פרי צדיק, לחנוכהPeri Tzadik, Chanukah
א׳ענין חנוכה נסדר בגמ' בפ' במה מדליקין בענין הדלקת נר שבת ולא במקום שהוזכר במשנה (ב"ק סב:) והיינו מטעם שנר חנוכה מעין נר שבת. ולכאורה היה שייך יותר במנחות בדיני הדלקת המנורה שהרי נ"ח זכר לנרות המקדש. אך עיקר הנס היה בחנוכה מה שנצחו החשמונאים במתי מספר את היונים שהיו מולכים בכל העולם והיו עם רב. אבל הנס שהיה בשמן היה רק מצד השי"ת שהיה חביבה לפניו הדלקה זו. שישראל מצידם כיון שטימאו כל השמנים ולא היה להם שמן היו פטורים ממצות הדלקת המנורה דאונס רחמנא פטריה וכ"ש שלא היו מחויבים למסור נפשם בעד מצוה זו. רק שהראה השי"ת אז שחביבה הדלקת המנורה לפניו והמציא לפניהם בנס שמן להדלקת הנרות. וענין הדלקת המנורה הוא מ"ש בא והאר לי כמו שהארתי לכם כמ"ש במד"ר (בהעלותך ור"פ תצוה) והיינו אור תושבע"פ שנמסר לישראל ולא בשמים היא. וכלשון הזה מצינו באאע"ה (מד"ר נח סו"פ ל) עד שאתה מאיר לי מאספוטמיא ומחברותיה בא והאר לפני בא"י ע"ש. והיינו ג"כ תורה אור שמאאע"ה התחיל הב' אלפים תורה והוא קיים ולמד כל התורה כולה ממה שהבין מלבו כמ"ש (ב"ר פ' סא) שזימן לו הקב"ה שני כליותיו כמין שני רבנים והיו נובעות ומלמדות אותו תורה. והיינו שפרסם אלהותו ית"ש בין הבריות וכמ"ש (שם פ' נט) וכיון שהודעתי אותו לבריותיו אלהי הארץ. והוא עיקר ד"ת ששורש כל הד"ת הוא מאמר אנכי ה' אלהיך ועיקר כח הארת תושבע"פ ניתן לאהרן הכהן וכמש"נ כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו. וזה ג"כ ענין מ"ש במד"ר (בהעלותך) שא"ל לאהרן לגדולה מזו אתה מתוקן. בהעלותך את הנרות הקרבנות כ"ז שבהמ"ק קיים הם נוהגים אבל הנרות לעולם ע"ש. ובאמת ענין חנוכת הנשיאים היה שהנשיאים הקריבו הקרבנות משלהם אבל ההקרבה היה ע"י הכהנים ומה נחמו השי"ת לגדולה מזו אתה מתוקן שידליק נרות המנורה הא נרות בהמ"ק ג"כ היה השמן משל צבור וכמש"נ ואתה תצוה את בנ"י ויקחו אליך שמן וגו' ורק ההדלקה זכה אהרן. וכן היה כל הקרבת הקרבנות ע"י אהרן ובניו וכן הקרבות קרבנות הנשיאים היו על ידו. רק ענין הדלקת הנרות העיקר שזכה שלו ניתן הכח להאיר אור תושבע"פ שהוא ענין בא והאיר לפני. וזה הכח ניתן לאהרן להופיע ולהאיר בלב כל ישראל אור תושבע"פ ע"י הדלקת נרות המקדש. וזש"נ ויעש כן אהרן אל מול וגו' ופירש"י מספרי להגיד שבחו של אהרן שלא שינה ולא מצינו שיכתוב כן הכתוב על שום קרבן ומצוה. רק דקאי על ענין עומק מכוון הנרות שהוא להאיר אור תושבע"פ בלבות ישראל ולא נתפרש בציווי רק ברמז. וזה נשאר לעולמי עד שעיקר תושבע"פ ניתן לכהנים וכמש"נ ובאת אל הכהנים הלוים וגו' על פי התורה אשר יורוך וגו'. וכן זה עיקר ענין נרות חנוכה וכמ"ש הרמב"ן על מ"ש במד"ר אבל הנרות לעולם הא באמת גם נרות בהמ"ק הם רק בזמן שבהמ"ק היה קיים כמו הקרבנות וכ' שלא רמזו אלא לנרות של חנוכת בית חשמונאי והביא ממדרש שכ"כ והם לעולם. והיינו שנרות חנוכה הם ג"כ להאיר אור תושבע"פ ועיקר נם חנוכה ומצותה בא ע"י כהניך הקדושים שהם המאירים אור זה בלב ישראל:
1
ב׳והנה בגמ' הלשון וכשגברה בית מלכות חשמונאי ונצחום כו' ואז לא היו מלכים רק אח"כ זרע זרעם לקחו להם שם מלוכה. והרמב"ן (פ' ויחי) כתב שמפני זה נענשו החשמונאים אף שהיו חסידי עליון ונעשה נס כזה על ידם ומ"מ נענשו שלא נשתייר מזרעם כלל עד שאמרו (קידושין ע:) כל דאמר מבית חשמונאי מלכא קאתינא עבדא הוא דלא אשתייר מיניהו אלא ההוא רביתא כו' נפלה מאיגרא ומיתה ולא נשתייר מהם אף נקבות. וכתב שעונשם היה משום שעברו על מש"נ לא יסור שבט מיהודה וגו' והם לקחו להם מלוכה ע"ש. וזה לא מצינו להם רק אחר כמה דורות ובעת הנס היו רק כהנים ומתתיהו היה כה"ג ויש להבין למה אמרו בגמ' הלשון וכשגברה בית מלכות חשמונאי. גם כל הענין יפלא שאף שמצינו בירבעם שהיה מלך אף שהיה משבט יוסף הלא היה עפ"י נביא. אבל כאן הלא היה עפ"י הסכמת כל ישראל ליתן להם כתר מלכות ואף לינאי מלכא אמרו רב לך כתר מלכות הנח כתר כהונה כו' (כמ"ש קידושין סו.) והרי על המלכות הסכימו כל ישראל ואיך עברו על מש"נ לא יסור שבט מיהודה וגו'. גם יש להבין למה יהיה עונש חמור כזה בשביל עון זה שגרם שיכלה זרעם כמ"ש הרמב"ן. אמנם הענין הוא עפמ"ש בזוה"ק (ח"ב נא א) אמר מלכא מכאן ולהלאה קרבא דילי אתמסר בידך זיינין דילי מארי מגיחי קרבא בידך ע"ש. דכל נצוח בא ע"י מדת מלכות דינא דמלכותא. ואף משה רבינו ע"ה היה נקרא מלך כמ"ש (זבחים קב.) יבמה מלך וכמש"נ ויהי בישורון מלך (כמ"ש שמו"ר סו"פ ב) והיינו שהוא היה המנצח לפרעה והוציא את בנ"י ממצרים והניצוח ממדת מלכות. ומלכותו היה ע"י תורה כמ"ש (גיטין סב.) דרבנן אקרו מלכים דכתיב בי מלכים ימלכו. וכן ענין היונים שהיה שגזרו על ביטול התורה והמצות להשכיחם תורתך ואף שנמצאו שהרגו נפשות היה ג"כ על קיום התורה כמ"ש (ויק"ר פ' לב) מה לך יוצא ליסקל על שמלתי את בני וכו' ועיקר גזירות היה בזמן יונים. וכבר אמרנו שהם היו בקליפה זלעו"ז כנגד קדושת תושבע"פ שהיה עיקר התפשטותה ע"י שמעון הצדיק שהיה משיירי אנשי כנה"ג וממנו התחילה שלשלת המשנה. ובימיו היה אלכסנדרוס מוקדון (כמ"ש יומא סט.) ואז התחילה חכמת יונית ע"י ארסטו שהיה בקליפה נגד קדושת תושבע"פ שגם הם חידשו בגוון חכמה ומוסר מלבם בהנהגת ד"א וע"כ רצו הם לבטל תושבע"פ מישראל. שבמתן תורה פסקה זוהמא מישראל כמ"ש (שבת קמו.) וגזרו הם הגזירה שנזכרה ריש כתובות תיבעל לטפסר תחילה שרצו להטיל זוהמא שלהם בכל בנות ישראל כמ"ש (יבמות קג:) דקא שדי בה זוהמא כו' ויהיו ח"ו ע"י כן כל ולדות ישראל מאותן הזוהמא כמו שנתהוה בזרע חוה ע"י הזוהמא שהטיל בה נחש. רק שהיה אז החשמונאים מזרע אהרן שהיו שורש תושבע"פ שהוא מדת מלכות פה תושבע"פ קרינן לה וע"י כח בחי' מדת מלכות נצחום. ועיקר התעוררת החשמונאים היה ע"י גזרה זו כמ"ש (קידושין סו.) שהיו אומרים אמו נשבית במודיעים ובאמת החשמונאים התקנאו אז על זה ומרדו ביונים והצילו בנותיהם והם אמרו שנתחללה באמת. והנה מש"נ לא יסור שבט מיהודה ומחוקק מבין רגליו הוא ג"כ על דברי תורה וכמ"ש (סנהדרין ה.) דהכא שבט והתם מחוקק וכו' ומחוקק מבין רגליו אלו בני בניו של הלל שמלמדין תורה ברבים. והלל בא ג"כ מנקבות מיהודה וכמ"ש תוס' מירושלמי והוא מ"ש רבי על ר"ה (פ"ט דכלאים ה"ג) דהוא מן יהודה ואנא מבנימין דהוא מן דכריא ואנא מן נוקבתא. ומנקבות כל שלשלת הכהנים בא משבט יהודה שהרי אשת אהרן היתה אלישבע בת עמינדב אחות נחשון. והיו אז החשמונאים שורש תושבע"פ מחוקק מבין רגליו ולכן הוזכר בגמ' וכשגברה בית מלכות חשמונאים ונצחום שהנצוח היה ממדת מלכות וכמ"ש בזוה"ק דבידהא אתמסר כל זיני קרבא. והנצוח שלהם בא ע"י שהיה בהם בחי' מדת מלכות והיינו שהיו שורש מלכות פה תושבע"פ. רק בינאי שנזרקה בו כו' וביטל כל תושב"פ כמ"ש בקידושין שם והוא לקח המלכות רק על ענין שבט ממשלה לכך נענש וכלתה זרעו של ינאי מלכא שהתחילה מלכות הורדוס. ואז התחיל שלשלת הלל ובניו שהתחילה מאה שנה בפני הבית כמ"ש (שבת טו.) וסמוך לאותו זמן כלה זרע חשמונאים. (עי' תוס' כתובות ז: ד"ה הורוה) ודברי הרמב"ן ז"ל בודאי ג"כ אמת שבצירוף מה שנתחבר ינאי לצדוקים וכפר בתושבע"פ ושוב לא היה מלכות מכח התורה דכ' בי מלכים ימלוכו כמו שהיה בשעת הנס שהיו החשמונאים שורש תושבע"פ בחינת מלכות והיו א' מחוקק שהיו מנוקבתא מיהודה וכמו שאמרנו. וכיון שהוא ינאי כפר בתושבע"פ הרי עבר על מש"נ לא יסור שבט מיהודה ומחוקק מבין רגליו ונגזר על זרעו שיכלה וכמ"ש הרמב"ן:
2
ג׳והנה חנוכה חל תמיד סמוך לפ' וישב שמדברת מתיקון פגם הברית. והיינו שיבורר ועמך כולם צדיקים. ואור תושבע"פ הוא מטלא דעתיקא וזש"נ תזל כטל אמרתי דקאי על תושבע"פ. והוא אור הראשון שנגנז לצדיקים כמ"ש (חגיגה יב.) שנ' וירא אלהים את האור כי טוב ואין טוב אלא צדיק שנא' אמרו צדיק כי טוב. ואור הראשון נגנז לעמלי תושבע"פ כמ"ש מד"ת (נח ג) עה"פ העם ההולכים בחשך ראו אור גדול אור שנברא ביום ראשון וכו'. וזש"נ (זכריה ט׳:י״ג) ועוררתי בניך ציון על בניך יון והוא עפמ"ש בזוה"ק (ח"א קפו א) דציון איהו שכלולא ושפירו דעלמא כו' והיינו מדת צדיק יסוד עולם וכמ"ש בסה"ק ציו"ן גימטריא יוס"ף. וקליפת יון שהיה להכניס זוהמא בבנות ישראל כמו שאמרנו שגזרו תיבעל לטפסר תחלה היה נגד והיפך ממדת צדיק. וע"כ החשמונאים שהיו שורש תושבע"פ אז והיינו שהיו מבוררין במדת צדיק וזכו לאור הראשון שנגנז לעמלי תושבע"פ ע"כ היו הם המנצחים לקליפת יון. ובב"ר (פ' צט) לוי כנגד מלכות יון זה שבט שלישי וזו מלכות שלישיה וכו' ובניך ציון הוא ההיפך מקליפת יון. ושבת מעין עוה"ב שבעוה"ב יתברר ועמך כולם צדיקים שכל ישראל י"ל חלק לעוה"ב ושבת מעין זה שיכולים ג"כ לתקן פגם זה. ובפרשת וישב נמצא איך שנתברר יוסף במדתו צדיק יסו"ע ע"י הנסיון והמכירה היה ע"י יהודה ואף שאחיו הורידוהו מגדולתו בשביל זה הוא מפני שלא ידעו עומק המכוון מהשי"ת בזה שבאמת נתגלגל ע"י יהודה שיבורר יוסף במצרים. וכן יהודה נתברר אז וכמ"ש בב"ר והקב"ה היה עוסק בורא אורו של מלך המשיח. ובזוה"ק וישב (קפח ב) תרין נשין הוו דמנייהו אתבני זרעא דיהודה ואתו מנייהו דוד מלכא ושלמה מלכא ומלכא משיחא תמר ורות כו'. ואף שמהם יצאו רק דוד ושלמה ומשיח והיו בני שלה שלא היו מתמר מ"מ אמר בזוה"ק שנבנה מהם כל זרע יהודה. והוא עפמ"ש (סוטה לו.) יהודה שקידש ש"ש בפרהסיא נקרא כולו על שמו של הקב"ה. והיינו שיש בו כל שם הוי"ה ובאמצע ד'. והוא עפמ"ש בזוה"ק ה' דלת הות בקדמיתא והיינו דלת דלית לה מגרמה כלום ואח"כ נעשית ה' כשמופיע יו"ד בה. והיינו סיהרא שהיא כברייתו של עולם ברישא חשוכא והדר נהורא וזה שרמזו (ר"ה כ:) כ"ד שעי מיכסי סיהרא והוא דלת הות בקדמיתא. ובזוה"ק (ח"א קפא א) לאינון דסבלי עם סיהרא ההוא פגימו כו' יתחדתון עמה ואלין אקרון יסורין של אהבה וכו' דאתפגם נהורא של אהבה זוטא דאתדחיא מאהבה רבה וכו' והוא סוד מ"ש (שבועות ט.) יהא כפרה על שמיעטתי את הירח. וכן היה כאן ברישא ער ואונן ברישא חשוכא והדר נהורא פרץ וזרח שהיו נשמותיהן (כמו שנת' פ' וישב). וזהו אורו של משיח שיתקן כלל ישראל דעמך כולם צדיקים והוא מדת מלכות פה תושבע"פ שהתושבע"פ הוא הרב חכמה לתקן הרב כעם. ובזוה"ק (שם קפט א) דדרש גם כי אלך בגיא צלמות על יוסף דאזל לגיא צלמות והשי"ת רגלי חסידיו ישמור וזש"נ כי אתה עמדי. וכתיב אחר כך דשנת בשמן ראשי שמן מורה על חכמה כמ"ש (מנחות פה:) מתוך שרגילין בשמן זית חכמה מצויה בהן. דשנת בשמן ראשי היינו אור תושבע"פ שהוא מטלא דעתיקא וכמש"נ ושמן על ראשך אל יחסר. ובגמ' (שבת קנג.) דרש אלו תפילין והיינו תפילין שבראש כמ"ש בפירש"י שהוא ככתר על הראש. וכן דרשו ויקר אלו תפילין שבראש (מגילה טז:) והיינו שיקר מורה על כ"ע כמו שאמרנו כ"פ:
3
ד׳והנה בתיקונים (תי' לו) איתא יהי אור דא פסח ויהי אור ר"ה כו' ובמ"א (תי' ל) איתא יהי אור דא ימינא ויהי אור דא שמאלא וכו' ע"ש. ובזוה"ק (ח"ב קסז א) דויהי אור מורה על אור תושבע"פ והוא כמ"ש בתיקונים (תיקון כא) מימינא אתיהיבת אורייתא דבכתב ומשמאלא אתיהיבת אורייתא דבע"פ וכ"כ בהקדמה (ד"ה פקודא רביעאה) וכד אתנטילת מגבורה אתקריאת תושבע"פ דהכי אוקמוהו מארי מתניתין תושבע"פ מפי הגבורה נתנה ותמן גבורים עומדים בפרץ וכו' ע"ש. והענין דפסח יהי אור שהיה ההכנה לתושב"כ שהוא מימין כמש"נ מימינו אש דת. ובמתן תורה היה חרות על הלוחות חירות ממלאך המות וממילא היה חירות גם מיצה"ר שהוא יצה"ר הוא מה"מ (כמ"ש ב"ב טז.). ובודאי לא יצויר חירות ממלאך המות עד שיתוקן כל פגם הנחש שהיה סיבה לזה והוא כשיש חירות מיצה"ר כמו שיהיה לעתיד שישחוט הקב"ה ליצה"ר ואז יבולע המות. ובודאי בשעת מ"ת היה חירות מיצה"ר רק אחר הקלקול שחזר יצה"ר הוצרכו לתושבע"פ שהוא הרב חכמה לתקן הרב כעם. ועל זה ר"ה ויהי אור הכנה להתחדשות תושבע"פ והיינו שיכנסו הד"ת ללב ויהיה הוויה להאור. וזהו שמאלא לתקן הרב כעס שנצרך רב חכמה שיכנסו ד"ת בלב. וכמו שאמרנו כ"פ מרה"ק זצוק"ל על מ"ש במד"ר (מצורע פ' טז) שאמר ר' ינאי כל ימי הייתי קורא הפסוק הזה ולא הייתי יודע היכן הוא פשוט עד שבא רוכל זה והודיעו מי האיש החפץ חיים. ואף שהרוכל לא אמר לו רק הפסוק כצורתו רק ר' ינאי הרגיש אז טעם מחודש ע"י הרוכל שנכנס ללב וזהו עיקר אור תושבע"פ. ור"ה הכנה ליוהכ"פ יום שנתנו בו לוחות אחרונות שכלול בהם מדרש הלכות ואגדות (כמ"ש שמו"ר פ' מו ופ' מז) והוא הרב חכמה מתושבע"פ. וזהו ישעי ביוהכ"פ כמ"ש במד"ר והיינו מחילת עונות. וגמר הישועה בהושענא רבה היינו ישועה גדולה. ואח"כ בשמחת תורה מסיימין התורה שאז מתחיל ההתחדשות בד"ת. וכמו שאמרנו במ"ש (תקו"ז תיקון יג וש"מ) ג"ן סדרים דאורייתא דבכתב אף שיש נ"ד. אך פרשת ברכה אינו נחשב שמשם התחיל הופעת והארת תושבע"פ של משה רבינו וע"כ אינה נקראת בשבת רק ביו"ט (ונת' ש"ת). ובכל שבת הוא התחדשות הפרשה באור תושבע"פ והוא שירגישו טעם מחודש בהפרשה שיכנסו הד"ת בלב שהוא אור תושבע"פ. וימי חנוכה בכל שנה הוא חנוכת כל שבתות השנה שהם התחדשות האור דתושבע"פ. וכמו שהיה חנוכה במשכן ובמקדש להתחנך בעבודה כן חנוכת החשמונאים חנוכה לאור תושבע"פ שהיא בכל שבתות השנה שזוכין לאור תושבע"פ ולתקן הרב כעס. וע"כ לא עשו זכר לשאר החנוכות שהיו רק לחנוכת החשמונאים שנוהגת לעולם. ובשבת אף בזמן הזה השי"ת שוכן בתוך לב בני ישראל כמ"ש (תיקון מח) לדרתם זכאה מאן דעביד לון דירה בשבת בתרי בתי לבא. ואומרים בשבת נהוריה ישרי בה והוא אור הראשון שנגנז לעמלי תושבע"פ שהוא מטלא דעתיקא. ות"ח שעוסקים תמיד בתורה וזוכין לתושבע"פ אתקריאו שבתות ויו"ט כמ"ש (זח"ג כט ב) וכל א' מישראל זוכה לזה בשבת. וכ' לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי ואי' במה"נ (זח"א קלח א) הוא לבא דמדוריה דיצה"ר ביה. ובשבת כל ישראל נקראו הר קדשי ויכולים לזכות למיעבד דירה לשכינתא בתרי בתי לבא ואתפני יצה"ר מתמן והיינו ע"י אור תושבע"פ. וחנוכה היא חנוכת השבתות של כל השנה שאז שוכן השי"ת בלב ישראל כאמור ולכן נסדר בגמ' ענין חנוכה במס' שבת. וממילא סדרו בגמ' סמוך לנר שבת כיון שחנוכת חשמונאים ג"כ בנר ואור:
4
ה׳בנוסח על הנסים בחנוכה מסרת גבורים ביד חלשים ורבים ביד מעטים. וזהו תוקף הנס שהיה נגד הטבע. ואח"כ אומרים ג' לשונות וטמאים ביד טהורים ורשעים ביד צדיקים וזדים ביד עוסקי תורתך וזה אינו שייך לגדל הנס רק הכל ענין א' שמסר השי"ת היונים ביד ישראל. אך ענין הג' דברים שחשב הוא דשרשי הקליפה הם הקנאה והתאוה והכבוד שורש הקליפות דעשו וישמעאל שמהם נסתעף ל"ה מימנא ול"ה משמאלא כמ"ש האריז"ל. קליפת ישמעאל נקרא חמור דשני נעריו עמו בעקידה היו ישמעאל ואליעזר כמ"ש בפירש"י והוא במד"ר (אמור פ' כו) ולהם אמר אאע"ה שבו לכם פה עם החמור עם הדומה לחמור כמ"ש (יבמות סב.) והיינו קליפת התאוה כמ"שנ אשר בשר חמורים בשרם וגו'. ועשו קליפת שור דאי' (ברכות סא.) והא קא חזינן דמזקא ונשכא ובעטא והיינו שור נגח קליפת הקנאה ורציחה. ועמלק קליפת כלב כמ"ש (זח"ב סה א) נפק מתקיפותא דלהון דאיקרי כלב ודא חציפא מכולהו. והוא דאותיות אמצעות דשור וחמור ו' מ"ו גימט' כל"ב כמ"ש רח"ו והוא קליפת הגאוה והכבוד ועליו אה"כ זד יהיר לץ שמו וכמו שנדרש (מד"ר יתרו פ' כז) לץ תכה זה עמלק שהוא הלץ. והיינו דכל האומות שמעו עמים ירגזון מאחר שראו נסים נגלים ומפורשים ולא יכלו לכפור והוא ע"י לצנות דחה הכל וכפר. וזה בא מגאוה שלא יתכן בעיניו שיהיה דבר נעלם משכלו וגבוה מהשגתו וע"י זה נעשה לץ וכפר בכל ע"י לצנות. והוא ראשית גוים עמלק ראשית דקליפה דשורש הסתת הנחש היה והייתם כאלהים וזה סוף הגאוה וכמש"נ בנ"נ ובחירם וזהו שורש היצה"ר. והוא ע"י שבירת הכלים ומלכין קדמאין דמיתו שהיה ע"י גאוה דאנא אמלוך כידוע. וכמו שאמרנו שממה שנתלבש השי"ת בלבוש זה כמש"נ ה' מלך גאות לבש מזה נסתעף באדם הגאוה (וכמו שנת' וירא סוף מא' א). ומלכות יון איתא (בב"ר פ' ב) וחשך זה מלכות יון שהחשיכה עיניהם של ישראל כו' וכ' בסה"ק חש"ך ר"ת "חמור "שור "כלב ג' קליפות הנז'. דקליפות היונים היה מינות וזה שורש כל הקליפות שבא מהגאוה שגבה לבם שהם חכמים בעיניהם ומזה באו למינות. וע"י כן באו ג"כ לב' הקליפות שהם הקנאה והתאוה שחכמתם הוא היפך חכמת התורה דאיתא (קידושין ל:) בראתי יצה"ר ובראתי לו תורה תבלין והיינו אור תורה דמצלת מג' קליפות אלו. דכנגד קליפת התאוה אמרו שם אם פגע בך מנוול זה משכהו לבהמ"ד כו' ומנוול נקרא יצה"ר של התאוה כמ"ש (שבת קנב.) אשה חמת מלא וכו' ובמדה"נ (זח"א קכח ב) לא מנוול כבראשונה כו' ע"ש. ואמר משכהו לבהמ"ד שימשוך חשק זה לד"ת כמו שיהיה לעתיד שיהיה לחמידו דאורייתא (כמש"ש קלח א). וכנגד קליפת הקנאה אי' בתיקונים (בהקדמה הנ"ל) וכד אתנטילת מגבורה אתקריאת תושבע"פ דהכי אוקמוה מארי מתני' תושבע"פ מפי הגבורה נתנה וכמ"ש (תענית ד'.) צו"מ דרתח אורייתא דקא מרתחא ליה שנא' הלא כה דברי כאש ורוגזא דרבנן טב איהו לכל סטרין. וכן עיקר הד"ת נקנה ע"י שפלות וע"י ד"ת קשורים בראשית המחשבה בראשית בשביל ישראל שנקראו ראשית והוא כנגד ראשית דקליפה ראשית גוים קליפת הגאוה. וחכמתם שהוא חשך היפך תורה אור מביא לידי קליפות התאוה והקנאה כחות היצה"ר. וז"ש וטמאים ביד טהורים נגד קליפת התאוה כי עיקר שם טומאה היא טומאה היוצאה מגופו של אדם והוא הזיבה שבא מכח תאוה כמ"ש (פ"ב דזבים) בז' דרכים בודקין את הזב כו' ובהרהור. והעכו"ם אין בהם שום טומאה אבל חכמים עשאום כזבים לכל דבריהם דגופם מלא מזוהמת טומאה זו שהיא זוהמת הנחש שהטיל בחוה שלא פסקה מהם. וע"כ אמרו (ב"ר פ' פ) הנבעלת לערל קשה לפרוש דשדי בה זוהמא זו דתאוה. והוא קליפת ישמעאל שהיא הפסולת של אאע"ה שהיה מדת אהבה בקדושה כי כל אהבתו וחמדתו היה רק להקב"ה. והכח קדושה לפרוש מתאוה נקרא טהרה וכמ"ש דהמע"ה באותו מזמור דכאשר בא וגו' שהוא על פגם התאות ביקש לב טהור ברא וגו' ואז"ל (סוכה נב.) מכלל דאיכא טמא. וז"ש ביד טהורים דכ' יראת ה' טהורה עומדת לעד וע"י היראה נפרשים מתאוה כמש"נ כי אמרתי רק אין יראת אלהים במקום הזה וגו' וע"י זה הם מלאים מתאוה. ואאע"ה בנסיון הי' דעקידה א"ל עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה כי בירור שלימות אהבתו להשי"ת הוא כאשר בא כנגדו אהבה אחרת כמ"ש בנך וגו' אשר אהבת. ובנסיונות הקודמים היה רק כנגד חמדות עוה"ז שהיו כאין בעיני אאע"ה נגד אהבת השי"ת. אבל אהבתו ליצחק אע"ה שהיה בשביל קדושתו ושהובטח שיצא ממנו אומה קדושה בזה היה נסיון הי' שנתברר שהוא ירא ה' שהוא חושב הואיל והוא בנו אפשר שהוא מצד אהבת כל אב לבן. וזהו בירור שלימות האהבה דקדושה כאשר הוא ג"כ ירא ה' ולבבו טהור מאהבות זרות שמקליפת ישמעאל. וז"ש ביד טהורים כי ישראל הם האשה יראת ה' והם יראים וטהורים. ורשעים ביד צדיקים רשעים נגד קליפת עשו עפמ"ש במד"ר (ר"פ וישלח) פלטה נפשי מאותו הרשע שהוא חרבך שבו אתה רודה את עולמך. והיינו שהשי"ת ברא את החרב להיות שבט אפו לרדות עולמו. וכתיב יוחן רשע שדרשוהו (מגילה ו.) על עשו שאמר יצחק יוחן וכו'. וכתיב חרב פתחו רשעים וגו' וכתיב וקראו להם גבול רשעה. ומדת הגבורה דקדושה הוא להיות גבור הכובש את יצרו. ויוסף שטנו של עשו (כמ"ש ב"ר פ' עג) שיוסף היה ג"כ גבור הכובש יצרו ובזה נתייחד יותר מכל השבטים דע"כ נקרא בשם צדיק. וזה החילוק בין צדיק לטהור דטהור הוא שהלב טהור לגמרי ע"י שממולא באהבת דקדושה. וצדיק הוא שכובשו בגבורתו שמתגבר כנגדו והוא מרכבה למדת צדיק והוא בקדושה בכור שורו הדר לו וגו' בהם עמים ינגח והוא נגד קליפת עשו שהוא שור נגח וזה רשעים ביד צדיקים. וזדים כנגד קליפת הכבוד שהיא התנשאות וגסות רוח כמש"נ זד יהיר לץ שמו והוא מנגד לקדושת התורה שנקרא בקדושה כבוד כמ"ש (חולין קלג.) ואין כבוד אלא תורה שנא' כבוד חכמים ינחלו. וזכה לזה יעאע"ה שצורתו חקוקה בכסא הכבוד כי הוא יושב אהלים שר"ל אהלי תורה וקול קול יעקב בתורה וזהו מדת אמת ליעקב כמ"ש (בברכות ה:) אמת זו תורה שנא' אמת קנה. ובימי החשמונאים היה עיקר התפשטות התושבע"פ וזה לעומת זה עשה האלהים ומצד התרבות הד"ת היה התגברות חכמת יונית שהיא היפך חכמת תושבע"פ והיה אז ארסטו ראש חכמי היונים. ומצד חכמתם היה להם התנשאות וגסות רוח והתלוצצו מכל אמונות הקודמות ואף מע"ז וכישוף. ואמנם רצו לבטל גם התורה הקדושה ודבר נבואה כי אמרו אם היה מציאות נבואה בעולם שהשי"ת ידבר עם בנ"א היה הם משיגים זה. ומחמת שלא השיגו בחכמתם הד"ת לא האמינו בד"ת שאמרו שאין חכמה בעולם רק מה שהם משיגים וע"כ נקראים זדים. ויעאע"ה זכה לתורה ע"י שפלותו בעיניו כמ"ש קטונתי מכל וגו' ונאמר יעקב כי קטן הוא דד"ת מניחין מקום גבוה והולכין למקום נמוך וסימן לגסות הרוח עניות דתורה (קידושין מט:) ואמרו אין ד"ת מתקיימין אלא במי שמשים עצמו כמי שאינו (סוטה כא:). וזהו זדים שהוא קליפת הגאוה ובברכת המינים וכל הזדים וכו' ובחתימה ומכניע זדים שהוא שורש הכפירה שבא מגאוה. ביד עוסקי תורתך שישראל נקראו עוסקי תורתך שכן הלשון תמיד כל העוסק בתורה. וכן בברכת התורה הנוסח לעסוק בדברי תורה והיינו שיהי' לו עסק בתורה כי לעמל יולד והיינו שיהיה לו עסק ולא ילך בטל. ובאמת לעמל תורה נברא וטוביה לדזכי דהוי דרופתקי דאורייתא (כמ"ש סנהדרין צט:) ועכ"פ מי שנצרך להיות לעסוק גם בעמל דרך ארץ מ"מ יהיה יודע שנברא רק לשמש את קונו רק הרעותי את מעשי וכו' שאחר הקלקול נתקלל אדה"ר בזעת אפך תאכל לחם. ויהיה עיקר כונתו שיוכל לקבוע עתים לתורה ומי שאינו בר הכי יהיה המכוון שיוכל לגדל בניו לת"ת. וכמ"ש הרמב"ם ז"ל שע"י שיקיים בכל דרכיך דעהו שיהיה כל מעשיו לש"ש יהיה כל מעשיו מעשה המצוה כיון שתכלית המכוון לעבודת השי"ת וזהו עוסקי תורתך. וגם כל מעשה המצות הם בכלל עסק התורה וכמו שאמרנו במ"ש בגמ' (סוטה כא.) תלה הכתוב את המצוה בנר ואת התורה באור כו' לומר לך מה נר אינו מאירה אלא לפי שעה כו' ומפרש בגמ' דנר מצוה הוא כמו נר שמן ופתילה כשהוא דולק ומאיר לפי שעה. ובזוה"ק (ח"ב קסו א) איתא דהמצוה היא נר היינו שרגא שהוא שמן ופתילה בלא שלהבת ושרגא בלא נהורא לאו כלום והתורה אור הוא הנהורא דאדליקת שרגא מניה עיי"ש. ולכאורה הם סותרין זא"ז ואמרנו שהכל א' והוא שכל המצות המצוה עצמה המעשה גולמיית היא רק נר שמן ופתילה בלא אור כלל. רק שבכל מצוה יש תורה אור והוא המכוון בהמצוה לש"ש שלא תהיה כמצות אנשים מלומדה ויעשה כאשר צוני ה' אלהי זהו התורה אור שבמצוה והוא הנהורא לאדלקה שרגא מיניה שכ' בזוה"ק. ומצות התורה הלימוד בעצמו היא מצוה ככל המ"ע והיא ג"כ נר מצוה שרגא בלא נהורא והמכוון לש"ש בלימוד התורה היא התורה האור שבמצות התורה. וההבדל שבין מצוה לתורה הוא שהאור תורה שבמצוה היינו הקדושה והמכוון שבה לש"ש הוא מאיר לפי שעה משא"כ התורה אור שבמצות לימוד התורה הוא מאיר לעולם. וזה מ"ש בגמ' דמצוה מאיר לפי שעה כנר ותורה מאיר לעולם. וידוע שכל א' מישראל אף מי שאין לו שום עסק בתורה שאינו בר הכי כלל ואין לו בנים לגדלם לת"ת מ"מ עכ"פ עוסק במצות ויש במצות ג"כ אור תורה היינו המכוון והקדושה שבמצוה וכל עסק המצות הם תורה אור ונקראו כל ישראל עוסקי תורתך:
5
ו׳ואז זכו ישראל מש"נ אל ה' ויאר לנו שנגד מה שחשבו הזדים להשכיחם תורתך אדרבה השי"ת האיר לנו בתוספת אור תושבע"פ. ומפסוק זה נלמד בפסיקתא שצריך לומר הלל בחנוכה שע"י מצות נר חנוכה בעובדא דלתתא אתער עובדא לעילא (כמ"ש זח"ג צב סע"א ורע"ב). וע"י הדלקת הנרות אתער עובדא לעילא שהשי"ת מאיר לנו בתוספת אור תורה. דמצות נר חנוכה נקרא במדרש (תנחומא נשא כט) ובפסיקתא מצות זקנים והטעם דכל מצות דרבנן יש להם שורש בתורה כמו עירובין משמרת וסיג שלא יבאו לטלטל ברה"ר ודבר זה אסמכוה אקרא ושמרתם את משמרתי עשו משמרת למשמרתי כמ"ש (יבמות כ.) ומצות מגילה למדו מח"ו (מגילה יד.) ומה מעבדות לחירות כו' ממיתה לחיים לכ"ש והרי כתיב בתורה שהקב"ה קבע מועד בפסח לזכר נס יצ"מ מעבדות לחירות וק"ו ניתן לדרוש. משא"כ מצות נר חנוכה שאין לו שורש בתורה ורק מצות זקנים. וזה הטעם ששאלו בגמ' (שבת כג.) והיכן צונו כו' ולמה שאלו רק על מצות נר חנוכה ולא שאלו על שאר מצות דרבנן כמו מקרא מגילה ועירובין שמברכים ג"כ אק"ב וצונו היכן צונו. רק דשם יש להמצוה שורש ג"כ בתורה משא"כ מצות נר חנוכה שהיא רק מצות זקנים כאמור. וז"ש במדר"ת לא יאמר אדם איני מקיים מצות זקנים הואיל ואינם מן התורה כו' אלא כל מה שגוזרים עליכם תהיו מקיימים כו' למה שאף על דבריהם אני מסכים כו'. ובפסיקתא הגירסא למה שאף עלי הן גוזרין שנ' ותגזור אומר ויקם לך כו'. והיינו שכל התורה דרכיו של הקב"ה וכמ"ש (בירושלמי פ"א דר"ה ה"ג) שהקב"ה גוזר גזירה ומקיימה תחלה כו' אני הוא ששמרתי מצותיה של תורה תחלה ונצטוו ישראל ללכת בדרכיו ית' ולקיים המצות. וז"ש שאף עלי הן גוזרין והיינו שגם הקב"ה מקיים מצות זקנים כמו שמקיים כל מצות התורה. והוא כיון שצונו מלא תסור או ממש"נ שאל אביך ויגדך לקיים מצות זקנים והם תקנו וצוו להדליק נר חנוכה גם השי"ת כביכול מדליק נר חנוכה שמקיים המצוה. וזה מש"נ אל ה' ויאר לנו שמאיר לנו בחנוכה בתוספת אורה באור תושבע"פ. וזה נ"ח שהשי"ת מקיים ג"כ תחלה שמשפיע בישראל תוספת אור תורה. וע"י אור התורה נצולים מג' קליפות היצה"ר שהם ר"ת חש"ך "חמור "שור "כלב שהם כלולים בקליפת הגאוה שהיה שורש קליפת יונים. וזה שקראום ימי חנוכה שהם חנוכה להאור שיאיר לנו. וע"י כן לב ישראל נעשה מדור לשכינה וכמ"ש במה"נ (זח"א קלח א) לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי הוא לבא דמדוריה דיצה"ר ביה. והר קדשי נקרא הבהמ"ק כמש"נ והביאותים אל הר קדשי ולמה נקרא הלב הר קדשי. ולפי האמור מובן שהבהמ"ק הוא משכן לשכינה וכשזוכים לעקור היצה"ר מהלב נעשה הלב משכן לשכינה ונקרא הר קדשי. ובימי חנוכה שזוכים אל ה' ויאר לנו שמאיר לנו בתוס' אור תורה וניצולים מחשך של היצה"ר שהוא הג' קליפות ר"ת חש"ך נעשה הלב משכן לשכינה שנקרא הר קדשי וע"ז עושין חנוכה:
6
ז׳והוא ענין מ"ש בתקו"ז (תיקון יג) תמינאה בהודאה כו' ודא הוד ודאי כו' וביה שבח משה אז ישיר משה בגין דאיהו הוד דיהיב למשה וכו' וכ"ה בזוה"ק בכ"מ. ואף דידוע דמשה ואהרן מרכבה למדת נצח והוד משה מרכבה למדת נצח והוד דרגא דאהרן וכאן אמר דנתן ההוד למשה. אך הענין דנצח מקו ימני והוד מקו שמאלי והוא תושב"כ מימינא ותושבע"פ משמאלא וכמ"ש בתיקו"ז (תיקון כא) מימינא אתיהיבת אורייתא דבכתב ומשמאלא אתיהיבת אורייתא דבע"פ. וכ"כ בהקדמת תיקו"ז תושב"כ מימינא דכ' מימינו אש דת למו ותושבע"פ מפי הגבורה נתנה וכ"ה בזוה"ק. ואי' (ב"ב יב.) אעפ"י שנטלה מן הנביאים מן החכמים לא נטלה ופי' הרמב"ן שהוא ע"י מדרגת רוה"ק שמכוונים להלמ"מ וכמ"ש בגמ' דמתאמרא משמיה דר"ע כוותיה כו' ומתאמרא הלכה למ"מ כוותיה. וכיון שאמרו בגמ' הלשון מן החכמים לא נטלה מבואר שבא ע"י נבואה. ונצח והוד תרי נביאי קשוט והיינו אספקלריא דנהרא ואספקלריא דלא נהרא כידוע וכן שם שכנגדם צבאות וכמ"ש (זח"ג יא ב) ועפמ"ש בגמ' (ברכות לא:) לא היה אדם שקראו להקב"ה צבאות עד שבאתה חנה וקראתו צבאות כו' וממנה יצא שמואל ששקול כשני אנשים ומאן אינון משה ואהרן (כמש"ש) ושמואל רבן של נביאים. ולכן אהרן דכתיב כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו ובדעת פירש"י תשא רוח הקודש כלומר רוח מההוא קודש דלעילא כמ"ש בזוה"ק (שם סא א) ואהרן שורש תושבע"פ הוא מרכבה למדת הוד. ומשה רבינו שהוא שורש תושב"כ שהוא מימינא הוא מרכבה למדת נצח שהוא מימין. אמנם מצינו בכ"מ הלכה למשה מסיני וכיון שנא' מסיני למה לא נכתב. ואמרנו שהוא תושבע"פ של משה רבינו שהופיע השי"ת בדעתו של משה וחידשם בפלפולו. ועז"א (נדרים לח.) אלא פילפולא בעלמא שזה מסר השי"ת רק למשה. ונקרא הלכה למשה מסיני שמשה רבינו ידע מפורש שהם מסיני כמו כל תושב"כ ומשה מסרן לישראל כהלכתא בלא טעמא. ועל טעמם לא יוכל אדם לעמוד בכח נבואה רק משה רבינו דכ' ולא קם נביא עוד וגו' רק ע"י בחינת רוה"ק לא נטלה מן החכמים שמחדש משכלו ומתאמרה הלכה למשה מסיני כוותיה. וז"ש בר"ע (מנחות כט:) ששאלוהו תלמידיו רבי מנין לך א"ל הלכה למשה מסיני ואף דאיתא במדרש (רבה ות' חוקת) וכל יקר ראתה עינו זה ר"ע וחבריו דברים שלא נגלו למשה נגלו לר"ע וחבריו ובגמ' שם ג"כ א' שישב בסוף ח' שורות ולא היה יודע מה הן אומרים. מכל מקום בטעם הלכה למשה מסיני לא השיג ר"ע שזה חלקו של משה רבינו. ועז"א בגמ' שנתיישבה דעתו של משה שמזה ראה שהדעת שלו למעלה וחלקו תושבע"פ שלא זכה לזה שום אדם. וחלק תושבע"פ של ר"ע וחבריו אינו שייך למשה מפני שלא קלקל מעולם ואינו נצרך להרב חכמה שער הנ' שנמסר לבעל תשובה לתקן הרב כעם:
7
ח׳והנה מלך בעשרה לבושים לבש כמו שחשב במד"ר (סו"פ ואתחנן) ובפסיקתא והיינו ע"ס שהאציל השי"ת לבריאת העולם. וחשב בפסיקתא (שוש אשיש) לבוש הראשון הוד והדר שנ' הוד והדר לבשת. ואח"כ כ' עוטה אור כשלמה דאיתא (ב"ר פ' ג) מהיכן נבראת האורה מלמד שנתעטף בה הקב"ה כשלמה והבהיק זיו הדרו וכו'. והנה בזוה"ק (ח"ג יא סע"ב) חשב מאמר ראשון מאמר יהי אור ובגמ' (ר"ה לב.) איתא בראשית נמי מאמר הוא. ואמרנו דאלו ואלו דא"ח שכפי המחשבה בראשית נמי מאמר הוא ולא כ' ביה ויאמר שאין בו תפיסה והוא נעלם מכל רעיון ואח"כ יהי אור מאמר הב' שבו התחיל הכרת החכמה ותפיסת השכל. ולאחר שנגנז אור הראשון אז מאמר יהי אור ג"כ נעלם מכל רעיון וע"כ חשבו בזוה"ק למאמר ראשון נגד כ"ע ומ"מ יש מאמר בראשית דנמי מאמר הוא וכמו"ש בגמ'. היינו דכ' ה' אלהי גדלת מאד וגדול אצל השי"ת בלא ש עור למעלה מתפיסת שכל האדם והוא כנגד כ"ע הנעלם מכל רעיון ועז"נ הוד והדר לבשת שלבוש הראשון הוד והדר. ואור הראשון נגנז לצדיקים וכמו"ש בגמ' ומדרשים וכ' אור זרוע לצדיק וצדיקים לאורה (תענית טו.) ויש שזוכים לאור הראשון ע"י בחינת הוד וזה תושבע"פ של משה רבינו ועז"א שניתן ההוד למשה והוא מטלא דעתיקא ע"י לבוש הוד. ויש שזוכין לאור הראשון ע"י בחינת הדר דאי' (זח"ב קפו ב) מאן איהו הדר דא צדיק שהוא בחינת יוסף הצדיק שנקרא יפה תואר ויפ"מ שיש לו גוף נקי ומהודר. והנה איתא במכילתא ומד"ר (בשלח) ובזכות האמונה שרתה עליהם רוה"ק ואמרו שירה שנא' ויאמינו וגו' אז ישיר משה. ומשה רבינו היה העיקר שזכה לומר שירה והשירה לא היה ככל הד"ת דכ' וידבר ה' אל משה רק משה אמר השירה ברוה"ק ועל ידו וממנו זכו גם ישראל לומר שירה וכמוש"נ משה ובני ישראל וכמו"ש במכילתא וזוה"ק (שם סד ב וש"מ) ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל וזה זכו ע"י רוה"ק. וזה שאמר בתיקונים וביה שבח משה אז בגין דאיהו הוד דיהיב למשה והיינו דהוד מדה ח' מע"ס ונחלק הח' לא' ז' עפמ"ש בזוה"ק (שם נד א) כד אתנהיר נהירו דעתי"ק כו' נהירו דאלף ומטו לזיין כו'. והוא דאלף מורה על פל"א עליון עתי"ק ומטו לזיין נהירו דעתיקא טלא דעתיקא שהוא תושבע"פ של משה רבינו שהוא ע"י בחינת הוד. וזה מ"ש ניתן ההוד למשה וההדר ליהושע והוא עפמ"ש בזוה"ק (שם קלז ב' בס"א) עמ"ש משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע ואתערו על תושבע"פ דאלו תורה שבכתב הא כ' ויתנה אל הכהנים בני לוי. והוא דיהושע היה הראשון שכתב ספרו אחר חומשי תורה והוא מעין תושבע"פ וז"ש (נדרים כב:) אלמלא חטאו ישראל לא ניתן להם אלא חמשה חומשי תורה וספר יהושע בלבד שערכה של א"י היא כו'. והיינו שארץ ישראל נקרא נחלת ה' והיא שורש ארץ שהיא מדת מלכות פה תושבע"פ וס' יהושע הוא חלק תושבע"פ שיש לכל נפש מישראל בתורה שע"ז מורה חלקו בא"י. ויהושע שבא מיוסף לו ניתן ההדר שהוא התושבע"פ שזוכין ע"י מדת צדיק צדיקים לאורה והוא ג"כ מאור הראשון אור זרוע לצדיק והוא ע"י בחינת הדר דא צדיק:
8
ט׳ואמר אח"כ בתיקונים שם ואיהו הוד תמניא יומי דחנוכה וכו' והוא כמו שאמרנו שנקרא חנוכה ע"ש חנוכת האור שמאיר בלב ישראל ונקרא הלב הר קדשי. וכן אומרים בחנוכה ועל הנפלאות וכן בנוסח הנרות הללו ועל נפלאותיך נפלאות הם דברים הנעלמים ומכוסים דברים שכיסה עתיק יומין שזוכין בחנוכה להתגלות ע"י נרות חנוכה שמדליקין ואתער עובדא לעילא שהקב"ה ג"כ מדליק נרות כמש"נ אל ה' ויאר לנו. וזה ג"כ אז דאתנהיר נהירו דעתי"ק אל"ף אותיות פל"א ומטו לזיין כמו אז ישיר. וזה ענין מ"ש בזוה"ק (ח"ג רמג א) כל היום דוה הוד מסטרא דהוד אלף חמישאה אשתארת בי מקדשא חרבה. דו' אלפים הוו עלמא וחד חרוב אלף הז' יום שכולו שבת וב' אלפים תוהו כמו"ש (בע"ז ט.) ובאלף הג' היה המשכן ובסופו נבנה בהמ"ק ובאלף הד' היו מקדש ראשון ושני ובאלף הששי יבנה בית הג' ב"ב. אך באלף החמישי כל היום דו"ה וכמ"ש בזוה"ק (ח"א קטז ב) והיה מצות זקנים להדליק נרות חנוכה לעשות חנוכה למשכן השכינה בלב שנקרא הר קדשי ותקנו כל אלף החמישי שהוא הוד. וזה כמו שאמרנו במ"ש שע"י שמירת שבת כהלכתו מיד נגאלין שאף שהעולם נידון אחר רובו ואין בהמ"ק נבנה מ"מ כל נפש בפרט המשמר שבת כהלכתו הוא נגאל מכל וכל. ואף שלא נבנה בהמ"ק בימיו לבו נעשה משכן לשכינה והוא כבהמ"ק הר קדשי. וזה מ"ש (ברכות לג.) כל אדם שיש בו דעה כאלו נבנה בהמ"ק בימיו והוא שבהמ"ק היינו מקום המיוחד להשראת השכינה מי שיש בו דעה היינו שזכה למדת הדעת שהוא פנימית הכתר כידוע ומשיגים זה ע"י בחינת רוח הקודש ואז לבו נעשה משכן לשכינה ונקרא הר קדשי וכאלו נבנה בהמ"ק בימיו. וזה שכ' האריז"ל שהחשמונאים תקנו מדת הוד והיינו שתקנו כל אלף החמישי שנהפך הודי למשחית וכל היום דו"ה שאין בהמ"ק והם תקנו החנוכה לחנך המשכן לשכינה בלבא דבר נש. ונחלקו בגמ' בש"א כו' פוחת והולך וב"ה אומרים כו' מוסיף והולך כו' וח"א טעמא דב"ש כנגד פרי החג וטעמא דב"ה דמעלין בקודש. וטעם ב"ה מובן שהנרות נקראו קודש כמ"ש הנרות הללו קודש הם והוא כמו שאמרנו שהנרות הם להיות אתער לעילא אל ה' ויאר לנו שיאיר לנו אור התורה ע"י רוח מההוא קודש דלעילא ומעלין בקודש. אבל טעם ב"ש יש להבין מה ענין נ"ח לפרי החג. אכן פרי החג הם ע' כנגד ע' אומות והוא עפמ"ש בס' על מ"ש (פסחים פז:) לא הגלה הקב"ה את ישראל אלא כדי שיתוספו עליהם גרים שאין המכוון שיתגיירו מהם בפעל רק כדי שיוציאו ישראל הני"ק שהם בגלות שם. וע"ז היה גלות מצרים דכ' ואחרי כן יצאו ברכוש גדול שהוא מש"נ וינצלו את מצרים שאמרו (ברכות ט:) שעשאוה כמצודה שאין בה דגן כמצולה שאין בה דגים. והיינו דגים מורה על שורש החיים שבדגים נזכר שם חיה בראשונה ודגן הוא קיום החיים והיינו הני"ק בסוד ואתה מחיה את כולם. וע"ז הקריבו ע' פרי החג כנגדם שהחיות והני"ק שבהם אנו מקריבין להשי"ת ולזה פוחתין והולכין שבכל פעם מוציאים מהם יותר. וכן ענין נרות חנוכה להוציא האור והחיות שהוא בגלות וכמו שמצינו במכות מצרים נגוף ורפוא נגוף למצרים ורפוא לישראל (ע"ד מה שנדרש זח"ב לו א) שבכל מכה יצאו ישראל ממדה א' שבעשר מדות שבקליפה זה לעו"ז ונכנסו למדה שכנגדה בקדושה. וכ' במכת חשך שהיה מכה ט' ולכל בני ישראל היה אור במושבותם שכיון שהיה נגוף למצרים מכה ט' החשך עי"ז היה רפוא לישראל שזכו לאור. והוא כמו"ש בגמ' צדיקים לאורה דכ' אור זרוע לצדיק וצדיק מדה ט' וכן מתתא לעילא מדה ט' חכמה שכנגדה מאמר יהי אור. וכן אי' בגמ' (סנהדרין צט א) אימת אתי משיח א"ל לכי חפו להו חשוכא כו' קרא כתיב כי הנה החושך יכסה ארץ וגו' ועליך יזרח ה' וגו'. וכן ענין הדלקת נ"ח להוציא מהם הני"ק והאור ועי"ז יזכו ועליך יזרח ה' שנזכה להאור כש"נ אל ה' ויאר לנו. והיינו באור הראשון שנגנז לצדיקים אור כי טוב וזוכין לו ע"י תורה אור שזוכין ישראל להיות עוסקי תורתך שכל א' מישראל י"ל עסק בתורה. וכן להיות צדיקים וצדיקים לאורה דכ' אור זרוע לצדיק. ולהיות טהורים דכ' יראת ה' טהורה עומדת לעד וכ' הן יראת אד' היא חכמה וגו' ומי שעוסק בתורה ואין בו יראת שמים אמרו עליו (יומא ע"ב:) למה זה מחיר ביד כסיל וגו' שעוסקים בתורה ואין בהם יראת שמים. והוא שורש החנוכה שעושין על האור הראשון שישראל זוכין שהשי"ת מאיר לישראל כש"נ אל ה' ויאר לנו וע"ז עושין חנוכה:
9
י׳הנרות הללו אנו מדליקין על התשועות ועל הנסים ועל הנפלאות. הנה נסים ונפלאות שייך בנס הנרות שהיה אז אבל תשועות זה שייך בענין המלחמות ואינו ענין לטעם נס הנרות שהיה אחר נצוח המלחמה וגם צריך ביאור הכפל נסים ונפלאות. אכן פלא הוא ענין מופלא ומכוסה משכל אנושיי ובקריעת י"ס כתיב עושה פלא כי עפ"י שכל אנושיי לא היה שום השגה מדוע יעברו ישראל בים ביבשה והמצרים יטבעו כי היה קטרוג מה נשתנו אלו מאלו וע"כ א' בזוה"ק (ח"ב נב ב) דקי"ס בעתיקא תליא. וע"כ אמרו (פסחים קיח.) קשין מזונותיו של אדם כקריעת י"ס (סוטה ב.) וקשין לזווגן כקריעת י"ס היינו משום דחיי בני ומזוני לא בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא והיינו במדת אין שהוא מזל לישראל והיינו שאנו דבוקים בהשורש גבוה מעל גבוהים ושם אין שום שליטה לקטרוג והיינו עושה פלא למעלה מתפיסת שכל אנושיי. ואיתא בעץ החיים שלשה יחודים יש בחנוכה והם יחוד שמות הק' העולים נ"ר יחוד הוי"ה אהי"ה הוי"ה אלהי"ם הוי"ה אדנ"י. והנה ידוע איהו אמת ואיהי אמונה דשם אדנ"י שכנגד מדת מלכות מורה שאנו מאמינים שהשי"ת הוא אדון העולם ואנחנו עבדיו ומצד אמונה כל א' יוכל להשים על לבו שממ"ה הקב"ה עומד עליו ורואה במעשיו ומיד נופל עלינו היראה והפחד וההכנעה מלפניו ית"ש והוא מהארת שם זה דאם אדונים אני איה מוראי. ואמונתך בלילות היינו בעת החשך כשהקב"ה מאיר לי לאמתותו זה יחוד השמות הוי"ה אדנ"י שהוא יחוד קוב"ה ושכינתיה ונפתח פתח הנסים לעשות נס שלמעלה מהנהגה. כי שם אדנ"י הוא הנהגת העוה"ז ושם הוי"ה הוא הנהגה שלמעלה מהנהגה הנגלית וזה שכ' בעץ החיים שצירוף הוי"ה אדנ"י עולה בגימט' נ"ס כי שם אדנ"י עולה ס"ה ושם הוי"ה במילוי אלפין עולה מ"ה ועולים יחד גימט' נ"ס. ושם אהי"ה הוא בכתר והוא עתיקא למעלה מהשגת שכל אנושיי ובצירוף שם הו"יה נעשה לנו נפלאות מפל"א עליון. ואיתא בעץ החיים שתיקון מדת הוד הוא בחנוכה ובפורים וע"כ אומרים על הנסים בהודאה וביותר התיקון בחנוכה. והיינו כי מדת הוד אהרן הכהן מרכבה לה כידוע והוא המקור לתושבע"פ ובשעת מ"ת כפה עליהם ההר כגיגית על קבלת התושבע"פ שצריכה יגיעה רבה ונדוד שינה ולמאס תענוגי העוה"ז וכמ"ש (בתנחומא נח ג). ובפורים הדר קבלוה מאהבה ובטלו המודעה דכפיית ההר כגיגית כמ"ש (שבת פח.). ובחנוכה היה הענין מסירת נפשם על קיום תושבע"פ כי אחר אנטיגנוס התחילו הצדוקים שכפרו בתושבע"פ והוא ע"י קליפת יון וחכמת יונית שנתפשטה אז באותו זמן ויוסי בן יועזר נהרג על קידוש השם אז באותו גזירה. והיונים אמרו שהתושב"כ ג"כ שלהם כמ"ש (תנחומא תשא לד) שעתידים לתרגם את התורה יונית והם אומרים אנו ישראל ורק עמדו וגזרו גזרות לבטל תושבע"פ בחכמתם הכוזבות. ונעשה הנס ע"י כהניך הקדושים כי אהרן הכהן מרכבה למדת הוד כי היה הראשון מתושבע"פ כמש"נ הוא יהיה לך לפה וכמש"נ תורת אמת היתה בפיהו וגו' כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו. והשגת תושבע"פ הוא המשכת אור עליון דזהו לשון ישמרו דעת וברש"י תשא דדעת הוא רוה"ק. וזהו הרוה"ק של החכמים דעדיפי מנביאי וכמ"ש הרמב"ן (ב"ב יב.) על גמ' זו וע"ז א' (מד"ר ומד"ת חוקת) ע"פ כל יקר ראתה עינו דברים שלא נגלו למשה נגלו לר"ע וחבריו. ודעת הוא פנימיות הכתר כידוע וע"כ א' (בשבת פח) שהכתרים מנעשה ונשמע זכה משה ונטלן ומהם היה קירון אור פניו וע"ש בתוס' דשל הוד היו. היינו כי הוד הוא זיו של הכתר ולזה כתיב ומשה לא ידע כי קרן עור פניו כי אין שייך לומר ידיעה בדבר שלמעלה מהשגת ידיעת שכל האדם וזש"נ וייראו מגשת אליו והיינו שלא יכלו לגשת למדה זו שלמעלה מהשגתם. והתושבע"פ הוא מטלא דעתיקא רק שהשי"ת משפיע בהחכמים ומחדשים התושבע"פ עפ"י רוח קדשם. ואיתא (זח"ג רמג א) דאלף החמישי הוא שכתוב כל היום דוה כי אז היה התחלת הב' אלפים ימות המשיח אלו זכו ישראל. והתחילו אז דורות האמוראים ויסוד תלמוד בבלי מכי אתא רב לבבל והיה התפשטות תושבע"פ שהוא ממדת הוד וסבלו ישראל אז גזירות רבות ונתקן תיבת דו"ה להיות הו"ד. והאלף החמישי כנגד מדת הוד כידוע. ובשלמה המע"ה כתיב (בדברי הימים א כ״ט:כ״ה) ויתן עליו הוד מלכות אשר לא היה על כל מלך לפניו על ישראל. והיינו כי ידוע מלכות פה תושבע"פ קרינן לה ולזה ביהושע שהיה התחלת תושבע"פ כתיב בו ונתת מהודך עליו והיינו הוד מלכות כי הוא היה המלך הראשון לישראל שקבלוהו עליהם למלך כמש"נ כל איש אשר ימרה את פיך וגו' כדין מורד במלכות. ולשלמה ניתן הוד מלכות בשלימות כי בימיו היה סיהרא באשלמותא סיהרא נקרא התושבע"פ שמקבלת האור מהשמש וכמו"כ התושבע"פ מקבלת האור מתושב"כ. ואאע"ה היה התחלת הב' אלפים תורה והיינו התחלת זריחת הסיהרא קדישא ושלמה המלך שהיה הדור הט"ו מאברהם ונתמלא דיסקוס של לבנה (כמ"ש שמו"ר פ' טו) וזהו סיהרא באשלמותא והיה המקור מתושבע"פ. ונס חנוכה היה שמונה ימים היינו ממדת הוד בכלל עד הכתר שהאיר זיו כל המדות דהמדות הם ימים שז' ימי בראשית ז' תחתוניות והתורה קדמה ב' אלפים כמ"ש שעשועים יום יום (כמ"ש ב"ר פ' ח) שהיא מחכמה עליונה שהם ב' מדות מקודם. וחנוכה הוא לשון חינוך שימי חנוכה מחנכים לנו הקדושה על כל השנה כענין מש"נ חנוך לנער עפ"י דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה וכן ימים אלו חינוך על כל השנה. והנה ידוע שלכל הקדושות צריכין אנו עזר השי"ת וכמ"ש (סוכה נב.) ואלמלא הקב"ה שעוזר לו אינו יכול לו וע"ז מרמז היחוד הוי"ה אלהי"ם דשם אלהים הוא שהוא בעל הכחות כולם וצירוף שם הוי"ה אלהי"ם היינו שיהיה נקבע זה בכל כחותיו ובזה הוא שהקב"ה עומד תמיד לעזר ולישועה לישראל שיוכלו להתגבר נגד היצ"ר וזה הוא התשועות. וכבר אמרנו כי במוצש"ק קודם הבדלה אומרים ו' לשונות של ישועה כי בשבת אני ה' מקדשכם הש"י בעצמו משפיע קדושה. ובצאת השבת מסתלק הקדושה וע"ז מבקשים ו' פסוקי ישועה על ו' ימי המעשה להיות זה נקבע בלב (ונת' הבדלה בראשית) וכן חנוכה האור הוא מהשי"ת וצריך לישועה שיקבע בלב גם אח"כ וזהו התשועות שהיה אז שע"י הארת הנס שהוא מצד הש"י אבל הש"י קבע בו הקביעות בלב שזה הוא לישועה גם אח"כ. והנה בתחלת נוסח הנרות הללו הסדר תשועות נסים ונפלאות ובסוף הסדר על נסיך ועל נפלאותיך ועל ישועותיך ישועה בסוף. והוא כי התחלת הכל הוא ע"י עזרה וישועה מהש"י ולזה הנוסח בהתחלה בתשועות בראשונה. ושיקבע הישועה לעולמי עד היינו אף אחר עבור הזמן לזה מזכירין הישועה בסוף שלא ימיש מאתנו ישועתו תמיד. ובהתחלה ההארה מהש"י להיות נקבע בלב זה בא ע"י התחלת האדם בהדלקה שע"י פעולת האדם נקבע בלב מיד בכל כחותיו כולם וע"כ תחלת המעשה היה התשועה קודם ואח"כ הנסים והנפלאות שזה היה אחר מעשה ההדלקה בפעולת האדם. וביציאה אח"כ אומרים הישועה בסוף שהתגלותו אחר עבור ימי החנוכה:
10
י״אהנרות הללו קודש הם באבודרהם כ' שע"כ נקראו הנרות קודש מפני שהם זכר לנרות המקדש ובאמת גם הר"ן ז"ל כ' שמטעם זה אסור להשתמש לאורה שעשאוה כמנורה ע"ש. אך שם שייך שגזרו חכמים שלא להשתמש לאורן לזכר דנרות מקדש שנעשה בהם הנס אבל להיות נקרא הנרות קודש צריך ביאור מה ענינו להקרא קודש משום שהוא זכר למקדש. אך י"ל עפמ"ש הרמב"ן (בהעלותך) על מ"ש במד"ר שא"ל לאהרן לגדולה מזו אתה מתוקן כו' הנרות לעולם כו'. ואף שידוע שבחורבן בהמ"ק גם הנרות בטלין וכ' הרמב"ן שרמזו לנרות חנוכה שנוהג אף לאחר חורבן ע"ש. ודבריו צריכין ביאור מה נחמו בהדלקת נ"ח שיהיה אף לאחר חורבן כיון שנוהג בכל ישראל ולא נעשה כלל ע"י אהרן ובניו. אמנם ענין הדלקת המנורה איתא הלשון במד"ר לא שאני צריך לכם אלא שתאירו לי וכלשון הזה איתא במ"ר (נח ס"פ ל) שאמר לאברהם אע"ה עד שאתה מאיר לי מאספוטמיא ומחברותיה בא והאר לפני בא"י. והיינו מה שפרסם אלהותו ית' לכל העולם דתחלה היה מהלך באפלה דהחושך יכסה ארץ וגו' דר"ל העדר השגת אורו ית' דזהו עיקר החושך בלשון הכתוב והכסיל בחושך הולך ונא' ורשעים בחשך ידמו ועוד דוכתי טובי. וכן האור בלשון הכ' ה' אורי. האר פניך. ועליך יזרח ה'. וכן כי אשב בחשך ה' אור לי ועוד טובי. וכן התורה נקרא אור כמש"נ ותורה אור נר לרגלי דבריך ואור לנתיבתי. העם ההולכים בחשך ראו אור גדול אי' (בתנחומא נח ג) על תושבע"פ וכ"א (מגילה טז:) ליהודים היתה אורה זו תורה דזהו מכוון כל התורה כולה דתרי"ג מצות תרי"ג עטין (זח"ב פ"ב ב) היינו עצות להאיר בלבו אורו ית' וע"כ אמרו לעתיד ולא ילמדו עוד איש את רעהו וגו' כי כולם ידעו אותי ובשהש"ר ע"פ ישקני דבדיבור אנכי נתקע ת"ת בלבם ואאע"ה הוא שהאיר אור זה בעולם לפרסם אלהותו ית' וע"ז אמרו (ב"ר פ"ב) אמר הקב"ה עד מתי יהא העולם מתנהג באפלה תבא האורה וי"א יהי אור זה אברהם. והנה בראשית הבריאה ברא הקב"ה החושך והאור ולחושך קרא לילה וברא השי"ת מאורות להאיר חשכת הלילה. מאור הלבנה לממשלת הלילה אך מאור הלבנה אינו רק במקצת החודש וגם כשמאיר אינו מאיר בבית כהוגן וע"ז אמר אדה"ר אך חשך ישופני וכמ"ש (בב"ר פי"א) שזימן לו הקב"ה שני רעפים והקישן זה לזה ויצא מהם אור ובירך עלי' בורא מאורי האש ועז"א ולילה אור בעדני. והנה ב' המאורות האלו נפרדים זמ"ז שאור הלבנה הוא מצד השי"ת שמאיר לכל העולם אמנם בריאת אור האש שע"י היקש הרעפים זה בזה הוא ע"י יגיעת האדם להמציא האור ההוא. ועל דרך זה הוא ג"כ בהארת אורו ית' להאיר חשכת לילה דעוה"ז הדומה ללילה כמ"ש (פסחים ב:) דהנה מאורות הגשמיים שמצד השי"ת הם ב' אור השמש והירח. והשמש הוא אור עצמיי. והירח מקבלת אורה מאור השמש. וברוחניות הם אור תושב"כ ותושבע"פ דתורה אור כנ"ל. והמה מאורות של השי"ת והם ג"כ על דרך ב' המאורות הנ"ל. התושב"כ הוא אור עצמיי מצדו ית' ואין בו חושך כלל ואלמלא חטאו ישראל לא ניתן להם אלא ה' חומשי תורה וכו' כמ"ש (נדרים כב:) ועז"נ כי ברוב חכמה רוב כעס ובעת נתינת התורה כתיב אני אמרתי אלהים אתם והיינו כמ"ש (ע"ז ה.) שהיה חירות ממה"מ דלא הוו מייתי והוא מה"מ הוא יצה"ר. והיו כמו לעתיד דכ' ולא ילמדו עוד איש את רעהו וגו' והיה די להם תושב"כ שהוא דוגמת אור השמש. דעוה"ב דומה ליום כמ"ש ריש פסחים. וכיון שחטאו חזרו לחשכת עוה"ז הדומה ללילה. וצריכין למאור הלבנה להאיר מתוך החשך. והיינו בחינת תושבע"פ סיהרא דמקבלא משמשא תושב"כ. ואור תושבע"פ הוא ג"כ מאור שבראו השי"ת ואע"פ שהכל הוא מה שחדשו סופרים וחכמי ישראל. הוא רק שנדמה בעיני האדם שהוא הממציא והמחדש האור ההוא אבל באמת הוא מצד השי"ת שמאיר בלבו האור ההוא. וכמ"ש (עירובין יג:) אלו ואלו דברי אלהים חיים (ובחגיגה ג:) כולם כו' מפי אדון כל המעשים וכן (שבת קלח:) לבקש את דבר ה' זו הלכה כו' ולא ימצאו שלא ימצאו הלכה ברורה ומשנה ברורה במקום א' הרי דהכל דבר ה'. וע"ז נא' תזל כטל אמרתי אמירה בחשאי כד"א ואמרת בלבבך (זח"א רלד ב) והיינו תושבע"פ שמופיע השי"ת בלב החכמים והוא נדמה כטל שאין אדם רואה ומרגיש בירידתו מן השמים רק אח"כ מוצא הארץ לחה ויודע שירד הטל. וכן הוא התחדשות תושבע"פ אשר אין אדם מרגיש ההארה וההשפעה בלב ונדמה לו שנתחדש בשכלו ובאמת הוא מהשי"ת שמאיר בלבו כמש"נ ודברי אשר שמתי בפיך וכל התושבע"פ כולה לקוחה מהתושב"כ וכמ"ש (תענית ט.) גם על הכתוב בכתובים דליכא מידי דלא רמיזי באורייתא וע"ז אמרו (עירובין כא:) ע"פ קווצותיו תלתלים שיש לדרוש על כל קוץ וקוץ תילי תילים של הלכות. והוא לעומת מאור הלבנה שנדמה ג"כ שיש בה אור עצמיי ובאמת האור הוא רק מה שמקבלת מהשמש. וזהו ההארה א' שבעוה"ז הדומה ללילה שהוא רק מצד השי"ת שהוא דוגמת אור הירח. ויש עוד אור שמצד האדם והוא כמו מאור האש המאיר בחשיכה והוא מ"ש (ב"ב ד.) דא"ל להורדוס דקטיל לרבנן שהם אור תורה וא"ל הוא כבה אורו של עולם דכ' ותורה אור ילך ויעסוק באורו של עולם דכ' ונהרו וגו' והיינו אור הבהמ"ק שהוא העבודה. והנה ב' המאורות המאירים לנו חשכת עוה"ז הדומה ללילה הם עמודים שהעולם עומד כמ"ש בריש אבות על ג"ד העולם עומד על התורה ועל העבודה ועל גמ"ח. תורה היינו אור תושבע"פ הנ"ל. ועבודה אור בהמ"ק שהוא אור העבודה ואחר החורבן תפלה במקומו וכמ"ש בפרדר"א (ר"פ טז) ומדרש שמואל רבתא (פ"ב) מקרא די אנת פלח ליה ובגמ' (ברכות כו:) תפלות כנגד תמידין תקנום ובריש (תענית ב.) עבודה שהיא בלב זו תפלה וכן אומרים בברכת עבודה ואשי ישראל ותפלתם כו' כי גם ע"י תפלה שהוא כעומד לפני המלך מאיר חשכות הלב. ועמוד הג' שהוא גמ"ח אינו נחשב לאור בפ"ע. מפני שגם בעכו"ם יש גמ"ח וכתיב וחסד לאומים חטאת כל צדקה שעכו"ם עושין חטא הוא להם שאין עושין אלא להתיהר בו כמ"ש (ב"ב י:) וכיון שאין כונתם לש"ש רק למחשבה אחרת אינו נחשב מצוה כלל. ועיקר עמוד הגמ"ח שנחשב מעמודי עולם הוא רק אם נצמח מב' אורות הנז' שהם עמוד התורה והעבודה כשעושה בעבור מצות השי"ת ואז גם זה עבודה. ואאע"ה שהיה ראש גומלי חסדים אבל עיקר כונתו היה להאירם עי"ז מאור השי"ת כמ"ש (ב"ר ס"פ נד) משהיו אוכלין ושותין א"ל בריכו וכו' ברוך אל עולם שאכלנו משלו וכו' והיינו שכל כונתו היה להאיר על הארץ שהשי"ת הוא גם אלהי הארץ. הוא עמוד של גמ"ח שנצמח מאור תורה. ואאע"ה היה האור תורה דממנו הוא התחלת ב' אלפים תורה ואי' (ב"ר פ' סא) שזימן לו הקב"ה שני כליותיו כמין ב' רבנים והיו נובעות ומלמדות אותו תורה. והוא מה שהשי"ת האיר לו וכלשון המדרש (ב"ר פ"ב) הנ"ל אמר הקב"ה כו' ותבא האורה. ויצחק אע"ה היה עמוד העבודה שנעקד לקרבן להשי"ת וכדאיתא בזוה"ק (ח"א קמב א) ויקרא אלהים לאור יום דא אברהם כו' ולחשך קרא לילה דא יצחק כו' ותכהין עיניו מראות. והיינו אור העבודה שבמקדש שמאיר מתוך החשכות דיצחק אמר הא קריבית נפשי קמך. ואור תורה הוא אור עצמיי שמאיר לכל העולם כולו שהשי"ת אלהי השמים ואלהי הארץ. וכמו אאע"ה שהאיר לכל העולם כולו משא"כ אור העבודה הוא המאיר בלבו מתוך החשכות. וכן יצחק אמר רק שנפשי קריבית קמך. ובגמ' (שבת כב:) אמרו שנר מערבי עדות הוא לבאי עולם שהשכינה שורה בישראל ע"ש. והיינו שענין אור העבודה במנורה הוא כעין אור תורה שמאיר לכל באי עולם שהשכינה שורה בישראל ובשעת מתן תורה כ' ואתם תהיו לי ממלכת כהנים והיינו שכל ישראל יהיו בבחי' כהנים שהוא כהן העובד וכמו שנברא האדם כמ"ש (סוף קידושין) ואני נבראתי לשמש את קוני וכמו שיהיה לעתיד שנא' ואתם כהני ה' תקראו משרתי אלהינו וגו' והיינו בזריחת האור תורה לכל העולם כמש"נ כי הנה החשך יכסה ארץ וגו' ועליך יזרח ה' וגו'. ואח"כ נבחרו אהרן ובניו שהם יהיו המאירים לכל העולם שהשכינה שורה בישראל בהדלקת הנרות שבמקדש שמורה ע"ז שהוא עדות לבאי עולם כו' וז"ש במד"ר לגדולה מזו אתה מתוקן בהעלותך את הנרות. וענין בחינת הארה זו ממש הוא ג"כ בעצם בענין הדלקת נ"ח שמאיר ג"כ להאיר חשכת עוה"ז הדומה ללילה. ונמשך מצד בניו של אהרן שמסרו נפשם בשביל כבוד שמים ועמדו כנגד היונים שהיו מולכים בכיפה ובודאי לא היה כונתם שינצלו בנס. וכמו שמצינו בחמו"ע דכתיב והן לא וגו' לאלהך לא איתנא פלחין והיינו בין מציל בין שאינו מציל שזה שנ' והן לא וכמ"ש (מד"ר בהעלותך) והוא כענין עמוד העבודה דיצחק שאמר הא קריבית נפשי קמך. ועי"ז נעשה להם הנס הזה. ואנו מדליקין נר חנוכה להורות כי ה' שוכן בתוך בנ"י והוא המציל מעטים מיד רבים. והוא כהוראת אור המנורה שבמקדש להאיר כל העולם. ובא ע"י כח כהניך הקדושים וז"ש לאהרן לגדולה מזו אתה מתוקן כו' הנרות לעולם והוא מרמז על נ"ח כמ"ש הרמב"ן והנה כיון שיש בנ"ח בחי' ההארה בלב כל א' מישראל שהשי"ת שוכן בלבם מן הדין שיקראו נ"ח קודש בעצם כעין מ"ש (נדה נה.) בזיבה שמטמא מכח ק"ו לאחרים גורם טומאה לעצמו לא כ"ש. וכעין זה הוא כאן ובפרט דמדה טובה מרובה וכיון שמאיר קדושה בכל לב כ"ש שבעצמו הנרות קודש הם. אמנם בגמ' שם דחו הק"ו שעיר המשתלח יוכיח שגורם טומאה לאחרים והוא עצמו טהור. ועוד מצינו בילקוט (חקת מספרי זוטא) הנוגע במת טמא ואין מת עצמו טמא. ויש לומר ההפרש בזה דבזיבה ק"ו פריכא דאפשר לומר שמצד האדם הרואה הוא טמא אבל בזיבה אין בה טומאה בעצם וכמו בשעיר המשתלח. וכן בנוגע במת מצד פעולתו שהיא הנגיעה נטמא. אבל בענין נ"ח אפשר לומר שזה החילוק בין כל המצות לנ"ח שבכל מצוה עיקר המצוה בשעת הפעולה והעשייה וע"כ אף שגורם קדושה להעושה אין ראיה להקרא בשם קדושה עצם המצוה. כי עיקר המצוה היא פעולת האדם והוא כבר עשהו. ואף שע"י המצוה מאיר בלב העושה אין זה ראיה לעצם המצוה שיהי' נקרא קדושה. אבל נרות חנוכה שמצותן כל החצי שעה ואז עושה פעולת ההארה בלב ישראל. שהשי"ת שוכן בתוך בנ"י כעין הארת אור המנורה שבמקדש. ואף שכבר נגמר פעולת האדם מצדו. א"כ עצם המצוה בלי פעולת האדם יש בכחה להאיר בלב ישראל קדושה כעין אור נרות המקדש ושפיר מן הדין להיות הנרות נקראים קודש בעצם מכח ק"ו הנז'. ומובן מ"ש האבודרהם דכיון שהם כמנורה שבמקדש הנרות הללו קודש הם:
11
י״בלהבין למה הוצרך הנס בחנוכה בשמן המנורה שהוא רק לקיים מצוה א'. אשר גם בלא זה אונס רחמנא פטריה. אמנם כי היה זה מרמז על אור התורה הק' שנשפע אז דייקא מה שרצו היונים להשכיחם תורתך. כידוע כי יש ז' מדות בקדושה שהם קדושת השבעה רועים שהם מרכבה להם. וקדושתם נמצא בכלל נפשות ישראל כי ג' מדות האבות הק' נמצא בכלל ישראל שהם רחמנים ביישנין וגומלי חסדים (כמ"ש יבמות עט.) ומדות משה ואהרן הם בחי' תושב"כ ותושבע"פ ונמצא בכלל ישראל. ומדת יוסף הצדיק שהי' מרכבה למדת צדיק וכ' ועמך כולם צדיקים. וכל ישראל נקראים על שמו שארית יוסף. ודהמע"ה בחי' מלכות שמים. כנס"י. ובזלעו"ז יש ששה גליות שנחשבו (במ"ר נשא פ"י) שהם מצרים ואשור וד' גליות שהם התגברות ההיפך של ז' המדות ואמרנו שע"ז מרמז מש"נ בשש צרות יצילך נגד הששה גליות שנצולים ישראל מגלותם המנגד להקדושה ובשבע לא יגע בך רע מרמז על מלחמת גוג ומגוג שלא יהיה לו שליטה ונגיעה בישראל (ונת' וישלח מא' יא) וכפי הסדר גלות יון החמישית המנגד להקדושה מדת הוד בחי' אהרן הכהן. וכ"ה בתיקו"ז (תי' יג) תמינאה בהודאה. ונזכר שם כל ענין חנוכה וכ"כ האריז"ל שחנוכת החשמונאים הוא תיקון הוד שבקדושה ולכן הי' הנס ע"י הכהנים וכ"כ (ב"ר פ' צט) לוי כנגד יון זה שבט שלישי כו' כי הם זלעו"ז ולכן נפלו בידם. ואדום נופל ביד בניה של רחל והיינו שבט יוסף שהם ג"כ מדה הששית. וגוג ומגוג נופל ביד משיח בן דוד בחי' מדה השביעית וכבר אמרנו שמדת אהרן הכהן הוא קדושת תושבע"פ כש"נ תורת אמת היתה בפיהו וגו' כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו וע"ז היו מנגדים היונים שהיו בימי שמעון הצדיק שהיה משירי כנה"ג שהוא היה התחלת התפשטות תושבע"פ ובימיו היה התחלת חכמת יונית המנגד לקדושת תושבע"פ. וכמ"ש (מדר"ת תשא לד) לפי שצפה הקב"ה שעתידים לתרגם התורה יונית והם אומרים אנו ישראל כו' מי שמסטורין שלי אצלו הם בני והיינו התושבע"פ שאין להם שייכות בה. כי עיקר חכמת תושבע"פ להיות נקבע החכמה בלב. והנה אי' (תמורה טו:) משמת יוסי בן יועזר כו' בטלו האשכולות איש שהכל בו ופירש"י תורה ויראת חטא וגמ"ח. והיינו כי יוסי בן יועזר היה ג"כ בימיהם והיה התחלת הזוגות כמ"ש בריש אבות וקבלו מהם היינו מאנטיגנוס ושמעון הצדיק וכן מצינו (פ"ב דפאה מ"ו) שקבל מן הזוגות שקבלו מן הנביאים כו' ויוסי היה מהזוגות וקיבל מאנכה"ג בימי שמעון הצדיק. ופירש"י על אשכולות מכוון למ"ש (ברכות יז.) תכלית חכמה תשובה ומע"ט שלא יהא אדם קורא ושונה ובועט באביו כו' ובמי שגדול ממנו כו' שנ' ראשית חכמה יראת וגו' ואף שנזכר רק יראה. תשובה בכללה שע"י יראה בא לתשובה וכמו שאמרנו במה שדרשו (ע"ז יט.) אשרי איש ירא וגו' שעושה תשובה כשהוא איש. וגמ"ח הוא כלל מעשים טובים שכן נקרא במ"ר וירושלמי מצות צדקה סתם מצוה מפני שנוהגת בכל עת. וזכר בגמ' שלא יהא בועט וכו' שזה תכלית המכוון של התורה להיות רוחו שפלה ע"י התורה ולא יהיה בועט במי שגדול ממנו ולכן נמצא תכלית השפלות בתוה"ק בנפשות שהיו השורש של חכמת התורה. דאאע"ה אמר ואנכי עפר ואפר ואמרו עליו (ב"ר פ' סא) שזימן לו הקב"ה ב' כליותיו כמין ב' רבנים והיו נובעות ומלמדות אותו תורה. ובמשה ואהרן שאמרו ונחנו מה והמה היו שורש תושב"כ ותושבע"פ. ודהמע"ה שאמר ואנכי תולעת והוא שורש של תושבע"פ כי הוא מרכבה למדת מלכות פה תושבע"פ. והיינו כי ע"י שנקבע הד"ת בלבם מזה דייקא באו לתכלית השפלות בנפשם. משא"כ חכמת יונית שהיא חכמה אנושית בלא לב ויראת ה'. מביאה לידי התנשאות וגבהות הלב. והנה אמרו (תמורה שם) כל האשכולות שעמדו לישראל מימות משה עד שמת יוסי בן יועזר לא היה בהן שום דופי והיינו שהיו מקבלים האמת ולא היה בהם שום מחלוקת זולת בסוף ימיו של יוסי שהתחיל מחלוקת סמיכה בישראל דבצר ליבא כמ"ש בגמ'. והיינו מסיבת שליטת יון שנתגברה בימיו והחשיכו עיניהם של ישראל וכדאי' בסוף מגילת תענית בח' בטבת נכתבה התורה יונית והחשך בא לעולם שלשה ימים ומסיבה זו נגע החשכות בלב נפשות ישראל דבצר ליבא והיינו שלא נקבעו הד"ת בשלימות בלב ועי"ז נעשה המחלוקת והפירוד בלב בדיעות שונות שבא משמץ התנשאות. אמנם בזה דייקא אז היה הנס בשמן המרמז לבחי' חכמה כמ"ש (מנחות פה:) מ"ש תקועה. מתוך שרגילין בשמן זית חכמה מצויה בהן. ונתברך המועט להאיר את החשך דייקא וכמו שאמרו (תנחומא נח ג) ע"פ העם ההולכים בחשך ראו אור גדול אור שנברא ביום ראשון שגנזו הקב"ה לעמלי תושבע"פ וכו' שדייקא ע"י החשכות מייגעים א"ע ביותר ועי"ז נתרבה האור ביתר שאת וכמו כן בכל דור דבצר ליבא ביותר כמ"ש ז"ל (עירובין נג.) לבן של ראשונים כפתחו של אולם וכו' ואנו כמלא נקב מחט סידקית. ודייקא עי"ז עוד נתרבה ונתחדש התושבע"פ עד אין שיעור. והנה איתא בסה"ק שחנוכה הוא הגמר מר"ה והוא לרמז דברי התיקונים (תיקון לו) ויהי אור דא ר"ה שאמרנו שבכל ר"ה בא התחדשות הארת תושבע"פ לנפשות ישראל ומזה הגמר בחנוכה להתרבות האור להאיר מתוך החשך כנ"ל:
12
י״גוהנה בפירש"י (סוטה מז:) פי' איש שהכל בו תורה באמתה ואין דופי ושכחה ומחלוקת והוא כמ"ש בתמורה כל אשכולות כו' היו למדין תורה כמשה רבינו כו' ובאמת לפירש"י בתמורה איש שהכל בו תורה ויראה וגמ"ח יש להבין איך אמרו שבטלו משמת יוסי בן יועזר והלא גם בימי האמוראים היו ג"כ דעסקי בתורה ובגמ"ח כמ"ש (ר"ה יח.) אביי דעסק בתורה ובגמ"ח. ותורה בלא יראת שמים קראו בגמ' (יומא עב:) מחיר ביד כסיל ואין זה תורה כלל. ונקרא התורה רק תרעא לדרתא שהיא היראה. והנה נא' אשכול הכופר דודי לי וגו' ודרשו (שבת פח:) מי שהכל שלו מכפר לי על עון גדי שכרמתי לי היינו על עון העגל. ויש להבין למה דוקא בכאן מכניס להשי"ת בשם אשכול שהכל שלו יותר משאר מקומות. וי"ל בזה כמו שאמרנו במ"ש (ברכות יא:) עושה שלום ובורא רע כו' כתיב רע וקרינן הכל לשנא מעליא. שכינו הרע בלשון הכל עפמ"ש (ב"ר פ' ט) ע"פ וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד שדרשו שהוא המות והרע וזה נקרא כל אשר עשה. והגם שאין שייך לומר על השי"ת בורא רע כי לא נמצא זאת בכל הבריאה רק הוא ע"ד אמרם ז"ל (שבת קמט:) אין לא טוב אלא רע והנה בהתחלת הבריאה דכ' תוהו ובהו וחשך לא נאמר בו כי טוב הוא מרמז על הרע של ד' גליות כמ"ש בב"ר. עד בריאת האור שנא' בו וירא אלהים כי טוב. וכמו כן נא' בכל בריאת ששת יה"מ זולת ביום שני שלא נאמר בו ג"כ כי טוב מפני שבו נבראת מחלוקת וההבדלה בין מים עליונים לתחתונים (כמ"ש ב"ר פ"ד) וזהו הענין שאמרו אשכול מי שהכל שלו היינו בורא את הכל בחי' הרע כנ"ל מכפר לי על עון גדי היינו בחי' החשך של הבריאה שיהיה נהפך לטוב מאד. וע"ז רמזו ז"ל שבטלו האשכולות שכל האשכולות שעמדו מימות משה עד שמת יוסי בן יועזר היו למדין תורה כמשה רבינו והיינו שהיה להם כח ע"י התורה להפוך את הרע של הבריאה לטוב מאד כמשה רבינו שנא' לו באותו מעשה ועתה הניחה לי שהיה תלוי בו. ולכן נקראו ג"כ בשם אשכולות שהכל בו שביכלתם לעשות ע"י תורתם בחי' הכל לטוב מאד. וע"ז מביא המשנה שבטלו אשכולות שנא' אין אשכול לאכול והיינו שיהיה פועל בתורתו שיהיה נקנה בלב השומע הד"ת שמכונה בשם אכילה דכ' לכו לחמו בלחמי. ועי"ז יתעלה הכל לטוב כנ"ל. וע"ז רמזו בתמורה דבסוף שניה דיוסי בן יועזר דבצר ליבא אפלוג בסמיכה ובטלו האשכולות והיינו שלא היה עוד בכחם לעשות האחדות מבחי' ההבדלה של יום השני שלא נאמר בו כי טוב מפני המחלוקת. וזה היה משום דבצר ליבא מצד הקליפה של חכמת יונית שהיה בלא לב וכמו שאמרנו במ"ש (מ"ר איכה ב ט) יש תורה אל תאמן דכתיב בגוים אין תורה והיינו כי החכמה שיש להם הוא מן השפה ולחוץ ואינה מורה ללב משא"כ חכמת התורה שעיקר קנינה הוא בלב כש"נ ובלב כל חכם לב נתתי חכמה (ונת' ר"פ וישלח) וזהו ענין אמרם ז"ל על היונים שטמאו כל השמנים והיינו בחי' החכמה שבלב שהחשיכו עיניהם של ישראל. וידוע דראשית חכמה יראת ה' הוא בחי' אשה יראת ה' שנמצא בכלל כנס"י והיא קבלת עול מלכות שמים מצד אמונה בלב שממ"ה הקב"ה עומד לפניו ורואה במעשיו וזה סוף המדרגה מדת מלכות דאיהי יראה וזה נקנה ג"כ בלב וכמי שדרשו (יומא עב:) ולב אין על שעוסקין בתורה ואין בהם י"ש. ויש עוד מדרגה בחי' בינה לבא שהוא דרגא תמינאה למעלה מהשבע מדות שהוא מדרגת היראה שנקלט בפנימיות נקודה שבלב כמש"נ ולבבו יבין. וע"ז היה הוראת הנס שבשמן. כאשר הרגישו אז החכמים בסוף שניה דיוסי בן יועזר שנהרג בגזירת יונים (כמ"ש ב"ר פ' סה) דבצר ליבא כמ"ש בגמ'. והיינו שלא נשאר רק מדרגה התחתונה בנפשות ישראל יראה תתאה מצד האמונה. וע"ז מרמז הפך א' של שמן שהיה בו רק להדליק יום אחד והיינו מדה א' בחי' מלכות שמים ונעשה בו נס והדליקו ממנו ח' ימים והיינו שנתוסף ממנו האורה עד שהיה מאיר ובא להם לשמונת ימים והיינו שע"י בחי' מדה האחרונה שהיא יראה יש ביכולת להאיר על נפשו עדי יגיע לדרגא תמינאה להיות נקלט היראה בפנימיות שבלב. וזה הסוד נתגלה להם בשנה האחרת שהרגישו הארה זאת בנפשם עד שהגיע לבחי' נקודה פנימיות שבלב ולכן קבעום לשנה האחרת בהלל והודאה כי זאת הוראה שלדורי דורות גם בשפל המדרגה לא יופסק הארת הקדושה מנפשות ישראל. וזה ענין מ"ש ר' אל עזר בן עזרי' (חגיגה ג:) ע"פ דברי חכמים וגו' בעלי אסופות הללו מטמאין והללו מטהרין כו' כולם נתנו מרועה אחד אל אחד נתנן וכו' היינו שגם עתה שנתמעטו הלבבות יש בכח להיות נקנה בלב להתאחד גם חלוקי הדיעות להיות בחי' כל אשר עשה טוב מאד. ובזה יונח הדרש (חולין צב.) הבשילו אשכלותיה ענבים אלו הצדיקים שבכל דור ודור וגם אמרו אשכולות אלו ת"ח כו' ליבעי רחמים איתכליא על עליא. שבאמת יש בכל דור מציאות בחינת אשכולות כאמור:
13
י״דענין נס חנוכה שאינו דומה לנס פורים ושאר גאולות. דשם ביקש המן להשמיד כל היהודים והיה הנס שלא נתקיימה מחשבתו ונהפוך הוא משא"כ בימי היונים שעמדו לבטל את ישראל מתורה ומצות וכפי הראות עלתה בידם אז לפי שעה שהרבה מישראל המירו דת רח"ל. אך הענין הוא עפמ"ש (ב"ר פ' סה) וירח את ריח בגדיו כגון יוסף משיתא ויקום איש צרורות שהיה בן אחותו של יוסי בן יועזר וכבר אמרנו שיוסי היה בזמן גזירת היונים שנתלה אז. והוא קיבל מאנטיגנוס שבאותו זמן פקרו תלמידיו צדוק ובייתוס כי נתפתו לחכמת יונית ורצו להמיר דתם. רק שבושו לעשות כן ופקרו בתושבע"פ המנגד לחכמת יונית ויקום ג"כ מתחלה נתפתה ובגד בקדושת ישראל כמוש"ש דאמר ליוסי בן יועזר חמי סוסי דארכבי מרי שרכב על סוס בשבת וחמי סוסך דארכבך מרך הקורה להתלות עלי' כנ"ל וי"ל שהיה כעין התפקרות צדוק בתושבע"פ כי רכיבה בשבת הוא רק איסור שבות דרבנן. ומ"מ נכנסו בלבו דברי יוסי בן יועזר וקיים בעצמו ד' מיתות ב"ד ובשעה קלה קדמוהו ליוסי לג"ע. וכן יוסף משיתא אף שפקר מקודם ונכנס להיכל מ"מ אח"כ לא נתרצה במסירת נפש וקידש ש"ש. וזהו ריח בגדיו דדרש כמו ריח בוגדיו (כמ"ש סנהדרין לז.) והוא שמהריח של הבגידה שמקודם נתעלה ביתר שאת שנתגלה פנימיות לבבם שבשורש ישראל מקושרים בהקדושה כענין מ"ש (ברכות יז.) גלוי וידוע לפניך שרצונינו לעשות רצונך ומי מעכב שאור שבעיסה וזהו אף בקל שבקלים כמו שהיו הם מקודם. ומזה נתברר שגם הבגידה שמקודם היה ברצון השגחתו ית' והוא מ"ש (ב"ר פ' פד) למה תתענו ה' מדרכיך וגו' כשרצית נתת בלבם של שבטים לאהוב וכשרצית נתת בלבם לשנוא ולכאורה הסדר מהופך שמזכיר מקודם נתת בלבם לאהוב שזה הי' בשעה שנ' ויעברו אנשים מדינים שאמר עברו אותן הדיינים. אמנם כי כן הוא הסדר כשנתודע לאדם מקודם בטח בנפשו שמעשיו הטובים אינם מכחו רק מהשגחתו ית' וזהו כשרצית נתת בלבם לאהוב אז גם אם חלילה יזדמן לפניו לפעמים איזה מעשה שלא כהוגן יוכל לבטוח שגם זה היה בהשגחתו ית' והיינו נתת בלבם לשנוא. וע"ז מרמז דהמע"ה ה' רועי לא אחסר וגו' ינחני במעגלי צדק למען שמו היינו שהיה ברור לנגד עיניו שהשי"ת רועו ומנהיגו ללכת במעגלי צדק ויושר ולא בכחו יגבר. עי"ז גם כי אלך וגו' לפעמים. ג"כ לא אירא רע כי אתה עמדי שגם שם אתה עמדי. והנה איתא בלקוטים מהרה"ק ר"פ מקארעץ זצ"ל שבנרות חנוכה יש התגלות אורו של משיח והוא לרמז דברינו הנ"ל וכמו שאמרנו במ"ש (תענית ה:) יעקב אבינו לא מת והיינו מפני שהיה בתכלית שלימות הקדושה כמו אדה"ר קודם הקלקול וכן אליהו שלא חטא הוא חי וקים לעולם אבל שאר הנפשות בהכרח לטעום טעם מיתה ע"י שנדבק בהם מעטיו של נחש. אמנם דהע"ה הוא הגבר הוקם על שהקים עולה של תשובה היינו שיוכל ליתקן גם הפגם שמקודם שיהיו נעשות כזכיות והיינו שיתברר שגם זה היה מהשגחתו ית' מקודם כמ"ש (שבת פט:) אם יהיו חטאיכם כשנים הללו שסדורות ובאות מששת ימי בראשית. והיינו שיתודע שכן היה מסודר לפניו ית' והוא בחי' לאהפכא חשוכא לנהורא. וזה שורש אורו של משיח בן דוד שהמה חיי עולם שיתבררו שכל הקלקולים היה מהשגחתו ית' ויתוקנו ביתר שאת להיות טוב מאד יתר מצדיק מעיקרו שהוא בחי' משיח בן יוסף שלא יהיה לו קיום. וזה מ"ש (ברכות לד:) מקום שבעלי תשובה עומדין צדיקים גמורים אינם עומדין. וזה נתגלה בהארת נס חנוכה כדברנו שנתעלה הריח בוגדים ביתר שאת ע"י קידוש השם שמסרו נפשם דהנה אי' (יומא פו.) חלוקי כפרה אבל מי שיש חלול השם בידו כו' כולן תולין ומיתה ממרקת. ואי' התם ה"ד חלול השם כו' ר' יוחנן אמר כגון אנא דמסגינא ד' אמות בלא תורה ובלא תפילין והיינו שידע שבהכרח לכל נפש לתלות בו המיתה מנורא עלילה ע"י פגם של חילול השם והתנצל שלפניו יש די בעלילה זו. ובגזירת היונים ניתקן החלול השם בעצם ע"י מסירת נפש על קידוש השם והוא תכלית התיקון של משיח בן דוד שנתקן אז ע"י ריח בוגדיו ביתר שאת. עוד איתא בלקוטים מר"פ זללה"ה שבנרות חנוכה ההארה מאור הגנוז לצדיקים לע"ל והוא ג"כ על רמז הנ"ל כאמרם (חגיגה יב.) כיון שנסתכל הקב"ה בדור המבול כו' שמעשיהן מקולקלים עמד וגנזו מהן ולמי גנזו לצדיקים לע"ל והיינו הארת אורו של משיח שיתודע שגם כל הקלקולים המה בהשגחה. אמנם אין העולם כדי לזה כי עי"ז יוכלו ח"ו להקיל בנפשם לומר לית דין ולית דיין ויעשה מה שלבו חפץ ולכן גנזו רק לצדיקים לע"ל כש"נ מה רב טובך אשר צפנת ליראיך היינו להירא וחרד בנפשו שאינו יוצא ידי חובתו תמיד ויודע בנפשו שמעשיו אינם כהוגן כי ע"י יראה בא לתשובה מפני שלא יישרו מעשיו בעיניו לנגד גדולת הבורא אליו נצפן הארה זו כי גם כל הבגידות המה בהשגחה ונתקן הכל להיות טוב כנ"ל. והרמז הזה שהכל מהשי"ת הוא בנרות המנורה דאי' (שמו"ר ס"פ לו) מאיר לעולם שנ' והארץ האירה מכבודו ואמר לישראל ויקחו אליך שמן וגו' הוי למעשה ידיך תכסוף. שרוצה שנאיר לפניו והוא לעדות שהשכינה שורה בישראל ע"י נר מערבי כמ"ש בגמ' והיינו שגם מעשה מצות הנרות הוא מצד השי"ת ששולח הארה בלב רק שמכנה אותו על מעשה האדם:
14
ט״ושם חנוכה הוא לשון חינוך על שהיה אז חנוכת המזבח ששקצום מלכי יון ואיתא במגלת תענית שלא היה להם מנורה להדליק ושפודין של ברזל היה בידם וחיפום בעץ והדליקו בהם ובפסיקתא (פ"ב) איתא רק טעם זה על נס חנוכה שמצאו שפודין של ברזל ומנס השמן אינו מזכיר כלום וכפי הנראה היה אז עיקר החנוכה בנרות המנורה כי טמאו כל כלי המקדש ולא היו יכולים להקריב קרבנות רק שהדליקו המנורה ע"י נס שמצאו שפודין של ברזל ועושין חנוכה לזכר הנס מחנוכת המנורה. וענין חנוכה הוא התחלה מה שהאדם מתחיל לחנך עצמו ומזה נשאר קבוע לעולמי עד ע"י שמרגיל עצמו בתשוקה ורצון של ימי הנעורים כש"נ חנוך לנער עפ"י דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה. ויש להבין למה עושין זכר לחנוכת המנורה שהיה בימי החשמונאים ואין עושין זכר לחנוכת המשכן וחנוכת המקדש שהיה קדושה קבוע לדורות. וי"ל שכבר זכרנו מ"ש במ"ר שהיה אהרן מיצר על שלא הקריב בחנוכת הנשיאים וא"ל הקב"ה לגדולה מזו אתה מתוקן כו' הקרבנות כ"ז שבהמ"ק קיים הם נוהגים אבל הנרות לעולם כו' וכ' הרמב"ן שמרמז על נרות חנוכה שהם נוהגין לעולם. דהנה ענין ז' הנרות של המנורה מרמזים על התפשטות אור התורה בכל ז' המדות הק' נגד ז' הרועים שהם מרכבה לז' המדות ובכולם נמצא התפשטות חכמת התורה המרומז למנורה בדרום כמ"ש (ב"ב כה:) הרוצה שיחכים ידרים כו' והיינו כי בא"א ע"ה אי' (בב"ר פ' סא) שזימן לו הקב"ה ב' כליותיו כשני רבנים והיו נובעות ומלמדות אותו חכמה וגם הב' אלפים תורה התחילו מאאע"ה. וביצחק אי'(זח"ג פ סע"ב) אורייתא מסטרא דגבורה קא אתייא. שהיא יראה מדתו של יצחק וכל מה שנתפשטה יותר חכמת התורה בהמדות הוא בתוקף התלהבות ביותר. וביעקב שמדתו אמת נתפשטה הארת התורה ביותר כמ"ש (ברכות ה:) אמת זו תורה שנ' אמת קנה ואל תמכור וביוסף כ' כי בן זקונים הוא לו ואי' בב"ר שכל הלכות שמסרו שם ועבר ליעקב מסרן לו וגם אמרו (תענית טו.) צדיקים לאורה דכ' אור זרוע לצדיק וע"י האור הזרוע בבחי' צדיק נשפע ונתפשט הארת התורה בשפע רב כידוע. ומשה ואהרן המה השורש של תושב"כ ותושבע"פ. ודהמע"ה הוא מרכבה למדת מלכות פה תושבע"פ קרינן לה. ובחנוכה מדליקין ח' נרות כי הנר שמיני מרמז על בינה ליבא שהוא המקור של ז' האורות הנז' והיינו התשוקה והרצון שבלב להגיע למאור התורה שתתפשט בלב. ועיקר הגעגועים והתשוקה בלב לזכות למאור התורה נתגלה אז בימי גזירת יון שהיה לבטלם מתורה ומצות. והיה לבם נשבר מאד מזה שנראה שמן השמים מעכבין מפני שאין התורה ומצות שלהם מקובל בעיניו ית' והוא דומה כשופך קיתון על פניו (בסוכה). ועי"ז נתמרמרו וגדלה התשוקה בלבם לעסוק בתורה בסתר. וגם אותם שלא יכלו להצניע א"ע ולעסוק בתורה עוד יותר גדלה הצעקה והתשוקה בלבם לזכות למאור התורה ועי"ז זכו לנס שנזדמן להם השפודין של ברזל לעשות המנורה שהיא הכלי קיבול למאור שבעת הנרות. שהיא כגד הרצון שבלב שעי"ז נעשה כלי להיות נשפע בו מאור התורה. וי"ל שמתורץ בזה קושית הב"י למה עושין ח' ימי חנוכה כי הנם מהשמן היה רק על ז' ימים. די"ל כי נס יום הראשון היה שמצאו השפודין של ברזל כנראה מהפסיקתא שזה היה עיקר הנס והיינו מה שמצאו הכלי להדליק בו האור ואח"כ מדליקין ז' ימים נגד הנם של מציאת השמן להיות התפשטות עצם הארת חכמת התורה בז' המדות הק' כנז'. ואיתא (שבת יג:) מי כתב מגלת תענית אמרו חנניה בן חזקיה וסיעתו שהיו מחבבין את הצרות ולכאורה הו"ל לומר שהיו מחבבין את הניסים ומה להם להצרות. אמנם ע"י הצרות והגזירות זכו למאור התורה וכמש"נ שבטך ומשענתך המה ינחמוני שדייקא ע"י השבט מוסר בא להם המשענת ביתר שאת וכדאיתא בפרקי היכלות (פ' כז) שבבית שני אעפ"י שלא שרתה שם שכינה. אבל הדרה יקרה כבודה וגדולתה וכו' של תורה לא נתנה עד בית שני ע"ש והמכוון על זמן החשמונאים שהיה התחלת הארת תושבע"פ. דחנוכה התחלת הניסים שלא נתנו ליכתב כי אסתר הוא סוף הניסים שניתנו ליכתב (כמ"ש יומא כט.) והיינו התחלת תושבע"פ. כי היא התחלת מצוה דרבנן שהוא רק משורש תושבע"פ כמ"ש בגמ' על ברכת נר חנוכה והיכן צונו מלא תסור. ודייקא אז ע"י הצער והגזירה נתיסד התושבע"פ כמ"ש (ב"ר פ' ב) וחושך זה יון שהחשיכה עיניהם של ישראל בגזירותיהן ודייקא עי"ז ויאמר אלהים יהי אור והיינו הארת תושבע"פ וכדאיתא (תנחומא נח ג) שעל עמלי תושבע"פ נא' העם ההולכים בחושך ראו אור גדול אור הראשון וכו' וגם לא כפה ההר כגיגית רק על תושבע"פ לפי שיש בה צער גדול ונדוד שינה ומנבל עצמו עליה. ועל לימוד תושבע"פ נא' ואהבת וגו' בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך. שאין זוכה לה רק מי שהוא אוהב הקב"ה בכל לבו ובכל נפשו ובכל מאודו ע"ש ועליהם נא' ואוהביו כצאת השמש בגבורתו שהקב"ה מאיר עיניהם לע"ל. ובזה יובן למה אין עושין זכר לחינוך הבית בקרבנות כי הקרבנות המה בטלים כמש"נ למה לי רב זבחיכם אמנם הנרות המרמזים למאור התורה עושין זכר להחינוך של החשמונאים כי מזה נתקיים בנו מאור התורה ע"י החינוך והתשוקה לאור התורה שהיה להם אז. כי מיד בהתחלת מ"ת היה בתשוקה גדולה כמש"נ ויחן שם ישראל כאיש אחד בלב א' וזה היה על תושב"כ שעל תושבע"פ נצרך לכפות עליהם ההר כגיגית כדאיתא בתנחומא אבל אח"ז הדר קבלוה מאהבה בימי אחשורש ובטלו המודעה דכפיית ההר כגיגית. וגמר התשוקה והגעגועים היה בימי החשמונאים מצד הצרות וע"ז אנו עושין זכר לזה החינוך והתשוקה של תושבע"פ שהיה אז שעי"ז נשאר בנו בקביעות הארת התושבע"פ לעולם וכמש"נ חנוך לנער עפ"י דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה וכמכוון המדרש אבל הנרות לעולם:
15
ט״זבגמ' (שבת כא:) בש"א כו' מכאן ואילך פוחת והולך ובה"א יום ראשון מדליק אחת מכאן ואילך מוסיף והולך כו' ח"א טעמא דב"ש כנגד ימים הנכנסין וטעמא דב"ה כנגד הימים היוצאין וח"א טעמא דב"ש כנגד פרי החג וטעמא דב"ה דמעלין בקודש וכו' ויש להבין שורש מחלוקת ב"ש וב"ה להך מ"ד. למה ס"ל לב"ש כנגד הימים הנכנסין דוקא וב"ה ס"ל כנגד הימים היוצאין דוקא. אך הענין דב"ש וב"ה נקראו במשנה (עדיות פ"א מ"ד) אבות העולם וכן נקראו בזוה"ק (ח"ג עג א) אבהן דעלמא. והיינו דהלל היה מסטרא דרחמי דרגא דאברהם ושמאי היה מסטרא דדינא גבורה דרגא דיצחק כמ"ש ברע"מ (שם רמה א) וכ"כ האריז"ל שלעתיד יהיה ההלכה כב"ש. והוא עפמ"ש רז"ל שבתחלה עלה במחשבה לברוא העולם במדת הדין. ואח"כ שיתף הקב"ה מדת הרחמים למדה"ד כמש"נ ביום עשות הוי"ה אלהים. ושם כתיב בהבראם ונדרש (ב"ר פי"ב ובזוה"ק) באברהם וזהו עולם חסד יבנה ואיתא (שם פ' יד) שהיה אברהם ראוי להבראות קודם אדה"ר אלא אמר הקב"ה כו' אני בורא את האדם תחלה שאם יקלקל יבא אברהם ויתקן תחתיו. וע"כ בעוה"ז שמתנהג עפ"י ההנהגה שהקדים השי"ת מדת הרחמים למדה"ד הלכה כב"ה. אבל לעתיד כשיתוקן כל הפגם של הנחש. ויהיה כמו שעלה במחשבה. עשה הא' את האדם ישר. ויוכל העולם להתנהג במדה"ד יהיה ההלכה כב"ש. וכן עם צדיקים הקב"ה מדקדק אפי' כחוט השערה שנ' וסביביו נשערה מאד (כמ"ש ב"ק נ.) שהם יוכלו להתנהג כפי המחשבה. וכן יעקב אע"ה שהיה כאדה"ר קודם הקלקול כמו שאמרנו כ"פ. כתיב ביה והיה ה' לי לאלהים שרצה להתנהג עפ"י מדת הדין. וזש"נ לי לאלהים דייקא. וזה הענין שבמשנה הוזכרו תמיד ב"ש קודם לב"ה ומ"מ הלכה כב"ה. והטעם דנפשות האבות ברא השי"ת מצדו. דכתיב ואקח את אביכם את אברהם וגו'. וכן יצחק נימול לשמונה בראשונה והיינו שבחר בו השי"ת שלא מדעתו. והוא שבאמת השי"ת מצדו ברא נפשות האבות שהם מדות הקדושים חסד וגבורה ומדותיהם אהבה ויראה ומצד השי"ת הסדר בחינת אברהם ואח"כ בחינת יצחק. דאברהם ששורש מדתו האהבה כמש"נ אברהם אוהבי ומצד האהבה בא הזריזות במ"ע. ויצחק שמדתו פחד יצחק היראה ומצדה בא הזהירות במצות ל"ת וכמו שאמרנו מהירושלמי (ונת' פ' חיי מאמר ז) והסדר מצד השי"ת אנכי ואח"כ לא יהיה שהשי"ת משפיע קדושה וד"ת ללב חכם לימינו ועי"ז נעקר הרע מלב כסיל לשמאלו וכמ"ש (שהש"ר פ' ישקני) שבשעה ששמעו דיבור אנכי נתקע ת"ת בלבם ובשעה ששמעו דיבור לא יהיה נעקר יצה"ר מלבם. דאנכי שורש כל המ"ע והד"ת. ולא יהיה שורש המצות ל"ת. ולכן מצד השי"ת הסדר נפש אברהם ואח"כ יצחק וכן יצאה ב"ק הלכה כב"ה שהם דרגא דאברהם. אבל מצד האדם הסדר סור מרע ואח"כ ועשה טוב. שלזכות לד"ת צריך שיוקדם היראה להיות סור מרע שהוא מדת יצחק אע"ה. וכן הוזכרו תמיד ב"ש קודם לב"ה. והנה בחנוכה יש ב' הענינים הניצוח שבא ע"י שזכו להוריק הרע מלב כסיל לשמאלו. וגם הנס שנעשה בשמן שזכו להכניס קדושה ללב חכם לימינו. וע"י הדלקת הנרות שזוכין שיאיר בלבם האור מהשי"ת כמש"נ אל ה' ויאר לנו וכמו שאמרנו שהשי"ת מקיים מצות זקנים ומדליק נ"ח שמאיר בלב בנ"י. וזה הענין דבית הלל כפי מדתם שהיו דרגא דאברהם. וס"ל שהעיקר להכניס האור ללב חכם לימינו וע"כ ס"ל דמוסיף והולך דמעלין בקודש שכן סדר הארת האור. הולך ואור עד נכון היום. וכמ"ש בזוה"ק (ח"א קע א) ישראל נהורא דלהון זעיר זעיר עד דיתתקפון וינהיר לון קב"ה לעלמין כו' כמו שחר ודא איהו נהורא דקיק ולבתר יפה כלבנה כו' נהיר יתיר משחר. ולבתר ברה כחמה בגין דנהוריה תקיף ונהיר יתיר מסיהרא וכו' וז"ש מוסיף והולך כסדר הארת האור בלב שמאיר השי"ת. וב"ש כפי מדתם שהיא דרגא דיצחק וס"ל שעיקר להוריק הרע מלב כסיל ע"י היראה אומרים פוחת והולך כנגד פרי החג שהם להוציא הני"ק ובכל פעם פוחת והולך (כמשנ"ת סוף מאמר ב) והיינו להוריק הרע שלא יושאר רק ההשארה לצורך ישראל. וחד אמר טעמא דב"ה כנגד ימים היוצאין כו' דב"ה כפי מדתם ס"ל דעיקר מצות חנוכה להכניס האור ללב חכם שהנצוח מהרע כבר היה בכ"ד ימים שקודם. ע"י כהניך הקדושים. ועיקר נ"ח לזכות לאור והסדר לזכות לאור הוא מתתא לעילא מדליק א' ואח"כ מוסיף והולך וע"כ אמרו כנגד ימים היוצאין. משא"כ ב"ש מצד מדת הדין דרגא דיצחק שהוא מדתם כמ"ש בזוה"ק ס"ל שעדיין לא יצאו י"ח להוריק הרע מלב כסיל כמו שנצרך וגם הניצוח להרע היה בימים ההם. ומופיע בכל שנה בזמן הזה כח הניצוח להיות סור מרע. שזה ענין מ"ש בגמ' לשנה אחרת קבעום וכו' והקשה בס' עבודת ישראל הלא זריזים מקדימין למצות ומדוע המתינו לשנה אחרת. אך י"ל דבשנה ראשונה לא ידעו אם נקבע קדושת ימי חנוכה לעולמי עד. ולא ידעו אם לקבוע ימי חנוכה לעולם דבשלמא ביציאת מצרים צוה השי"ת לקבוע יו"ט לעולמי עד משא"כ מצות נר חנוכה שהיה רק מצות זקנים שהם תקנו לא ידעו בשנה ראשונה אם תהיה הקדושה נקבע לעולמי עד בזמן הזה אך לשנה אחרת כשהרגישו בזמן הזה האור שהאיר בלב קבעום להיות מדליקין נר חנוכה לעולם וז"ש ועשאום יו"ט בהלל והודאה. שע"י ההלל והודאה יאיר האור כי טוב. וע"י כן יזכו להוריק הרע מלב כסיל בזמן הזה. וב"ש לפי מדתם דהעיקר להוריק הרע מלב כסיל. ונצרך לזה רב חכמה לתקן הרב כעס ועפמ"ש (נדרים כב:) אלמלא חטאו ישראל לא ניתן להם אלא חמשה חומשי תורה כו' כי ברוב חכמה רב כעם. וע"כ כ"ז שיש רב כעם נצרך לעומת זה רב חכמה לתקן הרב כעס וע"כ אמרו יום ראשון מדליק שמונה מכאן ואילך פוחת והולך. שכל שנפחת הרב כעס שמתקנים אותו. אין נצרך רב חכמה ג"כ כ"כ שע"ז מורה הנרות שמרמזים לרוב חכמה דשמן מורה על חכמה. וענין שמונה ימים מורים כנגד המדות שנקראו ימים. והם שמונה עד הוד וכמ"ש (תקו"ז תי' יג) ואיהו הוד תמניא יומי דחנוכה כו' והיינו שבכל יום מתבררין במדה א' עד הוד. ואח"כ מתבררין ישראל בב' המדות ג"כ דכיון שמתבררין בשמונה המדות בקדושה מתבררין ממילא דעמך כולם צדיקים. וכן כנס"י בחינת מלכות שמים וכמ"ש בזוה"ק (ח"א קפו א) בגין דתרין דרגין אינון ואינון חד אינון ציון וירושלים כו' והיינו צדיק וצדק וכמ"ש להלן (שם ע"ב) דוגמא דההוא נהר רזא דצדיק דאתחבר בצדק כו' ובכל פעם מתבררין בהמדות בקדושה להוריק הרע מלב כסיל. שיש גם זה לעו"ז בההיפך נגד המדות. ושניהם שהוא הנצוח והרקת הרע מלב כסיל והופעת וזריחת האור ללב חכם לימינו היה ע"י כהניך הקדושים. דנצח והוד משה ואהרן מרכבה להם. משה רבינו למדת נצח שהוא מקו ימני שהיה כמו אאע"ה שפרסם אלהותו ית' שיהיה נקרא אלהי הארץ וכן משה רבינו הוריד השכינה לארץ כמ"ש (ב"ר פ' יט) והוא שושבינא דמלכא. ואהרן מרכב' למדת הוד שהוא מקו שמאל שהוא שושבינא דמטרוניתא (כמ"ש זח"ג נג ב) שהוא המכפר ומקשט למטרוניתא כנס"י שתהיה נושאת חן בעיני הקב"ה. וכל עסק הקרבנות וקדושת יוהכ"פ ע"י אהרן הכהן ומ"מ מצינו בזוה"ק (שם קמו א) דכהן מחסד אתי. והוא עפ"י מש"נ כי שפתי כהן ישמרו דעת גו' ודעת הוא חיבור ימינא ושמאלא חכמה ובינה מוחא ולבא כידוע. וכן היה שהנצוח שהיה ע"י שזכו להוריק הרע מלב כסיל לשמאלו וכן הזריחה להכניס אור ללב חכם לימינו. שניהם היו ע"י כהניך הקדושים ע"י הדלקת הנרות שזוכין להאיר כמ"ש אל ה' ויאר לנו. וע"י שזוכין לאור תורה זוכין להוריק הרע מלב כסיל כמ"ש בזוה"ק (ח"א רב א) דהא לית לך מלה לתברא יצה"ר אלא אורייתא. וכן אמרו (שם קצ א) דכד חמי בר נש דהרהורין בישין אתיין לגביה יתעסק באורייתא וכדין יתעברון מניה. וע"י הארת הנרות זוכין לב' הענינים להוריק הרע מחלל לב השמאלי ולהכניס קדושה ואור ללב חכם לימינו:
16
י״זבגמרא לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה. והוא שהיו"ט הוא רק לומר בהם הלל דאיתא (ערכין י:) שבת כו' לא איקרי מועד ר"ח כו' לא איקדיש בעשיית מלאכה כו' לילה המקודש לחג טעון שירה כו' ופריך והא חנוכה דלא הכי ולא הכי וקאמר ומשני משום ניסא והיינו שע"י הנס היה בכח כהנים הקדושים לעשות אותם כיו"ט לענין קריאת הלל אף דלא איקרי מועד ולא נאסר במלאכה. וז"ש בלשון קבעום ועשאום ולא אמרו תקנו לעשותו יו"ט בהלל או ציוו לעשותו יו"ט כו' אך לשון עשאום הוא ע"ד שמצינו (שבת קיט. קידושין לא.) עבידנא יומא טבא לרבנן ופירש"י סעודה ואמרנו שהמכוון בל' עבידנא יו"ט. הוא שהיה בכחן ע"י שמחה של מצוה שהיה בהסעודה מסיום המס' או ממה ששמח על ששמע דהלכה כר' יהודה ואח"כ דאין הלכה כר' יהודה להכניס קדושה בהסעודה שירגיש האוכלה מאור כי טוב וע"ז מורה יום טוב. יום היינו אור עדמש"נ ויקרא אלהים לאור יום וכן טוב כמש"נ וירא אלהים את האור כי טוב. וכן פי' עשאום ימים טובים שהחשמונאים עשאו הימים י"ט שירגישו בהם האור כי טוב אך לא לענין סעודה ומלאכה רק לענין הלל והודאה וחמרו קבעום שקבעו לדורות שיהיה הרגש האור כי טוב קבוע וקיים לדורות. והט"ז (תר"ע סק"ג) הביא מהלבוש שבפורים היה הצלת נפשות וע"כ יש בו מצות משתה משא"כ בחנוכה שהיונים גזרו רק העברת דת וכ' הט"ז דאינו נכון שגדול המחטיאו יותר מן ההורגו. אבל באמת י"ל דודאי גדול המחטיא וגזירת היונים היתה גדולה וקשה משל המן. אבל מ"מ לענין סעודה שיהיה מצויה לענג את הגוף לא יתכן רק בפורים שהיה הנס גם לגוף שמורה שחביב לפני השי"ת גופי ישראל שיש בהם קדושה וע"כ תקנו בו מצות סעודה לענג גם את הגוף. משא"כ בחנוכה שרצו רק להשכיחם תורתך. אף שגדול מן ההורגו מ"מ הנס היה רק לנשמות ישראל ולא לגוף. והוא רק שמחה בד"ת שזכו לאור תושבע"פ ביתר שאת וע"ז לא תקנו משתה דאי' (פ"ו דאבות) כך דרכה של תורה פת במלח תאכל כו' והיינו עמלי תושבע"פ דאיתא (מד"ת נח ג) שכל מי שאוהב תענוג אינו יכול ללמוד תושבע"פ לפי שיש בה צער גדול ונדוד שינה וכו' וכן יוהכ"פ דאיתא פ"ד דתענית לא היו י"ט לישראל כט"ו באב ויוהכ"פ. מ"מ יוהכ"פ הוא תענית. והיינו דשמתת יוהכ"פ שבו ניתנו לוחות אחרונות ואיתא (שמו"ר פ' מו ופ' מז) ובלוחות השניים אני נותן לך שיהא בהן מדרש הלכות ואגדות כו' וע"כ אף שבעצרת שהוא זמן מ"ת שניתנו לוחות ראשונות יש בו מצות שמחה ואכילה והכל מודים בעצרת דבעינן נמי לכם (כמ"ש פסחים סח:) מ"מ ביוהכ"פ שהוא קדושת היו"ט לישראל שניתנו בו לוחות אחרונות שכלול בהם כל התושבע"פ אין בו מצות אכילה ואדרבה הוא יום צום. שכן הוא דרכה של תורה כו' וכבר אמרנו במ"ש ואל תתאוה לשולחנם של מלכים כו' שבודאי מי שמורגל בפת במלח לא יתאוה לתענוגים. והול"ל שאל תתאוה למאכלים טובים. רק המכוון לשולחן שלמה המע"ה שנכתבה סעודתו בד"ת שהיא אכילה בקדושה. ועז"א ששולחנך גדול כו' והיינו שהעמל בתושבע"פ ולא כשלמה המע"ה שזכה לכל התושבע"פ בחלום מצד השי"ת. והעמל לקנות תושבע"פ זוכה למ"ש (זח"ב סא סע"ב) מזונא דחברייא אינון דמשתדלי באורייתא דאכלי מזונא דרוחא ונשמתא ולא אכלי מזונא דגופא כלל כו' הה"ד החכמה תחיה בעליה. וזה ענין שנסדר אגדת ענין המן בפרק יוהכ"פ. שהמן לחם שמלאכי השרת אוכלין והיינו מטלא דעתיקא. וכן יש ביוהכ"פ אכילה מזונא דרוחא ונשמתא מטל תושבע"פ. וכן בחנוכה שהנס היה באור נרות המקדש שהם הקדושה להאיר בלב ישראל באור תושבע"פ וכמו שאמרנו. וע"כ לא תקנו בם סעודה רק עשאום יו"ט בהלל. ומ"ש ובהודאה י"ל ג"כ דקאי על הלל שמסיים בהודו לה' כי טוב וגו' ואין טוב אלא תורה שנ' כי לקח טוב נתתי וגו' (כמ"ש ברכות ה.) והיינו תושב"כ. וכן תושבע"פ נקרא ג"כ טוב כש"נ טוב לי תורת פיך. כי לעולם חסדו עדמש"נ ותורת חסד על לשונה. והיינו אשת חיל אשה יראת ה' בחינת כנס"י מלכות פה תושבע"פ קרינן לה וזה מ"ש (סוכה מט:) תורה ללמדה זו היא תורה של חסד והיינו תושבע"פ דתושב"כ כרוכה ומונחת כל הרוצה ללמוד יבא וילמוד (קידושין סו.).
17
י״חוההזכרה ג"כ קבעו בברכת הודאה. דג' ברכות ראשונות הם קדושת האבות מגן אברהם ואח"כ אתה גבור כנגד פחד יצחק ואח"כ אתה קדוש כנגד יעקב כש"נ והקדישו את קדוש יעקב. וג' מדות של האבות הם המשכה מג' ראשונות חסד עלאה נפקא מחכמה וגבורה מבינה ויעקב מדת הדעת וכמ"ש בזוה"ק (ח"ב יד סעב קעה ב) ואח"כ י"ב ברכות אמצעיות כנגד קדושת י"ב השבטים וכ"כ ברע"מ (זח"ג ד א) והיינו כנס"י שהיא בחינת מלכות שמים ונקרא אני וכמ"ש בזוה"ק וכ' ואני תפלה. ויש עוד ברכת המינים ובגמ' (ברכות כח:) אמרו למ"ד די"ח ברכות כנגד י"ח אזכרות שבהבו לה'. היא כנגד אל הכבוד ולמ"ד כנגד י"ח אזכרות שבק"ש. היא כנגד אחד ולמ"ד כנגד י"ח חוליות שבשדרה היא כנגד חוליא קטנה שבשדרה. ולפמ"ש ברע"מ שי"ב ברכות אמצעיות כנגד י"ב שבטים. י"ל דברכת המינים תקנו כנגד שבט יוסף שנחלק לשנים מנשה ואפרים דמדת יוסף כי כל בשמים ובארץ דאחיד בשמיא וארעא שע"י מדתו יחוד קוב"ה ושכינתיה שמים וארץ (כמ"ש זח"א לא רע"ב) והוא מנגד לקליפת המינים שמפרידין היחוד כמ"ש (שבת קטז.) הללו שמטילין קנאה ואיבה ותחרות בין ישראל לאביהן שבשמים. וכן כל שבט יש לו קדושה מיוחדת שמכוון נגד קדושה זו הברכה. ותקנו הברכה לכל ישראל דכ' איש אשר כברכתו ברך אותם שכלל לכל השבטים בכל הקדושות כמ"ש בב"ר חזר וכללן כולם כא' כו' לקיים מש"נ כולך יפה רעיתי. וכל הברכות אמצעיות הם צרכי הנפש לבד רפאנו וברכת השנים שלפשוטן הם צרכי הגוף אבל באמת הם ג"כ לצורך הנפש שאומרים רפאנו ה' ונרפא הושיענו ונושעה ולכאורה מה שייכות ישועה לרפואה אך הוא עפמ"ש במד"ר (אחרי) ישעי ביוהכ"פ שהוא ישועה מחילת עונות שעל ידי כן נושעים מהיצה"ר גם להבא וביוהכ"פ ונשא השעיר את כל עונותם עונות תם כמ"ש בב"ר הוא ישועה. וכן חולי איתא (ירושלמי פ' יד דשבת) והסיר ה' ממך כל חולי זה יצה"ר שתחלתו מתוק וסופו מר. וזהו המכוון בברכת רפאנו רפואת הנפש מהיצה"ר שהוא חולי ועז"א הושיענו ונושעה שהישועה ע"י מחילת עונות כאמור. וכן ברכת השנים ג"כ עיקרה על צורך הנפש שאומרים ואת כל מיני תבואתה לטובה והיינו שיהיה האכילה מסטרא דטוב שבעה"ד וממילא יביא קדושה ללב כמשנ"ת כ"פ. וע"י ברכת ה' בהאכילה כ' וברך את לחמך וגו' והסירתי מחלה מקרבך. והיינו היצה"ר ששולט באכילה שע"ז מורה לשון מקרבך וכמו שדרשו (תענית יא:) כאלו קדוש שרוי בתוך מעיו שנא' בקרבך קדוש. שלשון בקרבך דרש על מעיו. וכן כאן מקרבך מאכילה שבתוך מעיו שהאכילה מביא לידי קטרוג יצה"ר כמ"ש בספרי (עקב) וגמ' (ברכות לב.) ובזוה"ק (ח"ב קנד ב) שאי יצה"ר שולט אלא מתוך אכילה. וכשיש בו ברכת ה' מסיר המחלה שהוא היצה"ר ומביא קדושה ואור כי טוב וכמו שאמרנו במ"ש עבידנא יומא טבא לרבנן שהוא שיזרח בהאכילה מהאור כי טוב. וז"ש ברך כו' תבואתה לטובה שיופיע בהאכילה הברכה והאור. ואח"כ ג' ברכות אחרונות נגד מדות נצח הוד ויסוד הממשיכים לכנס"י. והמרכבה לג' מדות אלו משה אהרן ויוסף. ברכת עבודה נגד נצח דרגא דמשה. דאי' (ב"ר פ' יט) בא משה והורידה לארץ וזהו המחזיר שכינתו כו' והיינו שבמתן תורה הוריד משה השכינה לארץ ואחר הקלקול מעשה המשכן היה ג"כ עקרו ע"י משה וכ' באתי לגני ואי' בפסיקתא (פ' ה) לגן אין כתוב כאן אלא לגוי לאותו הגן שנסתלקתי הימנה כמ"ש מתהלך בגן. והיינו שיהיה שכינה בתחתונים עכ"פ במשכן. ואח"כ ברכת הודאה נגד הוד דרגא דאהרן ואומרים בברכה זו ועל נסיך שבכל יום עמנו ועל נפלאותיך וטובותיך שבכל עת ערב ובוקר וצהרים. וכל א' וא' מישראל אומר נוסח זה ולכאורה יש להבין וכי כל א' י"ל נס בכל יום. אך המכוון שמצינו שמשה רבינו במחיית עמלק קרא שם המזבח ה' נסי והוא דנס נקרא כשיוצא מגדר ההנהגה והטבע והשי"ת עשה הסדר בבריאת האדם שיתנהג עפ"י הבחירה ויש עמלק יצרא בישא קטיגורא מקטרגא דבר נש דישתכח תדיר בב"נ כמ"ש בזוה"ק (ח"ג קס א) וכ' אשר קרך בדרך שעסק עמלק ראשית גוים לקרר את האדם ולהשליך עליו עצלות ועצבות וזה שולט אף בגדולים כמו שמצינו ביעבץ שריבץ תורה בישראל וההלכות שנשתכחו באבלו של משה הוא החזירן מתוך פלפולו ומ"מ ביקש לבלתי עצבי שלא ישגבני יצה"ר מלשנות (כמ"ש תמורה טז.) ומקליפה זו אין בכח האדם להנצל ע"י בחירתו לבד ועז"א ואלמלא הקב"ה שעוזר לו אינו יכול לו. וכל הגדול מחבירו יצרו גדול (כמ"ש סוכה נב) וז"ש ועל נסיך שבכל יום עמנו שעזרת ה' הוא נס יוצא מגדר וסדר ההנהגה שהוא ע"י בחירה וזה בכל יום שבכל יום מתגבר היצה"ר ובכל יום מתחדש היצה"ר שכל הגדול מחבירו יצרו גדול וזהו מ"ש שמתחדש בכל יום. והשי"ת עושה נס ועוזר ממנו שלא יעזבנו בידו וזש"נ כי מחה אמחה וגו' שאין בכח האדם למחות זכר עמלק אלמלא הקב"ה שעוזר לו. וזהו נס שלא כסדר וע"כ קרא משה רבינו שם המזבח ה' נסי ע"ש הנס וז"ש בפירש"י ממדרש תנחומא (תצא) שכביכול אין שמו שלם ואין כסאו שלם עד שימחה זכר עמלק. והוא דעמלק ראשית דקליפה והוא בזלעו"ז נגד ראשית דקדושה וכ"ז שאין שמו של עמלק נמחה נחסר אלף בכסא. דאל"ף מורה על פל"א עליון. וגם נחסר היחוד י"ה בו"ה שהוא ההשפעה מיו"ד ותגו של יו"ד המורה על כ"ע לה' תתאה מדת כנס"י. וזה נסיך כו' ועל נפלאותיך וטובותיך שבכל יום זוכין לעזר השי"ת שהוא נס כאמור. להשפיל ולמחות ראשית דקליפה וזה ע"י שיזכו לנפלאותיך להופיע ולהזריח מפל"א עליון. וטובותיך להזריח מחכמה שכנגדה מאמר יהי אור שנקרא טוב והיינו היו"ד מהשם שמרמז לחכמה וקוצא דלעילא דרמיזא לאין כ"ע כידוע. והוא עפמ"ש (בשמו"ר פ' לח) קחו עמכם דברים ואין דברים אלא ד"ת כו' א"ל אין אנו יודעין א"ל בכו והתפללו לפני כו' והיינו דלכבוש את היצה"ר כ' כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך והיינו שע"י הפה יכנס ללב ג"כ והוא ע"י הקל קול יעקב שהוא קל ו' קל תורה קל ה' קל תפלה ומי שזוכה לד"ת משבר היצה"ר ע"י כח התורה וכמ"ש (זח"א רב א) דהא לית לך מלה לתברא יצה"ר אלא אורייתא וזה זוכה לנפלאותיך וטובותיך שמורה על החכמה שהיא אור כי טוב וקוצא דיו"ד דלעילא דרמיזא לאין כ"ע פל"א עליון. ועל ידי כן זוכה לעזר השי"ת שהוא נס כאמור. ומי שאינו בר הכי ואינו זוכה לד"ת. מ"מ יש לו עצה בכו והתפללו לפני כמ"ש במד"ר וע"ז מרמז וטובותיך שבכל עת ערב ובוקר וצהרים שהם ג' זמני התפלות שגם ע"י תפלה זוכין לנסיך שבכל יום לכבוש היצה"ר ראשית דקליפה. וגם בתפלה זוכין לנפלאות מפלא עליון שאומרים ברוך אתה הוי"ה כעומד לפני המלך ושם הוי"ה כולל ט' ספירות כמ"ש (זח"ג רנח א) וקוצא דיוד דלעילא רומז לכ"ע (כמש"ש סה ב) וזוכין ע"י תפלה ג"כ לנפלאות ואור כי טוב. ובברכה זו תקנו הזכרת על הנסים בחנוכה שהיה ע"י הכהנים שתקנו מדת הוד וכמ"ש האריז"ל. וזה שמסמיכין לזה ברכת כהנים ואח"כ ברכת שים שלום נגד מדת יסוד שיוסף מרכבה לה ומדתו שלום כמ"ש בזוה"ק:
18
י״טוקורין בחנוכה בנשיאים (כמ"ש מגילה לא.) והוא עפמ"ש (ילקוט מלכים סו רמז קפד מפסיק') בכ"ה בכסלו נגמרה מלאכת המשכן ועשה מקופל עד א' בניסן כו' ומעתה הפסיד כסלו כו' שילם לו הקב"ה חנוכת חשמונאי כו' ויש להבין מה תשלומין הוא הא כסלו ראוי לחנוכה מפני הנס שאירע בו שגברו על היונים שטמאו כל השמנים וכל כלי המשכן וכיון שראוי לחנוכה מצד עצמו מה שילם לו הקב"ה. אכן מצד הנס היה ראוי לעשות חנוכה לשעתו אבל לא לקבוע חנוכה לדורות כמו שלא נקבעו לדורות הימים שנעשה בהן חנוכת המשכן וחנוכת המקדש. ומה שנקבע חנוכת חשמונאי לדורות זהו תשלומין לחנוכת המשכן שנגמרה מלאכתו בכ"ה בכסלו. וע"כ קורין בנשיאים ומתחילין ויהי ביום כלות משה. וכמו שאמרנו שעיקר קדושת המשכן היה ע"י משה רבינו שבא והוריד השכינה לארץ מקודם במ"ת ואחר הקלקול נקבע השראת השכינה במשכן וזה ענין מ"ש בירושלמי (פ"ב דברכות הובא תוס' ר"ה טז:) אר"מ מחזיק אנא טיבו לרישא דכד הוה מטי למודים הוא כרע מגרמיה. ויש להבין איך הרגיש הראש לכרוע ואם מפני ההרגל למה מחזיק טיבו לרישא אך הענין שכל הברכות אנו אומרים בלשון הווה חונן הדעת מרבה לסלוח רופא חולי וכדומה דכיון שהאדם מתפלל והשי"ת שומע תפלה מיד נענה בשעתו בהווה ובברכת רצה שמברכין המחזיר שכינתו לציון בהווה. וברכה זו כנגד משה רבינו שע"י קדושתו זוכין לזה ואומרים המחזיר שכבר מחזיר בהווה. ואף שהעולם נידון אחר רובו ולא זכו לזה הכלל מ"מ פרט נפש המתפלל נענה כבר ועדמ"ש (ברכות לג.) כל אדם שיש בו דעה כאלו נבנה בהמ"ק בימיו וכיון שמרגיש שמחזיר שכינתו מיד נופל עליו הפחד וכמ"ש ובמורא גדול זה גילוי שכינה שבכ"מ שיש התגלות השכינה נופל הפחד והיראה. והראש מרגיש הפחד עדמ"ש הרב ז"ל שדקדקו בגמ' תפלין שבראש ול"א תפילין שעל הראש. שהמכוון על הארת התפילין במוח שבראש וז"ש מחזיק אנא טיבו לרישא שמרגיש הפחד כי מטי למודים וכרע מגרמיה. דברכת עבודה נגד משה רבינו שושבינא דמלכא שמוריד השי"ת לישראל ואח"כ מודים כנגד הוד דרגא דאהרן שושבינא דמטרוניתא שמקרב ישראל לאביהן שבשמים. ובו מזכירין נסים ונפלאות ובו מזכירין על הניסים בחנוכה שהיה ע"י שמן ונרות שמורים על חכמה כמ"ש (מנחות פה:) ועל תורה כמש"נ ותורה אור. והשפעת ד"ת ע"י הכהנים שזה כח אהרן ומקרבן לתורה וכן נא' כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו. וכן בפורים מזכירין על הנסים בברכת הודאה שגם שם היה נסים ונפלאות דשם נס מורה על אור שמאיר בלב ע"י הנס שעושה השי"ת שלא כהרגל. וכן כ' ליהודים היתה אורה ונדרש (מגילה טז:) אורה זו תורה. והיינו תושבע"פ דתורה אור ואורה בה"א בחינת תושבע"פ מלכות פה כו' ונפלאות מפל"א עליון וכמו שנדרש שם יקר אלו תפילין שבראש. שמורה על כ"ע קרקפתא דתפילין. רק בפורים לבד הנס בתושבע"פ כמ"ש (שבת פח.) הדר קבלוה בימי אחשורש ובטלו מודעה דכפיית הר כגיגית. וזה היה על תושבע"פ שעל תושב"כ אמרו כבר נעשה ונשמע וכמ"ש (מד"ת נח ג) אז היה ג"כ נס לגופי ישראל שנצולו ממות לחיים וע"כ תקנו בו משתה ושמחה משא"כ בחנוכה שהיה הגזירה והנס רק לנפשות וע"כ לא תקנו בו משתה וכמו שאמרנו. ומ"מ איתא בשו"ע שיש קצת מצוה בריבוי הסעודות בחנוכה דבאותן הימים היה חנוכת המזבח ע"ש ואף שחנוכת המשכן היה בניסן ושל בהמ"ק היה בתשרי רק המכוון עפמ"ש בפסיקתא הנז' שנגמרה מלאכת המשכן כ"ה בכסלו וכ"כ בא"ר בשם מדרש. אך קשה הא גם בחנוכת המשכן בניסן לא היה בהם חיוב משתה וסעודה ולא נזכר שעשו יו"ט. אמנם י"ל כיון שהיה אז שלמים בקר שנים וט"ו אילים וכבשים ושלמים נאכלין לבעלים ויש בו רמז לסעודה. ואף שמסתמא אכלו כל השבט ומה זה נחשב לאכילה לשבט מ"מ לפי שהיו אז הכבשים גדולים כמ"ש (ב"ר פ' סה וע' מנחות פז.) יכול להיות שהיה אכילת בשר בכזית לכל א' מהשבט ומצינו בלחם הפנים כזית יש אוכלו ושבע יש אוכלו ומותיר (כמ"ש יומא לט.) ועכ"פ היה בו אכילת בשר. ולזכר זה ששילם הקב"ה חנוכת החשמונאים בכסלו יש בו ג"כ סעד לסעודה. ומ"מ אין בו חיוב שעיקר הנס היה בד"ת שרצו להשכיחם תורתך. ונעשה נס שעי"ז זכו לריבוי אור תושבע"פ וכמו שאמרנו. וע"כ לא קבעו בו חיוב סעודה שכך דרכה של תורה כו' וכמו שאמרנו. וקבעום ועשאום יו"ט רק בהלל והודאה הודו לה' כי טוב על שזכו להאור כי טוב. וחודש כסלו איתא בס' יצירה שנברא באות ס' ואי' בזוה"ק (ח"ב קכז סע"א) בשעתא דסתים ואתגניז בגויה גו נהורא עלאה לעילא כדין איהי קיימא בדיוקנא דאת סמך כו' והיינו שהמקיף בינה והמוקף נהורא עלאה. והוא אור כי טוב (ונת' ר"ח כסלו) וזה קדושת החודש ובסופו זוכין להאור כי טוב אור יום הראשון שנגנז לעמלי תושבע"פ כמ"ש בספר הבהיר ומד"ת (נח ג) וז"ש קבעום ועשאום ימים טובים שיופיע ויזריח בהם האור כי טוב וקבעום לדורות בהלל והודאה:
19
כ׳בגמרא נר חנוכה משמאל מזוזה מימין. הענין עפ"י מה שאמרנו בשם הרמב"ן (ר"פ בהעלותך) שפי' מ"ש במד"ר שם שא"ל לאהרן לגדולה מזו אתה מתוקן כו' הקרבנות כ"ז שבהמ"ק קיים אבל הנרות לעולם שלא רמזו אלא לנרות של חנוכת חשמונאי שנוהגת אף לאחר חורבן כו' שנר חנוכה מעין נרות שבמקדש וידוע דעיקר האור תורה אור ונא' לב חכם לימינו ולב כסיל לשמאלו היינו מבחינת תושב"כ מופיע הארתו ית' על לב חכם לימינו וזהו ענין מזוזה בימין היינו פ' שמע והיה אם שמוע שנכתב בה והם קבלת עול מ"ש ועול מצות ומזה מופיע הארה על לב חכם לימינו. ונר חנוכה שמרמז על הארת תושבע"פ דזהו ענין המנורה שא' במדרש שהקב"ה אמר בא והאר לי וזהו האור דתושבע"פ דהוא מה שהחכמים מחדשים ולא בשמים היא וכמ"ש (ב"מ נט:) דהקב"ה אמר נצחוני בני ואי' (חגיגה טו:) דקאמר שמעתא מפומייהו דכולהו רבנן ומפומיה דר"מ לא כו' השתא קאמר מאיר בני אומר כו'. וזה התחיל מאנשי כנה"ג ואז התחיל זלעו"ז חכמת יונית ובאו על ישראל להשכיחם תורתך כי החכמה שלהם נקרא חושך ולא אור וכשאז"ל (ב"ר פ"ב) וחשך זו מלכות יון כו' וע"ז מרמז הנס בנר חנוכה על הופעת האור בתושבע"פ ולכן מצות נר חנוכה בשמאל דייקא כדי להופיע גם על לב כסיל לשמאלו וכמ"ש (נדרים כב:) ע"פ כי ברוב חכמה רב כעס שאלמלא חטאו היה די בה' חומשי תורה כו' שדייקא על רב כעס של היצה"ר נצרך התרבות של רוב חכמת תושבע"פ מה שאדם ממציא מנפשו. וע"ז רמזו במנורה משל כו' תאירו לי כו' (כמ"ש מד"ר שם) שהקב"ה משתוקק כביכול להארת האדם דייקא מה שממציא מלבו והוא התושבע"פ. והקב"ה אומר הלכה בשם אומרה אליעזר בני אומר כו' (כמ"ש מד"ר פ' חקת). והנה אמרו (בב"ר) ע"פ וישב יעקב שביקש לישב בשלוה בעוה"ז נזדווג לו שטנו של יוסף. והיינו שביקש להיות בטוח לדורי דורות שיזכו לבחינת חיי עולם בעוה"ז וע"ז קפץ עליו רגזו של יוסף היינו מפני שבענין הזה בבחינת קדושת הברית נצרך עוד בירורים רבים בנפשות ישראל שלא יתברר בירור גמור לכל נפשות ישראל כולם עד עת קץ וזהו ענין הפחד שנז' ע"ז בזוה"ק (ח"א ריט ב) שאין לו תיקון ח"ו. והיינו שבעוה"ז אין לו עוד בירור בזה שיהיו זדונות נעשית לו כזכיות וכשלג ילבינו שזהו כשיתוקן זוהמת הנחש לגמרי שממנו התחיל זה. שתיקונו לגמרי להיות עמך כולם צדיקים וזהו כשיבולע המות לנצח שיתוקן הפגם בעת קץ ועיקר התיקון לזה ע"י העסק בתושבע"פ היינו שיהיה הלב תמיד מלא מד"ת וע"ז נא' עץ חיים היא למחזיקים בה כי ע"י הד"ת יוכל להגיע לחיי עולם. כי ענין המיתה נצמח מראשית הקלקול של אדה"ר וכ' פן ישלח ידו ולקח גם מעץ החיים ואכל וחי לעולם. וע"י העסק בד"ת נא' בהתהלכך תנחה אותך זה העוה"ז בשכבך תשמור עליך זו מיתה והקיצות היא תשיחך לע"ל (כמ"ש סוטה כא.) כי אז לתחיית המתים יהיה תכלית הבירור בזה שהמיתה היה רק כשינה בעוה"ז וכמו שקראו חז"ל המיתה כד דמך. וטל תורה מחייהו. ובזה הכח דייקא הכניעו היונים כמ"ש וזדים ביד עוסקי תורתך דייקא ובכל ימי החנוכה מתנוצץ התיקון על פגם הזה. כי על פגם זה נא' רע בעיני ה' שכביכול השי"ת אינו משגיח עליו וכש"נ לא יגורך רע ואמר (שבת קמט:) צדיק אתה ה' ולא יגור במגורך רע. שמונע השראת השכינה כביכול וכמ"ש בזוה"ק (שם) דלא חמי אפי שכינתא. אמנם ע"י התיקון נא' עיני ה' אל צדיקים וגו' ואמרו (שבת כב:) על המנורה עדות היא לבאי עולם שהשכינה שורה בישראל. ועפ"י דברנו הנ"ל שנר חנוכה מעין נרות המנורה יוצדק הרמז הנז' במנורה על תיקון הפגם הזה שהוא עדות שיחזיר השראת השכינה בישראל שיגור במגורינו לעולם:
20
כ״אנר חנוכה משמאל מזוזה מימין. ובשאילתות דרא"ג הגיר' ובעה"ב בטלית מצויצת באמצע ובתשובת מהרי"ל (סוס"י מ) אי' דסיים לקיים מה שנא' והחוט המשולש לא במהרה ינתק והוא סיים ע"ז פי' חוט של ציצית. והנה בגמ' (מנחות מג:) אי' כל מי שי"ל תפילין בראשו ותפילין בזרועו וציצית בבגדו ומזוזה בפתחו הכל בחיזוק שלא יחטא שנא' והחוט המשולש וגו' ושם הכונה על כל הג' מצות שהם כמו חוט המשולש שהוא חזק ביותר ולא על חוט הציצית דוקא. אבל שם כל אותן ג' מצות עצמן הם על האדם כל היום דתפילין בזרוע ובראש היו הולכים כל היום וגם ציצית בבגדו ומזוזה בפתחו המה תמידיות משא"כ מצות נר חנוכה שמצותה רק בלילה ואז אין הזמן לחטוא וכמ"ש (שבת פט:) דל כ"ה דלילותא. ולא שייך שיהיה מצוה זו להציל מהחטא. ומה גם שהוא לשעה קלה זמן ההדלקה. וע"כ פי' מהרי"ל שהמכוון מהחוט של ציצית באמצע דחוט דציצית הוא לזכור עי"ז כל המצות וצירוף הב' מצות דחנוכה ומזוזה מועיל לאותו חוט להתחזק ולהיות כבחינת החוט המשולש שנעשה בזה בחינת יעקב חבל נחלתו המשולש מקדושת כל ג' האבות כחבל הזה שאין מפקיעין אותו בפחות מג' (כמ"ש ב"ר פ' סח) והכח הזה נקבע ונשלם ע"י הנ"ח בכלל נפשות ישראל. דידוע דבחי' אאע"ה היה להכניס כל באי העולם תחת כנפי השכינה בקבלת עול מ"ש שיהיה נקרא אלהי הארץ בפי כל הבריות וגם להכניסם בעול תורה ומצות דב' אלפים תורה התחיל מימי אברהם וזהו ענין מזוזה בפתחו שנכתב בה ב' פרשיות שהם קבלת עול מלכות שמים ותורה ומצות והכל ע"י בחינת אאע"ה דכ' ואהבת את ה' וגו' וכן בפ' שניה מתחיל לאהבה את ה' אלהיכם וגו' וזהו מדת אאע"ה שהיה בו אהבת השי"ת עד מיצוי הנפש שהשליך עצמו לכבשן האש על קידוש שמו ית'. ומצינו (סוטה כז:) שלמדו דלא עבד איוב אלא מאהבה שנא' הן יקטלני לו אייחל עד אגוע וגו' וכאשר בא יצחק אע"ה וראה שמכל היגיעה של אביו לא הועיל לדורו שלא נשארו בקדושה מכל הגרים שגייר וגם ישמעאל ובניו נטבעו בתאוות ואהבות וחמדות זרים. ע"כ התחיל יצחק להתלהב בנפשו בבחינת היראה שעי"ז יהיה נשרף כל הכחות של אהבות זרות באש היראה. כי האש של התלהבות היראה והקדושה שורף האש של התאוה שנקרא ג"כ בלשון נורא (כמ"ש קידושין פא.) חזי דאת נורא. והוא הכח של תושבע"פ שנא' בה הלא כה דברי כאש. מפני שבא מצד היראה שבלב וכמש"נ הן יראת אדני היא חכמה וכמ"ש (ברכות יז.) תכלית חכמה תשובה ומע"ט כו' שנא' ראשית חכמה יראת ה'. ובחי' יצחק שהיה מרכבה למדת גבורה להיות גבור הכובש את יצרו ואי' בזוה"ק ותיקונים (שנז' למעלה מא' א) מימינא אתיהיבת תושב"כ ומשמאלא אתיהיבת אורייתא דבע"פ. ואמר עוד וכד אתנטילת מגבורה אתקריאת תושבע"פ דהכי אוקמוה מארי מתני' תושבע"פ מפי הגבורה נתנה וכו' וכן אמרו (סוף חגיגה) ת"ח שכל גופן אש כו' והוא התושבע"פ אש אוכלה אש דיצה"ר. וע"ז מרמז מצות הדלקת נר חנוכה דקי"ל הדלקה עושה מצוה היינו ענין ההתלהבות המתעורר בנפש מצד פחד ה'. ועדמ"ש (שהש"ר ה') ע"פ פתחי לי. פתחו לי פתח א' של תשובה כחודה של מחט ואני אפתח לכם פתחים שיהיו עגלות וקרניות נכנסות בו. כן העיקר שידליק בעצמו הפחד והיראה להתגבר על היצה"ר ואח"כ ה' לא יעזבנו בידו. וזה היראה נקנה בנפשם בזמן הנס ע"י התיסדות התושבע"פ כנ"ל. ואמנם גם בזה עצמו אין עוד בירור כי הלא נמצא גם מיצחק פסולת שיצא ממנו עשו שעל הגוון היה בו ג"כ כח החכמה דתורה שבע"פ וכמש"נ ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו ואי' מהאריז"ל דהיה בו ניצוצי הקדושה של נפש ר"מ דסתם משנה כותיה שהיה שורש תושבע"פ ויצא מזרעו מנירון (כמ"ש גיטין נו.) וזה ענין מ"ש (תרגום יונתן פ' ויחי) דרישיה דעשו אתנח בגו עיטפיה דיצחק ונקבר ראשו במערת המכפלה ע"ש. והוא נקרא (קידושין יח.) ישראל מומר. כי הוא נולד מיצחק ורבקה ואחר שנימול יצחק לח' שמורה על שורש יהדות. אבל הוא היה בו כח להסירו ולבטלו ולדבק בשרשו הרע. אמנם יעקב אע"ה היה הממוצע של ב' קדושות האבות לזווגם יחד ועי"ז בא לבחי' אמת שהוא החבל המשולש אשר לא ינתק דשפת אמת תכון לעד. כי בחינת של אברהם ויצחק היה רק מצד בחי' אמונה. כי הגם שהיה להם התגלות אלהות כש"נ וירא ה' וגו' היה רק לשעה אבל כל ימיהם החזיקו באמונתם. וכן אי' במכילתא בשלח ע"פ וייראו העם וגו' שלא ירש אברהם אבינו העוה"ז והעוה"ב אלא בזכות אמונה שנא' והאמין בה' וגו'. אבל ביעקב כתיב ויעל מעליו אלהים במקום אשר דבר אתו ופירש"י במקום אשר וגו' איני יודע מה מלמדנו. ובפשוט הכונה להודיע מעלת יעאע"ה דגם אחר ההסתלקות היה נשאר בנפשו באותו מצב כמו במקום אשר דיבר אתו וזהו שהופיע בו בחי' האמת ושפת אמת תכון לעד. וזהו הרמז שע"י הדלקת נר חנוכה המזדווג לבחי' המזוזה מימין שהוא בחי' קדושת ב' האבות אברהם ויצחק נעשה חוט של ציצית באמצע משולש להיות נקבע בנו הקדושה המשולשת מבחי' יעקב קו האמצעי המחברם להיות חבל נחלתו כי זהו עיקר סגולת מצות ציצית שנא' בה למען תזכרו וגו' שנהיה תמיד מבחי' זכור אתר דלית ליה שכחה. וכדאי' (מנחות מד.) באו ד' ציציותיו וטפחו לו על פניו כו' עכשיו נדמו עלי כד' עדים כו' שבאו להזכירו ואף שהיה כבר מוכן לעבור הגינו בעדו והצילוהו מן העבירה שזה כל מעשה היצה"ר שמשכח את האדם ושוכח שורש העבירה. שאם היה זוכר שהיא עבירה לא היה עובר. וע"י מצות ציצית בא לזכירה וכמש"נ וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה' וגו'. ואפשר לומר דאף בגמ' קאי והחוט המשולש על מצות ציצית שע"י מצות תפילין ומזוזה נעשה חוט של ציצית חוט המשולש להיות נקבע הקדושה לעולמי עד ובחיזוק שלא יחטא וכמו שפי' מהרי"ל לענין נר חנוכה. דבגמ' מסיים ואומר חונה מלאך ה' סביב ליראיו ויחלצם. ובמד' (תנחומ' ויצא) עשה אדם מצוה א' מוסרין לו מלאך א' ב' מצות מוסרין לו ב' מלאכים עשה מצות הרבה מוסרין לו מלאכי' הרבה כו' וכאן כ' מלאך לשון יחיד. רק מזה נר' דדרשו הפסוק על מצות ציצית שהם מקיפים את האדם סביב משא"כ תפילין ומזוזה. ולפי שארבעתן מצוה א' ע"כ חונה מלאך וגו' מלאך א'. ואף המצות עצמן קרוים מלאכי' שהם שלוחים מהש"י וכמ"ש (מד"ת ויגש ו') היו מכבדין את המצות שהן שלוחי ושלוחו של אדם כמותו כו' וזש"נ חונה מלאך ה' סביב על ד' ציצית שהן מצוה א' ומקיפין האדם. ויחלצם שמצוה זו מביא לידי זכירה וניצול מהיצה"ר. והנה כל זה נקנה בנפשינו ע"י נם חנוכה שעמדו היונים בזלעו"ז להשכיחם תורתך וע"י הנם נקבע בנו הקדושה מכח התחדשות תושבע"פ להיות קיום לכח הזכירה לעולמי עד. והנה קדושת המזוזה מימין שמורה על מדת אאע"ה בחי' האהבה עד מיצוי הנפש קיים לעולמי עד כמו שראו שמסרו נפשם אף קלי עולם על קדושת שמו ית' שזה ממה שנטוע בלב ישראל מהאבות הקדושים לאהבה את ה"א בכל נפשכם. וכן קדושת נר חנוכה נשאר ג"כ לעולמי עד וכמש"נ כי לא תשכח מפי זרעו. והוא מה דקי"ל בטלה מגילת תענית חוץ מחנוכה ופורים (כמ"ש ר"ה יט:) כי אותם ב' ישועות דאלו ב' זמנים נשארו לעד. דפורים שהי' לאבד וגו' וזה לא יהי' עוד. וטעמא דחנוכה אמרו (בגמ' שם יח:) שאני חנוכה דמיפרסם ניסא ופירש"י כבר הוא גלוי לכל ישראל ע"י שנהגו בו המצות וכו' ולכאורה מה זה תירוץ לקושית הגמ' ותיבטיל איהי ותיבטל מצותה ע"ש. אך המכוון דמפרסם ניסא שלא להשכיח התורה מישראל וזה נשאר לעולמי עד. דאף שהבטיחנו השי"ת כי לא תשכח מפי זרעו מ"מ היה פחד כעין מה שמצינו (מכות כד.) מסתפינא מהאי קרא ואבדתם בגוים וכן מסיפא דקרא ואכלה אתכם וגו' ואף שהבטיחנו השי"ת כן יעמוד זרעכם ושמכם וכדומה. מ"מ הי' מסתפי והי' פחד וכן כאן הי' פחד. אבל ע"י נס חנוכה האיר להם באור כח תושבע"פ שלא תשכח מפי זרעו לעולמי עד. וכל מועדי מגילת תענית נבטל הארתם בזמן הגלות משא"כ בנס חנוכה שדייקא אחר כל ההסתרות מתנוצץ כח הזה של התחדשות בחינת תושבע"פ בנפשות ישראל לעולמי עד ולהתקיים בנו כי לא תשכח מפי זרעו. וציצית אף דלילה לאו זמן ציצית מ"מ יש דיעות דכסות יום חייב בציצית אף כשלובשו בלילה (כמ"ש או"ח סי' יח) ומצות נר חנוכה הוא רק בלילה. אך כבר אמרנו דלילה אינו זמן חטא כנראה ממה שאמר יצחק אע"ה דל כ"ה דלילותא רק מועיל מצות נר חנוכה כשמזדווג להמזוזה בימין להיות חוט הציצית פועל להזכיר תמיד כל היום. כי נעשה חוט המשולש שהוא בחי' אמת דתכון לעד:
21
כ״בבמס' סופרים (פרק כ הל' ה) נ"ח כו' שתהא מזוזה בימין ונר חנוכה משמאל לקיים מה שנא' מה יפית ומה נעמת מה יפית במזוזה ומה נעמת בנר חנוכה. והנה בשהש"ר על פסוק מה יפית וגו' נדרש הרבה דרשות יפית במצות ונעמת בגמ"ח. יפית במ"ע ונעמת במצות ל"ת. יפית במצות הבית ונעמת במצות השדה וכו' הכל בב' מצות המזדווגים זה לזה ומה אמר זה בכאן לקיים מש"נ כו' כאלו רומז על ב' אלו דוקא. גם נראה שאמר זה לטעם על השייכות זה לימין וזה לשמאל דוקא וגם אם היו שניהם יחד במקום אחד יוכלו לדרוש כן עליהם. אבל באמת בשהש"ר דרשו מקודם (בפר' א) על פסוק הנך יפה רעיתי הנך יפה שדרשו ג"כ על כל אותם חבורי מצות שדרשו ע"פ מה יפית ומה נעמת הנ"ל יעוש"ב. והנה הך פסוק מוקדם ואי המ"ס דורש כהמ"ר רק צירוף ב' מצות הול"ל קרא דהנך יפה הנך יפה המוקדם. ועל כרחן דנקט זה דיפית ונעמת שהם ב' ענינים דמרמזי על ב' אלו דוקא ומה"ט הם בימין ושמאל. והוא דבשהש"ר שם לפני זה והוא ג"כ במדר' (תנחומא תצוה ו) ע"פ ראשך עליך ככרמל האמור לפני פ' מה יפית דרשו הרשים שבכם חביבים עלי כאליהו שעלה להר הכרמל כו' ודלת ראשך כארגמן הדלים והרשים שבישראל חביבין עלי כדוד שנא' והיה הנכשל בהם ביום ההוא כדויד. וי"א כדניאל דכתיב ביה והלבישו לדניאל ארגונא וגו' ועפ"י פשוט נדרש הפסוק שגם הרשים במצות שנראה לעין שקלקלו ח"ו יוכלו להתקן להיות נחשב כאליהו שהקריב בשעת איסור הבמות בהר הכרמל ועכ"ז נתברר שהי' לזכות לישראל כמו כן יתהפכו הזדונות לזכיות ע"י תשובה. וכן יוכלו להיות כדויד שהיה נראה לעין הקלקול הגדול שלו. ומ"מ נתברר בימי שלמה בנו שנהפכו פני כל שונאי דוד כשולי קדירה (כמ"ש שבת ל'.) אבל מהו שייכות הדרוש על דניאל ולמה נבחר הוא להדמות אליו יותר מכל גדולי הדורות. גם מה ענין הדרוש הזה בפר' תצוה דאח"כ נדרש סוף הפסוק מלך אסור ברהטים על משרע"ה מה מלך כו' אף אתה גזור עליהם והם עושים והיינו מפני שלא נא' בפרשה זו וידבר ה' וגו' צו את בנ"י ויקחו אליך רק ואתה תצוה וגו' שמשרע"ה יצוה מעצמו. וצריך ביאור מה נשתנה מצוה זו משאר הדברות וגם שייכות זה לתחלת המקרא ראשך וגו' הנ"ל. וי"ל שכל ענין הדרוש סובב הולך על פר' הדלקת המנורה כענין הדרוש הנזכר שם למעשה ידיך תכסוף ואין תכסוף אלא לשון תאוה כו' אתה מאיר לכל העולם ואתה מצוה להעלות נר תמיד כו' והיינו כמו שאמרנו כי עיקר הארת הנרות מרמז על הארת תושבע"פ שהאדם מאיר בנפשו וזהו שהקב"ה רוצה שנאיר לפניו (כמו שנת' למעלה) וזה הענין מצינו ג"כ באאע"ה שאמרו (ב"ר סו"פ ל) משל כו' עד שתהא מאיר לי מאספוטמיא וחברותיה בא והאר לפני כו' כי הוא היה הראש לפרסם אלהותו ית' בפי כל העולם להיותו נקרא אלהי הארץ וזה היה ע"י שקידש שם שמים במסירות נפשו. והנה כמו כן בדרך הזה היו הכהנים החשמונאים שמסרו נפשם במתי מעט נגד כל ההמון הגדול וקידשו שמו ית' ואנו אומרים ולך עשית שם גדול וקדוש בעולמך שנתקדש ש"ש אז ואנו מכירים שגם הכח הזה היה מהשי"ת. אבל עיקר ההתעוררות היה מצדם וכמ"ש שעשית לאבותינו כו' ע"י כהנך הקדושים וזה הענין חביב מאד אף נעים לפניו ית' שחומד ומתאוה שנאיר לפניו מצד האדם וע"ז דרשו ודלת ראשך כארגמן שאף הדל והרש שבישראל יהיה חביב כדניאל שנקרא בפ' איש חמודות ונא' לו בפי' כי חמודות אתה כמו כן אפי' השפל שבשפלים אם רק יתעורר מעצמו לקדושת שמו ית' יהיה נחמד אף נעים לפניו. וע"ז דרש סוף הפ' מלך אסור ברהטים על משה רבינו דכ' ואתה תצוה. דידוע שכח כל המצות שאנו מקיימים כתיקונם הוא רק מכח מאמרו ית' שצוה אותנו בתוה"ק כדש"נ כן יהיה דברי אשר יצא מפי לא ישוב וגו' כי אם עשה את אשר חפצתי וגו' אמנם כאן על מצות הדלקת הנרות נא' דייקא ואתה תצוה. שיהיה הציווי ג"כ ממשרע"ה בעצמו שהוא ג"כ רק מכח האדם בעצמו. מפני שזה עצם מצות הדלקת הנרות שנאיר לפניו ית' מעצמינו וזה חביב מאד לפניו ית'. וזה שרמז במ"ס בפ' מה יפית ומה נעמת דכ' אחריו על מצות מזוזה בימין ונר חנוכה משמאל דידוע שכל התורה והתרי"ג מצות אשר האדם מקיים עפ"י התורה שבכתב מה שהשי"ת מופיע על לב חכם לימינו מזה נעשה האדם יפה ומפואר בשלימות גופו בכל רמ"ח איבריו ושס"ה גידיו הנעשים בצלם אלהים ברמ"ח מ"ע ושס"ה ל"ת וזהו הענין מזוזה בימין שנכתב בה קבלת עומ"ש והמצות להאיר על לב חכם לימינו והוא היופי של אדם וא' בזוה"ק אורייתא וקוב"ה חד ואורייתא שמא דקוב"ה (כמ"ש זח"ב צ ב וש"מ) ונחשב המזוזה שהשי"ת עומד על ימינו לשמרו כש"נ ה' שומרך וגו' על יד ימינך וכמו שאז"ל (ע"ז יא.) הקב"ה עבדיו מבפנים והוא משמרן מבחוץ שנא' ה' ישמר צאתך ובואך וגו'. ונר חנוכה הוא בחי' הנעימות הארת ההתחדשות כח תושבע"פ שהאדם מאיר לפניו יתברך העומד לנגדו בימינו כש"נ עליהם הנחמדים מזהב וגו' ומתוקים מדבש. והוא בשמאל להאיר גם על לב כסיל לשמאלו כי הרוב חכמה מאיר גם על הרב כעס של הלב כסיל (כשנ"ת מא' י) וזה נחמד ונעים לפניו כמו שאמרנו וז"ש ומה נעמת בנר חנוכה. ולזה הרמז נזכרו דיני הדלקת נרות חנוכה בפ' במה מדליקין דקדושת המקדש במקום כקדושת שבת בזמן ונרות חנוכה המה ג"כ משורש קדושת נרות המקדש וכמ"ש הרמב"ן במ"ש (במד"ר בהעלותך) אבל הנרות לעולם שמרמז על נר חנוכה ע"ש וכמו שאמרנו:
22
כ״גבפסיקתא (פר' ד) לחנוכה ויקח אליהו שתים עשרה אבנים. י"ר ר"ח שחל להיות בחנוכה כו' את מוצא כו' מסדר הפסיקתא נראה שהיה זה הפר' דויקח אליהו הפטרה לשבת חנוכה לפי מנהגם ויש להבין שייכות ענין אליהו בהר הכרמל לחנוכה בשלמא נרות דזכריה ונרות דשלמה שאנו מפטירין עפ"י הגמ' (מגילה לא.) שייכין לחנוכה שהיה הנס ג"כ בנרות המקדש אבל ענין אליהו בהר הכרמל לכאורה אין לו שייכות כלל לחנוכה. אך הענין הוא דאליהו הקריב אז בחוץ בשעת איסור הבמות שע"ז דרשו (ב"ר פ' פב) גוי וקהל גוים עתידין בניך לעשות כקהל עמים כו' אף בניך מקריבין בשעת איסור הבמות. אך היה עת לעשות לה' שאז ע"י כן קירב את ישראל לאביהן שבשמים ואמרו ישראל הוי"ה הוא האלהים והוא היחוד באורח פרט כמ"ש ברע"מ (זח"ב כה א) ולסוף מ' שנין כו' כדין אוליף לון באורח פרט הה"ד וידעת היום וגו' היום דייקא מה דלא הוה רשו מקדמת דנא כי ה' הוא האלהים דא באורח פרט. במלה דא כמה רזין וסתרין אית בה וכו' והנה מי בא בסוד ה' בס"ת שיש בו. אך זה עכ"פ אנו רואין שזה אמר משרע"ה לישראל אחר מ' שנה שהיו במדבר דכתיב ולא נתן ה' לכם לב לדעת וגו' עד היום הזה ואז דייקא זכו שאמר להם וידעת היום וגו' כי הוי"ה הוא האלהים והיינו כידוע דשם הוי"ה מורה היה הווה ויהיה שהוא אתה הוא עד שלא נברא העולם אתה הוא משנברא העולם. דאף אחר שנברא העולם ואנו רואים תבל ויושבי בה ויש בהן שמחרפין ונראה שהם נגד כבודו ית' מ"מ אין נעשה בעולם שום דבר נגד רצונו ית' כמו קודם בריאת העולם וזש"נ וידעת היום בבחי' הדעת שנכנס למעמקי הלב שכן מורה והשבות אל לבבך לב' הלבבות שהם יצ"ט ויצה"ר כמו שנדרש (פ' הרואה) בכל לבבך. כי הוי"ה שמורה שהכל כמו קודם שנברא העולם. ובזה אין לנו שום תפיסה בעוה"ז שמפני כן אין שם זה נהגה בעוה"ז רק בשם אדני שהוא בחי' אמונה שאנו מאמינים כן אף שאינו נראה לעין כן. ואז זכו לבחי' הדעת כי הוי"ה הוא האלהים ושם אלהים מורה על הנהגת עוה"ז. וכמו"ש בס' אלהי"ם גי' הטב"ע דמה שנראה לעין שמתנהג עפ"י הטבע הוא ג"כ מכח אלהים שהוא בעל הכחות כולם ואז זכו ליחוד זה. וע"ז אמר להם משה רבינו ולא נתן ה' לכם לב לדעת בחינת הדעת הוא פנימיות הכתר כידוע והיינו כשנכנס למעמקי הלב עד היום הזה דייקא. ולזה היחוד זכו ישראל ג"כ אז ע"י קרבן אליהו שהקריב בחוץ בשעת איסור הבמות שהוא בכרת. וע"י ירידת האש נתקדש ש"ש ואמרו הוי"ה הוא האלהים. ואיתא (שהש"ר פר' ז) ע"פ ראשך עליך ככרמל הרשים שבך חביבים עלי כאליהו שעלה להר הכרמל. ויש להבין למה דימה הרשים לאליהו דייקא. גם למה נקרא אליהו בכאן בשם כרמל דייקא. רק המכוון דכמו שאליהו בהר הכרמל הקריב בשעת איסור הבמות רק שהיה לצורך שעה ולא די שלא נחשב לחטא רק היה עוד לרצון לפני השי"ת. וכן הרשים שבך אם יזכו לעשות תשובה מאהבה אז יברר השי"ת כמ"ש (שבת פט:) אם יהיו חטאיכם כשנים הללו שסדורות ובאות מו' ימי בראשית ועד עכשיו. והיינו שכן היה מסודר ממאמר בראשית בראשית המחשבה ע"ד מה שיצאה ב"ק ביהודה ממני יצאו הדברים כבושין (כמ"ש מכות כג:) ואז כשלג ילבינו והיינו שלא רק שיתכפרו ע"ד ותשליך במצולות ים כל חטאתם. רק ילבינו כשלג שיהיו כזכיות וזה ע"י כח תשובה מאהבה שזדונות נעשות לו כזכיות (כמ"ש יומא פו: ונת' כ"פ) ותלה זה באליהו שזה הכח על ידו הוא וכמ"ש בפסיקתא (להלן) ובנביא העלה וגו' זה משה ובנביא נשמר זה אליהו אתה מוצא ב' נביאים עמדו להם לישראל משבטו של לוי משה ראשון ואליהו אחרון גואלן לישראל כו' ואף שהגואל האחרון יהיה משיח בן דוד. אך הגאולה יהיה בכח אליהו דכ' הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא וגו' והשיב לב אבות על בנים וגו' והיינו שיחזיר את ישראל בתשובה ומכניס בלבם תשובה שלימה שיהיה הכל נעשית כזכיות וזה יהיה ההכנה לגאולה אחרונה. וזה נרמז במ"ש (סוף עדיות) שאליהו בא לעשות שלום בעולם. והיינו השלום מעיקר המלחמה הפנימית כנגד היצה"ר וכמו שאמרו בשם רבי' ר' בינם זצ"ל שאמר שפי' הפשוט במש"נ כי תצא למלחמה על אויבך הוא על היצה"ר שנקרא אויב ושונא ואין זה דרך דרש ורמז. וכמו שאמרנו במש"נ אין שלום בעצמי מפני חטאתי שעיקר הפירוד ומלחמה הוא בגוף האדם בין עצמותיו ע"י החטא והיצה"ר וממילא מסתעף המלחמה מבחוץ. שיש להם קטרוג כשמוצאין שהישראל יש לו עסק ומלחמה פנימית ואליהו בא לעשות שלום שיכניס הרהורי תשובה שלימה בלב כל ישראל ויהיה שלום בניהם מכל הענינים. וזש"נ והשיב לב וגו' ואיתא (סוף סוטה) וחסידות מביאה לידי רוה"ק ורוה"ק מביאה לידי תחיית המתים ותחיית המתים בא ע"י אליהו הנביא זכור לטוב וזה ג"כ מרמז ע"ז שאליהו הנביא יחזיר בתשובה אף הפושעים רשעים שבחייהן קרוים מתים כמו"ש (ברכות יח:) והוא יחזירם בתשובה ויחיה אותם וזה ג"כ בחי' תחיית המתים. ובירושלמי (סופ"ג דשקלים) אמרו חסידות מביאה לידי רוה"ק דכ' אז דברת בחזון לחסידך. רוה"ק מביאה לידי תחה"מ דכ' ונתתי רוחי בכם וחייתם. והמכוון עפמ"ש (כתובות קיא:) כי טל אורות טליך וגו' כל המשתמש באור תורה אור תורה מחייהו. והיינו טל תושבע"פ שע"ז נא' תזל כטל אמרתי ובתיקונים (תי' י"ט ובהק') מביא הלשון כל העוסק בטל תורה טל תורה מחייהו. והוא הטל שעתיד הקב"ה להחיות בו את המתים שנזכר בגמ' (שבת פח:) ובזוה"ק קורא אותו טלא דעתיקא והוא ג"כ למכוון זה דשורש התושבע"פ בא מהשפעת טלא דעתיקא שמשפיעין ללב החכמים משם. והוא אור תורה היינו אור תושבע"פ שהוא אור שנברא ביום ראשון שגנזו הקב"ה לעמלי תושבע"פ כמ"ש (תנחומא נח ג) ואליהו יהיה המגלה כל עמקי תושבע"פ וכמו שמצינו (מנחות מה.) פרשה זו אליהו עתיד לדורשה וכן בכמה דוכתי לכשיבא אליהו. וע"כ יהיה תחיית המתים ע"י אליהו זכור לטוב. ובפסיקתא אחרת (פר' ח') אי' ושנים זתים עליה אלו שני המשיחים וכו' והמכוון ג"כ שאז יתגלה עיקר שורש תושבע"פ ע"י אליהו והם המשיחים הזתים המשקים לכנס"י ומאירים באור הראשון שהוא אור תושבע"פ. וכן איתא בזוה"ק (ח"א קלא א) שתחה"מ יהיה ע"י אור הגנוז דא' טוב דא תחה"מ ויתנהיר ההוא נהורא דזמין לאנהרא להו לצדיקיא וכו' וכדין זמין קב"ה לאחייא מתייא כו' ומייתי קרא דכ' וזרחה לכם וגו' והוא דכ' ומרפא בכנפיה ומפרש ע"ד מה שדרשו (ב"ר פ' י) ומחץ מכתו ירפא מחץ מכתו של עולם ירפא והוא המכה שגרם פגם הנחש לעולם וכן מרפא בכנפיה מרמז על תחה"מ וזה יהיה ע"י התגלות אור שנברא ביום ראשון והוא אור תושבע"פ טל תורה. וז"ש (שם פ' ב) ורוח אלהים מרחפת על פני המים זה רוחו של משיח. והיינו במאמר ראשון שהוא נעלם מכל רעיון ולא כ' בו ויאמר בבחי' ישת חשך סתרו. כבר נזכר רוחו של משיח ע"פ המים בזכות התשובה שנמשלה כמים כו' והיינו שמשיח יחזיר הכל בתשובה ויתוקן מעשיהם של רשעים הנרמז בתוהו ובהו. וזה יהיה ע"י התגלות תושבע"פ שיתגלה ע"י אליהו וזהו בחי' תחה"מ שיהיה ע"י אליהו וזה שייכות ענין אליהו ומזבח שבנה לחנוכה. דאי' בפסיקתא (פר' ב סי' ב) שחשב ז' חנוכות. כ' וחנוכת הכהנים זו שאנו מדליקין. וכן אח"כ (שם סי' ז) שחשב עוד הפעם הז' חנוכות כ' הלשון וזו של עכשיו של בית חשמונאי ע"ש וכבר דקדקנו מה שלא אמר הלשון וחנוכה שעשו החשמונאים אז בזמן הנס. רק הענין הוא שבכל דור ודור יש חנוכה זו שהשי"ת עושה לו דירה בלב ישראל שנעשה משכן להשכינה וע"ז עושין חנוכה בכל יום על חנוכת השראת השכינה בלב בנ"י ונקרא ע"ש הכהנים החשמונאים שהם פעלו זאת שיתגלה אור תושבע"פ בלב ישראל. וזה הנר חנוכה שהשי"ת כביכול מדליק שמאיר בלב ישראל ומקיים מצות זקנים (כמו שנת' מא' ב) והוא כח אהרן שהוא שורש תושבע"פ כמו שנ' והיה הוא יהיה לך לפה שמשה רבינו הוריד התושב"כ ה' חומשי תורה שכנגדן כ' ה' פעמים אורה במאמר יהי אור. ואהרן לפה שהוא שורש תושבע"פ שהוא אור הראשון שנגנז לעמלי תושבע"פ ועז"נ כי שפתי כהן ישמרו דעת וגו' דטת הוא פנימיות הכתר כידוע ותורה יבקשו מפיהו וזה כחו של אהרן בהדלקת המנורה שא"ל הקב"ה לגדולה מזו אתה מתוקן כו' הנרות לעולם ופי' הרמב"ן דקאי על נרות חנוכה והיינו שבכל יום מתגלה חנוכה חדשה בלב ישראל שהשי"ת עושה לו דירה בלבם. ונרות המקדש ונרות חנוכה וכן נר שבת כולם מורה על אור תושבע"פ (ונת' כ"פ) ולעתיד יתגלה ג"כ משה רבינו כמו שנרמז "מה "שהיה "הוא שיהיה (כמ"ש זח"ג רעו ב) ואז אליהו יהיה לו לפה דאיהי אורייתא דבע"פ כגוונא דאתמר באהרן הוא יהיה לך לפה וכמ"ש (שם כח רע"א) והיינו כמו שאמרנו למעלה שאז יהיה אליהו שורש תושבע"פ שיגלה כל עומק וסתרי תושבע"פ ויתקן כל הספקות וע"י כן יתקן כל מעשי ישראל שיחזירם בתשובה. ועי"ז ישכון השי"ת בלב ישראל. וע"י המזבח שבנה בהר הכרמל חידש אליהו שאף שאינו במקום המקדש מ"מ יוכלו ישראל לזכות להתגלות כזה. שיזכו ליחוד באורח פרט הוי"ה הוא האלהים. וכן בחנוכה נעשה חנוכה בכל יום חנוכת הבית שהשי"ת שוכן בלב ישראל ולכן בחנוכה הזמן לזכות לעשות תשובה עלאה אם יהיו חטאיכם כו' כשלג ילבינו שיהא הכל נעשות כזכיות וכאמור. וזה שורש החיים שזוכין ע"י אליהו כאמור:
23
כ״דוזה הענין שמצינו בגמ' (מגילה כז: כח.) דקא חשב במה הארכת ימים וחשב שם מילי דחסידות ולא דברי חיוב מן הדין ע"ש. ואמרנו דבאמת אמרו (מו"ק כח.) חיי כו' לא בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא. והוא מטעם דשכר מצות בהאי עלמא ליכא (קידושין לט:) אמנם זהו רק שכר המצוה שעושה מצד החיוב אבל מה שעושה לפנים משורת הדין יפרע לו הקב"ה בחייו וכמו שפירש"י (ב"ק ט:) על מ"ש עד שליש משלו מכאן ואילך של הקב"ה שיפרע לו הקב"ה בחייו. וזה שחשב מילי דחסידות שע"י כן זכו לאריכות ימים. ולפי האמור הוא מ"ש חסידות מביאה לידי רוה"ק ורוה"ק לתחיית המתים דכתיב ונתתי רוחי בכם וחייתם כמ"ש בירושלמי והיינו דע"י החסידות זוכה לחיים. וכתיב ונתתי רוחי בכם רוחי דייקא והיינו כמו שחשב בפסוק ונחה וגו' רוח ה' וגו' רוח דעת ויראת ה' והיינו כשיזכה לבחינת הדעת. וכעין מש"נ אז תבין יראת ה' ודעת אלהים תמצא והוא כשנכנס היראה למעמקי הלב שע"ז מורה בינה לבא שנכנס היראה לבחי' נקודה שבלב אז זוכה לבחי' הדעת שהוא פנימיות הכתר כידוע. ורוח הקודש כלומר רוח מההוא קודש דלעילא (כמ"ש זח"ג סא א) והיינו חכמה עלאה כמו שמקבל מאור הגנוז מקוצא דיוד דלעילא דרמיז לכ"ע כידוע. וזש"נ ונתתי רוחי בכם וחייתם. דע"י כן זוכה לחיי עולם שכן תחה"מ ע"י נהירו דאור הגנוז. וז"ש בס' דחנוכה ההשלמה מר"ה. שבר"ה ספרי חיים פתוחין וכל הבקשות על החיים. ובחנוכה ההשלמה ע"י שזוכין לאור הגנוז לעמלי תושבע"פ זוכין לחיי עולם. ואז הזמן שיתוקן כל מעשי ישראל ע"י תשובה עלאה שזהו בחי' תחה"מ שבא ע"י אליהו. ויהי' ראשך עליך ככרמל שהרשים יזכו כאליהו שהקריב בחוץ בהר הכרמל. שאז זכו להיחוד באורח פרט הוי"ה הוא האלהים שזוכין לזה רק ע"י בחי' הדעת כמש"נ וידעת היום וגו' וכאמור. וע"י בחינ' הדעת זוכין אם יהיו חטאיכם כשנים הללו שסדורות ובאות מו' ימי בראשית וכמו שאמרנו. ופסוק גוי וקהל גוים שדרשו על מעשה אליהו בהר הכרמל נאמר ליעקב אע"ה קודם לידת בנימין מטעם דאליהו בא משל בנימין (כמ"ש ב"ר סו"פ עא) ואף די"א שבא משל גד כמש"ש. וכן י"א שהוא כהן וכמ"ש (ב"מ קיד: וע"ש בתוס') הכל אמת שהוא כלול מנשמות רבות כידוע מד' האריז"ל וכאן נרמז שורש נשמתו שהוא מבנימין. והנה בפסיקתא זו אי' שהכל בזכות השבטים אף בהמ"ק עתיד להבנות בזכות השבטים וכו' אתה מוצא שנים עשר חודש בשנה וכו' ע"ש והיינו די"ב שבטים שלימות הסיהרא שהיא בחי' כנס"י. וכן סדרו מפרשי ס' יצירה החדשים להשבטים והאריז"ל סדרן כסדר הדגלים וחודש כסלו כנגד בנימין. וע"כ מופיע בחודש כסלו נס החשמונאים שהוא ג"כ חנוכת הבית וזהו בזכות השבטים כמ"ש בפסיקתא. ואי' (ב"ר פ"ב) וחושך זה יון וכו' וכיון דכתיב אח"כ יהי אור והיינו דיהי' נהורא ההוא דנפק מגו חשוכא. מורה שהאור שנעשה ע"י החושך שהוא יון הוא מהאור הראשון ואיתא בזוה"ק (ח"א רג ב) וזרחה לכם וגו' שמש וגו' ההוא שמשא דגניז קב"ה מיומא דאתברי עלמא וכו' ולכאורה אינו מובן דהא השמש הוא בעוה"ז. אך באמת הוא שמתחלה נברא אור השמש שבעתיים כמו שיהיה לעתיד. ואם לא היה הפגם היה נשאר כן. רק אחר הקלקול נגנז אור השמש. וחנוכת עוה"ב יהיה באור כמש"נ והיה אור הלבנה וגו' ואור החמה יהיה שבעתים וגו' (וכמ"ש בפסיקתא פר' ב) והיינו שיתגלה אור הראשון וזה יהיה ע"י משיח. וע"כ קודם שנולד בנימין שהוא גמר הי"ב שבטים נאמר ליעאע"ה גוי וקהל גוים וגו' דהיינו אף כי אח עשו ליעקב והוא כשעושה יעקב ח"ו כמעשה עשו מ"מ ואוהב את יעקב. ויתברר זה ע"י מעשה אליהו שהיה בענין זה משורש זרעו של בנימין ויקריב באיסור הבמות בהר הכרמל. ואז יזכו ראשך עליך ככרמל שהרשים שבכם יהיו חביבים כאליהו בהר הכרמל. שיתבררו ע"י בחי' אליהו שמכנים הרהור תשובה בעומק הלב שיהיו זדונות נעשות כזכיות כשלג ילבינו. ואז זכו כל ישראל לומר הוי"ה הוא האלהים שהוא היחוד האמיתי באורח פרט. וכן במוצאי יוהכ"פ אומרים ז' פעמים הוי"ה הוא האלהים שאז אחר שעשו ישראל תשובה ונתגלה תרעא דחירו בינה עלמא דאתי מזכירין ז' פעמים יחוד זה. ומספר ז' הוא מספר השלם כידוע. והוא עדמש"נ אז תבין וגו' ודעת אלהים תמצא שזוכין לבחי' הדעת. שעי"ז זוכין ליחוד באורח פרט וכמש"נ וידעת היום. ובכל שנה בחנוכה הזמן שיוכל כל אדם לזכות לתקו מעשיו שיהיו נחשבין כזכיות שאם יפתח פתח א' של תשובה כחודה של מחט בהתעוררות מצדו השי"ת מוכן לעזרו שיעשה תשובה שלימה המהפך זדונות לזכיות:
24
כ״הבחנוכה ובפורים מזכירין בתפלה בימי וכו' מה שלא מצינו במועדים שיזכירו יציאת מצרים ע"י משה ואהרן. והטעם דשם היה מפורש שהנס היה מהשי"ת שצוה למשה ואהרן להוציא את בנ"י ממצרים משא"כ כאן שעשו ישראל מעצמם. ובימי מרדכי היה עכ"פ נביאים אחרונים משא"כ בחנוכת חשמונאים שכבר פסקה נבואה מישראל רק הם מעצמם נתעוררו לקדש ש"ש ואף שהי' ג"כ מהשי"ת שנתן להם כח ואומץ הלב. ואחר כך עשה להם הנס לנצחם ומסר גבורים ביד חלשים ורבים ביד מעטים. מ"מ ההתחלה היה מצדם באתעדל"ת והיה כעין בחי' תושבע"פ. וע"כ מזכירין בב' זמנים אלו בימי וכו' שהנם היה מצדם. ובפורים מזכירין מרדכי ואסתר שהם ושמותן היו מסוגלים להישועה. וכמו שנרמזו בתורה כמ"ש (חולין קלט:) אסתר מן התורה מנין כו' מרדכי מן התורה מנין דכ' מר דרור ומתרגמינן מירא דכיא. והיינו שמטעם זה איתא (מגילה י':) שנקרא ראש לכל הבשמים שנא' בשמים ראש מר דרור כו' ואיתא (עירובין כא:) הדודאים נתנו ריח אלו בחורי ישראל שלא טעמו טעם חטא וכבר אמרנו שממה שהזכיר לשון בחורי ישראל נראה דקאי על חטא פגם הברית שגורם הבחרות והם לא טעמו טעם חטא שנתגברו על יצרם וע"י כן נתנו ריח טוב. וכן אי' (סוטה מט.) טהרה בטלה טעם וריח כו' מורחינא ריחא דחינוניתא א"ל בני טהרה ישבך והיינו דטהרה גורם שלימות חוש הריח דכתיב יראת ה' טהורה וכ' והריחו ביראת ה'. וסתם טהרה הוא מפגם זה (כמו שנת' מא' ב) ומי שנקי מפגם זה נותן ריח טוב ומרדכי שנקרא ראש לכל הבשמים היינו שהיה בחי' צדיק יסו"ע. וע"כ היה הוא בזלעו"ז נגד קליפת עמלק המנגד לבחי' צדיק כמ"ש (מד"ת תצא) שהיה חותך מילותיהן של ישראל וזורק כלפי מעלה. וכן היה הוא מרדכי מסוגל לברר קדושת ישראל במדת צדיק. נגד הפרסיים שהיה להם גוון יפה בצניעות וכמ"ש (ברכות ח:) בג"ד אוהב אני את הפרסיים כו' וצנועין בדבר אחר ואמרנו שלזה נסמך אח"כ בגמ' אני צויתי למקודשי אלו הפרסיים המקודשים ומזומנין לגיהנם והיינו שמצינו באחשורש מגנותו של או"ר למדנו שבחו וכו' (כמ"ש מגילה יג.) ועל דבר זה נקראו ישראל קדושים (שבת פו.) ואז בהסעודה שנעשה ע"י מרדכי נתברר קדושת ישראל. שבאותו רשע ראינו שע"י היין נתגלה קלונו שדרש דבר המגונה אף לאו"ה וכמו ששלחה לו בר אהורייריה דאבא כו' וההוא גברא אשתטי בחמרא משא"כ ישראל שבאותו סעודה התחילו בד"ת ובדברי תושבחות וכמ"ש בגמ' (שם יב:) ואז נגלו מעמקי הלב שבג' דברים אדם ניכר בכוסו וכו' (כמ"ש עירובין סה:) ונתברר שישראל באמת קדושים בשורש משא"כ הפרסיים הם רק לפנים שהוטב בעיניהם הצניעות לדבר יפה אבל בשורש הם מלאים טנופת מזוהמת הנחש והם מקודשים ומזומנים לגיהנם. וזה נתברר ע"י מרדכי שהיה מרכבה למדת צדיק ושמו מורה ע"ז שנקרא ראש לכל הבשמים כאמור וע"כ נזכר בימי מרדכי. וכן אסתר היתה ג"כ מבחי' צדיק כמו שאמרנו במ"א מהתקו"ז וכן נקראה הדסה ע"ש הצדיקים שנקראו הדסים כמ"ש (מגילה שם) וז"ש בימי מרדכי ואסתר. וכן שם אסתר מורה על הנס ששמה מרומז במש"נ ואנכי הסתר אסתיר כמ"ש בגמ'. וכן הנס היה בהסתר שביצ"מ היה מפורש לכל שהיה נגד הטבע משא"כ נם פורים שהיה מקופל מעט בטבע וע"ש זה נקראה אסתר. ופורים וחנוכה סוף כל הנסים. דאי' (יומא כט.) אסתר סוף כל הנסים והקשו בגמ' והא איכא חנוכה. דנס חנוכה היה אח"כ ומדליקין ומברכין וצונו. ומשני ניתנה ליכתב קא אמרינן והיינו שבנס אסתר אף שהיה מקופל קצת בטבע מ"מ עיקר הנהגת הנס ראו הכל שהוא מהש"י שיעלה על לב מלך לישא אשה אשר לא ידע מולדתה הוא נגד הטבע. ובפרט לפמ"ש בגמ' (מגילה שם) אסתר ירקרוקת היתה כו' והיה ניכר כי יד ה' עשתה זאת. וכן מה שהרג לושתי היה ג"כ כנגד הטבע כמובן. רק שאח"כ היה הנס מקופל קצת בטבע שעשה לאהבת אסתר וזה נרמז במש"נ ואנכי הסתר אסתיר. ומ"מ היה שורש הנס מפורש וז"ש בגמרא (שם יא.) אימתי ראו כל אפסי ארץ את ישועת אלהינו בימי מרדכי ואסתר וז"ש שניתנה ליכתב שהיה הנס בחי' תושב"כ שהוא מפורש שבא מהשי"ת וכמו שאמרנו שמטעם זה נמשל למטר שניכר לכל שיורד המטר מן השמים. ומ"מ אסתר סוף כל הנסים שהיה מכוון נגד מדת מלכות מדה אחרונה וכמ"ש (שם יד:) ותלבש אסתר מלכות כו' שלבשתה רוח הקודש והוא מבחי' מלכות כידוע מהזוה"ק. וזהו שנרמז בגמ' במש"נ ראו כל אפסי ארץ ארץ דייקא שהוא בחי' כנס"י כמ"ש (זח"א לא רע"ב וש"מ). משא"כ נס חנוכה שהיה בחי' תושבע"פ שאמרנו שנמשל כטל תזל כטל אמרתי. שאין ניכר ירידת הטל מלמעלה רק מבינים כשרואין הארץ לחה שירד הטל. וכן תושבע"פ נדמה לחכמים שהם המחדשים ובאמת הם דברי אלהים חיים דברי אשר שמתי בפיך. וכן נס חנוכה שהיה ע"י מלחמה. רק שבאמת היה מהשי"ת שנתן בלבם אומץ וחיזוק לעמוד במתי מעט נגד עם רב. מ"מ ההתעוררות היה מצדם ואח"כ נתן להם כח ומסר גבורים ביד חלשים ורבים ביד מעטים ומ"מ לא היה הנס מפורש לעין כל. ובפרט נס השמן שהיה נסתר בודאי ולא ניתן לכתב שהיה בחי' תושבע"פ. ונם חנוכה היה באמת סוף כל הנסים:
25
כ״וויש שינוי בין נוסחאות ההזכרות. שבפורים לא נזכר רק שם מרדכי ולא שם אביו אף שהוזכר במגילת אסתר שם אבותיו משא"כ בחנוכה שמזכירין בימי מתתיהו בן יוחנן כה"ג וצריך להבין הטעם בזה. אך הענין שכבר אמרנו במ"ש (ברכות יז:) אמר רב בכל יום ויום ב"ק יוצא מהר חורב ואומרת כל העולם כולו נזונין בשביל חנינא בני וכו' וכפי הנראה מהגמ' (תענית כד סע"ב) שנסדר בעניני ר' חנינא בן דוסא דהכרוז קאי על רחב"ד וקשה שהרי בזמן רב לא חי רחב"ד ואיך שייך כרוז זה בכל יום בזמן רב. ואמרנו שבכל דור ודור יש נפש שנקרא חנינא והיינו שיודע ומכיר שהכל בא מחסד השי"ת שחונן לבריותיו. וכמו שהיה משה רבינו שהתפלל בלשון ואתחנן בלשון תחנונים כמ"ש במ"ר. ובגמ' (סנהדרין מד.) תחנונים ידבר רש זה משה. והיינו דמשה רבינו היה שורש תושב"כ וכ' והחכמה מאין תמצא ודרשו (סוטה כא:) אין ד"ת מתקיימין אלא במי שמשים עצמו כמי שאינו. וזה הי' משה רבינו שהיה ענו מכל האדם ואמר ונחנו מה. ובשביל נפש כזה כל העולם כולו ניזונין. והוא די לו בקב חרובין כיון שמכיר שהכל בחסד ומתנת חנם. ורחב"ד בדורו היה הוא הנפש שהיה בחי' חנינא וע"כ הובא המאמר בתענית עליו. וזה מדרגת משה רבינו. וכן יעקב אע"ה דכ' תתן אמת ליעקב אמת זו תורה (כמ"ש ברכות ה:) בו מצינו ג"כ שאמר האלהים הרועה אותי מעודי עד היום הזה שהכיר שהכל מהשי"ת ולא תלה בהשתדלות עצמו כלל. וכן אי' (ב"ר ר"פ ויצא) שאמר על עצמו מאין יבא עזרי כו' לית אנא מוביד סברי מן בריי. וכן מורה ע"ז שם מתת יהו שהכל מתנת חנם מהשי"ת שע"ז רומז אותיות יה"ו. וכן מורה ע"ז שם יוחנן י"ו חנן דהקב"ה החונן. דה"ה שבשם הק' ה' עלאה ה' תתאה שכינתא עלאה שכינתא תתאה ואות ו' קוב"ה יו"ד חכמה עלאה אבא כידוע מהזוה"ק. ואי' בגמ' (ברכות נז.) שהרואה חנינא חנניה יוחנן נסי נסים נעשה לו ופירש"י נונין הרבה נסים הרבה ויש להבין לשון נסי נסים. אך הענין דאי' ברחב"ד (בתענית שם) שאמר לבתו מי שאמר לשמן וידלוק הוא יאמר לחומץ וידלוק והיה דולק עד שהביאו ממנו אור להבדלה. ולכאורה הא אין נהנין ממעשה נסים כמ"ש בגמ' שם ועכ"פ אין לבקש על נס שמנכין לו מזכיותיו (כמ"ש שם כ:) ולמה ביקש רחב"ד על מעשה נסים. אמנם רחב"ד שהיה נפש חנינא בדורו שהכיר שהכל מהשי"ת שחונן לא היה אצלו שייכות למעשה נסים כלל. שזה רק מי שמורגל בטבע כמונו וכשרואה דבר היוצא מהטבע הוא נס. כמו אצלינו שנראה מה ששמן דולק הוא בטבע ושידלוק חומץ הוא נס. משא"כ רחב"ד הכיר מפורש שהכל מהשי"ת ומה שהשמן דולק הוא ג"כ בנס ממעשה השי"ת והוא יאמר לחומץ וידלוק והכל א'. וע"ז רומז מ"ש בס' אלהי"ם גי' הטב"ע. שהוא שאף מה שנראה לעין שמתנהג בטבע הוא ג"כ רק מעשה אלהים שהוא בעל הכחות כולם. וזהו נסי נסים נעשה לו שיכיר שהכל נסים. ומה שמכירין הכל שהוא בנס הוא נסי נסים. וע"ז מורה שמות חנינה חנניה יוחנן. וזה ענין מ"ש (שבת לא.) אמונת זה סדר זרעים וכ' תוס' מירושלמי (וכ"ה שוח"ט תהלים יט) שמאמין בחי העולמים וזורע. והיינו שהאומות זורעין וסוברין שמצמיח בטבע וישראל מאמינים בחי העולמים שהוא מצמיח. וי"ל שזה שאומרים בברכת הודאה ועל נסיך שבכל יום עמנו מפני שבאמת הכל נסים. ואומרים זה בברכה שכנגד הוד דרגא דאהרן. שבו נאמר ג"כ ונחנו מה והוא שורש תושבע"פ שעלי' אמרו ביחוד שנמשלה למים שמניחין מקום גבוה והולך למקום נמוך (תענית ז.) ומי שיש בו שורש השפלות מכיר שהכל בא בנס מהשי"ת. וכן מזכירין בברכה זו נס חנוכה שנעשה ע"י ההכרה שהכל מהשי"ת. דאל"כ איך היו נכנסים ה' אנשים ללחום נגד עם רב כיונים שמשלו בכל העולם אז. ואף בחנניה מישאל ועזריה מצינו שא"ל יחזקאל מקובל אני מישעיה רבי חבי כמעט רגע וגו' (כמ"ש שהש"ר פר' ז פ' ח) והם רצו לקדש ש"ש ולא לצאת למלחמה. והחשמונאים שיצאו למלחמה בודאי אין מקום למלחמה כזו במתי מעט. רק מפני שהופיע בהם אז מדרגה זו שידעו שהכל בנס כעין מ"ש רחב"ד מי שאמר לשמן וידלוק כו' שהכל יד ה' עושה ואין שום דבר בטבע. ומי שיתן כח לגבורי מלחמה המרובים לכבוש אין מעצור לו להושיע גם למתי מספר וכמו שמורה שם יוחנן על נסי נסים כאמור:
26
כ״זוי"ב ברכות אמצעיות מתחיל בברכת חונן הדעת. ובזוה"ק מצינו כמעט בכל דף היקרות מד"ת ועיקר הדעת הוא תושבע"פ שהוא הרב חכמה לתקן הרב כעס ועז"א (זח"א רב א) דהא לית לך מלה לתברא יצה"ר אלא אורייתא. והתושבע"פ זוכין ע"י רוה"ק כמו שא' כ"פ מהרמב"ן ורש"י פי' בפ' תשא ובדעת רוח הקודש. והעיקר שיהיו דברי אלהים חיים כמש"נ דברי אשר שמתי בפיך וז"ש אתה חונן. ולזכות לתושבע"פ צריך שיהיה דעתו שפלה שעז"א בגמ' (תענית ז.) שנמשלו למים והיינו במש"נ לכו למים ונא' לקראת צמא התיו מים דמוקי בגמ' בתלמיד הגון ואינו הגון. והוא בתושבע"פ שלמדין רק מרב. דתושב"כ כרוכה ומונחת כו' כל הרוצה יבא וילמוד (כמ"ש קידושין סו.) וכן התושבע"פ נמשלו לג' משקין שאין מתקיימין אלא בפחות שבכלים כו' והיינו מש"נ ובלא מחיר יין וחלב. ומזה למדו שאין ד"ת מתקיימין אלא במי שדעתו שפלה. וזה רומז ג"כ על תושבע"פ כעין מש"נ דבש וחלב תחת לשונך. וע"י השפלות מכירין שהשי"ת חונן כענין מש"נ וחנותי את אשר אחון אעפ"י שאינו הגון (כמ"ש ברכות ז.) וי"ל שנרמז ג"כ במש"נ באסתר ותהי אסתר נושאת חן וגו' שרומז שהכירה שהכל מהשי"ת בחן ובחסד ועי"כ ותלבש אסתר מלכות שדרשו בגמ' ובזוה"ק (ח"ג קסט ב) שלבשתה רוח הקודש. והיינו מדת מלכות וכמו שאמרנו שע"ז רומז שהיא סוף כל הנסים שמכוון נגד מדת מלכות. ואי' (במ"ר ומד"ת מטות) ג' מתנות ברא הקב"ה בעולם חכמה וגבורה ועושר כו' ואמרנו שהם נגד חיי בני ומזוני דתורה עיקר החיים וכ' החכמה תחיה בעליה וגבורה נגד בני ע"ד שנא' (דה"א קפי' ח) גבורי חיל וגו' ומרבים בנים ובני בנים. ועושר היינו מזוני (ונת' וישלח מא' ו) ואי' במדרש שם אימתי בזמן שהם מתנות שמים וכו' והיינו שהעיקר שיכירו כי הם מהשי"ת ונתן להם במתנת חנם. וז"ש בחכמה אתה חונן כו' וחננו מאתך כו' חונן הדעת. ובנים. היה יעקב אע"ה שהוליד הי"ב שבטים שנשתל מהם כנס"י ואמר הילדים אשר חנן אלהים וגו' ובבנימין שלא נולד אז נזכר ג"כ לשון חנינה בו שאמר לו יוסף אלהים יחנך בני (וכמ"ש במ"ר) והיינו שהכל א' לשון חן ולשון תנן שהוא ההכרה שהכל מהשי"ת בחנינה אעפ"י שאינו כדי. וזה הכיר יעקב אע"ה וכמ"ש (ב"ר פ' עא) כ"מ שנא' דל עני ואביון בישראל הכתוב מדבר. ומזוני כבר אמרנו שזהו מ"ש כל העולם כולו ניזונין בשביל חנינא בני היינו בשביל נפש שמכיר שהכל בחן וחנינה מהשי"ת והכל שוה שאין שום טבע והכל כעין נס. ועפי"ז י"ל הגיר' בגמ' ברכות בכל יום ב"ק יוצאת מהר חורב ואומרת כל העולם כו' ובתענית כ' רש"י דלא גרסינן מהר חורב והיינו דלא שייך הב"ק להר חורב דשייך רק גבי הב"ק אוי להם לבריות מעלבונה של תורה (פ"ו דאבות) שיוצאת מהר חורב שקבלו התורה אבל בת קול זה למה יוצאת מהר חורב ולפי האמור י"ל עפמ"ש (פסחים קיח.) כ"ו הודו כנגד כ"ו דורות שברא הקב"ה בעולמו ולא נתן להם תורה וזן אותם בחסדו. ומשמע שאחר מ"ת באים המזונות בזכות התורה ויוצא הב"ק מהר חורב שכל העולם ניזון בשביל נפש שי"ל מדת חנינא שהוא מכיר שכל הד"ת מהשי"ת שחונן במתנת חנם ובשבילו כל העולם ניזונין וכמו שאמרנו ומיושב הגיר' בברכות מהר חורב:
27
כ״חוזה ענין מ"ש בגמ' (גיטין לד:) בנ"א הבאים משם לכאן שמו יוסף וקורין לו יוחנן יוחנן וקורין לו יוסף כו' ולכאורה יפלא שתפס שינוי בשמות למשל בשמות שאינו מורגל כמו יוחנן. ולפי האמור יש יחס לב' השמות האלו דשם יוחנן מורה שמכיר שהכל בחנינה מהשי"ת וע"ז מורה שם י"ו חנן וכן יוסף מרכבה למדת צדיק יסו"ע כי כל בשמים ובארץ ומתרגמינן דאחיד בשמיא וארעא שמים קוב"ה כידוע והיינו ג"כ שמכיר שהכל מהקב"ה. וכן מדת יוסף שהיה גבור הכובש את יצרו והיינו ע"י תושבע"פ וכמו שאמרנו שעז"א בזוה"ק לית לך מלה לתברא יצה"ר אלא אורייתא וכן אמרו בגמ' (סוכה נב:) אם פגע בך מנוול זה משכהו לבהמ"ד. ובהמ"ד היינו מקום חידוש הלכות והוא ג"כ בחי' הוד דרגא דאהרן. ובגזירת יון כבר זכרנו דאז היה הגזירה (שנז' ריש כתובות) תיבעל לטפסר תחלה והיינו שרצו להטיל בישראל זוהמת הנחש שפסקה אחר מתן תורה וכעין מ"ש ביעל דקא שדי בה זוהמא. (כמ"ש יבמות קג:) וכעין מ"ש (ב"ר פ' פ) הנבעלת לארמי קשה לפרוש. וע"י זה נעשה שורש הנם שנמצא בס' שאז הגיע נישואי א' מבנותיהן של חשמונאים וע"כ נתעוררו למרוד ביונים וזה ענין מ"ש (קידושין סו.) בינאי שהיו אומרים אמו נשבית במודיעים ע"ש שבהר הזה התחיל המלחמה והיה קול כזה שאמו נשבית והיה שקר שבאמת לא נגעו בה שנתגברו הכהנים החשמונאים כאמור. וכבר אמרנו ששורש הנס היה ע"י ששמו יוחנן שהוא בחי' ההכרה שהכל י"ו חנן מהשי"ת. וכן מורה ע"ז שם יוסף. וע"כ יארע שמתחלפין שמות יוסף ויוחנן. וכמו שאמרנו שהחשמונאים היו שורש תושבע"פ שהיו מבוררין במדת צדיק וזכו לאור הראשון (ונת' מא' א). ונמצאו ב' הנסים משורש א' דנס פורים הי' ע"י מרדכי שנקרא ראש לכל הבשמים שמורה שהיה בחי' צדיק כמו שנז' למעלה. וכן מתתיהו בן יוחנן שמורה ג"כ שמכונה יוסף דאחיד בשמיא וארעא. והוא ג"כ בחי' צדיק כאמור. ופורים הכנה לגאולה וכמ"ש (מגילה ו:) מסמך גאולה לגאולה עדיף. והיינו כמו בב' המשיחים דמשיח בן יוסף קודם למשיח בן דוד וכ' בס' קדושת לוי (פ' תצוה) דחודש אדר כנגד יוסף וממנו יצאו ב' שבטים לכך אדר מעובר ויש לפעמים ב' חדשים אדר ע"ש. והזמן ראוי באדר לביאת משיח בן יוסף ואח"כ יבא משיח בן דוד בניסן שבניסן נגאלין (כמ"ש ר"ה יא.) וכן חנוכה הוא ג"כ הכנה לגאולה וכמו שאמרנו במ"ש (סוכה נב:) ארבעה חרשים משיח בן דוד ומשיח בן יוסף ואליהו וכהן צדק. ולכאורה מה ענין כהן צדק לכאן וע' פירש"י. ואמרנו דשם היה הכהן הראשון ושלימד תורה וזה נקרא חרש שבנה בהמ"ק בלב ובנפש ע"י שלימד תורה. ואליהו הכהן האחרון שילמד כל סתרי תושבע"פ לישראל קודם ביאת עוה"ב (וכמו שנת' מא' יג) ואח"כ יהיו ב' המשיחים משיח בן יוסף שיברר ועמך כולם צדיקים. ומשיח בן דוד שיהיה יחיד שעשה תשובה שאף מי שקלקל יתוקן ע"י תשובה. והם הארבעה חרשים לבנין העתיד שירד בנוי ומשוכלל כמ"ש פירש"י (ר"ה ל סע"א). והיינו דאליהו וכהן צדק הכהנים שהכניסו ד"ת. והמשיחים שיתקנו הלב כסיל שאז ישחוט הקב"ה ליצה"ר. וכן ענין חנוכה שזוכין ע"י הדלקת הנרות שיאיר בלב אור תושבע"פ. שכן מורה נס חנוכה בשמן ונרות שרומזים על חכמה ותושבע"פ והוא ג"כ ההכנה לגאולה שעתידין להגאל:
28
כ״טלו' דחנוכה ור"ח טבת
29
ל׳בפסיקתא (פ' ד) ויקח אליהו וגו' ילמדנו רבינו ר"ח שחל להיות בחנוכה הואיל שאין תפלות המוספין בחנוכה כו' מהו שיהא צריך להזכיר של חנוכה כו' וצריך להבין למה לא שאל גם על מוסף שבת אם צריך להזכיר של חנוכה וכדאיבעי לי' בגמ' (שבת כד.) מהו להזכיר של חנוכה במוספין דקאי על שבת ור"ח שבחנוכה. וכמו שאמר אח"כ בפסיקתא בהתשובה אחר שאמר שבר"ח מזכיר אמר שבת שחלה וכו'. אך הענין כמו שאמרנו דהופעת נר חנוכה כמו שבת ומטעם זה נסדר בש"ס דיני נר חנוכה בפ' במה מדליקין בין דיני נר שבת ששניהם מאור הראשון שנגנז לצדיקים. והנה חנוכה כ' הר"ן וכן בטור או"ח שרומז חנו כ"ה. וכן הוא בתקו"ז (תי' יג) ואיהו הוד תמניא יומי דחנוכה לכ"ד יומין דאינון בשכמל"ו ומיד כו' שריא כ"ה על ישראל בכ"ה בכסלו ואלין אינון כ"ה אתוון דיחודא דאינון שמע ישראל וגו' ודא איהו חנוכה חנו כ"ה ע"ש. והיינו שבכ"ד ימים שבכסלו היה המלחמה והניצוח והוא נגד כ"ד אותיות יחודא תתאה בשכמל"ו שהיה ההארה ממדת מלכות בחי' כנס"י שמסרו נפשם ללחום מעטים כנגד רבים כדי לשמור מצות ה' שרצו להשכיחם תורתך. ואח"כ בכ"ה בכסלו חנו שזכו להנייחא ויכלו לעשות חנוכת המקדש ולהדליק נרות וקבעו החנוכה ביום החנייה ולא בימי המלחמה שהיה אז הנס מפני שעיקר קביעת הקדושה ביום החנייה וכמו שקבעו מועד פורים ג"כ כימים אשר נחו בהם וגו'. וחנו היינו הנייחא וכמו שדרשו חני' לשון נייחא (ב"ר פ' יא) יעקב שכ' בו שמירת שבת שנא' ויחן וגו' שימי המעשה הוא ההשתדלות ויהי בנסוע וגו' ובשבת נקרא ובנוחה וגו'. וזהו חנו כ"ה שבכ"ה היה להם נייחא וז"ש דאינון כ"ה אתוון דיחודא שמע ישראל. והוא עפמ"ש בגמ' (פסחים נ.) ביום ההוא יהיה ה' אחד אטו האידנא לאו אחד הוא כו' לעוה"ב כולו הטוב והמטיב. והיינו שכן מורה הוי"ה אחד שהכל לטובה שכן מורה שם זה על רחמים וחפץ רק להטיב. רק בעוה"ז אין זה בהתגלות שיכירו הטובה בההיפך ג"כ וזה יתגלה רק ביום ההוא. ואז בימי החשמונאים היה להם הנייחא בבחי' יחודא עלאה שהכירו הכל שהגזירה היה לטובתם שעל ידי זה נצחו את היונים ופרקו עולם. שמקודם היו משועבדים להם והוצרך שמעון הצדיק לצאת נגדו (כמ"ש יומא סט.) ולולא הגזירות בודאי לא היו קמים כנגדו. רק ע"י הגזירה שרצו להעבירם על דת מסרו עצמם למיתה להלחם נגדו ונעשה להם הנם ופרקו עולם מעל צואריהם וזהו רמז כ"ה אתוון שביחודא עלאה שכ' בתיקו"ז. וכן בשבת כ' ביום הניח ה' לך מעצבך ומרגזך ומן העבודה הקשה וגו' שנדרש (זח"א מח ב וש"מ). על יום השבת שהוא יום הניח. והיינו דיש בו התגלות מאור שנברא ביום ראשון דכ' וירא אלהים את האור כי טוב ואז זוכין להשיג שהכל לטובה. ואף כשהוא בתוך העבודה הקשה י"ל נייחא כיון שהוא לטובה. וכן אי' בזוה"ק (שם קלא א) כי יבא טוב דא תחיית המתים ויתנהיר ההוא נהורא דזמין כו' והיינו שבהתגלות מאור הראשון זוכין להשיג הטוב האמיתי. וזה זכו בחנוכה וכן זוכין בכל שבת וע"כ לא שאל בפסיק' אם מזכירין במוסף שבת של חנוכה דבודאי מזכירין שהם מעין קדושה א'. ושאל על מוסף ר"ח אם מזכירין של חנוכה ואמר דמזכירין והיינו דבמוסף ר"ח יש בו ג"כ הופעה מכ"ע וכמ"ש בזוה"ק (ח"ג עט ב) ואוף הכי בחדתותי סיהרא דהא נהיר כו' דנהירו דעתיקא ומה"ט כ' האריז"ל שאומרים קדושת כתר במוסף ר"ח. רק דכתב שההארה רק כל זמן מוסף. ובזה אינו דומה לשבת. וכן בחנוכה ההארה כל היום דזה שאומרים וכל שמונת ימי חנוכה הנרות הללו קודש הם שמורה שהופעת האור והקדושה כל ח' הימים ולא רק בשעת הדלקת נרות והוא כעין הופעת שבת רק אינו דומה בערך הקדושה דחנוכה מותר במלאכה. ומ"מ ענין הופעת הקדושה מענין א' מהופעת אור שנברא ביום ראשון. וע"ז הוא חנוכת הבית שיש בכל יום בימי חנוכה חינוך באור. וכן בשבת מפורש בס' הבהיר לקח שביעי ושם להם במקומו והשאר גנזו וכו' והיא ג"כ חנוכה חדשה באור וכמ"ש (תקו"ז תי' מח) לדרתם דעביד לון דירה בתרי בתי לבא והם מענין א' כאמור:
30
ל״אוחשב בפסיק' השיווי של משה ואליהו ע"ש. וא' משה כינס את ישראל להר סיני ואליהו כינסם להר הכרמל. והיינו שאליהו הופיע להם ההתגלות מעין התגלות הר סיני. שעל ידו אמרו ה' הוא האלהים ואז אמר אליהו הפ' ואתה הסיבות את לבם אחורנית ואמרו ע"ז (ברכות לא סע"ב) אליהו הטיח דברים כלפי מעלה כו' ואמרו שחזר הקב"ה והודה לו דכ' ואשר הרעותי ואי' שם אלמלא ג' מקראות הללו נתמוטטו רגליהם כו' והיינו שאז הופיע להם מאור הגנוז מעתיקא שהוא אם יהיו חטאיכם כשנים הללו שסדורות ובאות מו' ימי בראשית כו' כשלג ילבינו (כמ"ש שבת פט:) והיינו שבמאמר בראשית כ' תוהו ובהו שמרמז למעשיהן של רשעים (כמ"ש בב"ר) וכשזוכין להתגלות מאור זה ע"י תשובה מאהבה כשלג ילבינו שנעשות זדונות לו כזכיות וכן אמר אליהו ואתה הסבות את לבם אחורנית. שהרי כיון שכינסם שבו כולם להשי"ת ואמרו היחוד ה' הוא האלהים ואור זה מעין אור של מ"ת. וכן במעשי חשמונאים בגזירת יון שנדרש עליהם וחושך שהחשיכה עיניהם של ישראל כו' והיינו שרצו לבטל מהם אור תושבע"פ. וזהו עיניהם של ישראל דהסנהדרין נקראו עיני העדה. והם רצו לפשט חכמתם והמינות שהיא בקליפה בזלעו"ז נגד קדושת תושבע"פ. ורצו להטיל בהם זוהמא ואחר שגברו עליהם ונצחום נתגלה להם מאור הראשון והוא מבחי' אורו של משיח וכמ"ש (ב"ר) ורוח אלהים זהו רוח של משיח ע"פ המים בזכות התשובה שנמשלה כמים כו' וכ' ונשא השעיר עליו את כל עונותם ונדרש (ב"ר פ' סה) עונות תם. ואף יון נקרא השעיר וכמ"ש בדניאל והצפיר השעיר מלך יון וגו' וכן אי' (שם) וירח את ריח בגדיו כגון יוסף משיתא ויקום איש צרורות כו' ומעשה יקום איש צרורות היה בגזירת יון שהיה ב"א של ר' יוסי בן יועזר שנהרג אז וע"י שהכניס בו אז הרהור תשובה קיים בעצמו ד' מיתות ואמר ר"י בן יועזר שקדמו לג"ע. ודרש ריח בגדיו כמו ריח בוגדיו (כמ"ש סנהדרין לז.) והיינו שעלה ריח שלהם ונתברר שמעשה בוגדיו רק מה שלבש בגדי ולבוש עשו שנקרא בתורה איש שעיר ויון נקרא בדניאל שעיר. וקליפת השעיר הוא החושך וכמ"ש (שבת עז:) מ"ט עיזי מסגן ברישא כו' כברייתו של עולם דברישא חשוכא כו' ופירש"י סתם עזים שחורות כו' והוא קליפת החושך שכן נקרא גוון שחור חושך וכמוש"נ חשך משחור תארם וכן נראה גוון החשך שחור. וחשב עוד בפסיקתא משה ביער עוע"ז שימו איש חרבו וגו' ואליהו ביער עוע"ז ותפש נביאי הבעל משה קנאי מי לה' אלי ואליהו קנאי וכו' וזה ענין מ"ש בסי"צ המליך אות ע' ברוגז כו' גדי בעולם וטבת בשנה וכבד בנפש כו' ואי' בגמ' (ברכות סא:) כבד כועס. וכן אי' ברע"מ (זח"ג רלד א) דכבד איהו דרגא דעשו כו' הוא כניש כל דמין וכו' ועל עשו כ' דם שנאת ואמרו (ב"ר פ' סג) שנאת דמו של אדם בגופו והיינו שהוא שורש קלי' הכעס והקנאה וכאן אמרו שנברא באבר זה קדושת החודש. אמנם באמת האלהים עשה את האדם ישר וברא רמ"ח איברים כנגד רמ"ח מ"ע. ואבר זה ברא הקב"ה נגד מ"ע דמחיית עמלק ששם ציוה השי"ת שלא לרחם כלל רק להוציא רוח כל הכעס עליהם ודלא כמו שדן שאול ק"ו אם אדם חטא בהמה מה חטאה (כמ"ש יומא כב:) ואמרו (ילקוט שמואל רמז קכא) עליו כל שהוא רחמן על אכזרי לסוף נעשה אכזר על הרחמנים וכו' וכתיב מלחמה לה' בעמלק שאף שאין הקב"ה שמח במפלתן של רשעים כמ"ש (מגילה י:) מעשה ידי טובעין בים ואתם אומרים שירה מ"מ כ' מלחמה לה' בעמלק וכמ"ש (מדר"ת תצא) אתם מזכירין שמו מלמטה ואני מוחק שמו מלמעלה. ועל זה ברא הקב"ה אבר הכבד והכעס לכעוס על עמלק שהוא שורש כל הקליפות ראשית דקליפה. והוא רוגזא דרבנן טב איהו לכל סטרין כמ"ש (זח"ב קפב ב). וזהו שמשה ביער עוע"ז ואליהו ביער עוע"ז אף שהיו בישראל. מ"מ רוגז זה טב איהו לכל סטרין שעל ידי זה שבו כל ישראל וקרבום למקום. ונשא השעיר עליו את כל עונותם עונות תם. שכ"ז שיש לקליפת עמלק הויה בעולם נצרך לרוגז וקנאה. וכן בפורים אחר שקיימו מחיית עמלק כתיב ליהודים היתה אורה ודרשו בגמ' (שם טז:) אורה זו תורה והיינו אור תושבע"פ (וכמו שנת' כ"פ) שהוא מאור הראשון וכמו כן החשמונאים אחר שכבשו היונים שהוא השעיר והחושך שהחשיכה עיניהם שכל גזירתם היה לבטל מהם התורה ואור תושבע"פ קבעו אח"כ נרות חנוכה שזוכין עי"כ להופיע בהם מאור הראשון ואור תושבע"פ. ותמיד ג' ימים האחרונים מחנוכה בחודש טבת שנברא ברוגז וכבד בנפש שהוא בחי' הכעס ורוגזא דרבנן על שורש הרע קליפת עמלק. והנה ב"ש וב"ה נחלקו בגמ' דב"ש אומרים דפוחת והולך כנגד פרי החג וב"ה אומרים דמוסיף והולך דמעלין בקודש (כמ"ש שבת כא.) וכבר אמרנו דאלו ואלו דא"ח ועדמש"נ כי הנה החושך יכסה ארץ וגו' ועליך יזרח ה' דכשפוחת והולך נגד פרי החג שרומז על הני"ק שמוציאין. ממילא על ידי זה בישראל האור מוסיף והולך דמעלין בקודש שנתוסף בכל יום קדושה בישראל וכן להיפך. וכמ"ש בזוה"ק (ח"ג רע"ב ב) לענין שבת כגוונא דצריך לקבלא גבירתא בכמה נהורין בשבת ובכמה ענוגין ולבושין שפירין כו' גרמין דאשתארו שפחה בישא בחשוכא ברעבון בבכיה בהספד בלבושין אוכמין כארמלתא כו' (ושורש מחלקותם נת' מ"ב ומ"ח) ותמיד ג' ימים האחרונים מחנוכה בחודש טבת. וביום ו' שהמקריב בו נשיא לבני גד ואי' (ב"ר פ' עא) בא גד בא מי שעתיד לגדד משתיתן כו' ומנו אליהו. אז חל ר"ח טבת שהוא ראש של החודש וכמו שאמרנו שמה"ט נקרא ראש חודש ולא תחלת חודש או ראשון של חודש. מפני שמורה שהוא הראש מעסק קדושת החודש דבתר רישא גופא אזיל (עירובין מא.) וכל החודש נברא ברוגז וכבד בנפש. ור"ח ראש הקדושה ושייך לזה נשיא גד שממנו אליהו שעתיד לגדד משתיתן כו' ואח"כ יום ז' ויום ח' הקריבו הנשיא לבני אפרים והנשיא לבני מנשה ואי' (ב"ר פ' עג) שאין עשו נופל אלא ביד בניה של רחל דיוסף שטנו. דיוסף מדת הגבורה דקדושה כמו שאמר את האלהים אני ירא וזהו ע"י הגבורה גבור הכובש את יצרו. ועמלק נופל ביד זרעו דייקא רק בר"ח יום ו' שייך נשיא גד שעתיד לגדד משתיתן שזה יהיה ע"י אליהו שהוא בזה מזרעו של גד ועיקר כלי' זרע עמלק יהיה ע"י משיח בן יוסף. ואז ועליך יזרח ה' וגו' שיהיה האור והקדושה מוסיף והולך וכמ"ש בפסיקתא (פר' ח) ושנים זתים עליה אלו שני המשיחים כו' וכאמור שעל ידם יהיה האור והקדושה מוסיף והולך. והנה לעתיד אף דכ' ולא יהיה שריד לבית עשו ואז לא יהיה שום השארה למדת הכעם. ואף היצה"ר יתבטל בימות המשיח (כמ"ש שבת קנא:) ולא יוצרכו להרוגז להרגיז היצה"ר ולהתגבר עליו. מ"מ זה האבר הכבד שכנגדו לא יתבטל שמ"מ יהיה נצרך אש וגבורה דקדושה וכמו שאמרנו שגם באהבה נמצא בחי' אש כמש"נ שלהבת י"ה. וכמו שמצינו באאע"ה שאחר נסיון העקידה כתיב עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה. אף שזה המעשה מתייחס לכאורה יותר למדת אהבת השי"ת שעל ידה נדחה אהבת בנו. וכעין מש"נ ואהבת וגו' ובכל נפשך ובכל מאדך. וכן קיים מקודם בכל נפשך בנסיון הכבשן ואח"כ נסיון העקידה נקרא ובכל מאדך שמורה אף דבר שחביב עליו מאד יותר מנפשו. ומ"מ שבחו השי"ת בבחי' ירא אלהים מפני שאז עשה מצות האהבה בכח וגבורה שבער בו האהבה בשלהבת י"ה. וכן מצות הדלקת הנרות שתהא שלהבת עולה כמ"ש בגמ'. ורומז שיבער בו אהבת ה' כענין מש"נ רשפי אש שלהבת י"ה וזהו שלימות האהבה:
31
ל״בחדשי הקיץ הם דמטרוניתא וחדשי החורף דמלכא ונחשבו חדשי טבת ושבט עיינין מלכא כידוע מהאריז"ל. וכתיב עיני ה' אל צדיקים וצדיק נקרא מאן דנטיר ברית ובהיפך נאמר רע בעיני ה'. וכן בדהמע"ה שנכתב עליו מפגם זה אמר והרע בעיניך עשיתי. ועז"נ תמותת רשע רעה אולם אח"ז נא' ושונאי צדיק יאשמו היינו דייקא מי ששונא בחי' צדיק שאינו נותן על לבו להנחם ע"ז. אבל מי שלבו נשבר בקרבו מזה ורוצה להשמר מעתה הגם שאין לבו מזוכך עוד. ע"ז נא' הנה עין ה' אל יראיו למיחלים לחסדו היינו מי שירא וחרד מזה ומיחל לחסדו ית' שיסיעוהו מן השמים להטיב מעשיו מעתה עין ה' אליו ויזכה לתקן העבר. ועדמש"נ בדניאל מן היום הראשון אשר נתת את לבך להבין ולהתענות לפני אלהיך נשמעו דבריך. וע"ז נא' פודה ה' נפש עבדיו עבד נקרא העובד מיראה וכמש"נ ואם אדונים אני איה מוראי. ומי שהוא ירא ה' ומקבל מעתה להיות עבדא דמלכא עליו נא' פודה ה' וגו' אף שצריך פדיון ולא יאשמו וגו'. והנה בב' חדשים האלו הזמן לזכות בתשובה להחזיר אליו בחי' עיני ה'. וכמ"ש האריז"ל דזמן המסוגל לפגם זה הוא בפר' שובבי"ם שנשלמים בסוף חודש שבט וגם הפרשיות שקודם שמות מהתחלת ר"ח טבת עיקר ענינם מתיקון בחי' צדיק. ור"ח טבת חל תמיד בו' דחנוכה וי"ל שע"ז רומז ביחוד מש"נ הנה עין ה' וגו' שחודש טבת בחי' עין ימין. ועז"נ למיחלים לחסדו והוא מרמז על כח אור תושבע"פ המתנוצץ בחנוכה שעמדו על ישראל להשכיחם תורתך. ונעשה הנס ע"י הכהנים שנא' עליהם כי שמרו אמרתך ובריתך ינצורו. יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל ותושבע"פ נקרא תורת חסד על לשונה דייקא. ואמרו (סוכה מט:) תורה ללמדה זו היא תורה של חסד. ועז"נ למיחלים לחסדו להיות התיקון ע"י תושבע"פ שהיא תורת חסד על לשונה. וכבר אמרנו דעל תושבע"פ בפרט אמרו (תענית ז.) שאין מתקיים אלא במי שדעתו שפלה. שתושבע"פ נמשל למשקין יינא דאורייתא דבע"פ (ונת' מא' יד) והיא מתקיים רק במי שדעתו שפלה ונשבר לבו בקרבו. וי"ל דשמונת ימי חנוכה מרמזים על בחי' בינה דרגא תמינאה מתתא לעילא והוא שורש התיקון ע"י תושבע"פ ששרשה מבינה. דתושב"כ בחי' חכמה מה שלומד וקיבל מאחרים וכמ"ש (ב"ר פ' יז) נובלות חכמה של מעלה תורה. ותושבע"פ בחי' בינה שמבין דבר מתוך דבר. וגם אי' מהאר"י ז"ל צירוף תיבת חנוכה חנ"ה כ"ו ובגי' שם ס"ג ששרשו מבינה ושם הוי"ה. והיינו שבא בזמן זה המשכה מבינה למלכות שהוא בחי' כנס"י והיינו כללות נפשות ישראל:
32
ל״גובחנוכה קורין בנשיאים עפ"י הפסיקתא שהמשכן נגמר בכ"ה בכסלו וי"ל דהנשיאים שקורין בחנוכה יש להם שייכות לתיקון זה כפי דברינו. דדגל הראשון של מחנה יהודה והוא השורש מתושבע"פ דכ' יהודה מחוקקי ואף שאמרו (יומא כו.) דלא מסיק שמעתא אליבא דהלכתא מ"מ עיקר שורש תושבע"פ הוא משבט יהודה ומה דלא מסיק שמעתא אליבא דהלכתא הוא מחמת גודל העומק ואין יכולים לעמוד על סוף דעתו וע"ד מה שאמרו (עירובין יג:) על ר"מ. ומ"מ סתם משנה ר"מ ונקרא ר' מאיר שהוא מאיר עיני חכמים בהלכה. ואחריו יששכר דכ' ומבני יששכר יודעי בינה לעתים. וזבולן הם ג"כ תמכי אורייתא והכל מרמז על תושבע"פ. ודגל מחנה ראובן הוא בחי' תשובה מעון זה כי עליו נכתב מפגם הזה בתורה ואמרו (ב"ר פ' פד) על ראובן מעולם לא חטא אדם לפני ועשה תשובה ואתה פתחת בתשובה תחלה חייך שבן בנך עומד ופותח בתשובה תחלה שנא' שובה ישראל וגו'. ואחריו שבט שמעון שהוא היה מיוחד שהיה ליוסף טענה עליו בקדושה זאת מכל השבטים שע"ז נא' ויאסר אותו לעיניהם ואח"ז גם שמעון נתחרט ועשה תשובה. ויום הששי נשיא גד שבא ממנו אליהו מלאך הברית (כמ"ש ב"ר פ' עא) ואמרו שם שבא מבנימין והיינו שהיה כלול מנפשות רבות וכמו שאמרנו מהאריז"ל. והיינו שהוא יעשה שלום בין השבטים ויברר שבאמת עמך כולם צדיקים שכל נפשות ישראל נקראו שומרי הברית דלעתיד יתוקן כל הפגמים. וביום השביעי והשמיני נשיא אפרים ונשיא מנשה שהם בני יוסף בחי' שומרי הברית בעצם דיוסף מרכבה למדת צדיק ובזה נשלם ימי חנוכה בתכלית התיקון:
33
ל״דאיתא בסי"צ המליך אות ע' ברוגז כו' גדי בעולם וטבת בשנה וכבד בנפש כו' ואי' ברע"מ (זח"ג רלד א) דכבד איהו דרגא דעשו הוא כניש כל דמין כו' ולהבין הענין הלא כל האיברים המה כדוגמא דלעילא כמש"נ נעשה אדם בצלמנו וגו' ואיך שייך הכבד שהוא עשו מדת הכעס בשורש הקדושה. אמנם י"ל שבאמת יש ב' ענינים ברוגז. ענין הרוגז של כעס הוא דרגא דעשו שהוא הפסולת דגבורה דיצחק שבקדושה. ויש רוגז בקדושה שנקרא פחד יצחק והיינו היראה והפחד מהשי"ת לבל יעבור רצונו ית' וכמו"כ נמצא בכתוב לשון רוגז על ב' אופנים על ענין כעס וגם על לשון פחד כעין מש"נ שמעו עמים ירגזון והיינו שהיה להם פחד ומורא ועד"ז אמרו (ברכות ה.) לעולם ירגיז אדם יצ"ט על יצה"ר שנא' רגזו ואל תחטאו. והיינו רגזו של יוסף שנא' בו את האלהים אני ירא שכדי להתגבר על היצה"ר נצרך להתלבש ברוגז ופחד ביראת ה'. ואמרו (בב"ר) ע"פ וישב יעקב שביקש יעקב לישב בשלוה קפץ עליו רגזו של יוסף והוא כמ"ש (תענית טו.) לא הכל כו' צדיקים לאורה וישרים לשמחה היינו מי שכבר לבו ישר ואין לו שום נטייה להרע יוכל להיות תמיד בשמחה אמנם הצדיק שהוא מי שי"ל עוד מלחמות ואין לבו מבורר עוד אין לו שמחה עדיין מפני שנצרך להתלבש ברוגז ויראת ה' ורק נשלח לו הארה מן השמים שהוא דבוק להקדושה. ויעקב אע"ה שהיה לבו מבורר שלא היה לו שום נגיעה להיצה"ר ביקש לישב בשלוה בעוה"ז להתענג מהקדושה וקפץ עליו רגזו של יוסף. שהראו לו מן השמים שעוד נצרך בירור בזרעו שכל זמן שהאדם בחיים יש לו עוד עסק שנצרך להתלבש ביראה ובחי' הרוגז שבקדושה. וזה ענין החודש הזה שנברא ברוגז וכבד בנפש כי בודאי הכבד שהוא כולו דם כמ"ש (בכורות נה.) זכרותא דדמא כבדא. הוא דרגא וחלקו של עשו וכמ"ש (ב"ב נח:) בריש כל מרעין אנא דם. אמנם יש בו רביעית דם שהוא צחותא דדמא הניתן ללב (כמ"ש בר"מ שם ותוס' סוטה ה.) והיינו בחי' הרוגז שבקדושה והוא היראה הנצרך ללב וכמ"ש (יומא עב:) שעל העוסקין בתורה ואין בהם יראת שמים נא' למה זה מחיר ביד כסיל לקנות חכמה ולב אין כי זהו עצם שורש הלב להיות מלא יראה ופחד מלמרות עיני השי"ת. וע"ז רומז ג"כ אות ע' שנא' הנה עין ה' אל יראיו וביחוד בחודש טבת שהוא בחי' עיינין דמלכא. והעיקר לתקן בו שמירת העינים כמש"נ ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם ואמרו אחרי עיניכם זה הרהור עבירה (כמ"ש ברכות יב:) רק שיהיה העין שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה. והנה חודש זה לפי מה דחשב האריז"ל החדשים נגד השבטים כסדר הדגלים נמצא חודש טבת מיוחס לשבט דן ונא' עליהם בשופטים פן יפגעו בכם אנשים מרי נפש וגו' ומרי נפש היינו כעסנים ויש בתי' זו בקדושה הרוגז להרגיז יצ"ט על יצה"ר. והנה שבט דן הירוד שבשבטים (כמ"ש שמו"ר ס"פ מ) וכמו כן חודש טבת הירוד שבחדשים וכמ"ש בזוה"ק (ח"ב יב א) ותצפנהו שלשה ירחים אלין כו' תמוז אב טבת ומזל אב אריה היינו במעלות הקדושה ומזל טבת הוא גדי היינו שעיר וכמו שהביא הראב"ד ז"ל על מזל גדי מש"נ ושעירים ירקדו שם ע"ש ושעיר חלקו של עשו שנקרא איש שעיר. ועכ"ז כתיב ונשא השעיר את כל עונותם שנדרש (ב"ר פ' סה) עונות תם שבחודש זה הזמן לתקן הפגם מהנחש. וכמו כן נאמר בדן גור אריה לזווגו עם הגדול שבשבטים שהוא יהודה דכ' גור אריה יהודה וכמו שהמשכן נעשה בשניהם בצלאל מיהודה ואהליאב מדן וכן המקדש (כמ"ש שמו"ר שם) כי היה אז התגלות מעין לעתיד שיתגלו העיגולים כמ"ש (סוף תענית) עתיד הקב"ה לעשות מחול לצדיקים כו' והיינו כי בהעגול מגיע דייקא הסוף להתחבר עם הראש. וע"ז אמר יעקב אע"ה על דן לישועתך קויתי ה' דאי' (בב"ר) שהיה רואה שמשון וסבור שהוא יהיה משיח וכיון שראה אותו מת אמר לישועתך וגו' והיינו שקיוה על הישועה שלע"ל שאז יהיה המחול בהתגלות בחי' העיגולים. וגם אז יהיה שריה מדן דזמין למיתי בהדי משיחא דאפרים כמ"ש בזוה"ק (ח"ג קצד ב). וזה מורה כי כאשר באים לתחתית המדרגה יש קיווי להוושע ולהגיע דוקא עי"ז לראש הישועה. והנה איתא בזוה"ק (שם רמח א) ובראשי חדשיכם וכי כמה ראשין אינון לסיהרא כו' אלא ראשי תרין ואינון יעקב ויוסף כו' דהנה כנס"י נמשלו לירח המקבלים האור מהשמש כמאמר (שם רלא) איהו אמת ואיהי אמונה ונפשות ישראל בחי' כנס"י יש בכחם לקבל עול מלכות שמים בלב ע"י אמונה כמ"ש בריש הג"ה שו"ע שויתי ה' לנגדי תמיד כו' כשישים האדם אל לבו שהמלך הקב"ה עומד עליו כו' מיד יגיע אליו היראה וההכנעה בפחד השי"ת. והוא הקדמה להש"ע שצריך האדם לקבוע זאת בלבו שממ"ה עומד עליו. והיינו רק ע"י האמונה שבלב הגם שאינו מרגיש זה בחוש. אמנם כשיקבל האור מהשמש כש"נ כי שמש ומגן ה' והיינו כשמופיע בלבו התגלות אלהות בבחי' אמת זהו עיקר התחדשות הירח וזהו הראש חודש שמופיע בחי' יעקב על כנס"י דהיינו נקודה של אמת כש"נ תתן אמת ליעקב ויעקב נקרא שמש כמש"נ והנה השמש וא' (בב"ר) מי גילה לו ששמי שמש. ועכ"ז נצרך לזה גם קדושת יוסף להיות נשמר ברוחו להחזיק במעוזו ביראת ה' להיות שומר הברית שעי"ז נעשה ההתקשרות ויחוד קוב"ה ושכינתיה דהיינו יחוד אמת ואמונה ע"י בחי' יוסף כי אי אפשר לכנוס בלב הארת האמת ולהיות ה' אורי כשהלב מלא תאוות. וע"י קדושת יוסף יכולים לזכות לקדושת יעקב בחינת אמת:
34
ל״הבסי"צ המליך אות ע' ברוגז כו' גדי בעולם וטבת בשנה וכבד בנפש. ובגמ' (ברכו' סא:) אי' כבד כועס ולמה לא אמר אות ע' בכעס. אך באמת לשון רוגז נמצא במקרא על הרוב על החרדה ורעדה והוא פחד יצחק שעומד פחד ה' לנגד עיניו וכמ"ש (שם ה.) לעולם ירגיז אדם יצ"ט על יצה"ר שנא' רגזו ואל תחטאו. שע"י החרדה שיכניס בלבו מפחד ה' עי"ז ינצח היצ"ר ומיצחק יצא הפסולת עשו שהוא שורש הקנאה והכעס וכתיב כעס בחיק כסילים ינוח וכסיל נקרא מי שאין בו יר"ש וכמו שנדרש (יומא עב:) למה זה מחיר ביד כסיל על העוסקין בתורה ואין בהם יראת שמים. וכ"כ ברע"מ (זח"ג רלד א) דכבד איהו דרגא דעשו כו' וכן מצינו בדהמע"ה דכתיב (שמואל ב י״ט:א׳) וירגז המלך ולא כ' ויכעס אף שהקפיד על מה שהרגו את אבשלום. היה רק בחי' רוגז שהיה חרד ורגז מפחד ה' משא"כ באסא כ' (דברי הימים ב ט״ז:י׳) ויכעס אסא אל הרואה. שכיון שהקפיד על הנביא זה נקרא כעס שאינו מצד הקדושה ופחד יצחק. ואות ע' שהוזכר ראשונה בתורה הוא אחר תיבת וחושך על וגו' ובכ"מ האות שנזכר ראשונה בתורה שם הוא שורש כח האות וכמו שלמדו (ב"ק נה.) על אות ט' שהוא לטובה הואיל ופתח בו הכתוב לטובה תחלה שמבראשית עד וירא אלהים את האור לא כתב טית. וכן א' (ב"ר פ' יז) מתחלת הספר עד כאן אין כ' סמ"ך כיון שנבראת נברא שטן עמה. וכן הע' שנכתב בראשונה אחר תיבת וחושך שנדרש (שם פ' ב) זה גלות יון שהחשיכה כו' ואח"כ על פני תהום שנדרש על גלות אדום שא"ל חקר כו' זהו שורש האות. וכן עמ"ש גדי בעולם כ' הראב"ד בפי' שהוא עדמ"ש ושעירים ירקדו שם וכבר אמרנו שהוא חלקו של עשו שנקרא איש שעיר וכן יון שנקרא בדניאל והצפיר השעיר מלך יון. וז"ש המליך אות ע' ברוגז שיהיה בקדושה בחי' רוגז שהוא בקדושה נגד כעם וכבד שהוא דרגא דעשו וכן שעיר שהוח דרגא דעשו ויון שנקראו שעיר. והנה באותיות דר' עקיבא כתיב בתחלת הס' בתמונת אות ע'. עין הוא עשו כו' ומפני מה כרועה ורבוצה מפני שהוא עתיד ליפול כו' ואח"כ באות ע' כ' עי"ן לא נאמר אלא עין של תורה כו' ולא אמר טעם על זה רק הביא פסוקים שאין להם שייכות לאות ע' לפי הפשט וצריך פירוש ע"ש. ונראה הענין דשורש כל הקליפות הוא שרו של עשו שהוא הס"מ כידוע. וכן עשו שורש כל הקליפות והוא קליפת הקנאה והכעס. וממנו נסתעף ע' הקליפות. וכמו בקדושה ז' ימי בראשית ז' מדות שהאציל השי"ת לבריאת העולם וכשכל א' כלול מעשר הוא ע' ומזה בקדושה ע' נפש לבית יעקב וכן ע' אנפין דאורייתא כמ"ש בזוה"ק ותיקונים. וכן מזה יש ע' סנהדרין שיש ע' דעות בתורה וזלעו"ז בקליפה נסתעף ע' קליפות מז' אומות שכל א' כלול מעשר ושורשם עשו קליפת הכעס והקנאה. וכן כ' יצב גבולת עמים למספר בני ישראל. וזה ענין מ"ש ל"נ עי"ן אלא תורה והיינו ע' פנים לתורה והיא כרועה ורבוצה שצריך להיות כפוף ורבוץ תחת השי"ת וכמש"נ והחכמה מאין תמצא ובגמ' (סוטה כא.) דרשו מזה שאין ד"ת מתקיימין אלא במי שמשים עצמו כמי שאינו וכן א' (תענית ז.) למה נמשלו ד"ת למים כו' לשלשה משקין כו' אף ד"ת אין מתקיימין אלא במי שדעתו שפלה. וע"ז מורה מה שאות ע' כרועה ורבוצה שמי שמשים עצמו כמי שאינו נעשה מרכבה למדת אין שהוא עתיקא (כמ"ש זח"ב סד ב) וזה זוכה לע' פנים לתורה. וכן מרמז אות ע' עשו שהוא שורש ע' הקליפות והע' כרוע שהוא עתיד להיות כרוע וליפול כמש"ש. וכן בחודש כסלו היה הניצוח ליונים ואח"כ ימי חנוכה שנא' אל ה' ויאר לנו שמרמז לחנוכה וכמ"ש בפסיקתא דמטעם זה אומרים הלל בחנוכה. והיינו שהשי"ת מאיר לנו באור תושבע"פ בימי חנוכה (כמשנ"ת מא' ב) ומתחיל חודש טבת שהמליך אות ע' ברוגז שלא יהיה בכעס דרגא דעשו רק ברוגז וחרדה שהוא פחד יצחק אש דקדושה והוא ע' פנים דתורה וכמ"ש (תענית ד.) האי צ"מ דרתח אורייתא הוא דקא מרתחא ליה שנא' הלא כה דברי כאש. והיינו תושבע"פ כמ"ש (שבת קלח:) דבר ה' זו הלכה. וכן למדו מקרא דברי כאש (סוף חגיגה) לת"ח שכל גופן אש. וע"י הד"ת שהיא אש אוכלה אש יש כח לנצח היצה"ר שנקרא אש כמ"ש (קידושין פא.) חזי דאת נורא כו' וכן כל הקליפות דיצה"ר נקרא אש. (כשנ"ת וירא מא' א) ועל גדי בשנה הביא הראב"ד ז"ל בפירושו ואת עורות גדיי העזים הלבישה על ידיו. ומרמז בזה כי עזים הוא כעס שהוא שרשו של עשו שנקרא איש שעיר. רק לפי שעה הלבישה רבקה את עורות העזים על ידי יעקב איש תם יושב אוהלים כדי שיהיה לצורך רוגזא דרבנן שהוא כאש להיות אש אוכלה אש דיצה"ר. וזה שייכות גדי בעולם שיהיה רק בבחי' רוגז שהוא בקדושה והיינו ברוגזא דרבנן שהוא אש של ד"ת. ובס' של"ה אי' דפ' וישב מקץ ויגש המדברות מעסק יוסף ובאלו פרשיות חל ימי חנוכה לפניהן או לאחריהן ובודאי יש להם שייכות ע"ש והיינו דהתחלת חנוכה חלו לפעמים בפ' וישב וסוף חנוכה לרוב בפ' ויגש. ואמר דחנוכה י"ל שייכות לאותן הפרשיות שחל בהן והוא דהנה בפ' וישב כל הפר' מעסק בירור בחי' צדיק יסו"ע מדת יוסף (וכמו שאמרנו שם) ובפ' זו נאמר התחלת ענין יוסף ובירור מדתו והגבורה והניצוח ליצה"ר שנעשה גבור הכובש את יצרו. ובפר' מקץ הבירור שלו שיצא מבית האסורים למלוך. ובפר' ויגש נאמר שבאו כל השבטים וע' נפש. וכ' ויכלכל יוסף והוא שלימות מדתו שזכה להיות כלכל ולהיות מרכבה למדת צדיק. ואז זכה להאור דכ' אור זרוע לצדיק. וכן התחלת חנוכה בכסלו שבו היה הניצוח ליון שהוא חושך. ואח"כ בחודש טבת שהוא באות ע' שמורה על אור תורה שיש בה ע' פנים. וברוגז שהוא פחד יצחק. וכן יוסף אמר את האלהים אני ירא וכן אמר וחטאתי לאלהים הזכיר שם זה שהוא מדה"ד אלהים דפחד יצחק. שעל ידי שהזכיר פחד ה' והכנים רעדה וחרדה בלבו נעשה גבור הכובש את יצרו. וזהו המליך אות ע' ברוגז שהוא רגזו ואל תחטאו שבחודש זה הזמן להכניס רוגז ורעדה בלב להיות גבור הכובש את יצרו ולהיות פחד ה' לנגד עיניו תמיד שכן נכללו כל כנס"י בקדושת יוסף שנקראו שארית יוסף וכ' ועמך כולם צדיקים. וכן חודש זה מסוגל לתיקון פגם הברית (ונת' למעלה) וכתיב והסר כעס מלבך והעבר רעה מבשרך. ופגם זה נקרא רע כידוע. ומרמז שע"י שיתקן מדת הכעס דרגא דעשו שיהיה בקדושה ברוגז של ד"ת להרגיז על היצה"ר ע"י כן יזכה לתקן פגם זה. וכן יוסף שטנו של עשו (כמ"ש ב"ר פ' עג) דעשו קליפת הכעס שהוא שורש של כל קליפות היצה"ר וכמו שאמרנו ויוסף גבור הכובש את יצרו ע"י הרוגז והרעדה שמכנים בלבו פחד יצחק והוא פחד ה' שעומד עליו תמיד ורואה במעשיו וזה עסק חודש זה. וזהו עיקר האור כש"נ אור זרוע לצדיק שמאיר לו שהשי"ת עומד עליו תמיד. והוא היפך החושך שנדרש על יון על פני תהום שנדרש על אדום. והיינו שע"י ע' שהוא תורה ע' פנים לתורה ירגיז יצ"ט על יצה"ר וינצחהו:
35
ל״ובס' יצירה המליך אות ע' ברוגז כו' וטבת בשנה כ"ה לגירסת האריז"ל. ולגירסת הגאונים (בר"פ ה) בחשבון י"ב כחות דחשב שחוק עשירי נמצא לטבת אות ע' בשחוק ובודאי דברי שניהם אמת שבכל מחלוקת אלו ואלו דברי אלהים חיים וכבר אמרנו שיש נפשות שאצלם החודש מיוחד לעסק זה ויש נפשות שלהם החודש מיוחד לעסק אחר (ונת' ר"ח כסלו מא' ז) והנה ענין רוגז לא מיירי מכעס דכאן אמר שהשי"ת ברא החודש בכח זה ובודאי הוא בקדושה הרוגז להרגיז יצ"ט על יצה"ר והוא רוגזא דרבנן דטב איהו. ור"ח טבת שחל בחנוכה ובר"ח שורש הקדושה מכל החודש וכמו שאמרנו דלטעם זה נקרא ראש חודש ראש של החודש. בודאי עסק חודש זה יש לו שייכות לקדושת חנוכה שהוא לתקן העבר ולהתגבר על היצה"ר להבא ושניהם ע"י אור התורה שהוא לכל בשרו מרפא ולהבא אמר (זח"א רב א) לית לך מלה לתברא יצה"ר אלא אורייתא. והיינו תושבע"פ שמופיע בלב ישראל ע"י נרות חנוכה. וכמו שאמרנו (ונת' למעלה) וזהו עומק גירסת האריז"ל המליך אות ע' ברוגז שהוא להרגיז היצ"ט על יצה"ר. ולגירסת הגאונים אות ע' בשחוק הוא דבאמת אמרו (ברכות לא.) אסור לאדם שימלא שחוק פיו בעוה"ז כו' רק הפירוש בשחוק כמו שאמרנו במ"ש (מגילה י.) הוא אינו שש אבל אחרים משיש. שאף שהשי"ת אינו שש במפלתן של רשעים שהיה רוצה שלא יאבדו ויועיל להם יסורין להטיב דרכם. מ"מ מועיל לישראל ששפכו דמן לזכות לשמחה וזה אינם זוכים רק כשזוכין ליישר הלב שלא יהיה לו שום נטיה לרע כמ"ש (תענית טו.) ישרים לשמחה. ובחנוכה זכו לאור תושבע"פ וכן הזמן לזכות בכל חנוכה שיאיר בלב אור תושבע"פ וכ' פקודי ה' ישרים משמחי לב שע"י אור תושבע"פ זוכין ליישר הלב ולשמחה. והנה אי' (ברכות ל:) חזייה דהוה קא בדח טובא אמר וגילו ברעדה כ' א"ל אנא תפילין מנחנא כו' ולכאורה מה תירץ הא אסור למלא שחוק פיו בעוה"ז וכתיב אז ימלא שחוק פינו אז דייקא. אמנם תפילין מורה שקשורים בשורש המחשבה בראשית בשביל ישראל כו' שכן ישראל מכתירין בפאר התפילין להקב"ה ה' אחד והקב"ה משתבח בשבחייהו דישראל (כמש"ש ו.) וז"ש וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך אלו תפילין שבראש. עליך דייקא דתפילין ש"ר הם ככתר על הראש. ואי' בזוה"ק (ח"ב נד א) דלשון אז מורה כד אתנהיר נהירו דעתי"ק כו' אל"ף אנקיב בחשוכי וכו' ומטו לזיין. וזש"נ אז ימלא שחוק פינו דלעתיד יתגלה ויאיר בחי' הוא שע"ש זה נקרא יום ההוא שיאיר כיום בחי' הו"א שמורה עתי"ק כידוע. וזהו א"ז דייקא ימלא שחוק פינו. וז"ש אנא תפילין מנחנא שבשעה שהישראל מניח תפילין מופיע בו התגלות מאור עתיקא שקשור בשורש. והוא ג"כ א"ז כאמור. וזה המליך אות עין דעין מורה על חכמה שהוא בראש ושרשו מהמוח ואי' (ע"ז כח:) דשורייני דעינא באובנתא דליבא תלו שהם גם מהלב ומורים על חיבור חכמה ובינה ובחיבור חכמה שבמוח עם בינה שבלב זוכין לבחי' הדעת וכמש"נ כי תבוא חכמה בלבך ודעת לנפשך ינעם. וע"כ נקראו הסנהדרין עיני העדה וכן כל החכמים וכמ"ש (ב"ב ד.) בהורדוס הוא סימא עינו של עולם כי שורש תושבע"פ מהדעת כמו שאמרנו כ"פ. ולהתגלות אור זה זוכין רק יראים וצדיקים וע"ז רומז מש"נ הנה עין ה' אל יראיו ונא' עיני ה' אל צדיקים שהצדיק והירא זוכה לבחי' עין ה' שהוא הדעת. וכתיב אור זרוע לצדיק וכתיב אור צדיקים ישמח שע"י האור שזוכה הצדיק זוכה ליישר הלב שלא יהיה לו שום נטייה לרע וישרי לב שמחה. וזה ע"י שזוכה לבחי' הדעת שהוא פנימיות הכתר כידוע. וז"ש המליך אות ע' בשחוק שאז מופיע בו מעין העתיד. והעיקר מצד האדם המליך אות ע' ברוגז להרגיז יצ"ט על יצה"ר שעי"ז זוכה לבחי' צדיק דכ' עיני ה' אל צדיקים שבהיפך ח"ו נקרא רע בעיני ה' וכמו שאמרנו. וע"י מה שמרגיז היצ"ט על יצה"ר זוכין לבחי' שחוק שזוכין ליישר הלב. וזה זכו בחנוכה כשכבשו קליפת יון וזכו לאור. ואחרים משיש שזכו לישרי לב שמחה וזה עסק חודש טבת שר"ח שלו חל בחנוכה:
36
ל״זהנרות סללו וכו' אלא לראותן בלבד כדי להודות וכו' הוא עדמש"נ פתחו לי שערי צדק אבוא בם אודה יה זה השער וגו' כי כאשר זוכים להיות נפתחים בלב השערי צדק ע"י הופעת התגלות כבוד מלכותו עי"ז באים להודות ולהלל לה' כענין מש"נ אדני שפתי תפתח והיינו השערי צדק ועי"ז ופי יגיד תהלתך. ובמה זוכים לזה עז"א זה השער לה' צדיקים יבואו בו ע"י התיקון קדושת הברית שהוא בחי' צדיק זוכין להארת שערי צדק בלב כש"נ אור זרוע לצדיק ועי"ז באים להודות ולהלל וזהו ענין קדושת נר חנוכה שע"י ראיית הנרות נפעל בזה האור זרוע לצדיק בלב נפשות ישראל וכמו שאמרנו שמצות ראיית נר חנוכה פועל להארת תיקון הברית בנפש וכמ"ש (שבת כב.) נר של חנוכה שהניחה למעלה מכ' אמה פסולה הגם שהדליק כדין בכל דקדוקי מצוה והדלקה עושה מצוה מ"מ פסולה משום דלא שלטה בה עינא וזהו עיקר מצוה של נ"ח לראותם בלבד ועי"ז נקבע הארה בלב מאור זרוע לצדיק. ואמנם נצרך לזה זכות שיזכה לראות האור כי טוב והוא כענין שאמרו ביוסף (סוטה לו:) באתה דיוקנו של אביו ונראתה לו כו' והיינו שבא לו הארת אספקלריא המאירה שהוא דיוקנו של יעקב כדאי' בזוה"ק (ח"א קסח א) מאן דחמי ליה ליעקב כמאן דאסתכל באספקלריאה דנהרא כי צורתו של יעקב חקוקה בכסה"כ. והנה אחר מאמר הגמ' הנ"ל נ"ח שהניחה כו' נסמך בגמ' דרש רנב"מ משמיה דר' תנחום מאי דכתיב והבור רק אין בו מים כו' מים אין בו אבל נחשים ועקרבים יש בו. ולהבין סמיכת המאמרים הגם שנאמרו מפי א' יש בו רמז בסמיכות וי"ל בזה ע"ד מ"ש בגמ' (שבת קכא:) נזדמנו לו נחשים ועקרבים הרגן בידוע שנזדמנו לו להורגן לא הרגן בידוע שנזדמנו להורגו ונעשה לו נס מן השמים. והנה רש"י פי' נלכה דותינה לבקש לך נכלי דתות שימיתוך בהם והיינו שדנו עפ"י דין שחייב מיתה מפני שהעיד עליהם לאביו שאכלו אבר מן החי ובדין בני נח חייבים מיתה בע"א ואפי' קרוב (כמ"ש סנהדרין נז:) ולפי דעתם היה רודף והבא להרגך השכם להרגו. וכאשר הושלך לבור נחשים ועקרבים ולא הרגם אז ידע יוסף שנזדמנו להורגו ונעשה לו נס ואז הרגיש בנפשו שנצרך לו להתברר בשני הדברים שהוציא דיבה על אחיו שתולים עיניהם בבנות הארץ ושחשודים על אבר מן החי כי לענין זה נזדמנו לו הנחשים ועקרבים כי הנחש שורש של פגם הברית שהוא העטיו של נחש שהכניס לאדה"ר בתאוות האכילה ועי"ז נענש בנחש עפר לחמו שניטל ממנו הטעם של תאות אכילה. והעקרב הוא הממית בודאי כמ"ש (ברכות לג.) אבל עקרב פוסק והוא נגד פגם רציחה שנמשך ע"י קין והוא נגד פגם של אבר מן החי שנזהרים בזה גם או"ה מצד שהוא אכזריות גדולה חוץ האיסור שנאסר לבני נח ולכן נתבייש נבוכדנצר כשאכל ארנבת חיה (כמ"ש נדרי' סה.) וכאשר נזדמנו לפני יוסף הנחשים ועקרבים הרגיש בנפשו שצריך להתברר בענין הוצאת הדיבה ובודאי עשה תשובה על שני הפגמים הנ"ל. ואחר כל זה כשנמכר לעבד נתוודע לו שנצרך עוד בירורים בזה שלא נתקן עוד בשלימות הפגם. וגם אח"ז שנזדמן לו הנסיון וזכה להאור זרוע לצדיק שנראה לו דמות דיוקנו של אביו כנ"ל ועמד בנסיון הוצרך עוד לבירורים ועינו בכבל רגלו. עד עת קץ שם לחשך אמרת ה' צרפתהו. ומזה ידין כל אדם בנפשו שגם אם זכה לפעמים להאיר בנפשו מבחי' האור זרוע לצדיק בל יאמר בלבו שלום עליך נפשי וכבר זכיתי לבי כי בודאי עוד נצרך בזה לבירורים בכל ימיו וכמ"ש (סוכה נב:) יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום שנא' צופה רשע לצדיק דייקא היינו מי שגודר א"ע לתקן הפגם ועכ"ז נצרך לבירורים בכל יום. ואלמלא הקב"ה שעוזר לו אינו יכול לו. וע"ז ירמז סמיכת המאמר אבל נחשים ועקרבים יש בו. למאמר הראשון בנר חנוכה שהעיקר במצות הראיה שזוכין עי"ז לבחי' אור זרוע לצדיק להיות נתקן פגם הברית כנ"ל. ונסמך זה המא' כדי שלא יסמוך האדם בנפשו שכבר נתקן הכל רק ידע דימי חנוכה המה הכנה וחינוך מבחי' האור זרוע לצדיק שעי"ז יזכה לשלימות התיקון בימי שובבי"ם והעיקר להיות נזהר בנפשו מהרהור וראיה שע"ז מורה שנברא חודש זה באות ע' שהוא הכנת התיקון בשמירת העינים וכמש"נ ולא תתורו וגו' ואחרי עיניכם. ואמרו (ברכות יב:) זה הרהור עבירה כי ע"י שמירת עינים ניצולים מהרהור כמ"ש (ע"ז כח:) דשורייני דעינא באובנתא דליבא תלו. ובכל שנה ושנה בזמנים אלו נפעל התיקון והבירור בנפשות ישראל בעזר השי"ת. וכאשר יתן האדם אל לבו לתקן ישים ה' מבטחו שיהיה נתקן בשלימות וכמ"ש ביוסף (ב"ר פ' פט) אשרי הגבר אשר שם ה' מבטחו זה יוסף:
37
ל״חכבר אמרנו שנקרא ראש חודש ולא התחלת חודש מפני שהיום הזה הוא הראש והמקור של החודש וכאשר אמרנו שיצירת החדש הזה באות עין ור"ח טבת חל בחנוכה להיות נשפע מהאור של ר"ח שהוא המקור להאיר העינים בקדושה על כל החודש ע"ד שא' (עירובין מא.) דבתר רישא גופא אזיל ואי' בפי' הראב"ד על ס' יצירה בחודש טבת שמזלו גדי מביא הפ' ושעירים ירקדו שם ופ' ואת עורות גדיי העזים הלבישה על ידיו. וי"ל בזה עדמ"ש (שבת עז:) מ"ט עיזי מסגן ברישא כו' כברייתו של עולם דברישא חשוכא והדר נהורא ופירש"י סתם עזים שחורות והוא עדמש"נ חשך משחור תארם. ויון נמשל לשעיר בדניאל דכ' והצפיר השעיר מלך יון והמה הקליפה של חשך כמ"ש (בב"ר) וחשך זה יון שהחשיכו עיניהם של ישראל ואיתא במגילת תענית בח' טבת נכתבה התורה יונית והחושך בא לעולם ג' ימים והיינו בחי' החשכות של חכמת יונית שהם העתיקו התורה שבכתב ואמרו אנו ישראל (כמ"ש מד"ת תשא לד) הגם שעוע"ז ועושים כל שחפצים הם מלבישים את התורה לדברי רוח. וגם אמרו (פ"א ממס' סופרים) כשהעתיקו התורה יונית והיה היום קשה לישראל כיום שנעשה העגל. והיינו כי במ"ת היה נשפע הארה גדולה ואח"כ כשעשו העגל ונשברו הלוחות חזר החשכות וכענין הזה היה בשעה שעמדה יון להשכיחם תורתך ולהעבירם מחוקי רצונך וזה היה בחדש טבת שמזלו גדי שהוא בחי' החשכות ודייקא אז פעלו בנם ע"י מסירת נפשם להאיר מתוך החשך ביתר שאת עדמ"ש (זח"ב קפד א) דלית נהורא אלא ההוא דנפיק מגו חשוכא. והיינו כברייתו של עולם וכמ"ש (שבת קל.) כל מצוה שמסרו ישראל עצמן עליהם למיתה כו' עדיין היא מוחזקת בידם והיינו שפעלו עי"ז דייקא להיות נחקק החוקי חיים בלב. וזה ג"כ הרמז ואת עורות גדיי העזים הלבישה על ידיו כי יעקב אע"ה קיבל הברכות דייקא ע"י הלבוש של גדיי העזים שהוא בחי' השעיר דלית נהורא אלא ההוא דנפיק מגו חשוכא. וענין החשכות של השעיר מרמז על פגם הברית והוא ענין השעיר של בהכ"ס דאיתא בגמ' (ברכות סב.) ולרבי ליה גדיא שעיר בשעיר מיחלף ופירש"י שד של בהכ"ס דומה לשעיר ועליהם נא' ושעירים ירקדו שם. ועפ"י פשוט מפני שזה נא' על חורבן בבל שיהיה מקום שממה וטינופות. אמנם עיקר הטעם כענין קליפת פעור שהוא בצואה והיא הקליפה של תאות זנות בשטים מפני שהיצה"ר בזה נקרא מנוול וכמו שאמרנו עפמ"ש (שבת קנב.) אשה חמת מלא צואה כו' וע"כ נקרא שעיר. ואיתא בגמ' (קידושין עב.) הראני ישמעאלים דומין לשעירים של בית הכסא ופירש"י מלובשים שחורים וכו' והוא ג"כ למכוון זה כי ישמעאל הוא הקליפה של זנות כידוע וזה נקרא שחור ומכוער בתוה"ק היפך יפה תואר שמורה מי שנגדר בזה ויש לו גוף נקי ומהודר. וכמו כן בני קדר המה שחורים מפני שהם מקליפה של ישמעאל וכמו ששמעתי מרה"ק זצוק"ל דפר' הלא כבני כושיים אתם לי מרמז על בני הנעורים שדוה לבם על שהמה משוקעים בזו התאוה ולכן נקראו בני כושיים ומנחם אותם בזה שנא' אח"כ כי הנה אנכי מצוה וגו' ולא יפול צרור ארץ שהשי"ת חושב מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח שהכל יהיה נתקן בעזר הש"י. ועל רמז זה אמרו (ברכות שם) אין קורין צנוע אלא למי שצנוע בבית הכסא כי שם צניעות הונח על הנגדר מתאוות כמ"ש (כתובו' ב:) משום צנועות ומשום פרוצות וזה דייקא בבהכ"ס ששם משכן קליפה זו כנ"ל. והוא ג"כ רמז מ"ש (ברכו' ח:) בג"ד אוהב אני את הפרסיים הן צנועין באכילתן וצנועין בבהכ"ס וצנועין בדבר אחר מפני שזהו שורש הצניעות. רק סמוך לזה אמרו אני צויתי למקודשי אלו הפרסיים המקודשין ומזומנין לגיהנם שבישראל ענין זה הוא קדושה הגודר א"ע בצניעות ואצלם הוא רק על הגוון ומקודשים לגיהנם (ונת' מא' יד). והנה יון נקרא שעיר וחושך מפני שהם רצו להכניס הקליפה שלהם בישראל שאז היה הגזירה תיבעל לטפסר תחילה והיינו שרצו להטיל הזוהמא שלהם שהם משוקעים בזוהמת הנחש ורצו להטיל בנפשות ישראל. ודייקא ע"י חשכות זה נעשה הנס בחי' נהורא דנפיק מגו חשוכא להאיר עיניהם ולזכך נפשות ישראל ע"י נרות של חנוכה. וכמו כן בכל שנה ושנה בחודש טבת שמזלו גדי הוא מוכן לחשכות הזו כרמז ושעירים ירקדו שם כנ"ל ודייקא בחשכות הזה הוא הזמן המסוגל לתיקון ובירור הקדושה ע"י הופעת הארת קדושת נרות חנוכה שמתנוצץ בר"ח. דלית נהורא אלא ההוא דנפיק מגו חשוכא. וזהו רמז השני שכ' הראב"ד ואת עורות גדיי העזים הלבישה על ידיו. שע"י הלבוש של השעיר דייקא זוכין לקבל הברכות ושפע הקדושה וכמש"נ שם וירח את ריח בגדיו ואמרו (סנהדרין לז.) א"ת בגדיו אלא בוגדיו והיינו ריח רע של שטף של עזים. ועי"ז זוכין ויברכהו ע"י שמתגברין ומזככין עצמם בפנימיות. כברייתו של עולם דברישא חשוכא והדר נהורא:
38
ל״טואיתא (סוטה מט.) טהרה בטלה טעם וריח כו' מורחינא ריחא דחינוניתא א"ל בני טהרה יש בך. ומכוון של הטהרה הוא מטומאה היוצאת מגופו כי ע"י טהרת קדושת הברית זוכין לבחי' הריח וכמ"ש (עירובין כא:) הדודאים נתנו ריח אלו בחורי ישראל שלא טעמו טעם חטא וע"ז נקט לשון בחורי ישראל שאז הוא העת להיות נשמר מחטאת נעורים ואמרו שם ע"פ והנה שני דודאי תאנים וגו' תאנים הטובות אלו צדיקים גמורים תאנים רעות אלו רשעים גמורים ושמא תאמר אבד סברם ובטל סיכוים ת"ל הדודאים נתנו ריח אלו ואלו עתידין שיתנו ריח והיינו התאנים הטובות הוא הנשמר מנעוריו בקדושה זו והיינו בחורי ישראל שלא טעמו כו' והתאנים הרעות היינו גם מי שפגם וקלקל בזה יש יכולת בידו לתקן אם יהיה רק נשמר ויגדור א"ע מכאן ולהבא. וע"ז מכונים בשם תאנים עפמ"ש (ברכות מ.) אילן שאכל ממנה אדה"ר תאנה היתה. והיינו מפני שנמצא בהם מתיקות לאכילה וזהו עטיו של נחש שהכניס באדם להרגיש תאות והנאת הגוף בתאוות המתוקים לגוף למראה עיניו וזה בחי' עץ הדעת טוב ורע. כי הנשמר בזה בקדושה הוא בבחי' הטוב וההיפך בהיפך. אמנם גם מי שנלכד ח"ו בהיפך יהיה נתקן בתשובה עד שגם הוא יתן ריח טוב וכמ"ש וירח את ריח בוגדיו משטף של עזים כנ"ל. וענין אמרם ז"ל ושמא תאמר אבד סברם כו' והלא אין לך דבר שעומד בפני התשובה. הוא ההו"א עפמ"ש בזוה"ק (ח"א סב א וש"מ) על פגם זה שתשובתו קשה והיינו מפני שזה תלוי רק כשיהיה נתברר בשלימות הפגם הראשון עטיו של נחש ויהיו הזדונות נעשות כזכיות וממילא יתבטל המיתה שהביא הנחש בעולם ובירור הזה לא יוכל להיות בעוה"ז עד ימות המשיח שנזכה לחיי עולם שזהו אורו של משיח שנא' חיים שאל ממך נתת לו ארך ימים עולם ועד. ואז יהיה משיח מורח ודאין (כמ"ש סנהדרין צג:) שיושלם בחי' הריח טהרה בשלימות כש"נ עליו והריחו ביראת ה'. וע"ז אמרו ת"ל הדודאים נתנו ריח אלו ואלו עתידין שיתנו ריח כי גם מי שפגם בזה ח"ו יש לעולם תקוה ותיקון ע"י שיהיה נשמר לפנות לבו ועיניו מהרהורים רעים ויכניס א"ע בעסק התורה תמיד וכדאי' בהרמב"ם ז"ל (סוף ה' א"ב) שאין מחשבת עריות מתגברת אלא בלב פנוי מן החכמה. וע"י עסק התורה יזכה להראייה שבקדושה כש"נ והיה עינך רואות את מוריך כלשון תורה שהוא מורה את התגלות כבודו ית"ש להאדם ועי"ז יזכה לריח טהרה כש"נ יראת ה' טהורה עומדת לעד כי עסק התורה הוא תכלית התשובה והתיקון לפגם הנ"ל. ותיבת יראה הוא מרמז על תשובה כמו שדרשו (ע"ז יט.) אשרי איש ירא את ה' אשרי מי שעושה תשובה כשהוא איש וכן א' (ברכות יז.) תכלית חכמה תשובה כו' שנא' ראשית חכמה יראת ה' וע"י עסק התורה יש ביכולת תמיד להיות נתקן הפגם גם בעוה"ז כמש"נ לכל בשרו מרפא (ונת' כ"פ) וכתיב יראת ה' טהורה עומדת לעד דקאי על התורה כמ"ש בזוה"ק (ח"ג פ סע"ב) שעומדת לעד להאדם לטהרו ולזכך נפשו שיזכה לרוח טהרה:
39
מ׳לזאת חנוכה
40
מ״איום ח' דחנוכה קורין זאת חנוכה. מפני שקורין בו תשלום חנוכת הנשיאים ופ' זאת חנוכת המזבח. ואיתא בפסיקתא (פר' ו) שהמשכן נגמר בכ"ה כסלו ועמד מקופל עד א' בניסן כו' הפסיד כסלו כו' מה שילם לו הקב"ה חנוכת חשמונאי. והנה חנוכת המשכן היה ע"י נשיאי י"ב שבטים שהוא השלימות מצד כנס"י מתתא לעילא די"ב שבטים המה כלל כנס"י כמ"ש (ב"ב קטו:) גמירי דלא כלה שיבטא. וחנוכת חשמונאים היה מצד אתעדל"ע כי כהני שלוחי דרחמנא נינהו (כמ"ש יומא יט.) והם הופיעו בחי' זו בתוך כלל ישראל להיותם ממלכת כהנים. ולזה היה במספר שמונת ימים כנגד השפעת הארה דלעילא ממדת חכמה עד יסוד שהוא גמר המעשה. ולזה קורין ביום ראשון של חנוכה נשיא יהודה וביום אחרון שלימות נשיאי בני יוסף. כי יהודה ויוסף הם כלל קדושת ישראל שכל ישראל נקראו על שם יהודה (כמ"ש ב"ר פ' צח) יהודי אנא. וכן נקראו ע"ש יוסף (כמש"ש פ' עא) כמש"נ שארית יוסף. כי בחי' יוסף יורה על שלימות המעשים ובחי' יהודה יורה על שלימות התיקון לחיי עולם וע"ז רמזו (סוטה י':) יוסף שקידש ש"ש בסתר הוסיפו לו אות אחת משמו של הקב"ה כו' יהודה זכה ונקרא כולו על שמו של הקב"ה. והיינו יוסף שהוא מרכבה למדת יסוד המורה על שלימות המעשים כשנותסף לו ה' נמצא בו ג' אותיות משם הוי"ה ב"ה המרמזים על שלימות מחכמה עד יסוד שהוא בחי' סוף מעשה כי י' חכמה ה' בינה ו' ת"ת כליל שית ספירין (כמ"ש זח"ג רנח א) והיינו מחסד עד יסוד. אבל יהודה נקרא כולו ע"ש של הקב"ה ועוד נמצא בו אות ד' שמורה על בחי' שלימות התגלות מלכות שמים כי ה' ד' הות שע"י השפלות והדלות זוכין לה' אחרונה שהוא תכלית התגלות מלכות שמים. והנה אמרנו ששמונת ימי חנוכה מרמזים גם על שלימות מבינה עד מלכות היינו מרצון שבלב שהוא מוטל על האדם להיות לו רעותא דלבא שזהו בחי' בינה ליבא ואח"כ נגמרים שבעת המדות שהם כלי המעשה בעזר השי"ת כמש"נ ה' יגמור בעדי וגו' מעשי ידיך אל תרף ונמצא שביום הח' של חנוכה נגמר בחי' מלכות. ובודאי יצדק השם זאת חנוכה על בחי' התגלות מלכות שמים כידוע זה וזאת הוא יחוד קוב"ה ושכינתיה וכמ"ש ברע"מ איהו אמת ואיהי אמונה דהיינו בחי' זה הוא הדבר שעומד מבורר לנגד עיניו וכמ"ש (מכילתא וזוה"ק בשלח) ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל שהוא שכל א' הראה באצבע זה אלי וגו' וכמו כן לעתיד שיהיה מבורר השגת אלהות לעין כל כשיעברו כל המסכים ויתגלה האמת לאמתו אמרו (סוף תענית) עתיד הקב"ה לעשות מחול לצדיקים כו' וכל א' וא' מראה באצבעו שנ' ואמר ביום ההוא הנה אלהינו זה קוינו לו ויושיענו זה ה' וגו' וזה בחי' יום ההוא שיתגלה כאור יום בחי' הו"א. ולכן תקנו לומר אמת ויציב בשחרית שהוא התגלות האמת כמו שהוא. ובערבית תקנו לומר אמת ואמונה שנא' ואמונתך בלילות. שזה בחי' זאת התגלות מלכות שמים ע"י האמונה הגם שלא הוסר החשכות מ"מ ע"י תוקף האמונה שנקבע בנפשות ישראל יכולים לקבוע בנפשם היראה כמו שרואים בחוש. וכדאי' בלשון הרמ"א ריש או"ח כשישים האדם אל לבו שממ"ה עומד עליו ורואה במעשיו כו' מיד יגיע אליו היראה וכו' והיינו בבחי' זאת ע"י אמונה שישים אל לבו והוא בחי' שכינתא וכנס"י שנא' כי אני ה' שוכן בתוך בני ישראל. וכש"נ סוד ה' ליראיו שליראיו השגת אלהות הוא בחי' סוד וכדאי' בזוה"ק (ח"א קג רע"ב) נודע בשערים בעלה לפום מה דמשער בלביה כל חד כמה דיכיל כו' וזה הבחי' נשלם בשלימות ביום האחרון של חנוכה ולכן נקרא זאת חנוכה:
41
מ״בח' דחנוכה קורין זאת חנוכה ואף שלא נזכר שם זה בראשונים מ"מ כיון שנקרא כן בפי רוב ישראל בודאי י"ל מקום בד"ת. וגדולה מזו מצינו שזכרו בגמ' היינו דאמרו אינשי ונעשה מזה ד"ת בש"ס. ושורש השם הוא ע"ש שקורין בו פר' זאת חנוכת המזבח. ומסתמא יש לזה שייכות לקדושת היום. והענין שכבר אמרנו שתיבת זאת מורה על דבר המפורש לעין שיוכל להראות באצבעו וכמו לשון זה בלשון זכר. שדרשו (מגילה טו:) וכל זה איננו שוה לי מלמד שכל גנזיו של אותו רשע חקוקין לו על לבו כו' דכשהוא חקוק על לבו הוא כמפורש לעין ויתכן לומר לשון זה כמראה באצבע. וכן הוא לענין הטובה בודאי. וזה שדרשו (וי"ר פ' כא) בזאת יבא אהרן בזכות שבת אשרי אנוש יעשה זאת שקדושת השבת שחקוקה בלב ישראל הוא כאור מפורש לעין שיוכל להראות באצבע ונקרא זאת. וכן וזאת התורה שהתורה אור והוא אור מפורש שיוכל להראות באצבע. וכתיב בוא"ו וזאת דו' איקרי אות אמת אמת זו תורה כמ"ש (ברכות ה':) והוא מורה על יחוד קבה"ו (כמ"ש זוה"ק ר"פ חוקת) וכן בברכת יעקב אע"ה כתיב וזאת אשר דיבר להם אביהם ויברך אותם איש אשר כברכתו ברך אותם שכולו נראה כמיותר שכבר נזכר שבירך אותם. אך מאחר דכ' איש אשר כברכתו ברך אותם ללמד שכלל לכל השבטים שכולן כלולין בכל הברכות של כל שבט ושבט וכמו שפירש"י מהמד' (רבה ותנחומא) לכן כתיב וזאת שהקדושה מכל שבט היה מפורש וחקוק בלב שיתכן לשון זאת שהוא מפורש שיוכל להראות באצבע. וכתיב בו' וזאת שהוא אות אמת מדתו של יעקב דכ' תתן אמת ליעקב. להורות שע"י שהם כלולים כולם בקדושת יעקב כלול כל א' בקדושת כל השבטים. וכן ענין קרבנות הנשיאים שנדרש (במד"ר נשא) כונות על קרבנות של כל א' מהקרבנות ביחוד. והיינו שכל א' מהנשיאים היה לו כוונה מיוחדת בקרבנותיו. דאל"כ למה כפל הכתוב לפרט בכל א' הקרבנות והו"ל לכתוב וכן הקריב נשיא פלוני ביום פלוני כיון שכולם הקריבו מספר א' אע"כ שאין כונתו של זה דומה לזה. וכ"כ במד"ר (שם פ' יג) אע"פ שקרבן שוה הקריבו כולם על דברים גדולים הקריבו וכל א' וא' הקריב לפי דעתו וכו' והיינו שכל א' היה לו כונה מיוחדת לפי קדושת שבטו. וכתיב בסוף קרבנות כולם זאת חנוכת המזבח וגו' וכלל מספר כל הקרבנות. ולכאורה למה הוצרך הכתוב למנותן ומעצמינו נוכל לידע מספר כולם וע"כ השמיענו הכתוב בזה שנכלל כל אחד מהנשיאים מקדושת כל י"ב השבטים וכונת קרבנותיהן וכ"כ במד"ר (שם) אלא העלה עליהם האלו כולם הקריבו ביום ראשון וכאלו כולם הקריבו ביום אחרון. וא' שם שאין זה גדול מזה. וע"כ נדרש על כל א' כונות מיוחדות ואח"כ כוללם יחד שכלולים כל א' מכל י"ב הקדושות. וכ' זאת שמורה שהיה קדושת כל השבטים בכל א' מפורש שיתכן לשון זאת והיינו שהיה חקוק הקדושה בלב וכנ"ל. והנה מה שקורין בחנוכה בפ' הנשיאים. אף שחנוכת הנשיאים היה בקרבנות. וחנוכה שאנו עושין הוא בנרות והם זכר לנרות המקדש וטפי הו"ל לקרות בפ' בהעלותך. ואם מפני שאין בו רק ד' פסוקים וליכא עשרה פסוקים לג' גברי הו"ל להתחיל בפר' זאת חנוכת המזבח וגו' ובהעלותך שיהיה ביחד עשרה פסוקים. אמנם הענין אף דאשכחן מקדש דאיקרי משכן ומשכן דאיקרי מקדש (כמ"ש בריש עירובין) מ"מ סתם משכן על המשכן שעשה משה. ומשכן הוא ע"ש אני ה' שוכן בתוך בני ישראל. וכן מורה מקדש שהקב"ה שוכן שם והכנ א' אך הוא עפמ"ש (זח"ג רל א) איהו אמת ואיהי אמונה. והוא דמקדש מורה כשהוא מפורש השראת השכינה בבחי' אמת. ומשכן הוא כשאינו מפורש כ"כ רק ע"י בחי' אמונה והמשכן היה אף בחו"ל ומקדש היה בא"י. וע"כ ענין חנוכת החשמונאים שאנו עושים אף בגליות הוא כעין חנוכת המשכן. רק אז עד שלא נתקדשה הארץ הוכשר חו"ל למשכן והיה החנוכה בקרבנות במעשה משא"כ אחר שנתקדש בית עולמים ואין רשות להקריב קרבן. החנוכה היא בנרות שהיא תורה אור שע"ז אמרו (מד"ר ר"פ בהעלותך) הקרבנות כ"ז שבהמ"ק קיים אבל הנרות לעולם ע"ש ואף דנרות בהמ"ק ג"כ בטלין אחר החורבן. רק דקאי על נרות חנוכה וכמ"ש הרמב"ן. והיינו אור תושבע"פ שזה ניתן לכהנים (וכמו שנת' למעלה) וע"כ בחנוכה שאנו עושין על השראת אור תושבע"פ בלב ישראל וכמו שאמרנו על מש"נ אל ה' ויאר לנו שע"י נרות חנוכה שאנו מדליקין השי"ת מאיר בלב ישראל מטלא דעתיקא טל תורה שבע"פ ועושין ע"ז חנוכה. קורין בפר' קרבנות הנשיאים בחנוכת המשכן. ואף שאין לנו קרבן במעשה מ"מ יש לנו האור תורה שבמעשה מצות הקרבנות. וכמו שאמרנו במ"ש (סוטה כא.) דנר מצוה מה נר מאיר לפי שעה אף מצוה וכו' ונר' דס"ל לגמ' דנר מצוה היינו כנר כמו שהוא דולק ובזוה"ק (ח"ב קסו א) איתא דמצוה רק שרגא והיינו נר ופתילה ושמן בלא שלהבת ואמרנו שבכל מצוה יש אור והוא המכוון לש"ש וזה נקרא אור תורה שעיקר התורה קיום המצות ומה לי שלומד הפרשה או מכוין כונת המצוה. רק האור תורה שבמצוה מאיר רק לפי שעה משא"כ האור תורה שבקיום מ"ע של לימוד התורה הוא מאיר לעולם ועז"נ תורה אור (ונת' מא' ב). וכן יש לנו המכוון שבקרבנות הנשיאים שכל א' מהם התכוון לכונה מיוחדת לפי דעתו והוא קדושת השבט וכמו שזכרנו מהמ"ר ולזה יכולים לזכות אף בזמה"ז. והנה נר מצוה ותורה אור כנגד זה זכו ישראל במתן תורה בב' כתרים א' כנגד נעשה והיינו אור תורה שבמעשה המצוה. וא' כנגד נשמע שהוא תורה אור. והם כנגד תפילין ש"ר שהוא כתר נשמע. ותפילין של יד שהוא ג"כ כתר והוא נגד נעשה שכל הפעולות ע"ש הידים. ואיתא בתקו"ז (תיקון ל) קב"ה ושכינתיה דאינון ברא וברתא אינון תפילין דילן. והיינו תפילין דרישא עמודא דאמצעיתא קב"ה. ותפילין דיד שכינתא תתאה וכמ"ש לעיל מינה. וע"כ חנוכת המשכן שמורה אני ה' שוכן בתוך בני ישראל בבחי' איהי אמונה היה החנוכה במעשה הקרבנות. ואח"כ היה חנוכת אהרן בנרות המנורה שהוא מורה ומרמז על אור תורה שהוא לעולם. וע"כ בחנוכה שהוא חנוכת האור השוכן בלב ישראל כמ"ש אל ה' ויאר לנו. והוא אף בחו"ל כעין חנוכת המשכן קורין בפר' קרבנות הנשיאים שמורה על נר מצוה. האור שבמצות הקרבנות שהתכונו כל נשיא ונשיא לפי דעתו וקדושתו ומתחילין בנשיא שבט יהודה שכל ישראל נקראו על שמו (כמ"ש ב"ר פ' צח) ומסיימין בז' וח' בקרבן נשיאי אפרים ומנשה שכל ישראל נקראו ע"ש יוסף שארית יוסף (כמש"ש פ' עא). וכן לעתיד יבאו ב' משיחים משיח בן יוסף שיברר כל ישראל ועמך כולם צדיקים ומשיח בן דוד שיהיה יחיד שעשה תשובה שמוחלין לכל העולם בשבילו (כמ"ש יומא פו:) והיינו שיכניס הרהור תשובה בכל לבות ישראל. וביום הח' קורין עם נשיא מנשה קרבנות שאר הנשיאים וקורין אח"כ זאת חנוכת המזבח וגו' שמורה איך שנכלל קדושת כל השבטים בכל שבט ושבט. וכיון שנחקק הקדושה בלב הרי הוא כמפורש לעין שיוכלו להראות באצבע ויתכן לשון זאת. והיינו שבכל א' מישראל יש קדושת האור תורה שבנר מצות הקרבנות של כל נשיא ונשיא. ואח"כ קורין פ' בהעלותך את הנרות שהוא על תורה אור שמאירה לעולם. וניתן לאהרן הכהן כמש"נ כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו. והיינו שע"י שהדליקו הנרות בכל הח' ימים שמתבררין ישראל עד הוד זוכין לבחי' ועמך כולם צדיקים ונכללין בכל קדושות השבטים וזוכין להאור מהקב"ה כמש"נ אל ה' ויאר לנו והיינו מאור תושבע"פ וע"ז חנוכת הנרות שהם זכר לנרות בהמ"ק שהם תורה אור והוא מאיר לעולם. ולכן קורין יום זה זאת חנוכה שמורה שכבר נקבעו ונחקקו כל הקדושות מכל השבטים בלב ישראל והוא כמפורש לעין שיתכן לומר לשון זאת כמראה באצבע על חנוכת האור שבלב ישראל:
42
מ״גבתנחומא ובפסיקתא ע"פ ביום השמיני נשיא לבני מנשה ילמדנו רבינו נ"ח שהותיר בה שמן וכו' לא יאמר אדם איני מקיים מצות זקנים כו' א"ל הקב"ה כו' כל מה שגוזרים עליכם תהיו מקיימין כו' שאף על דבריהם אני מסכים כו' תדע לך שהרי יעקב כו' וישם את אפרים לפני מנשה כו' וקיים הקב"ה גזרתו אימתי בקרבנות הנשיאים שהקריב שבט אפרים תחלה כו'. ולהבין סמיכת דבריהם אלו למצות נר חנוכה דוקא י"ל בזה בהקדם לתרץ קושית הקדושת לוי למה מברכין בחנוכה שעשה נסים כו' ואין מברכין בפסח על נס יצ"מ. ונראה בזה עפ"י פשוט דהא מברכין בפסח אשר גאלנו וגאל את אבותינו ממצרים כו' מפני שביציאת מצרים אין שייך לברך על הנסים שנעשה אז רק על עיקר הגאולה שהיא נוגע גם לנו עתה. כי אז לא היה עוד התורה והיו משוקעים בקלי' מצרים כעובר במעי אמו וכמו שדרשו ע"פ גוי מקרב גוי ואלו לא הוציא הקב"ה כו' הרי אנו ובנינו משועבדים היינו וכו' וע"ז מברכים על עיקר הגאולה משא"כ בנס חנוכה שאין שייך לברך על הגאולה שהיה להם אז מיונים כי מה נ"מ בזה לנו עתה. רק מברכים על הנסים שעשה אז לאבותינו בזמן הזה אמנם הא גופא קשיא למה מברכים כאן שעשה נסים כו' על הזמן שעבר. שלא נמצא שנתקן ברכה רק על המקום שאירע נס לאבות כמ"ש בפרק הרואה על כל נסי אבותינו. או על נס יחיד שמברך שעשה לי נס במקום הזה מפני שרואה אותו מקום בעצמו שנעשה בו הנס. אבל על הזמן לא שייך לברך על הנס שהיה אז כי הלא הזמן כבר עבר. הגם שמצינו בכל המועדים מקראי קודש שמופיע הקדושה שהיה מאז באותו זמן בכל שנה כשמגיע הזמן. הוא רק מה שהשי"ת גילה לנו בתוה"ק לעשות היו"ט מפני שמופיע גם עתה בזמן הזה ההארה הראשונה. אבל בנס חנוכה מאיזה טעם תקנו לברך על הנס שהיה בזמן העבר והגם שבנס פורים מברכין ג"כ על נסים שהיה בזמן העבר. הוא ג"כ מפני שהיה עוד בימי הנביאים וידעו שהקב"ה הסכים לזה וכמש"נ קיימו וקבלו קיימו למעלה מה שקיבלו למטה ומזה למדו שאסתר ברוה"ק נאמרה (כמ"ש מגילה ז.) והוא עוד בחי' תושב"כ משא"כ בחנוכה שהיה לאחר שפסקה הנבואה רק מצד מצות חכמים לבד. וי"ל בזה שדייקא בנס זה של חנוכה ראו חכמים שמופיע קדושת הנס על הזמן ולכן קבעו המצוה והברכה על הזמן. ובזה יובן שאלת הגמ' (שבת כג.) על ברכות נ"ח. והיכן צונו רב אויא אמר ולא תסור ר"נ אמר שאל אביך ויגדך וגו' ולמה שאלו במצות נ"ח יותר משאר מצות דרבנן שמברכין עליהם כמו על נטילת ידים וברכת הלל והרמב"ן בריש ס' המצות וכן הר"נ בדרשותיו הרגישו למה לא נ"ל לר"נ בטעמא דלא תסור. אמנם הוא עפ"י הנ"ל שבודאי יש כח להחכמים לתקן מצות וכן לעשות הרחקות וגזירות עפ"י הסיג לתורה כש"נ ע"פ התורה אשר יורוך וגו' ויש לברך עליהם וצונו. משא"כ במצות חנוכה שהוא קביעות מצוה על נס זמן שכבר עבר ע"ז שאלו והיכן ציונו. ומשני רב איוא שגם זה נכלל בלא תסור. וזה לא ניחא לי' לר"נ דס"ל שהוא רק על הוראת דיני התורה משא"כ מצות חנוכה שהוא על קדושת זמן העבר וע"ז מייתי הפ' שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך שלא נאמר דוקא על דיני התורה רק שתשמע להזקנים כל מה שיאמרו לך וע"ז הרמז מייתי התנחומא והפסיקתא על מצות חנוכה דייקא שלא יאמר אדם איני מקיים מצות זקנים כזו דייקא מפני שאינם מן התורה כדברינו וע"ז מסיים שאין רשאים לומר כן אף על מצוה זו שהוא מורה על הופעת קדושה בזמן למה שאף על דבריהם אני מסכים גם מה שגוזרים על השראת קדושת הנס בהזמן כש"נ ותגזר אומר ויקם לך והיינו אף אמירה בעלמא תדע שהרי יעקב בירך הקטן לפני הגדול וקיים הקב"ה גזירתו בקרבנות הנשיאים וכו' והוראה זו היה דייקא בזמן חנוכת המשכן שהודיע הקב"ה בזה שמסכים על דברי חכמים כי עצם חנוכת המשכן היה בו ג"כ השראת הקדושה מכח מעשה ידי החכמים וכמש"נ ויהי ביום כלות משה להקים את המשכן וגו' וימשחם ויקדש אותם. כי הלא לא היה השראת הקדושה במקום קבוע כבהמ"ק שהיה מקומו מקודש מאז מבריאת העולם במקום אבן שתיה וכש"נ מכון לשבתך פעלת ה'. משא"כ קדושת המשכן שהיה מטולטל ממקום למקום. ורק היה בו השראת הקדושה שע"י חנוכת הנשיאים והמשיחה. ואז הופיע השי"ת שמסכים למעשה חכמים גם בענין השראת הקדושה כנ"ל ולטעם זה י"ל שקורין חנוכת הנשיאים בחנוכה מפני שאז הופיע הקב"ה שמסכים לדברי הזקנים שנא' ותגזר אומר ויקם לך:
43
מ״דבתנחומא וכן בפסיקתא (פ' ג) על פסוק ביום השמיני נשיא לבני מנשה כתבו דין מדיני נ"ח ואח"כ כ' לא יאמר אדם איני מקיים מצות זקנים הואיל ואינם מה"ת. א"ל הקב"ה כו' כל מה שגוזרין עליכם תהיו מקיימין כו' למה שעל דבריהם אני מסכים שנא' ותגזר אומר ויקם לך תדע לך שהרי יעקב בשעה שבירך כו' וישם את אפרים לפני מנשה כו' וקיים הקב"ה גזרתו אימתי בקרבנות הנשיאים כו' ויש להבין שהרי יעקב לא הקדים לאפרים מטעם גזרה בלא טעם רק אמר הטעם ואולם אחיו הקטן יגדל ממנו וגו' שיעמוד ממנו יהושע שהוא מעמיד גלגל חמה ולבנה. ומזה הטעם יתכן שהקדימו השי"ת בקרבן הנשיאים ומה ראיה מייתי מינה שהקב"ה מקיים גזרת זקנים. אך הענין בזה דהנה יוסף קרא שם הבכור מנשה ע"ש כי נשני אלהים את כל עמלי והיינו עמל מלחמת היצה"ר וכמ"ש ויהי מקץ שנתיים ואי' ע"ז בב"ר קץ שם לחושך שכ"ז שיצה"ר בעולם כו' וזה היה כל עמלו להיות גבור הכובש את יצרו כמ"ש את האלהים אני ירא. ואת כל בית אבי היינו עמל שלהם שזה היה עסק כל השבטים אז שהם מכרוהו מפני שסברו שהוא צריך בירור במדת צדיק כיון שחשד אותם בזה מסתמא במומו פוסל. והוא נדמה לו שהם צריכין בירור בזה ואחר שנתברר במצרים ונעשה מרכבה למדת צדיק קרא שם הבכור מנשה כי נשני וגו' אמנם בודאי היה לו עוד עסק בזה העולם לקנות קדושה ולעלות במעלות הקדושה מדרגא לדרגא דאל"כ לא היה לו חיים בעוה"ז כמש"נ לא אוכל עוד לצאת ולבא. ובודאי השפיע לו השי"ת קדושה בכל פעם בשפע יותר. וע"ז קרא שם השני אפרים כי הפרני אלהים וגו'. ובודאי הקדושה שזכה מצד השי"ת הוא יותר מקדושה שקנה בעמלו וכמ"ש (יומא לט.) אדם מקדש עצמו מעט מקדשין אותו הרבה. שהש"י מוכן ורוצה להשפיע קדושה למוכנים לקבל. ומ"מ יוסף מצידו היה חביב עליו בחי' מנשה ע"ש כי נשני וגו' מפני שזה זכה בעמלו וביגיעו ועדמ"ש (ב"מ לח.) אדם רוצה בקב שלו מתשעה קבין של חבירו. שאמרו מתשעה קבין והול"ל מעשרה קבין לתפוס מספר שלם לגוזמא כנהוג. אך בא לרמז שהאדם רוצה בקב שלו דהיינו מדה אחרונה קבלת עול מ"ש איהי יראה כו' שהאדם מברר א"ע במדת היראה יותר ממה שמשפיע לו הש"י מכל הט' מדות עד כ"ע מפני שאינו בעמלו ויגיעתו. וזה הענין שמצינו דכ' והיה מידי חודש בחדשו ומידי שבת בשבתו הקדים חודש לשבת וכן כ' לא חדש ולא שבת הקדים ג"כ חודש לשבת וביחזקאל כ' וביום השבת יפתח וביום החודש יפתח הקדים שבת לחודש. ובאמת לכאורה נראה שצריך להקדים קדושת שבת שהיא מצד הש"י כש"נ לדעת כי אני ה' מקדשכם והיא קדושה דקביעא וקיימא מו' ימי בראשית משא"כ קדושת החודש דישראל הוא דקבעי ליה. אמנם בגמ' (זבחים צא.) חשיב למוספי ר"ח מקודש נגד מוספי שבת וכ' רש"י הטעם דמקודשין משל שבת דאיקרי מועד ואינו מובן וכי מפני שר"ח נקרא מועד יהא מקודש יותר משבת שקדשו השי"ת ונקרא שבת. אך לפי האמור מובן שבודאי מצד הש"י קדושת השבת מעולה יותר מקדושת החודש ולכן כ' וביום השבת יפתח וביום החודש יפתח דשם מדבר ממה שיפתח השי"ת. ובודאי קדושת השבת דקביעא וקיימא קודמת לקדושת החודש. אכן מצד ישראל קדושת החודש חביבה להן מפני דישראל מקדשי ליה ואדם רוצה בקב שלו וכו'. וע"כ כשמדבר מצד ישראל יבא כל בשר להשתחות וגו' וכן לענין קבלת פני רבו שבשונמית הקדים הכ' חודש לשבת שקדושת החודש חביב ומקודש יותר מצד ישראל מפני שבא מצדם ונקראו כעין קב שלו. ולכן לענין הקרבת המוספין שהוא מצד ישראל המקריבים חשיב למוסף ר"ח מקודש משל שבת. וזה ג"כ עומק כונת רש"י שכ' דאיקרי מועד. והיינו דישראל קבעי לה. וכן הקדים יוסף בחי' מנשה לאפרים מטעם האמור שאדם רוצה בקב שלו. ובאמת העיקר שהש"י דורש מהאדם הוא שיברר א"ע ביראה וכמש"נ מה ה"א שואל מעמך כי אם ליראה וגו' ואמרו (שבת לא:) לא ברא הקב"ה את עולמו אלא כדי שייראו מלפניו כו' וזה עיקר פעולת האדם מצדו כמ"ש (ברכות לג:) הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים. אך יעקב אע"ה שהיה שפל בעיניו כמש"נ קטנתי מכל החסדים וגו' ונא' מי יקום יעקב כי קטן הוא. חידש שאמר האלהים אשר התהלכו אבותי לפניו. דהיינו שהם ביררו א"ע בהשתדלותם אברהם במדת האהבה ויצחק במדת היראה והפחד. האלהים הרועה אותי מעודי עד היום הזה. שעל עצמו אמר שאין לו מהשתדלותו כלום רק שהש"י מנהיגו ורועו. והכל הוא מהש"י אף מה שקונה בהשתדלות למראה עין ואין לו כלל קב שלו. ולכן הקדים הוא אפרים למנשה לפי ערך הקדושה שהשי"ת משפיע מלמעלה הרבה יותר מהקדושה שנראה שקונה בעמלו ובאמת גם זה מצד השי"ת. והנה בזוהר הקדוש (ח"ג קס א) איתא אם חפץ בנו ה' כיון דישתדל ב"נ ברעותא דלבא לגבי קב"ה לא בעי מינן אלא לבא וכו' ונראה דדרש כמו אם חפץ ה' בנו שהוא רעותא דלבא. והיינו שנרצה לעשות רצונו וכ' מה ה"א שואל כי אם ליראה וגו' אבל באמת הוא דבר קשה מאד לברר א"ע במדת היראה וכמש"נ אם תבקשנה ככסף וגו' אז תבין יראת ה' וגו' וכן היה טענת המרגלים אפס כי עז וגו' דיהא ליה עותרא סגי. וגם ילידי הענק בעי גופא תקיף גיבר כארי כו' עמלק יושב וגו' הא יצרא בישא קטיגורא וכו' וכמ"ש בזוה"ק. וע"ז השיבו יהושע וכלב דקב"ה לא בעי מנן אלא רעותא דלבא ועדמ"ש בתפלת אנשי כנה"ג (נחמיה א׳:י״א) תהי נא אזנך קש בת וגו' ואל תפלת עבדיך החפצים ליראה את שמך. לא אמר יראי שמך רק החפצים ליראה דהיינו רעותא דלבא ואח"כ חונן הש"י מצדו להתברר בכל המדות. והנה יוסף בחי' צדיק גבור הכובש את יצרו והיה עיקר השתדלותו לברר א"ע במדת היראה וכמ"ש את האלהים אני ירא והיה זה חביב לו המעט שזכה מצד אתעדל"ת והקדים מנשה לאפרים. ודהמע"ה שאמר כי עני ואביון אני אמר ה' רועי וגו' על מי מנוחות ינהלני וגו' ינחני במעגלי צדק וגו' והיינו שזכה למדת ובחי' יעקב שאמר האלהים הרועה אותי וגו' שהכיר שהכל מהשי"ת. וע"כ הקדים אפרים לפני מנשה כאמור. וז"ש במדר"ת ובפסיקתא שקיים הקב"ה גזרתו והסכים על ידו שהקדים אפרים למנשה. שבאמת השי"ת רוצה שיברר האדם א"ע במדת היראה. רק שזה חידש יעקב אע"ה שהכל מצד השי"ת וע"כ הקדים אפרים למנשה. והשי"ת מקיים גזירת ומצות זקנים כאמור:
44
מ״הוכן נס חנוכה היה מצד הש"י. דמצות נרות המקדש הוא בא והאיר לי (כמ"ש במ"ר בהעלותך) ואז בזמן הנס היה עיקר האור מהש"י. ורק הרעותא דלבא היה מצד ישראל שרצו להדליק בשמן טהור ומסתמא כשמצאו פך שמן כשיעור לילה א' הדליקו באותו לילה. ואח"כ כשלא יהיה להם שמן טהור יהיה מותר בשמן טמא דטומאה הותרה בצבור (וכמו שהק' הפני יהושע שבת) ואפי' אם לא היה מותר היו פטורין דאונס רחמנא פטריה. ואח"כ ביום הראשון כבר נעשה הנס שלא נחסר השמן בבוקר והיו הנרות מלאים או הפך היה מלא (כמ"ש הב"י א"ח סי' תרע) והיה הנר מאיר ודולק רק מצד הש"י. וכן לתי' הב"י שחילקו השמן שבפך לח' חלקים ובכל לילה נתנו חלק א' והיה דולק כל הלילה לפי"ז יקשה איך היו רשאין לבטל מצות היום שהמצוה שיהיה דולק כל הלילה. ואיך בטלו המצוה כדי לקיים קצת מצוה למחר והרי לא ידעו מהנס עוד. וע"כ צ"ל שעשו פתילות דקות מאד שיוכל לדלוק כל הלילה רק יהיה דולק אור קטן מאד. והש"י שלח אורו בנס שהאיר אור גדול כמו שהיה מאיר תמיד כשנתנו שמן ח' פעמים משיעור שנתנו עכשיו. בין כה היה הנס שהראה הש"י שאף האור שצוה לנו בא והאיר לי גם זה הוא מהש"י. והוא כמו שחידשו יעקב אע"ה ודהמע"ה שהכל מהשי"ת. וכמש"נ ביעקב הא' הרועה אותי וגו' ובדהמע"ה ה' רועי וגו' וזה בא מצד שהסכים הש"י למצות זקנים. וכן נס הנצוח היה מצד הש"י שזכו לזה מצד שמסרו נפשם על שמירת התורה שזה היה עיקר גזירת היונים. ובפרט בענין שלא היו מחויבים דהגזירה תיבעל לטפסר תחילה הא אף בדידה אמרו אסתר קרקע עולם היתה (כמ"ש סנהדרין עד) וכש"כ האחים שלא היו מחויבים כלל וזה היה מסירת נפש לעמוד במתי מספר נגד עם רב. ואף שהיה בשעת גזרה דאפי' מצוה קלה יהרג כו' מ"מ היו צריכין להטמין עצמם וכמו שעשו אז רוב כשרי ישראל ולקיים חבי כמעט רגע. רק מהרעותא דלבא שהיה להם שיתקדש ש"ש על ידם זכו ע"י זה לעיקר הנס מהש"י מסרת גבורים ביד חלשים ורבים ביד מעטים. וע"כ הוזכר בתפלה בימי מתתיהו בן יוחנן ולא מצינו בשום נם שיזכירו בימי רק בפורים שמזכירין בימי מרדכי ואסתר מפני שהשמות שלהם היה שייכות להנס וכמו שנרמז שמותם בתורה כמ"ש (חולין קלט:) ואיתא בהאריז"ל סודות על שמותם ששייך להנם. וגם שם אין מזכירין מרדכי עם שם אביו וכאן מזכירין בימי מתתיהו בן יוחנן כה"ג. והטעם בזה שעיקר הנס נעשה ע"י כהניך הקדושים ששורש קדושת אהרן היה ג"כ שהיה שפל בעיניו וכמש"נ ואהרן מה הוא כי תלינו עליו ונא' ואת אשר יבחר בו יקריב אליו שאהרן מצדו לא ידע מאומה רק מצד שהש"י בחר בו. ואי' במ"ר (במדבר פ' ג) אשרי בכפלים מי שהקב"ה בחר בו וקירבו זה אהרן וכו' אבל אהרן מצדו לא ידע מאומה והוא כעין מדת יעקב אע"ה שאמר הא' הרועה אותי וגו' וע"כ זכו הכהנים לנס זה שהיה הכל מצד הש"י כאמור. ובאותו דור היה נפש מתתיהו שזכה בשורש לבחי' קדושה זאת. וע"כ נקרא שמו מתתיהו דשמו של אדם הוא שורש החיים שלו וכמ"ש בסה"ק שמטעם זה אדם ניעור משנתו כשקורין אותו בשמו. וזה מורה שם מתתיהו שמכיר שהכל מתת יה"ו ג' אותיות משם הוי"ה שבא מהם ההשפעה למדת מלכות שהוא בחינת כנס"י. וכן מורה שם יוחנן י"ו חנן והוא ג"כ אותיות י"ו מהשה"ק שבא ע"י ההשפעה לה' עלאה וה' תתאה שהם בחי' שכינתא עלאה ותתאה. וז"ש בן יוחנן שמורה שבשורש נשמתו היה ג"כ בבחינ' זו שהכיר י"ו חנן. וכמו שמצינו שדרשו (מגילה יב:) במרדכי כולן על שמו נקראו בן יאיר בן שהאיר עיניהם של ישראל בתפלתו. והיינו שמרדכי נקרא בן יאיר ששורש נשמתו יאיר שהאיר עיניהם כו' וכן כאן מתתיהו נקרא בן יוחנן ששורש נשמתו י"ו חנן. ומפני שנקרא יוחנן שהכל תלה בהשי"ת זכה שנעשה על ידו נסי נסים ועד"ש (ברכות נז.) חנינא חנניה יוחנן נסי נסים נעשה לו. שכן מורה גם שם חנינא שמכיר שהכל מהשי"ת שחנן אותו (וכמו שנת' מא' יד). וזהו שייכות ענין שהקדים השי"ת אפרים למנשה בנשיאים כמו שאמר יעאע"ה. לענין מצות זקנים שתקנו נרות חנוכה שהכל מענין א' שתקנו כהניך הקדושים שהיו באותו דור. ואז היה מתתיהו שורש למדה זו להכיר שהכל מהש"י. והכל מתת יה"ו וכן י"ו חנן וכאמור:
45
מ״וובפשיטות נראה שקבעו במד"ת ענין חנוכה בפ' ביום השמיני מפני שהוא קריאת יום אחרון דחנוכה. אך כבר דקדקנו למה תקנו באמת לקרות בחנוכה בפר' נשיאים. ואם מפני שעשו החשמונאים ג"כ חנוכה הא חנוכת הנשיאים היה בקרבנות וחנוכת חשמונאים היה בנרות והיה שייך טפי לקרות בפ' הנרות ומנורה בתצוה ואמור ובהעלותך. ואמרנו שהוא עפמ"ש בפסיקת' (פר' ו) שבכ"ה בכסלו נגמרה מלאכת המשכן כו' הפסיד כסלו כו' שילם לו הקב"ה חנוכת חשמונאי ע"ש. והיינו שחנוכת חשמונאים זכר לחנוכת המשכן. ובפסיקתא (פר' ב) חשב ז' חנוכות. וחשב חנוכה א' חנוכת ברייתו של עולם דכ' ויכולו וכו' והיינו שעיקר המכוון בברייתו של עולם היה שיהיה עיקר שכינה בתחתונים. וביום השבת נתעלה וישב על כסא כבודו והיינו שקבע שכינתו בתחתונים ואז עשה חנוכה. וכן חנוכת המשכן ובהמ"ק. וכן היה חנוכת החשמונאים שתקנו שכל א' מישראל יעשה חנוכת הבית שהש"י שוכן בלב בנ"י. וזה יכולים לעשות בימים ההם בזמן הזה. וזה קיים לעד אף בגלות וחו"ל. וזה זכר לחנוכת המשכן שהיה ג"כ במדבר בחו"ל ולא היה קבוע במקום רק בכ"מ שחנו בנ"י קבעו מקומו ושם היה משכן השכינה. וכבר אמרנו כ"פ מהרמב"ן שפי' מ"ש במד"ר (בהעלותך) אבל הנרות לעולם דקאי על נרות חנוכה שתקנו הכהנים. וזהו זכר לחנוכת המשכן דייקא וע"כ קורין בנשיאים. ותקנו ח' ימי חנוכה ולב"ה מוסיף והולך דמעלין בקודש. והיינו שבכל יום נתוסף קדושה ומשלימין ביום ח' פר' הנשיאים ופר' זאת חנוכת המזבח וגו' ופר' בהעלותך וגו' ואיתא במד"ר (נשא פ' יד) זאת חנוכת המזבח ביום המשח אותו וכי ביום שנמשח נעשה כל חנוכת המזבח כו' ללמדך שכל השבטים הם שוים וחביבים כולם כא' כו' כאלו ביום ראשון הקריבו כולם כו' והמכוון עפמ"ש בב"ר ע"פ איש אשר כברכתו ברך אותם לפי שבירכן יהודה באריה וכו' חזר וכללן כולן כא' ועשאן אריות וכו' והיינו שכל קדושות השבטים כלולים זה בזה. וכל א' מישראל כלול מקדושת כל הי"ב שבטים. ואף שקדושת יוסף מורה שהעיקר עבודת האדם להתברר במדת היראה בחי' יוסף. וכמו שאמרנו שמטעם זה הקדים מנשה לאפרים. מ"מ כלול בו גם קדושת כל השבטים ובתוכם שבט יהודה שקדושתו בחי' דהמע"ה שאמר ה' רועי וגו' שמורה שהכל מהשי"ת ואין להאדם מהשתדלותו כלום. ונוכל לומר שמטעם זה סידר בפסיקתא (פר' ד) לחנוכה מענין בנין מזבח שבנה אליהו בהר הכרמל דכ' ויקח אליהו שתים עשרה אבנים כמספר שבטי בני יעקב וגו' והיינו שאז חידש אליהו שבנה מזבח בחוץ באיסור הבמות. והוא כעין בחי' נר חנוכה שמדליקין בחו"ל. וגם עשה למספר השבטים להורות שקדושת השבטים כלול זה בזה מקדושת יעקב אע"ה שכללן יחד. וכן חשב בפסיקתא שם שהכל בזכות השבעים וכל הבריאה בזכותם שנא' ואת כל אלה ידי עשתה בזכות כל אלה שבטי ישראל וגו' ושם הכתוב מסיים איש אשר כברכתו ברך אותם:
46
מ״זואיתא (ברכות נח סע"א) וההוד זו בהמ"ק. והענין כידוע מלך בעשרה לבושים והיינו בעשר מדות ע"ס שהאציל הש"י לבריאת העולם. ובפסיקתא (שוש אשיש) חשב לבוש הוד לבוש ראשון כמש"נ גדלת מאד הוד והדר לבשת (ונת' מא' ב). והנה עיקר בריאת העולם היה שיהיה עיקר שכינה בתחתונים ויהיה עוה"ז מקדש. וזה מ"ש וההוד זו בהמ"ק. ובשלמה המע"ה כ' (סוף ד"ה א) ויתן עליו הוד מלכות וגו' והוא זכה לבנות הבהמ"ק. וז"ש בתיקו"ז (תי' יג) אז ישיר משה בגין דאיהו הוד דיהיב למשה וכ"ה בזוה"ק בכ"מ. והמכוון כדברינו שמשה רבינו הוריד השכינה לארץ כמ"ש (ב"ר פ' יט) וזהו בחי' הוד בנין בהמ"ק. ואהרן הכהן הוא מרכבה למדת הוד והוא עיקר העובד בבהמ"ק והמשכן. וזכו לזה ע"י שאמרו ונחנו מה. ואי' (שמו"ר ס"פ מ) אין לך גדול משבט יהודה ואין לך ירוד משבט דן כו' אמר הקב"ה יבא ויזדווג לו כו' המשכן בשני שבטים אלו נעשה וכן המקדש כו' ע"ש ובזוה"ק (ח"ג קצד ב) איתא שגם לעתיד יבא שריה משבט דן עם משיח בן יוסף. ויהיה שבט דן משותף גם בבנין העתיד. והוא עפמ"ש בסבא (זח"ב קד סע"ב) דן ונפתלי גד ואשר בירכא שמאלא דן עד פרקא דרגלא כו' והיינו כנגד מדת הוד. וע"כ הוא משותף לבנין המשכן ובהמ"ק. וכן מצות חנוכה קבעו בב' חדשים אלו כסלו וטבת. ולפי מה שחשב האריז"ל החדשים לשבטים כסדר הדגלים. כסלו מיוחס לשבט בנימין. ובבנימין כ' ובין כתפיו שכן. והשראת השכינה הוא תמיד בחלקו כמ"ש בגמ' (זבחים קיח:) וחודש טבת מיוחס לדן שהוא ירוד שבשבטים. והיינו שכל קדושת השבטים נמצא בכל א' וא' וכמש"נ איש אשר כברכתו ברך אותם. וכ"כ בפסיקתא (פר' ז) יעקב קינתר לראובן ושמעון ולוי כו' חזר וברכם כו' עשה אותם יונקים זה מזה לפיכך מונה אותן לעצמן בס' אלה שמות ומייחסם אצל משה ואהרן כו' וכ"ה במד"ר (פ' יג) והוא דידוע דמשה ואהרן תרין ירכין נו"ה. והם קירבו הכל לבחי' יעקב גופא לתקן מה דכ' ותקע כף ירך יעקב ואי' (חולין צא.) ורבנן מאחוריה אתא ונשייה בתרוייהו. ומשה ואהרן יתקנו שניהם. וכן מצות נ"ח עד יום ח' שהוא מדת הוד כמ"ש בתקו"ז (שם) ואיהו הוד תמניא יומי דחנוכה שענין חנוכה הוא ג"כ לעשות מקדש ובית להשראת השכינה וע"ז עושין חנוכת הבית:
47
מ״חובגמ' (ברכות שם) אמרו לעיל מינה וההוד זו מלחמת נחלי ארנון שנא' ע"כ יאמר בספר מלחמות ה' את והב בסופה. ויש להבין שייכות מלחמה זו להוד. גם למה נדרש ע"ז מדה מיוחדת דבשלמא אח"כ דרש על בהמ"ק ניחא אבל לדרוש על מלחמה זו לכאורה אינו מובן. אך הענין דמלחמת נחלי ארנון היה בתחילת כניסת ישראל לא"י וכמ"ש (מד"ר חוקת) שאותו נחל מפסיק בין תחומי א"י לתחומי ארץ מואב. והנה עפ"י הפשט את והב שני מצורעים היו דהוו מהלכין בסוף מחנה ישראל כמ"ש בגמ' (שם נד סע"א) ועל ידם נתגלה הנס וזה מורה שאף שהיו משולחין מן המחנה מ"מ זכו ונתגלה הגם על ידם ואמרו ישראל שירה על הבאר. וע"ד הדרש נדרש על תושבע"פ וזהו מלחמות ה' שע"י ספר וכמ"ש (קידושין ל:) אפי' אב ובנו הרב ותלמידו שעוסקים בתורה בשער א' נעשים אויבים זא"ז ואינם זזים משם עד שנעשין אוהבין זא"ז שנא' את והב בסופה כו' ואח"כ אמרו שירה על הבאר שהוא מרמז לתושבע"פ דהמן בזכות משה (כמ"ש תענית ט.) שהוא הוריד תושב"כ מן השמים והמן לחם מן השמים. ובאר מים מן הארץ מרמז על תושבע"פ. וכן אי' בזוה"ק (ח"ג רעא ב) ודא נהמא דאורייתא דבכתב ויינא דאורייתא דבע"פ. ומים כולל כל המשקים וכמו"ש (עירובין סה.) כל שאין יין נשפך כו' שנא' וברך את לחמך ואת מימיך. וכן טעמו באמת בבאר טעם כל המשקים כמו שטעמו במן טעם כל מאכלים וכמ"ש (במכילתא יתרו ע"פ ויחד יתרו) והבאר בזכות מרים דתושבע"פ הוא בחינת סיהרא דמקבלא משמשא שהוא תורה שבכתב והיינו בחינת מלכות. ואיתא (סוטה יא:) דוד נמי ממרים קאתי מלכות פה תושבע"פ קרינן לה. ודוד ושלמה שורש תושבע"פ וחכמה תתאה. וכן נדרש באר חפרוה שרים משה ואהרן כמ"ש רש"י. והיינו שמשה רבינו הוריד התושב"כ שהיה כלול בה כל התושבע"פ ג"כ. ובאהרן כתיב והיה הוא יהיה לך לפה. ונא' כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו וגו' דהוא שורש תושבע"פ. וכ' כרוה נדיבי עם היינו מה שחידשו החכמים כל א' מלבו והם דברי אלהים חיים. ונדרש במד"ר שכל א' מהנשיאים עומדים ע"ג ומושכים במטותיהן כל א' לשבטו כו' והיינו שהתושבע"פ בא ע"י הסנהדרין ות"ח שהם נדיבי עם. וכ' במחקק שהיה העיקר ע"י משה רבינו שנקרא מחוקק כש"נ כי שם חלקת מחקק ספון. והוא הוריד התושב"כ והיה כלול בה כל התושבע"פ ונהג בה טובת עין ונתנה לישראל כמ"ש (נדרים לח.) והיינו פילפולא בעלמא שניתן רק למשה כמש"ש וזש"נ במשענתם שנעשה להם משען ומשענה שנדרש (חגיגה יד.) משענה אלו בעלי משנה כו' כל משען לחם אלו בעלי תלמוד. ואח"כ כ' וממדבר מתנה ונדרש (עירובין נ"ד.) אם אדם משים עצמו כמדבר זה שהכל דשין בו תורה ניתנה לו במתנה. והמכוון עפמ"ש (ע"ז יט.) שמתחלה נקראת ע"ש של הקב"ה תורת ה' ולבסוף נקראת על שמו ובתורתו וגו'. ואם מגיס לבו הקב"ה משפילו שנא' ומבמות הגיא. והיינו כמ"ש (תענית ז.) שנמשלו ד"ת למים שמניחין מקום גבוה והולך למקום נמוך וכבר אמרנו כ"פ דקאי על תושבע"פ שנמשל למים כמש"ש דקאי על תלמידים. וכן נדרש השירה על תושבע"פ שע"ז רומז הבאר. ואף לפי הפי' דאת והב ב' מצורעים הוו. המלחמה היה שרצו לעכב את ישראל מלכנוס לארץ. וארץ בחי' מלכות כנס"י (כמ"ש זח"א לא סע"א וש"מ) וע"כ בא"י שם עיקר המקום לתושבע"פ (כמ"ש ב"ב קנח:) אוירא דא"י מחכים ואמרו (כתובות עה.) וחד מינייהו עדיף כתרי מינן ואי' (ב"ר פ' טז) וזהב הארץ ההיא טוב מלמד שאין תורה כתורת א"י ולא חכמה כחכמת א"י. וכבר אמרנו שז"ש (נדרים כב:) אלמלא חטאו ישראל לא ניתן להם אלא ה' חומשי תורה וס' יהושע בלבד שערכה של ארץ ישראל הוא. שהמכוון שס' יהושע הוא סוד תושבע"פ ועז"א משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע דקאי על תושבע"פ כמו"ש בזוה"ק (ח"ב קלז ב) דתושב"כ מסר ללואי ואלמלא חטאו היו רואים איך הכל כלול בה' חומשי תורה דליכא מידי דלא רמיזי באורייתא (כמ"ש תענית ט.) וזהו ערכה של א"י שהיא מקום השכינה. וערכה היינו חלק כל א' מישראל בתושבע"פ שהוא ארץ בחי' כנס"י. ואף דס' יהושע רק שמות עיירות צפונים בו הסודות משרשי תושבע"פ שהוא ספר ראשון אחר תורת משה. ועז"נ ונתתה מהודך עליו שהיא תושבע"פ של משה רבינו שבא ע"י לבוש הוד (כמו שנת' מאמר ב) וכן המקדש שנקרא הוד כמ"ש בגמ' שם עיקר תושבע"פ וכמ"ש (שם טז.) הר המוריה הר שיצא ממנו הוראה לישראל ובמשנה (סנהדרין פו:) לב"ד הגדול שבלשכת הגזית שממנו יוצאה תורה לכל ישראל. וכ' כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים. וע"י מלחמת נחלי ארנון זכו לבא לא"י ולזכות לאור תושבע"פ ומובן מה שדרשו וההוד זו מלחמת נחלי ארנון והוא כעין מה שדרשו וההוד זו בהמ"ק וכאמור. וכן ענין נרות חנוכה שעושין חנוכת הבית ובהדלקה ממשיכין מאור הראשון שנגנז לעמלי תושבע"פ. כמו שנת' (במאמרים הקודמים) נמשך ההדלקה עד יום ח' הוד דרגא תמינאה. ושנים זתים עליה נדרש בפסיקתא (פ' ח') אלו שני המשיחים כו' שהם מוריקים השמן דהמע"ה ומשיח בן דוד מרכבה למדת מלכות פה תושבע"פ. ויוסף בן זקונים שכל הלכות שמסרו שם ועבר ליעקב מסרן לו (כמ"ש בב"ר) ויהושע מזרעו הנחיל הארץ לישראל שהיא התושבע"פ כאמור. וע"י מדת יסוד ההמשכה מתושב"כ לתושבע"פ שהם בחי' שמים וארץ כידוע. ומשיח בן יוסף נקרא בפסיקתא (פ' לח שוש אשיש) אפרים משיח צדקי. שקוראו הש"י אפרים שרומז לתושבע"פ שהוא מאור הראשון שמשפיע השי"ת לצדיק ועז"נ כי הפרני אלהים בארץ עניי וכמו שאמרנו. ועיקר תושבע"פ נקנה בלב מי שמשים עצמו כמי שאינו וכמש"נ והחכמה מאין תמצא. וכמו שאמרנו שהוא זוכה להיות מרכבה למדת אין. וע"כ אהרן שאמר ונחנו מה הוא שורש תושבע"פ שהוא יודע שהכל מהשי"ת. והוא ית' משפיע ללב החכמים המחדשים כמש"נ תזל כטל אמרתי וזה ג"כ שורש נס חנוכה שהכל הוא מהש"י וכמו שאמרנו:
48
מ״טובאמת בלשכת הגזית שמשם יצא הוראה לא הי' מחלוקת רק אח"כ בבבל התחיל עיקר המחלוקת ומלחמות ה' שבתושבע"פ. וכן נדרש (סנהדרין כד.) יצהר אלו ת"ח שבא"י שנוחין זה לזה בהלכה כשמן זית ושנים זתים עליה אלו ת"ח שבבבל שמרירין זה לזה בהלכה כזית. וזהו בחי' יוסף ודוד יוסף נקרא זית ע"ד מש"נ זית רענן יפה פרי תאר שהוא בחי' יוסף שנקרא יפה תואר ויפה מראה ע"ש שגופו נקי ומהודר (כמ"ש מא' כא) ודוד יצהר שנוחין זל"ז בהלכה. וכן דרשו (שם) נועם אלו ת"ח שבא"י שמנעימין זל"ז בהלכה חובלים אלו ת"ח שבבבל שמחבלים זל"ז בהלכה. והיינו דעיקר שורש תושבע"פ בא"י וכמו שאמרנו. ומ"מ הפלפול והמלחמה בבבל כמ"ש (סוכה מד.) דלכון אמרי דלהון היא וכן א' (שם כ.) עזרא מבבל ויסדה כו' הלל הבבלי ויסדה כו' עלו ר"ח ובניו ויסדוה. וי"ל דכן ענין ב"ש וב"ה דשמאי מסט' דדינא וב"ה מסט' דרחמי כמ"ש (זח"ג רמה א) ואיתא בגמ' (יבמות יד.) ב"ש מחדדי טפי. והוא מפני שהם מבחי' יוסף שהוא היראה דשמאי מדרגא דיצחק. ויוסף הקדים מנשה לאפרים שהעיקר הניצוח ליצה"ר ועיקר הנצוח ע"י פלפול ההלכה. וב"ה אי' (עירובין יג:) שנוחין ועלובין היו כו' שמקדימין דברי ב"ש לדבריהן. וזה מבחי' דוד שאמר כי עני ואביון אני וא' ה' רועי וגו'. וי"ל דזה ענין שמצינו (גיטין לד:) בני אדם הבאים משם לכאן שמו יוסף וקוראין לו יוחנן יוחנן וקוראין לו יוסף כו' וכבר דקדקנו שתפסו דאתרמי חילוף בין יוחנן ליוסף. ובאמת שם יוסף שמורגל למשל הוא מפני שכל ישראל נקראו על שמו שארית יוסף וכ' ועמך כולם צדיקים. וע"כ נקטו בגמ' יוסף בן שמעון למשל (ונת' במ"א) אבל מה טיבו להחליפו ליוחנן. אך עפ"י האמור יתכן דשם יוסף מורה שמחבב עמל עצמו ויגיעו שזה בחי' יוסף שהקדים מנשה לאפרים. ויוחנן מורה שמכיר שהכל מהשי"ת וכבחי' דהמע"ה שאמר ה' רועי. וע"ז מורה שם יוחנן י"ו חנן וכמו שאמרנו ולכן יתכן דלפעמים בא"י שזכה לחכמה נקרא יוסף ששם היה תולה בעמלו בחדוד ופלפול. וכשבא לק"ל לבבל וראה מלחמות ה' של הבבליים מכיר שמה שזכה בא"י להחכמה היה הכל מהש"י וע"כ קוראין אותו יוחנן. ולפעמים בא"י שנוחין זל"ז בהלכה נקרא יוחנן שמכיר שהכל מהש"י וכשבא לבבל ולומד הפלפול ומלחמת ה' של הבבליים אז קוראין אותו יוסף שמחבב עמלו ויגיעו. וזה ענין הב' משיחים מיוסף ומדוד שהם מרכבה למדות יסוד ומלכות והוא בחינת יוסף ויוחנן. והנה טסח על הנסים אי' ברוקח וכלבו שתקנו יוחנן כ"ג וכ' שיש בו תיבות כמספר יוחנן. ואף שאין מספר זה בנוסח שלפנינו מסתמא היה להם נוסח שהיה כן מספר התיבות. ואמת שלא נדע איזהו יוחנן הוא. אם היה אבי מתתיהו לא נזכר שהי' בעת הנס. ויוחנן כ"ג שנעשה צדוקי לא יתכן שיהיה הוא מתקן נוסח תפלה לישראל. והנה מצינו (ספ"ה דמעשר שני) תקנות מיוחנן כ"ג ופי' הרע"ב ששימש אחר שמעון הצדיק וכ"כ הרמב"ם (רפ"ט מה' מעשר) וע"ש בכ"מ והיינו יוחנן אבי מתתיהו כמו שנראה לפי חשבון הדורות וע' ר"ש פ"ג דפרה מ"ח. אבל איך שיהי' אם יוחנן אבי מתתיהו תיקן שהאריך ימים או מתתיהו היה לו בן ושמו יוחנן אף שלא נזכר ביוסיפון עכ"פ הוא מקובל שמתקן נוסח על הנסים שמו יוחנן. והוא לרמז דברינו ששמו מורה י"ו חנן. והזכיר כל הנס שהיה מצד השי"ת וכמו שאמרנו שעמדו על ישראל להעבירם מחקי רצונך. והוא עפמ"ש בס' שגזירת היונים היה לבטל מישראל חודש שבת ומילה והם נקראו חוקי רצונך שנחקק בלב ישראל רצון הש"י שהם קשורים בשרש בראשית המחשבה דאיקרי רצון. שבת קדושה קביעא וקיימא דכ' לדעת כי אני ה' מקדשכם ונחקק הקדושה בלב להשאיר לששת ימי המעשה וכמו שאומרים בהבדלה בתפלה ותלמדנו לעשות חקי רצונך. וחודש ג"כ יש בו מקדושת עתיקא וכמ"ש (זח"ג עט ב) אוף הכי בחדתותי סיהרא דהא נהיר לה שמשא בחדוותא דנהירו דעתיקא. וכן מילה שנימול תינוק לח' שלא מדעתו ונעשה ישראל זה מורה שנולד בקדושת ישראל שקשור בשורש ברצון העליון ואח"כ הנס שנעשה מצד השי"ת מסרת גבורים ביד חלשים כו' וכמו שאמרנו. ואח"כ כו' והדליקו נרות בחצרות קדשך. ואם היה המכוון על נרות המנורה בבהמ"ק זה לא היה מצד ישראל רק ע"י הנס מהש"י. גם לפי"ז לא יובן לשון בחצרות קדשך שזה נקראים העזרות שהם נגד חצר המשכן ונרות המנורה הדליקו בהיכל. אך נראה דקאי על נרות חנוכה שתיכף ביום ראשון כשראו הנס שנשתייר השמן בפך או שהאיר אור גדול עפ"י נס אף שעשו פתילות דקות מאד וכמו שאמרנו לתי' הב"י אז מחמת שמחה הדליקו נרות. שהיה אז ג"כ מנהג להדליק נרות מחמת שמחה כמ"ש (גיטין נז.) ואדליקו שרגי עד דאתחזי בליונא דגושפנקא ברחוק מילא. וכן מצינו מד"ר (איכה פר' ד אות ק) נשתתק הולד בחנוכה כו' וכד מיית ולדא אדליקו בוציניא כו' וע"כ גם כאן כשראו הנס הדליקו נרות וזה היה מותר משמן טמא. ונקרא בחצרות קדשך עפ"י מה שאמרנו כ"פ שענין קדושת חנוכה שיוכלו לעשות חנוכת הבית בכל מקום. וכ"מ שהדליקו נקרא חצרות קדשך. ויכולין להמשיך בו מאור הראשון שנגנז בתושבע"פ כמו שהמשיך אהרן ע"י נרות המקדש. ואח"כ כשראו שמתגלה האור הזה בכל פעם בימים ההם בזמן הזה קבעו שמונת ימי חנוכה אלו לדורות כמו שאמרנו:
49