פרי צדיק, במדברPeri Tzadik, Bamidbar
א׳וידבר ה' אל משה במדבר סיני באוהל מועד. במ"ר פ' זו למה במדבר סיני כו' בג' דברים ניתנה תורה באש ובמים ובמדבר כ'ו ולמה ניתנה תורה באש ובמים ובמדבר כו' ולמה ניתנה תורה בג"ד אלו כו' במדבר כל מי שאינו עושה עצמו הפקר כמדבר אינו יכול לקנות החכמה והתורה. והנה ענין אש ומים שניתנה תורה בהם אין להם שום שייכות לפ' זו. ואפילו במדבר משום שהוזכר כאן במדבר סיני. מ"מ טפי הו"ל להמדרש לקבוע דרשתם בפ' יתרו בשעת מתן תורה שהוזכר גם כן מדבר ביום הזה באו מדבר סיני. אך הענין עפמ"ש בזוהר הקדוש ר"פ זו על מה שנאמר במדבר סיני באוהל מועד. כיון דאורייתא ומשכנא אתוקמו בעא קוב"ה למפקד חילוי דאורייתא כמה חיילין אינון דאורייתא וכמה חיילין אינון דמשכנא. והוא עפמ"ש (במשנה סוף תענית) עה"פ בעטרה שעטרה לו אמו וגו' ביום חתונתו זה מתן תורה וביום שמחת לבו זה בנין בית המקדש שיבנה ב"ב. והיינו בעטרה שעטרה לו אמו הם הב' כתרים נעשה ונשמע. שבשעת מתן תורה עטרו ישראל להקב"ה בב' עטרות אלו. וכמו שנדרש במדרש (שיר השירים ג' ט') מהו בעטרה שעטרה לו אמו כו' ולא זז מחבבן עד שקראן אמו שנאמר כו' והיינו אמו כנסת ישראל. ואז עטר הקב"ה לישראל גם כן בב' כתרים א' כנגד נעשה וא' כנגד נשמע. ולאחר הקלקול איתא במ"ר (יתרו סו"פ כ"ז) שברתם נעשה הזהרו בנשמע. ובבנין בית המקדש נתקן גם נעשה. וזהו ביום חתונתו זה מתן תורה כתר נשמע וביום שמחת לבו זה בנין בית המקדש הוא כתר נעשה ששם עיקר ושורש מקום העבודה. וזה כמה חיילין אינון דאורייתא שכל אחד מישראל יש לו שורש באות מד"ת. כמ"ש בסה"ק ס"ר אותיות לתורה ומרומז בר"ת ישרא"ל כידוע. ואף שאין החשבון מכוון רק הרבה אותיות הם מורכבים מב' או מג' ל' כ' ו'. א' י' ו' י' וכדומה. וכל א' מישראל שורש נשמתו אות או חלק מאות בד"ת וזהו חיילין דאורייתא. וחיילין דמשכנא היינו שכל אחד מישראל יש בלבו השראת השכינה כמ"ש (רע"מ פנחס ר"ל ע"א) איהי אמונה שעל ידי שמצייר בלבו שממ"ה הקב"ה עומד עליו ורואה במעשיו מיד יגיע אליו היראה (הג"ה ריש או"ח) והוא כנגד כתר נעשה. ומלכות פה תורה שבעל פה קרינן לה. ובתנחומא (פ' נח) שהתורה שבעל פה בא רק על ידי עמל ויגיעה שאין אדם זוכה לה אלא אם כן משליך כל עניני עולם הזה. שיש בה צער גדול ונדוד שינה כו'. וע"ז הביא המדרש כאן הפ' באוהל מועד שבא אחר הקלקול שאז הוצרך התורה שבעל פה לתקן הרב כעס כמש"נ כי ברב חכמה רב כעס (כמו שנת' כ"פ) וע"ז דרשו כאן במדבר שאין אדם זוכה לד"ת שיוקבעו בלבו שהוא התורה שבעל פה לתקן הרב כעס שהיה על ידי נתינת לוחות שניות כמו"ש במ"ר (תשא פ' מ"ו) עה"פ כי כפלים לתושי'. רק מי שמשים עצמו הפקר כמדבר. ואחר כך כתיב ויתילדו על משפחותם ופרש"י להביא כתב יחוסן. והרמב"ן הק' ע"ז ע"ש. וי"ל פי' ויתילדו שנולדו ונעשו ברי' חדשה. שזכו לנפשות חדשות. והיינו על ידי המספר שהזכירו שמותם ושמות אביהן לפני הקב"ה ומשה רבינו ע"ה והנשיאים וכמו"ש גם הרמב"ן. על ידי זה זכו לנפשות חדשות. וזהו חיילין דאורייתא וחיילין דמשכנא:
1
ב׳ובשבת גם כן יום חתונתו זה מתן תורה כמו"ש (שבת פ"ו) דכו"ע בשבת נתנה תורה. וגם תורה שבעל פה ששבת כנגד מדת מלכות ומלכות פה תורה שבעל פה קרינן לה. וכ"ה מפורש בזוה"ק (בראשית מ"ז ע"ב) ביום השביעי דא תורה שבעל פה דבי' אשתכלל עלמא. וכן בשבת יום שמחת לבו זה בנין בית המקדש שבשבת כל א' מישראל משכן לשכינה כמו"ש בתיקונים (תי' מ"ח) לדרתם זכאה מאן דעביד לון דירה בשבת בתרי בתי לבא. וכמו שאמרנו דשבת בשנה כמו מקדש בעולם. ויש בו גם כן ב' העטרות נעשה ונשמע. וכמ"ש ועל חדא תרתי נהורא לה ימטי. והוא חיילין דאורייתא וחיילין דמשכנא. והחומש זה נקרא חומש הפקודים כמו"ש (יומא פ"ח:) ובעשור שבחומש הפקודים שקדושת חומש זה הוא ענין הפקודים. שכל א' מה' חומשי תורה י"ל קדושה מיוחדת כמ"ש (ב"ר פ"ג) ה' פעמים אורה כנגד ה' חומשי תורה. וקדושה מחומש זה הוא מה שזכו על ידי הפקודים שכל א' הזכיר שמו ושם אביו לפני הקב"ה ולפני משה ומזה זכו לנשמה חדשה כמש"נ ויתילדו על משפחותם וכמו שאמרנו. והיינו כמו בשבת שזוכין לנשמתין חדתין. והוזכר בחומש זה עוד פקודת באי הארץ. ועל זה אמרו בב"ר שס' במדבר כנגד ויבדל א' בין האור ובין החושך שהוא מבדיל בין יוצאי מצרים לבאי הארץ. וכמו שנת' במ"א שהוא ענין תורה שבכתב ותורה שבעל פה שנאמר עליהם העם ההולכים בחשך ראו אור גדול כמ"ש בתנחומא שזכרנו:
2
ג׳וידבר ה' אל משה במדבר סיני באוהל מועד. בזוהר הקדוש (ר"פ זו) אי באוהל מועד אמאי במדבר סיני אלא חד לאורייתא וחד למשכנא. הוא ענין יחוד קוב"ה ושכינתי'. דקוב"ה תורה אקרי (זוהר הקדוש בשלח ס' ע"א) ומשכן נקרא שכינתא אני ה' השוכן בתוך בני ישראל. והס' הזה נקרא חומש הפקודים שענין קדושתו הוא הפקודים. וכתיב תפקדו אותם אתה ואהרן דמשה רבינו ע"ה שורש ד"ת חיילין דאורייתא ואהרן שורש העבודה חיילין דמשכנא. וז"ש במדרש (ב"ר פ"ג) ויבדל אלהים בין האור ובין החשך זה ס' במדבר שהוא מבדיל בין יוצאי מצרים לבאי הארץ. יוצאי מצרים היינו המקבלים תורה שבכתב שהוא תורה אור קוב"ה תורה איקרי כנ"ל. ובאי הארץ הוא בחי' תורה שבעל פה כמש"נ כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים. דבר ה' זו הלכה (שבת קל"ח:) והוא מדת יום ומדת לילה. וכמ"ש בתנחומא (תשא ל"ו) ובתרגום יונתן ומהיכן היה יודע משה אימתי יום ואימתי לילה כשהיה תורה שבעל פה יודע שהוא לילה. וזהו פי' בין החושך שעל העוסקים בתורה שבעל פה כתיב העם ההולכים בחושך ראו אור גדול (תנחו' נח ג'). וכן על אברהם אבינו ע"ה איתא (ב"ר פ"ב) יהי אור זה אברהם שהיה הראשון שלמד תורה שממנו התחיל הב' אלפים תורה. ולחושך קרא לילה איתא (זוה"ק ח"א קמ"ב ע"א) דא יצחק דאיהו חושך שיצחק קיבל כבר מאברהם אבינו ע"ה שהוא בחינת תורה שבעל פה. ומש"ה סעודת ליל שבת סדרה האר"י הק' ז"ל כנגד יצחק אבינו ע"ה. ומשה רבינו ע"ה פקד את שניהם יוצאי מצרים ובאי הארץ. שזה הכניס משה רבינו ע"ה בישראל כמ"ש ישמח משה במתנת חלקו שהשבת הוא חלקו. ושבת כולל קדושת תורה שבכתב ותורה שבעל פה כמו שזכרנו מהגמ' וזוה"ק. והוא הכניס בישראל המספר חיילין דאורייתא וחיילין דמשכנא יחוד קוב"ה ושכינתי':
3
ד׳ואיתא בזוה"ק (ק"כ ע"א) רזא דיחודא כעין סחרא דמדבחא דתנן ובא לו לקרן דרומית מזרחית כו' דחשב בזוה"ק הד' רוחות כנגד ד' אותיות הוי"ה. מזרח וצפון אבא ואמא דלא מתפרשין לעלמין והיינו י"ה. דרום ו' כמ"ש בזוהר הקדוש שם דתמן אילנא דחיי. מערב הוא ה' אחרונה כמו"ש בזוהר הקדוש (לעיל קי"ט ע"ב) ימה היינו שכינה ששרוי' במערב. ואמר בזוה"ק והכי שדר לון כו' קבילו עלייכו עול מלכותא קדישא בקדמיתא ובדא תעלון בקיסורא קדישא דדרום ואסחרו סטרי עלמא כו' ובדרום תקיעו דוכתא ותמן תשרון. והענין הוא דכ' ראשית חכמה יראת ה' שהעיקר מתחילה לקבל עליו עומ"ש והוא רזא דקרן וכמו"ש בזוה"ק והיינו ובא לו לקרן. ואחר כך דרומית מזרחית דרום הוא אילנא דחיי דתורה איקרי קוב"ה ואין עץ אלא תורה כמוש"נ עץ חיים הוא וגו' ר"א אומר אין עץ אלא קוב"ה דכ' כי האדם עץ השדה (זוה"ק בשלח ס' רע"ב) ומזרח הוא חכמה כאמור. ואיתא בזוה"ק (ח"ג פ"א ע"א) ולאו אורייתא בלא חכמתא ולאו חכמתא בלא אורייתא וכלא חד. ובמדרש (ב"ר פ' י"ז) נובלות חכמה שלמעלה תורה. ואחר כך מזרחית צפונית שעיקר הוא שיפתח לבינו בתורתו וישם בלבינו אהבתו ויראתו שיכנסו הד"ת לבינה ליבא. ואחר כך צפונית מערבית שיהיה הלב משכן לשכינה. כמש"נ ושמרו בני ישראל את השבת וגו' לדרתם, ואיתא בתיקונים (תי' מ"ח) מאי לדרתם זכאה מאן דעביד לון דירה בשבת בתרי בתי לבא. ואחר כך מערבית דרומית היינו שלא לבד שהלב יהיה משכן לשכינה שהוא כנגד ה' אחרונה שכינה במערב. רק גם האות ו' שהוא קוב"ה יהיה שוכן בלב. וז"ש ובדרום תקיעו דוכתא ותמן תשרון. וזהו שלימות היחוד יחוד י"ה בו"ה י"ה חכמה ובינה יתחברו אל המעשה אותיות ו"ה שהוא תורה ומצות (זוה"ק ח"ג קכ"ג רע"ב) וכן התורה ומצות יהיה בדחילו ורחימו דאינון י"ה (זוה"ק שם) וזה זוכין בשבת בסעודה ג' ואז אומרים אתה אחד ושמך אחד. יחוד קוב"ה ושכינתיה שזוכין למחזי זיו דז"א. וז"ש ובדרום תקיעו דוכתא ותמן תשרון:
4
ה׳שאו את ראש כל עדת בני ישראל למשפחותם וגו'. הנה חשב כאן ה' לשונות א' למשפחותם לבית אבותם. ב' במספר שמות. ג' כל זכר לגולגולתם. ד' מבן עשרים שנה ומעלה. ה' כל יוצא צבא בישראל. וכן נזכרו כל הלשונות האלו במספר כל שבט ושבט. וכן בפ' ויתילדו וגו' נזכרו ד' הלשונות. ויתילדו על משפחותם לבית אבותם. ב' במספר שמות. ג' מבן עשרים שנה ומעלה ד' לגולגלתם. לבד כל יוצאי צבא שלא נזכר. ונראה שהוא עפמ"ש הרמב"ן ז"ל פי' כל יוצא צבא כל היוצאים להקהל בעדה כי הנערים לא יקהילו בתוך העדה. ולכן כיון שבפ' ויתילדו התחיל ואת כל העדה הקהילו לא הוצרך לכתוב כל יוצא צבא כיון שהנקהלים בעדה הם יוצא צבא. וצריך להבין ענין ה' הלשונות שהוזכרו בציווי ואחר כך בקיום המצוה ויתילדו ואחר כך במספר כל שבט ושבט. והענין שהמספר היה לידע מספר חיילין דאורייתא וחיילין דמשכנא כמו"ש בזוה"ק (ר"פ זו) עמש"נ במדבר סיני באוהל מועד חד לאורייתא וחד למשכנא. והנה אמרו ז"ל שהנפש זוכין משעת יצירה והרוח זוכין כשנעשה בן י"ג שנה. והנשמה כשנעשה בן כ' שנה. והוא דנר ה' נשמת אדם. נר לרגלי דברים ואור לנתיבתי. שכל א' מישראל יש לו נר מיוחד הד"ת המאירים לו. ועז"נ מבן עשרים שנה ומעלה נגד חיילין דאורייתא שזה זוכין כשהוא בן כ' וזוכה לנשמה. כל יוצא צבא נגד חיילין דמשכנא שבנדבות המשכן כתיב ויקהל משה את כל עדת וגו' שהוא כל יוצאי צבא הנקהלים וכמו"ש הרמב"ן ז"ל. ואמר כל זכר לגלגלותם היינו ליתן הכופר נפש לתקן העבר. ואמר במספר שמות עפמ"ש הרמב"ן ז"ל בפ' ויתילדו על משפחותם וגו' שפירש"י הביאו ספרי יחוסיהן ועידי חזקת לידתם כו' והק' הרמב"ן ז"ל ע"ז וכ' שלא היה נצרך רק כל אחד לבד מה שהביא שקלו לפני משה כו' אמר אני פלוני נולדתי לפלוני משבט פלוני. ויתכן ליישב פירש"י דמ"מ הוצרכו להביא עידי חזקת לידתם שלא יבוא מי לערער עליהם כמו שהיה הבן מצרי שרצה ליטע אהלו בשבט אמו. אף שאחת היתה ופרסמה הכ' והשי"ת העיד עליהם. כמש"נ שבטי יה עדות לישראל (ב"ר פ' ע"ט) מ"מ הוצרכו להביא ספרי יחוסיהם ועידי חזקת לידתם כפירש"י להוציא מלעז וערעור. וזש"נ למשפחותם לבית אבותם. ואמר במספר שמות שלב זה הוזכר כל אחד שמו ושם אביו לפני משה וכמ"ש הרמב"ן ז"ל והוא כדי שיתפללו עליהם. וכעין מ"ש הרמב"ן ז"ל בפ' ויהי כל פקודי בני ישראל וגו' שהיה המצוה שימנו לפני משה ואהרן שישימו עליהם עינם לטובה ויבקשו עליהם רחמים ה' אלהי אבותיכם יוסף עליכם וכדומה. וזה הענין ה' הלשונות שנזכרו בכל פעם כאמור. וזה הענין שהיה המצוה להיות המפקד על ידי משה ואהרן שהנשיאים. דמשה היה לענין חיילין דאורייתא שכל נפש יש לו חלק בתורה והוא אות או חלק מאות בס"ת מה שבאם יחסר האות או חלק מהאות בהס"ת יופסל. ומשה רבינו ע"ה היה שורש כל הס"ר נפשות שהם אותיות התורה והתורה נקראת על שמו תורת משה. ואהרן לענין חיילין דמשכנא שאהרן שורש העבודה כהנים בעבודתן. והוא כנגד לשון כל יוצא צבא בישראל כאמור. והנשיאים כנגד למשפחותם לבית אבותם שעסק שלהם היה לישא כל אחד אות של שבטו היינו שקשור בשורש בהשי"ת. כמש"נ בראשית בשביל ישראל שנקרא ראשית כמ"ש הרע"מ בס' ע"מ נפש האב מזל לבן. וכן מורה ע"ז הנשיא שהוא מלך ואיתא בס' יצירה לב בנפש כמלך במלחמה שהמלך כמו הלב וכתיב מכל משמר נצור לבך כי ממנו תוצאות חיים וכן המלך חיות של העולם. והנשיא חיות השבט. ובזוה"ק (ח"ג ק"ט ע"ב) כשנמנו הנשמות דבעלי מדות מע"ס נמנו נשיאי ישראל כנגד מדת כתר. והיינו שכל נשיא בירר שבטו שקשורים במזלא שהוא עתיקא מדת כתר וכ"ע איהו כתר מלכות. וכנגד זה לשון למשפחותם לבית אבותם:
5
ו׳וזה הענין אחר שנזכר מפקד כל שבט כתבה התורה ויהי כל פקודי בני ישראל וגו' ויהיו כל הפקודים וגו' ובכל מקום מקשה בגמ' מנינא ל"ל. ולמה כתבה התורה סך הכולל הלא כל אחד יכול לחשוב כלל המספר כשיצרף יחד מספרי השבטים. וכן נשנה אחר כך המספר בפרשת הדגלים כשנחשבו כל שבט עם נשיאו וכן מספר כל דגל. ואחר כך נשנה עוד מספר סך כל הדגלים ובתורה אין אף אות אחת מיותר כש"כ פרשיות שלימות. אך באמת מצינו כעין זה בפ' קרבנות הנשיאים שנשנה בכל נשיא קרבנו וגו' אף שקרבן כל נשיא שוה והל"ל וכן הקריב נשיא שבט פלוני. וכן כ' אחר כך פ' שלימה זאת חנוכת המזבח וגו' סך כלל הקרבנות. ונראה שזה היה קשה להמ"ר ודרש (במדרש רבה י"ג וי"ד) רמזים שונים לכל שבט ושבט. והיינו שאף שהקרבן היה שוה מ"מ היה לכל אחד מהנשיאים כונה מיוחדת בקרבנו. וכן אחר כך בסך הכולל כל קרבנות הנשיאים דרש שם רמזים אחרים. והיינו כשיצטרפו כל המספרים מהקרבנות היה בזה מכוון אחר. וכן הענין כאן שהרמב"ן ז"ל הקשה למה הוצרך המספר ולמה נכתב בתורה וכ' ואולי להודיעם חסדו שבשבעים נפש ירדו מצרימה והנה הם כחול הים. אך יקשה הא במצרים היו הרבה יותר שלא עלו רק א' מחמשה או א' מחמשים או א' מחמש מאות (תנחומא בשלח א') והיה אז יותר הרבה ולא נפקדו. אך עיקר המכוון של המספר היה לנשיאות ראשם עדמ"ש (אבות פ"ד) אין לך אדם שאין לו שעה כו' והיינו שכל א' מישראל באותו שעה ובאותו ענין הוא הגדול מכל ישראל וכן חבירו בשעה אחרת. והיינו מפני שכל א' מישראל יש לו חלק בתורה אות או חלק מאות אשר בחוסר אותו האות או חלק ממנו הס"ת פסול. וזה היה ענין חיילין דאורייתא אשר פקד משה לידע בכל שבט איך כל נפש ונפש מיוחד בקדושתו ובתורתו בחיילין דאורייתא. וזה שנשנה הלשונות שנרמזו לענינים שונים בכל שבט. די"ב שבטים כנגד י"ב חדשים וי"ב מזלות וי"ב צרופי הוי"ה (תנחומא ויחי ט"ו) ויעקב אבינו ע"ה נתן לכל שבט ברכתו ואחר כך כללן יחד כמש"נ איש אשר כברכתו ברך אותם וזה הענין שנפקד כל שבט בפרט כל אחד בחיילין דאורייתא וכן על ידי אהרן לידע חיילין דמשכנא. וכן נזכרו כל ה' הלשונות לכוונה שאמרנו וזה נשנה בכל שבט שבכל שבט היה מכוון מיוחד בזה. ואחר כך נכתב המספר ביחד כי בצירוף כל מספר היה בהם קדושה וסוד אחר הידוע למשה ולאהרן. ואחר כך בפ' הדגלים כשנמנו עם הנשיאים אז נשנה מנין כל שבט ושבט אצל הנשיא שלו. היינו שהיה בכוחו לברר כל אחד משבטו איך שהוא קשור במזלא שהוא עתיקא וזהו לבית אבותם וכאמור. ואז גם כן נשנה כלל המספר בכל דגל שיש לו סוד ומכוון אחר במספר נפשות מחנה הדגל. ואחר כך נשנה המספר בכלל כל ישראל כשהם נמנם עם הנשיאים שלהם שבזה יש מכוון מיוחד ממה שנמנו מקודם בלא הזכרת הנשיאים וכמו שאמרנו וזה שורש כל הפרשה. ובשבת כל אחד מישראל זוכה לנפש ורוח יתירה. וזוכין גם כן לנשמה כל א' לפי מדריגתו כמ"ש (ביצה ט"ז.) נשמה יתירה כו'. וכן כל אחד לפי ההכנה שלו זוכה להתגלות מעתיקא. בפרט בסעודה שני' שהוא כנגד עתיקא. והיינו איך שהוא קשור בשורש במזלא שהוא עתיקא בראשית בשביל ישראל שנק' ראשית שזה עסק הנשיאים. וכן הזמן לתקן כל העבר כמש"נ אם יהיה חטאיכם כשנים הללו שסדורות ובאות משימ"ב כשלג ילבינו (שבת פ"ט:) והיינו כשמתברר שבמאמר ראשון שהוזכר המשך הוא כדי שיהיה נהורא דנפיק מגו חשוכא ונעשה כזכיות. ובפרט בשבת זה שקורין הפ' שהוזכרו כל הענינים הנזכרים בלשונות למשפחותם וגו' כמו שאמרנו. ובכל שבת יש בו מקדושת הפ' שקורין בו. הזמן לזכות לכל האמור:
6
ז׳שאו את ראש כל עדת בני ישראל למשפחותם לבית אבותם. במספר שמות כל זכר לגלגלותם. לשון שאו הביא הרמב"ן ז"ל מפירש"י ואחר כך מצא כן במ"ר שהוא נדרש לגנאי סב רישא דפלן מלשון ישא פרעה הכ' אצל שר האופים. ומש"ה בשבט לוי כתיב פקוד. והק' הרמב"ן ז"ל לפי"ז במנין באי הארץ למה כתיב שאו וגו' והלא לא מתו. והביא מ"ר ויקרא שדרש לשון תלוי ראש אין שאו אלא לשון גדולה כו' כשם שיש לי תלוי ראש שנאמר והמתנשא לכל לראש אף לכם עשיתי תלוי ראש עיי"ש. אך באמת יש לפרש לשבח ולהיפך. וכמ"ש הרמב"ן אם יזכו יעלו לגדולה ואם לאו ימותו כולם. ולכן אפשר לתרץ מה שנאמר בפ' פנחס לשון שאו את ראש כיון שעדיין יכול היצר הרע לשלוט בהן ויוכל להיות ח"ו כמו לדור יוצאי מצרים שפיר נכתב לשון שאז שנדרש לכאן ולכאן. והנה נצטוו משה ואהרן להרים קרן לישראל בכל הע"ס עד עתיקא. וזה שנאמר לבית אבותם שכולל הג' מדות חג"ת שהאבות מרכבה להן. וכן משה ואהרן שהם נגד נצח והוד גם כן נקראו אבות עפמ"ש (סנהדרין י"ט:) תולדות אהרן ומשה כו' שכל המלמד בן חבירו תורה מעה"כ כאלו ילדו. ומשה ואהרן רבותיהן של ישראל משה הוריד כל הד"ת לארץ ואהרן מקרבן לתורה. משה שושבינא דמלכא ואהרן שושבינא דמטרוניתא (זח"ג כ' א' וש"מ) ולכן נקראו גם כן אבות. יוסף איתר בזוהר הקדוש (ח"א קע"ו ב') ויעקב ויוסף כחדא אינון ונקרא יוסף גם כן אב וכל ישראל נקראו על שמו שארית יוסף וכן חכמה ובינה מכונים אבא ואמא והם גם כן בכלל לבית אבותם. נמצא בלשון לבית אבותם נכלל כל הח' מדות מחכמה עד יסוד. ונאמר שאו את רא"ש כל עדת לגלגלותם. גלגלותם מורה עד השורש עד כ"ע קרקפתא דתפילין. [וזש"נ בשבט ראובן ושמעון עוד הפעם לגלגלותם. שב' שבטים אלו הוצרך משה רבינו להרים בפרט. כעין מש"נ יחי ראובן וגו' ויע"א בברכותיו קנטרן]. וכן לשון במספר שמות מורה ע"ז. ששם כל האדם הוא שורש החיים שלו כמ"ש בסה"ק נפש חיה הוא שמו. ונאמר למשפחותם וכן נאמר במספר תולדותם למשפחותם. י"ל שהוא מה שנאמר אחר כך ויתילדו על משפחותם ופירש"י הביאו ספרי יחוסיהם. והרמב"ן ז"ל הקשה ע"ז וכ' שאינו נראה שיוצרכו עדים ושטר יחוס. ולפי עניננו יתכן לפרש ויתילדו על משפחותם היינו ההשתדלות מצד האדם וזהו כונת רש"י ז"ל להביא ספרי יחוסיהן. וזהו נגד מדת מלכות שבת דמעלי שבתא איהי יראה ושריא בה יראה. ראשית חכמה יראת ה' וזהו מצד האדם מה ה' אלהיך שואל מעמך וגו' וזהו פי' תולדותם לתקן שורש הפגם בתולדה. הן בעוון חוללתי עוון מלא (מ"ר ר"פ תזריע) ובחטא יחמתני אמי. וזהו עטיו של נחש להרגיש הנאת הגוף וכמש"ש שאפילו חסיד שבחסידים כו'. וכמו שאמרנו במה שאומרים ראשי חדשים לעמך נתת זמן כפרה לכל תולדותם שאז הזמן לתקן שורש הפגם מה שהוא מתולדה מהנחש שהטיל זוהמא בחוה (שבת קמ"ו.) וזהו ההשתדלות מצד האדם. ולכן גם במנין באי הארץ כ' שאו את ראש כל עדת בני ישראל שגם שם הוצרכו לישא את ראש בני ישראל עד השורש להתברר בכל ע"ס. וזה הנשיאות ראש הוצרך להיות על ידי משה ואהרן ונשיא כל שבט שהם שרש קדושת ישראל. מה שאין כן בשבט לוי לא הוצרכו לנשיאת ראש ולכן כתיב פקוד את בני לוי ולא כתיב גם כן במספר שמות לגלגלותם (ונת' במ"א) וכן במנין באי הארץ לא כ' במספר שמות לגלגלותם דשם מדבר משורש תורה שבעל פה שיש בכל אחד מישראל ומלכות פה תורה שבעל פה קרינן לה. ומ"מ כתיב שאו את ראש כל עדת בני ישראל אמר. לשון כל עדת בני ישראל שכל א' מישראל ראוי לנשיאת ראש עד כ"ע ע"י שמירת שבת שזוכין להתגלות עתיקא. כשמקבלים עליהם עומ"ש. בסעודת דמעלי שבתא על ידי היראה ראשית חכמה יראת ד' על ידי ההשתדלות מצדם. זוכין אחר כך להתגלות עתיקא בשבת דיומא בסעודתא דעתיקא להתברר עד השורש עד כ"ע:
7
ח׳פ' במדבר קורין תמיד קודם חג השבועות אחר התוכחה של פ' בחקותי שהוא כדי שתכלה השנה וקללותי'. וכמו כן קורין פ' נצבים קודם ר"ה אחר התוכחה שבמתן תורה שהוא גם כן כדי שתכלה השנה כו' כדברי חז"ל (מגילה ל"א:) והיינו שלאחר התוכחה קורין אתם נצבים היום כולכם וגו' שלאחר התוכחה והיסורין נתבררו כל פרטי נפשות ישראל איך שיהיה מחוטב עציך וגו' שכולם יש להם שורש בהקדושה. וכמו כן בפ' במדבר נתבררו כל פרטי נפשות שיש להם מספר וכולם נכללים בשורש הקדושה כדאיתא בזוהר הקדוש (ריש פ' זו) דאתו למפקד חיילין דאורייתא וחיילין דמשכנא. כי כולם המה חיילין דמשכנא כי הקרבנות היו ממחצית השקלים של כל פרטי נפשות מישראל. וגם חיילין דאורייתא הם כולם כדאיתא במדרש על פסוק ע"פ אל כל קהלכם שאם היה חסר אפילו נפש אחת מישראל לא היה ניתן להם התורה. ואיתא במדרש רבה פ' זו על פ' והיה מספר בני ישראל וגו' שבשלשה ברכות נתברכו ישראל. ככוכבים וכחול וכעפר הארץ. ברכת הכוכבים ניתן לאברהם והרביתי את זרעך ככוכבי השמים וספור הכוכבים וגו'. וברכת החול ניתן ליצחק וכחול אשר על שפת הים. וברכת העפר ניתן ליעקב והיה זרעך כעפר הארץ והיינו כי בחי' אברהם אבינו ע"ה היה לזכך נפשו לישא עיניו למרום בתשוקה גדולה להתדבק בו ית'. ונגד זה נאמר לו הבט נא השמימה וספור הכוכבים וגו' כה יהיה זרעך במדריגה זו. ובחי' יצחק אבינו ע"ה היה מדת הגבורה להיות גבור הכובש את יצרו לכן ניתן לו ברכת החול שעל שפת הים כדאיתא ניתן לו ברכת החול שעל שפת הים כדאיתא במדרש (תנחומא פ' חוקת) ע"פ ויתן ה' חכמה לשלמה כחול שעל שפת הים מה החול גדר לים כך חכמתו של שלמה היה לגדר בפני יצרו. כי מי הים רומזים על תאוות ההיפך כמש"נ כהמות ימים יהמיון ועל ידי ברכת החול יש לכל פרט נפש הכח להיות כובש את יצרו. וברכת עפר הארץ ניתן ליעקב אבינו ע"ה שגם אם חלילה שום נפש מישראל יהיה נטבע בשפל המדרגה עד לעפר ח"ו יוכל להתברר ולהיות חוסה בשם ה' אחר תשובה שלימה שהכל היה בהשגחה מרצונו יתברך:
8
ט׳עוד שם במדרש ברכת הכוכבים נתקיים בימי משה רבינו ע"ה והנכם היום ככוכבי שמים לרוב וברכת החול בימי הושע והיה מספר בני ישראל כחול הים וברכת העפר בימי בלעם מי מנה עפר יעקב. עוד שם משל מי שיש בידו ג' אומניות זהבי וזגג ויוצר מי שהוא אוהב קורא אותו בנו של זהבי זה משה שהמשילם ככוכבים. מי שהוא שונא קורא אותו בנו של יוצר זה בלעם שהמשילן לעפר. ומי שאינו לא אוהב ולא שונא קורא אותו בנו של זגג זה הושע שהמשילן לחול. ולהבין זאת הלא ימי משה וימי בלעם היה בזמן אחד. וגם ימי הושע מאן דכר שמי' הלא ברכת והיה מספר בני ישראל חוזר על לעתיד לבא. וגם איך שייך לומר על הושע שהיה נביא ישראל שלא היה אוהב ח"ו. אך יובן כ"ז ע"פ מה שכבר דברנו מזה מתמיהת האר"י ז"ל (לק"ת להאר"י פ' בלק) ע"פ תמות נפשי מות ישרים שהלא לא נתקיים בו והיאך נכתב זאת בתורה. אמנם י"ל כי באמת נתקיים בזה במה שנמנה (סנהדרין צ'.) בין ד' הדיוטות שאין להם חלק לעולם הבא. כי זהו היה בקשת בלעם על נפשו שעכ"פ תמות נפשי היינו מיתת הנפש שאין לה חלק לעולם הבא עם מות ישרים היינו הגרועים שבנפשות ישראל שאין להם חלק לעולם הבא. כי בלעם לא היה לו השגה בנפשות היקרות בישראל רק באותם השפלים כעפר הארץ שאין להם חלק לעולם הבא. והנה בגמרא (שם ק"ד:) דורשי רשומות אמרו כולם באין לעולם הבא. דורשי רשומות היינו מי שיש לו התקשרות בשורש שהוא מרומז ברשימות הקיצו של י' המה רואים בבירור שגם הנפשות מישראל שנטבעו בשפל המדרגה על ידי מעשיהם יש להם התקשרות בשורש הקדושה ושם נעשים מכל העונות זכיות כש"נ אם יהיו חטאיכם כשנים ואמרו ז"ל (שבת פ"ט:) כשנים הללו שסדורות ובאות מו' ימי בראשית כשלג ילבינו. והם לא חשבו בלעם בכלל כי הוא אין לו תיקון. (עי' ברסיסי לילה אות מ"ד שם נת' באורך). והנה משה רבינו ע"ה היה אוהב לכל פרטי נפשות ישראל איך שיהיה מפני שהשיג היקרות של כולם איך שהמה דבוקים בשורש לכן אמר להם והנכם היינו כולכם ככוכבי השמים שגם אותם הנפשות שנטבעו בשפל המדרגה עד לעפר יש להם התקשרות בשורש שבמשנה תורה שמשה מפי עצמו אמרן (מגילה ל"א:) היינו כפי שורש השגתו. הגר אשר בקרבך יעלה עליך מעלה מעלה ואתה תרד וגו' כי משנה תורה מרמז על תורה שבעל פה (זח"ג רס"א א') וכדאיתא בזה"ח (פ' תבא) שהתוכחות שבמתן תורה מרמזין על חורבן בית שני שהיה בימי התחלת התנאים. ועל זה מרמז תכלית הבירור על ידי בחינת תורה שבעל פה להתעלות גם הנפשות שנטבעו בעמקי הקליפות. וזהו הגר אשר בקרבך יעלה מעלה מעלה מעלה מרמז על נשמת רע"ק שהיה בן גרים ונשמתו היה מהשבטים כידוע ונטבעה בעמקי הקליפה דייקא ועל ידו נתברר שורש כח תורה שבעל פה כידוע שהיה דורש כתרי אותיות (מנחות כ"ט:) עד שאמר משה רבינו ע"ה שינתן התורה על ידו. וכאמרם ז"ל (שם) שתוק כך עלה במחשבה. והנה זהו השגת משה רבינו ע"ה לברר בתכלית גם מי שנטבע בעמקי הקליפה להחזיר לשורש הקדושה כנ"ל ולכן קיבל גם הע"ר כידוע. אבל בתוכחה זו שבתו"כ שהוא נגד תורה שבכתב לא נזכר הגר רק מספר בנ"י לבד בפ' זו. ולעת"ל נאמר כי גם הגרים יהיה להם חלק בארץ. אמנם הושע שהשגתו היה ע"פ התורה שמי שרואה בחבירו שעובר עבירה מצוה לשנאותו. ועכ"ז נקרא לא אוהב ולא שונא כדאיתא בהתניא מהרב זצ"ל שיוכל לקיים שניהם בכל נפשות ישראל לשנוא את חלק הרע שבקרבו מסבת השאור שבעיסה. ועם כל זה לאהוב אותו כנפשו מצד חלק הקדושה שמנפש אלהות שהוא בהעלם אצלו וע"ז המשילם כחול שעל שפת הים שעכ"פ זהו המעלה שראה גם בנפשות השפלים שבישראל שיש בכוחם להתגבר ולכבוש את יצרם גם אם כבר ירדו עד לעפר ח"ו כדברנו הנ"ל שהחול גדר לים:
9
י׳הנה בכל השנים קורין פ' במדבר קודם חג השבועות והוא כדאיתא בתוס' (מגילה ל"א:) ד"ה קללות שלטעם הזה חולקין פ' נצבים וילך לשנים כשחל שבת בין יוכ"פ לסוכות ולא מו"מ שאריכות יותר כדי להפסיק קודם ר"ה בפ' נצבים בין הקללות שבמשנה תורה קודם ר"ה. וכמו כן קורין פ' במדבר קודם עצרת כדי להפסיק בין הקללות שבתו"כ לחג השבועות עיי"ש. ולכאורה אין זה מספיק שיוצרך דוקא לקרות פרשת במדבר קודם שהלא הימים שבין פ' בחקותי להחג יהיה בהם גם כן הפסק. אמנם כי עיקר הטעם הוא בקריאת התוכחות קודם עצרת וקודם ר"ה כדי שתכלה השנה וקללותיה כמו שאמר (בגמרא שם) וההפסק הוא כדי שתחל השנה וברכותיה. וזה דייקא על ידי קריאת הפ' בשבת שקודם החג. כי שבת הוא מקורא דברכאן. וכל ברכאן דעילא ותתא ביומא שביעאה תליין וממנו מתברכין כל ששת ימי המעשה הבאים. והוא תחלה למקראי קודש שממנו נובע קדושת המועדים הבאים בשיה"מ שלאחריו. והנה יו"ט של עצרת לא יזדמן לפי חשבונינו לעולם בשבת עצמו רק באחד שממנו יופיע מקור הברכה לחג הבא שתחל השנה וברכותיה. ובר"ה הגם שיזדמן לפעמים שיארע בשבת עצמו עכ"ז הלא לא נשאר רק שבת אחת על פ' האזינו כדי לסיים התורה בשמח"ת כנהוג:
10
י״אוענין השראת הברכה בקריאת פ' במדבר דייקא. י"ל בזה בהבין למה נקרא הס' הזה במשנה דיומא בשם חומש הפקודים ע"ש המספר של בני ישראל שנזכר בו הלא יש עוד כמה ענינים ומצות שנזכרו בו. אמנם הוא ע"ד שאיתא במ"ר (ב"ר פ"ג) ה' פעמים אור כנגד ה' חומשי תורה. ויבדל אלהים בין האור ובין החושך נגד ספר במדבר שמבדיל בין יוצאי מצרים לבאי הארץ. היינו מפני שבספר זה נזכר שני פעמים בפרטות מספר בני ישראל אחד כאן בדגלים שהוא המספר של יוצאי מצרים. ועוד מספר השני בפ' פנחס בחילוק הארץ לבאי הארץ. ואז"ל במ"ר (במדבר פ"ב) בעשרה מקומות נמנו ישראל אחת בירידתן למצרים כו' ושנים כאן אחת בדגלים ואחת בחילוק הארץ כו' ואחת לעתיד לבוא שנאמר עוד תעבורנה הצאן על ידי מונה. והנה ב' המספרים שבחומש הפקודים משונה לשבח משאר המספרים שנזכר רק בכללות המספר בשבעים נפש ירדו מצרימה וביציאת מצרים כשש מאות אלף רגלי וכמו כן בימי שאול ובימי דוד נזכר רק בכללות המספר. מה שאין כן בב' המספרים דבספר הזה נפרטו כל מספרי השבטים והמשפחות בפני עצמו. והיינו מפני שב' המספרים אלו המה להשריש בנפשות ישראל מקור הברכה של קדושת בחינת תורה שבכתב ותורה שבעל פה. מספר הראשון של יוצאי מצרים מקבלי התורה הוא בחינת קדושת תורה שבכתב שקבל משה מסיני. והמספר השני של באי הארץ שהוא דורו של יהושע המכניס לארץ הוא בחינת קדושת תורה שבעל פה. והוא ענין פני משה כפני חמה היינו הארת תורה שבכתב הנשפע מלעילא ופני יהושע כפני לבנה המקבל משמש זהו בחינת תורה שבעל פה המקבל השפע מבחינת תורה שבכתב. וע"ז אמרו ז"ל בלשון ומסרה ליהושע (כדאיתא בזוהר תרומה קל"ז ב' במוקף מס"א והוא גם כן בהוספות שם סימן ח' ומשום דתורה שבכתב מסר ללוים כמפורש בכתוב ע"ש) כי לשון מסירה שייך על תורה שבעל פה הנמסר מפה לאוזן וכידוע שאז התחילה הלכות על ידי הפלפול שהחזיר עתניאל בן קנז. וזהו ויבדל בין האור ובין החשך בין יוצאי מצרים לבאי הארץ כי בחינת תורה שבכתב נקרא אור הנשפע מלעילא ותורה שבעל פה נקרא חשך כדאיתא בתנחומא (פ' נח) שעליהם נאמר העם ההולכים בחשך ראו אור גדול ובמחשכים הושבני זה תלמוד בבלי שהוא דייקא להאיר על החשכות. ועיקר שלימות המספר יהיה לעתיד לבא שנאמר עוד תעבורנה הצאן על ידי מונה והיינו שיתבררו כל פרטי נפשות ישראל שיש להם שורש בקדושת התורה גם מה שהיה בתכלית ההסתר והעלם בעולם הזה וכמאמרם ז"ל שכל התורה של עולם הזה הבל הוא לפני תורתו של משיח:
11
י״בויש לרמז בזה גם כן מה שנזכר במדרש רבה (פ' זו) שמספר זרע ישראל נמשל בג' דברים לכוכבי השמים ובעפר הארץ ולחול הים. והיינו נגד ג' בחי' המספרים השנים שנאמרו בחומש הפקודים כנ"ל והשלישית לעת"ל שיהיה המספר לתכלית השלימות כנ"ל דהנה ידוע שכל כללות הבריאה נכלל בשמים ובארץ וימים כש"נ כי ששת ימים עשה ה' את השמים. ואת הארץ. את הים וגו'. כי בארץ נמצא כללות הבריאה של השמים כדאיתא בתיקונים (במא' פתח אליהו) ובראת שמיא וארעא כו' לאשתמודעא בהון עלאין ותתאין. והימים הוא כללות בריאת שמים וארץ וכמ"ש בפסיקתא כי כל מה שיש ביבשה יש בים. והנה בחי' שמים וארץ ירמז על בחי' תורה שבכתב ותורה שבעל פה כדאיתא במדרש (ב"ר פ' ס"ו) מטל השמים זה מקרא ומשמני הארץ זה משנה. והמספר שנמשלו לכוכבי השמים ירמז על מספר הדגלים שהיה להשריש בנפשות ישראל קדושת של תורה שבכתב הנשפע להשריש בנפשות ישראל קדושת של תורה שבכתב הנשפע משמים. וכעפר הארץ ירמז על המספר של באי הארץ להשריש בהם קדושת תורה שבעל פה שהוא מצד המקבלים. הנקרא בחינת ארץ. וכמו שא' לא בשמים הוא. וכחול הים מרמז על תכלית שלימות המספר שלעתיד לבא שיתברר אז תכלית כללות בחינת הדעת כש"נ כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים והיינו בחינת תורתו של משיח. וע"ז מרמז הפסוק ה' בחכמה יסד ארץ היינו בחינת תורה שבעל פה. כונן שמים בתבונה בחינת תורה שבכתב בדעתו תהומות נבקעו זהו בחינת הדעת שיתגלה לעת"ל שהוא השלימות הכללית של החכמה ובינה הבוקע ימים ותהומות וכדאיתא בזוהר הקדוש (ח"א קי"ז א') ע"פ ביום הזה נבקעו כל מעינות תהום רבה וארובות השמים תרעין דחכמתא לעילא ומבועי דחכמתא לתתא. והגם שבכל מקום נראה שתורה שבכתב שרשה מבחי' חכמה ותורה שבעל פה מבחי' בינה שמבין דבר מתוך דבר וכמ"ש כי ה' יתן חכמה מפיו דעת ותבונה. הוא כענין הכרעת של בריאת שמים וארץ איזה מהן קדמה שלבריאה שמים קדמה ולשכלול ארץ קדמה. כמו"כ בחכמה יסד ארץ דייקא היינו היסוד והקיום של תורה שבעל פה הוא על ידי בחינת חכמה של תורה שבכתב. וכמו"כ כונן שמים הקיום והיסוד של תורה שבכתב הוא בתבונה של תורה שבעל פה מפני שכלולים זה מזה:
12
י״גשבעה שבועות תספור לך. והיינו שבליל פסח נפתח לישראל האור והתגלות אלהותו ית"ש מצד השי"ת ממדת כ"ע דאיהו כתר מלכות לקבל עליו עול מלכותו ית"ש. ולכן נקרא פסח יום השבת היינו מצד השי"ת. ואחר כך נצטוו לספור ממחרת השבת שבעה שבועות להתברר בכל הז' מדות ז' פעמים ז' להיות מזוקק שבעתיים מצד האדם. והנה בזוהר הקדוש (פ' זו ק"כ א') איתא דעשרה כתרין דשמא קדישא ובג"כ עשרה אינון הללויה. והיינו דהללוי' כולל שם ושבח כאחד כמו"ש בגמרא (פסחים קי"ז.) שמהאי טעמא הוא גדול שבכולן כו' ואחר כך איתא בזוהר הקדוש לבתר סיים בעשרה תושבחן דאינון הללוי' הללו אל בקדשו. והיינו הללוהו הללו ו"ה וזה שם הוי"ה בשלימות. וזה עיקר קבלת עומ"ש וכמו"ש לבתר עלויא דסדור שבחא באז ישיר דאית ביה כולא ובדא מקבל עלי' עול מלכות שמים מלכותא קדישא כו' והיינו כמ"ש (שמות רבה פ' כ"ג) נכון כסאך מאז כו' נתיישבה מלכותך וכסאך נכון כו' והיינו שאז המליכוהו על הים תחלה שאמרו ה' ימלוך לעולם ועד כמ"ש (ויקרא רבה פ"ב). ולמה נצטוו כאן לספור רק ז' פעמים ז' להתברר בקבלת עומ"ש בשלימות ולא עשרה פעמים עשרה. רק ע"ז נאמר שבע שבתו"ת תמימות תהיין שעל ידי השבתות שבתוך הספירה מתבררין בכל העשר מדות. דשבת אותיות ש' ב"ת ואיתא בזוה"ק (ח"ב ר"ד א') ש' רזא דג' אבהן ובת מתעטרא בהון. ובר"מ (זח"ג רנ"ז א') אי' ש' רזא דג' כתרין כח"ב ובת רביעאה לון. והיינו שבשבת מתעטרין בג' ראשונות ובג' אבהן שהם חג"ת. והתוספות קדושה דשבת נגד קדושת יוסף הצדיק דקרבן מוסף שבת נחשב כנגדו כמ"ש בזוה"ח (פ' תולדות). והשבת בעצמו שהוא יום השביעי מימי השבוע כנגד מדת מלכות. ומשה ואהרן שהם כנגד נצח והוד נקראו תרין שושבינין כמ"ש בזוה"ק (ח"ג נ"ג ב') משה שושבינא דמלכא אהרן שושבינא דמטרוניתא. וכן במדרש (רו"ת עקב) שני לוחות כנגד שני שושבינין כנגד שני תורות תורה שבכתב ותורה שבעל פה. והיינו דמשה רבינו ע"ה שורש תורה שבכתב שהוא הוריד התורה מן השמים. ואהרן שורש תורה שבעל פה כמו שנאמר הוא יהיה לך לפה וכתיב כי שפתי כהן וגו' ותורה יבקשו מפיהו. ובשבת דכו"ע בשבת נתנה תורה היינו תורה שבכתב ויום השביעי דא תורה שבעל פה (זח"א מ"ז ב') מלכות פה תורה שבעל פה קרינן לה. וזה שאומרים בזמירות דליל ש"ק ועל חדא תרתי נהורא לא ימטי נהורא היינו תורה אור. וכמו"ש (מ"ר פ' זו פ"ב) ובתוהו יליל ישימון תוהו ולילה היה העולם כו' עד שלא קבלו התורה כו' היינו דאחר קבלת התורה נעשה אור דהתורה אור. אחר כך אמר במד' יבוננהו שהבינם בד"ת והיינו באור תורה שבעל פה שנקרא בינה שמבין דבר מתוך דבר. ואחר כך אומרם קריבו שושבינין היינו משה ואהרן עבידו תיקונין לאפשא זינין כו' והיינו שהאור קדושתו ית"ש מופיע וזורח בשבת על ידי הסעודות ומינים הרבה לעונג שבת וכמש"נ לכו לחמו בלחמי ושתו ביין מסכתי נהמא דאורייתא דבכתב ויינא דאורייתא דבעל פה (רע"מ זח"ג רע"א ב') ועל ידי השבתות שבתוך ימי הספירה מתבררין בכל מדה בכל עשר מדות שבה משום ששבת כלול מכל ע"ס כאמור. ובפרט כשחל בשבת תשלום ספירת מדת מלכות מלכות שבמלכות אז נכתרין ישראל בכל עשר כתרין הוא ההכנה למתן תורה בחג השבועות הבע"ל:
13
י״דבזמירות לליל ש"ק אומרים ברם אנפין חדתין ורוחין עם נפשין. קדושה שבת נקרא פנים חדשות כענין הנז' בדברי רז"ל בכמה מקומות מפנים חדשות באו לכאן. היינו שנתחדש הדבר בעצם מהותו. וכן איתא בתוס' (כתובות ז' ב') בשם אגדת מזמור שיר ליום השבת פנים חדשות בא לכאן. ואיתא בתיקו"ז על קדושת שבת דאיהו ייחודא וזיווגא קדישא ועליו אתמר והיה כעץ שתול על פלגי מים ונשמתין אתוסכין דאינון פנים חדשות. כי בששת ימי המעשה הקב"ה מחדש בכל יום תמיד מע"ב כמו שהיה בראשית הבריאה כמש"נ כי ששת ימים עשה ה' וגו' והיה על ידי התורה כש"נ ואהיה אצלו אמון. וכמו כן בכל שיה"מ נעשה התחדשות מע"ב על ידי הלכות שהקב"ה מחדש בכל יום. והיינו בחי' ששה סדרי משנה שהוא שורש תורה שבעל פה. ועבור זה נקראים ת"ח בנאים אל תקרא בניך אלא בוניך. ובקדושת יום השבת נכלל בו עצם בחי' התחדשות של כל שיה"מ כדאיתא בזוה"ק דאיהו כללא דכל שיתא יומין ומני' מתברכאן כו' ושבת הוא כללא דאורייתא כולא. וכדאיתא באוה"ח ע"פ ויכולו השמים וגו' שבקדושת השבת נתוסף התשוקה בכל הבריאה להשורש וממנה נשפע הכח לכל שיה"מ. והיינו החביבות והחמדה לד"ת. וזהו שורש ומקור של התחדשות כשמרגיש מתיקות הטעם בד"ת. וכמו שמרומז בפ' תורת ה' תמימה וגו' ששה פסוקים המרמזים נגד ששה סדרי משנה כדאיתא במדרש תהלים. ופסוק הז' שנגד קדושת השבת נאמר הנחמדים מזהב ומפז רב ומתוקים מדבש. וזהו ענין פנים חדשות באנפין חדתין. [מכי"ק. ובב"ר (פי"א) אמרו ברכו באור פניו שאינו דומה מאור פניו של אדם כו' וזהו כענין שמצינו במנחות (י"ח.) צהבו פניו של כו' זלגו עיניו דמעות אשריכם ת"ח שד"ת חביבים עליכם כי על ידי שמחת ד"ת חכמת אדם תאיר פניו וכמ"ש בנדרים (מ"ט:) בר"י דא"ל מורה ירוי כו' וזהו המאור פנים דשבת על ידי התחדשות שמחה בלב דישמחו במלכותך וגו'. ובמנחות שם סיים ועליו הכ' אומר מה אהבתי תורתיך כל היום היא שיחתי. ר"ל שבמ' האדם תקוע ודבוק בשורש נפשו בזה הוא כל שיחתו גם בלא מתכוין. וכד"ש באבות דר"נ על אל תרבה שיחה עם האישה שכל שיחתן ניאוף. ובת"ח אמרו (עירובין נ"ד:) שיחו אלו בעלי תלמוד שכל שיחתן תורה. ועל ידי תוקף האהבה בלב זוכה להיות נשרש בו כ"כ עד דכל וכו'] והיינו אנפין חדתין. ורוחין עם נפשין שנתחדש כל הבחי' של נפש ורוח שמשכנם בכבד ולב. וזש"נ לעתיד ונתתי לכם לב חדש ורוח חדשה וגו'. [מכי"ק. ונפש ממנה כל המדות דגוף כי הדם הוא הנפש וממנו בא הכעס ואביזרייהו. ולעומתו בקדושה גברוה לכבוש יצרו ולשנוא לשונאי ה' באכזריות חמה כמ"ש על עמלק. וכן התאוה מנפש כמ"ש ביומא דעינוי נפש הוא במניעה מתאות אכילה ותה"מ. ולעומתו בקדושה אהבה וחשק לד"ת ועבודת ד'. ורוח שבלב הוא קביעות הרצון בלב שממנו תוצאות חיים לכל הגוף להיות כפי מה שנקבע ברצון ולכל אשר יחפוץ יטה כלי המעשה. וזהו הלב חדש ורוח חדשה דלעתיד דאף על פי שבזוהר יחסו הנפש לכבד כי זכרותא דדמא כבדא (בכורות נ"ה.) מ"מ עיקרו הוא ברביעית דם שבלב ושרשו בכבד הוא רק כעס לבד כמ"ש בפ' הרואה (ברכות ס"א:) ובאות רביעית הוא גם תאוות. כי בלב הוא הרוח והרצון והתחלתו בדם הנמשך מהכבד ואחר כך על ידי הרוח נקבע להתפשט לכלי המעשה. ועל כן א' שם אחר כך ועשיתם את אשר וגו' ומסיים והייתי לכם לאלהים זהו על ידי שיזכו אחר כך לנשמה חדשה שהוא חלק אלוה ממעל ושבת הוא מעין עולם הבא ויש בו גם כן התחדשות דנר"נ מעין עולם הבא. ועל ידי התחדשות נפש רוח בא רק הארה בפנים אבל ההתחדשות לגמרי שיהיה פנים חדשות ממש ולא הקודם זהו] מבחי' נשמתין חדתין היינו התחדשות הפנים וניכר בה כל כוחות של הנפש כדאיתא בזוה"ק יתרו ע"פ ואתה תחזה היינו על ידי הרגשת הטעם והעונג שבקדושה כמש"נ אז תתענג על ה' והיינו התדבקות בהשרש למעלה מהתגלות של הבריאה שהיה באותיות התורה שמתחיל באות ב' של בראשית. וכידוע הרמז על ראש דברך אמ"ת המרומז בתורה שבכתב ותורה שבעל פה שהמה ראש ותוך וסוף. א' נרמז בראש עשרת הדברות אנכי והיינו עצם המקור למעלה מהשגה פלא עליון. אבל בהתגלות הבריאה מתחיל באות ב' בראשית וסיום תורה שבכתב באות למ"ד והיינו כללות התגלות מראש עד התוך שהוא אות מ' והיינו התחלת ששה סדרי משנה שמתחיל מאימתי ומסיים בשלום. והנה המשנה הוא גם כן הלכות פסוקות שהיה מקובלים. אמנם הגמרא מתחלת באות ת' תנא ומסיים בת' הלכות והיינו כללות השרש של תורה שבעל פה שמגיעים ממנו עד המקור בהרגשת טעמי הלכות ועליהם נרמז הנחמדים וגו' ומתוקים מדבש ומזה באים לאז תתענג על ה' כנ"ל:
14
ט״ווהנה הפ' הנ"ל והיה כעץ שתול על פלגי מים הוא בראש המזמור של תהלים המתחיל באשרי האיש וגו' כאמרם ז"ל שהיה המזמור חביב על דוד שמתחיל באשרי ומסיים באשרי כל חוסי בו. ואי' ע"ז בירושלמי גם אם לא הלך בעצת רשעים כאילו הלך בעצת צדיקים וכמו שנאמר אף לא פעלו עולה בדרכיו הלגו שגם מי שמונע את עצמו מעולה נקרא הולך בדרכיו. ולכאורה סותר זה לדברי חז"ל דע"ז (י"ח:) שאמרו יכול יגרה עצמו בשינה ת"ל כי אם בתורת ה' וגו' [ובקידושין (ל"ט:) א' הא דישב ולא עבר עבירה נותנין לו שכר כעושי מצוה היינו כשבא לידו דבר עבירה וניצול] גם כאן עיקר המכוון כש"נ כי אם בתורת ה' חפצו דלא נאמר בתורת ה' ילך. היינו שתכלית מבוקשו בזה שמונע א"ע מלילך בעצת רשעים כדי שיזכה להופיע עליו מאורו ית' ויודע בנפשו שמעצמו אין לו כח להעזר רק שמצפה שהתורה תאיר דרכו וע"ז נאמר אשר לא הלך בעצת רשעים. אמנם כמו שתרי"ג מצות שבתורה נקראים תרי"ג עיטין כמו כן בזה לעומת זה נמצא בההיפך עצות מצד היצר הרע שנדמה לאדם שיועצו לטוב לו כענין אמרם ז"ל ביעקב אבינו ע"ה (חולין צ"א.) על ויאבק איש עמו כת"ח נדמה לו המלמדו להועיל. וע"ז אין בכח האדם להנצל רק בעזר השי"ת כמו שנאמר כי ה' יהיה בכסלך בדברים שאתה כסיל בהם וע"ז נאמר אשר לא הלך בעצת רשעים וגו' כש"נ ויבא הלך וגו' וע"ז גמר אומר כי אם בתורת ה' חפצו שזה תכלית המבוקש שלו להאיר עיניו במאור תורתו ית'. ועל ידי זה נאמר מיד ובתורתו יהגה שזוכה עי"ז להיות נקרא תורתו כדברי חז"ל והיה כעץ שתול על פלגי מים כרמז הנ"ל בתיקונים שזהו עיקר הפנים חדשות כשזוכין לטעום טעם מתיקות ועריבות של הד"ת ועל ידי זה ועליהו לא יבול שאפילו שיחתו יהיה תורה היינו שעל ידי הרגשת המתיקות של ד"ת כל עיונו ושיחתו הוא בה כמו שנאמר מה אהבתי תורתיך כל היום היא שיחתי. וסוף המזמור מסיים באשרי כל חוסי בו היינו שזהו תכלית המכוון הנרצה מהאדם להיות בכל ענינים רק חוסה בשם ה' כדברינו הנ"ל:
15
ט״זואיתא במס' סופרים קע"ה פרשיות יש בתורה שמתחילין וידבר ויאמר והמה כנגד שנותיו של אברהם אבינו ע"ה וקמ"ז מזמורים בתהלים שהמה נגד שנותיו של יעקב אבינו ע"ה כש"נ ואתה קדוש יושב תהלות ישראל ישראל סבא (ב"ר פ' ס"ח). דהנה מדתו של אברהם אבינו ע"ה היה אהבת חסד בהתפשטות תשוקה גדולה להפקיר א"ע בחשק נמרץ כדי לפרסם קדושת שמו ית' וממנו התחיל הב' אלפים תורה שמרומז ביהי אור. ולכן מרומז הפרישות של תורה נגד כל שנותיו של אברהם אבינו ע"ה והגם שבהתחלה של שנותיו לא הכיר עוד את בוראו כאמרם ז"ל בן ג' או בן מ"ח הכיר את בוראו. אמנם אז"ל (ב"ר פ' ל"ט) שאמר לו הקב"ה לך טל ילדותיך שגם שנותיו הקודמים היו סייעתא להקדושה כי לית נהורא אלא מה דנפיק מגו חשוכא כענין הבריאה והארץ היתה תהו וגו' ויאמר אלהים יהי אור כי נתברר במעשיו להיות נקרא ישראל ואיתן האזרחי עוד מהשורש. והיינו אחר שנולד ממנו יעקב נתברר שאברהם גם כן נקרא ישראל. אמנם כשראה יצחק אבינו ע"ה שעוד יצא מאביו פסול בישמעאל בחי' חשק וחסדים זרים בהתפשטות לתאוה יבקש נפרד התחיל להתנהג במדת הצמצום שהוא בחי' היראה גבורה שבקדושה כמו שאמרו איזהו גבור הכובש את יצור. וכשבא יעקב אבינו ע"ה והשכיל שגם בבחי' זו עוד נסתעף פסולת הוא כוחו של עשו להתדמות בנפשו שיש לו כח וגבורה בכוחו ועוצם ידו התחיל להנהיג מדותיו להיות בכל עניניו חוסה בו כמו שאמר אם יהיה אלהים עמדי ושמרני בדרך הזה וגו' ובסוף ימיו אמר האלהים הרועה אותי מעודי עד היום הזה. שהיה מבורר זאת לנגד עיניו שאין לו שום כח ותנועה מעודו רק מה שנשפע לו מלעילא. וזהו גם כן בחי' דוד המלך ע"ה שאין כוחו אלא בפיו כמו שאמר ואני תפלה והיינו הקול קול יעקב. ולכן מזמורי תהלים מרמזין נגד שנותיו של יעקב אבינו ע"ה כי זה עיקר ענין כל ספר תהלים וכדברינו הנ"ל ע"פ כי אם בתורת ד' חפצו ומסיים אשרי כל חוסי בו. וזהו בחי' קדושת שבת בזמן כדברינו הנ"ל ע"פ אז תתענג על ה' ומסיים שם והאכלתיך נחלת יעקב אביך וכאמרם ז"ל (שבת פ' כל כתבי) שהמענג את השבת נותנים לו נחלה בלי מצרים לא כאברהם כו' רק נחלת יעקב שהוא נחלה בלי מצרים כש"נ ופרצת ימה וקדמה. והיינו כי' בחי' של אברהם ויצחק יועיל רק בקדושת ארץ ישראל כמו שנאמר בהם לך ולזרעך אתן את הארץ הזאת והיינו רק כשישמור דרכו בקודש. אמנם ביעקב אבינו ע"ה נאמר ושמתי זרעך כעפר הארץ ופרצת ימה וקדמה וגו' שהגם שיגיעו בניו לתכלית שפל המדרגה כעפר הארץ ופרצת ימה וקדמה וגו' שהגם שיגיעו בניו לתכלית שפל המדרגה כעפר הארץ בגלות בארץ העמים גם בשם יתבררו לטוב לפרוץ ימה וקדמה ע"י בחי' יעקב אבינו ע"ה להיות חוסה בו ית' עם כל ענינים כדברינו הנ"ל ועל ידי זה יתברר הכל לטוב:
16
י״זחדו סגי ייתי. בכל הג' סעודות דשבת מזכירין שמחה בבוקר דבי' תחדי נפשא. חדו חצדי חקל. ובסעודה ג' חדו השתא בהאי שעתא. ובלילה אומרים חדו סגי היינו שמחה גדולה או הרבה. להבין מהו הלשון חדו סגי הענין הוא ע"פ מה שמצינו בפסוק (נחמיה ח׳:י׳) ואל תעצבו כי חדות ה' היא מעוזכם. וכתיב אחר כך וילכו כל העם לאכול ולשתות וגו' ולעשות שמחה גדולה כי הבינו בדברים וגו'. והיינו דשלימות השמחה בקדושה הוא כשבא מתוך היראה ע"ד שאמר (תנדבא"ר פ"ג) שמחתי מתוך יראתי והוא כמ"ש ישמחו במלכותך. מדת מלכות הוא כנגד שם אדנ"י שמורה על יראה כמו שנ' ואם אדונים אני איה מוראי. ועל ידי שמצייר לעצמו שממ"ה הקב"ה עומד עליו ורואה במעשיו מיד יגיע אליו היראה כו' (הג"ה ריש או"ח) ואיתא (ברכות נ"ט.) לא נבראו רעמים אלא לפשט עקמומיות שבלב שנ' והאלהים עשה שייראו מלפניו. וכיון שזוכה על ידי היראה לפשט וליישר עקמומיות שבלב אז משיג השמחה וכמ"ש (סופ"א דתענית) ולישרים שמחה שנאמר ולישרי לב שמחה. וזהו שלימות השמחה. וזה שנאמר (נחמיה שם) כי בוכים כל העם וגו' והוא שבר"ה בא לם התשובה והחרטה שהוא על ידי היראה על ידי שמצייר לו שממ"ה הקב"ה עומד עליו ורואה במעשיו מתנחם על מה שעשה נגד רצונו ית"ש. וכמו"ש (ברכות י"ז.) תכלית חכמה תשובה כו' שנאמר ראשית חכמה יראת ה' וגו' וכן נדרש (ע"ז י"ט.) ע"פ אשרי איש ירא את ד' אשרי מי שעושה תשובה כשהוא איש. דתשובה בא על ידי יראה כאמור וזה שאמר להם ואל תעצבו כי חדות ה' היא מעזכם. שעל ידי היראה שמביאה לידי ישרות לב ושמחה כנ"ל זה הוא גם שמחת השי"ת דבעובדא דלתתא אתער עובדא לעילא. וכמו"ש בזוהר הקדוש (ח"ג צ"ב א') והוא מעוזכם הוא שולח לכם המעוז והגבורה להיות איזהו גבור הכובש את יצרו. וזה שכתב אחר כך וילכו כל העם וגו' ולעשות שמחה גדולה כי הבינו בדברים וגו' שהשמחה הבא על ידי היראה הוא שמחה גדולה. וכן ג' סעודות שבת סדרם האר"י הק' ז"ל כנגד קדושת ג' האבות וסעודת ליל ש"ק כנגד יצחק אבינו ע"ה שמדתו היראה פחד יצחק והוא סעודה דחקל תפוחין קדישין פריסת סוכת שלום. ומזה בא היראה כמו"ש ובמורא גדול זה גילוי שכינה. והשמחה שבא מתוך יראה זו הוא שמחה גדולה ולכן אומרים בסעודה זו חדו סגי ייתי. ובגמרא (ביצה טו:) מאי לאין נכון לו אר"ח למי שלא הניח עירובי תבשילין. והיינו שאז חל ר"ה בששי ואמר להם לכו אכלו משמנים על יום ב' דר"ה שחל אז בשבת ושלחו מנות לאין נכון לו למי שלא הניח ע"ת. והיינו דכתיב שם וילכו כל העם לאכול ולשתות ולעשות שמחה גדולה. וכמו שאמרנו שהשמחה בסעודת ליל שבת הוא שמחה גדולה שבא מיראה וזהו חדו סגי ייתי:
17
י״חועל חדא תרתי נהורא לה ימטי. אמרו חז"ל (שבת פ"ח.) בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע כו' קשרו לו ב' כתרים א' כנגד נעשה וא' כנגד נשמע. ובפסיקתא אי' ק"כ רבוא של מלאכי השרת אחד קושר לו כתר והוא נקרא כתר כנגד תפילין של ראש שהוא כנגד הנשמה שבמוח והוא כתר על הראש. וכמו"ש (מגילה ט"ז:) ויקר אלו תפילין וכה"א כו' אלו תפילין שבראש. ויקר הוא בחי' אור הראשון וכמו"ש כל יקר ראתה עינו ראתה עינו של רע"ק כו' (מ"ר ותנחו' חקת) ואחד חוגר לו זינו חגורה כנגד נעשה והוא כנגד תפילין של יד שכל הפעולות מכונות ע"ש הידים. והוא כנגד הלב לשעבד תאות ומחשבות לבינו לעבודתו ית"ש. ובגמרא אמרו ב' עטרות שגם מתפילין של יד שכנגד נעשה גם כן עטרה בשעת מתן תורה דכתיב בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתונתו נעשה ונשמע ואז נתעטרו ישראל גם כן בב' עטרות. וכמו"ש (ברכות ל.) את ה' האמרת וה' האמירך כו' אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם שנאמר כו' ד' אחד ואני אעשה אתכם חטיבה אחת בעולם כו' גוי אחד בארץ. אך אחר הקלקול איתא (שמות רבה פ' כ"ז) שברתם נעשה עשיתם כו' הזהרו בנשמע ונשאר רק כתר נשמע. וע"ז א' בפסיקתא הנ"ל אחד חוגר לו זינו כנגד נעשה. והכתרים הם מאור הראשון וכמו"ש (שבת פ"ח.) וכולן זכה משה ונטלן דסמך לי' ומשה יקח את האוהל ופירש"י מלשון בהלו נרו על ראשי. והיינו אור הראשון שהוא על הראש למעלה מהראש כידוע ואיתא בפע"ח שבשבת מחזיר משה רבינו הכתרים לישראל. וזהו שאומרים מקודם נזמן כו' ובמנרתא טבתא דנהרא על רישין בחי' אור הראשון שהוא ככתר שעל הראש כעין מ"ש בהלו נרו על ראשי. ואומרים כאן חדו סגי ייתי ועל חדא תרתי נהורא לה ימטי דבחול נשאר רק כתר אחד מתפילין של ראש כנגד נשמע ובשבת יש בו ב' הכתרים כתר נשמע כמו"ש בשבת נתנה תורה ושבת יעשה כולו תורה (תדבא"ר פ"א). וכתר נעשה הוא כמ"ש במכילתא שומר שבת מחללו ושומר ידו מעשות כל רע שהמשמר שבת משומר מן העבירה. וזה ועל חדא תרתי נהורא לה ימטי שבשבת באים ב' הכתרים שהם בחי' אור הראשון. ושבת אין צריך תפילין שהן גופן אות (עירובין צ"ו.) וכמו שהולכין כל המעל"ע בתפילין ואף בלילה שאינו זמן תפילין בחול שאז אין זמן פעולה אבל בשבת אף בלילה כמו שהולך בתפילין וזוכים לב' הכתרים כתר נעשה וכתר נשמע. וזהו ועל חדא תרתי נהורא לה ימטי. וברכאן דנפישין. דהנה שורש כל הברכות הם חיי בני ומזוני ולא בזכותא תליא מלתא אלא במזלא (מו"ק כ"ח.). ובזוהר הקדוש (סו"פ אחרי) שהוא על ה' דמזלא היינו עתיקא. ובשבת דאז נהורא לה ימטי היינו מאור הראשון שמשם הכתרים כנ"ל ובזוהר הקדוש (ח"ג י"א ב') חשב יהי אור מאמר ראשון והוא כנגד עתיקא שכל הנעלם מכל רעיון. וכשיש התגלות עתיקא יש ברכאן דנפישין שעיקר הברכות כוונתם בעניני הנפש היינו ריבוי אור והתגלות וקדושה. וממילא מסתעף ממנו גם בעולם הזה ברכת חיי בני ומזוני. שהם ג' הברכות שנמצא ראשונה בתורה. ברכה דדגים כנגד חיי שבדגים מצינו פעם ראשונה תיבת חיים שנזכר בתורה נפש חי'. וברכה דאדם פרו ורבו כנגד בני. וברכת השבת ויברך אלהים את יום השביעי איתא (ב"ר ר"פ י"א) ברכת ה' היא תעשיר זו השבת כו' ובזוהר הקדוש (ח"ב פ"ח א') דכל ברכאן דלעילא ותתא ביומא שביעאה תליין כו' וכל חד יהיב לתתא כל חד ביומי' מההוא ברכא דמתברכין ביומא שביעאה כו' זהו כנגד מזוני. וזהו וברכאן דנפישין:
18
י״טבגמרא (שבת י:) ע"פ לדעת כי אני ה' מקדשכם אמר הקב"ה למשה מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה לך והודיעם כו' הנותן מתנה לחבירו צריך להודיעו כו' והא שבת עבידא לגלויי מתן שכרה לא עבידא לגלויי. להבין הלשון בשבת דעבידא לגלויי הלא בעת הציווי על מצות שבת זהו בעצמו הוא הידיעה. וגם מהו ענין זה נתינת מתנת שבת בפ' תשא הלא כבר ניתן להם במרה מצות שבת ובמתן תורה ואחר כך בפ' משפטים. אמנם י"ל בזה דהנה בכאן נז' בפעם ראשון הלשון את שבתותי תשמורו ואיתא בזוה"ק שבתותי תרין דא שבת עילאה ושבת תתאה דאינון שכינתא עילאה ושכינתא תתאה. שכינתא תתאה היינו בחי' היראה שנמשך על האדם מצד קדושת שבת. והוא על ידי אמונה בלב שממ"ה הקב"ה עומד עליו ורואה במעשיו שמיד יגיע לו היראה (כמו"ש בהג"ה ריש או"ח). וזה נשפע על ידי קדושת השבת כאמרם ז"ל (ירושלמי פ"ד דדמאי) אפי ע"ה אימת שבת עליו. אמנם הוא רק בחיצוניות ולא בפנימיות הלב והגם שיראה תתאה נקרא גם כן לב כדרשת חז"ל (יומא ע"ב:) ע"פ למה זה מחיר ביד כסיל וגו' ולב אין על מי שאין בלבו יר"ש. רק זה הוא רק בחיצוניות הלב כמש"נ לא יחפוץ כסיל בתבונה כ"א בהתגלות לבו. אמנם בחי' תבונה הוא כשנתקשר היראה בפנימיות לבו וזהו בחי' שכינתא עלאה בחי' בינה לבא ולבבו יבין ושב ורפא לו והיינו שחוזר להשורש והמקור. וע"ז בא הכתוב להודיעם בכאן אחר ענין מלאכת המשכן שהוא בחי' שכינתא תתאה על ידי קדושת המקום כמש"נ ושכנתי בתוכם והוא בחי' היראה בהתגלות הלב. את שבתותי תשמורו היינו כי יש עוד מדרגה גבוהה מזה בחי' שכינתא עלאה בהארת פנימיות הלב. ועל זה נאמר בלשון תשמורו היינו הקיווי והציפוי מהאדם לזכות להרגשה בלב ע"י השפעת קדושה מלעילא כש"נ ואביו שמר את הדבר. וע"ז אמרו ז"ל הל' דעבידא לגלויי היינו הארת הקדושה בלב מבחי' שכינתא תתאה ועלאה שהלב מרגיש הארת היראה הנשפע בלבו מקדושת שבת. רק מתן שכרה לא עבידא לגלויי היינו מה שנאמר לדעת כי אני ה' מקדשכם וקדושה הוא ענין פרישות היינו שגם בעניני אכילה ושתיה שאוכל אפילו להנאת עצמו נמצא בו קדושה בסעודת שבת כדאיתא בשם האריז"ל שבחול אכילת אדם להנאת עצמו הולך לחיצונים זולת ביום השבת שאפילו מה שאוכל להנאת עצמו יש בו קדושה וכדאיתא במדרש (דב"ר פ' ג') הל' את מקדש השבת במאכל ומשתה כו' ומהנה את נפשך ואני נותן לך שכר והיינו המתנה טובה:
19
כ׳ואיתא בזוה"ק דשבת איהו כללא דכל שיתא יומין ומיני' מתברכין. היינו שכל שיה"מ העברו נכללו ונתברכו בהכנסת קדושת שבת שמופיע עליהם כש"נ וירא א' את כל אשר עשה והנה טוב מאוד. ובזוה"ק יתרו מוכח שקדושת שבת מופיע לאתברכא מני' שיה"מ הבאים. אמנם שניהם אמת ע"פ דברינו הנ"ל המרמזים על בחי' שבת עלאה ושבת תתאה כמו בראשית הבריאה שהמקור של שיה"מ של ימי הבריאה היה השבת שקודם הבריאה שהוא בחי' בינה שבת עלאה שקדמה לעולם הבנין. והשבת שאחר שיה"מ שאחר הבריאה הוא בחי' שבת תתאה שנכלל בו כל שיה"מ שעברו כמש"נ והנה טוב מאוד. וכמו כן בכל שבת נכלל בו קדושת שיה"מ שעברו בבחי' שבת תתאה וגם הוא המקור של שיה"מ הבאים בבחינת שבת עלאה. ובשבת זה שיארע בשיה"מ שלאחריו ר"ח וגם הזמן מ"ת ואמרו חז"ל (זבחים צ"א.) שר"ח נקרא מקודש נגד שבת לענין תדיר ומקודש והיינו מפני שקדושת ר"ח בא מצד אתערותא דלתתא לכן מצד האדם הוא נק' מקודש יותר. לכן בפסוק והיה מדי חודש בחדשו וגו' יבא כל בשר להשתחוות היינו מצד האדם נאמר חודש קודם לשבת. וכמו כן בשונמית שנאמר מדוע את הולכת אליו וגו' שהוא גם כן מצד השתדלות אדם נאמר גם כן לא חדש ולא שבת חדש קודם לשבת מפני שהוא מקודש יותר מצד התעוררת האדם כנ"ל וכמו כן במועדים דגם כן ישראל מקדשי' לי'. וכאשר נזדמנו בשיה"מ קדושת ר"ח ומועד השבת הקודם הוא המקור גם לקדושת האתערותא דלתתא מהימים המקודשים הבאים:
20
כ״אמי שעשה נסים לאבותינו וגאל אותם מעבדות לחרות הוא יגאל אותנו בקרוב. להבין זה מה ענין תפלת גאולה זו לברכת החדש הוא כמו שנאמרה מיד בגאולת מצרים החדש הזה לכם ראש חדשים והוא מצוה ראשונה שנצטוו ישראל בגאולה ראשונה להיות ישראל מונים לחידוש הלבנה דלית ליה מגרמה כלום רק מה שמאיר עליו מאור השמש. והיינו שאין להם מעצמם שום כח רק מה שמשפיע להם משפעו ית' כמו הלבנה. והוא ענין אמרם ז"ל (שבת קנ"ו.) מאן דבלבנה אכיל דלאו דילי' ושתי דלאו דילי' מפני שיודע בטח בנפשו שאין לו כלום מצדו. מה שאין כן או"ה מונין לחמה דאכיל מדילי' ושתי מדילי' שמדמה לו שהכל מכוחו ועוצם ידו. וזה היה מיד בראשית הגאולה ממצרים וכמו כן בכל חודש נעשה רושם התחדשות הגאולה בנפשות ישראל כדאיתא בגמרא (תענית כ"ח:) רב איקלע לבבל חזא דאמרי הלל בר"ח סבר לאפסקינהו כי כל האומר הלל בכל יום הוא כמגדף כי נתקן הלל רק על גאולה מכל צרה שלא תבא ומה זה ענין הגאולה בר"ח. אבל כשראה שמדלגי דלוגי אמר ש"מ מנהג אבותיהם בידיהם. היינו שדייקא בגלות בבל הרגישו זאת שיש הארת התחדשות הגאולה בכל ר"ח להיות חוסה בהשגחתו ית' גם בגלות ולידע שכל הנהגת מלכי או"ה עמנו הוא רק מכוחו ית'. ועל ידי זה נוכל לומר הללו עבדי ד' ולא עבדי אחשורוש גם בגלות. והוא כענין אמרם ז"ל (באבות) כל המקבל עליו עול תורה מעבירין ממנו עול מלכות והיינו שיודע בנפשו שהכל הוא מהשגחתו ית'. וע"ז אומרים בברכת החודש מי שעשה נסים לאבותינו וגאל אותם מעבדות לחירות בהתחדשות הראשון של יציאת מצרים הוא יגאל אותנו בקרוב גם בכל מיני דחק וגלות על ידי שנדע בטח שהכל בהשגחתו ית' ויקבץ נדחנו מארבע כנפות הארץ אמן:
21
כ״בנהורי' ישרי בה בקידושא רבא ובחמרא טבא דבי' תחדי נפשא. הנה בסעודה זו השני' דשבת בא לכ"א השמחה והאור בלב כמו"ש אור צדיקים ישמח. אף דאיתא (סופ"א דתענית) צדיקים לאורה וישרים לשמחה שצדיקים זוכים רק לאורה. מ"מ כשהצדיק זוכה לאורה היינו בחי' אור תורה שבעל פה לאורה וישרים לשמחה שצדיקים זוכים רק לאורה. מ"מ כשהצדיק זוכה לאורה היינו בחי' אור תורה שבעל פה כמ"ש אור זרוע לצדיק שגנזו הקב"ה לאור הראשון בתורה שבעל פה כמו"ש בס' הבהיר והוא נגלה לצדיק. והתורה שבעל פה בא לתקן הרוב כעס כש"נ כי ברב חכמה רב כעס. ועל ידי זה נתיישר הלב וזוכה לשמחה כמש"נ ולישרי לב שמחה. ובסעודת ליל שבת אומרים ובמנרתא טבתא דנהרא על רישין שגם כן זוכין לאור הראשון שהוא על הראש למעלה מהראש. רק שם הוא על ידי הדלקת הנרות ובמנרתא טבתא היינו השתדלות מצד האדם. מה שאין כן בסעודה ב' שהוא בחי' עתיקא אז נהורי' ישרי בה היינו מעצמו שבא מהשי"ת כמו שנאמר לדעת כי אני ה' מקדשכם ומזה בא השמחה כאמור. בקידושא רבא פי' קדושה גדולה היינו בלא שיעור שאצל הש"י הוא לשון גדול ורם בלא שיעור למעלה מהשגת אדם דאם לאו הוא קטן בערך הגדול ממנו. וכן קידושא רבא הוא למעלה מהשגה בחי' קדושת עתיקא. ובחמרא טבא היינו בחי' קדושת תורה שבעל פה שהוא יין מסכתי והוא טלא דעתיקא כמוש"נ תזל כטל אמרתי היינו כמו טל שאינו ניכר איך שיורד מן השמים רק ממה שרואים לחותו על הארץ. וכן תורה שבעל פה אף שהוא מפי עצמם. אבל באמת הוא מה שמופיע מן השמים בלב החכמים. ובמדרש רבה (פ' זו פ' ב') מה ת"ל הביאני אל בית היין למלך שהיה לו אוצר ומצאו כולו חומץ כו' כך מע' אומות מצא הניי' בישראל כו' ומנין יי"ן עולה ע' ומכולם ודגלו עלי אהבה כו' ולהלן אמר במ"ר בית היין זה סיני שנתנה בו תורה שנמשלה ליין שנאמר ושתו ביין מסכתי וכן נדרש בזוה"ק (רע"מ עקב רע"א ב') יינא דאורייתא דבעל פה ואיך אמר דיין עולה ע' כמספר ע' אומות. אך באמת בכל האומות נמצא ניצוץ ד"ת המחיה אותם כמש"נ ואתה מחי' את כולם ועיקר החיים הוא על ידי דברי תורה. וכשנברא אדם הראשון אם היה נשאר כך ולא היה הקלקול היו כל האומות כמו אומה ישראלית היום והיו בחי' יין. רק אחר הקלקול מצאן כולן חומץ ומכולם ודגלו עלי אהבה רק על ישראל והיינו יינא דאו' דבעל פה. וכמו שדרש במ"ר אחר כך תורה שהיא נדרשת מ"ט פנים כמנין ודגלו. ומ"ט פנים הוא רק בתורה שבעל פה מה שאין כן בתורה שבכתב שהיא כתובה ומנחא ואין בה פנים הרבה. וזה בית היין על כל העולם ע' אומות ודגלו עלי שהוא אומה ישראלית שרק בהם נשאר התורה שבעל פה יינא דאוריי' וכמ"ש (במ"ר חקת) כרוה נדיבי עם במחוקק במשענותם שהיו הנשיאים עומדין ע"ג ומושכין במטותיהן כל אחד ואחד לשבטו כו' והיינו מהבאר שמרמז על תורה שבעל פה כמו שנת' במ"א. וזהו ודגלו מנין מ"ט פנים כאמור. וזהו ובחמרא טבא שהיא גם כן אור הראשון הגנוז לשמחה כאמור. ואמר אחר כך במדרש איש על דגלו הה"ד ימצאהו בארץ מדבר מציאה גדולה מצא הקב"ה את ישראל שנאמר כענבים במדבר מצאתי ישראל כו' מדבר היה העולם כו' ובתהו יליל ישימון תוהו ולילה היה העולם כו' היינו דישראל נקראו ענבים שבהם נמצא התורה שבעל פה כמו היין בענבים. מהו אומר יסובבנהו יבוננו יסובבנהו בענני כבוד יבוננהו שהבינם בד"ת. הלשון יסובבנהו שהוא בחי' אור מקיף הוא כנגד סעודת מעלי שבתא שאומרים דנהרא על רישין אור מקיף. יבוננהו שהבינם בד"ת כנגד סעודתא דצפרא דשבתא סעודתא דעתיקא אז אומרים נהורי' ישר"י בה שנכנס הד"ת למעמקי הלב. עד היכן חבבן עד היכן שמרן עד היכן נצרן כביכול עד כאישון עינו כו' ויורד ושוכן ביניהם. ומפרש אישון עינו על המשכן ואוהל מועד. והוא עדמש"נ והיו עיני ולבי שם כל הימים והוא כנגד מדת מלכות אני ה' השוכן בתוך בני ישראל שהוא קדושת השבת ומדה זו נקרא בת עין (זח"ב ר"ד א'):
22
כ״גבסעודה שני' דשבת אומרים נהורי' ישרי בה דהנה שבת הוא כללא דכל אורייתא (זח"ב צ"ב א') ובמדרש (שמות רבה פ' ס"ה) הלשון ששקולה כנגד כל המצות וכו' כי נר מצוה ותורה אור והיינו האור שגנזו הקב"ה לצדיקים לעת"ל כעין מ"ש אור זרוע לצדיק. וזה נגנז בתורה לעמלי תורה שבעל פה כמ"ש (תנחו' נח ג') ובס' הבהיר אי' לקח שביעי ושם להם במקומו והשאר גנזו לצדיקים כו'. ולכן מבקשים בסעודה זו שהוא סעודתא דעתיקא בחי' האור הראשון. נהורי' ישרי בה שיזכו להאור הגנוז בקביעות. והנה כשנמנו ישראל כתיב והלוים לא התפקדו בתוכם. ויש להבין הלא המכוון של המספר היה לידע כמה חיילין דאורייתא כמ"ש בזוה"ק. והיינו שכל אחד מישראל יש לו אות או חלק מאות בס"ת שכל התורה הוא כלל נפשות כמו"ש בספרים הרמז ישרא"ל ר"ת יש ששים רבוא אותיות לתורה וכבר אמרנו דאף שאין החשבון מכוון רק הרבה אותיות מתחלקין לכמה אותיות כמו אות ל' כ' ו' ואות א' י' ו' י' וכדומה. וכל אחד מישראל שורש נפשו אות או חלק מאות בס"ת שבלעדו הס"ת פסול. וכאשר הלוים לא נמנו וכי לא היה להם חלק בתורה ח"ו וחס לומר כן. אך הענין דישראל נמנו כל אחד חלקו בתורה אות או חלק מאות היינו בגוף התורה. רק העיקר אור תורה והאר עינינו בתורתיך שיאיר בלב מאמר אנכי ה' אלהיך זהו חלק הלוים. דאיתא (תנחומא פ' זו) שנבחר שבט לוי מכל שבטי ישראל ומביא הפ' ובחור אותו מכל שבטי ישראל לי לכהן וגו' דמיירי באהרן. והיינו דאהרן היה שרש קדושת שבט לוי מכיון שהיה נשיא שבטו (ונת' במ"א) וכתיב כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא. ומה זה טעם לבקש תורה מפיהו שהוא מלאך אדרבא התורה נתנה רק לבני אדם ואין לה שייכות למלאכים כמו שהשיב משה רבינו למלאכים כמו"ש (שבת פ"ט.) אך גוף התורה היינו התרי"ג מצות שבה נקרא תרי"ג זיני עיטא לב"נ כמ"ש בזוה"ק (ח"ב פ"ב ב') והיינו שהם עצות נגד היצר הרע דלית לך מלה לתברא יצר הרע אלא אורייתא (זח"א ר"ב א') על מה שרוצה להחשיך ח"ו האור תורה שעיקרה מאמר אנכי שיאיר בלב כמ"ש (שהש"ר פ' ישקני) שכששמעו ישראל מאמר אנכי נתקע ת"ת בלבם. והתרי"ג זיני עיטא באמת לא שייך למלאכים כטענת משה רבינו ע"ה כלום יצר הרע יש ביניכם. אך עיקר אור תורה האור מהתורה שיאיר מאמר אנכי ה' אלהיך בלב זהו רצו המלאכים. וזה שנאמר כי שפתי כהן ישמרו דע"ת דעת הוא פנימיות מכ"ע שהוא מאמר אנכי כמ"ש בזוה"ק (ח"ג רנ"ח ב') אנכי בי' כתר ותורה יבקשו מפיהו כי העיקר המכוון כמ"ש (תי"ז תי' מ"ח) עלך ושמרו בנ"י וגו' לדורתם לדירתם זכאה מאן דעביד לון דירה בתרי בתי לבא ואתפני יצר הרע מתמן. וזה שנאמר כי מלאך ה' צבאות הוא כמלאך שאין בו יצר הרע ויוכל להאיר לכל ישראל האור מהתורה בלב. וזה קדושת שבט לוי. וזה שנאמר יורו משפטיך ליעקב היינו כל כללי ופרטי התורה ותרי"ג זיני עיטא זאת יורו ליעקב הם ע"ה המכונים בשם בית יעקב (כמ"ש ב"מ ל"ד:) ותורתי"ך היינו להורות ללב האור מד"ת תורה אור מאמר אנכי ה' אלהיך שיוקבע בלב כנ"ל זה יורו לישראל הם ת"ח ומשתדלי באורייתא. וכיון שהוא מלאך שורשו להשיג הדעת פנימיות מכ"ע שהוא אור הגנוז. ולכן לא נמנה שבט לוי בתוך בני ישראל שחלקם הוא האור תורה. וזה שלא נאמר שא את ראש בני לוי רק פקוד את בני לוי כיון שחלקם האור תורה אור הראשון שנגנז א"צ נשיאות ראש. רק כשנתמנו על העבודה מבן שלשים אז כתיב נשא את ראש בבני גרשון ובבני קהת דהיינו שעל ידי עבודתם הם מנושאין בעצמם ולא כתיב שא את ראש רק נשא את ראש. והיינו על ידי עבודת המשכן:
23
כ״דבגמרא (ברכות כ"ט.) הני ז' דשבתא כנגד מי כנגד ז' קולות שאמר דוד על המים. והם ז' קולות דמתן תורה וע"ד מה שאמרו (ב"ק י"ז.) אין מים אלא תורה. ואף דאיתא (ברכות ו':) זוכה לתורה שנתנה בה' קולות הא מק' שם והא כתיב וכל העם רואים את הקולות ומשני אותן קולות דקודם מ"ת הוי. והיינו ב' קולות דסתם קולות שנים והיה קודם מתן תורה והם ז' קולות והוא דג' ברכות הראשונות כנגד ג' האבות מגן אברהם כנגד אברהם אבינו ע"ה. אתה גבור ברכתו של יצחק אתה קדוש כנגד יעקב כש"נ והקדישו את קדוש יעקב. והם כנגד ג' שבחים הגדול הגבור והנורא. גדול כנגד אברהם שהוא מרכבה למדת גדולה חסד. והגבור כנגד יצחק שהוא מרכבה למדת גבורה. והנורא כנגד יעקב שהוא שלימו דאבהן (זח"א ק"נ א') והיינו שזכה שהפחד מהשי"ת נופל עליו מעצמו. דמדת פחד יצחק הוא שמביא עליו היראה על ידי שמצייר לפניו שממ"ה הקב"ה עומד עליו ורואה במעשיו ומביא עליו פחד כעומד לפני המלך. ומדת יעקב נורא שהשי"ת נורא היינו שנופל עליו יראת השי"ת תמיד וממילא. וזה ענין מה שאמרו (פסחים פ"ח.) כיעקב שקראו בית שאצלו היראה והקדושה בקביעות. והאבות הם שורש הד"ת אברהם בו התחיל הב' אלפים תורה וקיים כל התורה עד שלא ניתנה כמ"ש (יומא כ"ח ב') יצחק איתא בזוה"ק (ח"ג פ' ב') אורייתא מסטרא דגבורה קא אתייא. ויעקב כמו שנאמר תתן אמת ליעקב אמת זו תורה (ברכות ה':) וג' ברכות אחרונות כנגד משה אהרן ויוסף שהם מרכבה למדת נצח הוא יסוד. משה שושבינא דמלכא אהרן שושבינא דמטרוניתא (זח"ג נ"ג ב') דמשה רבינו ע"ה הוא הביא הד"ת מן השמים לארץ. ואהרן שושבינא דמטרוניתא היינו להכניס הד"ת בלב ישראל. ויוסף בחי' יסוד ונקרא הוא המשביר שעל ידו הוא ההמשכה למדת מלכות כנסת ישראל. וברכה אמצעית כנגד מדת מלכות. ושבת כולל כל הז' רועים וז' מדות דשבת אותיות ש' ב"ת בת מתעטרא בתלת אבהן (זח"ב ר"ד א') ומשה ואהרן כמ"ש (שבת פ"ו:) דכ"ע בשבת נתנה תורה. ונתנו על ידי משה ואהרן. ויוסף איתא בזוה"ח (תולדות) שחשב מוספין כנגד ז' רועים חשב מוסף שבת כנגד יוסף. וכל ברכה אמצעית דשבת הוא על ד"ת קדשינו כו' ותן חלקינו בתורתיך שבענו מטובך אין טוב אלא תורה (ברכות ה.) ואין שביעה אלא בד"ת דכ' אוהב כסף לא ישבע כסף. ואף שנדרש בגמרא (מכות ו.) על מצות ובמד' (פ' ואתחנן) נדרש על תורה ומצות שאין שביעה בהם. רק בשבת שיש התגלות ומצות שאין שביעה בהם. רק בשבת שיש התגלות עתיקא אז יש שביעה מהאור כי טוב. ושבת כנגד מדת מלכות מלכות פה תורה שבעל פה קרינן לה שהוא מהאור הראשון שנגנז בתורה שבעל פה. וזה שא' שהם כנגד ו' קולות שאמר דוד על המים היינו על ד"ת. והמזמור מדבר במתן תורה וכמ"ש ה' עוז לעמו יתן ונדרש בגמרא (זבחים קט"ז.) על שעת מ"ת שנתקבצו כולם אצל בלעם הרשע כו' ה' למבול ישב א"ל כו' ומבקש ליתנה לישראל כו' ובחול מתפללין י"ח ברכות כנגד י"ח אזכרות שאמר דוד בהבו לה' בני אלים (כמו"ש ברכות כ"ח:) והיינו ג' ראשונות כנגד ג' האבות וג' האחרונות כנגד משה ואהרן ויוסף כאמור. וי"ב אמצעית כנג"ד י"ב שבטים (כמו"ש ברע"מ זח"ג ד' א') והיינו שכל אחד מהשבטים היה לו קדושה מיוחדת. שמדת כנסת ישראל מתחלקת לי"ב שבטים וכל אחד אזכרה בפ"ע. וז"ש במ"ר (פ' זו שם) בשעה שנגלה הקב"ה על הר סיני ירדו עמו כ"ב רבבות של מלאכים כו' כיון שראו אותן ישראל שעשוים דגלים דגלים התחילו מתאוים לדגלים כו' עשה אותן דגלים כמו שנתאוו. ולהלן במ"ר סימנין הי' לכל נשיא ונשיא כו'. והיינו דמלאכים כל אחד מצוין בקדושה מיוחדת בפ"ע שאינו רק למה שנברא הוא. וכמו"ש ב"ר פ' נ') אין מלאך א' עושה שתי שליחות. וכן ישראל כל שבט מצוין בקדושה מיוחדת. ומ"מ כלל כנסת ישראל כל ישראל כלולים מכל י"ב קדושת של השבטים כמש"נ איש אשר כברכתו ברך אותם שחזר יעקב וכללן יחד (כמו שנדרש בב"ר):
24
כ״הבתפלת מנחה דשבת אומרים אברהם יגל יצחק ירנן. כי הנה מדת אברהם אבינו ע"ה הי' מדת חסד היינו התפשטות אהבה להשי"ת בשמחה גדולה בהתגלות אלהות כענין דאיתא ברוקח אין חוזק כחסידות בתחילתו. ואיתא בזוה"ק כתיב עבדו את ה' בשמחה וכתיב עבדו את ה' ביראה כאן בזמן שבית המקדש קיים שאז הוא התגלות אלהות ואז נתפשט השמחה בלב מרוב האהבה מדת אברהם אבינו כנ"ל. אמנם אין עוד בירור בהשמחה שהוא מהקדושה רק כאשר יסתעף מזה היראה כדאיתא בתדבא"ר (רפ"ג) אני יראתי מתוך שמחתי. ולזה נאמר לאברהם אבינו ע"ה בתכלית הבירור שלו בשעת העקידה עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה כי על ידי נתברר מקודם שהשמחה והאהבה הוא בקדושה. וכמו ששמענו מרבינו זצ"ל מאיזביצא על מא' הגמרא (ב"מ מ"ד.) שנית לנו בילדותיך הכסף קונה את הזהב ותחזור ותשנה לנו בזקנותך הזהב קונה את הכסף. היינו שבימי הילדות ימי הנעורים שאז נמצא התשוקה בלב האדם מחסד נעורים להקדושה והוא בחי' כסף. אבל הוא רק לתכלית שיקנה על ידה את הזהב היינו לקנות בנפשו בחי' היראה שמרומז בזהב כידוע. ובזקנותו שנה הזהב קונה את הכסף היינו שתכלית בירור של היראה שהוא בקדושה הוא דייקא בעת שבא ממנה השמחה בהתגלות והיינו שמחתי מתוך יראתי ואז נשלם הנפש בקדושה בשלימות כאשר נשלם בו קדושה בחי' ג' האבות הקדושים. וע"ז אומרים אברהם יגל כי גילה הוא השמחה בפנימיות הלב שלא בהתגלות עוד וכדאיתא בזוה"ק (ח"ג ל"ט א') על הכהנים שהם מסטרא דחסד דאסר להו חמרא שהוא ענין השמחה בהתגלות רק כל עובדיהון בחשאי. ויצחק ירנן שמבחי' היראה יוצא דייקא השמחה בהתגלות והיינו רננה דאיהי מסט' דלוואי לארמא קלא. ולזה נאמר ביצחק ויבא לו יין וישת לו דייקא. וע"ז נאמר עבדו את ה' ביראה וגילו ברעדה שנולד מהיראה גילה ושמחה. ויעקב ובניו ינוחו בו שבחי' קדושת יעקב אבינו ע"ה הוא לאחר שנכללו בו ב' הבחי' היראה והשמחה ואז הוא שלימות הנייחא להתענג על ה'. וזהו בסעודה שלישית שנקרא רעוא דרעוין לאחר שנקנה בנו בחי' אהבה ויראה על ידי ב' הסעודות הקודמים. ועל זה רמזו חז"ל (ביצה ט"ז.) כיון ששבת ווי אבדה נפש דייקא על סעודה זו השלישית בעת צאת הקדושה השבת שאז דייקא כשנשלם בנו תכלית הקדושה אז דייקא מרגישין המנוחה והעונג:
25
כ״וחדו השתא בהאי שעתא דבי' רעוא דרעוין כו' הנה בלילה בסעודה ראשונה אומרים חדו סגי ייתי ובבוקר בסעודה שניה אומרים נהורי' ישרי בה כו' דבי' תחדי נפשא ובסעודה שלישית חדו השתא כו' דבי' רעוא דרעוין. הוא כמו שאמרנו שבלילה בא לכל אחד השמחה מהיראה והוא שמחה גדולה. ובבוקר בא השמחה מהאור שבא להלב כש"נ אור לצדיקים ישמח. ובסעודה ג' אז השמחה דבי' רעוא דרעוין רצון הרצונות מה שהשי"ת בחר בישראל מרצון הפשוט בלא טעם. דבלילה השמחה הוא ישמחו במלכותך שומרי שבת כו' עם מקדשי שביעי כמו שאמרנו. ובבוקר השמחה מהאור וע"ז א' ישבעו ויתענגו מטוב"ך שהוא מהאור כי טוב ובזה יש שביעה כשהוא מעתיקא וכמו שאמרנו. וכאן השמחה מהרצון וע"ז אמר ובשביעי רצית בו וקדשתו. וכן אומרים בתפלה קדשנו במצותיך נגד סעודת הלילה שהקדושה הוא בשמירת שבת במעשה. ותן חלקינו בתורתיך הוא האור כש"נ ותורה אור וה' פעמים אורה שבפ' יהי אור כנגד ה' חומשי תורה (ב"ר פ' ג') ואומרים שבענו מטובך מהאור כי טוב. והוא כנגד סעודת הבוקר סעודתא דעתיקא והוא כנגד אברהם אבינו ע"ה שזכה למדת זקן בחי' עתיקא ואז יש שביעה בהאור כאמור. ושמח נפשינו בישועתך הוא כנגד סעודה ג' שהשמחה בא מהרצון בלא טעם וזהו בישועתך שישועתן של ישראל כביכול ישועתו של הקב"ה והוא כנגד יעקב אבינו ע"ה וכמ"ש (מ"ר פ' זו פ' ב') נרננה בישועתך ויושע ה' וגו' ויושע כתיב ונוכל לקרות ויושע כביכול כאלו הוא נגאל. ובשם אלהינו נדגול שיהיה נכרין כו' עי"ש. והיינו כמו"ש (חגיגה ט"ז.) דגול מרבבה דוגמא הוא ברבבה שלו כו'. והמלאכים כל אחד ניכר בקדושתו וכמו שאמרנו ממ"ש שאין מלאך אחד עושה ב' שליחות. וכן קדושת השבטים שבכל שבט קדושה מיוחדת וזהו שעשאן דגלים שיהיה ניכרים וכמו שאמרנו לעיל וזהו כנגד יעקב כמו שמתחיל המזמור ישגבך שם אלהי יעקב. ישלח עזרך מקודש היינו ד"ת וכמו"ש בזוה"ק (זח"ב קכ"א א') אורייתא מחכמה נפקת מאתר דאקרי קודש. ואיתא בזוה"ק (זח"ג פ"א א') קדושה דאוריי' קדושה דסלקת על כל קדושין וקדושה דחכמתא כו' א"ל לאו אורייתא בלא חכמתא ולאו חכמתא בלא אורייתא וכלא בחד דרגא הוא כו' והיינו דהתורה הוא יראה כמו"ש בזוה"ק למעלה דכתיב ראשית חכמה יראת ה' יראת ה' טהורה. וכתיב הן יראת ה' היא חכמה וזהו ומציון יסעדך והוא בחי' חיילין דמשכנא לראות כמה שיש השראת השכינה והיראה בלב ישראל. ואחר כך נאמר נרננה בישועתך שהוא מהרצון הפשוט בלא טעם וישועתן של ישראל כביכול ישועתו של הקב"ה. והוא קדושת סעודה זו כאמור. וכן בברכת ק"ש באהבת עולם שהוא ברכת התורה שזכו לזה מרוב אהבה (כמו שנת' כ"פ) אומרים והאר עינינו בתורתיך ודבק לבינו כו ויחד לבבינו לאהבה וליראה את שמך הוא כנגד קדושת אברהם ויצחק שהוא קדושת ב' סעודות הראשונות קדשנו במצותיך כו' שבענו מטובך כנ"ל. ואחר כך נאמר כי בשם קדשך הגדול והנורא בטחנו נגילה ונשמחה בישועת"ך שהוא כנגד קדושת יעקב אבינו ע"ה וכאמור. ויעקב אבינו ע"ה אמר האלהים הרועה אותי מעודי וגו' שאמר שהוא אין לו מהשתדלותו כלום רק מה שהשי"ת מנהיג אותו ורועה אותו. והוא נרננה בישועתך כביכול ישועתו של הקב"ה. וכן אומרים נגד סעודה זו חמדת הימים אותו קראת שכ' באבודרהם שהוא ע"פ מ"ש בתרגום ירוש' ויכל וחמיד. והיינו כמ"ש בב"ר (פ' ט') עולמי עולמי הלואי תהא מעלת חן לפני בכל עת כשם שהעלית חן לפני בשעה זו. וכמו שמצא חן לפניו ימי המעשה שעברו כן חמד לימי המעשה הבאים. והוא מדת יעקב תתן אמת ליעקב שיהיה נשאר כן לעד שפת אמת תכון לעד. וכמו שאומרים בתפלת המנחה ואני תפלתי לך ה' עת רצון שהוא מרצון פשוט. ענני באמת ישעך שיהיה הישועה על דרך אמת שיהיה תכון לעד. ועל זה מבקשים בברכה אמצעית וטהר לבנו לעבדך באמת על ששת ימי המעשה הבאים שיהיה שפת אמת תכון לעד:
26
כ״זבסעודה שלישית לא ניתקן קידוש על היין וע"פ הנגלה לא מצינו טעם מבורר. וגם השינוי שבלילה אנו מבקשים על האור ואומרים נזמין לה השתא כו' דנהרא על רישין שיביא האור מעצמו וכן נהורא לה ימטי כו' היינו ממילא. וכן בבוקר אומרים נהורי' ישרי בה היינו מעצמו. אבל בסעודה ג' אומרים בני היכלא למיחזי כו' היינו רק מי שיש לו חשק למיחזי וכן אחר כך צבו לחדא כו' שיהיה הרצון והחשק מאד. וגם בב' הסעודות הקודמים נזכר אור וכאן רק למיחזי זיו דז"א. ובזוה"ק (פ' זו קי"ז ב') דמיני' נפיק זיווא לעלמא וע"ד אקרי כו' דזיווא דכלא נפיק מיני' וע"ד כתיב יברכך ה' מציון וכלא חד מלה כו'. ולהלן (קי"ח א') ודא איהו נהירא דעלמא דכתיב מציון מכלל יופי אלהים הופיע הופיע נהיר כד"א הופיע מהר פארן כו' ונמצא דזיו היינו הופיע דמקודם אמר דציון חד מלה עם זיו. ובפסוק זה יש ב' המדרגות זרח משעיר למו הופיע מהר פארן. הענין הוא שהאור הוא בחי' האור הראשון שנגנז ובזוה"ק (ח"ג י"א ב') חשב מאמר יהי אור מא' ראשון שהוא השכל הנעלם מכל רעיון. והשמש הוא גופו אש היינו כמו שהי' האור הראשון קודם שנגנז וזהו בחי' אש. ואו"ה מונין לחמה היינו לחמה כמו שהוא עתה בנרתקה. ולעתיד כתיב והיה אור הלבנה כאור החמה וגו' ונמצא שהחמה בעולם הזה הוא באמת רק בחי' אור כמו הלבנה שמקבלת מאור החמה. רק או"ה מונין לחמה החשק העצום כנ"ל. ובאמת מי שיש לו חשק נפלא כזה וזוכה לזיו דז"א הוא גם כן פנים חדשות. אבל לאו כל אדם זוכה לכך ולכן צריכים פנים חדשות. רק הזיו הזה נשאר לעולמי עד. ובאמת בחול יש גם כן התגלות תורה שבעל פה שהוא הזיו דז"א רק בשבת שהוא מעין עולם הבא זוכין לקבל מהאור והזיו של שבת מעולה במדרגה הרבה יותר מהזיו של חול. ובני היכלא דכסיפין שיש להם החשק והרצון מאוד צבו לחדא זוכין שיהיה להם גם בחול הזיו הזה והוא שפת אמת תכון לעד ובזה יעקב תושבחתא דאבהן:
27
כ״חוזהו הענין דיין הוא בחי' יינא דאורייתא דבעל פה (רע"מ עקב רע"א ב') והוא יין המשומר בענביו כו' שהוא אור הראשון (כמו"ש ברכות ל"ד:) והוא שייך בלילה שיש בו התגלות אור הראשון. דנהרא על רישין. וביום נהורי' ישרי בה גם כן שייך קידושא רבא על היין דעל ידי אתערותא דלתתא אתער לעילא ומשפיע השי"ת יינא דאורייתא אור תורה שבעל פה מה שאין כן בסעודה ג' שהוא רק זיוא דז"א ולא הזריחה מאור תורה שבעל פה לכן לא בא לו קידוש על היין. וגם לזה זוכין רק על ידי החשק והרצון דכסיפין למחזי כו'. רק אחר כך אומרים חדו השתא כו' דבי' רעוא דרעוין שמזה בא השמחה וכמו שאמרנו. ולית זעפין שיושאר הזיו לעולמי עד. רק במה אנו בטוחים שיושאר הזיו לעד הלא יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ע"ז אומרים לבר נטלין ולא עאלין הני כלבי דחציפין שעל ידי קדושת שבת נוכל לקיים מחיית עמלק ולא יהיה עוד שום רע. ישוי לון בנוקביהון ויטמרון בגו כיפין ולא יהיה עוד שום קטרוג ויהיו בטוחים על הזיו הזה שיושאר לעולמי עד:
28