פרי צדיק, באPeri Tzadik, Bo
א׳ויאמר ה' אל משה בא אל פרעה וגו'. בזה"ק (לד א) לך אל פרעה מבעי ליה מאי בא אלא דעייל ליה קב"ה אדרין בתר אדרין לגבי תנינא חדא עלאה תקיפא כו' רזא דתנין הגדול. הענין דכבר אמרנו דהעשר מכות כנגד ע"ס שיש בזלועל זה בקליפה עשר כתרין דמסאבו ובכל מכה היה נגוף למצרים ורפוא לישראל שיצאו ישראל מקליפה א' והכניסם בקדושה במדה א'. וסדר המכות מתתא לעילא וכמ"ש (זח"ב כט א) מתתאה שרא קב"ה וכו'. ואחר ז' מכות שהיו כנגד ז' מדות תחתוניות והיינו מה שהיו ישראל משוקעים בקליפה בנגלות והתחיל הג' מכות שהם כנגד ג' ראשונות שהם הנסתרות לה' אלהינו. והיינו להוציא את ישראל מהג' ראשונות דקפליפה שהיו ישראל משוקעים בנסתרות כתיב בא אל פרעה דעייל ליה אדרין בתר אדרין כו'. אך אחר כך א' בזוהר הקדוש רזא דתנין הגדול ומשה דחיל מניה ולא קריב אלא לגבי אינון יאורין ואינון דרגין דיליה אבל לגביה דחיל וכו' כיון דחמא קב"ה דדחיל משה וכו' אמר קב"ה הנני עליך פרעה מלך מצרים התנים הגדול הרובץ בתוך יאוריו וקב"ה אצטריך לאגחא ביה קרבא ולא אחרא וכו'. וצריך להבין היכן מצינו דדחיל מיניה משה. והנה איתא בהג"ה רח"ו על תנינא חדא כו' רזא דתנין הגדול אריך דקליפה. והיינו עשירי שכנגד כ"ע בקדושה וז"ש בזה"ק להלן (ע"ב) והארץ היתה תהו וגו' אר"ש עובדא דבראשית חבריא לעאן ביה וידען ביה אבל זעירין אינון דידעין לרמזא עובדא דבראשית ברזא דתנין הגדול וכו'. והוא דבמאמר ראשון הוזכר תוהו ובהו וחשך וזה נדרש (ב"ר פ' ב) על ד' גליות ומעשיהן של רשעים. והיינו דבמאמר ראשון לית ביה תפיסה כלל והוא נעלם מכל רעיון ולכן לא כתיב ביה ויאמר. ולהיפך בקליפה רזא דתנין הגדול אריך דקליפה והיינו היצר הרע מראשית דקליפה והוא אינו מסית לרע מפורש רק הוא מתחפש כמורה דרך לטובה כעין שמצינו בהס"מ שרו של עשו דאי' (חולין צא.) כת"ח נדמה לו דאמר מה המהלך לימין רבו וכו' שהתחפש נגד יעקב אבינו ע"ה כרב המורה דרך לטובה. והוא שם חושך לאור ואומר לרע טוב והוא שורש הנחש שבאמת הוא כולל כל הקליפות. שאף שתחלת הסתת הנחש היה בתאוה מכל מקום היה בו ג"כ קלי' הקנאה והרציחה שהרי ידע שיביא המיתה לעולם. ומצינו שאמר לא מות תמותון ואיך יכול לומר כן כיון שאמר השי"ת בפירוש כי ביום אכלך ממנו מות תמות. אך מתחלה הכניס בלב חוה ששינתה ואמרה פן תמותון ואחר כך אמר לה לא מות תמותון. דהיינו דאמת שדאג השי"ת לטובתכם ואמר שלא תאכלו מעץ הדעת טוב ורע פן תטעמו מצד הרע ופן תמותון. מכל מקום רוצה יותר שתאכלו ממנו רק תטעמו מהטוב לבדו אז והייתם כאלהים. ועל זה אמר בהבטחה לא מות תמותון כי יודע אלהים וגו' אבל אתם תטעמו רק מהטוב ויטיב לכם. והוא כעין שמצינו בשהמע"ה שאמר אני ארבה ולא אסור אני ארבה ולא אשוב (כמ"ש סנהדרין כא:) והוא מפני שנתגלה הטעם. וכן הסית הנחש את חוה כאמור. וזה הענין שהוזכר במאמר ראשון החושך שהוא אריך דקליפה שהוא מורה לאדם ומתחפש כמורה לטוב להיות תפיסה גם במאמר ראשון. ובאמת פורש רשת לרגליו כמו הנחש לחוה. וז"ש (מגילה כה סע"א) מהו דתימא אתו לשיילי מה למעלה מה למטה וכו' והיינו ע"י הסתת אריך דקליפה. וזה הענין שהראה השי"ת למשה רבינו ע"ה האותות וכו' וישליכהו ארצה ויהי לנחש וינס משה מפניו והקשה הרמב"ן ז"ל למה הראה האותות למשה והלא היה מאמין והראוי שיאמר לו שישליכהו לפניהם ויהי לנחש ותי' עפ"י מרז"ל שרמז לו שסיפר לה"ר וכ' וזה טעם וינס משה מפניו כי פחד שמא יענש וישכנו הנחש וכל אדם מתרחק מן המזיק לו אע"פ שיודע כי אם יהיה כן בחפץ ה' אין מציל מידו עכ"ד. וקשה לומר כן על משה רבינו ע"ה שיהיה מנוסתו מן הנחש כדרך העולם והלא אם היה סבור שהשי"ת הראה לו הנחש להזיקו מה יועיל מה שנס מפניו. אך לפי האמור יש לומר שהראה לו השי"ת שעוד ישתקעו ישראל יותר בקליפה עד קלי' התנין אשר בים שהוא שורש הנחש. והוא מה שנתבטל מהם השבת והמגלות שהיו משתעשעין בהם שהשי"ת גואלן (כמ"ש במ"ר סו"פ שמות) ועל זה אמר משה רבינו ע"ה למה הרעותה לעם הזה וגו'. ואז מזה יהיה הישועה שזה יהיה כעין קדרותא דצפרא וכמו שיהיה סמוך עקרבתא דמשיחא. ועל ידי זה יצאו מקליפה מאריך דקליפה ויכנסו למדת כ"ע בקדושה במכה עשירית (ונת' שמות מא' א'). ועל זה נאמר וינס משה מפניו והיינו שפחד משה רבינו ע"ה כיון שישתקעו כ"כ עד אריך דקליפה. פן ח"ו יהיה לו שליטה גם בו כיון שהיה יכול לכנוס לאדם וחוה בג"ע אף שלא ידעו כלל מיצר הרע והיה יכול להסיתם ולשום חושך לאור ולומר לרע טוב כמורה אותם לעלות למדרגה גבוה והייתם כאלהים וגו' שיטעמו רק מהטוב שבעה"ד טו"ר. וכן היה יכול להסית אף לשלמה המלך ע"ה דאי' (ר"ה כא:) לחד מ"ד בנביאים לא קם במלכים קם דשלמה היה כמשה רבינו ומכל מקום נכנס והסית אותו לומר אני ארבה ולא אסור כו' כעין שהסית לחוה לא מות תמותון שיטעמו רק מהטוב ויעלו למדרגה וזה רצון השי"ת וכאמור. ולכן פחד משה רבינו פן יהיה לו שליטה ח״ו גם בו ולכך וינס מפניו. וזה ענין מ״ש בזה״ק רזא דתנין הגדול דתנין היינו נחש כמו שפרש״י יהי לתנין נחש. דנחש שבים תנין שמו. והיינו דהנחש כלול מכל הג׳ קליפות ומ״מ ראשית הסתת הנחש היה בתאוה. והוא אריך דקליפה והוא התנין אשר בים. דמים חסדים דקדושה ובהיפך מים הזידונים תאוות רעות ואהבות זרות וזה תנין אשר בים (ונת׳ וארא מא׳ ה ומא׳ יא) ועי׳ במה״נ (זח״א קלה ב) ע״פ והרג אח התנין אשר בים אלא רמז הוא דקא רמז וכו׳ (ונת׳ תולדות מא׳ ד) וזה הי׳ קליפת פרעה דמצרים ערות הארץ שורש התאוה. וביצה״ר זה מצינו (סוכה נב.) דאמר אביי אי מאן דסנו לי הוה לא הוה מצי לאוקומי נפשיה. אף שאביי היה תמיד משוקע בדברי תורה מ״מ נתיירא מזה ועל ענין זה אמרו כל הגדול מחבירו יצרו גדול וכעין שמצינו ברב עמרם חסידא (קידושין פא.) שכמו רגע היה יכול להסית אף לגדול רק שתיכף מתגבר דמושכו לבהמ״ד להיות מזה חמידו דאורייתא. וז״ש בזוה״ק ומשה דחיל מיניה ולא קריב וכו׳ והיינו מש״נ וינס משה מפניו. וא׳ בזה״ק כיון דחמא קב״ה דדחיל משה אמר קב״ה הנני עליך פרעה מלך מצרים התנים הגדול וגו׳ וקב״ה אצעריך לאגחא ביה קרבא ולא אחרא כמד״א אני ה׳. והיינו מש״נ במכות בכורות שהיה כנגד אריך דקליפה וכ׳ ועברתי בארץ מצרים וגו׳ אני ה׳ ודרשו אני ולא מלאך אני ולא שרף אני ולא השליח וכן לעתיד כתיב כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות והיינו התגלות עתיקא שהוא אל״ף פל״א עליון והוא מאמר ראשון בראשית שהוא שכל הנעלם מכל רעיון. ועז״א בזה״ק זעירין אירן דידעין לרמזא עובדא דבראשית ברזא דתנין הגדול והיינו שהוא מרומז במאמר ראשון שהוא כנגד כ״ע. וא׳ בזה״ק (מב ב) ותמן לית מאנא למתפס ליה למנדע ביה ידיעה כלל ובג״ד אמרו ביה במופלא ממך אל תדרוש וכו׳. ולעוה״ב נקרא יום ההוא שיאיר כיום ויתגלה אור עתיקא דאקרי הו״א (כמ״ש זח״ג רצ א) ושבת מעין עוה״ב יש בו ג״כ התגלות עתיקא שמשיגים שיש שכל הנעלם מכל רעיון. וע״כ קדושת שבת מועיל אף נגד קטרוג היצה״ר ראשית הסתת הנחש שהיה בתאוה וכמו״ש במכילתא (בשלח ויסע פ׳ ה) ע״פ שומר שבת מחללו ושומר ידו מעשות כל רע שהמשמר שבת משומר מן העבירה. ובפע״ח שניצול מקטרוג היצה״ר. וכ׳ מעשות כל ר״ע והיינו גם מפגם זה שנקרא רע בזה״ק ובגמ׳ כידוע. ושבת ברזא דברית שאז יכולים לתקן אף פגם זה שהוא מראשית הנחש התנין אשר בים. וע״י שמירת שבת זוכים לתקן העבר ולהנצל מקטרוג היצה״ר להבא:
1
ב׳בא אל פרעה בזה״ק (לד א) לך אל פרעה מבעי ליה מאי בא אלא דעייל ליה קב״ה אדרין בתר אדרין וכו׳ והנה גם במכות צפרדע ודבר בפ׳ וארא כ׳ ג״כ לשון בא וגו׳ ונראה דעיקר דקדוקו דכאן לא כתיב מה יאמר לו בבואו. דבפ׳ וארא דכתיב שנצטוה לומר לו התראה י״ל כמו״ש בס׳ אוה״ח (במכת דבר) דלפעמים נצטוה לילך אצלו המימה ואז כ׳ לך אל פרעה ולפעמים נצטווה לילך לביתו לטרקלין שלו ואז כ׳ בא אל פרעה עי״ש. אבל כאן לא נזכר לא דיבור ולא אמירה למה א״ל בא אל פרעה. גם להבין למה סדרו הג׳ מכות האחרונות בפר׳ זו והבדילו בין ז׳ מכות ראשונות לאלו הג׳ ולמה לא נכתבו כולן בפר׳ וארא ביחד. ועז״א דעייל ליה קב״ה אדרין בתר אדרין וכו׳ היינו שהכניסו למקומות נסתרים כמו שמצינו הביאני המלך חדריו ונא׳ ובדעת ימלאו חדרים כל הון יקר ונעים שבדעת שהוא חבור מוחא ולבא בקדושה נתמלאו כל החדרים וזה ענין רשב״י וחבריו באדרא שהביאם השי״ת לחדרי הקדושה. וזלעו״ז עת אשר שלט האדם בליעל באדם דקדושה. והנה העשר מכות היו כנגד העשר מדות הקדושים שיש בזלעו״ז עשר כתרין דמסאבו (וכמשנ״ת למעלה) שהיו ישראל משוקעים במצרים בקליפה כעובר במעי אמו. וע״י המכות היה נגוף למצרים ורפוא לישראל כי ישראל בראותם המכות היו ג״כ מתפחדים שלא יבוא עליהם ג״כ וכמש״נ מדוה מצרים אשר יגורת מפניהם. וע״י הפחד הזה נרפאו ישראל שיצאו ונפרדו מכחות הטומאה ונטהרו לבבם ע״ד מש״נ הכרתי גוים וגו׳ אמרתי אך תראי אותי תקחי מוסר. והנה הז׳ מדות תחתונות מצוירים בדמות קומת הגוף חסד דרועא ימינא וכו׳ עד מלכות. והמכות היו בסדר מתתא לעילא כמו שאמרנו מהזוה״ק (ח״ב כט א) וע״כ י״ל דצפרדע שהיה כנגד מדת יסוד מתתא לעילא. וכן מכת דבר שהיה נגד מדת ת״ת שהם קדושת יוסף ויעקב. ויעקב ויוסף כחדא אינון (כמ״ש זח״א קעו ב) דאמת ושלום קשיר דא בדא (כמ״ש זח״ג יב ב) אמת ליעקב ושלום מדת יסוד כידוע. ולכן בב׳ מכות צפרדע ודבר כתיב בא אל פרעה שהיה צריך לכנוס לתוך הקליפה להוציא הני״ק מהם ולהוציא את ישראל משם ולמהר לבבם שיכנסו בקדושה במדת אמת ליעקב ומדת יסוד בחי׳ יוסף הצדיק. והנה במכת ברד שהיתה השביעית כ׳ כי בפעם הזאת אני שולח את כל מגפותי וגו׳ והלא היה לו להביא עוד ג׳ מכות. ומאי אולמא דזו מהאחרות וע״ש ברש״י. אך לשון מגפותי מרמז על ז׳ המכות שהם נגד ז׳ המדות שמכונים בשם גוף. וע"ד שמצינו (ב"ק ב :) אדם דאית ליה מזלא כ' כי יגח בהמה דלית לה מזלא כתיב כי יגוף והיינו נגיפה בעלמא בגוף וע"ש ברש"י שהוא מלשון גוף וכל נגיפה הוא הכאה בגוף. ובמכות האלו שהם להוציא מז' תחתונות דקליפה שהם בציור הגוף א"ל לשון כל מגפותי לשון גוף. כי בזה כבר נשלמו המכות דהוצאת גוף הקדוש דישראל מגוף הטומאה דמצרים. ולכן כ' במכת ערוב למען תדע כי אני ה' בקרב הארץ כי הז' מכות היו כנגד המדות שהם בהתגלות על הארץ. ובמכת ברד שהיא האחרונה בז' אלו כ' בעבור תדע כי אין כמוני בכל הארץ. אמר לשון בכל לפי שנגמר בזה שלימות כל ז' מדות התחתונות שהם ז' ימי בנין העולם והארץ הזו הנגלית. ונאמר אחר כך ולמען ספר שמי בכל הארץ דעל ידי ז' מכות אלו הוציאו ישראל הקדושה מהקליפה בהנגלות בארץ כולה שהם כל ז"ת אלו. ובארבה נאמר למען תספר באזני בנך ובן בנך וגו' כי הקדושה לדורות זהו ע"י הקדושה שבמעמקי הלב של האב. ולזה כשראה פרעה שגם אחר המכה האחרונה מהז' עוד לא נגאלו. היה בדעתו שלא יגאלו עוד ח"ו כי כלו כל המכות ועדיין לא נושענו. ועל כן לא כתיב אחר מכה זו ויחזק ה' את לב פרעה אף שהיתה מה' מכות שאמרו (שמות רבה סו"פ יא) כיון שראה הקב"ה שלא חזר בו מה' מכות ראשונות וכו' א' הקב"ה אני מחזק לבו וכו'. ובזו המכה כ' ויכבד לבו הוא ועבדיו וכ' ויחזק לב פרעה וגו'. רק לא הוצרך במכה זו שיחזק ה' לבו שבעצמו נתחזק והכביד לבו מאחר שראה שכלו כל הז' מכות. ועל כן לא כתיב בפרשת וארא הג' מכות כי פרשה זו מדברת רק מהז' מכות שהם היציאה מז' תחתונות דקליפה שהוא מהנגלות ועדיין היו משוקעים בנסתרות במעמקי הלב. וכמ"ש על חו"ב שהם מוחא ולבא דעל אילין תרין כתיב הנסתרות לה' אלהינו. ועתה בפרשה זו שהתחילו הג' מכות האחרונות שהם נגד ג' ראשונות והיה נצרך להוציא את ישראל מג' הקליפות שהם כנגד ג' ראשונות ולהכניס ישראל בקדושה בג"ר. היה צריך משה לכנוס לפנימיות לבו ונפשו של פרעה. ועל כן נאמר לו בא אל פרעה. וז"ש בזה"ק דעייל ליה קב"ה אדרין בתר אדרין לגבי תנינא חדא עלאה וכו' וכמו שאמרנו ונת' למעלה:
2
ג׳והנה מכות בכורות היה כנגד ראשית דקליפה שהוא כנגד כ"ע. שאז נתבררו ישראל שנקראו בני בכורי ישראל שקשורים בראשית המחשבה בראשית בשביל ישראל שנקראו ראשית. ומכה הט' הוא הוצאת מדה ט' דקדושה מהקליפה והוא מדת חכמה שהוא מאמר דיהי אור כידוע. ועל כן לכל בני ישראל היה אור במושבותם שנתגלה האור אז. ולהם היה על ידי זה חושך. וישראל יצאו מהקליפה והשיגו האור. אך מה ענין מכת ארבה נגד מדת בינה. הענין דכל הבע"ח יש להם אותיות מכ"ב אותיות. דאדם המדבר יש לומר כל הכ"ב אותיות והבע"ח יש לומר לכל אחד אותיות מיוחדים כמו שמצינו (יומא כ :) קריאת הגבר כו' קרא תרנגולא דקריאת התרנגול נקרא קרא מפני שמוציא אותיות ק"ר כידוע. וכן הברת עוף רחם שרקרק (כמ"ש חולין סג. ופירש"י) וכן נקרא צפצוף עופות על שם שנמנע מהם כמו ציף ציף ונמסר להם אותיות צ"ף. ושמעתי מרבי' ה' זצוק"ל שאמר בשם רב קדוש א' שהברת הארבה ס"ס. והנה באות ס' אי' בזוה"ק (ח"ב קכז א) אפריון דא היכלא דלתתא דלית ביה סמך עד דאתמשך מגו היכלא עלאה והיינו כמ"ש (ברכות ד :) אפ"ה חזר דוד וסמכן ברוה"ק שנ' סומך ה' לכל הנופלים וכ"כ בזה"ק (ח"א ג רע"א) על אות ס' אנת צריך לאתרך וכו' דאינון נפילין הואיל ואינון סמיכין עלך כו' דבעוה"ז השכינה כבי' נק' סוכת דוד הנופלת ועל כן קרי למשיח בר נפלי (כמ"ש סנהדרין צו סע"ב) וזה דלית ביה סמך עד דאתמשך מגו היכלא עלאה שהוא בינה. ואיתא בזוה"ק שם בשעתא דסתים ואתגניז בגויה גו נהורא עלאה וכו' דא סמ"ך וכו' ובשעתא דהדרא ויתבא רביעא על בנין לתתא לינקא לון כדין איהי קיימא בדיוקנא וכו' והיינו ס"מ שבאפרסמון ואף דשם מ' פתוחה הוא מפני שהוא באמצע תיבה. וס"מ עולה מאה. והיינו שהוא כלול מעשר פעמים י'. ועל כן נקרא הס' היכלא עלאה שהוא בינה שהוא גם כן מכ"ע ע"י הדעת שמחבר חו"ב והדעת פנימיות הכתר כידוע. וכנגדו בקליפה הארבה שהאות ס' שהוא בינה ניתן להברתו וכאמור. וזש"נ בא אל פרעה דעייל ליה קב"ה למשה אדרין בתר אדרין הייכו לפנימיות הלב שלו. כי אני הכבדתי את לבו. שבודאי ע"י מכה א' היה מוציא את ישראל אם היה רצון השי"ת. רק שהוצרכו המכות כדי להוציא את ישראל מעשר כתרין דמסאבו ולהכניסם לקדושת העשר מדות הק' כמו שאמרנו. במה שנאמר נגוף ורפוא נגוף למצרים ורפוא לישראל. ואמר למען שתי אותתי אלה בקרבו רמז לו על מכת הארבה שהוא נגד בינה לבא והוא בקרבו. וכן נרמז במה שנאמר ולמען תספר באזני בנך ובן בנך וגו' והוא עפ"י מה ששמעתי מרה"ק זצוק"ל שאמר שהבנים הם מעמקי הלב של האב וכ"כ הרמ"ע שנפש האב מזל לבן והיינו שורש החיים. וזש"נ ולמען תספר וגו' שע"י הארבה יזכו למדת בינה לבא ויזכו לקביעת הקדושה לדורות למען תספר וגו'. ובזה רמז לו למכת ארבה שכנגד בינה לבא. וכן נאמר ביואל ואת הצפוני ארחיק מעליכם דלפשוטו קאי על הארבה ובגמ' (סוכה נב.) יואל קראו צפוני ודרשו צפוני זה יצר הרע שצפון ועומד בלבו של אדם. והיינו בחדרי לבו בנסתרות וזש"נ אותותי אלה בקרבו דייקא. ובמ"ר איתא עמה שנאמר ולמען תספר וגו' זו מכת הארבה כמה דתימא עליה לבניכם ספרו. והיינו דביואל ג"כ כ' על הארבה לבניכם ספרו ובניכם לבניהם ובניהם לדור אחר. והוא ג"כ מטעם הנז' שהבנים מעמקי הלב של האב. והוא רומז נגד ארבה שהוא בקליפה נגד אות ס' ובחינת בינה לבא וזש"נ למשה כאן בא אל פרעה דעייל ליה אדרין בתר אדרין למעמקי הלב שלו. וע"י מכות ארבה וחושך שכנגד מדה ח' ומדה ט' יצאו ישראל מהקליפות מכל כחות שבהשגת אדם ועוד נשאר השורש שאז יצאו לגמרי והוא במכות בכורות שאז נתבררו ישראל שקשורים בראשית המחשבה:
3
ד׳הרמב"ן ר"פ זו כ' כי כאן במכת ארבה לא נזכר רק דברי משה לפרעה בשם ה' וכן קצר למעלה במכת הברד שסיפר דברי הקב"ה למשה לומר לפרעה ולא נזכר שאמר לפרעה ופעם יקצר בזה ופעם יקצר בזה ע"ש. ובאמת כאן א"ש שכיון שהזכיר שהתרה משה את פרעה בשם ה' ידוע שדבר ה' הוא. מה שאין כן למעלה צריך טעם שלא נזכר העיקר דברי משה בהתראה לפרעה. אך באמת מצינו במכת ברד במעשה המכה דכתיב ותהלך אש ארצה וגו' ויהי ברד ואש מתקלחת בתוך הברד וגו' ובדבר ה' למשה להתרות לפרעה לא נזכר אש ואש מתלקחת ובאמת לא נצרך האש להמכה דלא נזכר דשרף האש רק וירך הברד וגו'. והענין כמו שאמרנו שסדר המכות היו נגד ע"ס מתתא לעילא ומכת ברד היא נגד מדת החסד דאברהם אבינו ע"ה מרכבה לה חסד לאברהם. והיו המכות נגוף למצרים ורפוא לישראל ועל כן זכו ישראל במכה זו לאש מתלקחת שמרמז לדברי תורה. דבאברהם התחיל הב' אלפים תורה והוא היה הראשון שקיים ולימד התורה שלא ניתנה (כמ"ש יומא כח :) וזהו אש מתלקחת ע"ד שא' (תענית ד'.) האי צו"מ דרתח אורייתא דקא מרתחא ליה דכ' הלא כה דברי כאש. ושם מיירי מתורה שבעל פה כענין צו"מ דרתח וכן לשון דברי היינו תורה שבעל פה דבר ה זו הלכה (כמ"ש שבת קלח :) שעיקר האש מדברי תורה שהיא אוכלת אש היצר הרע היא אש התורה שבעל פה (כמו שנתבאר כ"פ). ותורת אברהם אבינו ע"ה שהיה עד שלא ניתנה רק זימן הקב"ה ב' כליותיו כמין ב' רבנים והיו מלמדות אותו תורה וחכמה (כמ"ש ב"ר פ' סא) וע"י זה היה זקן ויושב בישיבה היה זה מעין בחינת תורה שבעל פה. ואברהם אבינו בנסיון העקידה כ' ביה עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה דאז אתכלל אש"א במיי"א כמ"ש (זח"א קיט ב קלג ב). וזכו אז ישראל במכת הברד שכנגד קדושת א"א לקדושה זו דאש מתלקחת בלב ישראל שהוא הלא כה דברי כאש. וזה לא הרגישו פרעה והמצרים כלל רק ישראל הרגישו בלב האש מתלקחת דדברי תורה אש אוכלת האש דיצה"ר. וזה הועיל מאמר ה' למשה נטה את ידך על השמים ויהי ברד וגו'. ע"י זה הועיל ויט משה וגו' וה' נתן וגו' ותהלך אש ארצה וגו' ויהי ברד ואש מתלקח בתוך הברד שהרגישו ישראל הלב האש מתלקחת. אבל פרעה ועמו לא הרגישו רק מה שהכה הברד את כל אשר בשדה דלא נזכר ששרף האש. ועל כן לא נזכר בתורה התראת משה לפרעה שלפרעה לא נאמר עיקר ענין מכת הברד שהיה כדי שיהיה האש מתלקחת בלב ישראל בבחינת רפוא לישראל. ואף שקודם לזה היה מכת דבר שהיה כנגד מדת ת"חת וזכו אז ישראל לקדושת יעקב אבינו ע"ה והוא שורש ועיקר קדושת כנס"י. ועל כן כתיב שם והפלה ה' בין מקנה ישראל ובין מקנה מצרים וגו' שבמקנה מצרים היינו הרכוש שלהם שם היה בגולת הניצוצות קדושות הדברי תורה שעז"נ ואחרי כן יצאו ברכוש גדול המתן תורה (כשנ"ת כ"פ) ומה שלא יכלו ישראל להוציא מהם הניצוצות קדושות המית הדבר. ובמקנה ישראל שהיה מה שהצילו כבר מהרכוש של מצרים בו היה כבר קדושה ולא שלט הדבר. וזש"נ והפל"ה שהיה מבחינת פל"א עליון כמו בקריעת ים סוף דבתיקא תליא כמ"ש (זח"ב נב ב) ואמרו מכילתא בשלח וזה"ק (שם סד ב) ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל והיינו התגלות עתיקא כתיב ביה עושה פל"א. וזה הפל"א היה רק לישראל ולמשה רבינו שהרגישו במכת הדבר. ועל כן לא נזכר בתורה התראת משה לפרעה במכת דבר מפני ששורש ועיקר המכה לא נודע לפרעה. אך מכל מקום כיון שהיה אז מכה החמישית ועדיין היו ישראל משוקעים בב' הקליפות מז' תחתונות שכנגד הב' מדות הקדושים חסד גבורה. לא יכלו ישראל להרגיש בלב קדושת הדברי תורה של יעקב אבינו ע"ה. עד מכת ברד מכה ז' שהיה נגד קדושת מדת חסד לאברהם וכ' וה' ברך את אברהם בכל בת היתה לאברהם אבינו ובכל שמה בת יהבה לאברהם כמ"ש בזוה"ק (ח"א ריט א) שזכה שיצא ממנו כנסת ישראל. וכבר יצאו ישראל מכל ז' קליפות תחתונות ונכנסו לז' מדות הק'. אז כבר זכו ישראל להרגיש בלב האש מתלקחת מדברי תורה שהיא אש אוכלת אש דקליפה. וכתיב והחטה והכוסמת לא נכו כי אפילות הנה. והוא דהארץ היא שורש הקליפה שנק' ערות הארץ ומשם לא היה להוציא הרכוש הגדול הניצוצות קדושות. רק בפירות הארץ שיצאו ממנה מהם הוציאו ישראל הניצוצות קדושות הרכוש גדול ומה שלא הוציאו הוכה במכת הברד. ועל כן כל שהיה קרוב לארץ עדיין היו נכללים בגוף קרקע של ארץ מצרים ולא נוכו שאחר כך יוכלו ישראל להוציא מהם הניצוצות קדושות. והאש מתלקחת בלב ישראל היה מקדושת אברהם אבינו ע"ה שהיה כלול בו קדושת יצחק אבינו ע"ה משעת העקידה וזכו להרגיש בלב האש מתלקחת דדברי תורה תורה שבעל פה שהיא קדושת שבת כידוע מלכות פה תורה שבעל פה. והיא קדושת שבת ש' בת בת דמתעטרא בתלת אבהן רזא דש' כידוע:
4
ה׳סעודת ליל שבת נקראת סעודתא דחקל תפוחין קדישין עפימ"ש (תענית כט :) כריח שדה אשר ברכו ה' כריח שדה של תפוחים ובמד' (ב"ר סו"פ ס"ה) על פסוק זה איתא שנכנסה עמו ג"ע והכל א' דנפשות ישראל נקראו תפוחים. ומדת כנסת ישראל והוא הגן משכן נפשות ישראל נקרא שדה של תפוחים ובלשון הזוהר הקדוש חקל תפוחין קדישין ובכניסת שבת זוכין ישראל שנקראו תפוחים כמו שנקראו בשבת מתן תורה כשהקדימו נעשה לנשמע (כמ"ש שבת פח.) וגן תתאה מדת כנסת ישראל חקל תפוחין קדישין (ונת' ר"פ חיי). ובזוהר הקדוש פרשה זו (לט ב) וכי מניין הוה ידע יצחק ריח שדה אשר ברכו ה' אלא תרין מלין אינון וכלא הוא חד דכ' ויצא יצחק לשוח בשדה וכו' אותה שדה אשר קנה אברהם כו' ובשעתא דהוה יצחק עאל גביה חמא שכינתא עליה וסליק ריחין עלאין קדישין ובג"כ הוה מצלי תמן וכו'. והיינו שבכ"מ קרי למקום המקדש שדה וכמ"ש (פסחים פח.) ולא כיצחק שכתוב בו שדה שנאמר ויצא יצחק לשוח בשדה וכן דרשו (ב"ר פ' כב) ויהי בהיותם בשדה ואין שדה אלא בהמ"ק וכו' שנחלקו על בהמ"ק. וכאן אמר שהוא שדה הסמוך למערת המכפלה. ועל זה א' תרין מלין אינון וכלא הוא חד. ומסיק בזוהר הקדוש ואברהם אמאי לא הוה מצלי תמן משום דקביעותא דאתרא אחרא הו"ל בקדמיתא ומלה אחרא ריחא דחמא בהר המוריה וכו'. והנה מקום המקדש יתכן שנקרא שדה אשר ברכו ה' דכ' הררי ציון כי שם צוה ה' את הברכה וגו' ונא' יברך ה' מציון וכמ"ש (ויק"ר פ' כד) מפסוק זה דברכה מציון. וציון נקרא מקום המקדש כדמוכח בגמ' (יומא נד :) דא' מציון נברא העולם על אבן שתיה ע"ש. אבל מערת המכפלה והשדה למה נקרא שדה אשר ברכו ה'. אך גם באברהם אבינו ע"ה מצינו בזוהר הקדוש (ח"א קכז ב) בגין דהוה רהיט אבתריה דההוא עגלא וכו' וההוא בן בקר ערק עד ההיא מערתא ועאל אבתריה וחמא מה דחמא. תו בגין דאיהו צלי כל יומא ויומא והוה נפיק עד ההוא חקל דהוה סליק ריחין עלאין וחמא נהורא וכו'. והנה ביצחק א' בזה"ק פ' זו דסליק ריחין עלאין קדישין ושם באברהם לא נזכר קדישין. ונראה שאז היה השדה והמערה עוד ביד עפרון ולא היה עוד בו קדושה רק דסליק ריחין עלאין והוא על פי מ"ש (עירובין כא :) הדודאים נתנו ריח אלו בחורי ישראל שלא טעמו טעם חטא. וכבר אמרנו דמלשון בחורי ישראל נראה דחטא היינו בפגם הברית שגורם הבחרות והילדות וכיון שלא טעמו טעם חטא זה נותנים ריח טוב. דלהיפך מהפוגם ח"ו ריח מאוס שכן נקרא יצר הרע של תאוה מנוול שהוא מאוס ומנוול וכמ"ש (שבת קנא.) אשה חמת וכו'. ועל זה א' (סוכה נב :) אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש. למשוך החשק שיהיה ממנו חדוותא דשמעתא וחמידו דאורייתא כמו שיהיה לעתיד כמ"ש במה"נ (זח"א קלח א). ואי' (סוטה מח.) הטהרה נטלה את הטעם ואת הריח. ושם בגמ' בני טהרה יש בך וכו'. וטהרה הוא בענין זה וכמו שמצינו בדוד המלך ע"ה דאף שלא חטא ח"ו (כמ"ש שבת נו.) כיון שנכתב ונתלה עליו חטא בענין זה אמר לב טהור ברא לי ואו' (סוכה נב.) דוד קראו טמא וביקש שיברא לו ה' לב טהור (ונת' ר"ח מרחשון מא' ג וש"מ). ובחורי ישראל הנקיים מפגם זה נותנים ריח טוב. ועל כן כשנכנס אברהם אבינו ע"ה למערה זו שהיה קבור בה אדם הראשון והוא הצדיק שנברא העולם בשבילו שנברא ביום ו' שהוא מדת צדיק יסוד עולם (וכמו שנת' ר"ח שבט מא' ו). חמא נהורא אור כי טוב והוה סליק ריחין עלאין. שאז התחיל אברהם אבינו ע"ה לתקן פגם הנחש ולתקן קלקול אדם הראשון. ואף דשם אמר בזה"ק דהוה אברהם אבינו ע"ה צלי תמן בכל יומא ובזוה"ק פרשה זו אמר דאברהם לא הוה מצלי תמן דקביעותא דאתרא אחרא הוה ליה ריחא דתמא בהר המוריה. יש לומר דזה היה אחר העקידה דוקא שמקודם לא נגלה לו עדיין מקום המקדש דכ' אל ארץ המוריה וגו' על אחד ההרים וגו'. ואחר כך כ' וירא את המקום שראה ענן קשור בהר (כמ"ש בב"ר). ואז הראה לו השי"ת הר המוריה ומקום המקדש וקבע מאז מקום תפלתו שם. אבל מקודם כשהתפלל על סדום שהיה בחברון דשם נרמז תפלתו דכ' וישכם אברהם בבוקר אל המקום אשר עמד שם שלמדו מזה (ברכות כו :) שתיקן תפלת שחרית. זה היה בהדשה שסמוך למערת המכפלה דשם התפלל בכל יום ושם דיבר עמו השי"ת. רק אז כשהיה המערה תחת רשות עפרון לא היה בו עוד קדושה וז"ש דסליק ריחין עלאין מטעם הנז' ולא הזכיר קדישין. אבל אחר כך כשקנה אברהם אבינו ע"ה השדה והמערה דכ' ויקם שדה עפרון וא' (ב"ר פ' נח) דהוה נפילא וקמת ובזוה"ק (שם קכח א) דלא אתגליא לעפרון כלום ולא הוה חמא אלא חשוכא וכו' מה כתיב ויקם וגו' קימה ממש הוה ליה וכו' ע"ש. אז כשהיה תחת רשות אברהם אבינו ע"ה אמר ביצחק כשנכנס להמערה דחמא שכינתא עליה וסליק ריחין עלאין קדישין. הוזכר קדושה מה שלא נזכר בכניסת אברהם אבינו ע"ה להמערה. ובכ"מ שיש בו קדשוה יש בו ברכה. דקדושה ראשונה נאמרה בתורה בשבת וכ' ויברך וגו' ויקדש. ובאהרן דכתיב (דה"א כג יג) ויבדל אהרן להקדישו קודש קדשים הוא ובניו וגו' נמסר הברכה להם לברך לישראל. וכמו דציון ומקום המקדש המקום המקודש שם צוה ה' את הברכה ונקרא שדה אשר ברכו ה' וכמו שאמרנו. כן השדה הסמוכה למערת המכפלה נקרא אז שדה אשר ברכו ה' כיון דסליק ריחין עלאין קדישין שם צוה ה' את הברכה. וז"ש בזוה"ק דתרין מלין איינון וכלא הוא חד:
5
ו׳ועז"א וירח את ריח בגדיון ויברכהו ויאמר ראה ריח בני כריח שדה אשר ברכו ה' שאז הריח בריח בגדיו שנדרש בב"ר על יוסף משיתא ויקום איש צרורות ודרש ריח בגדיו כמו ריח בוגדיו וכמ"ש (סנהדרין לז.) והיינו שאף בהם יש ריח טוב וכמ"ש (עירובין כא :) תאנים רעות אלו רשעים גמורים וכו' אלו ואלו עתידין שיתנו ריח. והוא הריח כשיתברר ועמך כולם צדיקים וכל מאן דאתגזר איקרי צדיק (כמ"ש זח"ב כג א) ויצחק שהיה הראשון שנימול לח' הרגיש ביעקב אבינו ע"ה שכבר מטתו שלימה דכולם צדיקים וז"ש דריח בני כריח שדה אשר ברכו ה' דסליק ריחין עלאין קדישין. וכאמור דהריח מורה שנתקן הפגם וזכה לבחינת צדיק. וטהרה היא ממדת היראה כש"נ יראת ה' טהורה דיראה היא ע"י שמצייר האדם בלבו שממ"ה הקב"ה עומד עליו ורואה במעשיו מיד יגיע אליו היראה (כמ"ש בריש או"ח) ואז הוא נגדר וטהור מענין פגם זה ויש לו ריח טוב וזש"נ והריחו ביראת ה' וזהו ריחא עלאה שהרגיש אברהם אבינו ע"ה ממערת המכפלה ע"י אור אדם הראשון שנקבר שם וכאמור. ויש ריח עלאה קדישא וזהו אפרסמון שא' בזוה"ק (ח"ב קכז א) אפרסמון דא היכלא עלאה טמירא גניזא ע"ש (ונת' למעלה מא' ד). ובשבת בכניסת שבת שכל ישראל נקראו יראי שמי (כמ"ש תענית ח :) מפני שהן שומרי שבתות ואמרו (ירוש' פ"ד דדמאי) אימת שבת על ע"ה נקרא סעודתא דליליא סעודתא דחקל תפוחין קדישין שדה אשר ברכו ה'. ושבת ברזא דברית קדישא (זח"ב צב א) שהוא דרגא דצדיק ואת יוד איהו אשלים לרזא דמאה כמ"ש בזה"ק (ונת' שם) והוא מ"ש ועתי"ק אתיין לסעדא בהדא. שזוכים לריח טוב אפרסמון שהוא היכלא עלאה. וז"ש בזוה"ק (תרומה שם) אפריון דא היכלא דלתתא דאיהו כגוונא דהיכלא עלאה וקב"ה קרא ליה גנתא דעדן וכו' ואית לון דוכתין למחמי לאתענגא גו ענוגא לאה דאקרי נעם ה' וכו'. ונועם ה' לפעמים אי' בזוה"ק שהוא עתיקא (כמ"ש זח"א ריט א וש"מ) ואפרסמון היכלא עלאה והוא ג"כ מעתיקא בסוד הדעת שהוא פנימיות הכתר כנודע. וקדושת שבת דיממא עתיקא או בירה שבת עלאה כמ"ש ברע"מ (זח"ב צב א) והכל א' כשנ"ת במ"א. והוא ס"מ רזא דמאה ברכאן. והיינו עד עתיקא (כמ"ש זח"א קכג א) כשכל מדה כלול מעשר. דאכילת שבת בקדושה ואי' בזוה"ק (ח"א מז ב) ובהאי אתר שריין כל קדושין לעילא ונפקי מיניה לכנס"י למיהב לה תפנוקא לחם פנג וכו' מאשר דא קיים שלים שמנה לחמו דהוה לחם עוני אתהדר למיהוי לחם פנג. והיינו שהאכילה בקדושה ונותן ריח טוב (כשנ"ת מא' ד) והוא יתן מעדני מלך מאן מלך דא כנס"י הוא יהיב לה לה כל תפנוקין וכו' וע"ד ויקדש אותו ההוא את קיימא וכו' וכ"כ בזה"ק (שם רמו א) ולעיל מינה (שם רלה ב) אחר דאמר מאן מלך דא כנסת ישראל. מסיק ודא יהיב להאי מלך כל ברכאן כל חידו וכל טיבו וכו' ע"ש. כל טיבו היינו מדת צדיק כמ"ש (חגיגה יב.) אין טוב אלא צדיק שנאמר אמרו צדיק כי טוב. כל חידו הוא כמו שאמרנו דאף דא' (תענית טו.) צדיקים לאורה ישרים לשמחה. דצדיק שהוא מי שיש לומר עסק ומלחמה להתגבר על היצה"ר אין לו שמחה עדיין ונצרך לאורה שיופיע לו השי"ת כדי שיוכל להתגבר. והשמחה זוכה רק מי שזוכה ליישר הלב מכל וכל שלא יפתהו היצה"ר לרע כלל. מכל מקום כתיב אור צדיקים ישמח שע"י האור זרוע לצדיק זוכין ליישר הלב ולהוריק הרע מלב כסיל מכל וכל וזוכין לבחינת לישרי לב שמחה וז"ש כל חידו. וכל ברכאן שבכ"מ שיש קדושה יש בו ברכה וכמו שאמרנו. וז"ש בזוהר הקדוש (שם רמו א) לחם שבת דאיהו פנג על חד תרין לחם מן השמים וכו' וידוע דשמים ז"א וזהו כשזוכין שמתיישר הלב וזהו לחם פנג ריח טהרה. זוכין אחר כך לריח עלאה קדישא שהוא מחכמה עלאה אפרסמון. וזש"נ והוא מרמז על עתי"ק דאתכסייא דאקרי הו"א (כמ"ש זח"ג רצ א) ועלמא דאתי נקרא יום ההוא שיאיר כיום הנעלם שנקרא הוא. והוא בסוד הדעת בחבור חכמה ובינה שזוכין לדעת שהוא פנימיות הכתר. וכשנכנס החכמה לבינה שבלב נקרא ריחא קדישא עלאה. וזש"נ והוא יתן מעדני מלך יהיב להאי מלך כל ברכאן שהוא ע"י הקדושה. וכל הברכות מעתיקא דכל ההשפעות נכלל בכלל חיי בני ומזוני דבמזלא תליין (כמ"ש מו"ק כח.) ומזלא היינו עתיקא (כמ"ש זח"ג עט ב) וזהו ויברך ויקדש דשבת דכל ברכאן מינה נפקי (ונת' ויחי מא' ו'):
6
ז׳נהורי' ישרי בה. ביום השבת בבוקר שאז יצא אדם לפעלו בימי המעשה ובשבת כל אחד מישראל מניח עסקיו ומלאכתו ניכר שביתת שבת וקבלת עול מ"ש ועל כן נקרא הסעודה סעודתא דעתיקא כ"ע איהו כתר מלכות וכמ"ש בראשית בשביל ישראל שנקראו ראשית. והיינו ע"י שמקבלין מלכותו ית'. וזה נקרא אור דהיינו ההכרה שיש בורא ואדון על כל בריותיו. וההיפך הוא חושך וכמה שנאמר והיה במחשך מעשיהם ויאמרו מי רואנו ומי יודענו. וכ' שלח חשך ויחשיך ולא מרו את דברו ואיתא במ"ר (פ' יד) ובתנ' ר"פ זו על שלא קבלו במרות דברו של הקב"ה עליהם. והיינו שבכל המכות היה מדה במדה מפני שעשו בישראל (כמ"ש מדברי תורה וארא י"ד ומ"ר שם) ובמכת חשך אמרו (שם) הטעם שלא יראו במפלתן של רשעי ישראל שמתו בימי אפלה ויש להבין מה חטאו מצרים לידון בחשך ועל זה אמרו שבשביל שלא קבלו מרות של הקב"ה בח' מכות שקדמו ממילא הם בחשך דהאור הוא ה' אור לי ונא' ה' אורי וישעי והיינו שמקבלים אור מלכות שמים ואדנותו וכיון שלא קבלו מרות הקב"ה ממילא הם בחשך ובא להם החשך. ואז מתו רשעי ישראל ג"כ. וישראל הודו ושבחו ע"ז שלא ראו במפלתן (כמ"ש מדברי תורה ר"פ בשלח). וז"ש אח"ר במד' למה"ד למלך שסרח עליו עבדו כו' והוסיף לו משלו כו' והוסיף החשך משלו הוי שלח חשך ויחשיך. ולכאו' למה הוסיף החשך משלו ולא מצינו כן בשאר מכות. אך לפי האמור כיון שהחשך בא מפני שלא קבלו מרות הקב"ה עליהם בח' מכות שעברו וזהו החשך ששלח עליהם. וכיון שלא קבלו מרות הקב"ה גם במכת חשך ולא שמעו להוציא את בנ"י הוסיף החשך משלו על שלא קבלו מרות הקב"ה במכת חשך. וזה נקרא הוסיף משלו דעיקר מכת החשך היה ע"י שלא קבלו מרות הקב"ה בהח' מכות שעברו. ואף שרצו לשוב דהא כ' ויחזק ה' את לב פרעה ובמד' (שמות רבה סו"פ יא) אפילו אם ירצה לשוב אני מחזק לבו. היינו שהיה רוצה לשוב מפני פחד המכה אבל לא קבלו מרות ואדנות של הקב"ה עליהם. ואי' במד' אחר כך פלוגתא מהיכן היה החשך רי"ה אומר מחשך של מעלה כו' ר"נ אמר מחשך של גיהנם כו' הענין דבמכה זו כ' ולכל בנ"י היה אור והיינו שזכו למדת חכמה שהוא תורה אור. ואף שלא היה עדיין לישראל שום מצוה ואף מצות מילה בטלו ונמולו רק קודם שחיטת הפסח ויש מהם שנמולו אחר שעשה משה הפסח ונדבקו בו מרוחות שבג"ע והיה ריחו הולך וכו' (וכמו"ש מ"ר פ' יט) ומהיכן היה האור לבני ישראל ובמה קבלו מרות הקב"ה עליהם. ועז"א רי"ה שבא מחשך שלמעלה והוא עפמ"ש (סנהדרין צט רע"א) אימתי אתו משיח לכי חפו להו חשוכא כו' מילט קא לייטת לי א"ל קרא כתיב כי הנה החשך יכסה ארץ וגו' ועליך יזרח וגו' והיינו דכשאין זכות לישראל ח"ו אז השי"ת רואה החשך שבעכו"ם וכנגדם ישראל קדושים הם. וכמו שאמר דוד המלך ע"ה כי עני ואביון אני אך א' ע"ז (ברכות ד.) לא חסיד אני שכל מלכי מזרח ומערב וכו' ואני כו' לא חסיד אני שכל וכו' ואני ידי וכו' והיינו שכנגד מלכי האומות עכו"ם קרי לנפשיה חסיד. וכן מצינו (עירובין כא :) נלינה בכפרים א"ת בכפרים אלא בכופרים בא ואראך אותם שהשפעת להן טובה והם כפרו בך וכו' אראך כבודי וגודלי שבח בני ובנותי. והיינו שכנגדם נמצאו ישראל זכאים וזהו כי הנה החשך יכסה ארץ וגו' איך הם בחשך ואינם מקבלים מרות של הקב"ה עליהם ואז ממילא ועליך יזרח וגו' שניכר יתרון ישראל כאור מן החשך ואתי כמ"ד (ויק"ר פ' כג) גוי מקרב גוי אלו ואלו ערלים אלו ואלו מגדלי בלורית וכו' לא היה נותנת מדה"ד שיגאלו ישראל וכו' ומכל מקום כשנגלה החשך של מצרים אז ניכר יתרון ישראל כיתרון האור מן החשך. וזהו מחשך של מעלה כברייתו של עולם ברישא חשוכא והדר נהורא (שבת עז :) ובישראל היה אור בזה שקבלו מרות של הקב"ה במה שקיימו מצות ה' וישאלו איש מאת רעהו וגו' דאי' (ברכות ט :) בעל כרחם דישראל משום משוי. וזה היה בימי אפלה וכמ"ש במ"ר שהיה ישראל נכנס לבתיהן והיה רואה כלי כסף וכו' והיה בזה אור לישראל שקיימו מצות ה' וקבלו מרות הקב"ה בזה. וזה דעת רי"ה שבא מהחשך של מעלה. והיינו מה שאינו מאיר להם אור ה' לקבל אדנותו. ור"נ אמר מחשך של גיהנם וכו' דס"ל כמ"ד (שמות רבה סו"פ א) ששבו כל ישראל בתשובה הבינונים במטמוניות וגם הרשעים הרהרו כו' ולא ידעו איש מחבירו ע"ש. וע"י זה ולכל בני ישראל היה אור ולהם בא החשך מגיהנם עדמ"ש (ב"ר פ' ו) לא יום ולא גיהנם אלא אש שיוצאת מגופן של רשעים ומלהטת אותם. והיינו דאש דיצה"ר היינו אש הגיהנם וזש"נ ואשם לא תכבה. וכן החשך חשך של גיהנם מה שלא קבלו מרות של הקב"ה עליהם מזה בא להם החשך. וישראל ששבו בתשובה היה אור במושבותם. ובשבת אי' ברע"מ (זח"ג רבע ב) כגוונא דצריך לקבלא גבירתה בכמה נהורין דשרגין וכו' גרמין דאשתארת שפחה בישא בחשוכא ברעבון בבכיה וכו' כארמלתא וכו' ואף שאין מרגישין אז החשך והם יושבים בשלוה. אך בשורש הקליפה יש חשך בשבת שישראל מוצאים חן עד"ש (ב"ר פ' ט) עולמי עולמי הלואי תהא מעלית חן לפני בכל עת כשם שהעלית חן לפני בשעה זו. והיינו שישראל מוצאים חן ע"י שמגלה השי"ת החשך שיש בעכו"ם עדש"נ כי הנה החשך וגו' ואז כנגדם ישראל מוצאים חן. שכל החשך שהיה בישראל היה רק כדי שיתוקן שיהיה יתרון האור וכמ"ש (זח"ב קפד א) דלית נהורא אלא ההוא דנפיק מגו חשוכא ומהכל יהיה טוב מאד. ואז החשך בא לשפחה בישא ונשא השעיר את כל עונותם עונות תם (כמ"ש ב"ר פ' סה) וישראל יש להם נייחא. והם יש להם בשורש בכיה והספד היפך הנייחא. וזהו שבסעודת יום השבת שאז ניכר ביותר שמקבלים ישראל מרות של הקב"ה עליהם במה ששובתין ממלאכה דאז זמן מלאכה כמה שנאמר יצא אדם לפעלו וגו' אומרים נהוריה ישרי בה:
7
ח׳ולקחתם אגדת אזוב וגו' והגעתם אל המשקוף ואל שתי המזוזת וגו'. אין אגודה פחות מג' (כמ"ש סוכה יג.) והענין שיש ג' קליפות הקנאה התאוה והכבוד שהם היפך החיים וכנגד זה יש ג' קדושות של האבות שהם היפך זה והם חיי עולם (ונת' וירא סוף מא' א' ובש"מ) והם מרכבה לג' מדות חג"ת והם ענפים מג' ראשונות כמ"ש (זח"ב קעה ב) חסד עלאה נפקא מחכמה גבורה דהוא דינא תקיפא נפקא מבינה וכו' (ושם יד סע"ב) עביד לאברהם ברזא דחכמה ליצחק ברזא דתבונה ליעקב ברזא דדעת. ושורש היצה"ר הוא הגאוה שהוא ראשית דקליפה כמ"ש בזה"ק (ח"א רב א) דיצר הרע לא שריא כו' וגסותא דרוחא. ואזוב רומז לשפלות כמ"ש (מ"ר ותנ' חקת) כיון שהשפיל עצמו כאזוב נתרפא ע"י אזוב. ויש ג' מיני שפלות כמ"ש (רפ"ג דאבות) התסכל בג' דברים ואי אתה בא לידי עבירה וכו' והם נגד ג' קלי' הנזכרות מאין באת מטיפה סרוחה נגד קלי' הקנאה שהיא להתגבר על חבירו כעין קלי' עשו על חרבך תחיה וע"י שישפיל דעתו שבא מטיפה סרוחה במה יתגאה ויתגבר על חבירו. ולאן אתה הולך למקום עפר כו' על ידי זה יוכל לבטל קלי' התאוה וכמ"ש (ברכות ה.) שעצה האחרונה להתגבר על היצר הרע שיזכיר לו יום המיתה שאז גמר לכל התאוות. ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון וכו' ע"י כן ינצל מקלי' הגאוה והכבוד שאף שיוכל היצר הרע להטעות בנפשו שימצא בו מעלות במה להתגאות מכל מקום כשיזכור שצריך ליתן דין וחשבון לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה אז ידע בנפשו כי מה אני ומה חיי נגד גדולתו ית' ואיך יתגאה. וזה ענין אגודת אזוב ג' קלחי אזוב כנגד ג' מיני שפלות הנזכר כדי לבטל הג' קליפות. והגעתם אל המשקוף ואל שתי המזוזות זה כנגד ג' קדושות האבות שתי המזוזות ימינא ושמאלא חו"נ שהם ענפים מחכמה ובינה כאמור המשקוף נגד כ"ע והוא כנגד קדושת יעקב אבינו ע"ה שהוא הבריח התיכון וגו' דאחיד וכו' ומדתו הדעת שהיא פנימיות הכתר כנודע. וז"ש בזה"ק פ' זו (לה ב) אגדת אזוב למה בגין לבערא רוח מסאבא מביניהו ולאחזאה בפתחייהו בהני תלת דוכתי מהימנותא שלימתא חד הכא וחד הכא וחד בגוויהו והוא כמו שאמרנו. וזה ענין השינוי שבציווי השי"ת כ' ונתנו על שתי המזוזת ועל המשקוף ובציווי משה רבינו ע"ה לישראל כ' והגעתם אל המשקוף ואל שתי המזוזת. שהשי"ת הורה לישראל השתדלות האדם מתתא לעילא על שתי המזוזות ואחר כך זוכין על המשקוף שכן הסדר. ומשה רבי' בשרם והגעתם אל המשקוף וגו' שיוכלו להגיע אף אל המשקוף שמורה קדושת עתיקא כ"ע. שזה יפלא בעיניהם שידעו שהם משוקעים כ"כ. ועל כן פתח בזה תחלה שיזכו לזה מצד השי"ת. ובשבת שזוכין לקדושת ג' האבות וכמ"ש (זח"ב רד א) ש' רזא דג' אבהן בת מתעטרא בהו וברע"מ (זח"ג רנז א) ש' ג' כתרין כת"ב ואיהי בת רביעאה לון ע"ש. נדרש בתדב"א (ריש סא"ר) ואיזה מקום מנוחתי על יום השבת שאין מנוחה להקב"ה וכו' וכתיב ואל זה אביט אל עני ונכה רוח ותרד על דברי והיינו שבשבת הישראל זוכה לג' מיני שפלות אלו עני כנגד מאין באת מטיפה סרוחה והוא עני בשורש. ונכה רוח אחר שנותן אל לבו ולאן אתה הולך למקום עפר וכו' נשבר לבו בקרבו ונעשה נכה רוח. וכשיתן אל לבו שעתיד ליתן דין וחשבון לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה נעשה חרד על דברי כי לפני משפטו מי יעמוד ומי יזכה נגדו ונעשה שפל בעיניו בתכלית וניצול מכל ג' מיני הקליפות ויוכל לזכות להיות נגאל מכל וכל:
8
ט׳ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו וגו' וראה את הדם וגו' ופסח וגו' שכל זה לא הועיל רק להכניס קדושה במקום משכן ישראל והוא עדמ"ש (זח"ב סג ב) אל יצא איש ממקומו מההוא מקום דאתחזי למהך וכו' ורזא דמלה דכ' ברוך וגו' ממקומו ודא איהו מקום ודא איהו רזא דכ' כי המקום וגו' אדמת קודש הוא. והיינו שבשבת יש השראת השכינה בכ"מ שהישראל שוכן שהשבת בזמן כמו המקדש במקום ועולם. שבו נשאר אחר הקלקול מקום משכן שכינה בתחנונים ומקומו של אדם ד' אמות (כמ"ש עירובין מח.) וכמו שאמרנו שמזה תקנו חכמים אלפיים אמה שהם תת"ק פעמים ד' אמות (ונת' בראשית מא' א' וישלח מא' ח). וכאן אף אחר מצות הפסח אף שהיה אחר מכה עשירית שהיה כנגד מדת כ"ע ואז נתבררו ישראל כענין נגוף למצרים ורפוא לישראל שיצאו מקלי' עשירית ראשית דקלי' ונכנסו בקדושה (כשנ"ת למעלה) וכ' ואומר לך בדמיך חיי וגו' בדמיך חיי ואי' (מ"ר פ' יז) בדם פסח ובדם מילה ולשון חיי מורה על חיי עולם שקנו ע"י פסח ומילה כידוע שלשון חיים בתורה מורה על חיי עולם. ומכל מקום אחר כך בקריעת ים סוף כתיב והמים להם חמה חסר. ואי' (במכילתא בשלח פ' ו) אל תקרי חומה אלא חימה וכו' ובמד' (בשלח פ' כא) שעמד הס"מ לקטרג עד עכשיו היו עועל זה ואתה קורע להם הים. והיינו שאכילת פסח הועיל רק לקדש מקום משכן ישראל והמקום שאכלו את הפסח שהיה אכילה ראשונה בקדושה אכילת מצוה קדשי שמים. שנתקדש המקום כקדושת השבת ועל כן הוזהרו ואתם לא תצאו וגו':
9
י׳בזוה"ק פ' זו (לח א) זכאין אתון אברהם יצחק ויעקב דבזכותהון שריאו קטרין וקב"ה דכר תלת קטרי מהימנותא דלכון הה"ד ויזכור וגו'. ואחר כך א' תנא כל זמנין וחגין ושבתין כלהו דוכרנא להאי וכו' ובג"כ לא אשתצי דכרנא דמצרים מכל זמנין וחגין ושבתין. וכן אומרים בכל המועדות זכר ליציאת מצרים. וכן הם החגים זכר ליצ"מ פסח כי בו יצאת ממצרים ושבועות זמן מתן תורה וכ' בהוציאך את העם ממצרים תעבדון וגו' וסוכות כ' כי בסוכות הושבתי וגו' ויוהכ"פ יום כפרה ג"כ זכר ליצ"מ ומתן תורה. וכן ר"ה יום הזכרון שבא זכרון ישראל לפניו אבל קדושת שבת דקביעא וקיימא מו' ימי בראשית ומכל מקום אומרים תחלה למקראי קודש זכר ליציאת מצרים. והענין דהמועדים נקראו מקראי קודש שישראל נותנים בהם קדושה וגם השבת דקדושתו קביעא וקיימא מכל מקום נזכר בפ' אמור בשם מקרא קודש שגם בשבת צריך הישראל להכניס בו קדושה וכמה שנאמר זכור וגו' לקדשו ע"י קידוש היום ובדברות שניות שמור לקדשו שע"י שמירת שבת שהישראל מקבל עומ"ש מכניס קדושה לשבת. ועיקר הקדושה שיכול הישראל להכניס הוא רק ע"י יציאת מצרים שמקודם לא נזכר קדושה רק ביום השבת ויקדש אותו והיינו הקדושה מהש"י רק בפרשה זו כשהתחיל יצ"מ כ' החודש הזה לכם שניתן לישראל כח להכניס קדושה לחודש וכמ"ש (ר"ה כד.) ראש ב"ד אומר מקודש וכו' ובתחלה ניתן רק למשה ואהרן שהם שורש הקדושה ואחר כך ניתן לכל ישראל ואי' (מ"ר פ' טו) ואם כלי חול כשמתמלא מן הקודש מתקדשת על אחת כמה וכמה ישראל שהם קדושים ומקדשים החודש וכו' ואחר כך נזכר בפרשה זו קידוש הבכורים. וכן כתיב בפרשה מקרא קודש על פסח שהוא לדורות וז"ש בזוה"ק דאלמלא האי לא הוה נטורא דזמנין וחגין ושבתין והיינו שלא היה אופן להכניס קדושה לשבת ע"י שמירת שבת. והקדים לזה בזוה"ק עיקר זכירת יצ"מ שהיו אז ישראל במיצר ודוחק ומצרים היו כלל הקלי' י' כתרין תתאין ועשו הקשרים שלא יוכלו ישראל לצאת מהם וכמו שנדרש עמה שנאמר גוי מקרב גוי שהיו כעובר מעי אמו ולא היה אופן שיצאו ישראל רק ע"י כח וגבורה של השי"ת שהתיר כל הקשרים שלהם ותבר כל אינון כתרין בגין לאפקא לון. וזכר ג' דרגין ותלת קשרין שכן גם בקליפה כלול מג' ג'. ועז"נ ויזכור אלהים את בריתו את אברהם וגו' שהם ג' הקדושות כנגד ג"פ קדוש. קדיש בשמי מרומא נגד אברהם אבינו ע"ה שזכה למדת זקן עתיקא קדיש על ארעא עובד גבורתיה נגד יצחק אבינו ע"ה שהיה מרכבה למדת גבורה קדשי לעלם וכו' נגד יעקב אבינו ע"ה שמדתו אמת ושפת אמת תכון לעד וקדושתו לעולם שמטתו שלמה וכן נק' בזה"ק ואת יעקב הא קשרא תליתאה שלימתא דיעקב. וזה עיקר זכרון יצי"מ שיזכור האדם אף בצר לו מכל מקום כשיפנה עצמו להש"י יושיעו מכל צר ועאקו דיליה כמו שהיו במצרים בעומק הקליפות כמה שנאמר גוי מקרב גוי (וכמ"ש ויק"ר פ' כג) אלו ואלו וכו' ומכל מקום הוציאם הש"י כן כל איש אשר ידע נגעי לבבו לא יתייאש ח"ו מלבקש עזר ה' להושיעו מן המצר. וכן א' (ב"ר פ' טז) שכל העכו"ם נקראו על שם מצרים וכו' שמצירין לנקודת ישראל שבאמת רצונינו לעשות רצונך ומי מעכב וכו' (כמ"ש ברכות יז.) שע"י מציאת הרע בקליפה נכנס גם ללב ישראל השאור שבעיסה. וזה ענין זכרון יצ"מ שא' בזה"ק ודכרנא דא לא ישתצי מישראל לדרי דרין. ואז נתקדשו ישראל בקידוש בכורות שהוא נגד הקלי' ראשית גויים עמלק. וע"י קדושת ישראל שזכו יוכלו להכניס קדושה לחגים ושבתות ובלא זה לא היה אופן לשמירת השבתות ועל כן אומרים תחלה למקראי קודש זכר ליציאת מצרים. ומצרים היה גלות הראשון ועיקרו היה לתקן פגם הנחש ועל זה באו למצרים שהיא ערות הארץ ואי' מהאר"י הק' דששה שבועות אלו מסוגלים לתיקון פגם הברית שבפ' שמות כבר נזכר לידת משה רבינו שנתמלא הבית אורה ובפ' זו כ' ו לכל בנ"י היה אור וגו'. ונרמז קידוש החודש ומקרא קודש דפסח. וכ' ויקד העם וישתחוו ופירש"י על בשורת הבנים וכ"ה במכילתא בשורה טובה וכו' ויש להבין מה זה בשורה לכלל האומה שיהיה להם בנים. דלאיש פרטיי שייך בשורה שיוליד בנים מה שאין כן כלל אומה ודאי שיהיה להם בנים. אך המכוון דכאן כתיב שאלת בן רשע מה העבודה הזאת לכם ומכל מקום כ' והיה כי יאמרו. והיה לשון שמחה (כמ"ש ב"ר פרשה מב) והיינו אף שמצינו (מדברי תורה תרומה ט) בתפלת שלמה המלך ע"ה בישראל אם תובע בנים ואתה יודע שמכעיסין לפניך אל תתן לו. מכל מקום בחזקיהו אף שראה שעתיד לצאת ממנו בנין דלא מעלי א"ל ישעיה בהדי כבשי דרחמנא למה לך כו' (כמ"ש ברכות י.) והיינו שהשי"ת כשיודע שיהיו מכעיסין ולא יוצמח טובה ממנו ביקש שלמה המלך ע"ה שלא יתן לו. אבל מכל מקום בהדי כבשי דרחמנא ל"ל כשיתן השי"ת בנים בודאי יהיו לטוב וכמו שבאמת יצא ממנשה משיח בן דוד ואף במנשה עצמו דורשי רשומות א' שיש לומר חלק לעולם הבא סנהדרין עצמו דורשי רשומות א' שיש לומר חלק לעולם הבא (סנהדרין קד סע"ב). וזהו בשורת הבנים שאף הבן רשע מכל מקום לעתיד יבורר מהשי"ת ועמך כולם צדיקים ולא ידח ממנו נדח וזה זכו ע"י יציאת מצרים שאף שהיו בשפל המצב מכל מקום הוציאם השי"ת. וכן כל א' וא' בצר לו כשיפנה להש"י יושיעו מכל צרותיו שמיצר ומעיק לנקודת ישראל ושבת ברזא דברית ועל כן שבתות אלו מסוגלים לתיקון הפגם ולזכות למדת צדיק שבשבת נעשה הכל טוב מאד כמה שנאמר בכניסת שבת וירא וגו' והנה טוב מאד:
10
י״אבקידוש ל"ש אומרים זכרון למעשה בראשית תחלה למקראי קודש זכר ליציאת מצרים. ויש להבין שייכות קדושת שבת שיהיה זכר ליצ"מ. אבל בלוחות אחרונות כ' וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים וגו' ע"כ צוך וגו' ובדברות ראשונות כ' כי ששת ימים וגו' וינח וגו' שהוא זכר למעשה בראשית. והענין דאי' במד' (ב"ר פרשה ב) משל למלך שקנה ב' עבדים שניהם באוני אחת ובטומי אחת על א' גזר שיהא ניזון מטמיון ועל א' גזר שיהא יגע ואוכל וכו' כך ישבה הארץ תוהא ובוהא אמרה העליונים וכו' והתחתונים אם אינם יגעים אינם אוכלים וכו' ולכאורה הא דבזעת אפך תאכל לחם דצריך ליגיעה לאכול זה היה קללת אדם הראשון אחר החטא אבל מקודם היה כמו לעתיד דלא היה צריך ליגיעה דכל עצי הגן היו מוכנים לפניו ואמרו (סנהדרין נט :) דמלאכי השרת היו צולין לו בשר ומסננין לו יין וכאן אמרו זה מיד בשעת בריחת העולם דהיתה הארץ תוהא ע"ז משמע דכן נגזר בתחלת הבריאה. אבל באמת אדם לעמל יולד אלא שהוא לעמל תורה וכך היה תחלת הבריאה וכמה שנאמר והיה אם שמוע וגו' ואכלת ושבעת השמרו וגו' ועצר וגו' ונאמר באדם הראשון בג"ע לעבדה ולשמרה ואיתא (זח"א כז א) לעבדה בפקודין דעשה ולשמרה בפקודין דל"ת. ואמרו (סוף קידושין) ואני נבראתי לשמש את הוני כו' אלא שהרעותי מעשי וקפחתי את פרנסתי ואחר החטא ניתן לו היגיעה על פרנסה ועול דרך ארץ ובתחלת הבריאה היה להיות היגיעה בעמל תורה. כי האדם נברא בדוגמא העליונה והקב"ה עסק בו' ימי המעשה בבריאות העולם שהוא ע"י התורה כמ"ש (בריש ב"ר) ע" ואהיה אצלו אמון כלי אמונתו כו' וכן מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית ועל זה אמרו (ב"ר פרשה מט) דגילה לאברהם אבינו ע"ה הלכה שמחדש בכל יום והיינו דחידוש מעשה בראשית בכל יום הוא ע"י התחדשות דברי תורה בכל יום וקודם מתן תורה היה הש"י המחדש. ומשניתנה תורה לא בשמים היא ומסר זה לישראל דע"כ נקראו ת"ח בוניך בסוף ברכות (ובשבת קיד.) של בנאים אלו ת"ח שעוסקין בבנינו של עולם כו' דע"י התחדשות דברי תורה שלהם הוא התחדשות דמעשה בראשית. וע"י יגיעה זו ניזונים כמ"ש (פסחים קיח.) כ"ו הודו כנגד כ"ו דורות דקודם מתן תורה וזן אותן בחסדו מבואר דממתן תורה ואילך זן בזכות התורה וזהו מ"ש (ברכות יז :) בכל יום בת קול יוצאת מהר חורב כל העולם כולו ניזונין בשביל וכו' ומ"ש מהר חורב ורש"י בתענית מוחקו אבל בברכות איתא אבל ר"ל דממתן תורה הוא שהתחיל זה. וזהו מדוגמא העליונה דבו' ימי המעשה עמלים בתורה ועוסקים בבנינו של עולם ונייחא שלהם בשבת להתענג על ה' וזהו זכרון למעשה בראשית שהוא דוגמת שבת דמע"ב וזהו בדברות ראשונות שבדבור אנכי נתקע ת"ת בלבם ובדבור לא יהיה נעקר יצר הרע מלבם (כמ"ש שהש"ר א' ב) ועל ידי זה היו חירות מיצה"ר ומשעבוד ולא היה להם עול ד"א כמו שהיו במדבר אוכלי מן ושמלתם לא בלתה כדי שיעסקו בתורה ושבת דידהו זכר למעשה בראשית. ולוחות אחרונות אחר החטא והוצרכו ליגיעה דעוה"ז ושבת הוא הנייחא מעמל צורכי גופו ואז בשבת יעסוק בתורה וזהו הנייחא שלו. ועל כן נאמר שם שמור שהוא השמירה בלב כמ"ש (בתו"כ ר"פ בחוקותי) שהוא מי שיגע בימי המעשה בצרכי גופו ויוכל לשכוח בשבת לעשות איזה דבר האסור וצריך שמירה ודברות ראשונות זכור שא' (זח"ב צב ב) שהוא אתר דלית ליה שכחה ולא קיימא ביה שכחה. ובדברות אחרונות השבת הוא זכר ליציאת מצרים שהוא ההוצאה מעבדות לפרעה להיות עבדים להש"י וכן בשבת נגאלים מעבודת ד"א ולעסוק בעבודת הש"י והוא לעסוק בתורה. ובכל אחד מישראל יש מב' שבתות אלו רק אצל אלו זה עיקר ואצל אלו זה עיקר. ועל כן אומרים בקידוש מתחלה בלשון נסתר אשר קדשנו כו' ורצה וכו' הנחילנו. דזכור הוא שבתא דיממא שזהו התגלות עתיקא שהוא שכל הנעלם מכל רעיון ונקרא הו"א וביום ההו"א אז יתגלה זה וכמ"ש כבר בסוד אני אתה הוא דהם ג' סעודות דשבת ושמור הוא שבתא דליליא זכר ליצ"מ חוזרים אחר כך לומר לנוכח כי בנו בחרת כו' קדשת כו' הנחלתנו. כי במדרגה זו מכירים הנוכח שהקב"ה עומד עלינו ורואה במעשינו. ובירושלמי (פט"ו דשבת ה' ג) איתא פלוגתא דח"א לא נתנו שבתות אלא לעסוק בתורה וח"א לא נתנה השבת אלא לתענוג ואיתא בפסיקתא (סו' פרשה כג) דלא פליגי דמ"ד לתענוג אלו ת"ח וכו' ומ"ד לת"ת אלו הפועלים שעסוקין במלאכתן כל ימות השבת ובשבת הם באים ומתעסקים בתורה (ונת' סו' מאמר ז' מקו' קדושת שבת עיי"ש) והוא כמו שאמרנו. וכל המקבל עליו עול תורה מעבירין הימנו עול ד"א ובשבת מעביר הש"י עול ד"א מכל ישראל דכל ישראל יש עליהם בשבת עול תורה מה שצריכים להשמר ממלאכה שקל לשכוח ולעשות איזה דבר האסור מתוך הרגילות. וזה עיקר הדברי תורה קיום מצותיה (כשנ"ת כ"פ):
11
י״בשמעתי בשם רבי' הרה"ק מלובלין זצוק"ל שאמר ששבת פ' בא הוא כעין ימים ראשונים דפסח בשלח ימים אחרונים דפסח יתרו שבועות. והוא כמו שאמרנו כ"פ במה שנאמר שבת בשבתו שכל שבת יש לומר קדושה מיוחדת. והיינו דקדושת הפרשה שקורין בו זהו קדושת השבת ובכל שבת קריאה מחודשת ובשבת זה קורין יציאת מצרים ובשלח קריעת ים סוף ויתרו מתן תורה. וקדושת יציאת מצרים כ' בצאת ישראל ממצרים וגו' היתה יהודה לקדשו וגו' והיינו דכל ישראל נקראו על שם יהודה יהודי אנא (כמ"ש ב"ר פ' צח) דאף שכל ישראל נקראו ע"ש יוסף שארית יוסף (כמ"ש שם פ' ע"א) אבל מדת יוסף גבור הכובש את יצרו ולא קלקל כלל ויש בישראל מי שקלקל ועל זה יברר יהודה דועמך כולם צדיקים דביהודה התחיל הקלקול בער ואונן ואף דאיתא במד' (שם פ' פד) בראובן ואתה פתחת בתשובה תחלה חייך שבן בנך עומד ופותח בתשובה וכו' מכל מקום איתא (ב"ק צב.) מי גרם לראובן שיודה יהודה וכו' וזה היה במעשה תמר שאז ניתקנו נשמות ער ואונן בגלגול פרץ וזרח ומפרץ יצא דוד שהקים עולה של תשובה (מו"ק טז :) וממנו יצא משיח שיברר שכל ישראל קדושים הם. ואף מי שיש לו ואינו רוצה אקרו ישראל קדושים (כמ"ש חולין ז :) והוא מטעם שבאמת רצונינו לעשות רצונך ומי מעכב שאור שבעיסה כו' (כמ"ש ברכות יז.) ואף שקביעת הקדושה התחיל ביהושע מזרע יוסף שהכניס ישראל לא"י ונקבע קדושה בשילה מכל מקום כתיב ויטוש משכן שלו וגו' ויבחר את שבט יהודה וגו' ועיקר קדשוה יהודה לקדשו שהיא קביעא וקיימא בכל ישראל. ישראל ממשלותיו ממשלה נקרא שלא מדעת כמו שפירשו מה שנאמר המלוך וגו' אם משול תמשול בנו וע"ד מה שנאמר כי לה' המלוכה ומושל בגוים שאצלם נקרא הש"י מושל. וכתיב אם לא ביד חזקה וגו' אמלוך עליכם ובמתן תורה כפה עליהם ההר כגיגית (כמ"ש שבת פח.) ומכל מקום כ' והם תוכו לרגליך והיינו שבשורש רצו ישראל שיכופו אותם והיינו בשורש בחינת מלוכה. וישראל נקרא ע"ש שמטתו שלמה ואין בה פסולת ובשעה שנקרא שמו ישראל נא' לו גוי וקהל גויים וגו' וא' (ב"ר פ' פב) עתידין בניך וכו' מקריבים בשעת איסור הבמות והיינו שאז יתקן אליהו כלל ישראל ודרשו (ברכות ט :) ענני ה' ענני שתסיח דעתם שלא יאמרו מעשה כשפים הם שנאמר ואתה הסיבות את לבם וגו' שאף זה שלא יאמרו מעשה כשפים הם הוא ג"כ ביד הש"י שלבן של ישראל גם כן בידו וזש"נ ישראל ממשלותיו ממשלה שלא מדעת. ואיתא מהאר"י הק' שו' שבועות שובבי"ם מסוגל לתיקון קדושת הברית והעיקר עד אחר פ' יתרו דמשפטים הוא נגד מי שקלקל ונמכר לעבד. ועיקר התיקון ע"י תורה אור וכמה שנאמר אור זרוע לצדיק. וה' פרשיות אלו נגד ה' פעמים שבפ' יהי אור. יהי אור נגד פרשה שמות שנזכר בו הגלות שהיא ההכנה למתן תורה כמ"ש במד' ר"פ שמות ע"ז ואוהבו שחרו מוסר ובגמ' (ברכות ה.) ג' מתנות טובות כו' ע"י יסורין ואלו הן תורה כו' ויסורי גלות מצרים היה הכנה שע"י כן זכו למתן תורה ונזכר בפ' זו לידת משה דכ' בו כי טוב שנתמלא הבית כולו אור (כמ"ש סוטה יב.). ויהי אור נגד פרשה וארא שהוזכר בו הז' מכות שכבר יצאו ישראל מז' הקליפות ונכנסו לקדושת ז' מדות תחתונות שבקדושה וכתיב במכה ז' כי בפעם הזאת אני שולח את כל מגפתי וגו' והיינו על מכת ברד שכנגד המדה ז' דז"ת מכונה בשם גוף. ועל כן כתיב בה ויכבד לבו וגו' ויחזק לב פרעה וגו' מעצמו שהיה סבור שכבר נפטר וקיבל כל המכות ועמד בהן (כמו שנת' מא' ב'). וירא אלהים את האור כי טוב נגד פרשה זו דכתיב בה ולכל בנ"י היה אור במושבותם ובפרשה זו כבר נזכר יציאת מצרים ואז היתה יהודה לקדשו וכ' אמרו צדיק כי טוב אין טוב אלא צדיק (חגיגה יב.) ויהודה יברר דכל ישראל בבחינת צדיק דכולם צדיקים. ויבדל א' בין האור ובין החושך נגד פרשה בשלח דשם היה ההבדל בין ישראל למצרים שמקודם קי"ס סברו עוד שמצרים שולטים בהם ויצאו רק לפי שעה ובקי"ס שהיה התגלות עתיקא נא' לא תוסיפו לראתם וגו'. ויקרא א' לאור יום נגד פ' יתרו שבו מתן תורה ועדמ"ש (ריש פסחים) קרייה רחמנא לנהורא ופקדיה אמצותא דיממא והיינו שנקבע בלב ישראל האור שלא יתקלקל עוד כמו שהיה אחר קי"ס דכ' וילכו וגו' ולא מצאו מים ואין מים אלא תורה (כמ"ש ב"ק פב.). והפטרת פרשה זו ואתה אל תירא עבדי יעקב וגו' כי הנני מושיעך מרחוק. שנתיירא יעקב שראה שיצאו מזרעו מי שיקלקלו ועז"א כי הנני מושיעך מרחוק היינו מי שמרוחק מהשי"ת ע"ד מ"ש (ברכות לד :) שלום לרחוק לרחוק ברישא על בעל תשובה. ואף מי שהוא מרוחק הרבה מכל מקום הנני מושיעך מצדי שלא מדעתם. ושב יעקוב שבודאי ישובו וכמו שאמרנו במ"ש ישראל ממשלותיו שהשי"ת יחזרם בתשובה אף שלא מדעתם שזהו בחינת ממשלה. ועל זה א' ואל תחת ישראל ושקט ושאנן ואין מחריד ע"ד מה שנאמר ושכבתם ואין מחריד והיינו מפחד ורוגז היצר הרע שעז"נ ונתתי שלום בארץ ואמרנו שזהו עיקר השלום מפחד ומלחמת היצר הרע וכמה שנאמר אין שלום בעצמי מפני חטאתי. וא' ושב יעקוב שבודאי ישוב וכמה שנאמר והסירותי את לב האבן מבשרכם וגו' ונא' ועשיתי את אשר בחוקי תלכו וגו'. ובשבת נתקן הכל שיהיה טוב מאד דלית נהורא אלא ההוא דנפק מגו חשוכא (כמ"ש זח"ב קפד א) והחשך מועיל שיהיה טוב מאד:
12
י״גלבר נטלין ולא עאלין הני כלבין דחציפין. ובפרשה זו כ' ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו למאיש ועד בהמה וגו' כלב היינו קליפת עמלק כמ"ש בזה"ק (ח"ב סה א) דשור וחמור קלי' עשו וישמעאל וכד מזדווגי כחדא נפיק מתקיפותא דילהון דאקרי כלב וכו' הרי אני מוסר אתכם לכלב מיד ויבא עמלק וכמו שכ' דפנימיות שור וחמור ומ"ו גימט' כל"ב. והוא רק כלב נובח מה נשתנואלו מאלו ועיקר קטרוגו על קדושת הברית וכמ"ש (מדברי תורה תצא) שהיו מחתכין מילותיהם של ישראל וזורקין וכו' שאומר שאינו אמת דעמך כולם צדיקים שאף בישראל יש כמה שפוגמים בזה. והמן מבני בניו אי' (מגילה יג :) ליכא דידע לישנא בישא כהמן דהיינו שקטרג למעלה על ישראל ישנו מן המצות ואף רבנן עם א' הוא. וזה הקטרוג היה גם ביציאת מצרים מה נשתנו אלו מאלו וכמ"ש במד' (שמות רבה פ' כא) ובזה"ק (ח"ב קע ב). וקדושת בכורי ישראל שלא מתו היה מפני שבכורי ישראל מולים וכמ"ש בזה"ק פ' זו (לו א) ופסח ה' על הפתח זה פתח הגוף וכו' זו מילה וכו' והוא יושב פתח האהל משום דאתגלייא יוד וכו' ובאמת עיקר מילה הסרת הערלה אבל התגלות היו"ד ע"י פריעה ואיתא בזה"ק (שם מ ב) אמאי אקרי לחם עני כו' מ"ט משום דלא אתפרעו וכו' וכמש"ש לעיל מינה (ע"א) אימתי אתפרעו בשעתא דכתיב שם שם לו חק ומשפט וגו' ואע"ג דאוקימנא האי קרא במלה אחרא כלא הוה ויאות ע"ש והוא דבמכילתא דרש שם לו חק על שבת ובגמ' (סנהדרין נו :) אי' שבת וכיבוד כאשר צוך במרה ועל זה א' דכלא הוה ויאות דהיינו דודאי נדרש חוק על מילה והיינו הפריעה אך כ"ז שלא נתגלה הקדושה ע"י הפריעה לא יכלו לזכות למצות שבת שהוא דומה למלך יושב ומטרונה יושבת כנגדו (כמו"ש שמות רבה סו"פ כה) וזהו רק אחר שנתגלה הקדושה ע"י הפריעה וכמ"ש והוא יושב פתח האהל משום דאתגלייא יוד וכו' בפתח האהל דהיא צדק לאתבסמא בחסד וכו' ע"ש. ומילה נקרא חוק וכמ"ש (מדברי תורה לך כ' תזריע ה) ופערה פיה לבלי חק למי שאין בו חק ברית מילה ומנין שהיא נקראת חק וכו' וכן נוסח הברכה (שבת קלז :) חוק בשארו שם. ועל כן דרש שם לו חק על הפריעה ואמר דמקודם נאמר לחם עני ואחר כך כשנכנסו לא"י עאלו גזירין ואתפרעו כ' ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם וגו' מפרש הזה"ק לא תחסר כל בה על מדת כל שהוא מדת צדיק יסוד עולם כמ"ש (זח"א לא סע"א) כי כל גו' דאחיד בשמיא ובארעא וכו' וכיון דאתנהרא מכל שוב אינו לחם עוני וכמ"ש בזה"ק (שם רמה סע"ב) דאתעביד לחם פנג (ונת' מא' ד). ואברהם אבינו ע"ה אף דאי' (יבמות עא :) לא ניתנה פריעת מילה לא"א היינו שלא הוצרך לזה שכבר נתגלה הקדושה ונצרך רק לחתוך הערלה ולהשליכה והקדושה נתגלה ממילא וזה נרמז במ"ר ופירש"י סו"פ לך. אבל ישראל במצרים כל זמן שלא פרעו המילה היה עוד מקום לקלי' עמלק לקטרג למה ניצולו בכורות ישראל. ואף שמצד השי"ת כבר הוסר הערלה מהם אבל כיון דלא אתגלייא יוד שאינו בהתגלות יכול לקטרג ועז"נ ולכל בנ"י לא יחרץ כלב וגו' שסתם השי"ת פיו ולא הניחו לקטרג אף שהיה לו מקום כנ"ל. וכתיב למאיש ועד בהמה שבזה היה הקטרוג יותר למה נבדלו בהמות ישראל ולא מתו בכורי בהמתם וזה מורה שיש קדושה גם בבהמת ישראל וכדאיתא (ע"ז כב :) חביבה עליהן בהמתן של ישראל וכו' ישראל שעמדו על הר סיני פסקה זוהמתן שהועיל אף להכניס קדושה בבהמות ובלעם שהיה כעין קליפת עמלק כנודע לא יכול להבין שיהיה קדושה בענין זה וכמ"ש (נדה לא.) וע"ד זה נסמית עינו של בלעם הרשע א' מי שהיא טהור וקדוש ומשרתיו טהורין וקדושין יציץ בדבר זה וכו' שלא האמין שיהיה בישראל קדושה בענין זה. ואיתא (זבחים קטז.) לא קרבו שלמים ב"נ והיינו דב"נ יוכל להקריב עולות שהוא כליל לה' אבל להיות לו הנאת הגוף בקדושה כמו אכילת שלמים אין בכח הב"נ. ומי שעושה כמעשה בהמה נקרא בהמה וכמ"ש במד' (תנחומא תרומה ג) ומה בינך לביניהם אתה אוכל ושותה והן אוכלים ושותים אתה פרה ורבה והם וכו' ע"ש דכל שעושה כמעשה בהמה נקרא בהמה כיון שעושה להנאת גופו כבהמה. ועל זה קטרוג עמלק טול מה שבחרת ועז"נ ולכל בנ"י לא יחרץ כלב לשונו למאיש ועד בהמה שסתם השי"ת פיו שלא קטרג אף על קדושת בהמת ישראל וכ"ש בישראל אף מי שהוא כבהמה מכל מקום ועמך כולם וכגו' מאן דאתגזר אקרי צדיק (כמ"ש זח"ב כג א) וזש"נ למען תדעון אשר יפלה ה' בין מצרים ובין ישראל שזהו מצד השי"ת כנ"ל. ובשבת שהיא התגלות הקדושה ואתגליא יוד ואתברך בפתח האהל מדת צדק אומרים לבר נטלין וכו' שא"צ לסתום פיהם שאין להם מקום קטרוג כלל ולא עאלין כלל דשבת ברזא דברית כנודע. ובשבת יוכלים לתקן פגם זה וכמו שאמרנו ממ"ש (שבת קי"ח :) שהמשמר שבת אפילו עובד עבודה זרה כאנוש מוחלין לו וכש"כ פגם זה. וגם להבא ע"י שמירת שבת משומר מהעבירה וניצול מקטרוג היצר הרע כמ"ש במכילתא ופע"ח. ואין מקום לכלב לכנוס כלל:
13
י״דלמוש"ק אחר הבדלה
14
ט״והמבדיל בין קודש לחול חטאתינו הוא ימחול וכו' על חטאי עבור תעבור וכו' טהר וכו' סלח נא על קל וחומר. מזכירין בו סליחות עונות ומה טיבו למוצאי שבת ובגמ' (שבת קיח :) שומר שבת מחללו מחול לו אפילו עובד עבודה זרה וכו' הזמן בשבת למחילת עונות דשבת זמן תשובה כמה שנאמר טוב להודות לה' וכ' מודה ועוזב ירוחם וכ"כ במד' (ב"ר סו"פ כב ופרדר"א פ' יט) ומוחלין לו בשבת. ואם נאמר שאחר שעבר יום השבת בשמירה מבקשים על סליחת עונות עכ"פ יש להבין שייכות דסליחת עונות לשבח ותו אר המבדיל בין קודש לחול. הענין על פי מה שאמרנו מה שמבדילין על היין במוצאי שבת שמורה שמחה ולשמחה מה זו עושה ביציאת השבת קודש. ואמרנו שהוא על ההכרה להבדיל בין קודש לחול ושאר הבדלות (ונת' ויחי במוש"ק) וז"ש (ברכות לג.) מתוך שהיא חכמה קבעוה בברכת חכמה. והנה ראשית התפלה באמצעיות על הדעת ואחר כך תשובה וסליחה והוא על דרך מ"ש (מ"ר נשא ר"פ י) ודעת זה המכיר את בוראו. והיינו שיהיה כעומד לנגד עיניו וכשישים אל לבו שהקב"ה ממ"ה עומד עליו ורואה במעשיו יגיע אליו היראה כמ"ש ריש או"ח. ועל ידי היראה יבא להתחרט על מעשיו שעשה נגד רצונו יתברך ועושה תשובה שמטעם זה דרשו (ע"ז יט.) אשרי איש ירא וגו' אשרי מי שעושה תשובה כשהוא איש. וזהו שמודים אתה חוננתנו למדע תורתך לבחינת הדעת ועל ידי זה זוכין להבחין הבדל בין קודש לחול ושאר הבדלות שכלולים כולם בהבדלה בין שבת לחול. ושמעתי מרה"ק זצוק"ל שאמר בשם רב א' שבמוצאי שבת הישראל כמו מאיגרא רמא לבירא עמיקתא. והוא על פי מ"ש (חגיגה ה :) השליך משמים ארץ נפל מן ידיה אמר מאיגרא רם לבירא עמיקתא. וכן במוצאי שבת דיום השבת יומא דנשמתין איהו (כמ"ש זח"ב רה סע"א) ואיתא בגמרא (סנהדרין צא :) אל השמים מעל זו נשמה ואל הארץ וגו' זה הגוף. ועל כן מי שיש לו הרגש במוש"ק רואה ומרגיש שנופל משמים מיומא דנשמתין. לארץ לעסוק בעניני הגוף וזהו מאיגרא רם לבירא עמיקתא. ועל ידי שזוכין לבחינת הדעת ולהרגיש ההבדל בין קודש לחול יש לו חשק ליום השבת להיות שמור מלאחריו (כמ"ש במכילתא יתרו) והוא להיות יושב שומר ממתין ומצפה לקדושת השבת ועל ידי כן יכולים לזכות שיהיו ימי המעשה חשוכים מכל חטא כמו יום השבת שניצולין מן העבירה וכמ"ש (מכילתא בשלח ויסע פ' ה) על פי שומר שבת וגו' שמרוחק מן העבירה ובע"ח שניצול מקטרוג היצר הרע וז"ש שעל ידי שמירת שבת נגאל מיד. ובשבת נקראו ישראל יראי שמי כמ"ש בגמ' (תענית ח :) דאימת שבת על ע"ה כמ"ש בירוש' דדמאי. ועל ידי הרגש ההבדלה יועיל לימי המעשה. ועל ידי יראה בא לתשובה. ועל ידי שמירת שבת מחול לו ושלא יהיה כטובל ושרץ בידו אומרים המבדיל בין קודש שהוא יום השבת כש"נ לדעת כי אני ה' מקדשכם לחול. חטאתינו הוא ימחול. ועל ידי ההכרה בההבדלות נוכל לבקש על ימי המעשה שיהיה מנוקים מעון חשוכים מכל חטא ומדובקים ביראתך בקדושת השבת שהיא יראה. וכיון שמשליכין רוע מעשים נוכל לבקש על סליחת העונות לתקן העבר ועל טהרה:
15