פרי צדיק, ל"ג בעומרPeri Tzadik, Lag BaOmer
א׳יום זה נקרא הלולא דרשב"י מפני שבו ביום נסתלק. אף שמצינו שקבעו תענית ביום מיתת צדיקים כמו בז' אדר פטירת משה רבינו ע"ה, וכן ר"ח אב דאף שהוא ר"ח מותר להתענות בו מפני שהוא יום פטירת אהרן הכהן (כדאיתא במג"ת וטוש"ע או"ח סי' תק"פ) ולמה בפטירת רשב"י עשו יום טוב, אך מה שקבעו תענית ביום מיתת צדיקים דוקא בצדיקים שהיו משורש תורה שבכתב, ומה שמצינו תענית צדיקים במיתת הרוגי מלכות, הוא מפני שנהרגו ולא מתו על מטתן. ומשה רבינו ע"ה היה שורש תורה שבכתב. ור"ע היה שורש תורה שבעל פה (כדאיתא בכתבי האריז"ל) ואיתא במדרש (במדרש רבה פ' י"ד) ובעלי אסיפות אימתי הם נטיעים ד"ת באדם בזמן שבעליהם נאספין מהם כ"ז שרבו קיים כו' וביום שנסתלק אז נקבעו הד"ת בלבב ישראל תלמודיו, ורשב"י היה תלמוד ר"ע ואמר (גיטין סז.) שנו מדותי שמדותי תרומות מתרומות מדותיו של ר"ע. והיינו שורש למודי ר"ע. והיה זה בל"ג בעומר בספירת הוד שבהוד. דהוד הוא מדת אהרן הכהן. דז' רועים נגד ז' מדות (כמו שחשב בזה"ח תולדות) והוא היה גם כן שורש תורה שבעל פה. דמשה רבינו ע"ה היה שורש תורה שבכתב. ואהרן שורש תורה שבעל פה כמש"נ כי שפתי כהן וגו' ותורה יבקשו מפיהו. וכמש"נ והוא יהיה לך לפה. וספירת הוד שבהוד הוא שורש תורה שבעל פה כמו תרומות מתרומות מדותיו של ר"ע, וביום הסתלקותו נקרא הילולא דרשב"י דכל ישראל שבדורו קבלו ונקבע בלבם אז הד"ת שלו, כמ"ש במדרש בזמן שבעליהם נאספין מהם. ובי"ד באייר פסח שני מתחיל ספירת הוד, דאיתא בזוהר הקדוש (ח"ג קנ"ב ב) פסח ראשון מימינא פסח שני משמאלא וכו' ובימינא דתמן תורה שבכתב כו', ואחר כך בל"ג בעומר שהיא הוד שבהוד הוא שורש מדת אהרן שהוא אוהב את הבריות ומקרבן לתורה, ובר"ע שהיה שורש תורה שבעל פה שהיה דורש כתרי אותיות (כדאיתא מנחות כט:) ואיתא במדרש (ת' חוקת ח') דברים שלא נגלו למשה נגלו לר"ע וחביריו, וכל יקר ראתה עינו זה ר"ע וחביריו, והיינו כתר דדרשו בגמרא (מגילה טז:) יקר אלו תפילין שבראש שהם למעלה כמו כתר. ולא יכלו לקבוע יום הלולא ביום פטירת ר"ע מפני שנהרג. ועל זה אמרו (מנחות שם) כך עלה במחשבה לפני דהיינו שהיה משורש מחשבה, והיה נקרא עקיבא בן יוסף שהיה כמו משיח בן יוסף דאיתא בגמרא (סוכה נב.) שיהרג, ומהס"ת היה נצרך להיות כן לטובת ישראל, וכן היה נצרך בר"ע, ולכן קבעו ההלולא ביום פטירת רשב"י שהיה בו תרומות מתרומות מדותיו של ר"ע, ומהס"ת נולד רשב"י גם כן ביום זה כמו שהוכיחו בגמרא (קידושין לח.) ומנין שבז' באדר נולד משה כו' שהקב"ה יושב וממלא שנותיהן של צדיקים מיום ליום וכו' ולכן ביום זה ירדה נפש זה שהיה שורש תורה שבעל פה ולכן איתא בירושלמי (פ"א דסנהדרין) דא"ל ר"ע לרשב"י דייך שאני ובוראך מכירין כחך, שלא היה שום אדם מכיר כחו רק הקב"ה ור"ע שהיה שורש תורה שבעל פה, ובכל שנה כשבא יום זה יכול כל אדם לזכות לפי כחו להשיג קביעת הד"ת שירד ביום זה בתורה שבעל פה ולכן קבעוהו למועד:
1
ב׳תדב"א כל השונה הלכות בכל יום וכו', זה אין לו שום שייכות להענין רק לסיים באגדה ולמה בחרו באגדה זו, אך הענין הוא דעיקר תורה שבעל פה בא לתקן הפגם הראשון, וכענין שאמרו (בנדרים כב:) אלמלא חטאו ישראל לא נתן להם אלא ה' חומשי תורה וס' יהושע בלבד וכו' כי ברב חכמה רב כעס, והיינו דעל ידי הרב כעס הוצרכו לרב חכמה להמתיקו, ולכן סיום סדרי המשניות הוא בטהרות שעל ידי התורה שבעל פה יזכו להטהר מטמאת זוהמת הנחש, ותלמוד בבלי נסתיים במס' נדה, ואומרים וסליקא לה מס' נדה, שעל ידי הלימוד יסולק טומאת הנדה, שזה בא אחר החטא מקללת הרבה ארבה עצבונך (כמ"ש עירובין ק: ובמ"ת ר"פ נח) תשפוך דמה ותשמור נדותה שיתכפר לה הדם ששפכה, והיינו שיתוקן הפגם ע"י תורה שבעל פה. והתחלת המשניות הוא בברכות, שבברכתו הוא מכיר שהכל מהשי"ת, ואף תפלה בכלל ברכות, והתחיל בק"ש שהוא קבלת עול מלכות שמים, שעל ידי האהבה והיראה שידע שהשי"ת מלך מלכי המלכים הקב"ה עומד עליו ורואה במעשיו מיד יגיע אליו היראה (כמ"ש ברמ"א) ועל ידי זה יתוקן פגם זוהמת הנחש. ובגמרא (ב"ב ח.) גם כי יתנו בגויים עתה אקבצם וכו' אי תנו כלהו עתה אקבצם ואם מעט מהם יחולו ממשא מלך ושרים, ושם מיירו בת"ח שתורתן אומנתן דאז המעט מהם פטורים ממסים, ומסיים התלמוד כל השונה הלכות בכל יום, שאין סיפוק בידו ללמוד תמיד וקובע עצמו עכ"פ לשנות הלכות בכל יום הוא גם כן בן עולם הבא והוא עדמ"ש (חגיגה ה:) ואותי יום יום ידרושון כו' כל העוסק בתורה אפילו יום א' בשנה מעה"כ כאלו עסק כל השנה כולה, ובודאי אין הפירוש במי שסיפק בידו ללמוד יותר ואינו לומד רק יום א' בשנה, רק דמיירי במי שאין סיפוק בידו כמו ר' אדי שהיה רחוק מבית המדרש מהלך ג' חדשים, ולא היה יכול ללמוד בביתו שאז לא היה התורה שבעל פה בכתובים, והיה מוכרח ללמוד מפי הרב בבית המדרש, ומהסת' לא היה יכול לעקור דירתו לשם, והיה מוכרח לילך ג' חדשים לבית המדרש וחזרה, ולא היה יכול ללמוד רק יום א' ועליו דרש ר' יוחנן דמעלה עליו הכתוב כאלו עסק כל השנה כולה, וכן כאן מי שהוא אנוס וא"י ללמוד תמיד כשהוא עכ"פ שונה הלכות בכל יום הוא גם כן בן עולם הבא, וע"ז דרשו שנאמר הליכות עולם לו א"ת הליכות אלא הלכות, ואין פי' אל תקרא שמגיה הפסוק, רק שפי' הלכות היא גם כן מלשון הליכות לידע דרכי ה' וללכת בה, ולכן סיים בזה התלמוד שזה גם כן בכלל דתנו. רק דאי תנו כלהו עתה אקבצם ויתוקן כל הפגם. ובכל פעם שמסיימין אומרים וסליקא לה מס' נדה, שנסתלק הטמאה מעט ותיכף אחר כך מתחילין עוד הפעם ברכות לקבל עול מלכות שמים עד שיתוקן הכל ובכלל המשניות סיימו בסדר טהרות והקדימו קדשים אף דטהרה מביאה לידי קדושה (כמ"ש ע"ז כ:) ומייתי בירושלמי (ספ"ק דשקלים) מקרא וטהרו וקדשו, היינו מצד האדם כשרוצה לבוא לידי קדושה צריך מקודם לטהר א"ע מכל ענייני התאות. אבל מצד השי"ת כשנותן טהרה לתקן כל הטמאה שבא מזוהמת הנחש הוא בא באחרונה. שעל ידי שמופיע בו הקדושה נתבטל אצלו כל ענייני הטמאה ובא לידי טהרה:
2
ג׳תדב"א וכו' אין לי שום שייכות לענין הסיום וגם צריך להבין אומרים מובטח לו שהוא בן עולם הבא הא כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא חוץ מהנחשבים בפ' חלק, וכן יש לדקדק במ"ש (ברכות ד:) איזהו בן עולם הבא זה הסומך גאולה לתפלה וכו' וכל האומר תהלה לדוד מובטח לו שהוא בן עולם הבא, וכן יש לדקדק במ"ש בגמרא (תענית כב.) דא"ל איכא בהאי שוקא בר עלמא דאתי וכו' ובודאי לא שאלו על שוק של עכו"ם, ולמה שאלו הא כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא ולמה בחר דוקא בהנהו. עד ששאל לי' מה עובדך. וכהא"ג הקשו תוס' (כתובות קג:) על מ"ש מזומן לחיי עולם הבא ותירצו דכל היכא דאמר מזומן היינו בלא דין ובלא יסורין, וזה יתכן על לשון מזומן אבל על לשון בן עולם הבא קשה. אך הענין דמצינו (בסוטה ה.) כל אדם שיש בו גסות הרוח אין עפרו ננער שנאמר הקיצו ורננו שוכני עפר וכו' והקשו בתוס' דאמאי לא חשב הא במשנת חלק. ושם רק איתא דהכופר בתח"ה מפני שכפר בה לא יהיה לו חלק בה. ולא גסות הרוח אך כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא כשיעמדו בתח"ה. ובודאי יעמדו כלם זולת מהמנוין במשנת חלק שאין להם חלק וכשיעמדו יהיה להם חלק, ומ"ש דמי שיש בו גסות הרוח דאין עפרו ננער. היינו דעפרו ננער הפי' שהוא בעצמו שמת הוא בעצמו ננער וזוכר כל מה שעבר עליו בחיים חיותו. וכמו שמצינו בגמרא וירוש ומדרשים שמכניס מיתת הצדיקים בלשון כד דמיך דהיא שינבה וניעור אחר כך משנתו. וכן נדרש (בסוטה כא.) בהתהלכך תנחה אותך זה עולם הזה, בשכבך תשמור עליך זה מיתה. והקיצות היא תשיחך לעתיד לבא. דמאחר דהמיתה היא רק כשינה ואחר כך כשינער משנתו זכור הוא לתלמודו כמו הניעור משנתו שזוכר מה שעבר עליו קודם השינה. אבל מי שיש בו גסות הרוח ולא נעשה שכן לעפר בחייו אין עפרו ננער להיות הוא בעצמו שמת רק שיהיה כברי' חדשה, ואיננו זוכר כלל מן העבר עליו וגם תלמודו שלמד כל ימי חייו נשתכח והוא רק כבריה חדשה, וכן מה שמצינו בגמרא (סנהדרין צב:) במתים שהחיה יחזקאל דאמר שמואל אלו בג"א שכפרו בתח"ה. אף דהם מן המנויין משנת חלק דא"ל תלעוה"ב ובגמרא תנא הוא כפר בתח"ה לפיכך לא יהיה לו חלק בתח"ה. גם הם לא היה נפשם ננער כניעור משינה, ואף דהכופר בתח"ה לא יקום כלל, גם אז לא היה תחי' כמו לעתיד דגם הם מתו אחר כך. וזהו הענין שאמר מובטח לו שהו"א בן עולם הבא היינו שהוא בעצמו כמו שהוא בחייו כן יהיה לעתיד בן עולם הבא, והמיתה תהיה אצלו רק כשינה וזכור לתלמידיו וכל מה שעבר עליו וכאמור. וע"ז שאל איכא בהאי שוקא בר עלמא דאתי. וחשב בג' דברים שהם הג' דברים שהעולם עומד עליהם תורה ועבודה וגמ"ח. כאן אמר כל השונה הלכות מובטח לו וכו' שהיא קול תורה. ובברכות (שם) כל האומר תהלה לדוד וכל הסומך גאולה לתפלה היא קול תפלה שהוא עבודה ואיזה עבודה שבלב זו תפלה, ובמקום חמודין תקנום (כמ"ש ברכות נו:), ובתענית זכר העוסקים בעניני העולם רק שהם בעלי מעשים וגומ"ח כמו האי דאמר זנדוקא אנא וגמל חסד להשביות. שהיה זה מלאכתו ובה עשה מעשים טובים. וכן הנהו בדוחי שהיו עוסקים בגמ"ח. ובג' דברים אלו יכול לזכות שיהיה בן עולם הבא, ואנו מתפללין בסיום מס' לא תתנשי מינן ולא נתנשי מינך לא בעלמא הדין ולא בעלמא דאתי ויקוים בנו בשכבך וגו' והקיצות היא תשיחך שיהיה רק כמו יקיצה משינה לעלמא ויהיה זוכה לתלמודו, וז"ש בסיום כל השונה הלכות וכו' מובטח לו שהוא בעצמו בן עולם הבא כאמור:
3
ד׳ושמעתי מרה"ק זצוק"ל ראש דברך אמת דתורה שבכתב דשורשה העשה"ד מתחיל בא' אנכי והמשנה מתחיל במ' מאימתי, והגמ' בת' תנא אהיכי קאי, והוא עדמ"ש במדרש (ב"ר פ' פ"א) חותמו של הקב"ה אמת. דאלף הוא ראש האותיות והמ' אמצעיתו, והת' סופן של א"ב ע"ש אני ראשון ואני אחרון, ומתחיל תורה שבכתב בא' שהוא התורה שקדמה לבריאת העולם ע"ש אתה הוא עד שלא נברא העולם והוא א' שהיא אותיות פל"א שכל הנעלם מקודם בריאת עולם, יהא כנגד היה, וכנגד הווה היא התורה שבעל פה המשנה וההלכות לידע הדך ילך בה והמעשה אשר יעשה כמש"נ תמומי דרך ההולכים בתורת ה'. וכן נר לרגלי דבריך וגו' וכן בהתהלכך תנחה אותך וגו' והיא מתחיל במ' מאימתי ומסיים במ' בשלום והוא כנגד רווה. והתלמוד להבין טעמי וסתרי תורה מתחיל בת', והוא עדמ"ש מרה"ק זצוק"ל דאות ת' הוא מעולם הבא ומה"ט כל הגוזמאות בש"ס המה ש' (כמ"ש רשב"ם פסחים קיט.) דמספר הגדול בעולם הזה הוא ש', ות' הוא מעולם הבא כמ"ש בזוהר הקדוש (ח"א קכ"ג ע"ב) ת' עלמין דכסיפין ומטעם זה איתא בס' יצירה דשבת נברא באות ת' דשבת הוא מעין עולם הבא והוא מרומז ליום שכולו שבת עולם הבא. ולאדם שטוב מטעימין אותו מכרי מעשיו בעולם הזה (כמ"ש קידושין מא.) והיינו כדאיתא בגמרא (ברכות יז.) עולמך תראה בחייך וכמ"ש (במ"ת תבא) שכשיבא הק"ה ללמדם בעולם הבא יהיו הכל יודעין באיזה פרשה עסוק, והוא מרגיש בחייו מטעמי המצות, והשונה הלכות שהוא הדינים לידע המעשה אשר יעשה מובטח שהוא בן עולם הבא בחייו והוא כנגד ויהי"ה וכאמור ושמעתי מרה"ק זצוק"ל ביחוד שכל א' מזרע ישראל לעתיד בתח"ה מתברר שלא מת רק היה כישן וכמ"ש הקיצו ורננו שוכני עפר וכמו שנדרש בגמרא (תענית ה:) מקיש הוא לזרעו מה זרעו בחיים אף הוא בחיים. ואין היקש למחצה כן מקיש זרעו לו, דכל זרע יעקב יתבררו במדרגת יעקב לא מת, וכשינער משנתו יזכור כל הד"ת, וע"ז מבקשים לא תתנשי מינן לא בעלמא הדין ולא בעלמא דאתי:
4
ה׳תדב"א כל השונה הלכות כו' כבר דקדקנו שאין לו שייכות לכאן. והתוס' כתבו דאיידי לעיל בהלכתא מייתי לסיים בדבר טוב. אבל למה בחרו באגדה זו. ומ"ש התוס' שכן מצינו בנביאים הראשונים שסיימו וכו' שם הוא דברי נביאה שלו ודקדוק לסיים בדבר טוב ומהס"ת יש שייכות בכל נביא הפסוק שמסיים בו שיהיה מכוון לענין נביאת הנביא. מה שאין כאן שהוא מאמר מוקדם מתדב"א למה בחרו בזה, והנה מאמר זה הובא בגמרא מגילה (כח:) כמ"ש התוס' ושם קאי הלכות על משניות כמשמעות הגמ' שם מקודם בהא דמי ששונה הלכות כתרה ש"ת וכו', וכן דהוי תני הלכתא וכו' ופירש"י משניות וע"ז קאי הא דתדב"א כל השונה הלכות, משניות, אבל כאן דמיירו מקודם בהלמ"מ. והם אינם מסודרים ללימוד כלל ומה שייכות אחריו לומר כל השונה הלכות וכו'. גם ברש"י כ' כאן הלכות משנה וברייתא הלמ"מ, ומשמע נמי כוונתו כמ"ש התוס', ואולי י"ל בכוונתם עפמ"ש בירושלמי (פ"ב דפיאה ה"ד) שכמה הלמ"מ וכולן משוקעור במשנה כו' ומשו"ה קרי להו למשניות הלמ"מ, אך באמת צ"ב מ"ש מובטח לו שהוא בן עולם הבא הא כל ישראל י"ל חלק לעולם הבא ותי' התוס' (בכתובות קג:) לא שייך כאן (כמשנ"ת במא' ג') גם צ"ב הלשון שהוא בן עולם הבא. דע"כ המכוון שמובטח שלא יתקלקל ולא יהיה ח"ו בכלל המנויין במשנה במי שאין להם חלק לעולם הבא. דאם יתקלקל ויהי' מכללם לא יועיל מה ששונה הלכות, וא"כ הול"ל מובטח לו שיהיה בן עולם הבא ולא לשון הווה שהוא בן עולם הבא, וכן דקדקנו במ"ש (ברכות ד:) כל החומר תהלה לדוד וכו' מובטח לו שהוא בן עולם הבא גם כן קשה כנ"ל, ולעיל מינה (שם) אמר איזהו בן עולם הבא זה הסומך גאולה לתפלה של ערבית ולמה שינה בלשון שכ' איזה בן עולם הבא וכאן א' מובטח לו וכו'. והתוס' (שם ט:) הקשו והלא כל העולם סומכין גאל"ת ומה רבותי' דר' ברונא דלא פסוק חוכא מפומי' כולי' יומא ובגמרא (ב"ב י:) שאלו את שלמה איזהו בן עולם הבא א"ל כל שכנגד זקניו כבוד כי הא דיוסף ברי' דריב"ל וכו' ופירש"י אותם שחולקין להם כבוד בעולם הזה מכני חכמת זקנתם, והיינו כמ"ש (קידושין לב:) זקן מי שקנה חכמה, ואינו מובן מה שאמר כי הא דיוסף וכו' ראיתי עליונים למטה וכו', אך י"ל דקאי על סיום דבריו ואנן היכי חזתינין כו' עי"ש במהרש"א אך התוס' כ' שמקובל מהגאונים דעליונים למטה קאי על שמואל ור' יהודא, ועפ"ז אינו מובן התשובה כל שכנגד זקניו כבוד כי הא וכו' דהוי מעשה לסתור, אך נראה דקאי על מ"ש ושמעתי שהיו אומרים אשרי מי שבא לכאן ותלמידו בידו, והענין הוא דמ"ש איזהו בן עולם הבא היינו שהוא בן עולם הבא בחייו. והוא עפמ"ש (ברכות יז.) עולמך תראה בחייך, שעולם הבא הוא התגלות אור הגנוז לצדיקים לע"ל והוא אור הראשון שגנזו הקב"ה בתורה שבעל פה כמ"ש בס' הבהיר ומתגלה מאור זה בכל פעם להחכמים כמ"ש בזה"ק (ח"ב קס"ו ב) אבל אור קדמאה וכו' אפילו בכל יומא ויומא דאי לא הוי האי אור עלמא לא יכול למיקם וכו'. ואיתא (ב"ר פ' פ"א) אל"ף בראשון אותיות מ"ם באמצע תי"ו בסוף ע"ש אני ראשון ואני אחרון. והוא כנגד שם הוי"ה היה הוה ויהיה. א' הי', מ' הוה. ת' יהיה. ואי בס' יצירה (פ"ד) אות ת' כו' יום שבת בשנה, דשבת יום שכולו שבת והוא עולם הבא דששת ימים הם ו' אלפי שנה דיומו של הקב"ה אלף שנה. ויום שכולו שבת עולם הבא, ובעולם הזה שבת בימים מעין עולם הבא וזהו שבת תתאה ואז התגלות אור הראשון כמ"ש בס' הבהיר לקח שביעי ושם להם במקומו והשאר גנזו לצדיקים כו' והתחלת המשניות במ' מאימתי וסיומו במ' בשלום, והתחלת התלמוד תנא היכי קאי בת' וסיום הלכות בת', והמשניות נקרא גם כן הלכות שהוא הליכות עולם לידע המעשה אשר יעשה והוא בהוה, דכ' כי הולך אדם אל בית עולמו שכל אדם הוא הולך כל ימי חייו לבית עולמו לקנות שלימותו וכל אחד יש לו עולם בפ"ע (כמ"ש שבת קנב ) והוא ע"י ההלכות שהם המשניות, וכן כל פסקי הלכות כמו השו"ע. וזהו ההולכים בתורת ה', וז"ש (עירובין נד:) והולכי אלו בעלי מקרא על דרך אלו בעלי משנה, שיחו אלו בעלי תלמוד שכל שיחתן הוא ד"ת. דע"י פסקי הלכות יכולים לילך בדרך ה' ולהיות בטוח בדרכו והוא בבחי' הוה, כאמור. שיחו אלו בעלי תלמוד שהם בלוסין בד"ת מאינון דמשתדלין באורייתא בחידושי תורה שבעל פה אינון שבתות ויו"ט כמ"ש בזוהר הקדוש (ח"ג קכ"ד סע"ב) שלהם מתגלה האור מתורה שבעל פה שהוא מאור הראשון הגנוז. מפני שהם גדורים מכל הנאת עולם הזה ועוסקים רק בתורה, וכמ"ש (במ"ת פ' נח) שעז"נ העם ההולכים בחושך ראו אור גדול כו' שיש בה צער גדול ונדנוד שינה וכו', ומתחיל התלמוד בת' ומסיים בת' שהוא בחי' יהיה על העתיד עולם הבא שהם זוכין לעולמם בחייהם, שהוא הופעת אור הראשון הגנוז לע"ל, וזהו עולמך תראה בחייך שיזכו להתגלות אור התורה שבעל פה אור הגנוז שהוא עיקר עולם הבא כמ"ש (במה"נ תולדות קל"ה ב), וזהו אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו שיש לו בחייו השגת האור שהוא מעין עולם הבא, וז"ש לשלמה איזהו בן עולם הבא בחייו בהוה, א"ל כל שכנגד זקניו כבוד, עפמ"ש במדרש (רו"ת תצוה) אתה מוצא ל"ו דורות מאדם עד יעבץ ולא כתוב באחד מהם כבוד אלא ביעבץ שנ' ויהי יעבץ נכבד מאחיו למה כ' בו כבוד לפי שיגע בתורה וכ'ו והוא עתניאל בן קנז שהוא היה הראשון שהתחיל בחידושי תורה אחר משה רבינו שהחזיר בפלפולו את ההלכות שנשכחו בימי אבלו של משה כדאי' (תמורה טז.). וע"ז מייתי שפיר כי הא דיוסף וכו' אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו דזהו בן עולם הבא בחייו וכאמור:
5
ו׳וכן מ"ש איזהו בן עולם הבא זה הסומך גאולה לתפלה של ערבית אין הפירוש הסמיכה באמירה בפה בלבד רק דענין גאולת מצרים שנצטוינו לזכור תמיד בכל יום, היינו לזכור הופעת האור מצד השי"ת שהיה אז ביציאת מצרים שבכל המכות יצאו מהקלי' ונכנסו לעשר מדות דקדושה ובמכה ט' כתיב ולכל בני ישראל היה אור וגו', ואחר כך במכה עשירית האור יותר ובקי"ס ראתה שפחה כו' מה שלא ראה יחזקאל, ובגאולה צריך להזכיר מכת בכורות וקי"ס כמ"ש (בירושלמי ומשמות רבה פ' כב) וההזכרה היינו שיאיר בלב האור מיום ראשון, וזהו מצות זכירת יציאת מצרים בכל יום ולסמוך זאת לתפלה שהוא כעומד לפני מלך מדת מלכות ואומר א"ד שפתי תפתח ושם א"ד הפותח פה ויהיה שכינה מדברת מתוך גרונו כמ"ש בס' נועם אלימלך עמ"ש מנין שהקב"ה מתפלל (ברכות ז.) היינו בפיפיות בנ"י, תפלתו שגורה היינו לשון שליחות, ובזה מדקדוק מ"ש הסומך גאל"ת של ערבית ולמה לא זכר של שחרית, אך בשחרית בסמיכת גאולה לתפלה אמת ויציב היינו שמאיר לו בבחינת אמת כמ"ש (בזח"ג ר"ל ע"א) איהו אמת ואיהו אמונה, ובלילה שאינו מפורש כ"כ בבחי' אמת אומרים אמת ואמונה שעל ידי אמונה יכולים גם כן להשיג אור האמת, וכעין מ"ש (פסחים נו.) נסתלק ממנו שכינה וכו' כשם שאין בלבך אלא אחד וכו' (ונת' כ"פ) ובשחרית בסומך גאולה לתפלה לא הוצרך לומר שהוא בן עולם הבא, ועז"א ברב ברונא דלא פסק חוכא מפומי' כולא יומא, עפמ"ש (סופ"א דתענית) ולא הכל לשמחה צדיקים לאורה כו' וכתיב אור צדיקים ישמח שהשמחה שלו הוא כשמופיע לו אור בלב ומשיג ישרות הלב, ויום הוא בבחינת אמת וכאמור, רק אמר לרבותא דאף מי שסומך גאלה לתפלה של ערבית דהגם שאין מאיר לו כ"כ בבחינת אמת מ"מ כשמשיג זה אף בבחינת אמונה הוא גם כן בן עולם הבא. וכן בשבת שהיא מהימנותא שלימתא אומרים נהורי' ישרי בה, וזהו אמונה כך אין בלבנו אלא אחד, וזה ענין מ"ש (סנהדרין צח.) ריב"ל אשכחי' לאליהו וכו' א"ל אתינא לעלמא דאתי א"ל אם ירצה אדון הזה, ומה שאל לו הא כ"י יל"ח לעולם הבא. רק י"ל ששאל אם הוא ראוי לכך להיות תיכף לעולם הבא כעין מ"ש התוס' מזומן לחיי עולם הבא בלא משפט וכו', ואמר אחר כך (שם) מה אמר לך א"ל שלום עליך בר לואי א"ל אבטחך לך ולאבוך לעלמא דאתי, ומה הענין שלום שאמר לו שיהיה מוכח מזה הבטחה לעולם הבא, אך הענין כמ"ש דהשאלה הי' אתינא לעלמא דאתי תיכף בחייו כמו שהיה באמת אח"ז. וע"ז א"ל אם ירצה וכו' שזה תלוי ברצון השי"ת ולא בזכות מעשים, ובזוהר הקדוש (ויקרא י"ב ע"ב) שלום במרומיו דא יעקב דכ' תתן אמת ליעקב וכ' האמת והשלום אהבו דאמת ושלום קשור דא בדא, וביעקב שזכה לאור בבחינת אמת איתא (תענית ה:) יעקב אבינו לא מת, וכן פנחס דכ' בו הנני נותן לו את בריתי שלום נכנס חי לג"ע למ"ד פנחס זה אליהו (ב"מ קיד. ובפירש"י) וז"ש לו אבטחך לעלמא דאתי שיוכל לזכות בחיים לעולם הבא וכמו שמצינו באמת שנכנס ריב"ל חי לג"ע (כמ"ש כתובות עז:) וזה היה גם כן בשביל דמיכרך בהו בבעלי ראתן ועסיק בתורה (כמש"ש בגמרא). ומ"ש לאבוך. מפני שקרא אותו בשם אביו בר לואי, ואיתא בגמרא (מגילה טו.) כ"מ ששמו ושם אביו בנביאות בידוע שהוא נביא בן נביא ולכן הבטיחו גם על אביו שהוא בן עולם הבא בחייו. רק שזכה לזה בפועל ריב"ל דזה תלוי אם ירצה האדון וכאמור, וכן כל האומר תהלה לדוד כו' מובטח לו שהוא בן עולם הבא אין הפי' על האמורה בלבד רק על הכוונה דאית בי' תרתי א"ב ופותח את ידיך, והיינו שמאיר לו ההכרה שהכל מהשי"ת ה' רועי וגו' וא"ב מורה על ד"ת. וע"ז מובטח לו שהוא בן עולם הבא היינו שעדיין לא זכה להשיג אור הראשון רק מובטח לו שיזכה להשיג אור הראשון ולהיות רואה עולמו בחייו, וכן כאן בסיום התלמוד וסיום פ' התינוקות וסיום מס' נדה שמורה הכל על תיקון פגם הברית וכמו שאמרנו מסיים כל השונה הלכות בכ"י מובטח לו שהוא בן עולם הבא שעל ידי עסק התורה שבעל פה וחידושי תורה יזכה לברכת עולמך תראה בחייך. להשיג בחייו מאור הראשון שהוא שכר עולם הבא וזה שייכות מאמר זה לסיום התלמוד שמתחיל בת' ומסיים בת' שמורה על העתיד וכאמור. שגם הלימוד בתלמוד הוא כשונה הלכות ושיזכה על ידי זה להיות רואה עולמו בחייו ולהיות תלמידו בידו ובחייו יהיה בן עולם הבא כאמור:
6
ז׳הדרן עלך תנוקת וסליקא לה מס' נדה, סיום התלמוד במס' נדה ואומרים וסליקא לה מס' נדה, ששורש הטומאה טומאת הנדה. ובפסוק נאמר (יחז' ל"ו) כטומאת הנדה היתה דרכם לפני שזה שורש הטומאה זוהמת הנחש, אך במדרש (תנחו' ס"פ מצורע) איתא שזה למעליותא כטומאת הנדה ולא כטומאת מת שהמת בבית אין כ"ג נכנס לשם וכו' אבל נדה כה"ג נכנס עמה וכו' כך אלו הקב"ה המשילם כטו"מ אתה אומר אין השכינה חוזרת עליהם לעולם אלא כנדה משלן שהכהן עומד עמה בבית כו' כך הקב"ה וכו' שנאמר השוכן אתם בתוך טומאותם, והנה טומאת נדה אף שבא על תיקון פגם חוה כמ"ש בגמרא (שבת לא:) תלקה בחדרי בטנה ובמדרש (תנחו' ר"פ נח ושם) היא שופכת דמוו של אדם תשמור נדתה ותשפך דמה שיתכפר לה כו' מ"מ איתא במשנה (נדה סד:) כל גפן יש בו יין כו' ובגמ' כשם שהשאור יפה לעיסה כך דמים יפה לאשה כו' כל אשה שדמי' מרובין בני' מרובין, היצר הרע נמשל גם כן בגמרא (ברכות יז.) לשאור שבעיסה והשאור גם כן מיעוטן יפה כמ"ש בגמרא (שם לד.) אך בכאן אמרו דמי' מרובין וכל אשה שאין לה דם בתולים ודם נדה נקרא דורקטי וזה מהקללות הראשונות מהעשר קללות שנתקללה חוה דם בתולים ודם נדה (כמ"ש עירובין ק:) ונראה שלמדו מפסוק ממש"נ הרבה ארבה וגו' שמזה שדמי' מרובין בני' מרובין. וכל מספר עשר הוא כנגד עשר מדות הקדושים שקלקלה בהם חוה, והוא כנגד עשרה מאמרות, ומ"מ במאמר הראשון הוזכר החושך שכשיתברר על ידי תשובה יהיה טוב מאד נהורא מגו חשוכא כמ"ש (שבת פט:) אם יהיה חטאיכם כשנים הללו שסדורות ובאות מו' ימי בראשית כשלג ילבינו ושם היה נהורא מגו חשוכא וכן כאן על ידי זה יהיו בניה מרובין. והוא כמו תורה שבעל פה שנתנה לתקן הרב כעס דדייקא אחר הקלקול נצרך לרב חכמה כמ"ש (נדרים כב:) אלמלא חטאו ישראל לא נתן להם אלא ה' חומשי תורה כו' מ"ט כי ברוב חכמה רוב כעס, ולכן נמשלה לגפן יין שהוא יינא דאורייתא בע"פ (כמ"ש זח"ג רע"א ב' ברע"מ) שג"כ הרב כעס גרם לרב חכמה, וכמו כן הוא קללה הראשונה שבא על ידי הקלקול ועל ידי זה הרבה ארבה שיהיה בניה מרובין וז"ש כשם שהשאור יפה לעיסה שזכו ע"י לרב חכמה, כך דמים יפים לאשה וזכתה לרב בנים. ומצינו במדרש (ת' נח ב) התורה שכתיב בה פרי צדיק עץ חיים בנים אינו אומר אלא פרי צדיק וכן תולדותיו של אדם אלו מעשים טובים וכו' הד"ת הם הפרי והתולדות, וזה שסיימו התלמוד במס' נדה ובפ' תינוקת שהוא דם בתולים ובזה מצינו (נדה סה:) דם בתולים אינו זיהום ומ"מ בא ע"י קללת חוה אך אחר התיקון הדרן עלך תינוקת. וכן מצינו שכנסת ישראל נמשלה לשבת לבתולה כמו שנדרש קים בתולת ישראל (ברכות ד:) וסליקא לה מס' נדה שיתוקן ענין טומאת נדה שיהיה רק המיעוט שאור שבעיסה שמיעוטן יפה, והנה ר"מ דרש (שם לא:) מפני מה אמרה תורה נדה לשבעה כו' כדי שתהא חביבה על בעלה כשעת כניסתה לחופה והוא לטובה וכמו כן מצינו בזוהר הקדוש (ז"ח בלק ד"ו נ"ד ב') מאשר יקרת בעיני נכבדת וכו' יקר מיבע"ל כו' מהו יקרת מכלל דאיהו מגרמי' אתיקר כו' דהא לית רחימא לקוב"ה בהדי ב"נ בעלמא אלא למאן דתב מחובי' כו' וכמשל שהביא מבן מלך שנשבה ונפדה משבי' שחשוב וחביב יותר לפני המלך ממי שיש אצלו מעולם וממש כמ"ש שעל ידי השאור שבעיסה הוא חביב וחשוב לפני השי"ת כשמתקן אחר כך על ידי תשובה וכענין טומאת הנדה שעל ידי זה חבובה על בעלה כשעת כניסתה לחופה והיינו כמ"ש (ברכות לד:) במקום שבע"ת עומדין אצ"ג וכו', ובזוהר הקדוש (ח"ג טז ב) אינון אתתקנו באת רעלאה כו' והיינו שהם ממאמר הראשון אם יהיה חטאיכם כשנים וכו' מו' ימי בראשית, ובמאמר בראשית הוזכר בו החושך ואחר כך ויהי אור דלית נהורא אלא ההוא דנפיק מגו חשוכא כמ"ש (זח"ב סד א) והוא כאמור והדמיון לטומאת הנדה שהוא שורש הפגם ועל ידי זה בא ריבוי בנים וכאמור. וזה שסיימו התלמוד במס' נדה וסליקא לה מס' נדה שעל ידי הרב חכמה יתקנו פגם הראשון וישאר אך מיעוט השאור שיפה לעיסה ושעל ידי כן יהיו ישראל חבובין לפני השי"ת כמש"נ מאשר יקרת בעיני נכבדת דאיהו אתיקר מגרמי' על ידי תשובה ועל ידי זה אנכי אהבתיך:
7
ח׳מזכירין בסיום מס' שמות עשרה בני ר' פפא. וכ' בסוף תשובה הרמ"א ז"ל רמז ע"ז שרומזים לעשר הדברות וכנראה ממנו דכלם היו בני ר' פפא אחד, אבל בס' האשכול מבואר שלא היו כלם בני ר' פפא אחד רק דהוזכרו כולם בש"ס ושם אביהם היה ר' פפא אבל לא היה אחד, והובא שם שמקובל בידם רמז ואתה את בריתי תשמור ולא פי' מה נרמז בזה. ונראה שם שהיה מנהג זה מהגאונים ועוד קודם לזה מזמן הגמ' והרמ"א ז"ל כ' כי ר' פפא מרמז על משה רבינו ע"ה שהיה מעלתו פה אל פה אדבר בו. ופה אל פה ר"ת פפא. אבל נראה עפמ"ש במדרש (ב"ר פ' פב) שני תלמודים של ר' יהושע שינו עטיפתן בשעת השמד פגע בהן סרדיוט אחד א"ל אם אתם בני' של תורה תנו נפשכם עלי' וכו' א"ל בני' אנו וכו' וענין בני' של תורה הוא עפמ"ש בזוהר הקדוש בכמה דוכתי ישראל ואורייתא וקוב"ה חד. ובפ' בשלח (ס' עא) מק' בזוהר הקדוש עמש"נ ולא מצאו מים ואין מים אלא תורה וכי מאן יהיב להו אורייתא הכא וכו' ומסיק דקוב"ה תורה איקרי ואין מים אלא תורה ואין תורה אלא קוב"ה, והיינו בני' של תורה בני הקב"ה ופפא הוא אב כמו שמצינו (סוטה מב:) מאה פפי וחד נאנאי ומייתי בתוס' מירושלמי דדייק מזה דאשה מתעברת וחוזרת ומתעברת מב' בני אדם ופי' מאה פפי אבות יחד נאנאי כלב עי"ש ונקראו בר פפא אב והוא הקב"ה וכד"ש (ברכות לה:) כל הנהנה מעולם הזה בלא ברכה כאלו גוזל להקב"ה וכנסת ישראל שנאמר גוזל אביו ואמו וגו' ואין אביו אלא הקב"ה שנאמר הלוא הוא אביך וגו' ואין אמו אלא כנסת ישראל שנאמר שמע וגו' ואל תטוש תורת אמך ותורת אמך היינו תורה שבעל פה ועדמ"ש (פסחים קיח:) אמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה רבונו של עולם עשאוני בניך וכו' ועל מי אמרה בניך ופירשב"ם שלהזקנים והחשובים אמרו על שאינם חשובים כ"כ וכו' והיינו שכנסת ישראל רומז על גדולי ישראל כמו אנשי כנסת הגדולה. וכשנהנה בלא ברכה וגוזל להקב"ה דהנהנה מעולם הזה בלא ברכה כאלו נהנה מקדשי שמים נאמר לה' הארץ ומלואה. וגוזל כנסת ישראל הם אנשי כנסת הגדולה שתקנו לברך ברכת הנהנין ובא הרמז פפא שהוא גימט' ב' שמות הוי"ה אדני שהוא גי' צ"א. וע' כנגד שבעים נפש שהוא מספר ישראל כמש"נ יצב גבולות עמים למספר בני ישראל (כפירש"י שם) וכן ע' פנים לתורה וצ"א ע' הוא קס"א כגי' פפ"א. (הגה"ה. וכן ירמוז פפ"א גי' קס"א כשם אקי"ה במילוי יודין דשם אקי"ה מרמז לסוד כתר שהוא מרמז לעתיד לבוא לעולם הבא והוא ראשית המחשבה, והוא אתר דלית תמן שכחה. וזה הרמז שקבלו וזכרו בס' האשכול ואתה את בריתי תשמור. בריתי זו. התורה כמש"נ אם לא בריתי יומם ולילה וגו' כמ"ש (נדרים לב.) תשמור שלא תשכח ויועיל לשכחה. וכמו שאנו מבקשין סמוך לזה לא תתנשי מינן וכו' דכיון שזוכין להיות קשור בשורש בראשית המחשבה שוב תמן לית שכחה וכ"כ שם ס' האשכול שאמירתם מסיר השכחה עכ"ה) וישראל ואורייתא וקוב"ה חד היא, והרבה מצינו שמות אנשים בתורה וכל ס' דברי הימים מלא משמות ואף שמות מאו"ה, ומזה נשאר ד"ת לעולמי עד ויש בהם סודות ורמזים, ובגמרא (סנהדרין צט:) שהיה מנשה דורש דרשות של דופי לא היה לו למשה לכתוב אלא ואחות לוטן תמנע ותמנע היתה פלגש, ובאמת אם יחסר אות א' מתמנע הס"ת פסולה כמו שיחסר אות משמע וגו' ובסה"ק יש שרמוז בפסוק זה רמזי שמע, וכן בס' נת"ע למהר"ל מפראג זצ"ל נמצא כ"פ רמזים לשם האמורא ששייך להמימרא זו שאמר וכן יש רמזים בשמות הללו. ואנו אומרים תחלה ג' לשונות נגד ג' ראשונות. והוא הדרן עלך והדרך עלן עדמ"ש את ה' האמרת וה' האמירך דתפילין נקרא פאר שישראל מתפארין מה שנושאים עליהם פ' שמע שכ' בה ה' אחד. ובתפילין דמארי עלמא כ' ומי כעמך ישראל גוי אחד שהקב"ה משתבח בשבחייהו דישראל (כמ"ש ברכות ו:) וזה הדרן עלך והדרך עלן, שהוא כנגד כ"ע דאיהו כתר מלכות ואיהו קרקפתא דתפילין כמ"ש בתיקונים. דעתן עלך ודעתך עלן נגד חכמה מוחא מחשבה שבמוח שכל מחשבותינו להשי"ת וכן השי"ת עלינו, לא נתנש מינך ולא תתנשי מינן נגד בינה לבא ורצונות שבלב כמש"נ כי ממנו תוצאות חיים, וכל רצונינו רק להשי"ת ותורתו ודבר שחייו תלוים בו לא תשכח לעולמי עד, ואחר שזכרו נגד ג"ר שהם נגד פפא שהיא בגי' הוי"ה אדני וע' פנים לתורה. (גי' ע' מספר בני ישראל והוא או"א) וכמו שמצינו בזוהר הקדוש (ח"ב ר"ד א) לענין שבת בת מתעטרת בתלת אבהן, וברע"מ (זח"ג רמז א) שכינתא אתקריאת שבת מסטרא דתלת דרגין עלאין ש' ג' כתרין כח"ב וכו' וזה גם כן הרמז שכ' רמ"א על פפא פה אל פה שמרמז למשה רבינו ע"ה והיינו תורה שבכתב ותורה שבעל פה, פה היינו תורה שבכתב דכ' פנים בפנים דבר ה' עמכם וגו' אל פה תורה שבעל פה כמ"ש מלכות פה תורה שבעל פה קרינן לה והיינו גם כן קוב"ה ושכינתי'. ומשה רבינו ע"ה זכה לשניהם כמ"ש (במגילה יט:) הראהו הקב"ה למשה דקדוקי תורה ודקדוקי סופרים ומה שהסופרים עתידין לחדש וזה פה אל פה, וכל ת"ח גדול בתורה נקרא משה (כמ"ש שבת קא:) משה שפיר קאמרת ופירש"י רבינו בדורו כמשה בדורו. וכ' האריז"ל דבכל דור יש ת"ח שהוא ניצוץ מנשמת משה רבינו ע"ה וכמ"ש במדרש (ב"ר פ' נו) אין דור שאין בו כמשה, ואחר כך מזכירין משר בר פפא נגד צורת האדם הכלול מע"ס. והרמ"א ז"ל כ' רמז לעשרת הדברות והכל א' וכמ"ש באגש"פ עשרה מי יודע עשרה דבריא, שכל מספרי עשר מרמזין לדבר א' שהוא מספר שלם עשרת הדברות שלימות התורה, עשרה מאמרות שלימות הבריאה וכמ"ש (בזח"ג י"א סע"ב י"ב סע"א) דהם זה נגד זה וכמו דאיתא בגמרא (ר"ה לב.) כנגד עשרת הדברות וכו' כנגד עשרה מאמרות וכו' והכל היא שעשר הוא מספר שלם שבו ברא השי"ת הכל:
8
ט׳ואיתא בגמרא (סוטה מד.) דדרש מהפ' הכן בחוץ מלאכתך ועתדה בשדה לך אחר ובנית ביתך על דר"א שיבנה בית ואחר כך יטע כרם ואחר כך ישא אשה, ד"א הכן בחוץ מלאכתך זה מקרא. ועתדה בשדה לך זה משנה אחר ובנית ביתך זה גמרא, דמקרא הוא כמו שמכין לו מקום שיהיה מוכשר לדירה, ומשנה הוא פסקי הלכות לידע היאך להתנהג כדכ' נר לרגלי דבריך ואור לנתיבתי והוא כמו נטיעת כרם שהוא סיבה לקיום החיים, לידע הנהגת כל ימי חייו, אך שיהיה קיים לעולמי עד כמו שאמר הנביא לדוד המלך ע"ה ובית יבנה לך ה' (בד"ה) והיינו שיהיה לו בית לעולמי עד בית דוד כמו בית אהרן בית ישראל וזה אחר ובנית ביתך זה גמרא שבעל תלמוד שהוא בלום בלימוד התורה וכמ"ש (במ"ת נח) שכל מי שאוהב שניה עושר ותענוג א"י ללמוד תורה שבעל פה ומאחר שהוא בעל גמרא יהיה לו בית בנין ע"ע. וזה ובנית ביתך. ואחר כך (שם) ד"א נגד מדרגה ב'. הכן בחוץ מלאכתך זה מקרא ומשנה. ועתדה בשדה לך זה גמרא. אחר ובנית ביתך אלו מעשים טובים. שיש מי שאין עוד הגמרא תכליתו להיות יבנה בית לעלמי עד רק מעשים טובים וכמ"ש בגמרא (ברכות יז.) תכלית חכמה תשובה ומעשים טובים וכ' ראשית חכמה יראת ה' ושכל טוב לכל עושיהם לעושים לשמה. ואחר כך א' (שם) רא"א, שיש מדרגה ג' שאין זה גם כן התכלית, ודרש הכן בחוץ מלאכתך זה מקרא משנה וגמרא. עתדה בשדה לך אלו מעשים טובים. אחר ובנית ביתך דרוש וקבל שכר, וצ"ב הא דרשו (ע"ז ג.) היום לעשותם ולא היום לקבל שכר ומה זה דרוש וקבל שכר ע"מ לקבל פרס. אך הפירוש הוא כמש"א (ונת' לעיל מא' ד) בביאור דברי הגמרא (ברכות שם) עולמך תראה בחייך היינו דהשכר לעתיד הוא השגת בסודות התורה וידיעת השי"ת כן יזכה לזה להשיג מאותו האור בעולם הזה כמ"ש (בקידושין מא.) ולאדם טוב. והיינו מי שמשיג התורה וכמ"ש (ברכות ה.) ואין טוב אלא תורה. מטעימין אותו מפרי מעשיו בעולם הזה. והיינו שבעולם הזה משיג הארת התורה וידיעת השי"ת כמו לעתיד וזה דרש וקבל שכר שכר מצוה מצוה שהוא התענוג והשכר שיהיה לעתיד לעולם הבא. וכנגד זה התלמוד מתחיל בת' ומסיים בת' שהוא מורה לעולם הבא (כמשנ"ת מא' ג'). מתחיל בת' נגד מדרגה א' ובנית ביתך זה גמרא שמאחר שכלו בלום בתורה ופרוש מכל תענוגי עולם הזה חף שלבו עדיין אינו מזוכך כ"כ ומ"מ כבר היא ובנית ביתך שה' לו * לעולמי עד וכמ"ש בגמרא (פסחים נ:) לעולם יעסוק אדם בתורה ומצות שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה. וכ' בשם הבעש"ט זצ"ל שכך יהיה הלימוד בכוונה זו שיזכו לבא ע"י לידי לימוד לשמה. וכן בעל תלמוד שהניח כל תענוגי עולם הזה כמו שחשב בתנחומא ועוסק בתורה ורצונו לעשות רצון אבינו שבשמים אף שלא זכה עדיין לשמה להיות שכל טוב לכל עושיהם מ"מ עז"נ ובנית ביתך שיהיה מזה קיום לעולמי עד. וע"ז מרמז ת' ראשונה שמתחיל בו התלמוד. ואח"ז מדרגה ב' שזוכה לידי מעשים טובים שכל טוב לכל עושיהם ובנית ביתך. ואחר כך סיום הגמרא גם כן בת' הוא נגד מדרגה ג' אשר מקרא משנה וגמרא הוא נגד הכן בחוץ מלאכתך. וקיום החיים הוא מעשים טובים, ובנית ביתך זה דרוש וקבל שכר שזוכה להיות בן עולם הבא בחיים חיותו להשיג בעולם הזה מסודות והשגות של עולם הבא, וכן נוהגין לומר בקדיש בעלמא דהיא עתיד לאתחדתא וכו' וימליך קוב"ה במלכותי' ויקרי' שזוכין בעולם הזה להשגת וידיעת השי"ת כמ"ש עולמך תראה בחייך:
9
י׳הדרן עלך תיקונת וסליקה לה מס' נדה עדמ"ש הרה"ק בס' דברי אמת הדרן לשון הדרי בי, וסליקא שיסולק. והנה טומאת הנדה בא מקללת חוה ע"י פגם הנחש כמ"ש (עירובין ק:) הרבה ארבה אלו ב' טופי דמים כו' וזה היה שורש פגם הנחש שהכניס הרגשת וחמדות להנאת עולם הזה ומזה בא פגם הברית כמ"ש (בסנהדרין לח:) משוך בערלתו היה שנברא מהול ועל ידי פגם זה נעשה משוך ומזה נמשך חטא הק"ל שנה דאדם הראשון (שאמ' בעירובין יח:) ואחר כך ניתן מילה ועמך כלם צדיקים וכל מאן דאתגזר איקרי צדיק (כמ"ש זח"א כ"ג א) וזה הדרן עלך תינוקת דאי' (נדה יג:) והמשחקין בתנוקת וכו' בני מבול נינהו וזה הדרן עלך תינוקת שישובו ויתקנו פגם הברית ואדרבה יהפך לזכיות וזה הדרן לשון הדר ויופי וסליקא לה מס' נדה שיסולק כל טומאת הנדה שבא מפגם הברית. והתחלת תורה שבעל פה במצות ק"ש שזהו תחלת הכנסה לד"ת קבלת על מלכות שמים כמו שהתחיל הקב"ה בעשרת הדברות אנכי ה"א וגו' אך מ"מ עדיין יש לב כסיל לשמאלו. וע"ז סיום הש"ס בתינוקת ובמס' נדה שעל ידי שיתקנו פגם הברית יסולק הטומאה לגמרי:
10
י״אסיום הש"ס במאמר תדב"א כל השונה וכו' מובטח לו שהוא בן עולם הבא וכו'. וכבר אמרנו דענין מובטח לו שהוא בן עולם הבא, ולא לשון מזומן לעולם הבא, דהיינו שזוכה לטעום בחייו מעין עולם הבא והוא בחיים חיותו בן עולם הבא כענין עולמך תראה בחייך (כמשנ"ת באריכות מ"ד ומ"ו) והנה בגמרא (ב"ב יז ) ג' הטעימן הקב"ה בעולם הזה מעין עולם הבא כו' אברהם דכתיב בי' בכל. ולזה זכה אברהם אבינו ע"ה אחר שנתברר בנסיון העשירי דכ' ואברהם זקן בא בימים ואיתא בזוהר הקדוש (ח"א קכ"ט א) בא בימים באינון יומין עלאין כו' והיינו שבנסיון העשירי נתברר בכל המדות עד כ"ע. וכמ"ש האריז"ל דסעודת שחרית של שבת שהוא סעודתא דעתיקא הוא נגד קדושת אברהם אבינו ע"ה שזוכה למדת זקן עתיקא, ואח"ז כ' וה' ברך את אברהם בכל שהטעימו מעין עולם הבא. וז"ש השונה הלכות ואיתא (מגילה כח:) ודאשתמש בתגא כו' זה המשתמש במי ששונה הלכות כתרה של תורה, דההלכות הם מטלא דעתיקא טל תורה שבעל פה כמ"ש תזל כטל אמרתי והיינו התורה שבעל פה שמופיע השי"ת בלב חכמים ואינו ניכר איך שיורד מן השמים כטל (ונת' כ"פ) והוא על ידי בחינת הדעת שהוא רוח הקודש כמו שפירש"י (פ' תשא) ותורה שבעל פה הוא גם כן על ידי רה"ק כמ"ש הרמב"ן (ב"ב יב:) מגמרא שם תדע דאמר גב"ר מלתא ומתאמרה הלמ"מ כוותי', ודעת היא פנימיות מכ"ע וזהו כתרה של תורה, וכשמ"צ בר"ע דהוא שורש תורה שבעל פה כמ"ש האריז"ל איתא בגמרא (מנחות כט:) מצאו להקב"ה שיושב וקושר קשרים לאותיות כו' ועקיבא בן יוסף שמו שעתיד לדרוש על כל קוץ וקוץ תילין תילין של הלכות שהיה ר"ע דורש כתרי אותיות ועז"א בסיום הש"ס שהשונה הלכות שהם כתרה של תורה מובטח לו שהו"א בן עולם הבא שזוכה לטעום בעולם הזה מעין עולם הבא כאמור:
11
י״בוברע"מ (זח"ג רכ"ג ע"א) בגין דאפילו לבינה לית ב"נ בעלמא דיכול להלקח בר ממשה כו' והיינו דבינה עלמא דאתי לא יכול אדם לזכות לזה בעולם הזה לבר ממשה. והיינו אחר מתן תורה. דביעקב מצינו בזוהר הקדוש (ח"א רז ע"א) ובגין דאיהו אסתלק גו עלמא דאתי כו' והיינו שיעקב אבינו ע"ה שהיה כמו אדם הראשון קודם הקלקול, ואמר מה שקל שבקלים אינו אומר כן רק להעמיד תולדות נתכוון (כמ"ש במ"ר ופרש"י ויצא) והיינו שלא ידע מהנאת עצמו כלל וכמו באדם הראשון קודם הקלקול שנאמר בו ולא יתבוששו ולכן איתא (תענית ה.) יעקב אבינו לא מת. וכן משה רבינו איתא בתיקונים (ת' י"ג) והא משה תמן הוה אלא מסטרא דלגאו הוה דא מגופא ודא מנשמתא וכו' והי' הפנימיות מיעקב אבינו ע"ה וזכה לבינה עלמא דאתי, ומשה רבינו ע"ה גם כן לא ידע מרע כלל ואיתא בגמרא (סוטה יב:) בשעה שנולד משה נתמלא הבית כולו אורה. והיינו אור הראשון האור כי טוב שנגנז. ואיתא (ברע"מ שם) שלמה אמר הא בינה איהו דמשה אשאל בחכמה עלאה דאיהי לעיל מדרגיה מה כתיב אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני. והיינו עד"ש בגמרא (ר"ה כא.) בקש קהלת להיות כמשה יצתה ב"ק וכו', ומקשה אחר כך (שם ברע"מ) והא כ' וה' נתן חכמה לשלמה. ומשני חכמה זעירא חכמה תתאה וכאן אומרים שזוכין להיות בן עולם הבא עלמא דאתי ולזה הא לא זכה רק משה רבינו ע"ה, אך (ברע"מ שם ע"ב) אמר בוצינא קדישא אי הכי בינה דרגא דילך ואמאי אוקמוה ונתן ההוד למשה שנאמר ונתת מהודך עליו, א"ל שפיר קא שאלת ה' סלקת באת י' חמש זמנין עשר וחמשין תרעין דבינה וכו' ובג"ד מבינה ועד הוד כולא אתפשטיתא תורה שבכתב. דאברהם אבינו ע"ה היה הראשון שקיים כהת"כ (כדאיתא יומא כח:) ויצחק כ' מימינו אש דת למו ואורייתא מסטרא דגבורה קא אתיא (כמ"ש זח"ג פ' סע"ב) ויעקב כ' תתן אמת ליעקב אמת זו תורה (ברכות ה:) אך הם קיימו בעצמם הד"ת. ומשה רבינו ע"ה הוריד כל התורה לארץ ומחסד ועד הוד הוא התפשטות תורה שבכתב והוד אהרן מרכבה למדה זו ומשם מתחיל תורה שבעל פה, ומ"מ במתנה ניתן ההוד למשה וכלול כל המדות מעשר וה"פ עשר נ' שע"ב וזה ניתן למשה הפלפול ונהג בה טובת עין ונתנה לישראל (כמ"ש נדרים לא.) ונצח והוד משם יניקת הנביאים וכ' למנצח על השמינית דלא תזוז נצח מן הוד דאיהו סכירה ח' (ברע"מ שם) ואהרן הכהן מרכבה למדת הוד שלהשפיע התורה שבעל פה בלב ישראל זה נתן משה רבינו ע"ה לאהרן שהוא שושבינא דמטרניתא כמ"ש (בזח"ג נ"ג ב') שהוא המטהר ומקדש לישראל שיוכלו לקבל בלב התורה שבעל פה. וכמש"נ יורו משפטך ליעקב וגו' וכ' כי שפתי כהן וגו' ותורה יבקשו מפיהו וכ' ובאת אל הכהנים שהם רבותן של ישראל ומשה רבינו הוא שושבינא דמלכא שהוריד התורה לארץ:
12
י״גוכן מתחיל ספי' הוד בפסח שני ואיתא (ברע"מ זח"ג קנב ב') פסח ראשון מימינא דתמן חכמה פסח שני משמאלא דתמן בינה, והיינו דגלות מצרים היה הכנה למתן תורה. ובפסח ראשון זכו שיהיו מוכנים למתן תורה חכמה שהוא תורה אור, וה"פ אורה שבמאמר בראשית נגד ה' חומשי תורה (ב"ר פ' ג') אבל פסח שני שלא היה אז זמן יציאת מצרים ואין ענין להפסח שיבא, אך כבר אמרנו במה שאמר להם משה עמדו ואשמעה וגו' ומה אמר עמדו. אך הם צעקו למה נגרע וגו' וא"ל משה עמדו בתפלה כד"ש (ברכות כו:) אין עמידה אלא תפלה והיינו שיתפללו ויצעקו להשי"ת למה נגרע ועל ידי זה ואשמעה מה יצוה וגו' והם עשאו להד"ת וזכו לפסח שני ועז"א פס"ש משמאלא דמתמן בינה והיינו מבין דבר מתוך דבר שזכו לה על ידי תפלה, וזה ענין הקדמת נעשה לנשמע והיינו שעל ידי החשק שלנו נעשה להד"ת ונוריד הד"ת ואחר כך על ידי זה ונשמע והוא כמש"נ ועשיתם אותם ובגמרא (סנהדרין צט:) כאלו עשאו להד"ת וכ"כ בזוהר הקדוש (ח"ג ק"י ע"ב) ועל ידי זה זכו להכתרים דכ' החכמה מאין תמצא שאין כ"ע. עתיקא סתימאה כמ"ש (בזח"ב ס"ד ב) וכיון שהם אמרו שיעשו להד"ת זכו להכתרים ואחר כך זכה משה ונטלן וכ' התוס' (שבת פח.) דשל הוד היו וזהו הקרני הוד שזכה משה רבינו ע"ה. וזה ענין מ"ש דפסח שני משמאלא דתמן בינה והוא גם כן ענין תורה שבעל פה לתקן הרב כעס שכן הי' טמאים בנפש אדם אף שהי' בהיתר (כמ"ש בסוכה כה:) והיו מצווים להטמא למת מצוה מ"מ הא נגזר ע"ז טומאה. וכן בדרך רחוקה גם כן מפרש בזוהר הקדוש (בהעלותך שם) על הטומאה והמציא להם תקנה בפסח שני כיון דאתדכי ומתקן גרמי' הא ירחא תנינא וכו' והוא כמש"א (מא' ז') וסליקה לה' מס' נדה. שמתקנין ע"י התורה שבעל פה הפגם הראשון, אך מ"מ שם הפר' של פסח שני הוא בא בתורה שבכתב ורק מסטרא דשמאלא דמתמן בינה וכאמור. ואחר כך בל"ג בעומר הילולא דרשב"י דאז ספירת הוד שבהוד ולרשב"י נתגלו הטעמי תורה סוד דעתיקא כמ"ש בזוהר הקדוש (ח"ג ק"ה ב) ביומוי לאכול לשבעה לבתר דשכיב ולמכסה עתיק וכו'. וכן מצינו דר"ש דרש טעמא דקרא (ב"מ קט. וש"מ) ואף דשם הם הנגלות בטעמי המצות מהס"ת הם אחד עם העומק והסוד שבטעמי המצות שבעז"א (פסחים קיט.) למכסה עתיק כו' זה המגלה בדברים שכיסה עתיק יומין מ"ג טעמי תורה ולרשב"י נתגלה זה והילולא שלו בספי' הוד שבהוד, ואיתא ברע"מ (זח"ג רכ"ג א) דוד המלך ע"ה כד מטא לג' ספיראין עלאין פתח ואמר ה' לא גבה לבי ולא רמו עיני ולא הלכתי בגדולות ונפלאות ממני והיינו לא גבה לבי נגד בינה לבא ולא רמו עיני נגד מדת חכמה מוחא והסנהדרין נקראו עיני העדה. וכמ"ש והאר עינינו בתורתך ובגמרא (ברכות יז.) עיניך יאירו במאור תורה והעינים כנגד המוח כמש"נ בין עיניך וגו' ותורה היינו חכמה וכמ"ש בזוהר הקדוש (ח"ג פ"א א) לאו אורייתא בלא חכמתא ולא חכמתא בלא אורייתא. וה"פ אורה שבמאמר יהי אור שהוא כנגד חכמה הם כנגד ה' חומשי תורה כמ"ש (ב"ר פ' ג') וע"ז ולא רמו עיני דהוא נגד חכמה ולא הלכתי בגדולות ונפלאות ממני נגד כ"ע שהוא שכל הנעלם מכל רעיון פל"א עליון, וכן מורה לשון גדולות אצל השי"ת בלא שיעור שאם בשיעור יש גדול הימנו והשי"ת א"ס, רק גדול מה שהוא למעלה מתפיסה שכל הנעלם מכל רעיון והוא כעין מ"ש (חגיגה יא:) יכול ישאל אדם קודם שנברא העולם תלמוד לומר למן היום אשר ברא ה' אדם על הארץ. והיינו דז' מדות תחתוניות הם ז' ימי בראשית הז' מדות שהאציל השי"ת לבריאת העולם ועל זה אמר יכול לא ישאל אדם מששת ימי בראשית ית"ל לימים ראשונים אשר היו לפניך. והיינו דז' מדות ז' ימי בראשית שהז' רועים מרכבה להם ובכל ישראל יש התפשטות קדושתם דהם האבות והרועים יכול אתה לשאל, אבל ג' הראשונות הם ימים הקודם ז' ימי בראשית ועליהם אמר דוד לא גבה לבי וגו' והיינו להיות אסתלק בגו עלמא שלזה לא זכה רק יעקב (כמ"ש זח"א ר"ז ע"א) ומשה רבינו. אך האבות הם מרכבה להג' מדות חג"ת. ונצח והוד משם יניקת הנביאים, ומהוד הוא התפשטות הנ' שערי בינה כאמור ה"פ עשר. ואחר כך אמר (ברע"מ שם) לבתר אתא צדיק ונטיל כל חמשין תרעין וכו' ואתקרי כל וכו' ואוף הכי כלה נטילת להו כולהו כו', דמדת מלכות נקראת כלה, דכ"ל כנגד נ' שערי בינה, וה' מדת מלכות פה תורה שבעל פה קרינן לה, וחכם עדיף מנביא, והיינו שבאמת זוכה על ידי תורה שבעל פה מחכמה עלאה שהוא למעלה מבנה רוה"ק כלומר רוח מההוא קודש דלעילא (כמ"ש זח"ג ס"א א) והיינו דעת שהוא פנימיות מכ"ע, רק זה זוכין על ידי ההמשכה מנ' שע"ב שנמשכין לכל"ה שהוא מלכות פה תורה שבעל פה. וזה ענין אספקלריא שאינה מאירה כמ"ש (יבמות מט:) וזה נקרא נביאה אך הנביאים זוכין על ידי נצח והוד שמשם יניקת הנביאים והם כנגד משה ואהרן. ועל ידי תורה שבעל פה עדיף מנביא שמשיג על ידי הדעת וזוכין לשער הנ' וכמ"ש כל יקר וגו' ראתה עינו של ר"ע כו', וז"ש בסיום התלמוד השונה הלכות בכל יום שהם כתרה של תורה, שכן שם הוי"ה כולל כל הט' מדות י"ק חו"ב ו' המדות וה' מלכות (כמ"ש זח"ג רנ"ח א). ותגו של יו"ד מרמז לכ"ע וכמ"ש בזוהר הקדוש (שם ס"ה ב) קוצא דיוד דלעילא רמיזא לאין והיינו דכ' החכמה מאין תמצא והיינו עתיקא סתימאה דכל סתימין דאיקרי אין (וכמ"ש זח"ב ס"ד ב) והיינו שמופיע מכתרה של תורה דהוא כ"ע על ידי בחי' הדעת על התורה שבעל פה וזה מובטח לו שהוא בן עולם הבא שזוכה לטעום בעולם הזה מעין עולם הבא וכאמור:
13
י״דומ"ש מובטח לו שהוא בן עולם הבא והיינו שמובטח שלא יתקלקל והרי איתא (ברכות כט.) אל תאמין בעצמך עד יום מותך * יוחנן כהן גדול שימש בכהונה גדולה פ' שנה ולבסוף נעשה צדוקי, והצדוקים אמרו שאין עולם אלא אחד וכפרו בתח"ה (כמ"ש אדר"נ פ' ה') וכן במשנה (ברכות נד.) משקלקלו הצדוקין ואמרו אין עולם אלא אחד וכו' והכופר בתח"ה אין לו חלק לעולם הבא (כמ"ש סנהדרין צ.) ואף בשמואל הקטן שהיה ראוי שתשרה עליו שכינה וכשמת אמרו עליו היה חסיד היה ענו תלמידו של הלל, ועל הלל אמור תלמידו של עזרא (שם יא:) והיינו דהיו שוין, ועל עזרא אמרו (שם כא:) ראוי היה עזרא שתנתן תורה על ידו לישראל אלמלא שקדמו משה וכו', ומ"מ לרבא אי לאו דאתחיל בה היו חוששין לו שמא נתקלקל ונעשה מין ח"ו (כמ"ש ברכות שם) ואיך אמר כאן מובטח לו שהוא בן עולם הבא, אך באמת תנן רק אל תאמין בעצמך שבודאי לא יוכל לסמוך על עצמו, אף אם השיג כל התורה שבודאי לא יתקלקל שהיצר הרע מתגבר עליו בכל יום וכל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו (כמ"ש סוכה נב.) ויוכל ח"ו לפטותו. אך מ"מ על ידי הד"ת ה' לא יעזבנו בידו. והרי מצינו (קידושין פא:) בר"ע שהיה שורש תורה שבעל פה והיה דורש כתרי אותיות וא"ל שטן אי לאו דמכרזו עלך ברקיעא הזהרו בר"ע ותורתו וכו' וכן מצינו שם גבי ר"מ. והיינו שאם היו ח"ו סומכין על עצמן לא היה בכחם לכבוש היצר הרע רק על ידי הד"ת שלהם היה לא יעזבנו בידו והכריזו עליהם ברקיעא הזהרו בר"ע ותורתו הזהרו בר"מ ותורתו ואמר שלא רק ר"ע ור"מ וכדומה. אך כל השונה הלכות שהוא כתרה של תורה זוכה אשר ה' לא יעזבנו בידו ומובטח לו שהוא בן עולם הבא. וצריך שידע שמעצמו אין לו כח להתגבר רק בעזר השי"ת וכאמור. וכן נדרש (ב"ב יז.) באמת על האבות שזכו לג' ראשונות בכל מכל כל שלא שלט בהם יצר הרע ולא שלט בהם מה"מ. וכן כל השונה הלכות כתרה של תורה זוכה שלא ישלוט בו יצר הרע. ה' לא יעזבנו בידו. ושלא ישלט בו מה"מ אף שלא נתקן כל הפגם ולא זכו שיהיה בעלמא דאתי ממש בעולם הזה וכאמור, מ"מ זוכה שהמיתה תהיה אצלו רק כשונה ואחר כך הקיצו ורננו (וכמ"ש סוטה כא.) בשכבך תשמור עליך זה מיתה והקיצות היא תשיחך לע"ל שיהיה רק כיקיצה משינה (וכמשנ"ת לעיל במא"ג) ויוכל כל א' מישראל לזכות לזה על ידי ששונה הלכות בכל יום:
14