דבר זר; זה לא אנחנו, לנו יש תורה. ברגע שאדם לומד את אותן חוכמות, מועם באיזשהו מקום הקשר שלו לעם ישראל, לתורת ישראל, לתרבות ישראל. הוא מתייוון, ואז ממילא הוא לא יכול להיות קשור לתורה משום ששני הדברים מנוגדים זה לזה.

מ״גקליפת יוון וקליפת אדום
הכהנים הקנאים והלויים שמרו על טהרת עם ישראל במלחמתם נגד שכם ואחר כך נגד היוונים.¹⁴כאמור לעיל, גם על הרקע הזה פרצה המלחמה ביוונים (כתובות ג ע"ב). כִּי בְאַפָּם הָרְגוּ אִישׁ - זה שכם.

מ״דאבל ישנו מאבק נוסף. וּבִרְצֹנָם עִקְּרוּ שׁוֹר - זה יוסף, שהוא 'שור' עם קרניים, והוא זה שנלחם בחיה הרביעית בעלת הקרניים, שהיא אדום, אותה מלכות שעד היום שלטת בעולם.

מ״העיקר המאבק היום אינו נגד התרבות היוונית, שהיתה תרבות של 'תכשיטים'. המאבק שלנו הוא בעיקר נגד חוסר תרבות, נגד אותה חיה שהורסת וקורעת, וזה דבר הרבה יותר גרוע. ליוונים אין קרניים, אין להם אחיזה במציאות, אבל לאותה חיה רביעית יש קרניים, כמו שמסביר המהר"ל (נצח ישראל, פרק יז), יש לה אחיזה במציאות (הקרניים מסמלות מקור עליון, מקור מטאפיזי במציאות). מכוח זה מצליחה אדום, החיה הרביעית, לפגוע באיזשהו מקום בעם ישראל - וְהוּא צֹלֵעַ עַל יְרֵכוֹ (בראשית לב לב).¹⁵ובאמת דרשו: "וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ" (בראשית לב כה), "לְבַדּוֹ - לשון בית הבד, שמושכים ממנו שמן זית ודרך הוא להצניע שמן בפכים קטנים" (דעת זקנים מבעלי התוספות, על אתר), כמו שאומרת הגמרא (חולין צא ע"א) שחיזר "על פכים קטנים". זאת אומרת, יעקב הולך להביא את הפכים של נס חנוכה.

מ״ומהי אותה חיה רביעית ומהי הפגיעה שלה בישראל?

מ״זוְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם (בראשית א ב). יש קשר בין החושך של יוון לבין התהום האדומית. מהי אותה תהום אדומית?

מ״חהמהר"ל כותב:
והיה צולע על ירכו כמו שהתבאר, כי יעקב היה מיוחד אל הדבר שהוא אלקי ולא גשמי, ואין דבר שהוא גשמי כמו הירך, לפי שאין בו צלם אלהים שהוא מעלת יעקב,¹⁶במקום אחר מסביר המהר"ל שצלם אלוקים הוא העצמיות של האדם. הקב"ה נתן לאדם עצמיות כשם שלו עצמו יש עצמיות, ואכמ"ל (עיין, למשל, מהר"ל, חידושי אגדות, חלק ד, על מסכת עדויות, עמ' סב: "כי עצם האדם הוא צלמו כי לכל אחד ואחד צלם מיוחד"). ובפרט בירך לפי שהירך הוא בסתר ואינו נגלה והצלם הוא בפָנים שהוא נגלה... אבל לעשו לא היה רק הדברים החשובים בעולם הזה, לא דבר הנבדל אלקי,¹⁷כלומר, לא היה לו את הצלם האלוקי, המטאפיזי, את ה'קרן'. והיה לאדם גם כן מעלת הלבוש כדכתיב: ויעש אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם, וכשם שירש יעקב מעלת הצלם שהוא אלקי, כדכתיב: כי בצלם אלהים וגו', כך ירש עשו מעלת הלבוש. כי מעלת הצלם הוא מעלה אלקית, ומעלת הלבוש אינה אלקית, רק כבוד ויקר נראה לעינים שמראה עצמו בלבוש הדר, אבל אין זה מעלה אלקית רק כבוד וחשיבות. ודבר זה ירש עשו.

מ״טחלקו של עשו הוא ב'בגדים', בעולם הזה, יש לו את הפעילות של העולם הזה.
... וראוי לאלו ב' אחים שהם תואמים שירשו אלו ב' דברים שהם מתחברים יחד, יעקב ירש מעלת אלקית של אדם כמו שאמרנו, ועשו ירש מעלת הבגדים שהיא החשיבות. וזה שאמר דניאל על החיה הרביעית שהוא אדום: ואלו עינין כעיני אנשא (נצח ישראל, פרק טז, עמ' צ).

נ׳לחיה הרביעית, אדום, יש עיניים של אדם, כלומר, מראה של אדם, אבל אין לה מהות של אדם.

נ״איש כאן במהר"ל דבר מאוד עמוק: קשה להיות מאמין בעולם הזה משום שיש ניגוד מטאפיזי, ניגוד שיש לו 'קרניים', בין העולם הזה לבין האמונה. כל הפעולות שלנו בעולם הזה הן פעולות של 'עשו', הן מנוגדות לאמונה. העובדה שאני צריך לקחת את הכף של המרק ולהושיט אותה לפה מתבססת על כך שאני צריך להאמין שבאיזשהו מקום הפעולה תלויה בי. מצד שני, אני צריך להאמין שאם נגזר משמים - והקב"ה רוצה שהכף תהיה בפה שלי - אז גם אם לא אושיט את היד, זה יקרה. ואלו הן תרתי דסתרי.

נ״בזה הקושי הגדול להיות מאמין וזו ה'תהומיות' שיש בעצם המציאות של העולם הזה. תהום מפרידה בין המציאות הגשמית, החיצונית, ובין האמונה, שהיא המציאות האלוקית. על תהום זו אפשר להתגבר רק על ידי קפיצה. המשימה היא לפעול בעולם הזה עם הידיים של עשו ולהאמין את האמונה של יעקב. להאמין כפשוטו זה באמת דבר קשה, וכאן פוגע עשו ביעקב: הוא מנתק בין החלק האמוני, העליון, לבין החלק המעשי, הירכיים.

נ״גמחד גיסא, יש את העולם הזה, הגשמי, וכל הפעילות שקשורה אליו, ובו אומרים לי: אם לא תעשה ואם לא תרדוף, לא תקבל; אתה חייב לפעול. אבל מאידך גיסא, אני חייב לפעול ולהאמין כפשוטו ממש שכל מה שאני עושה הוא בעצם כולו מהקב"ה, וזאת הנקודה של האמונה. מאוד קשה להאמין שכל מה שאני עושה ורוצה - הכל נובע ממקור עליון, מקור שאינו הרצון שלי, אינו בטבע הגשמי, אלא דווקא בטבע האלוקי של המציאות.

נ״דואלו הן אותן קרניים של החיה הרביעית. יש לחיה הרביעית מקור כיוון שהקב"ה רצה שהעולם הזה ייברא וייראה כעולם נפרד ממנו – 'עולם' לשון 'העלם', כידוע.

נ״הוְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם. נוסף על בבל ופרס, יש לפחות שתי קליפות שהן לרועץ לאדם המאמין, והן יוון ואדום, ושתי קליפות אלו תלויות זו בזו.

נ״וקליפת יוון היא אותו 'משכיל' שלא חי את החיים כפשוטם. הוא לא מסוגל לחיות חיים של אמונה בכל רמ"ח ושס"ה, והאמונה אצלו אינה אלא השכלה. אמנם הוא מבין את העולם, אך כדי להגיע לאמונה אדם חייב לעלות למדרגה הרבה יותר גבוהה, הוא חייב לחיות את העולם. הוא חייב לחיות את החיים שהם חיים אלוקיים מבחינת הגילוי של האלוקי שבהם. ה'יווני' הופך את הכל להפשטה שכלית: האמונה היא הפשטה שכלית, הגמרא היא הפשטה שכלית. הוא אסתטיקן שאינו יכול לצאת מהאסתטיות. הוא לא יכול לעשות דבר בלי שיבין אותו במובן ה'משכילי' שלו. חוסר תמימות הוא האלמנט הבולט אצלו, והוא אינו יכול לעשות מתוך אמונה ומתוך תמימות. הוא אינו יכול להאמין כיוון שכל האמונה היא אמונה שמעל המציאות.

נ״זה'יווני', הפילוסוף, חי בבית וסוגר את עצמו בחדר. הוא בכלל לא רוצה לרדת לחיים, הוא מסתכל דרך החלון בעולם שבחוץ ויוצר לו כל מיני תיאוריות על העולם שהוא כלל לא מוכן להתלכלך בו. כל השאלות שלו מפריעות לו. הוא תמיד נשאר ספקן, תמיד נשאר סופיסט. הרמב"ם מסביר שב'חוכמת יוון' הכוונה לסופיסטים, אותם אלו שמדברים על הכל ברמזים, בהשאלות, בדו-משמעות.¹⁸פירוש המשניות לרמב"ם, סוטה פ"ט משנה טו. הם לא מסוגלים להגיע לאמת חזקה, ברורה, יסודית. הם לא מסוגלים לעשות דבר עם כל הלב. זאת היא הקליפה של יוון. אנחנו צריכים את הלבוש היפה, אבל חלילה שזה יפגע ביכולת שלנו להאמין.

נ״חהקליפה של אדום היא קליפה אחרת, והרבה יותר קשה להילחם בה. המלחמה היא להאמין באמת. כמו שכבר אמרנו, הפער בין הצד האלוקי לבין הצד הגשמי של החיים הוא תהומי. יש פער ואין קשר בין הדברים, וצריך לדלג, לקפוץ על משהו. ללכת ולבעוט בעולם הזה ולא להאמין בו - זאת היא הנקודה.

נ״טלחיה הזאת יש קרניים, ואלו הן אותן קרניים שגורמות גם לאותה חוכמה. החוכמה מסתכלת בעולם, היא שואבת את ערכיה מן העולם. אותה תהומיות עצמה מביאה לידי החוכמה. היא מנסה להוכיח את אלוקים, אבל אלוקים לא ניתן להוכחה, הוא ניתן לאמונה, הוא אלוקים חיים.

ס׳ישנו מאמר נפלא במדרש: וַה' אֱלֹהִים אֶמֶת - למה, מפני שהוּא אֱלֹהִים חַיִּים וּמֶלֶךְ עוֹלָם.¹⁹פסיקתא רבתי, מהד' איש שלום, פרשה יד. בדרשה עצמה ציטט הרב מאמר מתוך 'תנא דבי אליהו', ולא מצאנו את מקור הדברים (וכן להלן, עמ' 105). ראוי לציין שבהקדמה לספר רעים האהובים - דרשות חתונה, אפרתה תשס"ח, עמ' 13, שהוכתבה ימים ספורים לפני פטירתו, אמר הרב: "כמו בשאר כתבי, המאמץ העיקרי שלי היה להיענות לכמיהה ולדרישה לרלבנטיות, ובכך להפוך את תורת הדרשה לתורת חיים, שהיא גם תורת אמת. 'וה' אלוקים אמת. למה? שהוא אלוקים חיים...'". אמת שאינה אמת חיה מפסיקה להיות אמת, היא סתם פטפוטים, היא לא יכולה להפעיל את האדם. רק אלוקים חיים הוא אלוקים אמת.

ס״אהיוונים לא רוצים לחיות, רק להתפלסף, ולכן הם לא יכולים לקבל את התורה בבחינה של תורה. תורה היא חוכמה, אבל מתוך האוריינטציה המעשית שלה. בתורה אדם לא מחפש את ההשכלה, הוא מחפש עצות ודרכים איך להתקרב לקב"ה: על ידי תפילה, על ידי קידוש, על ידי ציצית, על ידי תפילין. כל הדברים האלו נועדו לדבר אחד - להזכיר לו לאדם: דע לך שהקב"ה נמצא. הוא מניח תפילין, והוא נזכר בוְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹהֶיךָ, הוא נזכר במציאות האמיתית של החיים, שהיא אך ורק אהבה, אהבה אלוקית; ציצית - לְמַעַן תִּזְכְּרוּ; שבת - בְּרִית... בֵּינִי וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וכן הלאה. זה התפקיד של המצוות וזה מה שאנחנו לומדים בתורה ועושים במצוות, ולא בהשכלה החיצונית, בעיסוק במבנה, ברעיון וכדומה.

ס״ביוסף ואדום
יוסף הוא, כידוע, הצדיק של העולם הזה. יש צדיק פנימי, אבל כתוב בספרים שצדיקותו של יוסף היא להוריד את האמונה לכלל מעשים ארציים.²⁰עיין, למשל, שפת אמת ויגש, תרל"א, תרל"ה. ליוסף יש לבושים, כתונת פסים ומלבושי מלכות, והוא מסלסל בשערו. להיות בטבע זו בחינה של מלכות. לעומת הכהונה של הכהנים יש לנו את המלכות של יוסף. להיות בטבע זו הבחינה של שור - וְרָב תְּבוּאוֹת בְּכֹחַ שׁוֹר (משלי יד ד). אבל יוסף הוא גם בעל קרניים. שמעון ולוי חושבים שהוא רק 'שור', וּבִרְצֹנָם עִקְּרוּ שׁוֹר (בראשית מט ו), אבל הם לא יודעים שיש לו גם קרניים, בְּכוֹר שׁוֹרוֹ הָדָר לוֹ וְקַרְנֵי רְאֵם קַרְנָיו בָּהֶם עַמִּים יְנַגַּח (דברים לג יז). וזה עיקר המאבק עם אדום - בבחינה של יוסף - להפוך את האמונה למשהו ממשי וריאלי.

ס״גיש הרבה אנשים שמאמינים בלב; כמעט כולם. אין שום אדם שלא מאמין באיזשהו מקום בלבו. אך עיקר האמונה הוא האמונה שיורדת לידיים. בכוח הזה מתגבר יוסף על עמלק - וַיְהִי יָדָיו אֱמוּנָה (שמות יז יב) - הידיים שלו הופכות להיות אמונה, לא רק הלב שלו. האמונה שווה רק אם אני פועל לפיה; אם אני מקבל אותה כנתון הבסיסי, ואפילו שכל המציאות של העולם הזה אומרת לי בדיוק ההפך - לך תעשה, תרוץ, תשיג; ההוא הצליח וההוא כבר נהיה דוקטור - אני ממשיך לאחוז באמונה שלי. לפעמים האמונה נראית לי לא מוצדקת, לפעמים נראה שאני באמת מפסיד, לפעמים אני ממש לא יודע, אני חושש, נוצר בי ספק - אולי אני סתם הולך והורס את עצמי בשביל כל מיני טעויות - ובכל זאת אני עדיין נאחז באותה אמונה חזק-חזק. אז אני מוריד את האמונה, כמו שיוסף היה מסוגל לעשות, לעולם הזה.

ס״דמה שהיוונים עשו ביחס לתורה, לחוכמה ולהבנה השכלית, עושה אדום ביחס לחיים, ולכן הוא הרבה יותר גרוע. וְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם - החושך היווני הוא על פני התהום של עשו.

ס״ההרבה מהדברים נוגעים גם לבחינה הציבורית וגם לבחינה של כל פרט ופרט. כל יהודי נאבק באדום. יהודי בא לעולם הזה כדי להיות בו ולהאמין בקב"ה. הדבר קשה מאוד משום שהיאוש, הריקנות והספקנות פוגעים. כל הדינמיקה של העולם הזה היא דינמיקה הפוכה, וזה המאבק התהומי שלנו: להיות מאמין, ולחיות בעולם הזה. אנחנו יוצאים נפגעים - עשו פגע בכף ירך יעקב - אבל אנחנו ממשיכים.

ס״והמאבק המיוחד שלנו הוא נגד יוון. אמנם הקליפה של יוון לא שולטת - אף אחד לא מתפקר בגלל פילוסופיה - אבל המאבק התרבותי עדיין מתקיים. אדם עלול להילכד דווקא כשהוא נמצא בפנים, כשאין לו את העזות של התורה, אין לו את אותה קרן השור, שהיא אותה החלטיות ללמוד את התורה כתורה ולא כחוכמה, חלילה.

ס״זההתמודדות שלנו היום היא עם שתי הקליפות: גם שלא נהיה 'משכילים' מדי, וגם שלא נסטה לכיוון השני ונהיה אנשי העולם הזה. אנחנו צריכים את הידיים של עשו וצריכים את הלבוש של יוון, אבל הקול צריך להיות הקול של יעקב.