פניך אבקש ח׳Panekha Avakesh 8

א׳טבת תשמ"ב, פרשת ויגש

ב׳לא אתם שלחתם אותי הֵנה כי האלוקים

ג׳וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה וגו', כתיב: מַיִם עֲמֻקִּים עֵצָה בְלֶב אִישׁ וְאִישׁ תְּבוּנָה יִדְלֶנָּה. לבְאר עמוקה מלאה צונן והיו מימיה צוננין ויפים, ולא היתה בריה יכולה לשתות הימנה, בא אחד וקשר חבל בחבל, ונימה בנימה, משיחה במשיחה, ודלה הימנה ושתה, התחילו הכל דולין הימנה ושותין. כך לא זז יהודה משיב ליוסף דבר על דבר עד שעמד על ליבו (בראשית רבה, צג ד).

ד׳המדרש מפרש שמַיִם עֲמֻקִּים - עֵצָה בְלֶב אִישׁ (משלי כ ה) היו בלבו של יוסף, ויהודה, בדבריו, דלה את העצה מלבו של יוסף. לכאורה, המצב היה הפוך: יוסף הוא שדלה מן האחים, שהרי הוא זה שתכנן את התוכנית להביא את בנימין ועל ידי זה לגלות אם האחים התחרטו על המעשה שלהם או לא. כך באמת דורש הזוהר הקדוש את הפסוק: מַיִם עֲמֻקִּים עֵצָה בְלֶב אִישׁ - דא יהודה... וְאִישׁ תְּבוּנָה יִדְלֶנָּה - דא יוסף (זוהר מקץ, רא ע"ב).

ה׳המסקנה של סיפור יוסף ואחיו - ליתר דיוק, של יוסף ויהודה - היא הפסוק וְעַתָּה לֹא אַתֶּם שְׁלַחְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי הָאֱלֹהִים (בראשית מה ח). זו אותה הכרה שהמעשה של האחים לא היה שלהם. האחים היו רק שליחים של הקב"ה.

ו׳וְלֹא יָכֹל יוֹסֵף לְהִתְאַפֵּק לְכֹל הַנִּצָּבִים עָלָיו (בראשית מה א). מה קרה? מה התחדש לו? מה הוא לא ידע לפני כן? אמנם יהודה לא הוסיף דבר, הוא רק חזר וסיכם, אבל אותו סיכום של הדברים העניק ליוסף ראייה חדשה: לֹא אַתֶּם שְׁלַחְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי הָאֱלֹהִים, ובלשון ה'שפת-אמת' (ויגש, תרל"א): כי לא הוסיף בבקשה זו, רק שחזר כל הדברים לעצמו, להיות מיושרין אצלו ולקבל רצון ה' יתברך בשמחה.

ז׳יהודה רק מספר, אבל הוא מספר מתוך נכונות לקבל את הכל כיוון שהכל בא מהקב"ה. עצם ההסתכלות על כל הסיפור כולו כעל רצון הקב"ה היא ששינתה את יוסף, היא ש'עמדה על לבו'.

ח׳יהודה התוודה על חטאיו - יהודה לשון וידוי - אבל היכולת להתוודות נבעה מתוך ההכרה שלֹא אַתֶּם שְׁלַחְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי הָאֱלֹהִים.

ט׳אדם יכול להכיר את עצמו, את מעשיו ואת המציאות שלו רק כשהוא מסתכל עליהם בלי נגיעות, כשהוא מסתכל עליהם כעל דבר שמחוצה לו - לא כמעשה שלו, כי אם כמעשה האלוקים. התבונן במעשיך, אבל הסתכל עליהם כמו על כל דבר בעולם - כמו על הטבע, כמו על המעשים של החבר שלך. כאשר אדם יושב לו בסוף היום - וזאת עצה לכל אחד ואחד - ומתבונן: מה בעצם עשיתי היום? ומספר לעצמו את הדברים מתוך אותה זווית ראייה שהכל הוא הקב"ה, אז הוא באמת מבין אותם. אז הוא רואה את ההכרה הפנימית האותנטית שלהם והוא מסוגל להתוודות. הוא מגיע להכרת החטא, ומכאן גם נובעת החרטה.

י׳יהודה וראובן
יהודה לשון וידוי, אבל יהודה גם לשון הודאה. להודאה של יהודה, וגם לווידוי שלו, יש עבר וגם עתיד. וכך אנחנו מוצאים בגמרא:
מיום שברא הקב"ה את עולמו לא היה אדם שהודה להקב"ה עד שבאתה לאה והודתו, שנאמר: הַפַּעַם אוֹדֶה אֶת ה'... רות - מאי רות? א"ר יוחנן: שזכתה ויצא ממנה דוד, שריוהו להקב"ה בשירות ותשבחות (ברכות ז ע"ב).

י״איהודה נמצא בין לאה, שחידשה את עניין ההודאה, לבין דוד, שריוהו להקב"ה בשירות ותשבחות. ובמדרש הדברים מפורשים יותר:
לאה תפסה פלך הודיה ועמדו הימנה בעלי הודיה. יהודה: וַיַּכֵּר יְהוּדָה וַיֹּאמֶר צָדְקָה מִמֶּנִּי. דוד אמר: הוֹדוּ לַה' כִּי טוֹב. דניאל אמר: לָךְ אֱלָהּ אֲבָהָתִי מְהוֹדֵא וּמְשַׁבַּח אֲנָה. רחל תפסה פלך שתיקה ועמדו כל בניה בעלי מסטירין. בנימין - ישפה: יש פֶּה, יודע במכירתו של יוסף ואינו מגיד. שאול: וְאֶת דְּבַר הַמְּלוּכָה לֹא הִגִּיד לוֹ. אסתר: אֵין אֶסְתֵּר מַגֶּדֶת מוֹלַדְתָּהּ וְאֶת עַמָּהּ (בראשית רבה, עא ה).

י״בלאה מודה, ולאורך כל ההיסטוריה בניה מודים: יהודה, דוד¹חטאיו של דוד נסלחו משום שהודה מיד, כמו שנאמר במדרש שוחר טוב (מדרש תהלים, קיח). ודניאל. רחל, לעומתה, שותקת. ובגמרא בסוטה (לו ע"ב) אמרו שיהודה קידש שם שמים בפרהסיה, ואילו יוסף קידש שם שמים בסתר.

י״גבסיפור יוסף ואחיו, ראובן פתח בהצלה תחילה (מכות י ע"א). יהודה, לעומת זאת, הכשיל את ניסיון ההצלה של ראובן. אף על פי כן, יהודה עדיף על ראובן, שהרי יעקב שלח את בנימין דווקא בידיו של יהודה, ולא בידי ראובן.

י״דראובן, שרצה להחיות את יוסף, מציע ליעקב אֶת שְׁנֵי בָנַי תָּמִית (בראשית מב לז), אבל יעקב לא סומך עליו. לעומת זאת, יהודה, שהציע למכור את יוסף, מציע ליעקב אָנֹכִי אֶעֶרְבֶנּוּ מִיָּדִי תְּבַקְשֶׁנּוּ (בראשית מג ט). כנגד מכירתו של יוסף לעבד, הוא מציע את עצמו לעבד - מדין ערבות, שהרי עֶבֶד לֹוֶה לְאִישׁ מַלְוֶה (משלי כב ז) - ויעקב סמך דווקא עליו. כאשר בנימין נתפס, יהודה אכן עמד בדבריו.

ט״והגמרא, לעומת זאת, אומרת שדווקא ראובן למד מיהודה:
יהודה הודה ולא בוש, מה היה סופו? נחל חיי העולם הבא. ראובן הודה ולא בוש, מה היה סופו? נחל חיי העולם הבא. ומה שכרן? מה שכרן? כדקא אמרינן, אלא מה שכרן בעולם הזה? לָהֶם לְבַדָּם נִתְּנָה הָאָרֶץ וְלֹא עָבַר זָר בְּתוֹכָם.²זאת אומרת שהנחלות שלהם היו קשורות זו בזו. בשלמא ביהודה אשכחן דאודי, דכתיב: וַיַּכֵּר יְהוּדָה וַיֹּאמֶר צָדְקָה מִמֶּנִּי. אלא ראובן מנלן דאודי? דא"ר שמואל בר נחמני אמר ר' יוחנן: מאי דכתיב יְחִי רְאוּבֵן וְאַל יָמֹת... וְזֹאת לִיהוּדָה - כל אותן שנים שהיו ישראל במדבר היו עצמותיו של יהודה מגולגלין בארון עד שעמד משה ובקש עליו רחמים. אמר לפניו: ריבונו של עולם, מי גרם לראובן שהודה? יהודה - וְזֹאת לִיהוּדָה, מיד - שְׁמַע ה' קוֹל יְהוּדָה (סוטה ז ע"ב).

ט״זאותו יחס שבין ראובן ליהודה ממשיך: ראובן זוכה להודאה בזכות יהודה, ויהודה זוכה לעולם הזה ולעולם הבא בזכות ראובן.

י״זוידוי ותודה
להודאה יש יחס לשני העולמות:
אמר רבי יהושע בן לוי: כל הזובח את יצרו ומתודה עליו, מעלה עליו הכתוב כאילו כיבדו להקב"ה בשני עולמים, העולם הזה והעולם הבא, דכתיב: זֹבֵחַ תּוֹדָה יְכַבְּדָנְנִי (סנהדרין מג ע"ב).

י״חגם מכאן רואים שעל ידי הווידוי האדם זוכה לשני העולמות. יש קשר בין זֹבֵחַ תּוֹדָה, שעניינו הודאה, לבין הזובח את יצרו ומתודה. הווידוי קשור להודאה. הווידוי, התודה וההודאה של יהודה זיכוהו בשני העולמות.³על הקשר בין 'וידוי' ל'תודה', עיין גם זכרון ליום ראשון, עמ' 77.

י״טמה הקשר בין תודה לבין וידוי? הראשונים דנו בזה ביחס לווידוי מעשר.⁴עיין אנציקלופדיה תלמודית, יא, ערך 'וידוי מעשר', עמ' תנו. המושג 'וידוי מעשר' בא לכאורה מלשון וידוי, וידוי עוונות, אבל דעת התוספות (יומא לו ע"א, ד"ה ומעשר) ועוד ראשונים שאין הדבר כך. וכך מצאנו באחרונים: וכל מי שמודה מה שעשה הן טוב והן רע נקרא וידוי;⁵הון עשיר, מעשר שני פ"ה מ"י. שכשאדם יאמר חשבון מעשיו לפני ה', הן כשעבר על מצות ה' והן כשעשה כמצות ה' נקרא בשם וידוי, שענינו דברים הנאמרים בלחש לפני מלך המשפט.⁶מלבי"ם, דברים כו יג, התורה והמצווה, ד"ה ואמרת.

כ׳ההודאה היא השורש של התודה מצד אחד ושל הווידוי מצד שני, והם אינם אלא דבר אחד. אדם שמודה לקב"ה אומר תודה כאשר עשה טוב, ואומר וידוי כאשר עשה, חלילה, רע.

כ״אלכן אומרת המשנה: חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה, והגמרא בברכות (ס ע"ב) מבארת: רבי שמואל בר נחמני אמר: מהכא - בַּה' אֲהַלֵּל דָּבָר, בֵּאלֹהִים אֲהַלֵּל דָּבָר; בַּה' אֲהַלֵּל דָּבָר - זו מדה טובה, בֵּאלֹהִים אֲהַלֵּל דָּבָר - זו מדת פורענות. ה' זו מידת הרחמים ואלוקים זו מידת הדין, וגם עליה צריכים להודות.

כ״בלכן אומרת הגמרא:
וְהָיָה ה' לְמֶלֶךְ עַל כָּל הָאָרֶץ בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה ה' אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד - אטו האידנא לאו אחד הוא? אמר רבי אחא בר חנינא: לא כעולם הזה העולם הבא. העולם הזה, על בשורות טובות אומר: ברוך הטוב והמטיב, ועל בשורות רעות אומר: ברוך דיין האמת. לעולם הבא - כולו הטוב והמטיב (פסחים נ ע"א).

כ״גהתודה שייכת גם לעולם הזה וגם לעולם הבא. ההודאה, שמצד אחד היא תודה ומצד שני היא וידוי, היא-היא הבחינה שאנחנו מוצאים אצל יוסף - לֹא אַתֶּם שְׁלַחְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי הָאֱלֹהִים. בבחינת העולם הזה, ההודאה היא ברוך דיין האמת, אבל בבחינת העולם הבא מגלים שהיא הטוב והמטיב. זה הסוד שראובן לומד מיהודה, ויהודה דלה את הסוד הזה מיוסף. בסוד הזה טמונה יכולת התשובה, היכולת להפוך את הרע לטוב, ובכך טמונה נצחיות העולם הבא. רק כאשר אדם מסתכל על כל מעשיו בבחינה של לֹא אַתֶּם שְׁלַחְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי הָאֱלֹהִים, הוא יודע את ההבחנה הנכונה בין הטוב ובין הרע.

כ״דהודאה על חטא
המהר"ל כותב ב'נתיבות עולם':
... ועל ידי סילוק יצר הרע לגמרי כי אין ליצר הרע שום צירוף אל השם יתברך ולפיכך דבר זה הוא סילוק יצר הרע לגמרי. ואם לא כן, אפשר שישוב אל החטא שעשה, כי כך הם מעשי האדם: פעם יעשה ופעם לא יעשה, כמו שהוא האדם.
אבל כאשר מתודה על החטא לומר חטאתי לה', על ידי הודאה זאת מוסר עצמו אל השם יתברך לגמרי ומסלק בזה מאיתו היצר הרע לגמרי ומתדבק בו יתברך בהודאה זאת...
ואמר כי ראובן ויהודה לא עבר זר בתוכם, שההודאה מאחד אותם לגמרי בכל עד שלא עבר זר בתוכם, והוא דבר חכמה איך ההודאה מאחד אותם, וזה כי כל ההודאה מצד שהוא מודה אל השם יתברך ודבר זה מורה אחדותו יתברך (נתיב התשובה, ה, עמ' קס-קסא).

כ״הההודאה היא מסירת הנפש: אני מודה, 'תעשה לי מה שאתה רוצה'. ברגע שאדם מוסר עצמו לקב"ה, נעלם ההבדל בינו לבין חברו, שהרי כל ההבדל הוא רק מבחינתו - הוא רוצה משהו, וחברו רוצה משהו - אך ברגע שיש להם רק תודעה אחת משותפת של דבקות בקב"ה מגיעים לאהבה ולאחדות.

כ״ומהו אותו וידוי? מהי אותה הכרה שמביאה לחזרה בתשובה? זו שאלה שכל אחד מאיתנו צריך לברר. מהי הסיבה שפעם אחר פעם אני מחליט החלטות ופעם אחר פעם הן מתבטלות?

כ״זהמהר"ל אומר שהאדם באשר הוא אדם אין לו קביעות כי כך הם מעשי האדם: פעם יעשה ופעם לא יעשה. מדוע?

כ״חהתכנים הרגילים של העולם הזה מבוססים על הבחנה אחת: מה טוב לאדם ומה רע לו. בכל פעם שאדם חושב, הוא חושב מנקודת מבט אחת: טוב לי או רע לי? טוב לי לעשות תשובה או לא? אבל מנקודת מבט אגואיסטית כזו אי אפשר להגיע ליציבות - פעם טוב לי כך ופעם טוב לי אחרת - וזהו אותו חוסר קביעות שמאפיין את כולנו. אנחנו לא מסוגלים להחליט על כיוון כשכל רגע מתחשק לנו משהו אחר.

כ״טכאשר אני מצטער על חטאי - מיהו אותו 'אני' שמצטער? האם זהו אותו חמדן, אותו אגואיסט, אותו אחד שבעצמו חטא? בוודאי שלא, שהרי אותו אחד לא מסוגל להצטער על משהו, שכן אם היה מצטער, לא היה חוטא. לאותו אחד אין רצון ברור וחזק, הוא לא יודע מה הוא רוצה. הוא מתנדנד ויש לו מאה 'אני'.

ל׳אני רוצה לדעת מי 'אני', מה מעשי ומה אני צריך לעשות, אך כדי לדעת משהו, ובפרט כדי להעריך את עצמי, יש צורך בנקודת מבט. אדם יכול להסתכל על עצמו מכל מיני נקודות מבט: נקודת מבט חומרית, רוחנית או חברתית. מה היא נקודת המבט שיכולה להנחיל לאדם את אותה קביעות ולהביא אותו לידי החלטה ברורה מה חובתו בעולמו? נקודת המבט של ההודאה והווידוי.

ל״אהודאה היא קודם כל הודאה במציאות. אני מפסיק לשאול את עצמי מה דעתי על המציאות ומה אני רוצה ממנה, ואני מודה בעובדות, במציאות עצמה. אני מספר לעצמי את הדברים ורואה אותם כפי שהם, אני רואה את עצמי כשם שאני רואה את החבר שלי, אני רואה את הכל כמציאות של הקב"ה. מתוך נקודת המבט הזו נוצרת אותה אחדות אלוקית, שלא מבחינה בין טוב לי לרע לי, אלא בין טוב מצד עצמו לבין רע מצד עצמו. מה שקובע אם זה טוב או רע הוא רצון ה' יתברך, ההתמסרות לה'. זאת האובייקטיביות היחידה, זה הדבר היחיד שקיים בעולם ונותן לאדם כיוון. כל זמן שהאדם קובע כיוון לעצמו, זה לא כיוון אלא 'זיגזג'. המצפן היחיד הוא ההודאה, הווידוי. כאשר אתה מספר לעצמך את הדברים כדרך שאתה שומע אותם מהחבר שלך, אתה מסוגל להגיע לאותה אחדות של ה' אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד, אז אתה מבין היטב מי אתה, מה אתה ומה עליך לעשות.

ל״במווידוי להודאה
איך זוכים להודאה? על ידי וידוי. ר' נחמן מברסלב דן ביחס שבין הודאה לווידוי, ונותן עצה פשוטה: ספר את הדברים לאדם שאתה סומך עליו.⁷עיין ליקוטי מוהר"ן, חלק א, ד; חלק ב, ב; ליקוטי עצות, ערך 'וידוי דברים'. בשעת הדחק, ספר אפילו לעצמך 'עשיתי כך וכך', אבל תתבונן - מה בעצם עשית? מה הדבר הזה? - ואז תבין טוב יותר מה עשית ותראה שרוב הדברים שאתה עושה הם שקר, גלוי יותר או גלוי פחות. ואם יש איזו נקודה אמיתית במעשה שלך, תבחין גם בה.

ל״גהווידוי הוא הודאה בעובדות כפי שהן. ברגע שאדם רואה את המציאות שלו כפי שהיא, הוא מסוגל להתוודות והוא מסוגל להודות. מצד אחד, הווידוי מוביל להודאה, וּמוֹדֶה וְעֹזֵב יְרֻחָם (משלי כח יג), ומצד שני לתודה עצומה ואדירה, כיוון שסוף-סוף אני תופס איפה אני נמצא, מה עשיתי ומה עושים איתי.

ל״דזאת אינה הודאה של הפשטה שכלית אלא של העומק של הלב, של התום והעדינות והאהבה שבו; של היכולת לחיות ולראות את החיים ביופיים האלוקי העמוק ובזרימה החיה שלהם; של החסד האלוקי והתודה הנלהבת; של מסירות הנפש לבורא יתברך; של אותו דבר שלא ניתן לתיאור אלא רק לחיים.

ל״הכאשר אני שומע דברים, זה לא מספיק. אני צריך להבין ולספר לעצמי מה שמעתי, לא רק לשמוע את המילים, כיוון שהמילים הן דבר לא יציב. המילים מבטאות את היחס שלך לדבר, כלומר, את הנגיעוֹת שלך. צריך לראות את הדברים כמות שהם, לבחון אותם ברצינות, להתייחס ברצינות למה שאתה שומע. כל זמן שאדם לא מבין מה זה להתייחס ברצינות למה שהוא שומע, הוא בכלל לא מתחיל להבין. שמעת שיעור, הר"מ אמר דברים - אינך חייב לקבל אותם, אבל אתה חייב להתייחס אליהם ברצינות, כי אחרי הכל, אמר אותם אדם שיודע ללמוד. צריך לנסות להבין את זה, לראות, לספר לעצמך מה בעצם נאמר כאן.

ל״וברגע שיש לאדם את אותה הכרה, את אותה תפיסה אובייקטיבית של הדבר, מתרחש דבר גדול - הוא מרגיש הכרת תודה עצומה. שכן, ברגע שאדם רואה את המציאות שלו, הוא חש תודה עצומה על העובדות הפשוטות של החיים: אני נושם, אני חי, אני ברוך ה' בריא, בסך הכל טוב לי. הדבר הזה עצמו - עצם העובדה שאני חי - זה הדבר הגדול ביותר, אלא שאני לא מרגיש את זה כיוון שהדבר הפך לשגרה. אך ברגע שאני מספר לעצמי את הדבר, כשאני רואה את המציאות כמות שהיא, אני חש הכרת תודה עצומה. אני באמת מודה למי שנתן לי את החיים הללו, למי שנותן לי בכל רגע ורגע לנשום מחדש.

ל״זוכן גם להפך. כאשר אדם חוטא, חלילה - אם הוא מספר לעצמו, אז הוא רואה. הוא מכיר בחטאו, לא משום שבאותו רגע מישהו שיכנע אותו בכך, אלא משום שיש לו הכרה ברורה ואובייקטיבית שאמנם הוא רע, ולכן הוא הולך ומתקן את עצמו.

ל״חאדם מתחיל לעבוד את הקב"ה רק אם הוא מסוגל להגיע דרך הווידוי לידי אותה הודאה ותודה. ה'אני' שיכול להודות ולהבין הוא אותו 'אני' שמוותר על נקודת המבט הפרטית הצרה שלו, שמפסיק להבחין הבחנות אגואיסטיות. זה הדבר שבעלי המוסר הדגישו,⁸עיין, למשל, מכתב מאליהו א, עמ' 57-53. והוא דבר בסיסי וחשוב: להישמר מנגיעוֹת, דהיינו, לא להסתכל על הדבר מתוך נקודת המבט שלך, כיוון שנקודה זו היא לעולם צרה, היא נקודת מבט שממנה אי אפשר לראות את המציאות כפי שהיא. כדי להקיף את המציאות מוכרחים לקבל נקודת מבט רחבה, לראות את הדבר בצורה אובייקטיבית, להתוודות, לספר את הדברים.⁹אדמו"ר הזקן מנסח מעין זאת על פי שמות השבטים (עיין תורה אור, ויחי, ד"ה יהודה). נאמר זאת על פי דרכנו: ראובן – ראייה; קודם רואים את הדבר, בוחנים אותו באמצעות השכל והחושים. שמעון - שמיעה, שבה הלב מבין; מתחקים על משמעות הדבר, על הבנתו הפנימית. לוי - "יִלָּוֶה אִישִׁי אֵלַי"; יוצרים זיקה לדבר, מתקשרים אליו, אך כל זה קשור עדיין לאני, לסובייקט. בלשון אדמו"ר הזקן, בחינת 'ממלא'. יהודה - זו כבר הודאה, ההכרה במה שקיים למעלה מהסובייקט.

ל״טכשמספרים את הדברים, גם שומעים אותם, ואז הם באים אלי חזרה מן החוץ. כל אדם חי את עצמו. כאשר הוא רואה את עצמו כמו שהחבר שלו רואה אותו, הדבר נראה בצורה אחרת לחלוטין. זאת העצה של הווידוי, וזה מה שיהודה עשה. הוא רק סיפר את המעשה, אך סיפור הדברים שינה את כל התמונה.

מ׳השתחוויה של הודאה
יְהוּדָה אַתָּה יוֹדוּךָ אַחֶיךָ... יִשְׁתַּחֲווּ לְךָ בְּנֵי אָבִיךָ (בראשית מט ח) - יש בפסוק גם הודיה וגם השתחוויה. כך היא גם ההלכה: שוחין במודים תחילה וסוף (שו"ע או"ח, קכא א). הגמרא אומרת: שדרו של אדם שלא כרע ב'מודים', לאחר שבע שנים נעשה נחש (בבא קמא טז ע"א). למה דווקא שדרו? משום שאותה עצם לוז שקיימת בשדרה היא זאת שנותנת לאדם את העולם הבא, את הנצחיות: אדריאנוס שחיק עצמות שאל את רבי יהושע בן חנינא, אמר לו: מהיכן הקב"ה מציץ את האדם לעתיד לבוא? אמר לו: מלוז של שדרה (בראשית רבה, כח ג). המתים אינם קמים לתחייה אלא בזכותה של ההשתחוויה, והיא אותה השתחוויה של הודאה.

מ״אה'אני' של האדם אף פעם לא מודה. הוא חושב שאם יש לו, סימן שמגיע לו. הוא אף פעם לא מרגיש רגש אמיתי של תודה (בדרך כלל הוא גם לא מרגיש שמחה, אבל זה עניין אחר). אם אתה חושב שמגיע לך הכל, ממילא כל דבר שתקבל לא ייחשב בעיניך, שכן זה שום דבר ביחס ל'הכל'. לעומת זאת, אם אתה מרגיש שלא מגיע לך שום דבר - וזאת האמת העובדתית, וכל אחד מאיתנו יודע את זה בסופו של דבר - אז כל דבר שתקבל ייראה לך המון, שכן ביחס ל'לא כלום', כל דבר הוא פסגת האושר. רק ההשתחוויה, הביטול וההרגשה של ענווה מאפשרים להודות: לא אתה בראת את עצמך, מישהו ברא אותך; עצם הקיום שלך כלל אינו תלוי בך. לא מגיע לך כלום. השאלה היא איזו אוריינטציה יש לאדם, איך הוא מסתכל על המציאות. אם אדם מסתכל מתוך ענווה, הוא שמח מאוד - ברוך ה' שנתן לי לאכול, ברוך ה' שהבנתי את התוספות. ובאופן כללי: אם מקבלים את החיים בפרספקטיבה של השתחוויה, החיים הופכים לתודה גדולה ועצומה.

מ״בשלבים בעבודת ה'
ישנם כמה שלבים בעבודה הזאת. העבודה הדתית האמיתית מתאפיינת בכך שהיא בעיקרה עבודה דרך המסירות הנפשית. 'רחמנא ליבא בעי', זאת אומרת שיש ערך למה שאנחנו עושים דווקא אם הוא נעשה מתוך מסירות נפשית.

מ״גבתחילת דרכו רואה עובד ה' את הקב"ה בצורה מסוימת. יש לו באיזשהו מקום - גלוי או מוסווה - דימוי של הקב"ה, וכל מעשיו מכוונים לשאת חן בעיניו יתברך.

מ״דמאוחר יותר הוא מבחין שאותן תכונות נעלות שהוא גילה בקב"ה מצויות גם בדברים אחרים, ואז הוא מגלה דבר נפלא: שבכל דבר ודבר קיים משהו מן האלוקי. דבקותו ומסירותו מתעצמות כיוון שהוא רואה את האלוקים בכל דבר. הוא רואה בכל דבר את היפה והטוב, והוא יודע שגם זה מריבונו של עולם, שהוא פסגת הטוב והאושר שלו.

מ״הואז הוא מגלה דבר עוד יותר נפלא: הוא חש בקיום של כל הדברים בקב"ה עצמו. בכל דבר הוא מוצא את הקב"ה, אף שהוא לא יכול למצוא אותו בכל דבר במלואו. אם יש רוע או משהו חסר בעולם, הוא מצטער, שכן הוא מרגיש כאילו הקב"ה לא נמצא כאן, כאילו זה לא נמצא בקב"ה, אבל בכל זאת הוא אוהב את כל הדברים, משום שכל הדברים, בסופו של דבר, קיימים בקב"ה.

מ״ונקודת המוצא היא הווידוי, התודה - זה הבסיס של כל עבודת ה'. תהיה רציני באמת. נסה להבין את המציאות. נסה לראות מה אתה עושה, מה אתה ומי אתה, מה מטרתך. וזה נכון לאו דווקא ביחס למטרות גדולות; אפילו לגבי מטרות קטנות צריך שהדברים ייעשו מתוך מודעות, מתוך הכרה, מתוך החלטה מה אני עושה. החלטתי ללמוד עכשיו - אז שאדע שהחלטתי ללמוד. בשעה הקרובה אני לומד, ואני אדחה כל דבר שיפריע לי - חבר, בעיה שצצה פתאום, עצבנות או כל עניין אחר - משום שזה מה שאני עושה עכשיו, כך החלטתי.

מ״זזה הדבר היחיד שיכול להביא את האדם לאותה אחדות ולאותה יציבות, לכך שהוא מוסר את עצמו לקב"ה. ברגע שאדם לא מחליט ללמוד מכיוון שעכשיו זה מוצא חן בעיניו, אלא משום שהוא הגיע לידי הכרה שזה מה שהוא עושה עכשיו, שזה מה שריבונו של עולם רוצה ממנו והוא יודע שזה כך - באותו רגע הוא יהיה מסוגל להתמודד עם כל הפרעה שהיא. אבל אם הרצון שלו אינו רצון במובן הזה, הרי שכל דבר קטן יפריע לו. הוא אף פעם לא יהיה מרוכז מכיוון שהריכוז קשור לבעיה שאנחנו דנים בה: רצינות והכרה במה שעושים.

מ״חמעבר למילים
קשה מאוד להסביר את המושגים 'העולם הזה' ו'העולם הבא', 'החי' ו'המת', 'הודאה' ו'הודיה'. מה פירוש 'להכיר'? מה פירוש 'להודות'? מה פירוש שהקב"ה 'נמצא בכל דבר ודבר'? אמרתי רק את המילים, אך כל אחד ואחד צריך למצוא את הדברים בלבו.

מ״טמהי תודה? תודה היא לא מילה, היא גל גדול שפתאום עולה ממני ומציף אותי ואת כל העולם ואת כל מה שסביבי. זה דבר עצום מאוד. המילה 'תודה' לא משקפת את המציאות של תודה, וכך לגבי שאר המושגים.

נ׳יש הרבה אנשים שכלל לא יודעים מה זה להיות דתי. הם חושבים שלהיות מאמין זה מילים, פלפולים ומחשבות. אבל להיות מאמין זה דבר הרבה יותר גדול, הרבה יותר רציני ועמוק. זה דבר שתופס את האדם מציצית ראשו עד ציפורני רגליו. לפעמים זה מפחיד ואיום, אבל זו מין נגיעה בעומק הגדול ביותר של החיים שלי, באינטימיות הגדולה ביותר שלי. זה פולש אלי לפני ולפנים - אין דבר אחר חוץ ממנו. זה בעצם המעמד שלי כנמצא בין החיים ובין המוות, זה המיצוי של החיים שלי.

נ״אלהאמין זה לא להגיד שאתה מאמין. להאמין זה לראות את המציאות ולהבין אותה. הדבר הזה מתרחש רק כשאדם משתחרר מהפרספקטיבה הצרה ומגלה את הפרספקטיבה האלוקית. וזה באמת מַיִם עֲמֻקִּים עֵצָה בְלֶב אִישׁ וְאִישׁ תְּבוּנָה יִדְלֶנָּה - זה נמצא בלב של כל אחד ואחד. אי אפשר להוכיח את זה, אבל זה נמצא שם. כל מי שגילה את הדבר הזה אצלו יודע שהדבר נמצא. לפעמים הוא עמוק יותר ולפעמים פחות, ואדם צריך למצוא לעצמו עצות איך להוציא את הדבר הזה החוצה, איך להעמיק את הדלי עד לאותו עומק שממנו יוכל להוציא את אותם מים. וכשהוציא פעם אחת, זו כבר זרימה שלא נפסקת, זה הופך למעיין. מי שהרגיש פעם הרגשה אמיתית של דבקות, של אמונה, של מסירות נפש, יודע זאת.

נ״בחכמי המוסר אומרים שאחד הקריטריונים לדעת אם אדם עובד על עצמו ברצינות הוא אם הוא מוצא לעצמו כל מיני עצות. יש דרך שהיא סלולה לרבים, אבל אדם שעובד על עצמו מוצא תמיד עצות פרטיות שמחיות אותו וגורמות לו לדבקות בקב"ה.¹⁰עיין, למשל, מדרגת האדם, ירושלים תשכ"ד, מאמר דרכי התשובה, פרק ט, עמ' קסז; מכתב מאליהו ג, עמ' 131; עלי שור א, באר יעקב תשל"ח, עמ' קצז. לֵב יוֹדֵעַ מָרת נַפְשׁוֹ (משלי יד י) - בסופו של דבר, רק האדם יכול להכיר את עצמו, לפחות ברמה שלנו. לכן כל אדם שעושה דברים ברצינות צריך לחשוב על הדברים הללו ולהבין אותם. יכול להיות שכולם שומעים את השיחה, אך שמיעה בלבד לא מועילה. גם אם לא מקבלים את הדברים, צריך לפחות להרהר: אולי באמת זה כך. עצם המחשבה 'אולי זה כך' יכולה לשנות את האדם.

נ״גבישיבה נמצאים למטרות מוגדרות, לא סתם. מי שלא נמצא בישיבה מתוך הכרה רצינית, מתוך רצון לעבוד על הדברים הללו ולחשוב עליהם - אין באמת סיבה שיימצא כאן. זאת המטרה של התורה ושל המצוות - להידבק בקב"ה, להתעלות. אלה לא מילים, זו מציאות. אדם יודע אם הוא התקדם או לא. אם הוא לא התקדם, שלא ישלה את עצמו - בדרך כלל זו אשמתו. אדם צריך לדעת שיש תוכן וסיבה למה שאנחנו עושים: אנחנו מתפללים - יש לכך סיבה; אנחנו לומדים - יש לכך תכלית; אנחנו מדברים - אלו דיבורים רציניים וזאת עבודה.

נ״דהתורה היא תוכנית אלוקית שהקב"ה נתן לכל יהודי. אדם שיודע שיש תוכנית ועובד לפיה, התורה תעלה אותו לדברים שהוא בכלל לא חלם עליהם (ישנם דברים שלא רק שאדם לא יודע שהם קיימים, אלא שהוא בכלל לא יכול לדעת שהם קיימים). העבודה הזאת מצליחה רק כאשר היא נעשית מתוך רצינות.

נ״האדם חייב להתוודות, לספר לעצמו, לראות מה הוא עושה. הוא יבין רק אם הוא יספר לעצמו ויתוודה. אם הוא יבין, יש סיכוי שבאיזשהו שלב הוא יגיע להכרת החטא ולתשובה, שהיא בחינה אחת של יהודה. הוא יגיע גם לבחינה השנייה של יהודה, לתודה - הוא יהלל את הקב"ה ויודה לו.