פרי צדיק, לחנוכה כ״הPeri Tzadik, Chanukah 25
א׳בתנחומא וכן בפסיקתא (פ' ג) על פסוק ביום השמיני נשיא לבני מנשה כתבו דין מדיני נ"ח ואח"כ כ' לא יאמר אדם איני מקיים מצות זקנים הואיל ואינם מה"ת. א"ל הקב"ה כו' כל מה שגוזרין עליכם תהיו מקיימין כו' למה שעל דבריהם אני מסכים שנא' ותגזר אומר ויקם לך תדע לך שהרי יעקב בשעה שבירך כו' וישם את אפרים לפני מנשה כו' וקיים הקב"ה גזרתו אימתי בקרבנות הנשיאים כו' ויש להבין שהרי יעקב לא הקדים לאפרים מטעם גזרה בלא טעם רק אמר הטעם ואולם אחיו הקטן יגדל ממנו וגו' שיעמוד ממנו יהושע שהוא מעמיד גלגל חמה ולבנה. ומזה הטעם יתכן שהקדימו השי"ת בקרבן הנשיאים ומה ראיה מייתי מינה שהקב"ה מקיים גזרת זקנים. אך הענין בזה דהנה יוסף קרא שם הבכור מנשה ע"ש כי נשני אלהים את כל עמלי והיינו עמל מלחמת היצה"ר וכמ"ש ויהי מקץ שנתיים ואי' ע"ז בב"ר קץ שם לחושך שכ"ז שיצה"ר בעולם כו' וזה היה כל עמלו להיות גבור הכובש את יצרו כמ"ש את האלהים אני ירא. ואת כל בית אבי היינו עמל שלהם שזה היה עסק כל השבטים אז שהם מכרוהו מפני שסברו שהוא צריך בירור במדת צדיק כיון שחשד אותם בזה מסתמא במומו פוסל. והוא נדמה לו שהם צריכין בירור בזה ואחר שנתברר במצרים ונעשה מרכבה למדת צדיק קרא שם הבכור מנשה כי נשני וגו' אמנם בודאי היה לו עוד עסק בזה העולם לקנות קדושה ולעלות במעלות הקדושה מדרגא לדרגא דאל"כ לא היה לו חיים בעוה"ז כמש"נ לא אוכל עוד לצאת ולבא. ובודאי השפיע לו השי"ת קדושה בכל פעם בשפע יותר. וע"ז קרא שם השני אפרים כי הפרני אלהים וגו'. ובודאי הקדושה שזכה מצד השי"ת הוא יותר מקדושה שקנה בעמלו וכמ"ש (יומא לט.) אדם מקדש עצמו מעט מקדשין אותו הרבה. שהש"י מוכן ורוצה להשפיע קדושה למוכנים לקבל. ומ"מ יוסף מצידו היה חביב עליו בחי' מנשה ע"ש כי נשני וגו' מפני שזה זכה בעמלו וביגיעו ועדמ"ש (ב"מ לח.) אדם רוצה בקב שלו מתשעה קבין של חבירו. שאמרו מתשעה קבין והול"ל מעשרה קבין לתפוס מספר שלם לגוזמא כנהוג. אך בא לרמז שהאדם רוצה בקב שלו דהיינו מדה אחרונה קבלת עול מ"ש איהי יראה כו' שהאדם מברר א"ע במדת היראה יותר ממה שמשפיע לו הש"י מכל הט' מדות עד כ"ע מפני שאינו בעמלו ויגיעתו. וזה הענין שמצינו דכ' והיה מידי חודש בחדשו ומידי שבת בשבתו הקדים חודש לשבת וכן כ' לא חדש ולא שבת הקדים ג"כ חודש לשבת וביחזקאל כ' וביום השבת יפתח וביום החודש יפתח הקדים שבת לחודש. ובאמת לכאורה נראה שצריך להקדים קדושת שבת שהיא מצד הש"י כש"נ לדעת כי אני ה' מקדשכם והיא קדושה דקביעא וקיימא מו' ימי בראשית משא"כ קדושת החודש דישראל הוא דקבעי ליה. אמנם בגמ' (זבחים צא.) חשיב למוספי ר"ח מקודש נגד מוספי שבת וכ' רש"י הטעם דמקודשין משל שבת דאיקרי מועד ואינו מובן וכי מפני שר"ח נקרא מועד יהא מקודש יותר משבת שקדשו השי"ת ונקרא שבת. אך לפי האמור מובן שבודאי מצד הש"י קדושת השבת מעולה יותר מקדושת החודש ולכן כ' וביום השבת יפתח וביום החודש יפתח דשם מדבר ממה שיפתח השי"ת. ובודאי קדושת השבת דקביעא וקיימא קודמת לקדושת החודש. אכן מצד ישראל קדושת החודש חביבה להן מפני דישראל מקדשי ליה ואדם רוצה בקב שלו וכו'. וע"כ כשמדבר מצד ישראל יבא כל בשר להשתחות וגו' וכן לענין קבלת פני רבו שבשונמית הקדים הכ' חודש לשבת שקדושת החודש חביב ומקודש יותר מצד ישראל מפני שבא מצדם ונקראו כעין קב שלו. ולכן לענין הקרבת המוספין שהוא מצד ישראל המקריבים חשיב למוסף ר"ח מקודש משל שבת. וזה ג"כ עומק כונת רש"י שכ' דאיקרי מועד. והיינו דישראל קבעי לה. וכן הקדים יוסף בחי' מנשה לאפרים מטעם האמור שאדם רוצה בקב שלו. ובאמת העיקר שהש"י דורש מהאדם הוא שיברר א"ע ביראה וכמש"נ מה ה"א שואל מעמך כי אם ליראה וגו' ואמרו (שבת לא:) לא ברא הקב"ה את עולמו אלא כדי שייראו מלפניו כו' וזה עיקר פעולת האדם מצדו כמ"ש (ברכות לג:) הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים. אך יעקב אע"ה שהיה שפל בעיניו כמש"נ קטנתי מכל החסדים וגו' ונא' מי יקום יעקב כי קטן הוא. חידש שאמר האלהים אשר התהלכו אבותי לפניו. דהיינו שהם ביררו א"ע בהשתדלותם אברהם במדת האהבה ויצחק במדת היראה והפחד. האלהים הרועה אותי מעודי עד היום הזה. שעל עצמו אמר שאין לו מהשתדלותו כלום רק שהש"י מנהיגו ורועו. והכל הוא מהש"י אף מה שקונה בהשתדלות למראה עין ואין לו כלל קב שלו. ולכן הקדים הוא אפרים למנשה לפי ערך הקדושה שהשי"ת משפיע מלמעלה הרבה יותר מהקדושה שנראה שקונה בעמלו ובאמת גם זה מצד השי"ת. והנה בזוהר הקדוש (ח"ג קס א) איתא אם חפץ בנו ה' כיון דישתדל ב"נ ברעותא דלבא לגבי קב"ה לא בעי מינן אלא לבא וכו' ונראה דדרש כמו אם חפץ ה' בנו שהוא רעותא דלבא. והיינו שנרצה לעשות רצונו וכ' מה ה"א שואל כי אם ליראה וגו' אבל באמת הוא דבר קשה מאד לברר א"ע במדת היראה וכמש"נ אם תבקשנה ככסף וגו' אז תבין יראת ה' וגו' וכן היה טענת המרגלים אפס כי עז וגו' דיהא ליה עותרא סגי. וגם ילידי הענק בעי גופא תקיף גיבר כארי כו' עמלק יושב וגו' הא יצרא בישא קטיגורא וכו' וכמ"ש בזוה"ק. וע"ז השיבו יהושע וכלב דקב"ה לא בעי מנן אלא רעותא דלבא ועדמ"ש בתפלת אנשי כנה"ג (נחמיה א׳:י״א) תהי נא אזנך קש בת וגו' ואל תפלת עבדיך החפצים ליראה את שמך. לא אמר יראי שמך רק החפצים ליראה דהיינו רעותא דלבא ואח"כ חונן הש"י מצדו להתברר בכל המדות. והנה יוסף בחי' צדיק גבור הכובש את יצרו והיה עיקר השתדלותו לברר א"ע במדת היראה וכמ"ש את האלהים אני ירא והיה זה חביב לו המעט שזכה מצד אתעדל"ת והקדים מנשה לאפרים. ודהמע"ה שאמר כי עני ואביון אני אמר ה' רועי וגו' על מי מנוחות ינהלני וגו' ינחני במעגלי צדק וגו' והיינו שזכה למדת ובחי' יעקב שאמר האלהים הרועה אותי וגו' שהכיר שהכל מהשי"ת. וע"כ הקדים אפרים לפני מנשה כאמור. וז"ש במדר"ת ובפסיקתא שקיים הקב"ה גזרתו והסכים על ידו שהקדים אפרים למנשה. שבאמת השי"ת רוצה שיברר האדם א"ע במדת היראה. רק שזה חידש יעקב אע"ה שהכל מצד השי"ת וע"כ הקדים אפרים למנשה. והשי"ת מקיים גזירת ומצות זקנים כאמור:
1
ב׳וכן נס חנוכה היה מצד הש"י. דמצות נרות המקדש הוא בא והאיר לי (כמ"ש במ"ר בהעלותך) ואז בזמן הנס היה עיקר האור מהש"י. ורק הרעותא דלבא היה מצד ישראל שרצו להדליק בשמן טהור ומסתמא כשמצאו פך שמן כשיעור לילה א' הדליקו באותו לילה. ואח"כ כשלא יהיה להם שמן טהור יהיה מותר בשמן טמא דטומאה הותרה בצבור (וכמו שהק' הפני יהושע שבת) ואפי' אם לא היה מותר היו פטורין דאונס רחמנא פטריה. ואח"כ ביום הראשון כבר נעשה הנס שלא נחסר השמן בבוקר והיו הנרות מלאים או הפך היה מלא (כמ"ש הב"י א"ח סי' תרע) והיה הנר מאיר ודולק רק מצד הש"י. וכן לתי' הב"י שחילקו השמן שבפך לח' חלקים ובכל לילה נתנו חלק א' והיה דולק כל הלילה לפי"ז יקשה איך היו רשאין לבטל מצות היום שהמצוה שיהיה דולק כל הלילה. ואיך בטלו המצוה כדי לקיים קצת מצוה למחר והרי לא ידעו מהנס עוד. וע"כ צ"ל שעשו פתילות דקות מאד שיוכל לדלוק כל הלילה רק יהיה דולק אור קטן מאד. והש"י שלח אורו בנס שהאיר אור גדול כמו שהיה מאיר תמיד כשנתנו שמן ח' פעמים משיעור שנתנו עכשיו. בין כה היה הנס שהראה הש"י שאף האור שצוה לנו בא והאיר לי גם זה הוא מהש"י. והוא כמו שחידשו יעקב אע"ה ודהמע"ה שהכל מהשי"ת. וכמש"נ ביעקב הא' הרועה אותי וגו' ובדהמע"ה ה' רועי וגו' וזה בא מצד שהסכים הש"י למצות זקנים. וכן נס הנצוח היה מצד הש"י שזכו לזה מצד שמסרו נפשם על שמירת התורה שזה היה עיקר גזירת היונים. ובפרט בענין שלא היו מחויבים דהגזירה תיבעל לטפסר תחילה הא אף בדידה אמרו אסתר קרקע עולם היתה (כמ"ש סנהדרין עד) וכש"כ האחים שלא היו מחויבים כלל וזה היה מסירת נפש לעמוד במתי מספר נגד עם רב. ואף שהיה בשעת גזרה דאפי' מצוה קלה יהרג כו' מ"מ היו צריכין להטמין עצמם וכמו שעשו אז רוב כשרי ישראל ולקיים חבי כמעט רגע. רק מהרעותא דלבא שהיה להם שיתקדש ש"ש על ידם זכו ע"י זה לעיקר הנס מהש"י מסרת גבורים ביד חלשים ורבים ביד מעטים. וע"כ הוזכר בתפלה בימי מתתיהו בן יוחנן ולא מצינו בשום נם שיזכירו בימי רק בפורים שמזכירין בימי מרדכי ואסתר מפני שהשמות שלהם היה שייכות להנס וכמו שנרמז שמותם בתורה כמ"ש (חולין קלט:) ואיתא בהאריז"ל סודות על שמותם ששייך להנם. וגם שם אין מזכירין מרדכי עם שם אביו וכאן מזכירין בימי מתתיהו בן יוחנן כה"ג. והטעם בזה שעיקר הנס נעשה ע"י כהניך הקדושים ששורש קדושת אהרן היה ג"כ שהיה שפל בעיניו וכמש"נ ואהרן מה הוא כי תלינו עליו ונא' ואת אשר יבחר בו יקריב אליו שאהרן מצדו לא ידע מאומה רק מצד שהש"י בחר בו. ואי' במ"ר (במדבר פ' ג) אשרי בכפלים מי שהקב"ה בחר בו וקירבו זה אהרן וכו' אבל אהרן מצדו לא ידע מאומה והוא כעין מדת יעקב אע"ה שאמר הא' הרועה אותי וגו' וע"כ זכו הכהנים לנס זה שהיה הכל מצד הש"י כאמור. ובאותו דור היה נפש מתתיהו שזכה בשורש לבחי' קדושה זאת. וע"כ נקרא שמו מתתיהו דשמו של אדם הוא שורש החיים שלו וכמ"ש בסה"ק שמטעם זה אדם ניעור משנתו כשקורין אותו בשמו. וזה מורה שם מתתיהו שמכיר שהכל מתת יה"ו ג' אותיות משם הוי"ה שבא מהם ההשפעה למדת מלכות שהוא בחינת כנס"י. וכן מורה שם יוחנן י"ו חנן והוא ג"כ אותיות י"ו מהשה"ק שבא ע"י ההשפעה לה' עלאה וה' תתאה שהם בחי' שכינתא עלאה ותתאה. וז"ש בן יוחנן שמורה שבשורש נשמתו היה ג"כ בבחינ' זו שהכיר י"ו חנן. וכמו שמצינו שדרשו (מגילה יב:) במרדכי כולן על שמו נקראו בן יאיר בן שהאיר עיניהם של ישראל בתפלתו. והיינו שמרדכי נקרא בן יאיר ששורש נשמתו יאיר שהאיר עיניהם כו' וכן כאן מתתיהו נקרא בן יוחנן ששורש נשמתו י"ו חנן. ומפני שנקרא יוחנן שהכל תלה בהשי"ת זכה שנעשה על ידו נסי נסים ועד"ש (ברכות נז.) חנינא חנניה יוחנן נסי נסים נעשה לו. שכן מורה גם שם חנינא שמכיר שהכל מהשי"ת שחנן אותו (וכמו שנת' מא' יד). וזהו שייכות ענין שהקדים השי"ת אפרים למנשה בנשיאים כמו שאמר יעאע"ה. לענין מצות זקנים שתקנו נרות חנוכה שהכל מענין א' שתקנו כהניך הקדושים שהיו באותו דור. ואז היה מתתיהו שורש למדה זו להכיר שהכל מהש"י. והכל מתת יה"ו וכן י"ו חנן וכאמור:
2
ג׳ובפשיטות נראה שקבעו במד"ת ענין חנוכה בפ' ביום השמיני מפני שהוא קריאת יום אחרון דחנוכה. אך כבר דקדקנו למה תקנו באמת לקרות בחנוכה בפר' נשיאים. ואם מפני שעשו החשמונאים ג"כ חנוכה הא חנוכת הנשיאים היה בקרבנות וחנוכת חשמונאים היה בנרות והיה שייך טפי לקרות בפ' הנרות ומנורה בתצוה ואמור ובהעלותך. ואמרנו שהוא עפמ"ש בפסיקת' (פר' ו) שבכ"ה בכסלו נגמרה מלאכת המשכן כו' הפסיד כסלו כו' שילם לו הקב"ה חנוכת חשמונאי ע"ש. והיינו שחנוכת חשמונאים זכר לחנוכת המשכן. ובפסיקתא (פר' ב) חשב ז' חנוכות. וחשב חנוכה א' חנוכת ברייתו של עולם דכ' ויכולו וכו' והיינו שעיקר המכוון בברייתו של עולם היה שיהיה עיקר שכינה בתחתונים. וביום השבת נתעלה וישב על כסא כבודו והיינו שקבע שכינתו בתחתונים ואז עשה חנוכה. וכן חנוכת המשכן ובהמ"ק. וכן היה חנוכת החשמונאים שתקנו שכל א' מישראל יעשה חנוכת הבית שהש"י שוכן בלב בנ"י. וזה יכולים לעשות בימים ההם בזמן הזה. וזה קיים לעד אף בגלות וחו"ל. וזה זכר לחנוכת המשכן שהיה ג"כ במדבר בחו"ל ולא היה קבוע במקום רק בכ"מ שחנו בנ"י קבעו מקומו ושם היה משכן השכינה. וכבר אמרנו כ"פ מהרמב"ן שפי' מ"ש במד"ר (בהעלותך) אבל הנרות לעולם דקאי על נרות חנוכה שתקנו הכהנים. וזהו זכר לחנוכת המשכן דייקא וע"כ קורין בנשיאים. ותקנו ח' ימי חנוכה ולב"ה מוסיף והולך דמעלין בקודש. והיינו שבכל יום נתוסף קדושה ומשלימין ביום ח' פר' הנשיאים ופר' זאת חנוכת המזבח וגו' ופר' בהעלותך וגו' ואיתא במד"ר (נשא פ' יד) זאת חנוכת המזבח ביום המשח אותו וכי ביום שנמשח נעשה כל חנוכת המזבח כו' ללמדך שכל השבטים הם שוים וחביבים כולם כא' כו' כאלו ביום ראשון הקריבו כולם כו' והמכוון עפמ"ש בב"ר ע"פ איש אשר כברכתו ברך אותם לפי שבירכן יהודה באריה וכו' חזר וכללן כולן כא' ועשאן אריות וכו' והיינו שכל קדושות השבטים כלולים זה בזה. וכל א' מישראל כלול מקדושת כל הי"ב שבטים. ואף שקדושת יוסף מורה שהעיקר עבודת האדם להתברר במדת היראה בחי' יוסף. וכמו שאמרנו שמטעם זה הקדים מנשה לאפרים. מ"מ כלול בו גם קדושת כל השבטים ובתוכם שבט יהודה שקדושתו בחי' דהמע"ה שאמר ה' רועי וגו' שמורה שהכל מהשי"ת ואין להאדם מהשתדלותו כלום. ונוכל לומר שמטעם זה סידר בפסיקתא (פר' ד) לחנוכה מענין בנין מזבח שבנה אליהו בהר הכרמל דכ' ויקח אליהו שתים עשרה אבנים כמספר שבטי בני יעקב וגו' והיינו שאז חידש אליהו שבנה מזבח בחוץ באיסור הבמות. והוא כעין בחי' נר חנוכה שמדליקין בחו"ל. וגם עשה למספר השבטים להורות שקדושת השבטים כלול זה בזה מקדושת יעקב אע"ה שכללן יחד. וכן חשב בפסיקתא שם שהכל בזכות השבעים וכל הבריאה בזכותם שנא' ואת כל אלה ידי עשתה בזכות כל אלה שבטי ישראל וגו' ושם הכתוב מסיים איש אשר כברכתו ברך אותם:
3
ד׳ואיתא (ברכות נח סע"א) וההוד זו בהמ"ק. והענין כידוע מלך בעשרה לבושים והיינו בעשר מדות ע"ס שהאציל הש"י לבריאת העולם. ובפסיקתא (שוש אשיש) חשב לבוש הוד לבוש ראשון כמש"נ גדלת מאד הוד והדר לבשת (ונת' מא' ב). והנה עיקר בריאת העולם היה שיהיה עיקר שכינה בתחתונים ויהיה עוה"ז מקדש. וזה מ"ש וההוד זו בהמ"ק. ובשלמה המע"ה כ' (סוף ד"ה א) ויתן עליו הוד מלכות וגו' והוא זכה לבנות הבהמ"ק. וז"ש בתיקו"ז (תי' יג) אז ישיר משה בגין דאיהו הוד דיהיב למשה וכ"ה בזוה"ק בכ"מ. והמכוון כדברינו שמשה רבינו הוריד השכינה לארץ כמ"ש (ב"ר פ' יט) וזהו בחי' הוד בנין בהמ"ק. ואהרן הכהן הוא מרכבה למדת הוד והוא עיקר העובד בבהמ"ק והמשכן. וזכו לזה ע"י שאמרו ונחנו מה. ואי' (שמו"ר ס"פ מ) אין לך גדול משבט יהודה ואין לך ירוד משבט דן כו' אמר הקב"ה יבא ויזדווג לו כו' המשכן בשני שבטים אלו נעשה וכן המקדש כו' ע"ש ובזוה"ק (ח"ג קצד ב) איתא שגם לעתיד יבא שריה משבט דן עם משיח בן יוסף. ויהיה שבט דן משותף גם בבנין העתיד. והוא עפמ"ש בסבא (זח"ב קד סע"ב) דן ונפתלי גד ואשר בירכא שמאלא דן עד פרקא דרגלא כו' והיינו כנגד מדת הוד. וע"כ הוא משותף לבנין המשכן ובהמ"ק. וכן מצות חנוכה קבעו בב' חדשים אלו כסלו וטבת. ולפי מה שחשב האריז"ל החדשים לשבטים כסדר הדגלים. כסלו מיוחס לשבט בנימין. ובבנימין כ' ובין כתפיו שכן. והשראת השכינה הוא תמיד בחלקו כמ"ש בגמ' (זבחים קיח:) וחודש טבת מיוחס לדן שהוא ירוד שבשבטים. והיינו שכל קדושת השבטים נמצא בכל א' וא' וכמש"נ איש אשר כברכתו ברך אותם. וכ"כ בפסיקתא (פר' ז) יעקב קינתר לראובן ושמעון ולוי כו' חזר וברכם כו' עשה אותם יונקים זה מזה לפיכך מונה אותן לעצמן בס' אלה שמות ומייחסם אצל משה ואהרן כו' וכ"ה במד"ר (פ' יג) והוא דידוע דמשה ואהרן תרין ירכין נו"ה. והם קירבו הכל לבחי' יעקב גופא לתקן מה דכ' ותקע כף ירך יעקב ואי' (חולין צא.) ורבנן מאחוריה אתא ונשייה בתרוייהו. ומשה ואהרן יתקנו שניהם. וכן מצות נ"ח עד יום ח' שהוא מדת הוד כמ"ש בתקו"ז (שם) ואיהו הוד תמניא יומי דחנוכה שענין חנוכה הוא ג"כ לעשות מקדש ובית להשראת השכינה וע"ז עושין חנוכת הבית:
4
ה׳ובגמ' (ברכות שם) אמרו לעיל מינה וההוד זו מלחמת נחלי ארנון שנא' ע"כ יאמר בספר מלחמות ה' את והב בסופה. ויש להבין שייכות מלחמה זו להוד. גם למה נדרש ע"ז מדה מיוחדת דבשלמא אח"כ דרש על בהמ"ק ניחא אבל לדרוש על מלחמה זו לכאורה אינו מובן. אך הענין דמלחמת נחלי ארנון היה בתחילת כניסת ישראל לא"י וכמ"ש (מד"ר חוקת) שאותו נחל מפסיק בין תחומי א"י לתחומי ארץ מואב. והנה עפ"י הפשט את והב שני מצורעים היו דהוו מהלכין בסוף מחנה ישראל כמ"ש בגמ' (שם נד סע"א) ועל ידם נתגלה הנס וזה מורה שאף שהיו משולחין מן המחנה מ"מ זכו ונתגלה הגם על ידם ואמרו ישראל שירה על הבאר. וע"ד הדרש נדרש על תושבע"פ וזהו מלחמות ה' שע"י ספר וכמ"ש (קידושין ל:) אפי' אב ובנו הרב ותלמידו שעוסקים בתורה בשער א' נעשים אויבים זא"ז ואינם זזים משם עד שנעשין אוהבין זא"ז שנא' את והב בסופה כו' ואח"כ אמרו שירה על הבאר שהוא מרמז לתושבע"פ דהמן בזכות משה (כמ"ש תענית ט.) שהוא הוריד תושב"כ מן השמים והמן לחם מן השמים. ובאר מים מן הארץ מרמז על תושבע"פ. וכן אי' בזוה"ק (ח"ג רעא ב) ודא נהמא דאורייתא דבכתב ויינא דאורייתא דבע"פ. ומים כולל כל המשקים וכמו"ש (עירובין סה.) כל שאין יין נשפך כו' שנא' וברך את לחמך ואת מימיך. וכן טעמו באמת בבאר טעם כל המשקים כמו שטעמו במן טעם כל מאכלים וכמ"ש (במכילתא יתרו ע"פ ויחד יתרו) והבאר בזכות מרים דתושבע"פ הוא בחינת סיהרא דמקבלא משמשא שהוא תורה שבכתב והיינו בחינת מלכות. ואיתא (סוטה יא:) דוד נמי ממרים קאתי מלכות פה תושבע"פ קרינן לה. ודוד ושלמה שורש תושבע"פ וחכמה תתאה. וכן נדרש באר חפרוה שרים משה ואהרן כמ"ש רש"י. והיינו שמשה רבינו הוריד התושב"כ שהיה כלול בה כל התושבע"פ ג"כ. ובאהרן כתיב והיה הוא יהיה לך לפה. ונא' כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו וגו' דהוא שורש תושבע"פ. וכ' כרוה נדיבי עם היינו מה שחידשו החכמים כל א' מלבו והם דברי אלהים חיים. ונדרש במד"ר שכל א' מהנשיאים עומדים ע"ג ומושכים במטותיהן כל א' לשבטו כו' והיינו שהתושבע"פ בא ע"י הסנהדרין ות"ח שהם נדיבי עם. וכ' במחקק שהיה העיקר ע"י משה רבינו שנקרא מחוקק כש"נ כי שם חלקת מחקק ספון. והוא הוריד התושב"כ והיה כלול בה כל התושבע"פ ונהג בה טובת עין ונתנה לישראל כמ"ש (נדרים לח.) והיינו פילפולא בעלמא שניתן רק למשה כמש"ש וזש"נ במשענתם שנעשה להם משען ומשענה שנדרש (חגיגה יד.) משענה אלו בעלי משנה כו' כל משען לחם אלו בעלי תלמוד. ואח"כ כ' וממדבר מתנה ונדרש (עירובין נ"ד.) אם אדם משים עצמו כמדבר זה שהכל דשין בו תורה ניתנה לו במתנה. והמכוון עפמ"ש (ע"ז יט.) שמתחלה נקראת ע"ש של הקב"ה תורת ה' ולבסוף נקראת על שמו ובתורתו וגו'. ואם מגיס לבו הקב"ה משפילו שנא' ומבמות הגיא. והיינו כמ"ש (תענית ז.) שנמשלו ד"ת למים שמניחין מקום גבוה והולך למקום נמוך וכבר אמרנו כ"פ דקאי על תושבע"פ שנמשל למים כמש"ש דקאי על תלמידים. וכן נדרש השירה על תושבע"פ שע"ז רומז הבאר. ואף לפי הפי' דאת והב ב' מצורעים הוו. המלחמה היה שרצו לעכב את ישראל מלכנוס לארץ. וארץ בחי' מלכות כנס"י (כמ"ש זח"א לא סע"א וש"מ) וע"כ בא"י שם עיקר המקום לתושבע"פ (כמ"ש ב"ב קנח:) אוירא דא"י מחכים ואמרו (כתובות עה.) וחד מינייהו עדיף כתרי מינן ואי' (ב"ר פ' טז) וזהב הארץ ההיא טוב מלמד שאין תורה כתורת א"י ולא חכמה כחכמת א"י. וכבר אמרנו שז"ש (נדרים כב:) אלמלא חטאו ישראל לא ניתן להם אלא ה' חומשי תורה וס' יהושע בלבד שערכה של ארץ ישראל הוא. שהמכוון שס' יהושע הוא סוד תושבע"פ ועז"א משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע דקאי על תושבע"פ כמו"ש בזוה"ק (ח"ב קלז ב) דתושב"כ מסר ללואי ואלמלא חטאו היו רואים איך הכל כלול בה' חומשי תורה דליכא מידי דלא רמיזי באורייתא (כמ"ש תענית ט.) וזהו ערכה של א"י שהיא מקום השכינה. וערכה היינו חלק כל א' מישראל בתושבע"פ שהוא ארץ בחי' כנס"י. ואף דס' יהושע רק שמות עיירות צפונים בו הסודות משרשי תושבע"פ שהוא ספר ראשון אחר תורת משה. ועז"נ ונתתה מהודך עליו שהיא תושבע"פ של משה רבינו שבא ע"י לבוש הוד (כמו שנת' מאמר ב) וכן המקדש שנקרא הוד כמ"ש בגמ' שם עיקר תושבע"פ וכמ"ש (שם טז.) הר המוריה הר שיצא ממנו הוראה לישראל ובמשנה (סנהדרין פו:) לב"ד הגדול שבלשכת הגזית שממנו יוצאה תורה לכל ישראל. וכ' כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים. וע"י מלחמת נחלי ארנון זכו לבא לא"י ולזכות לאור תושבע"פ ומובן מה שדרשו וההוד זו מלחמת נחלי ארנון והוא כעין מה שדרשו וההוד זו בהמ"ק וכאמור. וכן ענין נרות חנוכה שעושין חנוכת הבית ובהדלקה ממשיכין מאור הראשון שנגנז לעמלי תושבע"פ. כמו שנת' (במאמרים הקודמים) נמשך ההדלקה עד יום ח' הוד דרגא תמינאה. ושנים זתים עליה נדרש בפסיקתא (פ' ח') אלו שני המשיחים כו' שהם מוריקים השמן דהמע"ה ומשיח בן דוד מרכבה למדת מלכות פה תושבע"פ. ויוסף בן זקונים שכל הלכות שמסרו שם ועבר ליעקב מסרן לו (כמ"ש בב"ר) ויהושע מזרעו הנחיל הארץ לישראל שהיא התושבע"פ כאמור. וע"י מדת יסוד ההמשכה מתושב"כ לתושבע"פ שהם בחי' שמים וארץ כידוע. ומשיח בן יוסף נקרא בפסיקתא (פ' לח שוש אשיש) אפרים משיח צדקי. שקוראו הש"י אפרים שרומז לתושבע"פ שהוא מאור הראשון שמשפיע השי"ת לצדיק ועז"נ כי הפרני אלהים בארץ עניי וכמו שאמרנו. ועיקר תושבע"פ נקנה בלב מי שמשים עצמו כמי שאינו וכמש"נ והחכמה מאין תמצא. וכמו שאמרנו שהוא זוכה להיות מרכבה למדת אין. וע"כ אהרן שאמר ונחנו מה הוא שורש תושבע"פ שהוא יודע שהכל מהשי"ת. והוא ית' משפיע ללב החכמים המחדשים כמש"נ תזל כטל אמרתי וזה ג"כ שורש נס חנוכה שהכל הוא מהש"י וכמו שאמרנו:
5
ו׳ובאמת בלשכת הגזית שמשם יצא הוראה לא הי' מחלוקת רק אח"כ בבבל התחיל עיקר המחלוקת ומלחמות ה' שבתושבע"פ. וכן נדרש (סנהדרין כד.) יצהר אלו ת"ח שבא"י שנוחין זה לזה בהלכה כשמן זית ושנים זתים עליה אלו ת"ח שבבבל שמרירין זה לזה בהלכה כזית. וזהו בחי' יוסף ודוד יוסף נקרא זית ע"ד מש"נ זית רענן יפה פרי תאר שהוא בחי' יוסף שנקרא יפה תואר ויפה מראה ע"ש שגופו נקי ומהודר (כמ"ש מא' כא) ודוד יצהר שנוחין זל"ז בהלכה. וכן דרשו (שם) נועם אלו ת"ח שבא"י שמנעימין זל"ז בהלכה חובלים אלו ת"ח שבבבל שמחבלים זל"ז בהלכה. והיינו דעיקר שורש תושבע"פ בא"י וכמו שאמרנו. ומ"מ הפלפול והמלחמה בבבל כמ"ש (סוכה מד.) דלכון אמרי דלהון היא וכן א' (שם כ.) עזרא מבבל ויסדה כו' הלל הבבלי ויסדה כו' עלו ר"ח ובניו ויסדוה. וי"ל דכן ענין ב"ש וב"ה דשמאי מסט' דדינא וב"ה מסט' דרחמי כמ"ש (זח"ג רמה א) ואיתא בגמ' (יבמות יד.) ב"ש מחדדי טפי. והוא מפני שהם מבחי' יוסף שהוא היראה דשמאי מדרגא דיצחק. ויוסף הקדים מנשה לאפרים שהעיקר הניצוח ליצה"ר ועיקר הנצוח ע"י פלפול ההלכה. וב"ה אי' (עירובין יג:) שנוחין ועלובין היו כו' שמקדימין דברי ב"ש לדבריהן. וזה מבחי' דוד שאמר כי עני ואביון אני וא' ה' רועי וגו'. וי"ל דזה ענין שמצינו (גיטין לד:) בני אדם הבאים משם לכאן שמו יוסף וקוראין לו יוחנן יוחנן וקוראין לו יוסף כו' וכבר דקדקנו שתפסו דאתרמי חילוף בין יוחנן ליוסף. ובאמת שם יוסף שמורגל למשל הוא מפני שכל ישראל נקראו על שמו שארית יוסף וכ' ועמך כולם צדיקים. וע"כ נקטו בגמ' יוסף בן שמעון למשל (ונת' במ"א) אבל מה טיבו להחליפו ליוחנן. אך עפ"י האמור יתכן דשם יוסף מורה שמחבב עמל עצמו ויגיעו שזה בחי' יוסף שהקדים מנשה לאפרים. ויוחנן מורה שמכיר שהכל מהשי"ת וכבחי' דהמע"ה שאמר ה' רועי. וע"ז מורה שם יוחנן י"ו חנן וכמו שאמרנו ולכן יתכן דלפעמים בא"י שזכה לחכמה נקרא יוסף ששם היה תולה בעמלו בחדוד ופלפול. וכשבא לק"ל לבבל וראה מלחמות ה' של הבבליים מכיר שמה שזכה בא"י להחכמה היה הכל מהש"י וע"כ קוראין אותו יוחנן. ולפעמים בא"י שנוחין זל"ז בהלכה נקרא יוחנן שמכיר שהכל מהש"י וכשבא לבבל ולומד הפלפול ומלחמת ה' של הבבליים אז קוראין אותו יוסף שמחבב עמלו ויגיעו. וזה ענין הב' משיחים מיוסף ומדוד שהם מרכבה למדות יסוד ומלכות והוא בחינת יוסף ויוחנן. והנה טסח על הנסים אי' ברוקח וכלבו שתקנו יוחנן כ"ג וכ' שיש בו תיבות כמספר יוחנן. ואף שאין מספר זה בנוסח שלפנינו מסתמא היה להם נוסח שהיה כן מספר התיבות. ואמת שלא נדע איזהו יוחנן הוא. אם היה אבי מתתיהו לא נזכר שהי' בעת הנס. ויוחנן כ"ג שנעשה צדוקי לא יתכן שיהיה הוא מתקן נוסח תפלה לישראל. והנה מצינו (ספ"ה דמעשר שני) תקנות מיוחנן כ"ג ופי' הרע"ב ששימש אחר שמעון הצדיק וכ"כ הרמב"ם (רפ"ט מה' מעשר) וע"ש בכ"מ והיינו יוחנן אבי מתתיהו כמו שנראה לפי חשבון הדורות וע' ר"ש פ"ג דפרה מ"ח. אבל איך שיהי' אם יוחנן אבי מתתיהו תיקן שהאריך ימים או מתתיהו היה לו בן ושמו יוחנן אף שלא נזכר ביוסיפון עכ"פ הוא מקובל שמתקן נוסח על הנסים שמו יוחנן. והוא לרמז דברינו ששמו מורה י"ו חנן. והזכיר כל הנס שהיה מצד השי"ת וכמו שאמרנו שעמדו על ישראל להעבירם מחקי רצונך. והוא עפמ"ש בס' שגזירת היונים היה לבטל מישראל חודש שבת ומילה והם נקראו חוקי רצונך שנחקק בלב ישראל רצון הש"י שהם קשורים בשרש בראשית המחשבה דאיקרי רצון. שבת קדושה קביעא וקיימא דכ' לדעת כי אני ה' מקדשכם ונחקק הקדושה בלב להשאיר לששת ימי המעשה וכמו שאומרים בהבדלה בתפלה ותלמדנו לעשות חקי רצונך. וחודש ג"כ יש בו מקדושת עתיקא וכמ"ש (זח"ג עט ב) אוף הכי בחדתותי סיהרא דהא נהיר לה שמשא בחדוותא דנהירו דעתיקא. וכן מילה שנימול תינוק לח' שלא מדעתו ונעשה ישראל זה מורה שנולד בקדושת ישראל שקשור בשורש ברצון העליון ואח"כ הנס שנעשה מצד השי"ת מסרת גבורים ביד חלשים כו' וכמו שאמרנו. ואח"כ כו' והדליקו נרות בחצרות קדשך. ואם היה המכוון על נרות המנורה בבהמ"ק זה לא היה מצד ישראל רק ע"י הנס מהש"י. גם לפי"ז לא יובן לשון בחצרות קדשך שזה נקראים העזרות שהם נגד חצר המשכן ונרות המנורה הדליקו בהיכל. אך נראה דקאי על נרות חנוכה שתיכף ביום ראשון כשראו הנס שנשתייר השמן בפך או שהאיר אור גדול עפ"י נס אף שעשו פתילות דקות מאד וכמו שאמרנו לתי' הב"י אז מחמת שמחה הדליקו נרות. שהיה אז ג"כ מנהג להדליק נרות מחמת שמחה כמ"ש (גיטין נז.) ואדליקו שרגי עד דאתחזי בליונא דגושפנקא ברחוק מילא. וכן מצינו מד"ר (איכה פר' ד אות ק) נשתתק הולד בחנוכה כו' וכד מיית ולדא אדליקו בוציניא כו' וע"כ גם כאן כשראו הנס הדליקו נרות וזה היה מותר משמן טמא. ונקרא בחצרות קדשך עפ"י מה שאמרנו כ"פ שענין קדושת חנוכה שיוכלו לעשות חנוכת הבית בכל מקום. וכ"מ שהדליקו נקרא חצרות קדשך. ויכולין להמשיך בו מאור הראשון שנגנז בתושבע"פ כמו שהמשיך אהרן ע"י נרות המקדש. ואח"כ כשראו שמתגלה האור הזה בכל פעם בימים ההם בזמן הזה קבעו שמונת ימי חנוכה אלו לדורות כמו שאמרנו:
6