פרי צדיק, נחPeri Tzadik, Noach
א׳אלה תולדות נח. בתנחומא פתח יתברך שמו של ממ"ה הקב"ה שבחר בישראל כו' ונתן לנו התורה בכתב ברמז צפונות וסתומות ופרשום בתושבע"פ כו' והאריך בענין תושבע"פ ע"ש. ויש להבין שייכות ענין תושב"כ ותושבע"פ להפרשה. ויובן עפמ"ש (פ"ה דאבות) עשרה דורות מאדם עד נח להודיע כמה ארף אפים לפניו כו' עשרה דורות מנח ועד אברהם כו' עד שבא א"א וקיבל שכר כולם. והנה בכ"מ מספר עשרה הוא כנגד עשרת הדברות שהם מכוונים נגד ע"ס שהאציל השם יתברך לבריאת העולם. והיו עשרה דורות מאדם ועד נח לתקן כל פגם קלקול אדה"ר ולהתברר בכל המדות ואז בדור המבול היה ראוי למתן תורה כמו"ש במ"ר (משפטים פ' ל') ובזוהר הקדוש (ח"ג רט"ז ב') והיה אז נפש משה רבינו כמו שנרמז בשג"ם גי' משה. והיו זוכין לתורה שבכתב ותורה שבעל פה שנרמזו במש"נ נבקעו כל מעינות תהום רבה מבועי דחכמתא לתתא וארובות השמים נפתחו תרעי דחכמתא לעילא כמו"ש בזוהר הקדוש (ח"א קי"ז א') ואז היו מתקנים כל פגם הנחש כמו שיהיה לעתיד. וע"י שהיו מכעיסין לפניו נהפכו למים הזדונים ונשטפו כולם במי המבול ולא נשאר מהם רק נח. ומטעם זה נחשבו בעשרה דורות שקודם המבול בכל א' חשבון הכולל כל ימי חייהם. מפני שבהחיים שחיו אחר שהולידו ראש הדור לא היה להם חיים מחודש שכל עיקר החיים שלהם היה רק שיצא א' הנחשב בחשבון הדורות שמזה יצא נח ונבנה העולם משא"כ מה שחיו אח"כ והולידו בנים ובנות מזה לא נשאר שום השארה שהרי נשטפו במבול. ונכללו החיים שחיו אחר שהולידו ראש הדור עם החיים שחיו קודם וע"י כן נקראו בלשון חיים. וכיון שנכללו כל ימי חייהם יחד כתיב וימת. משא"כ בעשרה דורות שמנח ועד אברהם שבפ' זו. שנשאר גם ממה שהולידו ראש הדור. שמהבנים ובנות נשארו אומות ויש בהם חיים כמש"נ ואתה מחיה את כולם כידוע אבל אינם דומים להחיים שחיו קודם שהולידו ראש הדור שמזה נשתלשל ויצא אברהם וזרעו שהם חיי עולם. וכיון שאין ב' החיים דומים זה לזה ע"כ לא נכלל בהם יחד החיים שחיו מקודם עם החיים שחיו אח"כ. וכיון שלא נכללו כל ימי חייהם יחד לכן לא כתיב בהו וימת. זולת בנח שלא הוליד כלל אחר המבול. ונכללו החיים שחי אחר המבול בכלל החיים שחי עד שהוליד שם חם ויפת שמהם נבנה העולם ולא היה להשנים שחי אח"כ חיים מחודש. וע"כ כתיב בו ויהי כל ימי נח וגו' וימת. וכן בתרח שאחר שחי ע' שנה והוליד אברם נחור והרן לא הוליד כלל ולא היו בחייו שחי אח"כ שורש חיים מחודש בפ"ע וע"כ נכללו כל ימיו יחד וכתיב וימת תרח בחרן. וכן העשרה דורות שמנח ועד אברהם הם ג"כ במספר עשר שהיה ראוי לתקן כל הפגם. ואמר להודיע כו' שכל הדורות היו מכעיסין ובאין עד שבא אברהם אבינו וקבל שכר כולם. מה שלא אמר מקודם. שמעשרה דורות אלו נשאר השארה וכל הני"ק שהיה בהם קיבל אאע"ה. שהוא נתנסה בעשר נסיונות שהם ג"כ כנגד ע"ס. ועמד בכולם ונתברר בכל המדות. והוא זכה שקיים כל התורה כולה עד שלא נתנה (כמו שנאמר יומא כח:) והיינו אף תורה שבעל פה כמוש"ש אפי' ערובי תבשילין. וגם כל התורה כולה כיון שלא נצטוה עליה רק נעשו ב' כליותיו כמין ב' רבנים והיו נובעות ומלמדות אותו תורה וחכמה כמו שנאמר (ב"ר פ' סא) והוא בחינת תורה שבעל פה שנובע בלב מדברי אלהים חיים. וז"ש בתנחומא אח"כ במעלת תורה שבעל פה לפי שאין לומד אותה אלא מי שאוהב הקב"ה בכל לבו ובכל נפשו ובכל מאודו וכו' ואבהבה מדת אאע"ה דכ' אברהם אוהבי ואהב הקב"ה בכל לבו ובכל נפשו ובכל מאודו וזכה לתורה שבעל פה. וכמו שבדור המבול היה הזמן שתנתן תורה ע"י נפש משה רבינו והיינו תורה שבכתב שהיה כלול בה גם תורה שבעל פה כמו שהיה במתן תורה. כן בדור הפלגה היה הזמן להתגלות התפשטות תורה שבעל פה. ועיקר התפשטות תורה שבעל פה היה בבבל כמו"ש (סוכה כ ע"א) וע"כ כשהרגישו בשנער מקום הראוי להתגלות התפשטות תורה שבעל פה עשו הם מגדול לעומת בהמ"ק שהוא מקום שמשם יוצא תורה לכל ישראל (כמו שנאמר סנהדרין פו:) ועשו הם בזלעו"ז מגדול להתפשטות הבליהם ואז היה אאע"ה בן מ"ח שנה וכמו"ש רש"י (שבת י': ד"ה שישיבתה) ואז הכיר אאע"ה את בוראו כמו"ש (ב"ר פ' ל) והיינו שזכה לכל התורה שבעל פה. ואחר כך ד' שנים עד שהתחיל ב' אלפים תורה. והד' שנים שקדמו הם כנגד ג' ראשונות ומדת חסד שהיא מדתו של אאע"ה ואחר כך התחיל הב' אלפים תורה במדת גבורה דאורייתא מסטרא דגבורה קא אתייא (כמו שנאמר זח"ג פ' סע"ב) והיינו תורה שבעל פה כמו שנאמר בתיקונים (תי' כ"א) ובזוהר הקדוש (ח"ב קס"ז א) ומשמאלא אתיהיבת אורייתא דבע"פ. וז"ש עד שבא א"א וקיבל שכר כולם. והיינו הני"ק והחיים שלהם שהוא קדושת תורה שבעל פה וזכה בה אאע"ה. וז"ש פירש"י עד אברם חרון אף של מקום. דכיון שבא אאע"ה לא היה עוד חרון אף. שזכה ונטל שכר כולם ונכתב אחר נסיון הראשון וז"ש להודיע כמה ארך אפים לפניו כו' ובתוס' יו"ט כ' שיש ב' מיני אף. יש שמאריך ולבסוף משחית הכל כמו במבול. ויש שמאריך שאינו יוצא לפועל לכליון חרוץ כו' ורה"ק זצוק"ל אמר בשם הרה"ק מלובלין זצוק"ל שפי' במ"ש כל מי שאורמ הקב"ה וותרן יתוותרון בני מעוהי אלא מאריך אפיה וגביה דיליה שהפירוש ומגביה דיליה האף. והנה מאמר זה נזכר במדרש (ב"ר פ' סז) לענין זעקה א' הזעיק יעקב לעשו כו' והיכן נפרע לו ע"ש ושם הגיר' מאריך אפיה וגבי דיליה וכן הוזכר בירושלמי (שקלים פ"ה ה"ד) לענין נחוניא חופר שיחין שמת בנו בצמא וכומ"ש גם בתלמודין (ב"ק נ'.) ושם הגיר' מאריך רוחיה וגבי דידה. ובב' המקומות משמע דפי' וגבי דיליה שגובה אחר כך שלו לשלם לו גמול. ובודאי דברי רה"ק ז"ל אמת. ולפי האמור שניהם אמת דגבי דיליה שמגביה דיליה כמו כאן באאע"ה שקיבל שכר כולם וזכה לכל התורה שבעל פה של דור הפלגה ונסתלק חרון אף מהעולם. וממילא גובה שלו דכיון שקיבל מהם שורש החיים שלהם והני"ק שבהם בסוד ואתה מחיה את כולם נעקר חייהם מן העולם. וז"ש להודיע כמה ארך אפים לפניו וכו' וכאמור. וזה ענין שייכות מאמר זה לפ' אלא תולדת נח. שעיקר הפרשה הוא איך שקיבל אאע"ה התורה שבעל פה שהיה בדור הפלגה ובשבת הוא זמן תורה שבכתב כמו"ש (שבת פו:) ודכו"ע בשבת ניתנה תורה לישראל וזמן ריבוי בתורה שבעל פה כמו שנאמר בזוהר הקדוש (ח"א מ"ז:) ביום השביעי דא תורה בשעל פה דאיהו יום שביעי. והיינו מלכות פה תושבע"פ קרינן לה:
1
ב׳בתנחומא אלה תולדות נח. יתברך שמו ממ"ה שבחר בישראל כו' ונתן לנו התורה כו' והאריך בשבח התורה שבעל פה ולהבין השייכות להפרשה ולמש"נ אלה תולדות נח. אמנם איתא (שמו"ר פ' ל) שביקש הקב"ה ליתן להם לדור המבול ארבעה דברים תורה ויסורין ועבודת קרבנות ותפלה ולא בקשו כו'. והיינו שהשם יתברך רצה להחזירם למוטב ולתת עצות נגד יצר לב האדם הרע מנעוריו. ויסורין הם כפרה על העבר כמו"ש (ע"ז ד.) ע"פ רק אתכם ידעתי וגו' אוהבו נפרע ממנו מעט מעט. וגם לעורר אלהבא כמוש"נ חושך וגו' ואוהבו שחרו מוסר ונאמר כי את אשר יאהב ה' יוכיח וכאב וגו'. וקרבנות ג"כ מכפרין על העבר וכמו שנאמר (מ"ר פינחס) לא היה אדם בירושלים ובידו עון תמיד של שחר מכפר וגו' ואלהבא שעי"ז מתקרב להשם יתברך וכדרך שא' (זבחים ז:) ריצה פרקליט נכנס דורון אחריו. וגם דרכו של יצה"ר היום כו' ולמחר אומר לו עשה כך כו' (כמו שנאמר שבת קה:) ובתחלה קראו הלך ולבסוף קראו אורח כו' ומושך העון בחבלי השוא עד שאחר כך כעבותות העגלה (כמו שנאמר סוכה נב) דעבירה גוררת עבירה ועבר ושנה נעשית לו כהיתר (יומא פו:) וכשנמחל הקודם על ידי קרבן לא יוכל להתגבר עליו. ותורה הוא עיקר התבלין דמשכהו לבהמ"ד. ותפלה עפמ"ש שאלמלא הקב"ה שעוזר לו אינו יוכל לו. והשם יתברך מוכן לעזור לכל א' רק שהאדם יתפלל לו ע"ז. ואם היו עושין תשובה היה משה רבינו מוריד להם התורה והיה נהפך להם מי המבול למים דתורה והם לא רצו לקבל הד' דברים וכמו שנאמר במ"ר שם מן הכתוב ויאמרו לאל סור ממנו וגו' שמרמז שם כל הד' דברים הנז'. ואיתא בכ' האריז"ל. שנפשות ישראל שהיו במצרים בעבודת הפרך ושקבלו את התורה הם היו הנפשות מדור המבול ומדור הפלגה שהיו ביניהם נפשות גדולות רק שהיו מעורבים טו"ר ביחד. כי מאכילת עה"ד נעשה הערבוב גם בנשמות וגם הנשמה הטהורה היתה מעורבת עם הפחותה. עד שבא אאע"ה וזכה להיות אב לנשמות ישראל ואז נבדלו הנפשות הטהורות נפשות ישראל לאוצר בפ"ע וכמו"ש בתוס' (ע"ז ה.) דעד שיכלו כל הנשמות שבגוף הם נשמות ישראל שהם באוצר מיוחד בפ"ע ע"ש. והנה מה שגרם לדור המבול להיות רבה רעת האדם בארץ היה מרוב טובת עוה"ז שהיה להם ולא היה עליהם עול מלכות שמים ולא עול ד"א. כי לא נצרכו גם לעבוד בשדה וכמו"ש (ב"ר פ' לד) דאחת לארבעים שנה היו זורעים. והיו רק אוכלים ושותים ופוחזים. ורוב השלוה הביאם שימרדו ויחטאו (וכמו"ש בסנהדרין קח.) וכן מצינו גבי אאע"ה כשעבר במקומות שהיו אוכלים ושותים ופוחזים אמר הלואי לא יהא לי חלק בארץ הזאת (כמו שנאמר ב"ר פ' לט) כי דרך ארץ קדמה לתורה שע"י מה שחורשין בשעת חרישה וכו' היגיעה בד"א ג"כ משכחת עון. וכשאין עוסקים בד"א ומבלים בטוב ימיהם בתענוגי עוה"ז זה מביא לידי חטא. והנה ידוע שעיקר חטא דור המבול היה ביותר בענין פגם הברית וכמש"נ כי השחית כל בשר וגו' ואברהם ידע שזרעו יהיו מהנפשות מדור המבול שנכשלו בעון פגם הברית וארץ ישראל איננה סובלת אנשים חוטאים כאלה וכמו שהזהירה תורה כמעשה ארץ מצרים וגו' לא תעשו. ולא תקיא הארץ אתכם וגו' ומעשה ארץ מצרים היינו שהיו שטופים בזנות וכמש"נ אשר בשר חמורים בשרם וזרמת סוסים זרמתם וע"כ שכאמר לו הקב"ה אני ה' וגו' לתת לך את הארץ הזאת לרשתה שאל במה אדע כי אירשנה. שאף שהאמין שבודאי יתן ה' הארץ לזרעו מ"מ שאל במה אדע שיתקיימו בה באיזו כח יתגברו שלא יכשלו עוד בעון דור המבול ולא תקיא הארץ אותם ותהיה להם הארץ לירושה שאין לה הפסק. וע"ז השיבו השי"ת כי גר יהיה זרעך וגו' ועבדום וענו ואתם. וע"י העבדות והעינוי יתבררו ויתלבנו מחטא דור המבול כי בחטא פגה"ב המשפט להיות עבד וכמו שמצינו בהשבטים דשנו את יוסף למכרו לעבד. והוא היה שורש קדושת הברית אבל היה צריך לבירורים כי הם חשדוהו להיפך מפני שהוציא לעז עליהם שנושאין עיניהם בבנות הארץ. והם ידעו שנקיים מזה אמרו שבמומו פוסל ובודאי יש בו מחסרון זה. וכדאי' (ב"ר פ' פד) אמרו נלך ונתפוס דרכו של עולם כנען שחטא לא לעבד נתקלל. וחטא כנען היה בפגם הברית שפגם חם (כמו שנאמר סנהד' ע. קח:) אף זה לכו ונמכרנו. ונמכר למצרים שהיא מקום הזימה ושם נתברר על ידי הנסיון שהוא נקי ומוגדר ונגדרו כל ישראל בזכותו כמושז"ל (שהש"ר ד). ומצרים ערות הארץ ולשם גלו לברר שהם נקים בזה. וכשנתברר זה נגאלין וכמו שנאמר (שהש"ר שם) דנגאלו ממצרים על ידי שהיו גדורים בעריות. וע"י העבדות והעינוי תקנו חטא דור המבול וכמו"ש האריז"ל שמנפשות דור המבול נגזר עליהם היאורה תשליכוהו. ומשה רבינו היצים כמו שנאמר (סוטה יב:) שש מאות אלף רגלי וגו' א"ל משה בשבילי נצלתם כולכם. ומהנשפות שבדור הפלגה עבדו בהם בחומר ובלבנים. ואחר שנתבררו במצרים ונגאלו וזכו לקבל התורה לא נצרכו עוד לעבדות ועינוי רק להיות עמלים בתורה ולהיות דרופתקי דאורייתא. ובמקום עמלם בשעבוד חומר ולבנים ושסבלו ממה שהושלכו ליאור. זכו אחר כך למים דאורייתא ולפלפול תורה שבעל פה בקל וחומר וליבון הלכתא. ונגד המגדול זכו לירושלים ובהמ"ק. ומה שעשו אז בדור הפלגה אחדות ושלום למרוד במקום זכו אחר כך כשנתבררו לפלפולה של תורה דכ' בה את והב בסופה שבשעת הפלפול נראים הת"ח כאויבים ז לזה ואינם זזים משם עד שנעשים אוהבים זה את זה (כמו שנאמר קידושין ל:) אחר שנתברר להם ההלכה. וזהו שהאריך המד"ת בפר' זו בשבח ישראל והתורה כי באמת מאותו הדור ומנפשותיהם נשתלו נשמות ישראל מקבלי התורה כאמור:
2
ג׳וזה ג"כ כונת המד"ת במ"ש אלה תודלות נח כך פתח רתב"א פרי צדיק עץ חיים וגו' בשעה שאדם מסתלק מן העולם בלא בנים הוא מיצר א"ל הקב"ה כו' יש לך פרי יפה מן הבנים כו' התורה שכתוב בה פרי צדיק עץ חיים בנים אינו אומר כו' ולכאורה אין לו שייכות למש"נ אלה תולדות נח וגו' שהרי נח היה לו בנים וכל העולם יצאו מזרעו. וכשרצתה התורה לרמז שעיקר תולדותיו של אדם מעשיו הטובים. הו"ל לרמז במי שמת בלא בנים. ולא בנח שהניח בנים. אמנם בא ללמדנו שלא נטעה מאחר שנשאר רק נח וזרעו והוא האב של כל העולם הם נחשבו תולדותיו כי לא כן הוא. שהם שנקראו בני נח אין להם שייכות לקבלת התורה ולמצות וקדושת שבת. ואדרבה נאמר להם ויום ולילה לא ישבותו כי במנוחתם ושביתתם יוסיפו לחטוא מתוך הבטלה. וזרע ישראל לא נקראו על שמו כלל דאברהם אבינו היה תחלה לגרים כמו שנאמר (חגיגה ג.) וגר שנתגייר כקטן שנולד דמי (כמו שנאמר יבמות כב.) והוא זכה להיות אב ראשון לכל נפשות ישראל. ונפרשו באוצר מיוחד הנשמות מקבלי התורה ועיקר תולדות נח הוא מש"נ נח איש צדיק תמים. שתולדותיו של אדם אלו מעשיו הטובים ובא ללמדנו שאף מי שיש לו בנים ידע שאין זה עיקר התכלית. ויראה שיעשה פרי התורה והמצות שנקראו פרי צדיק עץ חיים והם תולדותיו של אדם. ואחר כך מסיק במד"ת ומנין שאף לראשונים בזכות אחרונים שנ' ונח מצא חן וגו' באיזה זכות בזכות תולדותיו שנאמר אלה תולדות נח. וכ"כ במ"ר (סו"פ בראשית) ושם פ' כ"ו לא שהיה כדי אלא שצפה הקב"ה שמשה עתיד לעמוד ממנו ונראה לכאורה סתירה מראשו לסופו. שבפתח שתולדותיו מעשיו הטובים הם. אך באמת אמרו בב"ר על נח. בדורותיו היה צדיק הא אלו היה בדורו של משה כו' לא היה צדיק. ונמלט רק בזכות שיצא ממנו אומה ישראלית מקבלי התורה ומשה רבינו וכדומה. וכיון שמההכרח שיושאר א' לקיום העולם שיצאו ממנו. נשאר הוא שהיה צדיק בדורותיו. אבל בא התורה ללמדנו שבאמת הצדיקים לא נקראו על שמו. שהם נקראים בני אברהם שהיה כקטן שנולד והנודר מבני נח מותר בישראל כיון דאיקדש אברהם אתקרו על שמיה (כמו שנאמר נדרים לא.) ועיקר תולדותיו מה שבירר עצמו במעשיו הטובים שהן תולדותיו של אדם. וללמדנו שעיקר הפרי הוא עץ חיים שהוא ד"ת ומעשים טובים. ואח"כ אחר שהאריך בשבח התורה מסיים במד"ת וכי משום דצדיק ה' וישקוד על הרעה. אלא צדקה עשה הקב"ה עם ישראל שהקדים והגלה את גלות יכניה לגלות צדקיהו כדי שלא תשתכח מהן תורה שבעל פה וישבו בתורתן בבבל עד היום ולא שלט בהן לא עון וכו' כי עיקר התפשטות תורה שבעל פה התחיל אחר הגלות דג' כי ברב חכמה רב כעס שע"י הרב כעס נתרבה הרב חכמה והיה אז אנשי כנה"ג שהרבו חידודי תורה. וע"י כן לא שלטו בהן שעיקר השליטה היה להם מחמת שמתרשלין בד"ת. וממילא יש כח ביצה"ר לפתות. אמנם המקבל עליו עול תורה דברי תורה רפואה ותיקון לכל עון ולא חטאת. ואף לפגם הברית שהחמיר בזוה"ק (ח"א ריט ב) כונתו רק שאין לו תיקון לעשות מהם זכיות. אמנם בתשובה ובתורה מועיל שינצל מעונש עכ"פ ולא תזכרנה הראשונות ולא תעלינה על לב:
3
ד׳במ"ר (משפטים פ' ל) שביקש הקב"ה ליתן להם ארבעה דברים תורה ויסורין ועבודת קרבנות ותפלה. ולא בקשו שנאמר ויאמרו לאל סור ממנו אלו היסורין. ודעת דרכיך לא חפצנו זה תורה. ומה שדי כי נעבדנו אלו הקרבנות. ומה נועיל כי נפגע בו זה תפלה. זכר כאן בפסוק ב' שמות שם אל ושם שדי שניהם גימ' מש"ה. שם אל הוא מדת מלכות וכמו שנאמר (זח"א ח א) כבוד כלה דאקרי אל דכתיב אל זועם בכל יום ואי' (זח"ב צא א) נ' רזא למדחל מקב"ה ולמנדע דאית דין ואית דיין כו' ופרענות לרשיעיא בגין דרזא דיליה ה' תתאה שממדת מלכות הוא הדין דינא דמלכותא דינא כידוע. וז"ש ויאמרו לאל סור ממנו אלו היסורין שבאים ע"י שם זה. ודעת דרכיך זה תורה היינו תורה שבעל פה. שהתורה שבכתב דרכיו של הקב"ה שהוא מקיים המצות תחלה כמו"ש במ"ר שם ובירושלמי (פ"א דר"ה ה"ג) וצונו ללכת בדרכיו ולקיים מצותיו וחוקיו. ודעת דרכיך היינו תורה שבעל פה וכמו שנאמר פירש"י תשא ובדעת רוח הקודש והיינו רוח מההוא קודש דלעילא כמו שנאמר בזה"ק. והתורה שבעל פה בא ע"י רוח הקודש וכמ"ש הרמב"ן (ב"ב יב.) וכן נדרש (מגילה יד:) ותלבש אסתר מלכות שלבשתה רוח הקודש והיינו תורה שבעל פה בחי' מלכות פה תורה שבעל פה וע"ז נאמר תזל כטל אמרתי ופי' הרקנטי (פ' האזינו) מלשון בצע אמרתו דאמרי' במ"ר בזע פרפורין שלו וכן אמרתי לבוש מלכות שהוא רוה"ק וזה שנקרא התורה שבעל פה דעת דריכך. וכיון שהיה אז נשמת משה רבינו והיה ראוי שתנתן תורה על דיו להם (כמו שנאמר בזה"ק ח"ג רטז ב) ואז היה נגלה להם כל תורה שבעל פה שיה כלול בתורה שבכתב אצל משה רבינו. וכן נרמז במש"נ נבקעו כל מעינות תהום רבה. מבועי דחכמתא לתתא כמו"ש בזה"ק (ח"א קיז א) שאם היו רוצים לקבל התורה היה נגלה להם כל החכמה תתאה תורה שבעל פה וכמו שזכו במ"ת ע"י משה רבינו דאי (נדרים כב:) אלמלא חטאו ישראל לא ניתן להם אלא ה' חומשי תורה כו' והיה כלול בהם כל תורה שבעל פה והיו זוכין להשיג כל אור תורה שבעל פה מתוך התורה וז"ש ודעת דרכיך לא חפצנו. וקאי ג"כ על שם אל מלכות פה תורה שבעל פה קרינן לה. והיינו יסורין לתקן העבר שבא ממדה זו דאית דין ואת דיין ותורה שבעל פה לתקן אלהבא כמו"ש (זח"א רב א) דהא לית לך מלה לתברא יצה"ר אלא אורייתא והיינו תורה שבעל פה כמו"ש (סוכה נב:) אם פגע בך מנוול זה משכנהו לבהמ"ד. והוא מקום חידוש הלכות. ומשנה תורה שהוא משורש תורה שבעל פה וכמו"ש בזה"ק (ח"ג רסא א) וכן נכתב במשנה תורה הלוחות שניות שיש בהן מדרש הלכות ואגדות כמו"ש (שמו"ר פ' מו) וכל התוכחות שבמשנה תורה שעז"א בסוף מגילה משה מפי עצמו אמרן בכולם נזכר שם הוי"ה שבאמת היסורין רק ברחמים להפחיד האדם שיעשה תשובה וכאב דעביד נהימו סגי וכמו"ש בזוה"ח (תבוא). והם אמרו לאל סור ממנו שאין רוצים אף בתכלית יסורין שהוזכרו בגמ' (עירכין טז:) ושניהם יסורין ותורה שבעל פה משם זה שהוא מדת מלכות. ואחר כך על עבודה שהוא קרבנות נזכר שם שדי שהוא נגד מדת יסו"ע כמו"ש בזוה"ק (ח"ג יא:) וע"י מדה זו הוא יחוד קוב"ה ושכינתיה כמו שנאמר כי כל בשמים ובארץ וכתרגומו די אחיד בשמיא ובארעא כלומר דיסודא דעלמא דאקרי כל איהו אחיד בת"ת דאקרי שמים ובארץ דאקרי כ"י כמו"ש בזוה"ק (ח"א לא סע"א) וכיון שיש היחוד עם שם הוי"ה שהוא רחמים א"צ יסורין לכפר על העבר ודי בקרבנות לתקן כל העבר ואלהבא ג"כ די בתפלה שהשם יתברך יעזרנו שאלמלא הקב"ה שעוזר אינו יכול לו וצריך תפלה ע"ז וכמו"ש (שמו"ר פ' לח) קחו עמכם דברים אין דברים אלא ד"ת והיינו לתקן להבא וכמו שאמרנו מהזוה"ק דלית מלה לתברא יצה"ר אלא אורייתא. א"ל אין אנו יודעין א"ל בכו והתפללו לפני. שהשם יתברך רוצה שיתפלל האדם לפניו ולקראו מן המיצר לעזור לו להתגבר על יצה"ר ואז ה' לא יעזבנו בידו. והם אמרו מה שדי כי נעבדנו שלא רצו בקרבנות לתקן העבר ומה נועיל כי נפגע בו. שאמרו כיון שמסר הקב"ה הבחירה לאדם לא יועיל תפלה להנצל מקטרוג יצה"ר. ומש"ה גימט' ב' שמות אלו. שחלקו היה השבת כמ"ש ישמח משה במתנת חלקו אצלו תמיד היחוד. וכמו דבשבת שהישראל כל היום כעושה מצוה. כיון שמורגל במלאכה תמיד ופורש בשביל קדושת השבת הו"ל כל יום הבת כבא לידו דבר עבירה וניצול הימנה שחשוב כעושה מצוה (כמו שנאמר קידושין לט:) וכל יום השבת הוא יחוד קוב"ה ושכינתיה. כמו בשעת עשיית מצוה. ומשה רבינו היה אצלו בכל הימים היחוד קובה"ו וכמו"ש ויקח משה את עצמות יוסף עמו והיינו שלקח עמו עצם קדושת יוסף הצדיק שהוא מרכבה למדת צדיק יסו"ע ושם שלו. וזהו ישמח משה במתנת חלקו שהוא השבת. ועל רמז זה שם מש"ה גימט' א"ל שד"י כאמור. ובשבת נעשה הישראל עני ונכה רוח כשחושב כל מה שעבר עליו בימי המעשה וכמו שאמרנו במ"ש בריש סא"ר פסוק זה על השבת. וא"צ יסורין שנופל עליו הפחד והיראה ודי בנהימו סגי שנעשה נכה רוח. ונשבר לבו בקרבו ועושה תשובה מפחד ה'. וכן זוכה לד"ת תושב"כ וכמו שנאמר ודכו"ע בשבת ניתנה תורה לישראל וכן הוא זמן לזכות להשפעה בתורה שבעל פה כמו שנאמר (זח"א מז ב) יום השביעי דא תורה שבעל פה כו' וכן זוכין לקרבנות שאומרים ואת מוסף יום השבת הזה נעשה ונקריב לפניך באהבה ואמרנו דאף שאין מקריבין מוסף בזמה"ז. ואפילו אם יבנה בהמ"ק לא נוכל ג"כ להקריב תיכף מוסף זה. מ"מ כיון שאנו רוצים להקריב רק אנוסים אנחנו מחמת חסרון בהמ"ק ומזבח. וחישב לעשות מצוה ולא עשאה מעה"כ כאילו עשאה (כמו שאנמר בגמ' שם מ.) וכש"כ שיש כאן ונשלמה פרים שפתינו וחשוב כאלו מקריבין המוסף ע"י האהבה וחשק לעשות. וכן תפלה שבשבת עיקר התפלה קדשנו במצותיך ותן חלקנו בתורתך וטהר לבנו לעבדך באמת. ואין מתפללין כלל על צרכי הגוף רק על צרכי הנפש לזכות לטהרת הלב ולהנמל מקטרוג היצה"ר. וזו התפלה שביקש ליתן לדור המבול להועיל להבא וכמו שאמרנו. וזוכין בשבת לכל הד' דברים שלא רצו דוהמ"ב לקבל והזמן בשבת לזכות לתקן כל פגם דור המבול. שהוא שורש פגם הנחש שהיה להם לתקן ובשבת יכולים לזכות לתקן:
4
ה׳בתנחומא ר"פ זו פתח י"ר על כמה עבירותנשים מתות כו' על שלשה וכו' ושלשתן מן התורה כו' ולהבין שייכות פתיחה זו לפרשה זו. והנה במשנה נשנית במס' (שבת לא:) ומסתמא יש לשלשתן שייכות למס' שבת. אף דחלה ונדה נוהג תמיד. אכן הענין דמ"ש שפכה דמו כו' תשפוך דמה ותשמור נדתה כו היא טמאה חלתו של עולם כו' היא כבתה נרו של אדם כו' ג' דברים שחשב הם כנגד הגוף והנפש והנשמה. טמאה חלתו של עולם נגד הגוף וכמו שנאמר כשם שהאשה מקשקשת עיסתא במים וכו' כך עשה הקב"ה לאדה"ר כו' את האדם עפר וגו' וזה קאי על גוף של אדה"ר שהוא חלתו של עולם ואמר טמאה חלתו של עולם עפמ"ש (שם קמו א) שבא נחש על חוה הטיל בה זוהמא ישראל שעמדו על ה"ס פסקה זוהמתן כו' ופליגא דראב"כ כו' עד ג' דורות לא פסקה זוהמא מאבותינו כו' וכבר אמרנו דאלו ואלו דא"ח שיעקב אע"ה מצדו כבר פסקה זוהמא ממנו שהיה כאדה"ר קודם הקלקול. ואמר מה שקל שבקלים אינו אומר כן כמו שנאמר (פירש"י ויצא מב"ר) מפני שלא הרגיש ככל הנאמת הגוף ולא ידע בושה בזה כמו באדה"ר קודם הקלקול דכ' ולא יתבוששו. והוליד י"ב שבטים שלא היה בהן דופי. ומ"מ בהתגלות לא היה עוד שפסקה זוהמא מכל זרעו עד שעמדו על הר סיני דכ' אני אמרתי אלהים אתם. וז"ש שהיא טמאה חלתו של עולם. שע"י שהטיל הנחש בה הזוהמא פשטה הזוהמא באדה"ר ובזרעו עד יעקב אע"ה ובזרעו עד מ"ת. אך עדיין יש יצה"ר. ושפכה את דמו כנגד הנפש וכמש"נ כי הדם הוא הנפש. היא כבתה נרו של עולם הוא נגד הנשמה וכמו שנאמר במד"ת דכתיב נר ה' נשמת אדם. ושבת הוא הזמן לתקן כל קלקול אדה"ר שתחלת פגם הנחש היה באכילה. ואכילה דשבת שהוא בקדושה בא לתקן זה וכמו שנאמר (סנהדרין לח.) אדם נברא בע"ש כו' כדי שיכנס לסעודה מיד ובאדר"נ (פ"א) הגיר' שיכנס לסעודת שבת מיד והיינו כדי לתקן הקלקול וזה שייכות משנה זו למס' שבת. והנה בנח אי' בזוה"ק פ' זו (עג סע"א וע"ש עו רע"א) בעא נח למבדק בההוא חובא דבדק אדה"ר לא לאתדבקא ביה אלא למנדע ולאתקנא עלמא וכו' שרצה לתקן פגם וקלקול של אדה"ר וזה מש"נ נח איש צדיק תמים. איש מצינו (ברכות נד:) עמדו ע"ג איש זה משה דכ' והאיש משה עניו מאד וכן א' במכילתא (יתרו) כשהוא אומר וישאלו איש לרעהו מי קרוי איש הלא משה שנא' והאיש משה. וכן נדרש (סוטה יד.) ולא ידע איש על משה רבינו איש האלהים. ובכמה דוכתי דרשו איש האלהים. ובכמה דוכתי דרשו אי על משה במ"ר וזוה"ק. צדיק מדת יוסף שהיה מרכבה למדת צדיק יסו"ע. תמים שלים מדת יעקב איש תם ומתרגמינן גבר שלים. ושלשתן קדושת השבת דביעקב אע"ה אי (ב"ר פ' יא) אבל יעקב שכתוב בו שמירת שבת כו' דאף דאאע"ה ג"כ קיים מצות שבת שהרי קיים כל התורה כולה כמו שנאמר (יומא כח:) ולגירסת הרשב"א בתשו' ובס' האשכול דגרסי עירובי תחומין מפורש ששמר השבת ואף לגרסתינו עירובי תבשילין ג"כ הטען כדי שיברור מנה יפה לשבת כמו שנאמר (ביצה טו:) ומ"מ אמרו אברהם שאין כתוב בו שמירת שבת והיינו שלא נכתב בו בתורה בפרט ששמר שבת אבל יעקב שכתוב בו בפרט שמרית שבת ויחן גו' זה מורה שנקבע בו קדושת שבת. ויוסף ג"כ מצינו שעשה סעודת שבת כמו שנדרש (ב"ר פ' צב) ואין והכן אלא שבת המד"א והיה בו הששי והכינו. וכן כשחשב (זוה"ח תולדות) ז' מוספי המועדים נגד ז' רועים חשב מוסף שבת נגד יוסף. שתוספת הקדושה של שבת מבחי' יוסף. ומשה ג"כ קדושת שבת כמו שנאמר ישמח משה במתנת חלקו שהוא השבת. שמשה בירר יום השבת לישראל במצרים כמו שנאמר (מ"ר שמות) ואי' בתקו"ז (תיג' יג) והא משה תמן הוה אלא מסטרא דלגאו הוה דא מגופא ודא מנשמתא שיעקב אע"ה גופא וממנו קדושת הגוף של כל ישראל שיצאו ממנו. ויעקב ויוסף כחדא אינון כמ"ש בזוה"ק (ח"א קעו סע"ב) ונפש הדם הוא חיות הגוף ויוסף נקרא חי עלמין כידוע ובחינתו שהוא חיות הגוף והוא נגד הנפש. ומברר נפשות ישראל שהם בקדושה. ומשה נשמתא שהוא קדושת שורש נשמות ישראל שהם מד"ת כש"נ נר ה' נשמת אדם. וכל נשמה מישראל יש לה שורש בתורה אות או חלק מאות ומשה רבינו שורש כל הד"ת שנקראת תורת משה. ושלשה אלו באו לתקן פגם של אדה"ר בגוף ונפש ונשמה. ונח שכתוב בו איש צדיק תמים שמרמז על בחי' יעקב יוסף ומשה כאמור בעא ג"כ לתקנא עלמא מפגם אדה"ר וכמו שנאמר בזוהר הקדוש. וכן אי' (ב"ר פ' כה) כיון שעמד נח נחו ומנ"ל נא' כאן נייחא ונא' להלן למען ינוח וגו' מרמז שהיה בו ג"כ מעין נייחה דשבת. שהיה איש צדיק תמים בחי' ג' אלו שהם יעקב יוסף ומשה. ועל כן רצה גם כן לתקן פגם אדה"ר. אך ולא יכול וכמו שנאמר בזוהר הקדוש. שאף שהיה לו ג' בחי' אלו. היה רק בדורותיו שבדורו של משה לא היה נחשב לכלום נגד משה. וכן לא הי' נחשב לכלום נגד יעקב ויוסף. שאדרבה לו נאמר יום ולילה לא ישבותו וזה שייכות פתיחה זו לפרשת נח:
5
ו׳ובזוה"ח פר' זו את האלהים התהלך נח למעלה על כל המעלות ויולד נח שלשה בנים תאני ר"כ אלו ג' הנהגות אשר באדם. הנהגת הנשמה הליות לו עזר בעבודת בוראו והיא הנקראת שם. והנהגת התאוה והיצה"ר המנהיג ומחמם את הגוף והיא הנקראת חם. והנהגת היצר טוב כו' וליפות מעשיו בתורה וביראת ה' והיא הנקראת יפת כו' ע"ש. והוא ג"כ נגד ג' דברים דכ' איש צדיק תמים שהם קדושותמשה יעקב ויוסף כמו שאמרנו. והיינו שעל ידי שהתהלך את אלהים למעלה על כל המעלות זכה לג' בחי' אלו. הנהגת הנשמה. ולכבוש את היצר הרע ולכובשו שעז"נ בכל לבבך בשני יצריך ביצר טוב וביצר רע כמו שנאמר בר"פ הרואה. ולהנהגת היצר טוב. וחשבם כסדר הבריאה שהנשמה ניתנה באדם משעת פקידה והיצר הרע שולט באדם משעת יציאה כמו שנאמר (סנהדרין צא:) והיצר טוב בא לאדם משנעשה בן י"ג שנה כמו שנאמר בזוהר הקדוש (ר"פ וישב) וחשב הנהגת הנשמה נגד קדושת משה רבינו דאיהו נשמתא כמו שנאמר בתיקונים שהוא שורשכל הד"ת שמשם שורש נשמות ישראל ונקרא איש. וחם כנגד הנהגת התאוה והיינו להיות גבור הכובש את יצרו וזהו כנגד קדושת יוסף שהיה מרכבה למדת צדיק. ויפת כנגד יצר טוב. והוא כנגד בחי' יעקב שנקרא איש תם שלא היה לו כלל יצר הרע. שהיה כאדה"ר קודם הקלקול ולא ידע כלל מעטיו של נחש שהוא ההרגש בהנאת עצמו וכמו שאמרנו וזה הנהגת היצר טוב כצדיקים גמורים שרק יצר טוב שופטן (כמו שנאמר ברכות סא:) ולא כקדושת יוסף בחי' צדיק שהוא שיש יצר הרע והצדיק מתגבר על יצרו על ידי היראה וכובשו. רק שכל הקדושות היה לו רק בודרותיו. ולא זכה להם כמו משה יוסף ויעקב שהם שורש קדושת השבת וכמו שאמרנו:
6
ז׳ואיתא אחר כך בזוה"ח רבי פתח וירח ה' את ריח הניחוח וגו' כשיצא נח כו' התחיל בוכה על העולם כו' וקם והתפלל לפניו ואותו הריח עלה לפני הקב"ה וערב לו. א"ר ג' ריחות עלו לפניו ריח עולתו וריח תפלתו וריח מעשיו ולא היה ריח בעולם דניחא קמיה כאותו הריח ולפיכך צוה ואמר ריח ניחוחי תשמרו להקריב לי כלומר ריח שהקריב נח לפני תשמרו להקריב לי ריח עולה ותפלה וכשרון מעשים. והיינו שכשיצא נח וראה חורבן העולם בכה עליהם והתפלל עליהם כמו שנאמר להלן שם באריכות והשם יתברך השיבו כען אמרת דא ולא בזמנא דאמרית לך בלשנא רכיכא דכ' כי אותך ראיתי וגו' בדיל דתבעי רחמין על עלמא כו' ואם היה מתפלל אז היה מבטל הגזירה וכמש"ש ובזוהר הקדוש (סז ע"ב) וכיון דחזא נח כך הקריב עלוון וקרבנין כו' וז"ש ג' ריחות עלו לפניו. שהם ג"כ כנגד ג' קדושות בחי' משה יעקב ויוסף שנרמז במש"נ איש צדיק תמים וכמו שאמרנו שהם שורש קדושת השבת. ריח עולתו כנגד קדושת יוסף שכנגדו מוסף שבת וכמו שנאמר בזוה"ח תולדות. וריח תפלתו נגד ק' משה רבינו שהתפלל על דורו ומסר נפשו עליהם ולא כנח שאף שהתפלל אחר כך היה שלא בזמנו. ומ"מ ערב להשם יתברך אותו הריח וכמו שנאמר בזוה"ח. וריח מעשיו כנגד קדושת יע"א שהוא גופא וממנו קדושת הגוף של כל ישראל שהם זרעו והמעשים טובים הם בגוף. ואז עלה הריח ניחוח שהיה כלול בו מעין ג' קדושות הנז'. והם כולם שורש קדושת השבת שהיא מדת מלכות. ריח עולתו הקרבנות לשם ניחוח לשם הנחת רוח לשם מי שאמר והיה העולם כמו שנאמר (זבחים מו:) וכל עיקר הבריאה שיתגלה כבוד מלכותו כמו שנאמר (ספ"ו דאבות) כל מה שברא הקב"ה לא בראו אלא לכבודו וכו' ולכבודי בראתיו. וכן אמרו על פ' כל פעל ה' למענהו לקילוסו שיהיו מקלסין אותו כמו שנאמר (שוח"ט תהלים קמח) ובמק"א (שבת לא:) לא ברא הקב"ה את עולמו אלא כדי שייראו מלפניו שנא' והאלהים עשה שייראו מלפניו אבל שניהם אמת דליראה זה קאי על האדם שהוא תכלית מכוון הבריאה כמש"נ אנכי עשיתי ארץ ואדם עליה בראתי. וכל העולם כולו לא נברא אלא בשביל זה כו' כל העולם כולו לא נברא אלא לצוות לזה (כמו שנאמר ברכות ו:) והוא נברא ליראה וכמש"נ מה ה"א שואל מעמך כי אם ליראה. ובריאת כל העולם כולו הוא לכבודות היינו שהאדם ישיג מזה כבודו וזה האור שנברא ביום א' שהי' האדם צופה ומביט בו מסוף העולם ועד סופו כמו שנאמר (חגיגה יב.) היינו להכיר מכל הבריאה כבוד מלכותו. והיינו שבת דמע"ש איהי יראה ושריא בה יראה (זח"א ה ע"ב) מלך שתהא אימתו עליך. ומזה ג"כ ריח תפלה שבא ממדה זו וכמש"נ אד' שפתי תפתח ושם זה מורה על יראה כמש"נ ואם אדונים אני איה מוראי. ובגמ' (ברכות ט:) נדרש ייראוך עם שמש על תפלה. וכן (שם י':) אל ימנע עצמו מן הרחמים כו' כי את האלהים ירא. נדרש לשון יראה על תפלה ורחמים. וכן נדרש (שם ו:) מי בכם ירא ה' וגו' על הרגיל לבא לבהכנ"ס כו' ע"ש. וכן ריח מעשים טובים הוא ממדה זו וכמו שנאמר בזוהר הקדוש (ח"ג קכג רע"ב) דה' תתאה כנגד מצוה. וכל יום השבת הישראל כעושה מצוה על ידי שניצול מעבירת חילול שבת וכמקריב קרבן מוסף על ידי האהבה וחשק לעשות ונאנס ולא עשה שמעה"כ כאלו עשאה. והתפלה בשבת רצויה שהיא רק על צרכי הנפש על מצות ותורה וטהרת הלב לעבודת השם יתברך באמת (וכמו שנת' מא' ג) וזוכין ישראל לכל הג' ריחות דאמר דלא הוה ריחא בעלמא דניחא קמיה כאותו הריח. וצוה לדורות תשמרו להקריב לי ריח עולה ותפלה וכשרון מעשים:
7
ח׳במד"ת (שם) הדלקת הנר דכ' וקראת לשבת עונג זו הדלקת הנר בשבת וא"ת לישב בחשך אין זה עונג שאין יורדי גיהנם נדונין אלא בחשך שנא' ארץ עיפתה כמו אופל ובמק"א (מד"ת ר"פ בא) במה הרשעי מתכסים בגיהנם בחשך הגיגית הזו כו' כך הרשעים והיה במחשך מעשיהם לפיכך הקב"ה מכסה עליהם שהוא חשך שנא' וחשך על פני תהום זה גיהנם ובגמ' (פסחים נד.) נקרא אור של גיהנם. וכן בזוהר הקדוש (ח"ג לד ע"ב) דחשיב ז' אורות שנבראו קודם שנברא העולם חשב אור גיהנם ע"ש. והענין עפמ"ש בגמ' (עירובין יט.) דפושעי עכו"פ אפי' על פתחו של גיהנם אינם חוזרין בתשובה. ולהם הגיהנם חושך וכמו שבעוה"ז והיה במחשך מעשיהם ויאמרו מי רואנו ומי יודענו כן גם בגיהנם אינם חוזרין וכמש"נ הפושעים בי שפושעין והולכין לעולם משא"כ בפושעי ישראל שמצדיקין עליהם הדין ואומרים לפניו רבש"ע יפה דנת יפה זכית יפה חייבת כו' להם נקרא הגיהנם אור של גיהנם. דכיון שנכנסין להם מאיר להם ומצדיקין הדין עליהם. וכמו ששמענו מחסיד א' שאמר קודם מותו שמה לו לפחוד מגיהנם כיון שבו יזכה לומר שבח יפה כזה יפה דנת וכוק וע"כ נקרא אור גיהנם שמאיר להם. ורק שעתא חדא דמחייבי בגיהנם ואתי אברהם אבינו ומסיק להו ומקבל להו. ואמר טעם זה להדלקת הנר בשבת. דבשבת כל ישראל נקראו היושבת בגנים כמו שנאמר (בשהש"ר ח') שבשבת משכימין לבית הכנסת וקורין ק"ש כו' והקב"ה אומר להם בני הגביהו קולכם וכו' והיינו שבשבת כל ישראל כיושב בג"ע. שהוא שאז מאיר להם. וענ"ג ר"ת "עדן "נהר "גן (כמו שנאמר זח"א כו א) שהם ג' קדושת שבת. והוא אור היפך הגיהנם שהוא חושך. ואמר מה ראו נשים להצטוות על ג' מצות האלו כו'. שפכה את דמו כו' תשפוך דמה ותשמור נדתה כו'. חלה היא טמאה חלתו של עולם כו'. הדלקת הנר היא כבתה נרו של אדם כו' ובגמ' (שבת לב.) נשמה שנתתי בכם קרויה נר על עסקי נר הזהרתי אתכם ע"ש וג' דברים אלו כנגד פגם אדה"ר שהיה בנפש רוח ונשמה. והיה על ידי גרם חוה. וז"ש היא טמאה חלתו של עולם כנגד הנפש וכמו"ש כך עשה הקב"ה לאדה"ר דכ' ואד יעלה מן הארץ וגו' את האדם עפר וגו' והוא כנגד הנפש דכ' תוצא הארץ נפש חיה ואי' בזוהר הקדוש (ח"ב יב.) דא נפשא דאדם קדמאה. ואף דשם הכתוב מדבר מבע"ח נכלל בו גם נפש האדם שהוא חיות הגוף. ומ"ש היא שפכה את דמו הוא כנגד הרוח שהוא בלב. ובגמ' הלשון רביעית דם נתתי בכם. והיינו ריבית דם שבלב וכמו"ש תוס' (סוטה ה'.) רביעית דם הוא דם הצלול שממנו משתית הלב וכו' ע"ש. ואף דכ' כי הדם הוא הנפש היינו דם שבכבד ודם כל האיברים. ורביעית דם היינו הצלול שבלב ושם משכן הרוח וכנגד זה אמר תשמור נדתה כדי שיתכפר לה על דם האדם ששפכה. והדלקת הנר כנגד פגם הנשמה וכמו"ש בגמ' נשמה שנתתי בכם קרויה נר וכו' וכ' נר ה' נשמת אדם. וניתנו הג' מצות לתקן הפגם שבנפש רוח ונשמה. ולכן מצות חלקה ונדה נוהג בכל יום הדלקת הנר רק בשבת ועפמ"ש בזוהר הקדוש פ' זו (סב א) נפש ורוח כלילן דא עם דא כו' אתא בר נש לאתדכאה מסייעין ליה בנשמתא קדישא כו' ומקדשין ליה ואיקרי קדוש. ובכל יום יש לאדם נפש ורוח. ובשבת דאי' בזוהר הקדוש (ח"ב פח ב) בשבתא יהבין ליה לב"נ נשמתא אחרא כו' נשמתא דכל שלימו בה כדוגמא דעלמא דאתי שזוכה כל א' מישראל לנשמה. וכן בגמ' (ביצה טז.) אף שלמדו מדכ' וינפש וי אבדה נפש. מ"מ אמרו הלשון נשמה יתירה נותן הקב"ה באדם כו' וזהו ומקדשין ליה ואקרי קדוש וע"ד מש"נ לדעת כי אני ה' מקדשכם. ועל כן מצות חלה ונדה שבאו לתקן פגם הנפש והרוח מצותן כל הימים. ומצות הדלקת הנר בשבת לתקן פגם מהנשמה שיש מפגם הנחש. וכמו שאורמים ובמנרתא טבתא דנהרא על רישין והיינו הנשמה כמו שזוכין במעי אמו ונר דלוק לו על ראשו וצופה ומביט בו מסוף העולם ועד סופו שנא' בהלו נרו עלי ראשי (כמו"ש נדה ל:) והיינו נר ה' נשמת אדם. דנקרא נר ה' להאיר לו אור זה דהכרת כבוד מלכותו ית' מכל הבריאה וכמו שאמרנו שזהו האור שנברא ביום הראשן שהיה האדם צופה ומביט בו מסוף העולם ועד סופו דהיינו להכיר מכל הבריאה כבוד מלכותו ית'. ובמעי אמו הנר על ראשו כי בעודו במעי אמו עדיין אין בו יצר הרע כמו שנאמר (סנהדרין צא:) מקרא דלפתח חטאת רובץ. והנשמה טהורה חלק אלוה והיינו מאורו ית' שהוא ההתגלות ראשון מבריאת יש מאין להשגת אדם. וכמו כן בשבת הנשמה יתירה דא' בזוהר הקדוש דכל שלימו בה כדוגמא דעלמא דאתי הוא ג"כ הנר שעל הראש שהוא אור מקיף שאין שליטה ליצר הרע בשבעת. ועל כן אמרו (ב"ר פ' יא) ברכו במאורות ע"ש דמשמע שבשבת יש התגלות מאותו אור דיום א'. ומפורש גן בס' הבהיר לקח שביעי ושם להם במקומו והשאר גנזו לצדיקים. ועל ידי נר שבת מתקנים פגם הנשמה של אדם וניצולים מיצר הרע וז"ש ובמנרתא טבתא דנהרא על רישין. ובחול שיש מי שלא זכה ואית בי' תרין דרגין נפש ורוח כמו"ש בזוהר הקדוש בא מצות חלה ונדה לתקן הפגם של הנחש בב' מדריגות נפש ורוח וכאמור ובא פתיחה זו בר"פ נח. עפ"י מה שאמרנו מהזוהר הקדוש ומהמ"ר שבדור המבול היה נפש משה רבינו והיה הזמן ליתן להם התורה. ויש לזה רמז גם בגמ' (כשנ"ת למעלה) ומסתמא היה אז הזמן לתקן כל פגם הנחש בכל הג' מדרגות נפש רוח ונשמה. ואחר שקלקלו ונהפך למים הזדונים ומי המבול. על ג' עבירות אלו נשים מתות כו' ובשבת הזמן לתקן כל הפגם ואלמלי משמרין כל ישראל השבת כהלכתן מיד נגאלין מכל וכל שהיה נעשה התיקון לגמרי. רק העולם נידון אחר רובו. ומ"מ כל נפש בפרט המשמר שבת כהלכתו מיד נגאל:
8
ט׳בזוהר הקדוש (וירא קיז א) ובשית מאה שנין לשתיתאה יתפתחון תרעי דחכמתא לעילא ומבועי דחכמתא לתתא וכו' וסימניך בשנת שש מאות לחיי נח וגו' נבקעו כל מעינות תהום רבה. וצריך להבין הרמז והסימן איך הוא מורה על ת"ר לאלף הששי. והענין דשורש הגליות על פגם הברית וכמו"ש בזוה"ח (תבא) דתוכחות שבמשנה תורה על גלות האחרון וכ' האריז"ל שמספר צ"ח רומז על פגם זה. ואיתא בזוהר הקדוש (ח"א ריט ב) דלא אית ליה תשובה ולא תמאן אפי שכינתא ע"ש. ובמק"א (זח"ב ריד ב) איתא וה"מ כד לא עבד תיובתא שלימתא תיובתא דאיהי אתחזייא לחפייא על כל עובדוי. והמכוון מי שיוכל לתקן כל שורש קלקול הנחש שהיה בפגם זה שהטיל זוהמא בחוה (כמו"ש שבת קמו.) ומזה נדבקה הזוהמא גם באדה"ר ועל ידי כן נעשה משוך בערלתו (כמו שנאמר סנהדרין לח:) והיינו שבודאי נברא מהול. ועל ידי הקלקול נעשה משוך בערלתו וכיון שהיה ביום ו' בתוך ימי בראשית הוא כמו שנברא כך. ועל כן כל תולדותיו נולדים ערלים. ועל ידי הזוהמא שהטיל הנחש ונדבקה באדה"ר גרם הקלקול והפגם בהק"ל שנה. ומי שמתקן כל שור הקלקול של פגם הנחש צריך להיות חי לעולם. שאדה"ר נאמר לו כי ביו אכלך ממנו מות תמות וחי תתק"ל שנה. והוא דיומו של הקב"ה אלך שנה שנא' כי אלף שנים בעיניך כיום אתמול. והיינו שז' ימי בראשית ז' המדות. ומזוקק שבעתיים ז' פעמים ז' והיינו מ"ט שע"ב. וכשכל עשר המדות כלולים מעשר הוא מאה שנה מספר שלם וכמו"ש בזוה"ק (ח"א קכג א) וזה בכל מדה. וכשכל המדות כלולים בעשר הוא אלף שנה יומו של הקב"ה. ואדה"ר היה יכול לחיות ט' מאות שנה ובמאה העשירית ג"כ. אף לחיות אלף שנה בשלימות היה צריך לתקן כל פגם הנחש מכל וכל ואז היה חי לעולם. וכן מי שהיה מתקן כל הקלקול בשלימות שזהו המכוון במ"ש תיובתא דאיהי אתחזייא לחפייא על כל עובדוי זה היה חי לעולם. וכיון שלא היה עוד מי שתיקן כן כל הפגם מכל וכל שיזכה שיהיה חי לעולם כ' בזוהר הקדוש דלא אית ליה תשובה. והנה ז' אלפים שנה כנגד ז' ימי בראשית שהם ז' המדות והעולם משמט אלף שנים שהוא יום שכולו שבת (כמו שנאמר סנהדרין צז סע"א) וזה שלא נאמר כי טוב ביום השני שמרמז לאלף השני שבו היה דור המבול ודור הפלגה. ואין טוב אלא צדיק שנאמר אמרו צדיק כי טוב (כמו שנאמר חגיגה יב.) ודור המבול היו ההיפך ממדת צדיק שפגמו בברית בחיק צדיק. והם הרע שהוא ההיפך הטוב. ופגם זה נקרא בגמ' (נדה יג:) בני מבול וכן דור הפלגה איתא (מד"ת פ' זו טז) לא התקינו ערובי חצרות אלא מפני דרכי שלום. וכן מורה לשון עירוב שמערב יחד דעת בני אדם ועושה אותם כאחד. ומסיים במד' אני עושה שלום בעולמי ורשעים אלו עומדים לתת מחלוקת בעולם וכו' ויהי כל הארץ שפה אחת וגו' ואף דאיתא בב"ר על פ' זה שהיו אוהבין זה את זה לפיכך נשתיירה מהן פליטה. מ"מ צפה השם יתברך שכינוס שלהם יגרום הפירוד והמחלוקת שאחר כך כל א' ירצה להשתרר על חבירו. והכינוס שלהם רק לחלוק המקום ב"ה. וזהו כינוס לרשעים רע להם ורע לעולם (כמו שנאמר סנהדרין עא:) וכן היו אחר כך הורגים זה בזה. והיו הם ג"כ מתנגדים למדת צדיק שנקרא שלום כידוע מהזוהר הקדוש. וביום ו' כתיב וירא א' את כל אשר עשה והנה טוב מאד שנדרש (ב"ר פ' ט) על כל ההיפך מהטוב שיום ו' נגד מדת צדיק יסו"ע והזמן בו לתקן כל פגם וקלקול הנחש שהיה באכילה וגרם הפגם על ידי הזוהמא שהטיל בחוה. וצדיק הוא דנטיר ברית. וכן באו הו' אלפי שנה לתקן כל המדות מעילא לתתא ואחר כך יתקן השם יתברך מצדו בבחי' ג' ראשונות ונזכה לימות המשיח וליום שכולו שבת. וכמו שאמרנו לענין ההפטורת ג' דפורעניתא וז' דנחמתא שהם לתקן ז' המדות מתתא לעילא. רק דשם באו הג' דפורעניתא נגד הג' ראשונות מקודם. וכאן באו הז' אלפים כנגד ז' המדות מעילא לתתא. ונמצא אלף הששי נגד מדת יסוד. ובשנת ת"ר לאלף הששי היינו כשעבר מאה הששית שהוא נגד יסוד שביסוד ואז הזמן לתקן כל הפגם וז"ש שיתפתחון תרעי דחכמתא לתתא. והוא כמו שאמרנו דמ"ש בזוהר הקדוש דלא אית ליה תשובה הוא עדמ"ש בבני עלי (ר"ה יח.) בזבח ומנחה אינו מתכפר אבל מתכפר בתורה. וכעין זה בפגם זה לא אית ליה תשובה דשורש תשובה מבחי' בינה לבא כידוע וזה אי אפשר לתקן בשלימות. שאם היה מתקן כל הפגם היה חי לעולם כמו שאמרנו. אבל בתורה שהיא ממדת חכמה מתכפר וזש"נ לכל בשרו מרפא. והיינו לפגם זה שנקרא בשר. כמש"נ רר בשרו וגו' ובקדושה בשר קודש ובההיפך נקרא בשר חמורים והתורה מרפא אף לפגם זה. וע"כ כשיעברו ת"ר לאלף הששי נגד יסוד שביסוד יתפתחון תרעי דחכמתא ומי שירצה לשוב באמת ירגיש הסייעתא איך שנפתחו שערי חכמה עליונה שהוא תושב"כ שהיא נגד מדת חכמה ומאמר יהי אור וכמו שנאמר (ב"ר פ"ג) ה"פ אורה כו' כנגד ה' חומשי תורה. וכ' אור זרוע לצדיק שהשם יתברך משפיע במי שמתגבר על יצרו שהיא מבחי' צדיק. מאור הראשון שהוא חכמה דלעילא כמו שמקבלת מקוצא דיוד דלעילא דרמיז לכ"ע. ומבועי דחכמתא לתתא הוא התורה שבעל פה שהוא הרב חכמה לתקן הרב כעס וזה מועיל ליישר הלב להוריק הרע מלב כסיל ג"כ. וז"ש (תענית טו.) צדיקים לאורה דכ' אור זרוע לצדיק והיינו אור הראשון שהשם יתברך משפיע לצדיק מצד השי"ת מהאור ששנגנז לע"ל. ולישרים דכ' לישרי לב שמחה והוא דכתיב אור צדיקים ישמח דע"י אור צדיקים אור תורה שבעל פה מבועי דחכמתא לתתא שמועיל ליישר הלב זוכה לשמחה. ועז"א בזוהר הקדוש וסימנך בשנת שש מאורת לחיי נח. שנח נקרא איש צדיק מפני שלא קלקל כפגם דורו דור המבול. וזכה ג"כ להיות מרכבה למדת צדיק יסו"ע וכשחי שש מאות שנה היה כנגד יסוד שביסוד. ואז היה הזמן ליתן תורה שבכתב על ידי נפש משה רבינו שהיה אז כמו שנאמר ברע"מ (זח"ג רטז ב) אך דור המבול לא רצו לקבל וכמו"ש (שמו"ר פ' ל) ע"פ ודעת דרכיך לא חפצנו זה תורה וע"כ נרמז נבקעו כל מעיינות תהום רבה שמרמז על מבועי דחכמתא לתתא שמאחר של ארצו לקבל תורה שבכתב הופיע להם השם יתברך מבועי דחכמתא לתתא שהוא אור תורה שבעל פה אולי יועיל להם אם ירצו. אך גם זה לא הועיל להם וזה ג"כ נרמז במש"נ ודעת דרכיך גו' ודעת דייקא וכמו שאמרנו למעלה וז"ש בזוהר הקדוש שבשנת ת"ר לאלף הששי יתפתחון תרעי דחכמתא לעילא ומבועי דכמתא לתתא. אמר חכמתא דלעילא קודם שהוא כבר אחר מ"ת. ואז הזמן לפתוח שערי חכמה עליונה שהוא אור זרוע לצדיק. ותורה שבעל פה שהיא אור צדיקים ישמח כאמור ומסיים בזוהר הקדוש ויתתקן עלמא לאעלא בשביעאה כבר נש דמתתקן ביומא שתיתאה מכי ערב שמשא לאעלא בשבתא. והיינו דמספר שש מאות כנגד ו' המדות ששת ימי בראשית שכל א' כלול מעשר פ' עשר וכמו שאמרנו. וזהו הו' מדות שצריך האדם להתברר מצדו. לתקן הפגם בבחי' צדיק שהיא באכילה ובתאוות. ואחר כך ד' מאות שהשי"ת משפיע מג' ראשונות חב"ד תרעי דחכמתא לעילא ומבועי דחכמתא לתתא. ואחר כך מאה אחרונה נגד מדת מלכות. והם ימות המשיח שהם בתוספת שבת. שהוא אלף השביעי יום שכולו שבת:
9
י׳בזוהר הקדוש פ' זו (ס' א) ר"י פתח טוב איש חונן ומלוה וגו' טוב איש דא קב"ה כו' ד"א טוב איש דא צדיק כו' ר' יוסי אמר דא נח וכו' רבי יצחק אמר דא שבחא דשבת דביה פתח טוב כו' ר"ח אמר כלא חד ולהו מלה חדה אמרו וכו'. המכוון שכולם דרשו כמו שפתח רבי יהודה טוב איש דא קב"ה דאקרי טוב כמד"כ טוב ה' לכל וכ' ה' איש מלחמה להאי כל חונן ומלוה. ר"ל למדת צדיק יוס"ע דאקרי כל וז"ש לאתר דלית ליה מדיליה והיינו דמדת יסוד אינו מרומז באות מיוחד משם הוי"ה. רק אות ו"ו ת"ת והו' זעירא ו' המילוי מרמז ליסוד כמו שנאמר בזוהר הקדוש (ח"ג יא א וזח"א קפב ב') רזא דאת ו"ו דאזלי תרווייהו כחדא וז"ש וההוא אתר מניה אתזן. והיינו דטוב הוא מורה על אור כמש"נ וירא א' את האור כי טוב. ואמר כשהוא היחוד והשפעת האור למדת מלכות בחי' כנס"י. ההמשכה על ידי מדת יסוד שנקרא כל וזהו טוב ה' לכל למדת כל. יכלכל דבר במשפט דהא ההוא דבר לא אתזן אלא במשפט כד"א צדיק ומשפט וגו' והיינו דבר מורה על מדת מלכות וכמו שנאמר (שבת קלח:) דבר ה' זו הלכה והיא מלכות פה תורה שבעל פה קרינן לה ובזה"ק (ח"א לב א) והאי דבור אקרי שבת כו' ואמר דהאי דבר לא אתזן אלא במשפט והיינו עמודא דאמצעיתא קב"ה כידוע. וז"ש אחר כך ומאן איהו דלי"ת כו' והיינו דה' ד' הות. ודרש הפסוק על השפעת המדות כשהוא יחוד קב"ה ושכינתיה. ושם הוי"ה כולל כל המדות י"ה חו"ב ו"ה קבה"ו (כמ"ש זח"ג רנח א) וקוצא דיוד דלעילא רמיזא לאין שהוא כ"ע (כמש"ש סה ב). וטוב הוא אור הראשון. שהוא מאמר יהי אור שכנגד חכמה כשהוא מקבל מכ"ע על ידי קוצא דיוד דלעילא. ודרש טוב איש על קב"ה חונן ומלוה לאתר דלית ליה מדיליה והיינו למדת כל כענין מש"נ טוב ה' לכל. ועל ידו בא האור לה' תתאה כנס"י. ולפעמים חונן ולפעמים מלוה ועז"א חונן ומלוה שלפעמים חונן האור מצד הקב"ה ולפעמים מלוה שיהיה על ידי כן אתער לתתא על ידי שמסייעין באתדל"ע. ואחר כך אמר טוב איש דא צדיק והיינו דכתיב אור זרוע לצדיק. ואי' (תענית טו.) צדיקים לאורה והיינו דצדיק נקרא המתגבר על יצרו וזה צריך לאור. והשי"ת משפיע בו האור שיוכל להתגבר על יצרו ועז"נ טוב ה' לכל והיינו להצדיק שזוכה להיות מרכבה למדת כל. ולפעמים השי"ת חונן האור ולפעמים מלוה וכמו שמצינו באאע"ה דאי' (ב"ר פ' ב) יהיה אור זה אברהם הה"ד מי העיר ממזרח צדק אל תקרא העיר אלא האיר והיינו דמש"נ העיר וגו' ההתעוררות היה ע"י שהופיע השי"ת באאע"ה האור ועל ידי זה בא מצדו האתעדל"ת שהרעיש בלבו מי ברא אלא. דכבר אמרנו מהשל"ה שבכ"מ שאמרו אל תיקרי אין הפירוש לתקן הקריאה שאין כאן קרי וכתיב רק הפירוש שלא תוכל לקרוא כך עש שתקרא כך ואז תקרא ככתבו. וכן כאן העיר כפשוטו רק איך השי"ת מעיר הא נצרך להיות אתעדל"ת וז"ש א"ת העיר אלא האיר שהשם יתברך שולח האור בלב ועי"ז בא האתעדל"ת מצד האדם. וזהו נקרא מלוה שנותן השם יתברך בהלואה האור כדי שעי"ז יתעורר בעצמו באתעדל"ת. ולפעמים השם יתברך חונן האור והיינו במי שאין לו כח בעצמו להתגבר על היצר הרע והשם יתברך חונן לו האור שיהיה ל עזר להתגבר על יצרו עדמ"ש (סוכה נב) ואלמלא הקב"ה שעוזר לו אינו יכול לו. ומייתי הזוה"ק ראיה שלא נאמר דמש"נ אור זרוע לצדיק קאי על השכר המיועד לצדיקים לעתיד וכמ"ש (חגיגה יב.) שהאור הראשון גנזו לצדיקים לעתיד לבא. ולא קאי כלל בעוה"ז כמ"ש בתענית צדיקים לאורה. וע"ז מייתי הזוה"ק דכתיב אמרו צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו. והוא ראיה שאחר כך יבא השכר שעז"נ פרי מעלליהם יאכלו בעתיד ומה שנאמר אמרו צדיק כי טוב היינו מש"נ טוב ה' לכל שהשם יתברך משפיע האור כי טוב לצדיק שיוכל להתגבר על היצר הרע. וזה השי"ת לפעמים חונן ולפעמים מלוה כאמור. ר' יוסי אמר דא נח דכ' נח איש צדיק. ולכאורה כיון דבנח לא נזכר לשון טוב דדרש. רק מה שנזכר לשון טוב בפסוק אמרו צדיק כי טוב. וא"כ למה פליג עם הד"א. רק המכוון שר' יוסי אמר שרק בצדיק כמו נח בו כתיב שהשם יתברך חונן ומלוה האור. משא"כ בשאר צדיק יכול להיות פירוש הכ' אור זרוע לצדיק על האור הראשון העתיד לצדיקים. והוא השכר המעותד לע"ל. ורק בנח שמצינו למדנו שלמד נח תורה (כמ"ש בפירש"י) ומהיכן ידע הד"ת רק שהשם יתברך השפיע בו האור תורה וזהו חונן. גם בו כתיב את האלהים התהלך נח. והיינו שע"י שהופיע בו השי"ת אור התעורר הוא ג"כ מצדו באתערותא דלתתא ובזה היה השי"ת בחי' מלוה האור. ר' יצחק א' דא שבחא דשבת דביה פתח טוב דכ' טוב להודות לה'. והיינו שבשבת יש ב' הבחינות חונן ומלוה. שאינו כדי. וכמ"ש (שבת י:) מתנה טובה וכו' לתנה לישראל דכ' לדעת כי אני ה' מקדשכם. והיינו שבשבת משפיע השי"ת האור חכמה דאקרי קודש כמ"ש בזוה"ק. וכמו שמקבל על ידי קוצא דלעילא מכ"ע. ועל ידי כן זוכה כל אחד מישראל ליראה וכמו שנקראו כל ישראל בשבת יראי שמי כמ"ש (תענית ח: ופירש"י) ובירושלמי שאימת שבת על ע"ה. וזש"נ טוב להודות לה' שע"י היראה בא לתשובה כשנזכר שעבר ועשה נגד רצונו כון דרשו (ע"ז יט.) אשר איש ירא ה' אשרי מי שעושה תשובה כשהוא איש וכן אמרו (ברכות יז.) תכלית חכמה תשובה כו' שנא' ראשית חכמה יראת ה' וגו' שיראת ה' מביא לתשובה וזש"נ טוב להודות לה' שכל מי שמודה על שפעיו ה' מרחמהו וכמ"ש (בפרדר"א פ' יט) וכד"א מודה ועוזב ירוחם וזה חונן השי"ת במתנת חנם. ויום בשבת גם בחי' מלוה שעל ידי קדושת השבת מועיל להכניס קדושה לימי המעשה שיבואו אחר כך שיהיה גם בהם קדושה. ועל ידי כן זוכה להיות משמר השבת השניה כהלכתה. שימי המעשה מועילים להתקדש בקדושת השבת יותר ויותר בכל שבת וזה בחי' מלוה. וז"ש ר"ח כלא חד וחלהומלה חדא אמרו והיינו שכולם דרשו חונן ומלוה על השפעת האור כי טוב שהשי"ת משפיע להאי כל כש"נ טוב ה' לכל. ועל ידי מדה זו שנקרא כל בא ההשפעה למדת מלכות וכן הוא סדר היחוד רק דמר דרש על השפעת המדות ומר דרש על כל צדיק ומר אמר שהוא רק על צדיק כמו נח שנקרא ג"כ איש צדיק. וכל א' מישראל זוכה להיחוד בשבת. שבכל מצוה אומרים לשם יחוד קבה"ו. שעל ידי כל מצוה גורמין היחוד. ובשבת שכל היום הישראל משמר שבת וכיון שהוא רגיל במלאכה בכל ימי המעשה ופורש ממנה לכבוד השי"ת ביום השבת. נקרא בא לידו דבר עבירה וניצל הימנה שנותנים לו שכר כעושה מצוה כמ"ש (קידושין לט:) והוי ביום השבת כל היום עושה מצוה. ובכל יום השבת הוא היחוד קובה"ו. והיחוד הוא רק כשיש התגלות עתיקא וכמו שנאמר ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד והיינו לעתיד כשיתגלה מדת הוא והיינו עתיקא כמ"ש (אדר"ז ר"צ א) עתיקא קדישא דאתכסייא קראי הוא. וזש"נ ביום ההוא כשיאיר מדת הוא שכן מורה לשון יום על האור עדמש"נ ויקרא א' לאור יום. ואז יהיה ה' אחד ושמו אחד שיהיה היחוד בהתגלות וכמ"ש בזוה"ק (ח"ג קט ב) ולזמנא דקב"ה אתקרב עם שכינתיה אתקיים ביה האי קרא כו' ועלת העלות שריא עלייהו כו' ע"ש:
10
י״אוהנה בכל מעלי שבתא אומרים שלום עליכם מלאכי השרת וכו' ולכאורה הוא מיוסד על פי מ"ש (שבת קיט:) שני מלאכי השרת מלוין לו לאדם בע"ש מבית הכנסת לביתו כו' אך שם מסיים אחד טוב כו' ע"ש ואמרנו שי"ל עפמ"ש (חגיגה יד:) כשדרשו במעשה מרכבה. והיו מלאכי השרת מתקבצין ובאין לשמוע כבי אדם שמתקבצין ובאין לראות במזמוטי חתן וכלה. ומעשה מרכבה הם דברים שכיסה עתיק יומין וכמ"ש (פסחים קיט.) ובשבת שיש התגלות עתיקא כמ"ש בזוה"ק באים למאכי השרת ואומרים להם שלום עליכם. בואכם לשלום ברכוני לשלום. ואחר כך להסעודה שהיא זמן יחוד קב"ה וכנס"י אורמים להם צאתכם לשלום. ומה שמכנים המלאכים בכאן בשם מלאכי השלום. הוא דבכל העולמות יש עשר מדות כידוע וכמו בנשמתין דאינון מכרסיא מ"מ יש נשמות שהם מרכבה למדה זו ויש נשמות שהם מרכבה למדה זו. כן גם במלאכים יש מלאכים משורש כל המדות והמלאכים שהם ממדת יסוד נקראו מלאכי השלום. שכן נקראה מדה זו כידוע מהזוהר. ובשבת שיש היחוד קבה:ו כל יום השבת והיחוד על ידי מדה זו שנקרא כל וכמ"ש טוב ה' לכל להאי כל וכמו שאמרנו באים מלאכי השלום. וזה שאומרים להם שלום עליכם שמברכים אותם שיקבלו ממדה שהם משורשה שנקרא שלום. וכן בואכם לשלום ואח"כ ברכוני לשלום. ואחר כך להסעודה שהוא זמן היחוד בסוד אשר חיל עטרת בעלה אומרים צאתכם לשלום שיתגברו במדת השלום:
11
י״בישמח משה במתנת חלקו כי עבד נאמן קראת לו. במתנת חלקו הוא השבת כמו שפירשו עפ"י המ"ר (פ' שמות) שבירר השבת לישראל במצרים ויש להבין לפי"ז מ"ש כי עבד נאמן קראת לו איזהו קישור י"ל דמשמע דזה טעם שישמח משה במתנת חלקו שהוא השבת. אך הענין דאי' ברע"מ (זח"ג רל"א) איהו אמת ואיהי אמונה והיינו דמדת יעקב אע"ה אמת. שלו האיר היחוד במדת אמת שיה מרכבה לשם הוי"ה שמורה אתה הוא עד שלא נברא העולם אתה הוא משנברא העולם. והשבטים שהם כנס"י איהי אמונה שלהם האיר על ידי אמונה שה' אחד. ועז"א (פסחים נו.) שאמרו השבטים ליע"א כשם שאין בלבך אלא אחד כן אין בלבנו אלא אחד. והיינו כשם שאין בלבך אלא אחד שאתה מכיר זה היחוד במדת אמת כך אין בלבנו שאין לנו תפיסה בשם הוי"ה. דשם זה אינו נהגה בעוה"ז מפני שנראה לעין שיש כחות אחרים ובחירה. ומ"מ על ידי אמונה אנו מאמינים שה' אחד כמו קודם שנברא העולם אף שאינו נראה כן בעוה"ז. וז"ש בגמ' באותה שעה פתח יע"א ואמר בשכמל"ו שזה מדת מלכות שמכירין מלכותו ית' ושם הוי"ה נהגה על ידי שם אד' שנקרא באד'. וזהו איהי אמונה בחי' כנס"י. ושבת הוא יום ז' מדת מלכות כידוע. והנה במ"ר (פ' ברכה) דרש על משה רבינו ואת עלית על כולנה שנתעלה יותר מן הכל וחשב שם שנתעלה יותר מהאבות ואפי' מיעקב אבינו שמדתו אמת ע"ש. ונקרא איש האלהים ואי' (במד"ת ברכה) כדרך שאדם גוזר על אשתו כו' וכ' שם בכינוי. הקב"ה גזר על משה ועשה והכונה להיפך כביכול וכאן אמר ישמח משה במתנת חלקו שהוא השבת ויקשה הא מדרגת משה רבינו מעולה אף ממדרגת יעקב אע"ה שמדתו אמת ואיך אומרים שמתנת חלקו השבת בחי' אמונה ועז"א כי עבד נאמן קראת לו והוא מש"נ לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמר הוא. שהוא נשלם במדת אמונה מהימנותא שלימתא שנקרא בגמ' אמונה יתירה כמ"ש (תמיד כח.) יחזיק באמונה יתירה שנאמר עיני בנאמני ארץ לשבת עמדי והוא מדת דהמע"ה שהיה מרכבה למדת מלכות וזה נקרא נאמן שנשלם במדת אמונה מהימנותא שלימתא וזש"נ לשבת עמדי עד"ש (יומא כה.) אין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד בלבד. אמנם זהו מעלתו של משה רבינו אף שמדרגתו היה מעולה מאד ואף ממדת יעקב אע"ה שמדתו אמת. וזה סוד מש"נ ותמונת הוי"ה יביט. דצורתו של יעקב חקוקה בכסא. שיעקב היה כאדה"ר קודם הקלקול וכמו שאמרנו כ"פ. ובגמ' (ב"ר פד.) אי' שופריה דיעקב מעין שופריה דאדם הראשון ובזוה"ק (ח"א קמב ב וש"מ) אי' דשופריה דיעקב שופריה דאדם הוה ע"ש. והוא דמות אדם שעל הכסא דכתיב נעשה אדם בצלמנו כדמותנו. וזהו תמונת הוי"ה שיעקב אע"ה מרכבה לשם הוי"ה. ובמשה רבינו כיתב ותמונת ה' יביט ואמרו (ב"ר פ' מד) אין הבטה אלא מלמעלה למטה (ונת' בקדושת שבת ריש מא' ז). והיינו שמעלתו גבוה ממעלת יעאע"ה וכמו שדרשו עליו ואת עלית על כולנה. ומ"מ משה רבינו שהיה ענו מכל האדם החזיק עצמו שהוא נאמן במדת אמונה שאף שידע שמדריגתו גבוה. היה אומר שאין זה רק מפני שבחר בו השי"ת לשלוח לישראל ולקבל את התורה ועל כן הגדיל מעלתו. והוא רק כדמיון הטלה שיצא עשירי שנתקדש בקדושת מעשר על ידי שסוקר אותו בסקרא שאין זה כלל מצדו שהרי מוכרח להיות א' יוצא עשירי כן נצרך א' להיות נבחר לקבלת התורה ונבחר הוא מהשי"ת ואם היה רצון השי"ת היה בוחר באחר וזה מש"נ בכל ביתי נאמן הוא. וזה מ"ש בזוה"ק פ' זו (עו א) אחר שאמר יהב חכמתא עלאה לאדה"ר ואחר כך קלקל. אמר יהב חכמתא לנח ולפח בה לקב"ה. והיינו שהוא רצה לתקן פגם אדה"ר וכמ"ש (בזוה"ק לעיל עג סע"א) כד בעא נח למבדק בההוא חובא דבדק אדה"ר לאו לאתדבקא ביה אלא למנדע ולאתקנא עלמא ולא יכיל ע"ש. וז"ש לבתר מה כתיב וישת מן היין וישכר וכו' והוא על ידי שהכיר מעלתו שניתן לו החכמה וחשב שיכול לתקן פגם של אדה"ר. ואחר כך אמר יהב חכמתא לאברהם ופלח בה לקב"ה לבתר נפיק מניה ישמעאל וכן יצחק נפיק מניה עשו. ואף דאי' (נדרים לא.) ביצחק ולא כל יצחק. אך הכונה מה דכ' וירע הדבר מאד בעיני אברהם על אודת בנו. וזה היה על ידי החכמה עלאה שניתן לאאע"ה היה סבור שבודאי אין פסולת בזרעו ואף ישמעאל הוא טוב וע"כ וירע הדבר וגו'. וכן ביצחק נחשב מש"נ ויאהב יצחק את עשו. וזה היה ג"כ מטעם זה שהיה סבור כיון שהוא מצדו נשלם כל כך בודאי גם עשו טוב. ואמר אחר כך יעקב נסב תרין אחתן. והקשה בנצוצי אורות הא בריש תרומה משמע שיעקב מוכרח לישא ב' אחיות על פי הסוד ע"ש. ולפי האמור י"ל בשאמת יעקב אבינו שהיה מרכבה לשם הוי"ה וצורתו חקוקה בכה"כ היה ראוי לו לישא הב' אחיות עפ"י הסוד אך עכ"פ הוא שנשא ב' האחיות ידע מדריגתו שהוא מרכבה לשם הוי"ה וזה נחשב לו לחסרון. וחשב שבכולם הזיק מה שנמסר להם החכמה. משא"כ במשה אמר יהב חכמתא למשה מה כתיב ביה בכל ביתי נאמן הוא. ולא הוה כמשה שמש מהימן בכלהו דרגין כו' אלא קאים במהימנותא עלאה כדקא יאות. והיינו כמו שאמרנו שבכל מעלת מדרגתו לא ידע מאומה והחזיק עצמו שוהא רק בבחי' אמונה יתירה וכאמור. ואמר אחר כך יהב חכמתא לשלמה מלכא לבתר כו' אמר שלמה אתי אל וחכמתא דיליה ואוכל ואיכול לו עבד רעותי והיינו מה שאמר אני ארבה ולא אסור (כמ"ש סנהדרין כא:) והוא על ידי שנמסר לו החכמתא עלאה ועליו יש מ"ד בגמ' (ר"ה כא:) ולא קם נביא וגו' כמשה בנביאים לא קם במלכים קם ועל ידי שאמר אתי אל וחכמתא דיליה אמר אני ארבה ולא אסור. משא"כ משה רבינו שלא הכיר כלל במעלת מדרגתו שיהיה לו שייכות לזה רק החזיק עצמו בבחי' אמונה ככל ישראל. וזש"נ לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא. וזהו ישמח משה במתנת חלקו שהוא יום השבת. שבחי' השבת דלית לה מגרמה כלום רק מה דיהבין לה. ואמר הטעם כי עבד נאמן קראת לו דאף שמדריגתו מעולה וגבוה אף מבחי' אמת וכאמור. מ"מ הוא לא ידע מעלתו ותלה הכל בבחירת השי"ת שבחר בו ונתן לו המדרגות הגבוהות. והחזיק א"ע רק באמונה יתירה ועז"נ כי עבד נאמן קראת לו. וכן ביום השבת שהישראל נעשה עני וכמו שדרש פסוק עני ונכה רוח וגו' (בריש סא"ר) על יום השבת והיינו שאז מכיר הישראל דלית ליה מגרמיה כלום אז הזמן לזכות לתורה שבעל פה דאיתא בתיקונים (תיקון כ) וכן עניה אורייתא דע"פ ודאי ואיהי קבלה כד מקבלא מבעל צדקה דאיהו אורייתא דבכתב כד אזלת לגביה לקבלה אתקריאת הלכה כו' ע"ש. וזהו מ"ש מלכות פה תורה שבעל פה קרינן לה:
12
י״גסיום הפרשה וימת תרח בחרן ופירש"י הנון הפוכה לומר לך עד אברם חון אף של מקום שכיון שבא אברהם לא היה חרון אף וכמ"ש (ב"ר פ' ב) יהיה אור זה אברהם שהוא בא לתקן פגם אדה"ר וכמ"ש (שם פ' יד) הרי אני בורא את האדם תחלה שאם יקלקל יבא אברהם ויתקן תחתיו. וכמו שאמרנו בעשרה דורות שמנח ועד אברהם שאמרו עד שבא אברהם אבינו וקיבל שכר כולם שהעשרה דורות היו ראוים לתקן כל פגם הנחש מכל וכל שכן מורה מספר עשרה כנגד עשר מדות. והם קלקלו ובא אאע"ה שנתנסה בעשר נסיונות שהם ג"כ כנגד ע"ס וקיבל שכר כולם כל החיות והני"ק שהיה בהעשרה דורות (ונת' מא' א) ונכתב רמז זה שכשבא אברהם לא היה עוד חרון אף. במיתת תרח שהיה אחר נסיון הט' שהיה מה שנאמר לו גרש האמר הזאת ואת בנה. דמיתת תרח היה ב' שנים קודם עקידת יצחק וכמ"ש (ב"ר פ' נח) והלא קבורתו של תרח קדמה לקבורתה של שרה שתי שנים. והטעם שנרמז כאן הוא שבירור אאע"ה בכל העשר מדות מתתא לעילא וזה הטעם שנסיון הראשון שהיה באור כשדים לא נזכר בתורה רק ברמז. וי"ל מפני שהוא מכוון נגד מדת מלכות והוא מתורה שבעל פה כמ"ש מלכות פה תורה שבעל פה. שעפ"י דין תורה לא היה נצרך אאע"ה למסור א"ע להשליכו לכבשן שב"נ אינו מצווה על קדושה השם כמ"ש (סנהדרין עד:) ושלא לאבד א"ע ב"נ מצווה ומוזהר וכמש"נ ואף את דמכם לנפשתיכם וגו' וכמ"ש (ב"ר פ' לד) ולשי' הרמב"ם (פ"ה מה' יסוה"ת ה' ד) מי שנאמר בו יעבור ואל יהרג ונהרג ולא עבר הרי זה מתחייב בנפשו. ורק אאע"ה ראה לצורך השעה למיגדר מלתא לקדש ש"ש. ומסר עצמו להשליכו לכבשן כדי שיתפרסם כבוד מלכותו יתק. וזה משורש תורה שבעל פה וכמ"ש תוס' (יבמות צ:) דבלא נביא ג"כ שרי לעבור על ד"ת למגדר מלתא לצורך השעה רק מדאתחזק אליהו בניאות סמכו עליו בהבטחתו בירידת אש שיהיה מגדר מלתא שיתקדש שמו של הקב"ה ע"ש. וכן ראה א"א ע"ה צורך השעה לקדש ש"ש. וע"כ לא נזכר נסיון זה בתורה רק ברמז וכמו ניסוך המים שהוא הללמ"ס ויש ממנו רק רמז בתורה וכמ"ש (תענית ב:) וכן כל הנסיונות הם מכוונים נגד המדות מתתא לעילא עד נסיון הט' שהוא נגד מדת חכמה שהוא התגלות ראשון מבריאת יש מאין להשגת אדם והויא מדה ראשונה שיש בו קצת תפיסה. ואז נשלם אאע"ה בכל מה שיוכל להתברר מצדו. ואחר כך נסיון העקידה שמכוון נגד כ"ע שהוא נעלם מכל רעיון. זה הבירור מצד השי"ת שבירר אותו בכל עד השורש וזכה לבחי' זקן. וע"כ אחר נסיון הט' שהיה אז מיתת תרח כמו שזכרנו מהמ"ר. נרמז במתתו דכ' וימת תרח בחרן שעד אברם היה חרון אף של מקום. שעל ידי אברהם כלה החרון אף שהוא מצדו כבר תיקון כל פגם הנחש בשורש כפי כחו כאמור ואחר כך היה נסיון העקידה שהיה הבירור מצד השי"ת ואחר כך כ' ואברהם זקן בא בימים ובזהו"ק אי' ע"ז ביומין עלאין והיינו בג' ראשונות שנשלם בכל עשר המדות:
13
י״דמפטירין בשבת זה רני עקרה ועניה סוערה. והשייכות להפרשה נר' רק פסוק כי מי נח זאת לי וגו' אך ענין ב' נחמתות אלו הם מפרשה זו. דנחמת רני עקר וגו' כי רבים בני שוממה וגו' ומה יועיל נחמה זו דאי' (בשהש"ר ד) צדיקים העמידה לי בחורבנה יותר מצדיקים שהעמידה לי בבנינה ע"ש ומה יועיל אחר שאנו רואים שהדורות הולכות ומתמטעין. וכן מה יועיל יעודי הנביא בנחמת עניה סוערה. והרי אנו רואין שכבר עבר זמן רב ועדיין לא נושענו. והתנחומין לזה פ' זו כמש"נ כי מי נח זאת לי אשר נשבעתי מעבור מי נח עוד על הארץ. דאי' (בזוה"ק סז ב) כיון דא"ל דישתזיב הוא ובנוי לא בעא רחמין על עלמא ואתאבידו ובג"כ אקרין מי המבול על שמי' כד"א כי מי נח וגו'. ומ"מ נשבע השי"ת מעבור מי נח עוד על הארץ והוא עדמש"נ וירא כי אין איש וישתומם כי אין מפגיע ותושע לו זרעו וגו' ומפיגע פי' רה"ק זצוקללה"ה שהוא המתחטא לפני המוקם ואומר איני זז מכאן עד שתרחם על בניך וכשאין מפיגע ומתפלל כזה אז השי"ת בעצמו מרחם על ישראל. וכן הי' בדור המבול אחר שלא התפלל נח על הדור אחר כך נשבע השי"ת לא אוסיף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם כי יצר לב האדם רק מנעוריו. ואף שזה עצמו היה הטעם שהביא המבול דכ' וכל יצר מחשבת לבו רק רע כל היום. לימד השי"ת בזה עצמו זכות על האדם והוא שהיצר הרע הוא משננער לצאת במעי אמו וכמו שדרשו בירוש' (ברכות פ"ג) ובב"ר. והוא לימוד זכות כעין לימוד זכות מפסוק ואשר הרעותי שבגמ' (ברכות ל"ב.) וכן בודאי אריכת הישועה כדי שיתעוררו ישראל בעצמם בתשובה ויהי' זכו אחישנה. ואם ח"ו לא יתעוררו מעצמם אז השי"ת ילמד זכות על ישראל ויאמר שהכל ממנו כעין מש"נ ואשר הרעותי. וכש"נ ועשיתי את אר בחוקי תלכו. והנה בזוה"ק אמר בטעם שלא התפלל נח על דורו משה לא תלה בזוכתי' אלא בזכות אבהן קדמאי אבל נח לא היה לי' במאן דיתלי בזכותא כמשה. וזש"נ כי מי נח וגו' שלא התפלל על העולם ונקראו על שמו מי נח. והטעם שלא התפלל מפני שלא הי' לו זכות אבות ומ"מ נתעורר השי"ת מעצמו כן נשבעתי וגו' ועז"א כי ההרים ימושו והגבעות תמוטינה ונדרש (וי"ר פ' לו) ההרים אלו האבות והגבעות אלו האמהות וחסדי מאתך לא ימוש וגו':
14
ט״ולמוצאי שבת קודש אחר הבדלה
15
ט״זמזכירין במוצאי שבת אליהו מלאך הברית. וכן בבהמ"ז אומרים הרחמן הוא ישלח לנו אליהו הנביא ז"ל ויבשר לנו בשורות טובות ישועות ונחמות. והוא כמו שאמרנו דאכילת רשות גורם קטרוג יצר הרע וכמש"נ ואכלת ושבעת השמרו לכם פן יפתח וגו' שאין היצר הרע שולט אלא מתוך שביעה וכמ"ש בספרי וגמ' (ברכות לב.) וזוה"ק (ח"ב קנד ב) וכ' אכלת ושבעת וברכת את ה"א שהוא עצה שלא תביא השביעה לקטרוג היצר הרע שעל ידי ברכת המזון שמכיר כח הנותן אין בו מערבוב הרע כלל והוא רק מסטרא דטוב. ולכן לא כתיב בי' השמרו לכם וגו' ונמצא הבמה"ז תיקון לשורש הפגם של הנחש שהיה באכילה. ובא על חוה והטיל בה זוהמא (שבת קמו.) וגרם הזוהמא בזרעה. וגרם קלקול הק"ל שנה. ולכן בבהמ"ז שהוא תיקון לפגם הנחש אומרים הרחמן הוא ישלח לנו את אליהו שהוא מלאך הברית ויבשר לנו בשורות טובת. אין טוב אלא צדיק שנאמר אמרו צדיק כי טוב (יומא לח:) וכ' אור זרוע לצדיק אור כי טוב שאז יגלה אליהו ומשיח כל סתרי תורה שבעל פה דכ' טוב לי תורת פיך. ואי' במד' (קה"ר ב) כל התורה שאת למד בעוה"ז הבל הוא לפני תורה שבעוה"ב והיינו לימות המשיח. ישועות היינו ישועה על כל העבר עדמ"ש במ"ר ישעי ביוהכ"פ. וכן מורה ונחמות שאז ינוחמו ישראל על כל העבר שהיה רק כדי שיהי טוב מאד. וכבר אמרנו דאלף הששי נגד יום ו' מדת צדיק יסו"ע ואז הזמן הרצוי לתיקון הפגם ויבא אליהו מלאך הברית. וכמש"נ הנה אנכי שולח לכם את אליהו הנביא לפני בוא יום ה' הגדול והנורא הגדול מדת א"א ע"ה שהוא גדולה חסד לאברהם. וא"א תיקן פגם אדה"ר כמ"ש בב"ר שיבא אברהם ויתקן תחתיו. וכפי הבריאה שהי' אחר ששיתף השי"ת מדה"ר למדה"ר כ' בהבראם ונדרש באברהם בזכותו כו' וכ' עולם חסד יבנה בחסד הוא קדושת מדת א"א. והנורא מדת יעקב אע"ה כמ"ש (בזוה"ק ח"ב עט א) והיינו שכולל קדושת אברהם ויצחק שמדת יצחק פחד יצחק ויע"א כולל גם קדושת א"א שהיא האהבה ועל ידי האהבה נולד היראה וזהו מדת נורא שנופל הפחד ממילא על ידי האהבה ועל כן הוא שלימו דאבהן כמ"ש בזוה"ק. ובימות המשיח יתוקן העולם בב' הבחינות בקדושת א"א שהיה לתקן פגם וקלקול אדה"ר כמ"ש בב"ר ובקדושת יע"א שהי' שנולד בקדושה והיה כמו אדה"ר קודם הקלקול כמו שאמרנו. וזה יום ה' הגדול והנורא ולפני בוא יום זה יבא אליהו מלאך הברית אחר שיתוקן הפגם במדת צדיק באלף הששי שהוא מדה זו. וכן בשבת שעל ידי שמירת שבת מדיד נגאלין דשבת ברזא דברית כמ"ש בזוה"ק והזמן לתקן פגם זה וקלקול אדה"ר מזכירין אליהו מלאך הברית שכל נפש בפרט שזוכה להיות משמר שבת כהלכתה נגאל מכל וכל ומבקשים שיבא אליהו ויבשר לנו בשורות טובות:
16