פרי צדיק, חקתPeri Tzadik, Chukat
א׳זאת חקת התורה בזוהר הקדוש ר"פ זו רבי יוסי פתח וזאת התורה וגו' ת"ח מילין דאורייתא קדישין אינון עלאין אינון מתיקין אינון כמה דכתיב וכו'. חשב כאן ג' מעלות בתורה כנגד ג' קדושות של השבת. עלאין אינון הוא כנגד מדת עתיקא שהוא שכל הנעלם מכל רעיון. וזהו עלאה שכן נקרא רם ונשא שהוא מרומם למעלה מהשגה ותפיסה. קדישין אינון נגד מדת ז"א כמו שנאמר קדושים תהיו כי קדוש אני ה' בחינת ז"א. מתיקין אינון נגד מדה אחרונה מ' מלכות היינו שכבר נכנס ללב ומרגישין טעם בדברי תורה. והוא כנגד כל קו האמצעי כ"ע ת"ת יסוד ומלכות דמדת ת"ת ויסוד שהוא גוף וברית כחד חשבינן כמו"ש (זח"ג רמ"ב ב') והוא גם כן בכלל קדישין אינון שקדושת ישראל הו מצד שדבקים בהשי"ת כמו שנאמר קדושים תהיו כי קדוש אני קודשים תהיו פרושים תהיו כשם שאני קדוש וכו' כמו"ש (מ"ר ר"פ קדושים) ושם וכל מקום שאתה מוצא גדר ערוה אתה מוצא קדושה ולזה הוא גם כן בכלל קדישין אינון. ויש לכוין זה בהפסוק מגיד דבריו ליעקב חקיו ומשפטיו לישראל מגיד אגדה הוא רזא דחכמתא (זח"א רל"ד ב') ותורה מחכמה עלאה נפקא (כמ"ש בזוהר הקדוש פ' זו קפ"ב א') והוא שם הוי"ה כמו שנלמד לברכת התורה לפניה מדכתיב כי שם ה' אקרא וגו' (ברכות כ"א.) והוא כנגד מדת ז"א שם הויה כנגד קדישין אינון. חוקיו היינו שנחקק בלב וחקה הוא בלא טעם והוא נגד עלאין אינון שהוא מעתיקא למעלה מהשגת ותפיסת האדם. משפטיו היינו הדברי תורה שמבינים ע"פ השכל ועל ידי זה מרגישין בהם טעם והוא כנגד מתיקין אינון וכמו שנאמר ומתוקים מדבש וגו' והוא כנגד חק"ת כנ"ל. ועל זה נאמר לא עשה כן לכל גוי והיינו שבחוקים ודברי תורה ודאי אין להם שום שייכות כלל וכמו"ש (סנהדרין נ"ט.) עכו"ם העוסק בתורה חייב מיתה ואף במשפטים שהם דברים שהשכל מסכים עליהם ויש מהם שמקיימים הדבר על פי שכל מכל מקום כתיב ומשפטים בל ידעום שאף שיקיימו המשפטים מכל מקום לא יתנו בהם דעת וכמו"ש הרמב"ם ז"ל (סופ"ח מהל' מלכים) אף בז' מצות אם עזאן מפני הכרע הדעת אין זה גר תושב וכו' מה שאין כן ישראל שעושה רק מפני ציוויו של מקום אז המשפטים מכניסים בו דעת ומורים אותו. וכתב אחר כך בזוהר הקדוש בג"כ וזאת התורה וכו' כללא דדכר ונוקבא ו"ה פי' דו' מרמז על קוב"ה זאת על שכינתא כמו ה'. זאת ה' בלחודוי וע"ז זאת חקת התורה. היינו דבפ' זו שנאמר בלשון זאת חקת התורה מרמז על ג' קדושות הנ"ל זאת שהוא מ' מלכות בחינת חק"ת כנגד מתיקין אינון חקת כנגד עלאין אינון בחינת עתיקא התורה כנגד קדישין אינון בחינת ת"ת ויסוד כדברנו הנ"ל:
1
ב׳זאת חקת התורה הלשון חוק היינו שיחקק הדברי תורה בלב. והוא על ידי בחינת תורה שבעל פה שהוא הרב חכמה לתקן הרב כעס. ועיקר הוא לתקן קלקול הנחש שהביא המיתה לעולם והתחלת קלקול הנחש היה בעסק אכילה שהכניס בה תאוה והרגשת הנאת עצמו ואחר כך בא על חוה והטיל בה זוהמא (כמ"ש שבת קמ"ו.) ומזה נסתעף הק"ל שנה שהוזכר בגמרא (עירובין י"ח:) והוא קליפת התאוה. ומה שהאכילה חוה אחר כך לאדם וכל בהמה וחי' (כמ"ש ב"ר פ' י"ט) זה היה מקליפת הקנאה. ואחר כך מזה נסתעף רציחה ממש בפועל בקין ואחר זה ע"ז באנוש. והתיקון לקלקול הנחש הוא על ידי אכילה ולכן נקרא האכילה בלשון חוק כמו שנאמר הטריפני לחם חקי כשהשי"ת הוא הזן ומפרנס אז האכילה הוא בקדושה ואז נחקק בלב הקדושה לתקן קלקול הנחש. וזה שאמר במכילתא חוק ומשפט. חוק זה שבת היינו שבשבת אז האכילה בקדושה שהוא מצוה. ועל ידי סעודת שבת מתקנים גם כן קלקול הנחש. וזה שא' בזוה"ק (קע"ט ב') חוקת התורה ולא התורה דינא דאורייתא גזרה דאורייתא והיינו מלכות פה תורה שבעל פה שהוא שם אדנ"י דינ"א בהיפך אתוון דינא דמלכותא דינא כמ"ש (זח"ב קי"ח א') ועל ידי זה יהיה נחקק בלב הד"ת ויהיו יכולים לתקן קלקול הנחש. ובשבת אין צריך עונשין רק על ידי עונג שבת זוכין לתקן קלקול הנחש שהיה באכילה שכל מה שאוכל האדם בשבת הוא מצוה ונקרא לחם חוקי. וכמו"ש בזוהר הקדוש (ח"ג קע"ג סע"א) ישלח עזרך מקודש דא קידוש ידים וכו' ועולתך ידשנה סלה דא ברכת זימון. והוא כמו"ש גם בגמרא (ברכות נ"ג סע"ב) והתקדשתם אלו מים ראשונים והייתם קדושים אלו מים אחרונים וכו' אני ה"א זו ברכה שעל ידי מים ראשונים ואחרונים וברכת המזון שמכיר שהשי"ת הוא הנותן לחם לכל בריותיו על ידי זה מכניס קדושה באכילה. וזה שנאמר ישלח עזרך מקודש היינו עזר מיצר הרע דאיתא (סוכה נ"ב:) ואלמלא הקב"ה עוזר לו אינו יכול לו. ומסיק בזוהר הקדוש ואי את עביד כן יתן לך כלבבך וגו' שזה אין אומרים רק למי שלבו שלם לפני בוראו שלא ירצה מה שהוא נגד רצון הבורא ית"ש כמו"ש (שוח"ט תהלים כ') ועל ידי האכילה בקדושה נעשה לבו שלם לפני בוראו. ואחר כך איתא בזוה"ק ובשבת מקדש דא קידושא רבא וכו' שבשבת על ידי עונג שבת מועיל לתקן הקלקול כאמור. וכן איתא בגמרא (שבת קי"ח:) כל המענג את השבת נותנין לו משאלות לבו. והוא כמו שנא' יתן לך כלבבך וכל עצתך ימלא (ונת' כ"פ):
2
ג׳ברע"מ פרשה זו (ק"פ ב') ובפ' פנחס (רמ"ג ב') ושכינתא תתאה איהי פרה אדומה מסט' דגבורה וכו' והיינו ע"פ מ"ש (מ"ר ותנחו' פ' זו) משל לבן שפחה וכו' תבא אמו וכו' כך תבא פרה ותכפר על מעשה העגל. כי על ידי הפגם נתבטל השראת השכינה כמו שנאמר אני ה' שוכן בתוך בני ישראל ועל ידי מעשה הפרה יחזור השראת השכינה. וזה שאמר שכינתא תתאה איהי פרה. ובת שהיא שכינתא תתאה מתעטרא באבהן (כמ"ש זח"ב ר"ד א'). וזה שאמר אדומה מסטרא דגבורה פחד יצחק שהעיקר ההתחלה הוא על ידי מדת היראה והיראה מביא לתשובה (כמו שנת' כ"פ) ואחר כך תמימה מסט' דחסד דרגא דאברהם דאתמר בי' התהלך לפני והיה תמים והיינו דא"א היה הראשון שהוריד הד"ת שקיים ולימד כל התורה שהיה זקן ויושב בישיבה כמו"ש (יומא כ"ח:) והוא ע"ד מה שנאמר אשרי תמימי דרך ההולכים בתורת ה' וזה שנאמר התהלך וגו' והיה תמים דעל ידי מצות מילה זכה להד"ת בשלימות. אשר אין בה מום מסט' דעמודא דאמצעותא והוא קדושת יעקב אבינו ע"ה שזכה שמטתו שלימה שכל אחד מזרעו בטוח שיש לו חלק לעולם הבא כמו שנאמר ועמך כולם צדיקים. אשר לא עלה עליה עול מסטרא דשכינתא עלאה. והיינו שעל ידי כן יזכו לתקן בשורש שהוא בחינת בינה עלמא דאתי וכתיב ולבבו יבין ושב שהוא תשובה עלאה שלא יוכל היצר הרע לכנוס עוד ולקלקל. וזה שאמר ברע"מ פ' פנחס הנ"ל דאיהו חרו דכלא חדו והוא ע"פ מה שא' (תענית ט"ו.) ישרים לשמחה לישרי לב שמחה והיינו כשמתיישר הלב מכל וכל אף הלב כסיל דאתפני יצר הרע מתמן. ואמר באתר דאיהי שלטא והזר הקרב לית רשו לסט"א לשלטאה והיינו דתפס מליצת הפסוק והזר הקרב וגו' והמכוון על יצר הרע שנקרא אל זר (כמו"ש שבת ק"ה:) ואחר כך מסיק לא שטן ולא משחית ולא מה"מ. והיינו דעיקר הפרה לטהר מטומאת מת שבא על ידי הנחש שגרם מיתה. ובתחלה פתח אסור לחרוש בשבת חרישה דשור דאתמר על גבי חרשו חורשים ואין לו שייכות לכאן אך שם ברע"מ פ' פנחס הנ"ל מבואר דזהו גם כן קדושת שבת דאיתא בזוה"ק (ח"ב ר"ד א') שבת ש' ב"ת ש' רזא דג' אבהן ובת מתעטרא בהו. והיינו דקדושת שבת סעודתא דמע"ש דחק"ת נפשות ישראל והוא כנגד קדושת יצחק אבינו ע"ה כמו שחשבה האריז"ל שאז זוכה ליראה שבת דמע"ש איהי יראה ושריא בה יראה (זח"א ה' ב') ובבוקר נגד קדושת אברהם אבינו ע"ה נהורי' ישרי בה. ובסעודה ג' נגד קדושת יעקב אבינו ע"ה שזוכין על ידי שמירת שבת להיות נגאלין מיד. ואמר שם ברע"מ פ' פנחס הנ"ל ובג"ד אסור למיחרש בארעא ולמעבד בה גומות דהוה כאלו עביד פגימו בארעא קדישא דאיהי שכינתא. וזה שאמר אסור לחרוש בשבת חרישה דשור שהוא קלי' עשו שהוא היפך מדת היראה שהוא גבורה דקליפה. ואמר ובג"ד ביומא דחול והוא רחום יכפר עון ולא ישחית שאז יש קליפת עון ומשחית ומבקשים ולא ישחית. והרבה להשיב אפו ולא יעיר כל חמתו אף ו' חמת ו' שאף ההיפך שנאמר אם בחקותי תמאסו הוא מהשי"ת לטובה כדי שעל ידי זה יזכו לימות המשיח וכמו"ש בזוה"ח תבא ומה"ט כל הפרשה שם נכתב בשם הוי"ה שהוא שם של רחמים. ומבקשים שלא יעיר כל חמתו ויהי' די רק בהפחד מהנהימו סגי. אבל בשבת שזוכין על ידי קדושת שבת לשבת עלאה ואתפני יצר הרע מתמן וזוכין לתקן כל קלקול הנחש שהוא קליפת נחש אשת זנונים שהוא תאוה וקליפת הס"מ הרוכב על הנחש שהוא עבודה זרה שאמר והייתם כאלהים. וזה שאמר לא שטן ולא משחית שעיקרו תאוה ועל זה וכמו"ש (סנהד' נ"ז.) כ"מ שנאמר השחתה אינו אלא דבר ערוה וע"ז. וזה שאמר ולא מה"מ היינו הנחש. ומי שזוכה לשבת עלאה מיד נגאל מכל וכל. ובפרט בשבת זה שקורין פ' זו שמורה על שבת ש' בת בת מתעטרא באבהן ולשבת עלאה וכנ"ל אז הקדושה כפולה לזכות להיות נגאל מכל וכל ולהיות מיד נגאלין:
3
ד׳בגמרא (ב"ב ע"ח:) מה דכתיב ע"כ יאמרו המושלים וגו' המושלים אלו המושלים ביצרם בואו חשבון בואו ונחשוב חשבונו של עולם וכו' ודרש כל הפרשה דרך רמז עיי"ש. וצריך להבין לפי דרשה זו לשון ע"כ שהוא כנתינת טעם. ומה שייכות יש לענין זה למלחמת סיחון. גם כל ענין מלחמות סיחון ועוג שנקראו שני מלכי האמורי והאמורי הוא א' משבעה אומות ולמה נסתפק משה אם לכובשם שנראה שאם היה מניח סיחון לעבור ישראל בגבולו לא היה כובשין אותו כלל. וגם במשנה (פ"א מבכורים משנה י') לרבי יוסי הגלילי אין מביאין בכורים מעבר הירדן וכו' נראה שאינה כקדושת ארץ ישראל לגמרי. אך הענין הוא דהשבעה אומות הם כנגד הז' מדות בטומאה שהם כנגד ה' מדות בקדושה. ואיתא בס' דברי אמת מהרבי מלובלין זצ"ל בשם הבעש"ט ז"ל דקליפת מלכות האמורי שהוא השלישי להז' עממין הוא כנגד מדת תפארת בקדושה ובקדושה מורה על את ה' האמרת וה' האמירך שהקב"ה משתבח בשבחייהו דישראל כמו"ש (ברכות ו'.) וזלעו"ז האמורי בקלי' הוא התפארת וגאות. והוא כנגד יעקב אבינו ע"ה מדת ת"ת שהוא הי' קטן ושפל בעיניו כמו שאמר קטנתי מכל החסדים וכתיב מי יקום יעקב כי קטן הוא. וכמו שבקדושה קדושת יעקב כולל גם קדושת אברהם ויצחק (וכמו"ש בזוהר הקדוש תרומה קע"ה ב' וש"מ) כן לעומת זה בקליפה קליפת האמורי שהוא הגאוה והכבוד כולל גם הקנאה והתאוה. ומשה רבינו ע"ה ידע שעדיין אין הזמן לכבוש קליפה זו לגמרי. וכן אף אחר כך מצינו (נדרים כ"ב.) ההוא שעתא לא עברינן ירדנא שבעבר הירדן היה עוד שליטת קליפת הקנאה והרציחה וכן בגמרא (מכות ט':) בגלעד שכיחי רוצחים. וזה הוא הענין דכתיב בפ' דברים אחרי הכותו את סיחון מלך האמורי אשר יושב בחשבון ואת עוג מלך הבשן אשר יושב בעשתרות ולכאורה היה צריך לומר אשר ישב לשון עבר שהרי כאן נאמר אחרי הכותם שלא החיו כל נשמה. אך מפני שבאמת עדיין לא נעקר לגמרי כל קליפת האמורי לכן נאמר בלשון אשר יושב בהוה בחשבון שיושב עוד רק זאת הועיל מה שהיה נקרא מתחלה מלך חשבון כמו שנקרא בפ' דברים מתחלה. והיינו כיון שקליפתו כוללות כל הג' קליפות כנ"ל הי' הוא מלך על החשבון חשבונו של עולם שלא הניח כלל לחשוב החשבון. ועל זה כבשו משה רבינו רק מ"מ נשאר קליפתו ולא כבשו לגמרי שיושב עוד בחשבון שעדיין יכול לפתות שלא יחשבו חשבונו של עולם עולם וכמו"ש (נדרים ל"ב:) דבשעת יצר הרע לית דמדכר לי' ליצ"ט. ומואב הוא שורש קליפת התאוה וכמו"ש (ב"ר פ' נ"א) כל מי שהוא להוט אחר בולמוס של עריות סוף שמאכילין אותו מבשרו. ועיקר הקליפה היה במואב שקראתו מאב (כמו"ש נזיר כ"ג:) וזה שאמר אחר דכתיב כי חשבון עיר סיחון מלך האמורי הוא והוא נלחם במלך מואב הראשון וגו' והיינו דסיחון היה מלך חשבון שהיה מושל על החשבון להסתירו שלא יחשוב האדם כלל חשבונו של עולם ואחר שנכבש שלא יהיה עוד מלך חשבון אמר על כן יאמרו המושלים אלו המושלים ביצרם בואו חשבון בואו ונחשב חשבונו של עולם וכו' תבנה ותכונן תבנה בעולם הזה ותכונן בעולם הבא שכיון שמתחיל רק לחשוב חשבונו של עולם כבר יכול לתקן שיבנה ויכונן בעולם הזה ולעולם הבא. דסיחון נקרא על שם ב' הקליפות דאחר כך דרש בגמרא (ב"ב שם) סיחון על הצדיקים שנקראו גם כן שיחין כארז בלבנון ישגא כמו"ש רשב"ם שם. ובקליפה נקרא סיחון ע"ש הגאוה שמגביה דעתו כארז כנ"ל ועוד נקרא סיחון ע"ש קליפת התאוה שהולך אחר שיחה נאה שזהו קליפת התאוה ע"ש הכתוב כי נופת תטופנה וגו' וחלק משמן חכה. ועוג היה קליפתו רק הגאוה כמו שנאמר ויבא הפליט ואיתא (נדה ס"א.) זה עוג שפלט מדור המבול וחטא המבול היה חמס וזנות והוא ניצול מכלל שהוא לא היה פרוץ בקליפת הקנאה והתאוה והיה קליפתו רק הגאוה מה שאין כן סיחון אף דאחי הוה (כמו"ש בגמרא שם) והתוס' כתבו דסיחון נמי נפלט הביא המהרש"א מדרש שסיחון נולד בתיבה מאשת חם בזנות והיה כולל כל הג' קליפות וכמו שאמרנו ומש"ה נקרא סיחון מלך חשבון ועוג היה קליפתו רק הגאוה ונקראו שניהם מלכי האמורי:
4
ה׳ומה שנאמר בעוג אל תירא אותו ואיתא בזוהר הקדוש סו"פ זו בי' שעתא דחיל משה האיך יכיל לאעקרא רשימא דרשים אברהם וכו' דהא הוא פגים רשימא דילי' וכו' היינו כיון שבאמת לא נתגייר שיהיה בשם ישראל יכנה רק שנימול בין אנשי ביתו דאברהם וכמו"ש בזוהר הקדוש והיינו שלא היה מקנת כספו שיהיה מחויב למולו רק מל אותו ככל הנפש אשר עשו בחרן והוא לא נתגייר ונחשב כמולי או"ה שהם נקראו ערלים שאין הערלה קרויה אלא לשמם (כמ"ש נדרים ל"א:) וזה שאמר דהא הוא פגים רשימא דילי' שאחר פטירת אברהם אבינו ע"ה כל הנפש אשר עשו בחרן חזרו לסורם. אבל סיחון שהיה כלול מכל הג' קליפות היה נקרא מלך חשבון שהיה עומד נגד כל החשבון למנוע האדם מלחשוב כלל. ואחר שנכבש אז אמרו המושלים בואו ונחשוב שמועיל דברי הצדיקים המושלים ביצרם להכניס בלב השומעים דבריהם שאומרים בואו ונחשוב חשבונו של עולם. ואם מתחיל רק לחשוב אז תבנה ותכונן בעולם הזה ולעולם הבא שיהא ביכלתו לתקן הכל. ואמר אחר כך (בגמרא ב"ב שם) עיר סיחון אם משים אדם עצמו כעיר זה שמהלך אחר סיחה נאה שהוא מקליפת התאוה כנ"ל מה כתיב אחריו כי אש יצאה מחשבון וכו' והוא על פי מה שנאמר והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה ויעקב הוא כנגד קליפת הגאוה כמו שאמרנו ויוסף הוא מדת צדיק דנטר ברית לעומת מ' התאוה. וזה שאמר תצא אש ממחשבין וכו' להבה מקרית סיחון מקרית צדיקים שנקראו שיחין אכלה ער מואב זה המהלך אחר יצרו כעיר זה שמהלך אחר סיחה נאה והיא קליפת התאוה ששורשה מואב וכמו שאמרנו בעלי במות ארנון אלו גסי הרוח דקלי' מואב הי' גם הגאוה וכמו שנאמר (ישעיהו ט״ז:ו׳) שמענו גאון מואב גא מאוד. ואש של הצדיקים ולהבה שלהם הוא אש אוכלה אש שתוכל לתקן בזה אש של הקליפה. וכמו שאמרנו דכל הג' קליפות נקראו אש. קנאה מפורש וחמתו בערה בו ותאוה גם כן נקרא (קידושין פ"א) נפיק וכו' עמודא דנורא א"ל חזי דאת נורא וכו'. וגאוה הוא גם כן כמו אש שדרך האש העולה למעלה. וג' תאות אלו ג"פ אש עולה תתק"ג שזה ענין מ"ש (ברכות ח'.) תשע מאות וג' ג"פ אש מג' קליפות אלו שמוציאין את האדם מן העולם. ואש של צדיקים והלהבה שלהם הוא אש אוכלה אש שיכולים לתקן כל האשות ההם. וזהו אם אתה עושה כן שהמושלים ביצרם יאמרו באו חשבון ויכנסו בלב השומעין שיבואו ויחשבו חשבונו של עולם אז תבנה בעולם הזה ותכונן לעוללם הבא שיתוקן הכל. וזהו תצא אש ממחשבין ותאכל את שאינן מחשבין. וחשב בגמרא שיתקן אכלה ער מואב קליפת התאוה ומש"ה נק' כאן מואב מפני שהם באו מקליפה זו. בעלי במות ארנון הוא קליפת הגאוה. וזה שהביא אחר כך פסוק אוי לך מואב וגו' וכל פסוק זה לא נדרש כלל כאן בדרוש הרמז הזה וכמו שהק' גם המהרש"א ז"ל. אך פסוק זה אף לפי הדרש הנרמז נתפרש גם כן כפשוטו על מואב שטיהרו בסיחון שעל ידי שכבש סיחון הקליפות שלהם ונכללו בקליפתו על ידי זה יועיל אש של צדיקים שנקראו גם כן שיחין כמו שנאמר כארז בלבנון ישגא כנ"ל רק הגאות הוא בקדושה כמו שנאמר ויגבה לבו בדרכי ה' שהאש שלהם יוכל לתקן האש דקליפת מואב גם כן. אבדת עם כמוש שהקליפה שלהם נתבטלה רק מה שלא יוכלו לכבשם הוא מפני השני פרידות טובות שנמצא בהם וכל פסוק זה מתפרש כפשוטו אף לפי הרמז הנרמז כאן. ואחר כך אמר ונירם נגד מי שיש בו מינות ח"ו כמ"ש אמר רשע אין רם אבד חשבון אבד חשבונו של עולם וכמו"ש הרשב"ם לית דין ולית דיין ולרשע כזה לא יועיל מה שהמושלים ביצרם יאמרו באו חשבון בואו ונחשוב וכו' עד דיבון אמר הקב"ה המתן עד שיבא דין וכו' עד נפח עד שתבא אש שאינה צריכה נפוח והיינו אש של גיהנם שיצרף אותם. ובשבת בת מתעטרא באבהן כמו"ש בזוה"ק ויקהל שזוכה הישראל לקדושת הג' אבות שהם כנגד קליפות הנזכרים ויכול לבוא ולחשוב חשבונו של עולם לתקן הכל על ידי אש דקדושה שהוא אש אוכלה אש ותבנה בעולם הזה ותכונן לעולם הבא:
5
ו׳אתה קדשת את יום השביעי לשמך תכלית מעשה שמים וארץ ברכתו וכו' וקדשתו וכו'. הד' לשונות אלו הם כנגד ד' לשונות שנזכרו בתורה על שבת ויכל אלקים ביום השביעי וגו' וישבות ביום השביעי וגו' ויברך וגו' ויקדש וגו'. אתה קדשת נגד ויכל אלהים ביום השביעי דאיתא (ב"ר פ' י') ע"פ זה משל למלך שעשה לו חופה וכו' ומה היתה חסרה כלה וכ'ו דרש ויכל לשון כלה דשבת נקרא כלה כמו"ש (שבת קי"ט.) בואי כלה. והיינו דישראל נקראו בשבת בתואר כלה כמו שנקראו בשעת מתן תורה ובכל ספר שיר השירים שמדבר ממתן תורה נקראו ישראל בשם כלה. וכן בשבת שכל ישראל מקבלין עליהן עול מלכותו ית"ש כמו במתן תורה נקראו ישראל בתואר כלה ואתה קדשת נתקן ע"ש הקידושין וכמו"ש בס' אבודרהם תכלית מעשה שמים וארץ נגד וישבות ביום השביעי לשון נייחא שהוא הנייחא שהי' להשי"ת מהבריאה ביום השבת שהוא תכלית מעשה שמים וארץ שאז כל ישראל מקבלין עול מלכותו ואימת שבת על ע"ה כמ"ש ירושלמי פ"ד דדמאי ולא ברא הקב"ה את עולמו אלא כדי שייראו מלפניו וכו' (כמו"ש שבת ל"א:) ובמ"א (סו"פ קנין תורה) כל מה שברא הקב"ה בעולמו לא ברא אלא לכבודו שנאמר כל הנקרא וגו' והיינו ביום השבת כמ"ש ביום השביעי נתעלה וישב על כסא כבודו. ברכתו מכל הימים נגד ויברך וקדשתו מכל וכו' נגד ויקדש. והם כנגד ד' קדושות של יום השבת שהוא בחינת עתיקא קדישא וז"א וחק"ת שבג' קדושות אלו תליא מהימנות דלעילא (וכמו"ש בזוה"ק יתרו פ"ח א') וגם נגד בחינת יסוד דגוף וברית חשבינן חד (וכמו"ש חק"ת שהוא נפשות ישראל שנקראו תפוחין שנמשלו לתפוח (כמו"ש שבת פ"ח.) לשמך דיום השבת הוא יומא דנשמתין ולאו יומא דגופא (כמו"ש זח"ב ר"ה א') שבשבת משליך הישראל כל עניני הגוף והוא פנוי רק לתורה ועבודה בעניני נשמה ונא' נר ה' נשמת אדם וזהו פי' לשמך. תכלית מעשה שמים וארץ הוא נגד קדו' עתי"ק שהוא נגד מאמר בראשית בשביל ישראל שנקראו ראשית היינו שקשורים בראשית המחשבה וזה כנגד וישבות ביום השביעי וכמו"ש (סא"ר רפ"א) ימים יוצרו ולו אחד בהם זה יום השבת לישראל שזה היה תכלית מעשה שמים וארץ שיהיה אומה ישראלית ויקבלו עליהם עול מלכותו ביום השבת. ברכתו וכו' ויברך הוא כנגד קדושת יסוד וכמו"ש בזוהר הקדוש (ח"ב קל"ה ב') דא אפיקו דברכאן וכו' ברזא דאת קיימת קרינן לי' המבורך איהו מבועא דבירא וכו' ובפתח אליהו דאשקי לאילנא בהאי נביעו. וקדשתו ויקדש אותו הוא נגד קדושת ז"א וכמו שנאמר בא מחמת שדבוקים בהשי"ת שהוא קודש נבדל והוא בחינת ז"א. ואצל ויכל וגו' וישבות וגו' שהוא נגד חק"ת ועתי"ק כתיב בכל אחד יום השביעי מיוחד שמורה על קדושה מיוחדת ואצל ויברך ויקדש שהם נגד יסוד וז"א נאמר רק פעם אחת ביום השביעי ויברך אלהים את יום השביעי ויקדש אותו דגוף וברית חשבינן חד כנ"ל וקדושה וברכה אחד הוא ובכל מקום שיש קדושה יש ברכה וכמו"ש (ויקרא רבה פ' כ"ד) ברכה מציון שנאמר יברכך ה' מציון וכתיב כי שם צוה ה' את הברכה. וכן בכהנים דכתיב ויבדל אהרן להקדישו קודש קדשים ניתן להם הברכות לברך את ישראל:
6
ז׳בזוה"ק ח"א (רס"ד א' בהשמטות) דאמר רבי מאיר מאי דכתיב ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור ולא אמר ויהי כן מלמד שהאור ההוא גדול וכו' גנזו הקב"ה לצדיקים לעתיד לבוא [והיינו שויהי אור השני אינו אותו אור שבמאמר יהיה אור שהוא אור הראשון] מלמד שלקח הקב"ה מזיוה א' מאלפים ובנה ממנה אבן יקרה נאה ומקושטת וכלל בה כל המצות וכו'. אבן היינו מדת מלכות שנקרא אבן וכמו"ש (זח"ג רמ"ג ב') דשכינתא דאתקריאת אבנא דכתיב בה והאבן הזאת וגו' ומביא שם כמה פסוקים שנז' אבן על אבן אחת שבעה עינים והיינו מדה זו מדת מלכות שכוללת כל הז' מדות ונקראת בת שבע וכמו"ש בזוהר הקדוש כל הז' מדות ונקראת בת שבע וכמו"ש בזוהר הקדוש בכמה דוכתי. גם פסוק זה אבן מאסו הבונים שמביא הס' הבהיר הנ"ל גם כאן. והן הדברים שכ' בס' הבהיר במ"א לקח שביעי ושם להם במקומו והשאר גנזו לצדיקים לעתיד לבוא וכו' דשבת הוא כנגד מדה ז' מדת מלכות ושדבת כללא דכל אורייתא כמ"ש בזוהר הקדוש (ח"ב צ"ב א') ובמדרש (שמות רבה סו"פ כ"ה) שהוא שקולה כנגד כל המצות. וכן אמר בס' הבהיר כאן וכלל בה כל המצות וכו' והוא מעין עולם הבא ואף דשבת א' מס לעולם הבא כמו"ש (ברכות נ"ז:) וכאן אמר שלקח מזיוה א' מאלפים וכו' אך הוא ע"פ מ"ש בזוהר הקדוש (פ' זו קפ"ב ב') ואלין קיימי בקיומא דעדן תתאה ולא יתיר וכו' האי עדן תתאה אקרי גן לעדן דלעילא והאי גן אקרי עדן לגן דלתתא וכו' ואיתא (פסחים צ"ד.) וגן א' מס' בעדן נמצא הגן דלתיתא הוא אחד מס' לעדן תתאה ועדן תתאה שהוא גן לעדן דלעילא והיא אחד מס' ממנו ונמצא גן תתאה א' מג' אלפים ת"ר מעדן עלאה שהוא עין לא ראתה והוא עולם הבא. וזה שאמר מזיוה אחד מאלפים והיינו אחד מג' אלפים והמאות לא חשב:
7
ח׳ואמר אחר כך בס' הבהיר בא אברהם וכו' נתנו לו אבן יקרה זו ולא רצה אותה זכה ונטל מדתו וכו' בא יצחק ובקש כחו ונתנו לו ולא רצה בה זכה ונטל מדתו שהיה מדת הגבורה וכו' בא יעקב ורצה בה ולא נתנוהו לו א"ל וכו' אתה תהיה באמצע ותכלול שלשתם דכתיב תתן אמת ליעקב ומאי אמצע היינו שלום והא כתיב תתן אמת ליעקב אמת ושלום חד הוי וכו' ולפיכך אמר אבן מאסו הבונים היתה לראש פנה אבן שמאסו אברהם ויצחק שבנו את העולם היתה עתה לראש פנה. להבין למה מאסו בה אברהם ויצחק ולמה יעקב רצה בה ולא נתנו לו רק דוד בחר בה ונתנו לו הוא על פי מה שנאמר האלהים אשר התהלכו אבותי לפניו שעסק אברהם ויצחק היה ההשתדלות וההילוך בעבודת ה' ע"ד מה שנאמר כי הולך האדם אל בית עולמו שכל חיי האדם הוא הולך עד לעולם הבא שאז הוא הנייחא שאז בימי אברהם התחיל הב' אלפים תורה שמקודם היה ב' אלפים תהו שיה' הקב"ה זן בחסדו ואברהם התחיל בהשתדלות שיתפרסם שהוא אלהי הארץ וכן אמרו (ב"ר פ"ב) יהי אור זה אברהם ושם (בפ' נח סו"פ ל') בא והאיר לפני בא"י ואברהם היה הראשון שקיים כל התורה כולה כמ"ש (יומא כ"ח:) ואיתא ריש ב"ר התורה אומרת אני הייתי כלי אומנתו של הקב"ה ואחר כך גם כן בטובו מחדש בכל יום מע"ב ואיתא (ב"ר פ' מ"ט) אין יום ויום שאין הקב"ה מחדש הלכה בב"ד של מעלה וכו' ובזה מחדש בכל יום מעשי בראשית ואחר מתן תורה מסר חידושי הלכות לישראל ולכן נקראו הת"ח בוני עולם כמו"ש (סוף ברכות) אל תקרא בניך אלא בוניך. ובגמרא (שבת קי"ד.) מאי בנאין אלו ת"ח שעוסקין בבנינו של עולם ואברהם היה הראשון שזכה לתורה שבכתב שהיה כלול בה גם התורה שבעל פה והלכות שהקב"ה מחדש בכל יום היה גם כן אברהם יודע. ומדת מלכות היינו שבת מורה על יום המנוחה שאין לאדם לעשות שום השתדלות רק הכל מהשי"ת וכמו"ש בפסיקתא על מאן דאמר לא נתנו שבתות אלא להתענג הוא לת"ח והיינו כמו שאמרנו שהת"ח שעוסקין בתורה כל ימי המעשה הם זוכין בשבת לד"ת בלא השתדלות רק בדרך תענוג מצד השי"ת כמו שנאמר אז תתענג על ה' ושדבת הוא מעין עולם הבא שהוא המנוחה. וזה שאמר בס' הבהיר הנ"ל אבן שמאסו אברהם ויצחק שבנו את העולם שעסק אברהם ויצחק היה ההשתדלות בכוחם בעסק בנינו של עולם היינו הדברי תורה ולא רצו במדה זו המורה על הנייחא מצד עצמו רק לקבל האור מהשי"ת בבחינת סיהרא דמקבלא משמשא. וזה ענין מה שא' באברהם והאמין בה' ויחשבה לו צדקה ומתרגום לי' לזכו והק' הרמב"ן ז"ל מה זכות הוא לנביא שמאמין בנבואתו ששמע מהשי"ת. ואמרנו שהוא קאי על ההבטחה כה יהיה זרעך שיהיה ככוכבי השמים] והיינו על פי מה שאמרו (מגילה ט"ז.) כשהן עולין עולין עד לכוכבים והיינו שיהיה במדרגה גדולה. וזה הוא נגד הבחירה שנתנה לאדם ואיך יתכן ההבטחה שיהיה ככוכבי השמים ומכל מקום האמין אף שהוא למעלה מהשכל. וזה שאמר ויחשבה לו צדקה לו דייקא לפי מדתו שהיה עיקר השתדלות מצדו ושיעשה האדם בבחירתו ומכל מקום האמין בהבטחת השי"ת שיהיה זרעו ככוכבי השמים. וזה האמונה לפי מדתו היה נגד השכל וזה פי' ויחשבה לו צדקה. ויעקב אבינו אמר על עצמו האלהים הרועה אותי מעודי וגו' והיינו שהוא היה מכיר שכל ההשתדלות הוא רק מהשי"ת לכן אמר שהוא רצה במדה זסו אך לא נתנוה לו שגם בו בחר השי"ת שיעסוק בהשתדלות וכמו שמצינו (סנהדרין צ"ו.) כשאני משלם שכר לאברהם יצחק ויעקב שרצו לפני כסוסים וכו' היינו בהשתדלות וכלול גם יעקב עמהם שהיה גם עסקו בהשתדלות והילוך בעבודת ה' וא"ל שהוא יהיה הבריח התכון הכולל קדושת אברהם ויצחק ותכלול שלשתם. רק דוד המלך ע"ה שאמר ה' רועי והיינו שהוא לית ליה מגרמי' כלום רק מה שהשי"ת מופיע בו הוא בחר במדה זו. ואף שיעקב אבינו אמר גם כן האלהים הרועה אותי רק יעקב זכר שם האלהים שמורה שהוא בעל הכוחות כולם והיינו שידע שעסקו ההשתדלות רק שאמר שהשתדלות שלו הוא גם כן מהשי"ת והוא בעל הכחות כולם. אבל דוד המלך ע"ה אמר ה' רועי בשם הוי"ה שמורה על הי' הוה ויהיה אתה הוא עד שלא נברא העולם אתה הוא משנברא העולם והיינו שלית לי' מגרמי' כלום רק מה שמופיע בו השי"ת כמו קודם שנברא העולם. ואחד שהיו כבר מקודם האבות שעסקו בהשתדלותם שרצו לפני כסוסים אז היתה האבן לראש פנה שעל ידי מדה זו מ' מלכות זוכין לאור הראשון שגנזו לעולם הבא. ובשבת וכן מדה זו הוא מעין עולם הבא וכמו שאמר בראש דבריו שלקח הקב"ה מזיוה וכו' וכן במאמר הב' לקח שביעי ושם להם במקומו:
8
ט׳בשבת בשחרית בפסוקי דזמרה אומרים נשמת כל חי תברך את שמך ה"א ורוח כל בשר תפאר ותרומם זכרך וכו'. ואיתא בזוהר הקדוש (ח"ב קל"ח א') שזה קאי על הנשמה יתירה של שבת. הענין דאיתא בזוהר הקדוש (פרשה זו קפ"ג ב') ע"פ ויהי ביום השלישי ותלבש אסתר מלכות ויהי ביום השלישי דאתחליש חילא דגופא והא קיימאברוחא בלא גופ כדין ותלבש אסתר מלכות וכו' דאתלבשת במלכות עלאה קדישא ודאי לבשה רוח הקודש וכו'. ופירש בנצ"א שעל הגליון הזוהר הקדוששם שהוא מפני חולשת התענית קיימא ברוחא בלא גופא. והנה כמה שמתענים ששה ימים משבת לשבת והם עוד בגוף. אך הענין הוא על דרך שאמרנו על מה שנאמר בפ' בהעלותך ויסעו מהר ה' דרך שלשת ימים וגו' נוסע לפניהם דרך שלשת ימים שזה מוסב על שלשה המדות שהמדות נקראים ימים כמ"ש בזוהר הקדוש (ח"ג צ"ד ב') דכתיב כי ששת ימים עשה ה' וגו' ולא כתיב בששת דששת ימים שם ששת המדות כנגד שבעת ימי בראשית וכנגד ז' הרועים. ושלשת ימים היינו ג' המדות חג"ת שהאבות אי"ו מרכבה להם והם כנגד ג' מדות רעות הקנאה והתאוה והכבוד שמוציאין את האדם מן העולם. וזה שאמרה אסתר צומי עלי וגו' שלשת ימים דהיינו אחר שגזר המן להשמיד להרוג ולאבד שהוא בודאי כנגד ג' מדות רעות האלו שמוציאין את האדם מן העולם אמרה שיצומו שלשת ימים לתקן הג' מדות האלו שלא ידעה באיזה מהם שפגמו אז. ולזה כתיב ויהי ביום השלישי היינו כאשר זכתה להתברר בכל הג' מדות הקדושות מהג' אבות שהם כנגד ג' מדות רעות האלו ואז אתחלש חילא דגופא שהם הג' מדות רעות האלו שהם מהגוף הקנאה והתאוה שהם בעצם כחות הגוף וכן הגאות הוא גם כן מחמדות הגוף. וזה שאמר בזוהר הקדוש הנ"ל והא קיימא ברוחא בלא גופא כדין ותלבש אסתר מלכות היינו רוח הקודש וכמו שדרשו גם בגמרא (מגילה י"ד:) והוא רוח מהאי קודש דלעילא (כמ"ש זח"ג ס"א ע"א). וכן שבת ש' בת בת מתעטרא באבהן (זח"ב ר"ד א') היינו שזוכה הישראל בשבת לקדו' הג' אבות הוא גם כן קיימא ברוחא בלא גופא וכמו שכ' בזוהר הקדוש (שם ר"ה א') והאי יומא יומא דנשמתין איהו ולא יומא דגופא. והנה פסוקי דזמרה שהם שירי דוד המלך ע"ה שהוא רבן של בעלי רוח הקודש (כמ"ש האריז"ל) וכן השירה אז ישיר איתא במכילתא ובמ"ר (בשלח פ' כ"ג) בזכות האמונה שרתה עליהם רוח הקודש ואמרו שירה לכן אחר הפסד"ז ואחר השירה אומרים נשמת כל חי תברך את שמך ה"א. כל חי היינו מי שיש בו רוח חיים שמורה על חיי עולם זוכה לנשמה יתירה בשבת. תברך את שמך ה"א הוא על פי שאמרו (פסחים נ.) זה שמי לעלם נכתב אני בי"ה והיינו שם הוי"ה וזה פי' שמך ה' אלהינו. ורוח כל בשר הוא ע"פ שכ' בזוהר הקדוש (ח"ב קנ"ו קנ"ז) הו"ל למיכתב כל רוח או כל נשמה מהו כל בשר וכו' מאי ויתרון ארץ בכל הוא האי כל הוא רוח להאי גוף והיינו הנפשות שעל זה א' נשמות שבגוף (כמו שנת' במ"א) וזהו ורוח כל בשר תפאר ותרומם זכרך וכו' זכרך הוא ע"פ הגמרא הנ"ל (פסחים שם) וזה זכרי לדור דור נקרא אני באדנ"י וזהו תפאר ותרומם זכרך שהוא שם אדנ"י שהוא מדה אחרונה מ' מלכות. ולשון ותרומם מורה על בחי' עתיקא כמו שמורה תמיד לשון גדול ורם אצל השי"ת על למעלה משכל ותפיסת בני אדם דאם לא כן אינו בגדר רם למה שלמעלה ממנו. והוא כמו שאנו אומרים בזמירות דהאר"י הק' ז"ל צרורא דלעילא דבי' חיי כולא והיינו מדה זו מ' מלכות שהוא צרור החיים את ה' אלהיך שמורה על מדה זו כמו דאיתא בזוהר הקדוש את ה' דא שבת דמעלי שבתא את ה' הטפל לשם הוי"ה הוא מ' מלכות מבקשים שיתרבי חילא ותיסק עד רישא עד מדת כ"ע והיינו כ"ע דאיהו כתר מלכות וזהו הפירוש תפאר ותרומם זכרך שהשם של אדנ"י תרומם עד מדת עתיקא שהוא כ"ע וכנ"ל:
9
י׳עוד בזוהר הקדוש (פ' זו הנ"ל) מ"ט זכתה להאי אתר בגין דנטרא פומא דלא לחוואה מידי וכו' מאן דנטר פומי' ולשני' זכי לאתלבשא ברוחא דקודשא. משמע דאף שכבר זכה להיות קיים ברוחא בלא גופא (כנ"ל במא' הקו') עדיין אינו מועיל להשיג רוח הקדוש רק על ידי דנטר פומא ולשני'. ובכתוב מי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב וחיים היינו חיי עולם שהם דברי תורה וכן לראות טוב היינו האור כי טוב ואין טוב לא תורה (ברכות ה.) נצור לשונך מרע שהוא לשמור רק מרע וכאן באסתר לא היה דבר איסור רק רשות. רק אפשר כיון שמרדכי ציוה עליה שלא תגיד והוא היה מהסנהדרין היה ציווי שלו כמו מצוה דרבנן ואיסור דרבנן. אך לשון הזוהר הקדוש דנטרא פומא דלא לחוואה מידי לאו דוקא דברי איסור. אך איתא בגמרא (שבת קי"ג:) על פסוק ממצוא חפצך ודבר דבר שלא יהיה דיבורך של שבת וכו' פירש רש"י כגון מו"מ והיינו דברים האסורין ובתוס' הביא ממדרש רשב"י הו"ל אימא סבתא דהויא משתעי סגי אמר לה אימא שבתא הוא ושתקה נראה שאין לדבר אף דברי רשות. והנה איתא בזוהר הקדוש (ח"ג ר"א ב') על שבת אתקדש יומא סליק פומא דסליק על כלא פי' ה'. ובזוהר הקדוש (בראשית ל"ב א') והאי דבור אקרי שבת ובנין דשבת אקרי דבור דבור דחול אסור בשבת ובס' יצירה יום שבת בשנה ופה בנפש. וכבר אמרנו שאין הפי' שנברא הפה בשבת שהרי אדם הראשון דיבר גם בערב שבת. וכן כל קריאת השמות שקרא אדם הראשון לכל הברואים היה בערב שבת. רק הפי ה' נברא בשבת היינו הכח שידבר האדם דברי תורה ויהיה נקרא דברי אלהים חיים. וזה פי' ודבר דבר ולא כתיב ומדבר דבר כמו שנאמר ממצוא חפצך שהיה צריך לומר ומדבר דבר שלא ידבר דבר האסור לפי פירוש רש"י הנ"ל. רק הפירוש שידבר דבר רק שיהיה דבר ה' וזהו פי ה'. וזה שאומרים בשם הרבי רבי בער זצ"ל שאפשר אף בדברי תורה ותפלה שלא יהיו דברים אף שבודאי לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות שלא לשמה גם כן כמו"ש בגמרא (פסחים נ:) וכש"כ כשעוסק סתם ואין לי שום כונה. אך מכל מקום לענין רוה"ק ולהשיג השגות יזיק אף דברים כאלו כל שלא ידבר בבחינת פי' ה' כנ"ל. והיינו כמו שמצינו בגמרא (עירובין נ"ד:) שיחו אלו בעלי תלמוד שכל שיחתן דברי תורה וזהו ודבר דבר שכל מה שידבר יהיה דברי תורה ופי ה'. ושם אצל רשב"י לא מצינו כלל שאמר לאמו שאסור לדבר בשבת רק הוה אמר לה שבתא הוא והות שתקא. רק רשב"י שכל שיחתו תורה כשאמר שבתא הוא הופיע עלי' קדושת השבת שצריך לדבר רק דבר שיהיה דברי ה' פי ה' והיא שלא היתה בת תורה לא דבר כלל. ובשבת יוכל כל אחד מישראל לזכות לדבר דבר שיהיה פי ה' דברי אלהים חיים דשבת הוא נגד מדת מלכות ומלכות פה תורה שבעל פה קרינן לה והוא רוח מקודש דלעילא מטלא דעתיקא וכמו"ש הרמב"ן (ב"ב י"ב.) חכם עדיף מנביא היינו ברוח הקודש והם דברי אלהים חיים פי ה':
10
י״אובזוה"ק (ח"ב קס"ז א') מקשה גם כן כקושית ס' הבהיר (שזכרנו לעיל מא' ו') כיון דאמר יהי אור אמאי כתיב ויהי אור דהא בויהי כן סגיא אלא יהי אור דא אור קדמאה דהוא ימינא וכו'. ויהי אור דמימינא נפיק שמאל וכו' מכאן דויהי קדמאה דאוריתא בסטרא דשמאלא הוה וכו' מ"ט בגין דמני' נפיק ההוא חשך דאחשיך אנפי עלמא וסימנא דא כד אתגלי רזא דעשו ועובדוי בהאי ויהי הוה דכתיב ויהי עשו איש יודע ציד לפתאה בני עלמא וכו'. והוא לכונה אחד עם מ"ש בס' הבהיר (במא' ו' לעיל) והוא כמו שכ' למעלה שם בזוהר הקדוש (קס"ו ב') כי נר מצוה דא איהו משנה כד"א והתורה והמצוה והתורה זו תורה שבכתב והמצוה זו משנה וכו' וכן נדרש גם בגמרא (ברכות ה'. ) תורה זו מקרא והמצוה זו משנה (וכ"כ גם בספר הבהיר שם) ואמר עוד בזוהר הקדוש שם אור דא אתכלל במאתן ושבעה עלמין וכו' ואמר בחשבון ש"י עולמות ר"ז אינון מסטרא דימינא ק"ג אינון מסטרא דשמאלא והיינו בתורה שבעל פה דשם יש מ"ט פנים טהור ומ"ט פנים טמא ומהם מסתעף שיש גם דרכים מיצר הרע שיכול לשום חשך לאור וכמו"ש (חולין צ"א.) כת"ח נדמה לו שעושה עצמו כרב שאמר על ויהי אור דלאו איהו סימן ברכה וכו' דמני' נפק ההוא חשך וכו' דכתיב ויהי עשו יודע ציד לפתאה בני עלמא דלא יהכין באורח מישור. וכמו שמצינו (סנהדרין ק"ג:) ירבעם מאה ושלשה שירבעם היה שונה בתורת כהנים ק"ג פנים כמנין עג"ל והיה מראה פנים שלא כהלכה שענין עגלי זהב שלו הם ח"ו עבודה לה' הכתוב בתורת כהנים וזהו שמים חושך לאור. אך מי שזוכה לתורה שבעל פה זוכה לגלות האור מתוך החשך ולזכות לטלא דעתיקא מאור הראשון. ותורה אור היינו ר"ז מימינא כמנין אור שזהו תורה שבכתב יהיה אור שבה כלול באמת האור הראשון. ואלמלא לא חטאו ישראל לא ניתן להם אלא חמשה חומשי תורה כו' כמ"ש (נדרים כ"ב:) והיו מוצאים בתורה שבכתבהכל רק על ידי הרב כעס הוצרך לרב חכמה. וזה ענין שפי' יהי אור על תורה שבכתב ויהי אור על תורה שבעל פה והיינו שנגנז האור הראשון ונגנז לעמלי תורה שבעל פה (כמ"ש תנחו' נח) שהם יוציאו האור מתוך החושך כמו שנאמר העם ההולכים בחשך ראו אור גדול והוא כעין מ"ש בס' הבהיר על מ' מלכות (עיין לעיל). וכן מ"ש שם לקח שביעי ושם להם במקומו דשבת הוא מדה ז' מלכות פה תורה שבעל פה קרינן לה ויום השביעי דא תורה שבעל פה דעם יום השביעי דא אשתכלל עלמא (כמ"ש זח"א מ"ז ב') והכל אחד. וזהו אבן מאסו הבנוים אברהם ויצחק שבנו העולם שהם היו עיקר התורה שבכתב שהתחיל בה' אלפים תורה אחר הב' אלפים תוהו לכן מאסו מדה זו. מה שאין כן דוד המלך ע"ה שהקים עולה של תשובה כמו"ש (מו"ק ט"ז:) והיה רבן של בעלי רוח הקודש לכן הוא נעשה מרכבה למדת מלכות בחינת תורה שבכתב לתקן הרב כעס ברב חכמה ורק על ידי התורה שבעל פה זוכין להוציא אור מתוך החושך דוקא לזכות לאור הראשון שנגנז דלית נהורא אלא ההוא דנפיק מגו חשוכא (כמ"ש בזוהר הקדוש תצוה) וזה אבן מאסו הבונים היתה לראש פנה. ובשבת כל אחד מישראל יכול לזכות שיהיה ודבר דבר שיהיה דבריו דברי אלהים חיים פי ה' שכל שיחתן דברי תורה ויוכלו לזכות לרוח הקודש שהוא בחינת תורה שבעל פה וכמו שאמרנו:
11
י״בוישלח ה' בעם את הנחשים השרפים וגו' ויש להבין הלא השם הוי"ה ב"ה הוא שם של רחמים ואיך נאמר אצל עונש שם הזה. עוד יש להבין מה שכתב אחר כך עשה לך שרף מה הוא לשון לך שזה יתכן רק בחצוצרות שנאמר עשה לך שנדרש לך אתה עושה כמ"ש (מ"ר ותנחו' בהעלותך) אבל כאן מה הוא לשון לך. אבל הענין שבאמת תוכחות ה' הם רחמים גמורים כמו שנאמר כי את אשר יאהב ה' יוכיח וכאב את בן ירצה. וכן בכל תוכחות בפ' תבוא כתיב גם כן בשם הוי"ה שבאמת הם לרחמים גמורים שיהיה לסייעתא לשוב על ידי זה בתשובה. ובזוהר הקדוש (ח"ג מ"ז א') על הפ' הנ"ל וישלח ה' בעם את הנחשים השרפים מאן שרפים וכו' וכתיב שרפים עומדים ממעל לו ממעל לו ודאי כד"א להתיצב על ה'. ושם כתיב ויבואו בני האלהים להתיצב על ה' ואיתא בזוהר הקדוש (ח"ג רל"א ב') וכי על ה' קיימי אלא בשעתא דאינון קיימי על דינא דינא קדמאה דכלא בי' מאן הוא דלא יוקיר לשמא דקוב"ה ודלא יוקיר לאורייתא ולעבדוהי וכתיב שם ויבא גם השטן בתוכם דאיהוי חייש נמי ליקרא דשמא דא (כמ"ש בזוה"ק שם) וכן כאן וישלח ה' בעם את הנחשים השרפים כד"א שרפים עומדים ממעל לו שיתבעו מה שלא אוקירו לשמא דה' ועבדו משה וממילא ויבא גם השטן בתוכם. וזה שנאמר הנחשים שהוא נוקבא דילי' נחש אשת זנונים (וע"ש בזוה"ק) וכמו שנאמרגם השטן לרבות ההוא נוק' דילי' ודלא כמו שפי' על השרפים הקליפות כיון שבזוהר הקדוש מייתי עלה קרא דשרפים עומדים ממעל לו. והיינו שהשי"ת שלח מלאכים התובעים על המקילים בכבוד שמים ובכבוד נביאיו וזה היה ברחמים כאשר ייסר איש את בנו. וזה שנאמר עשה לך שרף והיינו מלאך ואמר הלשון עשה לך ע"ד מ"ש (ר"ה כ"ט.) וכי ידיו של משה עושות מלחמה וכו' אלא לומר לך כל זמן שישראל היו מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים וכו'. והיינו שעל ידי ידיו של משה כאשר ירים משה את ידו היה מכניס בלב ישראל שישעבדו את לבם לאביהם שבשמים ועל ידי זה גברו ישראל. ובתר הכי תנן וכי נחש ממית או נחש מחיה אלא בזמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים היו מתרפאין וכו' והוא גם כן כנ"ל שמשה הכניס כח בהנחש הנחושת שעל ידי כן יכניס הרהור תשובה בלב ישראל. וזה שנאמר עשה לך שרף שיעשה מלאך ויכניס כוחו בו להכניס הרהור תשובה בלב ישראל ועל ידי זה וראה אותו וחי:
12
י״גבסעודת שחרית דשבת אומרים בזמירות דהאר"י הק' ז"ל ואזמין בה השתא עתיקא קדישא. בזוהר הקדוש (ח"ג קפ"ו ב') וכי מה חמא דוד לומר אברכה את ה' אלא חמא דוד דבעי הזמנה וכו' דנברך לגבי עלמא עלאה דכל מזונין וברכאן מתמן נפקן ובגם כן איהו באורח סתים דעלמא עלאה סתים איהו ולית לגבי' הזמנה וכו'. ויש להבין דאם לגבי עלמא עלאה לית לגבי' הזמנה מכש"כ עתי"ק דאיהו סתימא דכל סתימין איך אנו אומרים ואזמין בה השתא עתי"ק. אך הענין שידוע שבכל סעודה יש חשש קטרוג יצר הרע כמ"ש בספרי עקב וגמרא (ברכות ל"ב.) ובזוהר הקדוש (ח"ב קנ"ד ב') שאין יצר הרע שולט אלא מתוך אכילה ושתיה. ועל זה תקנו מים ראשונים ואחרונים שעל ידי זה מכניס קדושה באכילה כמ"ש ברכות (נ"ג סע"ב) ועל זה נאמר ישלח עזרך מקודש כמ"ש (בזח"ג קע"ג א') והיינו עזר מיצר הרע (כמו שנת' לעיל מא' ב') וזה שאמר בזוהר הקדוש כאן כד אזמין ב"נ לברכא לקוב"ה סט"א אתכפייא וכו'. ובזוהר הקדוש להלן (קפ"ח ב') סטרא דטוב נקיט לכל סט"א וכפייא לי' וכו' והיינו שמועיל ההזמנה שיהיה האכילה מסטרא דעץ הדעת טוב. ואז משיג גם כן הדעת שהוא פנימיות מכ"ע אך הוא על ידי אספקלריא דלא נהרא והוא שם אדנ"י בחינת עלמא תתאה. ועלמא עלאה דאיהו באורח סתים והיינו בינה עלמא עלאה והוא באורח סתים שנקרא גם כן הו"א. והיינו כשהשגה להדעת הוא על ידי בינה כמו שנאמר כי תבא חכמה בלבך היינו חיבור חכמה שבמוח עם בינה שבלב ואז ודעת לנפשך ינעם על זה אמר בזוהר הקדוש ולית לגבי' הזמנה אף שזוכין גם כן להשגת הדעת הוא רק כמו שזכו האבות לשם הוי"ה שנאמר להם אבל לא השיגו רק דרך אספקלריא דלא נהרא שהוא שם אדנ"י (כמ"ש בזוהר הקדוש קפ"ז רע"ב) וע"ז נאמר ושמי ה' לא נודעתי להם. אך זהו רק כשזוכין להדעת מסטרא דעץ הדעת טוב דסטרא דטוב נקיט לכל סטרא אחרא וכפייא לי'. אבל מי שזוכה מסטרא דעץ החיים כמו יעקב אבינו ע"ה ומשה רבינו ע"ה וזוכין לכ"ע עצמו היינו לכל שם הוי"ה עם תגו של יוד שמרמז לכ"ע ואז מזמנין גם עתי"ק סתימא דכל סתימין דאקרי הוא:
13
י״דובשבת יש התגלות עתיקא ובפרט בסעודה זו דעתיקא לכן אומרים נהוריא ישרי בה ע"ד מה שנאמר ידע מה בחשוכא ונהורא עמי' שרא והיינו במאמר ראשון יש חושך סתרו ואז זוכין לסט' דאילנא דחיי כמ"ש טועמיה חיים זכו. ואומרים ויחזי לן סתרי' היינו ישת חשך סתרו שהוא מאמר בראשית. דאתאמר בלחישא ע"ד מה שנאמר תזל כטל אמרתי שהוא טלא דעתיקא ואמירה בלחישא (כמ"ש זח"ג פ"ח ב') היינו שמופיע בלב כמו שנאמר ואמרת בלבבך אמירה בחשאי (זח"א רל"ד ב') ולכן אומרים בסעודה זו ואזמין בה השתא עתי"ק. ועיקר התגלות עתיקא יהיה לעולם הבא שנקרא יום ההוא פי' שיאיר כיום מדת הו"א שהוא בחינת עתיקא דבעולם הזה אף מי שזוכה דאתפני יצר הרע מלבו מכל מקום כיון שיש מציאות מרע הרי אף במתן תורה כתיב אני אמרתי אלהים אתם שנעקר יצר הרע מלבם בדבור לא יהיה (כמ"ש שיר השירים פ"א) מכל מקום חזר יצר הרע למקומו. אבל שבת שהוא מעין עולם הבא היינו א' מששים לעולם הבא (כמ"ש ברכות נ"ז:) וכל אחד מישראל יכול לטעום טעם שעל זה מורה לשון א' מששים שנותן טעם מעין עולם הבא מש"ה אומרים ואזמין בה השתא עתי"ק:
14
ט״וובמן איתא בזוהר הקדוש פ' זו (ר"ח א') ת"ח מנא דהוה נחית לישראל במדברא ההוא מנא הוה מטלא דלעילא דהוה נחית מעתיקא סתימא דכל סתימין וכד הוה נחית הוה נהורי' נהיר מכלהו עלמין ומני' אתזן חק"ת ומלאכי עלאי. יהוא כמ"ש גם כן בגמרא (יומא ע"ה:) לחם שמלאכי השרת אוכלין אותו. ומה שאמר רבי ישמעאל עקיבא טעית וכי מלאכי השרת אוכלין לחם וכו' אלו ואלו דברי אלקים חיים דהמן במהותו כמו שהוא למעלה קודם שירד למטה הוא רוחני ממש ומלאכי השרת אוכלין אותו וכמו שאמר מני' אתזן חק"ת ומלאכי עלאי אך כפי מה שירד למטה ונתגשם כמו שאיתא בזוהר הקדוש שם וכד הוה נחית לתתא אגליד ואשתני זיוי' ולא הוה זיוי' אלא כמד"כ והמן כזרע גד הו ולא יתיר מן זה באמת לא אכלו מלאכי השרת וכרבי ישמעאל. ועל המן דלעילא אמר דנהיר מכלהו עלמין. וכבר אמרנו דאכילת שבת הוא כאכילת מן ויש רמז לזה מגמרא (סוכה ל"ט:) בכדי מן שנו. והיינו דאכילת שבת הוא כאכילת מן שהיו אוכלין בשבת שא' במכילתא שהיה משונה בריחו וטעמו. וזה היה כמו מזונא דחברייא דמשתדלי באורייתא שהוא מזונא עלאה יתיר מכלא הה"ד החכמה תחי' בעליה (כמ"ש זח"ב ס"א וס"ב) והוא מסט' דעה"ח טועמיה חיים זכו וכאמור:
15
ט״זבזוה"ק (ר"פ זו) ת"ח מילין דאורייתא קדישין אינון עלאין אינון מתיקין אינון וכו'. ובהג"ה רח"ו קדישין אינון מצד הבריאה היכל ק"ק. עלאין אינון מצד יצירה ששם המלאכים הנקראים עלאין. מתיקין אינון מצד העשיה ששם הדינין הנקרא דבש מתוק וכו'. ולעיל בר"פ קרח פתח גם כן בזוהר הקדוש בפסוק הנחמדים מזהב וגו' וחשיב ד' לשונות עלאין יקירין תאיבין אינון לעילא תאיבין לכלא ופי' שם בהגה"ה רח"ו עלאין בסוד תורה דבריאה ששם י"ש עולמות בכרסיא י"ש גימ' יקר וכו'. מה ששינה הפירוש משם לכאן הענין הוא ששם מדבר במי שלא קלקל כלל כמו יעקב אבינו ע"ה ומשה רבינו ע"ה שזה זוכה לתורה דאצילות ושם אין שום מיעוט רע גם כן שלא יוכל היצר הרע לקלקל כלל. וכאן מדבר במי שקלקל רק שזוכה לתקן על ידי דברי תורה. וזה שחשב קדישין אינון מצד הבריאה היכל ק"ק. שהוא כנגד נשמה שהוא מעולם הבריאה ורובו טוב ויש רק מיעוט רע. וזה זוכה לתקן שיהיה כולו טוב. וזה שאמר בהג"ה הנ"ל היכל ק"ק היינו ששם נכנס כה"ג ביום הכפורים לכפר ושם איתא (ברכות ז'.) בר' ישמעאל בן אלישע שנכנס לפני ולפנים וראה ממ"ה יושב על כסא ונזכר שם של כתר. דכתיב ועתיק יומין יתיב והיינו שזוכין לתקן בשורש ממאמר ברשאית שנזכר בו ורוח אלהים מרחפת זה רוחו של משיח (כמ"ש ב"ר פ"ב). עלאין מצד יצירה ששם עולם המלאכים הנקראים עלאין. והוא נגד מה שאמר שם בפ' קרח תאיבין אינון לעילא. והיינו שהרוח גם כן מעולם היצירה ושם חציו טוב וחציו רע על ידי דברי תורה זוכין לתקן הלב כסיל החציו רע גם כן שיהיה בקדושה. מתיקין אינון מצד העשיה שאף ששם רק מיעוט טוב אבל נפשות ישראל שהם מעולם העשיה על ידי טעמי תורה (כמ"ש פסחים קי"ט.) שהוא הרב חכמה זוכין לתקן הרב כעס וזהו מתיקין אינון. ומסיק בזוהר הקדוש מאן דאשתדל באורייתא כאלו קאים כל יומא על טורא דסיני וכו' דאז כתיב אני אמרתי אלהים אתם שזכו לתקן כל פגם הנחש כמו לעתיד ונתבטל היצר הרע וחזר רק על ידי הערב רב שהיו מאו"ה כיון שיש מציאות מרע עוד אצלם יוכל לכנוס עוד ללב ישראל (כמו שנת' כ"פ) ומסיק וזאת כלל ופרט כחדא דכר ונוקבא היינו תורה שבכתב ותורה שבעל פה זאת וכו' דינא דאורייתא גזירה דאורייתא והוא תורה שבעל פה מלכות פה תורה שבעל פה קרינן לה. דינא דאורייתא מורה על שם אדנ"י שהוא דינא בהיפך אתוון (זח"ב קי"ח א') גזירה דאורייתא היינו הגזירות שהוסיפו אנשי כנסת הגדולה. וזהו הרב חכמה לתקן הרב כעס לתקן פגם הנחש והרוכב על הנחש שזה שורש פרשת פרה כמו שאמרנו:
16
י״זהנוגע במת לכל נפש אדם וגו' הוא יתחטא בו וגו' לכאורה תיבת הוא מיותר. ואחר כך כתיב כל הנוגע במת בנפש האדם אשר ימות. מהו הלשון אשר ימות הול"ל אשר מת. גם לכאורה הפסוק מן כל הנוגע עד ולא יתחטא מיותר דהיה יכול להתחיל את משכן וגו' דהא הפסוק קאי על הטמא מת שלא נטהר במי חטאת הנאמר מקודם. אך מקודם קאי הפסוק הנוגע במת לכל נפש אדם על המת גופי' שהוא יהיה מישראל שנקראו אדם וכמו שא' אתם קרוים אדם וכו' מה שאין כן בנוגע במת נכרי אינו מטמא לרשב"י (עיין יבמות ס"א.) ובכל מקום מספר ז' מורה על ז' המדות. וזה שנאמר הוא יתחטא בו ביום השלישי יום השלישי הוא מדה השלישית שהוא תפארת בחינת קוב"ה היינו שיתחטא על ידי השי"ת מצד אתעדל"ע. וזה שנאמר בלשון הו"א לשון העלם מפני שבא מצד הש"י וזה היא הכנה ליום השביעי שמורה על מ' מלכות והיינו ההשתדלות מהאדם להטהר ועל ידי זה יטהר. ואם לא יתחטא ביום השלישי מצד השי"ת אז וביום השביעי מצד האדם לא יטהר ואחר כך אמר כל הנוגע במת בנפש האדם אשר ומות זה בנפש האדם קאי על הנוגע שהוא נפש האדם מישראל אשר ימות אחר כך ולא יתחטא בעולם הזה שלא קיבל עונשו דאם היה מקבל עונשו בעולם הזה אמרינן (מכות כ"ג.) כל חייבי כריתות שלקו נפטרו ידי כריתתן. אך אשר ימות ולא יתחטא על ידי אחרים היינו מצד השי"ת שלא קיבל עונשו בעולם הזה את משכן ה' טמא ונכרתה וגו'. ולהלן כתיב עוד הפעם ואיש אשר יטמא ולא יתחטא ונכרתה וגו' ויש איזה שינוים דשם כתיב מתוך הקהל וכאן כתיב ונכרתה וגו' מישראל ושם כתיב טמא הוא וכאן כתיב טמא יהיה עוד מטומאתו בו גם תיבות אלו לגמרי מיותר. אך הוא כמו שאמרנו שמה שנאמר בנפש האדם אשר ימות קאי על הנוגע. וכתיב בנפש האדם והוא האדם הגדול שכמה מדרגות יש בשמות אדם גדול שבכולם אדם כמ"ש (זח"ג מ"ח א') וזהו שאף בנפש האדם הגדול גם כן יוכל להיות שיהיה לו סיבה שיהיה נוגע במת היינו שהיצר הרע נכנס בו וקלקל מה שע"ז מורה שורש מיתה קלקול הנחש. ובאם ימות אחר כך ולא יתחטא בעולם הזה על ידי עונש מהשי"ת בעולם הזה את משכן ה' טמא היינו הלב שנקרא משכן ה' השוכן בלב ישראל והוא לא הניח הקדושה לשכון בלב ישראל ונכרתה הנפש ההוא אותיות ההו"א מורה על מדרגת נפש ה' עלאה וה' תתאה ו' המשכה שמופיע מהשורש אל"ף שהוא פלא עליון. מישראל היינו שלא יוכל לזכות למדרגת ישראל שמורה כי שרית עם אלהים ועם אנשים ותוכל. וזה שנאמר טמא יהיה אותיות יהי"ה י"ה ראשונה מורה על חכמה ובינה יו"ד השני מורה על יוד של שם שדי שהוא ו' זעירא שמופיע לה' אחרונה. עוד טומאתו בו עד שיצרפו השי"ת בעולם העליון מצד השי"ת ואז ישוב למדרגת ישראל. מה שאין כן אחר כך דמיירי במדרגה קטנה מישראל וזה שנאמר ואיש שהוא מדרגה קטנה מאדם אשר יטמא וגו' ונכרתה הנפש ההוא תיבת ההו"א פי' כנ"ל מתוך הקהל מכלל ישראל. וכתיב מתו"ך הקהל שמורה על פנימיות כנסת ישראל שהשי"ת שוכן בתוך בני ישראל ואף כשהן טמאין שכינה שרויה ביניהם כמ"ש (ספרי מסעי) כי את מקדש ה' טמא וגו' טמא הוא והוא יצטרך בירורין אחרים שיש להשי"ת על ידי גיהנם וגלגולים שלא ידח מתוך קהל ישראל שיש להם חלק לעולם הבא:
17
י״חוידבר ה' אל משה לאמר קח את המטה וגו' מלת לאמר מיותר כאן שהרי נצטוה ליקח בעצמו ומתחלה כתיב והקהל את העדה אתה ואהרן ודברתם לשון רבים ואחר כך והוצאת והשקית לשון יחיד. גם מלת לעיניהם מיותר ואין לו פירוש דהול"ל לפניהם (וכמו שדקדק הרמב"ן ז"ל) ועל כל פנים הול"ל לעינם ומיותר ב' אותיות י"ה. גם מה שנאמר ונתן מימיו הול"ל ונתן מים. גם מה שנאמר את העדה ואת בעירם. גם עיקר הדבר מה שנאמר יען לא האמנתם בי לומר על משה ואהרן שלא יאמינו ח"ו. ומה שהכה הלא נצטוה קח את המטה ומן הסתם להכות בו. אך הענין הוא דעיקר כונת הציוי הזו למשה רבינו ע"ה היה שיכניס כח התורה שבעל פה שלו בישראל כמו שמסר ליהושע אחר כך. וכמו"ש (באבות) ומסרה ליהושע דקאי על תורה שבעל פה כמ"ש (זח"ב קל"ז ב') כן נצטוה להופיע בכל ישראל הכח תורה שבעל פה. וזה שנאמר וידבר וגו' לאמור מלת לאמר מורה על בחינת תורה שבעל פה אמירה בלחישא בלב כד"א ואמרת בלבבך (זח"א רל"ד ב') וכמו שנאמר תזל כטל אמרתי. וזה עיקר שנמשלה התורה למים שמניחין מקום גבוה וכו' דקאי על תורה שבעל פה וכן נדרש (תענית ז.) לכו למים התיו מים על תלמיד הגון ושאינו הגון וכן באר היה בזכות מרים ובאר מרמז לתורה שבעל פה ודוד ממרים קאתי (כמ"ש סוטה י"א:) ודוד מדת מלכות ומלכות פה תורה שבעל פה ובאר הוא שורש תורה שבעל פה. וזה שנאמר והקהל א"ת העדה שבכל מקום מלת א"ת מרמז על אל"ף פל"א עליון ות' מעלמא דאתי. אתה ואהרן דאהרן שהוא שושבינא דמטרוניתא הוא ישפיע בחינת תורה שבעל פה מכח משה רבינו ע"ה בלב ישראל. וזה שנאמר ודברתם שהתי"ו שמורה על עלמא דאתי יהיה במ"ם סתומה וזה הפי' לעיניהם היינו שישפיעו בלב ישראל דשוריינא דעינא באובנתא דלבא תלו (כמ"ש ע"ז כ"ח:) ואותיות י' ה' הנראה כמיותרים כנ"ל מורה שהיוד ישפיע לה' אחרונה שהוא כנסת ישראל ויוסגר לעולמי עד שיושאר הקדושה לעולם. ונתן מימיו שמורה על מדרגת תורה שבעל פה של משה רבינו שהוא מיוד עלאה שמופיע באות ו' וזה מימיו. וזה שנאמר והשקית שמשה רבינו יהיה המשקה. את העדה מורה א"ת אל"ף פלא עליון תי"ו מעלמא דאתי שיופיע ממדרגתו בהעדה. ואת בעירם היינו שגם בבהמת ישראל ישפיע בחינת מים מהשורש כדי שיהיה האכילה בקדושה שגם בשר מורה על תורה שבעל פה שהוא שמנונית של התורה שבעל פה וכמו שמצינו (ב"ב כ"ב.) אכלו בשרא שמינא בי רבא וכן (קידושין מ"ו.) הרי שלחן והרי בשר וכו' משנה שנוי'. וזה שנאמר ואת בעירם שיכניס בהם קדושה על ידי המים שיהיה האכילה ד"ת. ומשה רבינו רצה להופיע בהם ממדרגתו וזה שנאמר ויקרח משה את המטה מלפני ה' ולפני ה' מורה על עתיקא קוצא דיוד דלעילא שהוא קודם כל שם הוי"ה. וזה שנאמר וירם משה את ידו וירם מורה למדרגה עליונה שכן מורה לשון רם למעלה מתפיסת השכל ידו יד ו'. ויצאו מים רבים לשון רבים גם כן מורה על גדולה. אך מכל מקום לא פעל אז להכניס בלב ישראל כח תורה שבעל פה שלו כמדרגת משה רבינו שמסרה ליהושע. ואף שלא היה ע"י קלקולו רק שהדור לא זכו מ"מ נענש. ועל זה נאמר לו יען לא האמנתם בי שלא לעיני בני ישראל היינו להכניס בלב ישראל שעל זה מורה לעיני דשוריינא דעינא בלבי' תלו כנ"ל. ונקראו כאן בני ישראל בשם החשוב. לכן לא תביאו וגו' שמההכרח שיכניסם יהושע לארץ ישראל והוא יחלק להם קדושת תורה שבעל פה שעל זה מורה קדושת ארץ ישראל תשעה קבין חכמה שנטלה א"י כמ"ש (קידושין מ"ט:) וכמו שאמרנו במה שא' (נדרים כ"ב:) וספר יהושע שערכה של ארץ ישראל הוא והיינו קדושת תורה שבעל פה. המה וגו' ויקדש ב"ם שעל ידי שראו ישראל שלא יכנסו משה ואהרן לארץ ישראל שימותו במדבר על ידי זה זכו להקדושה שיכנס בארץ ישראל בלב ועל זה מורה תיבת ב"ם שנסגר ב' הקדושות במ"ם סתומה. ואינו לעונש רק לעצה כיון שלא זכו אז שיכנס בהם הקדושה על ידי המי באר יזכו שיכנס בהם הקדושה על ידי שיעשה דין במקודשיו. וזה ויקדש ב"ם כאמור:
18
י״טבשבת כל סעודה יש לו קדושה מיוחדת. וכן ג' התפלות נתקנו כל תפלה בנוסח מיוחד לפי קדושת הסעודה שהכל אחד. מה שאין כן ביו"ט שכל הסעודות קדושה אחד ונוסח התפלות אחד. ותפלת מנחה דשבת הוא כנגד קדושת יעקב אבינו ע"ה כמו הסעודה שלישית שחשב האריז"ל כנגד יעקב אבינו ע"ה. ואומרים בתפלה זו יעקב ובניו ינוחו בו שבתפלה זו ובסעודה זו הוא היחוד קוב"ה וכנסת ישראל. ומטעם זה מתחילין הש"ע אתה אחד על שם היחוד כמ"ש הקדמונים (עי' מטה משה) וזהו הנייחא כמו שנאמר ומצאן מנוחה אשה בית אישה. וכן הבית המקדש נקרא מנוחה ששם חדר המטות יחוד קוב"ה וכנסת ישראל. ובתפלה זו נזכר גם אברהם ויצחק אברהם יגל יצחק ירנן דיעקב אבינו הוא כולל קדושת כל הג' אבות כמ"ש בזוהר הקדוש (ח"ב קע"ה ב') ויעקב כלל אבהתא. ומפני מה בב' תפלות דערבית ושחרית לא נזכר קדושת האבות לא בלילה קדושת יצחק ולא בשחרית קדו' אברהם. אך הענין דבב' התפלות תקנו הנוסח ישמחו במלכותך שומרי שבת וכו' ובתפלה זו דמנחה אין אומרים ישמחו במלכותך והוא ע"פ מ"ש (ספרי בהעלותך) וביום שמחתכם אלו השבתות והיינו דבשבת אין בו מצות שמחה כמו ביו"ט רק הישראל בעצמו שמח בקבלת עול מלכות שמים בש"ק היפך עול מלכות בו"ד שהוא עול ואין לו שמחה וזה לשון שמחתכם. ולכן בתפלת ערבית ושחרית אין מזכירין האבות אברהם יגל יצחק ירנן שהם אין להם שמחה שאין מצוה בהשמחה רק הישראל שמח על ידי מדת מלכות שמקבלין עליהם. וכן אומרים בזמירות בלילה חדו סגי ייתי שמבקשים על שמחה שיבא על ידי האור. וכן בסעודת בקר חדו חצדי חקלא בדבור ובקלא שצריך סבה שיבוא על ידי זה לשמחה. מה שאין כן בסעודה שלישית שאז הוא היחוד יעקב ובניו קוב"ה ושכינתיה והוא מנוחת אמת ואמונה ע"פ מ"ש (רע"מ פנחס ר"ל א') איהו אמת ואיהי אמונה שיעקב אבינו הוא מדת אמת ליעקב והי' מאיר לפניו בבחינת אמת בחינת ה' אחד ובניו הוא בבחינת אמונה כמו שנת' במ"א במה שא' בגמרא (פסחים נ"ו.) כשם שאין בלבך אלא אחד כך אין בלבינו אלא אחד רק בבחינת אמונה. ואז כשהוא היחוד והמנוחה אז הוא שמחת לבו וכמו"ש (תענית כ"ו:) וביום שמחת לבו זה בנין בית המקדש ששם היחוד וכמו שאמרנו והוא נקרא שמחת לבו שאין השמחה בהתגלות רק הלב שמח בעצמו. וכן אומרים בזמירות דסעודה ג' חדו השתא בהאי שעתא וכ'ו בלא שום השתדלות ואיזה סיבה רק דבי' רעוא דרעוין ואז גם ב' האבות אברהם ויצחק גם כן שמחים ולכן אומרים בו אברהם יגל יצחק ירנן רק ביעקב ובניו הוזכר העיקר שהוא הנייחא והמנוחה והשמחה הוא רק בלב כמו שנאמר יום שמחת לבו:
19
כ׳בכל סעודות שבת אומרים הקפיטל מזמור לדוד ה' רועי וגו' בלילה אחר התפלה ובבוקר קודם הקידוש ובסעודה ג' באמצע הסעודה אחר האכילה. בזוה"ק פרשה זו (קפ"ג ב') על הפסוק ומשם בארה הוא הבאר מ"ש דהכא בארה ולבתר באר וכו' בכל אתר הו"א וקרינן היא דכר ונוקבא כחדא וכללא עלאה ה' נוק' ו' דכר א' כללא דכלא דהא א' בשלימו שריא. והיינו דאות אל"ף אותיות פל"א מורה על מדת עתיקא ואות ה' על מדת מלכות ה' אחרונה ואות ו' שהוא אות אמת על מדת ז"א בחינת שם הוי"ה והוא כלל ג' קדושות שבת עתי"ק וז"א וחק"ת. ואמר אחר כך זכאין אינון ישראל וכו' אחידאן בכללא עלאה דכולא ובג"כ כתיב הוא עשנו ולא אנחנו באלף כתיב כללא דו"ה וא' דכליל כלא. והיינו דתיבת והו"א מן והוא עשנו כולל ג"כ ג' קדושות הנזכר כנ"ל. וכתיב אחריו עמו וצאן מרעיתו וכמו שנאמר ה' רועי וגו' על מי מנוחות ינהלני למים דתורה שבכתב נמשל ללחם כמו שנאמר לכו לחמו בלחמי ושתו ביין מסכתי נהמא דאורייתא דבכתב ויינא דאורייתא דבעל פה (כמ"ש רע"מ עקב רע"א ב') ותורה שבעל פה נמשל לכל המשקים כמו הבאר שהיה בו טעם כל מיני משקין (כמ"ש במכילתא) כמו המן שהיה בו טעם כל המאכלים. הכל אחד שכל תורה שבעל פה שהוא בארה לשון נוק' נכלל בתורה שבכתב שהוא באר לשון דכר ותורה שבעל פה הוא בחינת סיהרא דמקבלא משמשא שהוא תורה שבכתב. וכן נדרש בגמרא (קידושין ל:) מאי את אויבים בשער אפילו האב ובנו הרב ותלמידו וכו' נעשים אויבים וכ'ו ואינם זזים משם עד שנעשים אוהבים זה את זה שנאמר את והב בסופה ופירש רש"י הכי דרש לה ספר מלחמות מלחמה שעל ידי ספר אהבה יש בסופה. וצריך להבין גם כן לפי דרש זה הנרמז על תורה שבעל פה מהו הלשון הפ' על כן יאמר בספר מלחמות ה' מה הלשון על כן מה שייכות הוא לענין נחלי ארנון. אך הוא ע"פ האמור דתורה שבעל פה נמשל למשקים ולמים ונהר צריך להיות לו ב' צדדים שיהיו גבוהין מהמים והמים באמצע וכמו כן בתורה שבעל פה יש ימינא ושמאלא מ"ט פנים טהור ומ"ט פנים טמא ומזה נעשה המחלוקת ומלחמה שעל ידי ספר כנ"ל. ובמעברות נחלי ארנון איתא בגמרא (ברכות נ"ד:) כיון דאתא ארון אדבקו טורי בהדי הדדי וקטלינן וכו' ובמ"ר איתא שההר מא"י נזדעזע מפני שהוא מארץ ישראל מכל לשפחה וכו' אך לכ"ע נשתוו שני ההרים שביניהם היה הולך הנחל והוא להורות שבאמת אחר המלוקת אז הוא אהבה בסופה שאין שום מחלוקת וכמו"ש (חגיגה ג':) כולם נתנו מרועה אחד אל אחד נתנן פרנס אחד אמרן והיינו שהכל הוא כלול בתורה שבכתב. וזה שאמר אחר הנס ממעברות נחלי ארנון שהושוו ההרים על כן יאמר בספר מלחמות ה' היינו מלחמה שעל ידי ספר את והב בסופה היינו שאחר כך אהבה בסופה כמו"ש בגמרא. וכתיב אחר כך ומשם בארה הוא הבאר שהתורה שבעל פה הוא בעצמו הבאר שהוא תורה שבכתב וכמו"ש בזוהר הקדוש השתא דקאמר הו"א כללא דדכר ונוק' אקרי באר וכו'. וכן כתיב אחר כך כרוה נדיבי עם במחוקק במשענותם במחוקק היינו משה רבינו שנקרא מחוקק וכמו שנאמר כי שם חלקת מחוקק ספון והיינו שכל התורה שבעל פה הוא מתורה שבכתב של משה. במשענותם ע"ד שאמר בגמרא (שם י"ד.) על משען לחם ומשען מים בעלי תלמוד ובעלי אגדה וזה במשענותם שכל אחד יש לו משען שלו. ואמר אחר כך וממדבר מתנה שנדרש (עירובין נ"ד.) אם משים אדם עצמו כמדבר וכו' תורה נתנה לו במתנה וכו' ומבמות הגיא ואם מגיס לבו וכו' והוא מוסב על תורה שבעל פה שנמשל למים שמניחין מקום גבוה וכו' ולג' משקין שאין מתקיימין אלא בפחות שבכלים וכו' כמו"ש בגמרא (תענית ז'.) ובשבת שהג' סעודות הם ג' קדושות אלו המרומזין במלת הו"א כנ"ל לכן אומרים בכל הסעודות המזמור ה' רועי וגו' שהוא מצדו אין לו כלל מהשתדלותו רק שהשי"ת רועה ומנהיג שלו. על מי מנוחות ינהלני שהוא בחינת תורה שבעל פה כנ"ל. ובב' סעודות הראשונות אומרים ועתי"ק וז"א אתיין לסעדא בהדה ובסעודה ג' שהוא כנגד יעקב שאמר האלהים הרועה אותי וגו' שהוא מדת שפלות ועניוות ואמר מאין יבא עזרי (ב"ר ר"פ ויצא) לכן אומרים מזמור זה ה' רועי באמצע הסעודה ואחר האכילה:
20
כ״אבסעודה שלישית דשבת לא תקנו חכמים לקדש על היין. הענין הוא דאיתא בזוהר הקדוש (רע"מ פנחס רמ"ה ב') יין אית מני' תרי גוונין חוור וסומק יין ע' אנפין הא ע"ב ולקבל תרין גוונין דיין איהו זכור ושמור דשבת וע' תיבין דקידוש ויכולו הא ע"ב ומ'. והיינו דיין גימ' ע' מרמז על ע' אנפין והיינו יינא דאורייתא דבעל פה (כמ"ש ברע"מ עקב) שבתורה שבעל פה יש ע' פנים שכנגד זה יש ע' סנהדרין שיוכל להיו ע' דעות בדברי תורה ע' פנים ותרין גוונין חוור וסומק היינו קדושת אברהם ויצחק שמורה על אהבה ויראה. ואמר דכנגד תרין גוונין איהו זכור ושמור דזכור כלל רמ"ח מ"ע ושמור כלל שס"ה מצות ל"ת כמו"ש בזוהר הקדוש בכ"ד. ואיתא בירושלמי (פ' הרואה) עשה מאהבה שאם באת לשנוא דע שאתה אוהבו ואין אוהב שונא עשה מיראה שאם באת לבעוט דע שאתה ירא וכו'. והיינו דאברהם היה מדתו אהבת ה' גוון חיוור בחינת חסד ועל ידי זה היה זריז במ"ע וכמו שא' (חולין ט"ז.) קרא זריזותי' דאברהם קמ"ל. ויצחק מדתו היראה פחד יצחק גוון סומק ועל ידי זה בא הזהירות במל"ת וכמו"ש (בפירוש רש"י לרי"ף ע"ז פ"א) זהירות הנזהר מעבירות וכו' זריזות שיהיה זריז לעשות מצות. ובזוהר הקדוש (פ' זו קפ"א ב') מרים סיהרא משה שמשא אהרן דרועא ימינא חור דרועא שמאלא ואמרי לה נחשון בן עמינדב והיינו דמשה רבינו הוא כמו יעקב אבינו ע"ה שהוא בחינת ת"ת ונקרא שמש כמו שנאמר בפסוק והנה השמש והירח וגו' הבוא נבוא אני ואמך ובמדרש (ב"ר ר"פ ויצא) כי בא השמש אתא שמשא וכו' מי גילה לו ששמי שמש. והיה לו תרין דרועין אברהם ויצחק בחינת חסד וגבורה. כן משה שהיה גם כן בחינת שמשא וכמו"ש בזוהר הקדוש ובתיקונים (תי' י"ג) משה מלגאו הוה דא מגופא ודא מנשמתא היה גם כן צריך תרין דרועין והיה אהרן מימינא וחור דרועא שמאלא והיינו בחינת תורה שבעל פה שהוא משמאלא וכמו"ש בזוהר הקדוש (ח"ב קס"ו ב') שחשב שם ש"י עולמות ר"ז מסט' דימינא ק"ג מסטרא דשמאלא. ולכן כשעשו העגל שגימ' ג"כ ק"ג ששמו חושך לאור נהרג חור. והתורה שבעל פה כלול בתורה שבכתב כמו שנת' במ"א בתורה שבעל פה של משה רבינו ע"ה. ואמרי לה נחשון בן עמינדב דנחשון היה דרועא שמאלא. והוא שממנו יצא משיח ועיקר התגלות תורה שבעל פה יהיה על ידי משיח כמו"ש במדרש (קה"ר ב' א') כל התורה שאת למד בעולם הזה הבל הוא לפני תורה שבעולם הבא והיינו ימות המשיח כמ"ש מת"כ. ומשיח גימ' נחש שהוא יתקן כל הפגם הראשון עטיו של נחש דישי נקרא נחש על שמת בעטיו של נחש (כמ"ש שבת נ"ה:) ומשיח גימ' נח"ש על שהוא יתקן כל הפגם עטיו של נחש. ונחשון נקרא נחשון גם כן ע"ש משיח שגי'מ נח"ש ואותיות ו"ן הוא להקטין כמו אישון מאיש. ועל פי זה מובן מ"ש בזוהר הקדוש (ח"ג קנ"ו א') לענין המן הא אנא פגימא ואהרן פגים ונחשון בן עמינדב להמן. אך כונת הזוהר הקדוש לאיכא דאמרי הכא דנחשון בן עמינדב הוי דרועא שמאלא דמשה משום דהוא שמשא היה צריך לתרין דרועין וכיון שאמר בזוהר הקדוש שם דאיהו נחית לנחתא לדרגא דנוקבא שהוא סיהרא דמקבלא משמשא אמר דאנא פגים ואהרן פגים ונחשון בן עמינדב דהיינו דרועא שמאלא דילי' גם כן פגים. וכעין שאמר בזוהר הקדוש (קפ"ד א') אי נימא הא אלעזר ימינא דסיהרא הוא ולא דילי והביא ראיה דענני יקר אסתלקו ולא אהדרו אלא בזכותא דמשה ולא בזכותא שמאלא דשמשא. וזה הענין שבב' סעודות ראשונות דשבת שהם כנגד אברהם ויצחק צריך קידוש על היין שהם כנגד תרין גוונין דיין חוור וסומק וכמו"ש בזוהר הקדוש (קפ"ג ב') דבעי בכלא לאתערא מלה בעובדא או במלה וכו' ואז יוכלו לזכות לאור תורה שבעל פה שהוא רוח הקודש וכמו שאמרנו למעלה מה שאין כן בסעודה ג' שהוא כנגד יעקב אבינו ע"ה בחינת שמשא והיינו אור שורש תורה שבכתב כמו משה רבינו שההי גם כן בחינת שמשא לזה אין מקום לאתערותא על ידי היין ולכן לא נתקן קידוש על היין:
21