פרי צדיק, לחג השבועותPeri Tzadik, Shavuot
א׳איתא במג"א (סי' תצ"ד) על המנהג להיות ניעורים בליל שבועות כדי לתקן מה שהיו אבותינו ישנים אז קודם מ"ת כדאיתא במדרש (שיר השירים א' י"ח) ופרדר"א. ובאמת לא נראה מדברי המדרש שהיה בזה שלא כהוגן מה שהיו ישנים. ליליא ליבעי למלעי באורייתא ולנטרי דכי' עילאה. ואורייתא דבעי למלעי אורייתא דבע"פ בגין דיתדכין כחדא ממבועא דנחלא עמיקא. ונראה מזה שענין הטהרה של לילה זו נגמר על ידי תורה שבעל פה והוא ע"ד מאמר חז"ל (ברכות ט"ז.) ע"פ כנחלים נטיו כאהלים נטע ד' מה נחלים מעלין את האדם מטומאה לטהרה כך אהלים של תורה מעלין מטומאה לטהרה. ואהלים של תורה כוונתו ביחוד על תורה שבעל פה שאינו נקנה באדם עד שכל העולם הזה הוא כאוהל ארעי אצלו כאמרם ז"ל (ברכות ס"ג:) ע"פ אדם כי ימות באוהל אין ד"ת מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליה. וכדאיתא בתנחומא (פ' נח) שאין תורה שבעל פה מתקיימין אלא במיעוט תענוגי עוה"ז ובצער ונידוד שינה. וע"ז הוקשו לנחלים המעלין את האדם מטומאה לטהרה היינו כמו הטובל במים המכסים כל גופו כך על ידי שנקבעו ד"ת בלב ובמוח בתמידות עד שכל שיעור קומתו נטבל כמימי הדעת כדאיתא בהרמב"ם (סוף הלכות מקואות) וע"ז מרמז הזוה"ק דיתדכון ממבועא דנחלא עמיקא. ועל ידי בחי' בינה שבלב שנקבעים הד"ת בלב נפתח לו המקור מרחובות הנהר לטהרת הנפש.
1
ב׳והנה בשנה הראשונה לאחר יציאת מצרים היו מכינים את עצמם לקבלת התורה בכל הכנות הנ"ל לעזוב כל עניני עולם הזה כמו שנאמר לכתך אחרי במדבר היינו מקום ציה ושממה מכל עניני עולם הזה. אמנם בחי' תורה שבעל פה בפועל לא היה להם עוד. והיה זאת עצתם לקשר עצמם בהשי"ת על ידי השינה היינו לעזוב את עצמם עם כל כוחותם על השי"ת. והוא עוד מדרגה יותר עליונה מיגיעת בתורה שבעל פה בפועל. והיינו מי שנקרא ידיד ה' כמו שנאמר על דור המדבר זכרתי לך וגו' אהבת כלולותיך. וכמו שנאמר בשלמה המע"ה שנקרא ידידי' וה' אהבו והוא אמר שוא לכם משכימי קום וגו' אוכלי לחם העצבים היינו היגיעה בפועל בתורה שבעל פה נקרא אוכלי לחם של תורה בעצב. כי כן דרך היצר הרע להכניס בזה עצב ורפיון ידים בלב האדם מחמת שנצרך יגיעה גדולה ומנוחה לא ימצא. ועל זה התפלל יעבץ לאלהי ישראל לבלתי עצבי שלא ישגבני יצר הרע מלשנות כדאיתא בגמרא (תמורה ט"ז.). רק כן יתן לידידו שנה היינו מי שהוא ידיד ה' יזכה לזה הבחי' ע"י השינה כמו שנאמר בו ויקץ שלמה והנה חלום שהיה צפור מצויץ ויודע מה מצויץ (שיר השירים פ' א') ונאמר ויעש משתה לכל עבדיו ואמרו (שיר השירים שם) מכאן שעושין סעודה לגמרה של תורה. וכן מצינו ביעקב אבינו ע"ה ויחלום והנה ה' נצב עליו וגו' וזה היה מדרגת דור המדבר קודם מתן תורה היינו דביקות בהשי"ת בהשינה על ידי מראה החלום כמו שנאמר אם יהיה נביאכם במראה אליו אתוודע בחלום אדבר בו. ובשעת מתן תורה עצמו הגיעו למדרגת משה רבינו ע"ה שנאמר בו פה אל פה אדבר בו וכמו כן נאמר בם פנים בפנים דיבר ה' עמכם וגו'. ובזוה"ק בהקדמה (ח' א') נזכר דבעי ללמוד תורה נביאים וכתובים. הוא ענין אחר כדי לתקן תכשיטי כלה על ידי כ"ד ספרי תורה כידוע. אמנם לתכלית הטהרה הוא על ידי תורה שבעל פה דייקא כנ"ל:
2
ג׳אהבת עולם בית ישראל וכו' תורה ומצות חקים ומשפטים אותנו למדת. והוא ברכה לתורה כמו"ש (ברכות י"א:) שכבר נפטר באהבה רבה. ולהתורה זכו על ידי האהבה. ולכן אברהם אבינו ע"ה שהיה מדתו מדת אהבה התחיל בו הב' אלפים תורה. אך באברהם מצינו אברהם אוהבי שהיה אוהב להשי"ת וממילא על ידי זה זכה שאהבו השי"ת גם כן כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם נדרש בספרי גם על השי"ת. וביעקב או' ומאהבתך שאהבת אותו כו' והיינו כמו שנאמר הלא את עשו ליעקב ואוהב את יעקב. היינו אהבה בלא טעם אף שיעקב עושה ח"ו כמעשה עשו או עשו מתלבש לעשות כיעקב אף על פי כן ואוהב את יעקב ואת עשו שנאתי. ולכן זכה יעקב לכל הד"ת כמו שנאמר תתן אמת ליעקב אמת זו תורה (ברכות ה:) ובמ"ר (שיר השירים א' י"ח) לפי ששינה של עצרת עריבה והלילה קצרה ישנו להם ישראל כל אותה הלילה. ובמג"א (סי' תצ"ד) איתא שמטעם זה נעורים כל הלילה לתקן זה. ולשון עריבה לא משמע שהיה בזה איזו פגם וחטא שיהיה צריך לתקן. אך הענין דכתיב אם ה' לא יבנה בית וגו' שוא לכם משכימי קום מאחרי שבת אוכלי לחם העצבים כן יתן לידידו שנה. הנה הד"ת נקרא גם כן לחם וכמו שנדרש (חגיגה י"ד.) לכו לחמו בלחמי ויש לחם העצבים היינו שהד"ת בא בעמל ויגיעה ועצב. ושלמה המלך ע"ה כתיב בי' וה' אהבו ונאמר ויקרא את שמו ידידיה בעבור ה'. לו נמסר כל חכמה תתאה תורה שבעל פה בלילה אחת בחלום וע"ז נאמר כן יתן לידידו שנה. (ונת' לעיל מא' א') וכן ביעקב אבינו ע"ה דכתיב ואוהב את יעקב אהבה בלא טעם כתיב בי' והנה ה' נצב עליו וגו' שנגלה לו ההתגלות בחלום. והיינו דבאברהם אבינו ע"ה כתיב האלהים אשר התהלכו אבותי לפניו שזכה להד"ת על ידי השתדלותו שהיה אוהב ב' במדת אהבה. ועל ידי זה זכה כמים הפנים לפנים שה' אהבו גם כן. מה שאין כן יעקב אמר על עצמו האלהים הרועה אותי מעודי וגו' שהכל מהשי"ת ואין לו מהשתדלותו כלום. לכן זכה בחלום והנה ה' נצב עליו ואמר מה נורא המקום הזה. פי' נורא שנופל הפחד ה' ממילא ומעצמו. דמדת יצחק הוא פחד יצחק היינו שמצייר לפניו הפחד והמורה ועל ידי זה נופל עליו ויגיע אליו היראה. מה שאין כן נורא היינו ממילא שנופל עליו הפחד והיראה מצד השי"ת. וכתיב ראשית חכמה יראת ה' וכתיב הן יראת ה' היא חכמה. שעל ידי היראה זוכה לחכמה ולטעום טעם בד"ת. וזה עיקר ויסוד תורה שבעל פה היינו טעמי תורה להרגיש טעם בד"ת. וכמו שאנו מפרשין מ"ש (פסחים קי"ט.) זה המגלה דברים שכיסה עתיק יומין מאי ניהו טעמי תורה לטעום ולהרגיש טעם ערב בד"ת. וזה זכה בחלום כמו שנאמר כן יתן לידידו שנה. וכן בלילה שקודם מתן תורה אחר יציאת מצרים זכו ישראל שכשיקבלו אחר כך התורה שיהיה נקבע בהם הד"ת היינו שיוקבע בהם היראה והחשק לד"ת והוא ראשית חכמה יראת ה'. ומזה בא האור תורה תורה שבעל פה טעמי תורה להרגיש אור ומתיקות בלב מהד"ת כשיקבלוהו וזה נמסר להם בשינה. וזה שאמר במדרש לפי ששינה של עצרת עריבה ומתוקה לקבל האור החשק והקביעות בלב מד"ת שהוא בחי' אור תורה שבעל פה. ולילה זמן תורה שבעל פה וכמ"ש (תנחומא תשא ל"ו) כשהקב"ה מלמדו תורה שבכתב היה יודע שהוא יום וכשהיה מלמדו ע"פ משנה ותלמוד היה יודע שהוא לילה כו'. דיום הוא כנגד שם הוי"ה בחי' תורה שבכתב ולילה כנגד שם אדנ"י מדת יראה בחי' תורה שבעל פה. כמו שנאמר כי שמש ומגן ה' אלהים וסיהרא דמקבלא משמשא וכן התורה שבעל פה מקבל האור מתורה שבכתב וכן איתא בזוה"ק (יתרו פ' סע"ב) בההוא ליליא נגהי תלתא יומין כו' ואתעטרו ישראל בשבעין כתרין בההוא ליליא. שבעין כתרין היינו ע' פנים לתורה ומטעם זה הם ע' סנהדרין שאפשר להיות ע' דעות בד"ת. והוא כמספר שבעים אומות ע' לשון שבהם נמצא ניצוצי התורה שבעל פה שצריך להוציא מהן בגלות. והדיעות בד"ת היינו בתורה שבעל פה. ושם אדנ"י מורה על יראה כמו שנאמר ואם אדונים אני אי' מוראי והוא מדת מלכות פה תורה שבעל פה. וזה נקרא כתרין דכ"ע איהו כתר מלכות. ולזה זכו בלילה שקודם מתן תורה בשינה כמו שנאמר כן יתן לידידו שנה וזה פי' המד' ששינה של עצרת עריבה:
3
ד׳ועכשיו שכבר נתנה תורה מטעם זה צריך להיות נעורים ולעסוק בתורה שבעל פה וכמ"ש בזוה"ק (ח"ג צ"ח רע"א) דבעי למלעי בהאי לילי אורייתא דבעל פה בגין כו'. ובמקום אחר (בהקדמה ח' א') אי' למלעי באורייתא מתורה לנביאים ומנביאים לכתובים ובדרשות דקראי וברזי דחכמתא כו' והיינו ר"ז גימ' או"ר כמ"ש בזוה"ק (ח"ג רט"ו א'). ומה שאמר מתורה לנביאים כו' הוא שגם בפסוקים שבתורה שבכתב גם כן יש תורה שבעל פה וכמו שאמרנו בשם רבינו הקדוש מאיזביצא זצ"ל במה שאמרו (ויקרא רבה פ' ט"ז) א"ר ינאי כל ימי הייתי קורא הפסוק הזה ולא הייתי יודע היכן הוא פשיט עד שבא רוכל זה והודיעו אף שלא אמר רק מקרא ככתבו. מ"מ הרוכל שהיה צריך תיקון בזה שלכן נקרא רוכל מלשון הולך רכיל. וזכה להתברר בענין הזה הרגיש אור ומטעם חדש בהפסוק. ועל ידי ששמע ר' ינאי ממנו הפסוק הזה הרגיש גם כן האור הזה (ונת' כ"פ) וזהו טעמי תורה האור שיש בהד"ת להרגיש טעם ומתיקות. ומטעם זה נתקן לומר הסדר תיקון ליל שבועות. ואין המכוון האמירה בלבד רק צריך שיוקבע האור תורה בלב. ואצלינו כל חכמת תורה שבעל פה כיון שכבר נכתב הרי הוא בכלל חכמה בחי' תורה שבכתב והעיקר הוא הבינה היינו להרגיש האור מהד"ת בלב בינה לבא זהו בחי' תורה שבעל פה. וזה בלילה שקודם שבא זמן מתן תורה בכל שנה יכול האדם לזכות לזה שיוקבעו הד"ת בלב כמו שזכו ישראל אז בלילה שקודם מתן תורה. ומש"ה צריכין להיות נעורים ולעסוק בתורה שבעל פה. וזה שאמר בזוה"ק (אמור צ"ח סע"א) מה עבדת אימי' כל ההיא ליליא עאלת לבי גניזהא אפיקת עטרא עלאה בשבעין אבני יקר כו'. והיינו בעטרה שעטרה לו אמו היינו כנסת ישראל וע"ד שא' במדרש (שיר השירים ג' ט') ולא זז מחבבן עד שקראן אמי' שנאמר הקשיבו אלי עמי ולאמי אלי האזינו ולאמי כתיב דכנסת ישראל נק' אימא. ומ"ש בזוה"ק אימא עלאה היינו שכינתא עלאה בינה והיינו כמש"נ אז תבין יראת ה' שנכנס היראה למעמקי הלב. ואז קרא השי"ת לישראל אמי בעטרה שעטרה לו אמו והיינו כנסת ישראל. ובכאן אמר גם כן שהעטרה היה במספר ע' אבני יקר והיינו למספר בני ישראל. והמספר מכוחות הנפש שהם ע' כמ"ש הקדמונים והם אבני יקר. והוא ע"ד מ"ש בזוה"ק (שם צ"ג א') ורזא דא ונקדשתי בתוך בני ישראל בקדמיתא ולבתר אני ה' מקדשכם שאחר כך מעטר לישראל בע' כתרין וכמו שהיה בלילה שקודם מתן תורה. וז"ש בזוה"ק (בהקדמה שם) א"ל ר"ש בני כו' וכתובין בספרא דדוכרנייא וקב"ה מברך לון בשבעין ברכאן ועטרין דעלמא עלאה. שהאור הראשון שנגנז לצדיקים לעת"ל נגנז בתורה שבעל פה כמ"ש בס' הבהיר וכ"כ (תנחומא נח ג') שגנזו הקב"ה לעמלי תורה שבעל פה שנגלה לחכמים על ידי תורה שבעל פה שהוא טלא דעתיקא תזל כטל אמרתי. ובתורה שבעל פה יש ע' פנים לתורה וזה ע' ברכאן ועטרין דעלמא עלאה דייקא טלא דעתיקא. ואמר אחר כך ברע"מ (זח"ג צ"ח ב') לבתר עאלת לבי כלה כו' אמרה לון הא אתקינת בי טבילה כו'. הטבילה במים רמז לתורה אין מים אלא תורה (ב"ק י"ז.) והיינו תורה שבעל פה בחי' יראה ויראת ה' טהורה והוא דכיו שעומדת לעד וכמו"ש בזוה"ק (ח"ג פ' ב') דכיותא אשתכח באורייתא כו' דקיימא תדירא בההיא דכיותא ולא אתעדי מיני'. ובכל שנה כשבא הלילה שקודם זמן מתן תורה יכולים לזכות להיראה ותורה שבעל פה להרגיש האור בד"ת. ולכך צריכין להיות נעורין ולעסוק בתורה שבעל פה שיכנוס האור והמתיקות ללב:
4
ה׳הנה בתורה שבכתב נקרא חג הזה בשם חג השבועות ובלשון חז"ל נקרא עצרת וגם בתרגום אונקלס מתרגם על בשבועותיכם בעצרתיכון שגם בזמן אונקלוס היה נקרא חג זה בלשון חכמים עצרת דאונקלס אמרו מפי ר"א ור"י כמו"ש (מגילה ג'.) והענין ע"פ מה שאמרו במדרש (שיר השירים ז' ב' ותנחומא פנחס) ראוי' היתה להיות עצרת של חג רחוקה נ' יום כנגד העצרת של פסח כו' ומשמע דעצרת של אחר הפסח ענין אחד עם שמיני עצרת דחג. וענין שמיני עצרת איתא בשם האר"י הק' ז"ל שהוא לשון קליטה הוא קליטת קדושת האור מחג הסוכות. דסוכות זמן שמחתינו במצות ד' מינים כמו שנאמר ושמחתם לפני ה' אלהיכם וגו' ומאן דנסיב באיין בידי' אנן ידעין דהוא נצוחיא (ויקרא רבה פ' ל') ובמצות סוכה ושמחת בחגיך. ובשמיני עצרת הוא השמחה רק ממה שנקלט בו הקדושה מחג הסוכות כיון שבו אין שום מצוה. וכן פסח זמן חירותינו ועיקר החירות הוא מהיצר הרע. דבמכה עשירית יצאו בני ישראל מכל עשר כתרין מסאבין דקליפה ונכנסו לקדושה. וכמו שנאמר נגוף ורפוא נגוף למצרים ורפוא לישראל (וכן נדרש גם כן בזוה"ק ח"ב ל"ו א') ובמכה עשירית מכת בכורות נכנסו לקדושה שקשורים בשורש כ"ע בראשית המחשבה. ומ"מ חלף ועבר אחר כך שהרי בים שוב היה עליהם הקטרוג מה נשתנו אלו מאלו הללו עובדי ע"ז על הים בקי"ס אז נקלט הקדושה שהיה אז גם כן התגלות עתיקא דקריעת ים סוף בעתיקא תליא כמ"ש בזוה"ק (ח"ב נ"ב ב') ומש"ה כתיב בתורה וביום השביעי עצרת לה' אלהיך שאז נקלט הקדושה. וזהו רק מצד השי"ת דבאמת הא דאיתא (מכילתא וזוה"ק ח"ב ס"ד ב') ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל היה רק ראיה בעלמא ואחר כך נסתלק וכעין מ"ש הרוקח אין חוזק כחסידות בתחלתו. ואומרים בשם הרבי ר' בונם זצ"ל שע"ז נאמר כי לא מחכמה שאלת ע"ז. שהוא לא מחכמתו רק בשאלה לפי שעה מהשי"ת ואחר כך מסתלק ומרין לו רק כדי שהאדם עצמו יקנה אחר כך ביגיעו והשתדלותו. וזה היה גם כן הראיה בקי"ס. ואחר כך כתיב וילכו שלשת ימים ולא מצאו מים ואין מים אלא תורה (ב"ק פ"ב.) ובזוה"ק (שם ס' א') דקב"ה תורה איקרי. והיינו דנעלם מהם האור שהיה להם על הים ואף במרה ולא יכלו לשתות מים ממרה. ועיקר קליטת הקדושה מחג הפסח היה בשבועות זמן מתן תורתינו. ואין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה חירות על הלוחות (כמו"ש פ"ו דאבות). רק בתורה נכתב על ז' דפסח עצרת לה' אלהיך שמצד הש"י ראה אז שכבר נקלט הקדושה. וכמו שאמרנו (ז' דפסח) ששיעור הראי' שמראין להאדם מקודם הוא רק כשיעור שיוכל לקבל אחר כך על ידי השתדלותו. ובשמיני עצרת כתיב עצרת תהיה לכם. ובגמרא (פסחים ס"ח:) נדרש לענין מחלוקת ר"א ור' יהושע ויתכן שבשמיני עצרת הוא הקליטה אז גם מצד ישראל שאין אחריו עצרת עוד:
5
ו׳וזה הענין בקריאת שם חג זה. עפ"י מה שאמרנו בפסח שנקרא בתורה חג המצות ובלשון חכמים חג הפסח. שחכמים קראוהו ע"ש קילוסו של השי"ת אשר פסח על בתי בני ישראל ועמד על פתחי ישראל. והשי"ת קראו בתורה שבכתב ע"ש שבח ישראל חג המצות שהוא ביטול שאור שבעיסה מצד ישראל. וכן כאן בלשון חכמים בתורה שבעל פה נקרא חג השבועות בשם עצרת ע"ש קליטת קדושת חג הפסח זמן חירותינו שנקלט במתן תורה על ידי השי"ת על ידי המראה שהראה להם מקודם בקי"ס כמו שנאמר חרות על הלוחות. והשי"ת בתורה שבכתב קורא להחג בשם שבועות ע"ש שבעה שבועות שהוא שבחן של ישראל דאיתא בזוה"ק (ח"ג צ"ב ב') מה כתיב וספרה לה שבעה ימים אוף הכי כו' אמר קודשא בריך הוא מכאן ולהלאה חושבנא לדכיותא וספרתם לכם כו'. והספירה הוא התשוקה להטהר וכן ישראל אחר יציאת מצרים ספרו ז' פעמים ז' בתשוקתם לקבל התורה ועל ידי זה זכו להתברר בכל המדות מזוקק שבעתים ז' פעמים ז' ועל ידי זה זכו למתן תורה וקראו השי"ת להחג בשם שבועות היינו שזכו ישראל על ידי זה הז' שבועות שספרו. וזה הענין דכתיב בשבועותיכם ומה הוא הלשון שבועותיכם. והתחלת הפסוק הוא וביום הבכורים היינו דביכורים הוא בחי' אילנא דחיי וכמו"ש בזוה"ק ורע"מ (פנחס רנ"ג א') והיינו שעל ידי מתן תורה שנעשו חרות על הלוחות חירות ממלאך המות (כמ"ש תנחומא תשא ט"ז) אז נתברר ונעשו אילנא דחיי וז"ש ברע"מ (אמור צ"ז ב') וכדין כל נהורין אתכנשו לאשת חיל. ובג"כ עצרת שבועות ולא כתיב כמה אינון כו' שבועות סתם לאכללא עילא ותתא כמה אינון כו' שבועות סתם לאכללא עילא ותתא כו' כיון דאתא שלמה עבד מינייהו פרט שבעת ימים ושבעת ימים כו' והיינו גם אור בחי' שכינתא עלאה שזה ענין שבעת ושבעת. וכ"כ בזוה"ק (פנחס רנ"ד א') וע"ד בשבועותיכם למניינא דאתון מונין שבע שבתות. וכדין משיך קוב"ה משיכו דשבע דרגין לתתא כו'. וזה שנאמר בפ' לשון בשבועותיכם שהביכורים היינו שנעשה אילנא דחיי שנתקן פגם הראשון נעשה ובא על ידי בשבועותיכם היינו על ידי שבעת ושבעת ומצד ישראל. שהעצרת היא גם כן מצד ישראל שנקלט קדושת הפסח זמן חירותינו היא גם כן על ידי ב' שבעת. וזה שמתרגם בעצרתיכון:
6
ז׳בתוה"ק נזכר שם החג הזה בשם חג השבועות ע"ש שבעה שבועות תספור לך וגו' עד ממחרת השבת וגו'. והיינו שהוא המקור של השבתות של הז' שבועות דספירה והוא בעצם קדושת שבת. כי קדושת יום השבת הוא הכולל מבחי' פרטות של ששת ימי המעשה כי ששת ימים עשה ה'. וחג השבועות הוא השבת הכולל של שבע שבתות. וגם כל שבוע של ספירה נקרא שבת ע"ש השבת שמופיע בכל ימי השבוע. וזהו לשון שבע שבתות. וכבר דברנו מזה שבכל המועדים ומקראי קודש נקראים בתוה"ק בשם שבתון כמו ביום הראשון שבתון וביום השמיני שבתון. ובר"ה שבתון זכרון תרועה וביום הכפורים שבת שבתון. כי שם שבתון הונח על קדושת שבת שמצד התעוררות האדם. לכן נכתב בנ' הקיטון שהוא להקטין הענין כמו נ' של אישון כידוע. זולת בחג המצות ובחג השבועות לא נזכר שם שבתון. רק על חג הפסח נזכר ברמז שם ממחרת השבת. והיינו כי יום יציאת מצרים מופיע בו בעצם קדושת שבת מלעילא דקביעא וקיימא. כאמרם על ליל שמורים המשומר ובא מששת ימי בראשית (ר"ה י"א:). אמנם הארה זו מיד חולפת ועוברת מה שאין כן בשבת שנשאר הארה על ימי השבוע הבאה כידוע. אכן על ידי הספירת שבע שבתות אנו באים להארת קדושת השבת של יום יציאת מצרים. לכן נזכר שם השבת זו רק אצל מצות הספירה וספרתם וגו' ממחרת השבת. וכשבאים ליום החמשים נכלל בו בעצם כללות הקדושת שבת של כל השבע שבתות. והיינו כללות קדושת שבת של כללות השבע ספירות וע"ז נקרא חג השבועות:
7
ח׳והנה בדברי חז"ל נקרא חג הזה בשם חג עצרת והוא על רמז המדרש (מד"ת פנחס) שיום שמיני עצרת אחר סוכות הוא ענין אחד עם חג השבועות שלאחר פסח. והיה גם כן ראוי להיות אחר ז' שבתות מחג הסוכות וכו' ע"ש. והוא כי עצרת הוא לשון קליטה והיינו שנקלט בו כל קדושת החג בהשרש וזהו עצרת תהיה לכם. אולם בחג השבועות שהוא אחר ז' שבתות של חג הפסח והוא זמן מתן תורה לכן בתורה שבכתב שהוא עפ"י התגלות השגת אדם בבחי' שבע מדות הקדושים הנגלים נקרא ע"ז שם החג בשם שבועות כהופעת בחי' קדושת שבת בשבע מדות הק' של ימי הבנין ורק על ז' של פסח נאמר עצרת לה' אלהיך שאז הוא בחינת הקליטה בשרש בג' הראשונות וזהו רק לה' אלהיך היינו בהעלם למעלה מהשגת אדם כידוע מזוה"ק דבעתיקא תליא. וע"ז היה להם הבהקת האור לפי שעה כאמרם ז"ל ראתה שפחה על הים כו'. אבל בזמן מתן תורה אז בכח בחי' תורה שבעל פה באים להתקשרות השרש למעלה מהשגה כאמרם ז"ל (תנחומא חקת) על רע"ק שהיה השרש של תורה שבעל פה כידוע וכל יקרא ראתה עינו זה עינו של רע"ק דברים שלא נגלה למשה נגלה לרע"ק וחביריו. ולכן נקרא בדברי חז"ל בתורה שבעל פה בשם עצרת שהוא בחי' הקליטה בשרש בכח קבלת תורה שבעל פה. ולכן בתורה שבעל פה נקרא חג הזה בשם עצרת כענין שמיני עצרת תהיה לכם לכם דייקא:
8
ט׳איתא בגמרא (פסחים פ"ח:) הכל מודים בעצרת דבעינן נמי לכם מ"ט יום שנתנה בו תורה הוא. ויש להבין עפמ"ש (לבוש או"ח סי' תר"ע) שבפורים שהיה הצלת נפשות והגופים שרצו להשמיד ולהרוג קבעו שמחה ומשתה להגוף מה שאין כן בחנוכה שהיה הצלה משמד היא רק שמחה לנפש ולא לגוף. ואיך יובן הטעם שמפני שנתנה בו תורה שיהיה צריך נמי לכם שמחת הגוף ורש"י פי' שישמח בו במאכל ובמשתה להראות שנות ומקובל יום שנתנה בו תורה. גם זה צריך להבין דזה היה שייך אם היה משמח מעצמו אבל מאחר שיש בו מצוה דבעינן לכם אין בו הוראה וראיה שנוח ומקובל עליו שהרי מוכרח לקיים המצוה. אך הענין ע"פ מה שאמרו הכל מודים בשבת דבעינן נמי לכם דכתיב וקראת לשבת עונג והיינו כיון שבשבת מתוספין נשמתין נשמתא דכל שלימו בה כדוגמא דעלמא דאתי (כמ"ש זוה"ק ח"ב פ"ח ב') שאז יהיה התיקון בשלימות שלא ירגיש עוד הנאת הגוף. והמצוה הוא וקראת לשבת עונג שיענג רק הנשמה יתירה שנקראת שבת ומתענגת מענוגי שבת כמ"ש (בזוה"ק ח"ב ר"ד ב') וכמו שאמרנו בדקדוק לשון הגמרא המענג את השבת ולא אמרו המתענג בשבת או המענג עצמו בשבת ואף הוא גם כן בקדושה. מ"מ שבח המענג את השבת הוא רק כשמכוין לש"ש לענג הנשמה יתירה וזהו וקראת לשבת עונג. והכל מודים דבעינן לכם היינו שהלכם הוא גם כן בקדושה. וביו"ט גם כן הסעודה נקרא סעודתא דמלכא שהוא כמו קרבנות דכתיב לחמי לאישי לחם אלהיהם. ומ"מ כל שאור וכל דבש לא תקריבו כיו שיש עוד שאור שבעיסה שיוכל לכוין להנאת עצמו מש"ה נאסר להקריב חמץ. מה שאין כן בעצרת דאיתא בזוה"ק (אמור צ"ז ב' ברע"מ) ובקרבנא דעומר אתבטל יצר הרע דערקא מאשת חיל כו' ובג"כ אקרי כגוונא דא עצרת דאית בי' ביטול יצר הרע. וע"ד לא כתיב בי' חטאת כשאר זמנין דכתיב חטאת לה' וכו'. והיינו דבשעת מתן תורה כתיב אני אמרתי אלהים אתם דלא הוו מייתי (כמ"ש ע"ז ה.) והיינו שהיה מתוקן כל פגם הנחש וכיון שנתבטל מה"מ נתבטל גם היצר הרע דהוא מה"מ (כמ"ש ב"ב ט"ז.) וכן איתא במדרש (שיר השירים פ' ישקני) בשעה ששמעו ישראל לא יהיה לך עקר יצר הרע מלבם. ואז לא היה כלל הרגש הנאת עצמו ואף שלאחר הקלקול חזר יצר הרע למקומו מ"מ בכל שנה כשבא זמן זה מתעורר קדושת הזמן זה שהוא ביטול השאור שבעיסה. והנשאר הוא רק ממה שהשאור מג' דברים שרובן קשה ומיעוטן יפה (כמ"ש ברכות ל"ד.) והיינו מה שצריך ויושאר ממנו אף לעתיד וכמו"ש (במה"נ תולדות קל"ח א') דאלמלא יצר הרע חדוותא דשמעתא לא להוי. ומש"ה ביום זה מקריבין חמץ שהוא המיעוטן יפה שנשאר וזה הענין דמחלוקת ר"א ור' יהושע בכל יו"ט דר"א סבר או כולו לה' או כולו לכם דהיינו מי שיכול שהיה הלכם היינו הנאת הגוף שלו גם כן לש"ש ולא ירגיש הנאת עצמו אז כולו לכם. ומי שאינו יכול לכוין שיהיה הנאת הגוף שלו גם כן בקדושה יהיה כולו לה' דוודאי אין הפי' שהברירה בידו לברור או הנאת הגוף או יושב ושונה. ור' יהושע סבר דכל אחד מישראל יכול לאכול ביו"ט בקדושה ורק התורה אמרה לחלק חציו לה' וחציו לכם. ובעצרת הכל מודים שיכול כל אחד שיהיה הנאת הגוף שלו בקדושה שאז מתגלה האור, מזמן מתן תורתינו שנתבטל השאור שבעיסה וכאמור. וז"ש הכל מודים בעצרת דבעינן נמי לכם שיהיה הלכם גם כן בקדושה מ"ט יום שנתנה בו תורה הוא ומתעורר בכל שנה שיכול לבטל השאור שבעיסה ויהיה הלכם נמי בקדושה:
9
י׳איתא בגמרא (שבת פ"ח.) דרש ההוא גלילאי עלי' דרב חסדא בריך רחמנא דיהיב אוריאן תליתאי על ידי תליתאי ביום תליתאי בירחא תליתאה. אוריין תליתאי פירש"י תורה ונביאים וכתובים וכ"ה בפסיקתא ובזוה"ק (יתרו ע"ח ב'). וצריך להבין הא בירחא תליתאי לא ניתן רק עשרת הדברות. ואם הכונה על שהיה נכלל בהם כל הד"ת הלא היה נכלל בהם גם מדרש הלכות ואגדות (כמו"ש ברכות ה. דקאי על לוחות ראשונות) וטפי הול"ל מקרא ומשנה וגמרא ע"ד מה שא' (קידושין ל.) ושלשתם שליש במקרא שליש במשנה שליש בגמרא. אך באמת מצינו במד' (שיר השירים פ' ישקני) בשעה ששמעו ישראל אנכי ה' אלהיך נתקע ת"ת בלבם והיו למדין ולא היו משכחין כו'. בשעה ששמעו לא יהיה לך נעקר יצר הרע מלבם כו' ומנין ידעו כל הד"ת הא לא ניתן להם רק עשרת הדברות. ובפירש"י (סו"פ משפטים) בשם רס"ג שבעשרת הדברות כלול תרי"ג מצות וז' דרבנן שכנגד זה יש בהם כת"ר אותיות. הוא רק ברמז ומנין נודע לכל ישראל. אך הוא ע"פ מה שאמר בתיקונים (הקדמה ד"ה פקודא רביעאה ט' ב') וביומא תליתאה נחיתת לעמודא דאמציעותא על ידי משה כו' בתרין לוחי אבנין נצח והוד הה"ד כתובים משני עבריהם ואינון תרי נביאי קשוט ומסטרא דעמודא דאמציעותא אתקריאו נביאי האמת ושכינתא תורת אמת כו' ואתקריאת מראה דנבואה ורוח הקודש מסט' דתרווייהו כו'. ומה שאמר בתרי לוחי אבנין אף שהלוחות לא נתנו ביומא תליתאה רק אחר מ' יום. אך הוא עפמ"ש (רע"מ עקב רע"ג א') למבצע על ב' ככרות בשבת דאינון רמיזין בתרי לוחי אורייתא דאתייהיבו בשבת כו'. ואף דהלוחות לא נתנו בשבת לא ראשונות ולא אחרונות. דהא דכו"ע בשבת נתנה תורה ולא יוכל להיות לא יום מ' גם לא יום ק"כ בשבת. רק הוא עפ"י מה שאמרנו שבשעת מתן תורה שבדיבור אנכי נתקע ת"ת בלבם ובדיבור לא יהיה נעקר יצר הרע מלבם כנ"ל אז נחקקו הד"ת על לב ישראל וכמו שיהיה לעתיד דכתיב (ירמיה ל"א ל"ג) ועל לבם אכתבנה והיינו על לוח לבם כעין מה שנאמר (משלי ג') כתבם על לוח לבך. ובהיפך (ירמי' י"ז) חרושה על לוח לבם. ואז בשעת מתן תורה היו הב' לוחות בלב כל אחד מישראל. לב חכם לימינו הי' כולל כל הד"ת שהם אנכי המצות עשה ולא יהיה שנעקר הרע מהלב ואחר כך לא תשא היינו שהיצר הרע יכול להטעות האדם לשום חושך לאור ולומר על רע טוב. וכמו"ש (ברכות ס"א.) יצר הרע דומה לזבוב ויושב בין שני מפתחי הלב (כמו שנת' במ"א). ואחר כך דיבור שבת וכיבוד וזה הכל בלוח הראשון שהוא לב חכם לימינו. וה' דברות אחרונות שהם להוריק הרע מלב כסיל לשמאלו הם על לוח השני כנגד לב כסיל לשמאלו ובזה נכלל כל הל"ת. ובכלל נכללו בב' דברות ששמעו מפי הגבורה שדיבור אנכי כולל כל מ"ע ונתקע ת"ת בלב חכם לימינו. ודיבור לא יהיה כולל כל המצות ל"ת על ידי זה נעקר יצר הרע מלב כסיל לשמאלו. וזה פי' תרין לוחין דאתייהיבו בשבת מה שנחקק בלוח לבם. וזה שא' בתיקונים הנ"ל וביומא תליתאה נחיתת כו' בתרי לוחי אבנין נצח והוד כו' ואינון תרי נביאי קשוט כו' ואתקריאת מראה דנבואה ורוח הקודש מסט' דתרווייהו. והוא דנצח והוד משה ואהרן מרכבה להם והם תרי נביאי קשוט דאהרן היה נביא (כמו"ש שמות רבה סו"פ ג'). ומשה רבינו ע"ה אף שמדרגתו הי' גדולה מכל הנביאים כמו שנאמר ולא קם נביא עוד בישראל כמשה. היינו שהוא היה מוסיף עליהם שנתנבא בזה הדבר אבל מ"מ היה נביא. ובאהרן כתיב הוא יהיה לך לפה וכתיב כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו. והיינו תורה שבעל פה שהוא מטלא דעתיקא. ועל ידי רוח הקודש (כמו"ש רמב"ן ב"ב י"ב.) והוא רוח מקודש דלעילא (כמ"ש זוה"ק אחרי ס"א א') וזה שאמר ושכינתא תורת אמת דכתיב תורת אמת היתה בפיהו דכתיב גבי אהרן. ואמר ושכינתא היינו מלכות פה תורה שבעל פה קרינן לה. וזה שאמר ואתקריאת מראה דנבואה ורוה"ק מסטרא דתרווייהו. ובשעת מתן תורה זכה כל אחד מישראל לב' מדריגות אלו למראה דנבואה ורוח הקודש. שיש שזוכה בבחינת מראה דנבואה ויש שזוכה להשיג בבחי' רוח הקודש. וכן בכל א' מישראל לפעמים זוכה למדרגה זו ולפעמים זוכה למדרגה זו. ומזה זכו כל ישראל לכל הד"ת במעמד הר סיני וידעו בב' המדרגות מראה דנבואה ורוח הקודש:
10
י״אוזה שאמרו דרש ההוא גלילאה עלי' דרב חסדא ששמו חסדא מורה שהשי"ת רב חסד. והוא במה שנתן התורה ביום השלישי בהיות הבוקר. היינו ביום השלישי שהוא עמודא דאמצעיתא רחמים שהוא כולל ב' הקצוות חסד וגבורה. ובהיות הבוקר בוקר דאברהם חסד. דרש ע"ז בריך רחמנ"א דיהיב אוריאן תליתאי תורה נביאים וכתובים. שהדברות שנתנו שכוללים כל התורה זכו בהם ישראל בג' מדרגות אלו בבחי' תורה שהוא הד"ת ובבחי' נביאים שהוא נבואה ובבחי' כתובים שהוא רוח הקודש כנ"ל בתיקונים לעם תליתאי כהנים לוים וישראלים שהקדושה זו כלול גם כן בכל ישראל דכהן מסט' דחסד לימינא ולוים מסט' דשמאלא מסט' דגבורה וישראל היינו עמודא דאמציעותא דיעקב אבינו קדושתו אחיד להאי ולהאי לחסד וגבורה וכמ"ש בזוה"ק (תרומה קע"ה ב') וזה כלול בכל אחד מישראל. ואף דקדושת כהן באמת יתירה על קדושת ישראל ולפי האמור יהיה קדושת ישראל יתירה שהוא כלול משניהם. אך קדושת הכהנים הוא שמתוסף בהם קדושת כהן נוסף על קדושת כלל ישראל שהוא עמודא דאמציעותא שכולל ימינא ושמאלא. על ידי תליתאי פירש"י משה שלישי לבטן כו' ולפי"ז אינו דומה לשאר תליתאי שהוא כולל כל הג' כמו שפירש"י כל תליתאי. אך מצינו בפ' (מיכה ו') ואשלח לכם את משה ואהרן ומרים ובמדרש (במ"ר ר"פ במדבר) שלשה פדגוגין משה אהרן ומרים שלשה גואלין כו' ובגמרא (תענית ט.) ג' פרנסים טובים עמדו לישראל משה אהרן ומרים וג' מתנות טובות כו'. משה נגד תורה שהוריד תורה שבכתב מן השמים ובזכותו המן. שכן תורה שבכתב לכו לחמו בלחמי נהמא דאורייתא דבכתב (רע"מ עקב רע"א ב') ואהרן נגד נביאים וכמו"ש (במ"ר שמות הנ"ל) ומנין שהיה אהרן מתנבא. ומרים נגד כתובים שהוא רוה"ק. שכן באר בזכות מרים ובבאר היה בו טעם כל המשקים (כמו"ש במכילתא) והתורה שבעל פה נמשל למשקים מים יין וחלב שתו ביין מסכתי יינא דאורייתא דבעל פה. וכתיב באר חפרוה שרים ונת' במ"א כל פסוקי השירה אלו על תורה שבעל פה. וממנה יצאו דוד ושלמה כמו"ש (סוטה י"א:) שהם מרכבה למדת מלכות מלכות פה כו' ותורה שבעל פה הוא רוה"ק כמו שנת' למעלה והוא כנגד מדרגת כתובים. ומשה רבינו היה כלול משלשתן וכמו"ש בגמרא חזרו שניהם בזכות משה. וזה פי' על ידי תליתאי על ידי משה רבינו שהיה כלול משלשתן גם ממדריגת אהרן ומרים. ביום תליתאי הוא כמ"ש בזוה"ק (פ"א א') ביום השלישי ודאי דאיהו רחמי והיינו עמודא דאמציעותא שכולל גם ב' הקצוות חו"ג. בירחא תליתאי עפ"י מ"ש בזוה"ק (ע"ח ב') יעקב נטיל ברזא דילי' תרין ירחין ניסן ואייר ואתכליל איהו ברזא דסיון דאיהו תאומים והיינו דנסין הוא נגד מדת החסד ונקרא חודש האביב אבי"ב אתוון כסדרן. וכן חג הפסח ויציאת מצרים שהיה בחודש הזה היה רק מצד מדת החסד אתערותא דלעילא אף שלא היו כדאים. ומזלו טלה נגד ישראל שהיו אז בבחי' צאני צאן מרעיתי. ואייר כנגד מדת הגבורה ומזלו שור וכמו שנאמר ופני שור מהשמאל. ובקדושה שור זה יוסף (כמו"ש ב"ק י"ז.) שהיה מדתו כמו שאמר את האלהים אני ירא מדת היראה שהוא גבורה שבקדושה. ולעומת זה בקליפה הוא עשו שהוא פסולת ממדת הגבורה שבקדושה מיצחק וקליפתו גם כן שור. וכמ"ש בזוה"ק (ח"ב ס"ד ב') וכמו"ש (ברכות ס"א.) חזינן דנשכא ומזקא ובעטא והוא קליפת הקנאה של עשו. ויעקב אבינו ע"ה אתכליל ברזא דסיון דאיהו תאומים שכלול מחסד שהוא ניסן ומגבורה שהוא אייר. וזהו בירחא תליתאה שכולל כל השלושה. וכן מסיק בזוה"ק בחודש תליתאי לעם תליתאי בדרגין תליתאין ונראה שהכונה על יום השלישי שהוא עמודא דאמציעותא שכולל כל הג' דרגין תורה תליתאי תורה ונביאים וכתובים וכולא חד והיינו שכל השלשה כלולים הכל באחד. וכמו שאמרנו:
11
י״בבמג"א (סי' תצ"ד) הקשה איך אנו אומרים בשבועות זמן מתן תורתינו שהוא לדידן בו' בסיון הלא קיי"ל כר' יוסי ביו"ד סי' קצ"ו ולדידי' בז' נתנה תורה. וכעין זה הקשה התוס' (ע"ז ג'.) למ"ד בז' נתנה התורה מאי יום הששי ותי' בתוס' ב' תירוצים א' דיומא קמא לא אמר להו ולא מידי. ב' דיום אחד הוסיף משה מדעתו. ועדיין קשה דהא עכ"פ נתנה תורה בז' אם מפני שיומא קמא לא אמר להו אם מפני שהוסיף משה יום אחד. ולמה נרמז בפ' יום הששי על מתן תורה שיקבלו התורה בו' וכ"כ המהרש"א על תוס' דשינויי דחיקא נינהו. וכעין תי' הב' שבתוס' תירץ המג"א לקושייתו השני' הא התורה נתנה בנ"א לספירה ולדידן עושין שבועות ביום נ' לספירה ולמה אומרים אז זמן מתן תורתינו. ותי' בשם ע"מ שבא לרמז לנו יו"ט שני של גליות. וקשה דלפי זה יהיה יום טוב ב' עיקר ובני א"י אין עושין כלל יו"ט ב'. (וכמו שתמה בחק יעקב). והמג"א תירץ דיום אחד הוסיף משה מדעתו וכתי' הב' שבתוס'. וגם לפי זה צריך להבין למה נקבע באמת החג בנ' לספירה ואומרים זמן מתן תורתינו. אך הענין עפמ"ש בזוה"ק (ח"ב פ"א א') א"ל השתא ישראל רביין דלא ידעי נימוסו כו' אי אתגלי בחילא דגבורה לא יכלין למסבל אבל אתגלי עלייהו ברחמי כו' ביום השלישי ודאי דאיהו רחמי מנלן כו' אקדים להו רחמי בקדמיתא ולבתר אתייביב להו אורייתא מסטר דגבורה כו' בהיות הבוקר כו' דכד נהיר חסד אשתכח בעלמא כ'ו. בהיות הבוקר ככד אתער זכותי' דאברהם כו' והיינו שניתן להם התורה ביום השלישי מדת ת"ת שיעקב אבינו ע"ה מרכבה לה והוא רחמים. ובהיות הבוקר בוקר דאברהם שהוא מדת החסד. וכן היה תחלת הבריאה שמתחלה בכל מאמרי ו' ימי בראשית כתיב שם אלהים ובפ' שני' נאמר ביום עשות ה' אלהים. והוא ע"פ מ"ש בפירש"י שמתחלה עלה במחשבה לברוא במדת הדין וראה שאין העולם מתקיים שיתף מידת הרחמים למדת הדין וז"ש ביום עשות ה' אלהים דשם הוי' מדת רחמים. ואחר כך כתיב בהבראם ונדרש (ב"ר פ' י"ב) באברהם זכותו של אברהם שהוא מדת החסד. ובב"ר (פ' י"ז) יש מחלוקת שבתחלה חשב העשרה מאמרות וחשב בראשית למאמר ראשון. וכמו"ש גם בגמרא (ר"ה כ"ז.). מנחם בר"י מוציא ורוח א' מרחפת וחשב יהי אור מאמר ראשון. ומביא מא' עשירי לא טוב היות האדם לבדו וכן הוא בזוה"ק (ח"ג י"א ב') ואמרנו דאלו ואלו דברי אלהים חיים עפמ"ש תוס' (ר"ה כ"ז.) במחלוקת ר"א ור"י אם בתשרי נברא העולם או בניסן דבתשרי עלה במחשבה להבראות כמו"ש היום הרת עולם ובפועל נברא בניסן. והיינו שמתחלה כפי שעלה במחשבה לברוא במדת הדין הוא בתשרי דאתוון למפרע שמורה על מדת הדין והוא יומא דדינא. ולבסוף אחר ששיתף מדת הרחמים נברא בניסן שנקרא אבי"ב שהם אתוון כסדרן אב"ג כמ"ש בזוה"ק (ח"ב קפ"ו א') שמורה על רחמים. וזהו הענין שכפי המחשבה לברוא במדת הדין נחשב בראשית נמי מאמר למא' ראשון כ"ע ומאמר יהי אור נגד חכמה מא' ב' שמורה שכבר יש בו איזה התגלות והיה נגלה כל האור הראשון כמו שמורה ר"ה פעמים אור שבמאמר זה שכנגד ה' חומשי תורה כמו"ש (ב"ר פ"ג) והיה בו תפיסה ולכן נחשב למאמר ב' כנגד חכמה. אך אחר שצפה במעשיהן של רשעים וראה שאין העולם יוכל להתקיים במדת הדין והיה צריך לשתף מדת הרחמים. ואור הראשון ראה שאינו כדאי להשתמש בו וגנזו (כמ"ש חגיגה י"ב.) אז נעשה המאמר יהי אור גם כן שכל הנעלם מכל רעיון ואין בו תפיסה ולכן נחשב הוא למא' ראשון כנגד כ"ע. ומאמר עשירי הוא לא טוב היות האדם לבדו. ומאמר זה העשירי לא נכתב בפ' ראשונה רק בפ' שני' אחר דכתיב ביום עשות ה' אלהים ששיתף מדת הרחמים. והוא עפמ"ש (עירובין י"ח.) בתחלה עלה במחשבה לבראות שנים ולבסוף לא נברא אלא אחד. והיינו גם כן כפי האמור שמתחלה כפי שעלה במחשבה עלה לבראות שנים ולא היה כלל המאמר לא טוב היות האדם. רק בראשית היה המאמר ראשון. ולבסוף נברא אחד אחר ששיתף מדת הרחמים ואז נאמר מאמר עשירי לא טוב היות האדם. והיינו דלשנות החמה ר"ה מתשרי שכן מלת שנה מורה על ששונה ההיקף עוד הפעם כמקדם. והוא מצד השי"ת כמו שנאמר כי שמש ומגן ה"א. ותשרי אתוון למפרע מעילא לתתא והוא כנגד תורה שבכתב. וניסן הוא סיהרא שמקבלת האור מהשמש כנגד תורה שבעל פה שמקבלת האור מתורה שבכתב והוא ראשון לחדשים היינו המתחדשות מצד ישראל בחי' תורה שבעל פה. וזהו אנן מניסן מנינן שנקרא אבי"ב אתוון כסדרן מתתא לעילא ומ"מ לשנים קיי"ל כר"א דר"ה בתשרי אף דלבסוף נברא בניסן וכמו"ש (ר"ה ח'.) לדין דכתיב מראשית השנה מר"ה נידון כו' ממאי דתשרי הוא כו' אף שנברא בניסן ואומרים בר"ה היום הרת עולם על המחשבה אך אחר מתן תורה נחשב באמת ר"ה מתשרי כפי שעלה במחשבה שאז מתנהג במדת הדין. ורק ליציאת מצרים שהיה רק מחסד ה' אף שלא היו ראויים לזה נשאר החשבון מניסן ראשון לחדשי השנה כפי שנברא באמת בניסן אחר ששיתף הקב"ה מדת הרחמים למדת הדין. וההנהגה זו היתה בב' אלפים תוהו ובגמרא (פסחים קי"ח.) כ"ו דור שלא ניתן להם תורה וזן הקב"ה בחסדו מכלל שאחר מתן תורה מתנהג עפ"י משפט ודין:
12
י״גובאמת גם ביעקב אבינו ע"ה מצינו שאמר והיה ה' לי לאלהים שרצה שיתנהג עמו במדת הדין כפי שעלה במחשבה לבראות כיון שהוא היה כמו שופרי' דאדם הראשון קודם הקלקול (כמ"ש זח"א קמ"ה ב'). והיינו שהוא היה כמו אדם הראשון קודם הקלקול שלא ידע כלל מהנאת עצמו ולא הרגיש שום בושה בזה כמוש"נ באדם הראשון ולא יתבוששו. וז"ש (פירש"י ויצא מב"ר) והלא קל שבקלים אינו אומר כן אלא להוליד תולדות אמר כן. כמו שדרשו ע"פ ונתתי לכם לב בשר לב להוציא בשר. ובאמת יעקב אבינו ע"ה מצדו היה מטתו שלימה שלא היה בה פסולת ועמך כולם צדיקים שקשורים בשורש בהשי"ת וכמש"נ ואוהב את יעקב אהבה בלא טעם. ואף אברהם ויצחק אחר שנולד יעקב נקראו הם גם כן ישראל וכמו"ש (ב"ר ר"פ תולדות) ומש"ה רצה שיתנהג עמו במדת הדין כפי שעלה במחשבה לבראות. וכמו שיהיה אחר מתן תורה. אך מ"מ לענין תולדותיו עדיין לא נתקן הכל עד אחר מתן תורה דכתיב אני אמרתי אלהים אתם. והיינו שיתוקן כל הפגם הראשון כמו שנאמר האלהים עשה את האדם ישר. ואז היה מתגלה כל אור הראשון ה' פעמים אורה כנגד ה' חומשי תורה (כמו"ש בב"ר) ובראשית היה נחשב למאמר ראשון וכמ"ש בגמרא כנ"ל. ומא' יהי אור כנגד חכמה מא' ב' היינו שכבר יש בו איזה תפיסה. ואז היה מתנהג העולם במדת הדין כמו שעלה במחשבה. וכמו שנאמר רק אתכם ידעתי וגו' ע"כ אפקוד וגו'. ובגמרא (ע"ז ד'.) מאן דאית לי' סיסיא ברחמי' מסיק לי' כו'. ואז היה זמן מתן תורה בששי בסיון ולכן נרמז בפ' יום הששי. אך אחר כך צפה הקב"ה וא"ל לפמליא דילי' השתא ישראל רביין כו' אי אתגלי עלייהו בחילא דגבורה לא יכלו למסבל. ושיתף מדת הרחמים שהוא ביום השלישי מדת ת"ת עמודא דאמצעותא שהוא רחמים ובהיות הבוקר בוקר דאברהם מדת חסד. ואז נתנה תורה בז' בסיון כר' יוסי שהוא ביום השלישי ואף שכבר אמר יעקב והיה ה' לי לאלהים שיתנהג במדת הדין הוא רק מצדו שהיה מתוקן כמו קודם הקלקול. אבל קדושת אומה ישראלית לא היה עד אחר מתן תורה. והרמב"ן הביא דעת הסוברין דהאבות עד מתן תורה היה להם דין ב"נ ואף למאן דס"ל שיצאו מכלל ב"נ מ"מ קדושת אומה ישראלית לא זכו עד אחר מתן תורה. וע"ז נאמר ועתה אם שמוע תשמעו בקולי. ואיתא (ב"ר פ' כ"א) אין ועתה אלא תשובה שנאמר ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך. וזהו אם שמוע תשמעו וגו' והייתם לי סגולה מכל העמים. והוא כמו שאומרים בשם היהודי הקדוש זצ"ל שלשון סגולה מורה על דבר שאין לו טעם. והוא כמו שנאמר הלא את עשו ליעקב היינו אף שמעשי שניהם נראים שוים מ"מ ואוהב את יעקב אהבה בלא טעם. אך לזכות לזה שיהיה להם קדושת אומה ישראלית היה נצרך שיתוף מדת הרחמים למדת הדין מכיון דהשתא רביין אינון כנ"ל. והוצרך להיות ביום השלישי ובהיות הבוקר שהוא בז' בסיון שאז היה יום השלישי עמודא דאמצעותא מדת רחמים ובהיות הבוקר מדת החסד ואז אתיהיבת אורייתא מסט' דגבורה. וזהו יום אחד הוסיף משה מדעתו והיה מתן תורה ביום השלישי לפרישה. וזה היה כדי שיזכו לקדושת אומה ישראלית היה נצרך השיתוף. אבל אחר שנתנה תורה וזכו לקדושת ישראל אז באמת נחשב יום הששי זמן מתן תורתינו כפי שעלה במחשבה ליתן בששי. ומיושב קושית התוס' דאף לר' יוסי שנתנה בז' מ"מ מאמר יום הששי שנכתב בפ' ראשונה קודם דכתיב ביום עשות ה' אלהים ששיתף מדת הרחמים למדת הדין שפיר מרמז הפ' יום הששי אם מקבלים ישראל תורתי ביום הששי שכפי המחשבה באמת זמן מ"ת בששי:
13
י״דוזה שכ' התוס' בתי' א' דיומא קמא לא אמר להו ולא מידי אפשר לפרש על הכונה דאכתי רביין אינון והיה צריך לשתף מדת הרחמים. וזה הפי' דלא א"ל משום חולשא דאורחא ויום אחד הוסיף משה מדעתו. אבל בפ' ראשונה כפי שהיה במחשבה נרמז שפיר יום הששי אם מקבלים תורתי בששי בסיון. וזה הטעם שאמרו בגמרא דבראשית נמי מאמר הוא כפי המחשבה. ומאמר יהיה אור נחשב למא' ב' אף שבאמת אור הראשון נגנז. אך היכן גנזו הקב"ה בתורה שבעל פה כמו"ש בס' הבהיר. ובכל דור מתגלה האור תורה שבעל פה לחכמים וכמו"ש (תנחומא נח) שגנזו הקב"ה לעמילי תורה שבעל פה אור זרוע לצדיק ונגלה לחכמים. ונחשב יהיה אור למא' ב' ובראשית נמי מאמר כמו"ש בגמרא. ומש"ה אנו אומרים בששי בסיון זמן מתן תורתינו שאחר זמן מתן תורה לשנה הבאה נחשב יום ו' בסיון זמן מ"ת כפי שעלה במחשבה וכמו שנחשב ר"ה לדין לשנים מתשרי והיניו גם כן כפי המחשבה שכן הוא לאחר מתן תורה. והחשבון מניסן רק לחדשים ליציאת מצרים שהיה רק מצד מדת החסד וכמו שאמרנו:
14
ט״ווכן מתחלה היה ראוי שתנתן תורה בנ' לספירה דהיינו אחר שיתבררו בז' המדות מזוקק שבעתים ז' פעמים ז' שהעיקר היה לתקן פגם הברית שהוא פגם הנחש שהטיל בה זוהמא וע"ז היה גלות מצרים שהיא ערות הארץ. וזה ענין מ"ש (שיר השירים ב' ה') א"ל המלך עדיין לא בא בני בזיוו שנשתנה מחליו כו' כך כו' א"ל הקב"ה עדיין לא בא זיוותן של בני משעבוד טיט ולבנים אלא יתעדנו בני כו' ואימתי בחודש השלישי. והיינו דזיו נקרא מדת יוסף הצדיק שנקרא יפה תואר גוף נקי ומהודר במדת צדיק וכמו"ש (זח"ג קי"ז סע"ב) דאיהו זיוא דברכאן דמיני' נפיק זיווא לעלמא וע"ד איקרי חודש זיו דזיוא דכלא נפיק מיני' וע"ד כתיב יברכך ה' מציון וכלא חד מלה. והיינו דציון גימ' יוסף והוא מדת צדיק ונקרא זיו וזהו וכלא חד מלה. דודאי אין הפי' שיתרפאו ממומן שנעשו בהם משעבוד טיט ולבנים דלא מצינו שנתרפאו עד מתן תורה. ולרפאותן לא היה השי"ת צריך זמן רק כמו רגע יכול לרפאותן. רק הפי' שעדיין לא בא זיוון של בני שלא נתבררו עדיין במדת זיו בחי' יסוד על ידי הספירה ז' פעמים ז' שהוא מזוקק שבעתיים. והיה ראוי להנתן להם התורה בג' לספירה וביום הששי שהוא מדת צדיק אחר שנתבררו במדתו. אך מטעם שאמר השי"ת השתא רביין אינון והוצרכו לשיתף מדת הרחמים הוסיף משה יום א' מדעתו ונתנה אורייתא דמסט' דגבורה ביום נ"א לספירה ובשבת אחר דאקדים להון רחמי ביום השלישי עמודא דאמצעותא רחמים ובוקר דאברהם חסד. ומ"מ לשנה הבאה אחר מתן תורה נקבע שבועות בנ' לספירה זמן מתן תורה כפי המחשבה שאחר שנתגלה מאמר יהי אור שבהם ה"פ אורה כנגד ה' חומשי תורה אז עיקר החג בששי בסיון שהוא זמן מתן תורה כפי המחשבה. ורק בגליות יש יו"ט ב' של גליות שעדיין צריך תיקון לתקן הקלקול אחר שחזר יצר הרע למקומו ואז הוא בשביעי לחודש כמו שנתנה תורה אחר ששיתף מדת הרחמים ואקדים לון רחמי ביום השלישי כנ"ל והוא בנ"א לספירה:
15
ט״זוז"ש בתיקונים (הקדמה ד"ה פקודא רביעאה ט:) וביומא תליתאה נחיתת לעמודא דאמצעותא כו' ומסט' דעמודא דמצעותא כו' וביום הז' נתנה דא צדיק יסוד עולם כו'. והיינו שניתן בב' מדות אלו מסט' דעמודא דאמצעותא ביום השלישי מדת הרחמים. ובמדת צדיק אחר שנתבררו אחר גלות מצרים. וכפי המחשבה היה ניתן בששי אחר הספירה בנ' לספירה שנתבררו במדת צדיק ביום הששי בע"ש מדת יסוד. אך אחר כך מטעם דהשתא רביין אינון נתנה הז' לחודש ובשבת שהוא גם כן מדת צדיק (וכמו"ש בכסא מלך שהוא מדה ז' מבינה). ובגליות עושין יו"ט ב' של גליות כפי שניתן התורה בז' אחר ששיתף מדת הרחמים מטעם דהשתא רביין אינון. ובא"י אין עושין יו"ט שני ש"ג שבא"י מנעימין זה לזה בהלכה (כמו"ש סנהדרין כ"ד.) והם מקבלים אור תורה שבעל פה בלא מחלוקת שהם מקבלים זה מזה דעתו בנועם ואצלם נחשב גם היום יהי אור למאמר ב' ויום ששי בסיון זמן מתן תורה כפי שעלה במחשבה. מה שאין כן בגלות ות"ח שבבבל שמחבלין זל"ז בהלכה (כמש"ש) ובסנהדרין פ"ח ב' משרבו תלמידי שמאי והלל שלא שמשו כל צרכן רבו מחלוקת בישראל ונעשית תורה כב' כו' מש"ה עושין יו"ט ב' דגליות שלא נגלה האור הראשון והוא כפי השיתוף מדת הרחמים למדת הדין שהוא זמן מתן תורתינו כמו שהיה במעשה. והרב חכמה הוא לתקן הרב כעס שהוא התפשטות תורה שבעל פה בבבל וכמו שנת' במ"א:
16
י״זוזה הענין שמצינו בזוה"ק (ח"ג פ' סע"ב) אוריי' מסט' דגבורה קאתיא ואמרנו שהוא מרמז לתורה שבכתב. וכתיב ותורת חסד על לשונה והוא מרמז על תורה שבעל פה. ואיתא בזוה"ק (ח"א רי"ט א') בת יהבה לאברהם דכתיב וה' ברך את אברהם בכל בת היתה לאברהם ובכל שמה. והיינו מדת מלכות פה תורה שבעל פה קרינן לה והוא מדת החסד. אבל בתיקונים (בהקדמה הנז') איתא וכד אתנטילת מחסד אתקריאת תורה שבכתב דאיהי מימינא דכתיב מימינו אש דת למו. וכד אתנטילת מגבורה אתקריאת תורה שבעל פה כו' ותמן גבורים עומדים בפרץ ולא יכיל למקים בה אלא גבור במלחמתה של תורה ולכאורה הוא סתירה לדברנו. אך לפי האמור מובן היטב דתורה שבכתב באמת מסט' דגבורה קא אתיא. אך השי"ת הקדים להם רחמים ביום השלישי עמודא דאמצעותא רחמים ובבוקר בוקר דאברהם חסד. וזהו מימינו אש דת למו מימינו חסד אש גבורה. ותורה שבעל פה נקראת תורת חסד על לשונ"ה היינו כמות שהוא בלא מחלוקת כמו שמקבלים אותה בא"י שמנעימין זה לזה בהלכה. רק בבבל שמחבלין זל"ז בהלכה ושם היו גבורים במלחמתה של תורה ונעשו אויבים זה את זה (כמ"ש קידושין ל:) זהו תורה שבעל פה מסט' דגבורה כפי שמקבלים אותם. וזה ענין מ"ש בתיקונים דכד אתנטילת מחסד אתקריאת תורה שבכתב והיינו כפי שקבלו אותה במעשה מימינו אש דת למו אחר ששיתף מדת הרחמים. וכד אתנטילת מגבורה והיינו בגליות בבבל אתקריאת תורה שבעל פה מסט' דגבורה ותמן גבורים עומדים בפרץ ולא יכיל למיקם בה אלא גבור במלחמתה של תורה. וכ"ה במדרש (תנחו' נח ג') וכי מה גבורה יש בבנ"א ההולכים בגולה אלא אלו גבורי תורה שכך נאמר בה ע"כ יאמר בס' מלחמות ה'. והיינו מלחמה שעל ידי ספר (כמו שפירש"י בקידושין שם) שנעשו אויבים זה את זה ואת והב בסופה:
17
י״חבקידוש היום דשבת אומרים בסיום הברכה מקדש השבת וביו"ט מקדש ישראל והזמנים. להבין החילוק דענין הקדושה הוא לשון פרישה היינו פרישת מתענוגי עולם הזה והארת קדושת הש"י בלב וכמש"נ והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני ה'. דעל ידי השתדלות אדם להתקדש עצמו מלמטה בפרישות מתאות על ידי זה והייתם וגו'. ובשבת בא ההארה על ידי אמצעות הזמן על ידי השבת לנפשות ישראל לזה אנו אומרים מקדש השבת. וביום טוב בא ההארה לנפשות ישראל בעצם לכן אומרים מקדש ישראל היינו שבא הארת הקדושה לנפשות ישראל בלי אמצעי. ולכן נאמר בשבת לדעת כי אני ה' מקדשכם שנצרך דעת והכרה לזה אבל ביו"ט הנפש בעצמו מרגיש ההארה כש"נ כי אני ה' שוכן בתוך בני ישראל. ומזה בא השמחה ללב כי אין שמחה בלב איש ישראלי אלא כשמרגיש קדושת הש"י בלבו ודבוק בו. וכמש"נ שמחו צדיקים בה' ישמח ישראל בעושיו בני ציון יגילו במלכם ויספו ענוים בה' שמחה. ולכן ביו"ט המצוה ושמחת בחגיך. מה שאין כן בשבת המצוה רק בעונג כש"נ וקראת לשבת עונג. לכן אומרים ביו"ט דא הוא סעודתא דקוב"ה ושכינתי' מפני שביו"ט בא הארת המשפיע להמקבל בעצם בלי אמצעי. וזהו עיקר יחוד קוב"ה ושכינתיה שהוא בחי' כנסת ישראל. וזהו שרש השמחה שבא מיחוד המשפיע עם המקבל. שזה שמח בזה וזה בזה כמש"נ ישמח ה' במעשיו וישמח ישראל בעושיו וכשמחת חתן וכלה וכן נמשלו בשה"ש וזה נרמז בגמרא (ברכות ל:) על ההוא דהוי קבדח טובא א"ל וגילו ברעדה כתיב א"ל אנא תפילין קמנחנא היינו מפני שהוא יחוד קוב"ה ושכינתי'. כי זהו ענין התפילין דתפילין דמארי עלמא כתיב בהו ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ ותפילין דישראל שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד. וזהו עיקר יחוד קוב"ה וכנסת ישראל. והארה זו הוא דייקא ביו"ט. והנה גם בכנסת ישראל בעצמם נצרך להיות יחוד כי גם הרקנים שבישראל שאין בהם לא טעם ולא ריח כערבה נעשים אגודה אחת. ובכך השי"ת מתעלה ומתייחד עם כנסת ישראל באחדות אחד על ידי הארתו ית' בנפשות ישראל ברגל וכדאיתא בגמרא (חגיגה כ"ו.) שברגל הכל נאמנים על טהרה מפני שנעשים כולם חברים אפי' ע"ה כש"נ ויאספו כל ישראל כאיש אחד חברים. וי"ל שע"ז רומז בגמרא (ר"ה י"ח.) היוצר יחד לבם וגו' אילימא ה"ק דברנהו לכולי עלמא ומייחד לבייהו כהדדי והא קא חזינן דלאו הכי. היינו כי הלא אנו רואים שיש להם חילוקי דיעות ופירוד לבבות. אלא אימא היוצר רואה יחד לבם. היינו בזמן שמופיע הארת היוצר כל בלבבות ישראל אזי באמת נתייחד לבייהו כחדא והיינו יחוד קוב"ה וכנסת ישראל שהוא דייקא ביו"ט כנ"ל. וביחוד בחג הזה שהוא זמן מתן תורה וכמ"ש ויחן שם ישראל נגד ההר ופירש"י ז"ל (יתרו) כאיש אחד בלב אחד היינו על ידי התגלות הארת היוצר כל בנפשות ישראל נתייחד לבייהו כחדא כאיש אחד בלב אחד:
18
י״טבקידוש דיו"ט אומרים ורוממנו מכל לשון וכן בתפלה ורוממתנו מכל הלשונות ובשבת אין אומרים הלשון הזה. הענין הוא דההבדל קדושת יום טוב מקדושת שבת הוא דקדושת שבת הוא קביעא וקיימא מצד השי"ת כש"נ לדעת כי אני ה' מקדשכם. וקדושת יום טוב הוא דישראל הוא דקבעי לה כמ"ש (פסחים קי"ד:) והוא בחי' תורה שבעל פה מצד השתדלות ישראל שנקראה אשה יראת ה' אשת חיל. וכתיב פיה פתחה בחכמה ותורת חסד על לשונה דתורה שבעל פה נקראה תורת חסד. וכשם שנתנה תורה בלשון הקודש כך נברא העולם בלה"ק כמ"ש (ב"ר פ' י"ח) וכן היה עד דור הפלגה שהיה מתן תורה לאברהם אבינו ע"ה שאז התחיל הב' אלפים תורה. והעולם נקרא בית היין יי"ן גימ' ע' כמספר ע' האומות. ואחר כך נעשו כולם חומץ (כמו"ש מ"ר במדבר פ"ב) והיינו שכל האומות היה בהם ד"ת שזה החיות שלהם כש"נ ואתה מחיה את כולם. וז"ש (מ"ר איכה ב' ט') יש חכמה באדום תאמין הה"ד והאבדתי חכמים מאדום. ולכן נקרא בית היין שמרמז לתורה שבעל פה. וז"ש במ"ר (במדבר שם) אחר כך הביאני אל בית היין למרתף הגדול של יין זה סיני ולמדנו משה תורה שהיא נדרשת מ"ט פנים מנין ודגלו. והיינו בתורה שבעל פה דתורה שבכתב לא שייך בה פנים. ועיקר התגלות תורה שבעל פה היה בבבל וכמו"ש ומסרוהו לאנשי כנסת הגדולה ואיתא (סוכה כ'.) עלה עזרא מבבל ויסדה כו' הכל הבבלי ויסדה כו'. ולכן הרגישו אז הדור הפלגה שבבבל הוא המקום לתורה שבעל פה ונתקבצו שם (כמו שנת' במ"א) ונעשו כולם חומץ ובלל ה' את לשונם. ואברהם אבינו ע"ה נתעורר אז על השינוי הזה שהיה כל העולם שפה אחת ונבלל לשונם ונתעורר מזה שיש מנהיג העושה הכל. וז"ש (ב"ר נח פ' ל') בן מ"ח שנה הכיר אברהם את בוראו שא' היה זמן דור הפלגה ואז נשאר רק הד"ת בלשון הקודש. וכמו שמצינו (ירוש' פ"א דברכות) ברשב"י שאמר אלו הוינא קאים על טורח דסיני הוינא מתבעי קומוי רחמנא דיתברי לב"נ תרין פומין חד דהוהלעי באורייתא כו' דהלשון נברא רק לד"ת. ואברהם אבינו ע"ה שקיים כל התורה עד שלא נתנה ואיתא (ב"ר פ' ס"א) ומהיכן למד כו' זימן לו הקב"ה ב' כליותיו כמין ב' רבנים והיו נובעות ומלמדות אותו תורה וחכמה. והיינו תורה שבעל פה שחידש כל התורה מלבו וכליותיו:
19
כ׳וגלות מצרים שהגאולה שהיה בניסן וחג הפסח שהיה כנגד אברהם. שכן גלות מצרים וגם שאחר כך יצאו ברכוש גדול נאמר לאברהם אבינו ע"ה היה גם כן להוציא התורה והחכמה שבע"פ. וכמו"ש בזוה"ק (ח"א כ"ז א') בעבודה קשה בקושיא בחומר בק"ו ובלבנים בלבון הלכתא כו'. והיינו שמדור הפלגה ומגלות מצרים הוציאו הכח תורה שבעל פה. ובשעת מתן תורה איתא בזוה"ק (ח"ג קצ"ב ב') שלקחו מכל שרי האומות מתנן ונבזבזן כש"נ מתנות באדם ודרש מדכתיב וזרח משעיר למו הופיע מהר פארן והיינו שעשו שהוא שעיר נתן הכח ד"ת שיש בהאומות המסתעפין ממנו ל"ה משמאלא. וישמעאל נתן הכח ד"ת הנמצאים בהאומות ל"ה מימינא המסתעפים ממנו. וזהו לשון ורוממתנו רם מורה על בחי' עתיקא שהוא מרומם מכל תפיסת בנ"א והיינו טלא דעתיקא בחי' תורה שבעל פה כש"נ תזל כטל אמרתי (ונת' כ"פ). מכל הלשונות שהם ע' אומות ל"ה מימינ ול"ה משמאלא מהם הוציאו הכח תורה שבעל פה כנ"ל. ואיתא במדרש רבה (שיר השירים ח' ז') כמוצאת שלום לפי שהיו או"ה מונין לישראל ואמרו להם למה הגלה אתכם כו' משיבין להם אנו דומין לבת מלכים שהלכה לעשות רגל רדופים בבית אבי' והוא ע"פ שא' (פסחים פ"ז:) לא הגלה הקב"ה את ישראל לבבל אלא כו' מפני ששגרן לבית אמן כו'. והיינו כמו"ש שם בגמרא אלא כדי שיתוספו עליהם גרים. ואין הפי' דוקא שיתגיירו מהם בפועל רק כמ"ש בסה"ק שהוא להוציא הני"ק שנמצא בהם. וממילא על ידי זה מתעורר אחד מכל אומה ומתגייר גם כן. ואף עמלק דאיתא (ילקוט ריש שמואל ב') שמזרעו של עמלק אל יקבלו אותו מ"מ מצינו (גיטין נ"ז:) מבני בניו של המן למדו תורה כו' ואמרנו שהיה ממה שבא א' מהן על בת ישראל (כמו שנת' במק"א). וכן כתבו בסה"ק שבכל לשון יש בו תיבה א' או איזה תיבות מלשון הקודש שזה מקיים הלשון הזה. וכן מתגייר אחד מהם בפועל ונכנס לכלל ישראל. אבל עיקר הכונה שיתוספו עליהם גרים היינו להוציא הני"ק מהם. וז"ש כמוצאת שלום רדופים בבית אבי' ע"ד דרשת גמ' (פסחים שם ע"א) שהוא בבבל שהיה מקום שורש תורה שבעל פה. וזהו שאנו אומרים ורוממנו מכל לשון:
20
כ״אבזוה"ק (ח"ג צ"ח א') בשבועות דאיהו מתן תורה דאתיהיבו תרין לוחין מסט' דאילנא דחיי צריך לקרבא לגבייהו ב' הלחם דתרין יומין דשבועות אינון י' ו' צריך לקרבא לגבייהו שתי הלחם דאינון ה' ה'. ולכאורה הוא פלא שהרי שבועות אינו רק יום אחד ויו"ט שני ש"ג הוא רק מספיקא ובא"י אין עושין כלל יו"ט ב' ש"ג ואיך יתכן לרמז תרין יומין בשם הוי"ה. אך נראה מזה סייעתא למה שאמרנו (נת' לעיל אות ה') שיש ב' יומין דשבועות דמצד תורה שבעל פה שנגלה אור הראשון טלא דעתיקא תורת חסד אז ששי זמן מתן תורה כמו שהיה במחשבה. ושביעי הוא זמן מתן תורה שבכתב דמסט' דגבורה והוא אות ו' אות אמת אמת זו תורה (ברכות ה':) וכ"כ בזוה"ק (ח"ג קכ"ב ב') ו' איהו על רישא דב"נ ומיני' יעול על פומא דב"נ מלילן לאולפא באורייתא כו' וזה ניתן להם ביום השלישי אחר דאקדים לון עמודא דאמציעותא דאיהו רחמים אתיהיב לון אוריי' מסט' דגבורה (כמו"ש בזוה"ק יתרו שזכרנו) ומקודם ניתן להם התורה שבעל פה שהוא הקביעות ד"ת שיוקבע הד"ת בלבם אחר שיקבלו וישמעו ד"ת שיוכלו לטעום טעם בד"ת שהוא עיקר ושורש תורה שבעל פה וזה ניתן להם בששי. וכמו שפרשנו במ"ש בזוה"ק (ח"ב פ' ב') דאתעטרו ישראל בשבעין כתרין בההוא ליליא. והיינו ליליא דנגהי תלתא יומין שהוא תורה שבעל פה והוא יראת ה' טהורה ותורה שבעל פה הוא על ידי רוח הקודש כמ"ש הרמב"ן (ב"ב י"ב.) והוא רוח מההוא קדש דלעילא דאיהו חכמה עלאה (כמ"ש זח"ג ס"א א') וזהו אות י'. והתורה שבעל פה ניתנה בששי בסיון שכשמתגלה האור מתורה שבעל פה והוא אור הראשון שנגנז בו אז נעשה מאמר יהי אור מאמר ב' שכנגד חכמה שיש בו כבר איזה תפיסה מה. ובראשית נמי מאמר כמו שהיה במחשבה להבראות וכפי המחשבה בששי נתנה תורה וכמו שאמרנו למעלה:
21
כ״בואף שבהקדמת התיקונים איתא וכד אתנטילת מחסד אתקריאת תורה שבכתב דאיהו מימינא וכד אתנטילת מגבורה אתקריאת תורה שבעל פה. ואנו אומרים דתורה שבכתב מסט' דגבורה ותורה שבעל פה תורת חסד. היינו שבאמת תורה שבכתב מסט' דגבורה קאתיא וכמו"ש בזוה"ק הנז' למעלה אך לנו ניתן מהש"י בחסד וכמוש"נ בהיות הבוקר בוקר דאברהם מדת חסד וזה מימינו אש דת למו. והתורה שבעל פה תורת חסד על לשונה אך לישראל ניתלן בגבורה כמו"ש (תענית ד.) צו"מ דרתח אורייתא דקא מרתחא לי' דכתיב הלא כה דברי כאש והיינו שהנתינה לישראל הי' במ' הגבורה וכמו"ש (תנחומא נח) גבורי החיל כו' אלא גבורי תורה. והיינו התורה שבעל פה כשמתגלה האור הראשון הגנוז בה אור זרוע לצדיק אז הוא כפי שעלה במחשבה לבראות במדת הדין מדת גבורה. ומצד הש"י תורה שבכתב מסט' דגבורה קא אתיא ותורה שבעל פה תורת חסד. אך הנתינה לישראל התורה שבכתב שהוא מסט' דגבורה ניתנה ביום השלישי שהוא רחמים ובהיות הבוקר מ' חסד ותורה שבעל פה ניתנה לנו בגבורה. וזהו תרין יומין דשבועות דאינון י' ו' ששי הוא אות י' יראה ותורה שבעל פה שהוא מ' מלכות הוא גם כן יראה ורוח מקדש דלעילא חכמה. ושביעי אות ו' אורייתא מסט' דגבורה אות אמת. וזה שא' אחר כך ברע"מ עומר שעורין מאכל בעירן כו' ועלייהו אתמר ואתן צאני צאן מרעיתי אדם אתם. והיינו שביעקב אבינו ע"ה מצינו (ב"ר סו"פ ע"ג) שהיה לו ששים רבוא עדרי צאן כמוש"ש ר"ל אמר ס"ר רבנן אמרי ק"כ רבוא ולא פליגי כו' ומספר ס' רבוא מורה על קדושת כנסת ישראל שהוא ס' רבוא. ועד מתן תורה היה ישראל בבחי' צאן צאן מרעיתי דקדושת בחי' אדם אתם קרוים אדם (כמו"ש ב"מ קי"ד:) לא זכו רק אחר מתן תורה שזכו לשופרי' דאדם הראשון שקודם הקלקול. ואף שיעקב היה באמת שופרי' דאדם הראשון ממש כמו"ש בזוה"ק (ח"א קמ"ב ב') היינו הוא בעצמו שהיה כמו אדם הראשון קודם החטא אבל לזרעו לא זכה למדרגת אדם אתם עד אחר מתן תורה ועד מתן תורה היו בבחינת צאן. ואף שיעקב אבינו ע"ה אמר על עצמו האלהים הרועה אותי שהחזיק עצמו גם כן בבחי' צאן. וכמו"ש במד' (תהלים מ' כ"ג) אין לך אומנות בזויה מן הרועה כו' רק אמר דוד המע"ה מזקנים אתבונן יעקב קרא אותו רועה כו' והיינו מטעם שהחזיק עצמו בבחי' צאן. ובפרט העדרים שרומז לזרעו היו באמת בבחי' צאן עד מתן תורה שאז זכו לבחי' אדם אתם. ומשום זה בעומר מקריבין שעורים מאכל בהמה. ובעצרת זמן מתן תורתינו שכבר זכו להיות קרוים אדם שופרי' דאדם או הקרבן לחמו בלחמי ודא שתי הלחם:
22
כ״גבגמרא (שבת פ"ח.) דרש ההוא גלילאה עלי' דר"ח בריך רחמנא דיהיב אוריין תליתאי לעם תליתאי על ידי תליתאי ביום תליתאי בירחא תליתאי. ויש להבין שלכאורה אין כל התליתאי בסגנון אחד כי אוריין תליתאי היינו שהוא משולש בתורה נביאים וכתובים כמו"ש רש"י ז"ל שם וכמו"כ לעם תליתאי שהמה משולשים. מה שאין כן בהשאר תליתאי כי על ידי תליתאי היינו משה רבינו ע"ה שהיה השלישי למספר וכן ביום תליתאי ובירחא תליתאי היינו גם כן השלישי למספר. אמנם י"ל שכולם הם למכוון אחד עפ"י הידוע שהמכוון בנתינת התורה לנו התורת חיים כדי לתקן בהם הג' דברים המוציאים את האדם מן העולם שהמה הקנאה תאוה וכבוד שבזה נתעצמו ג' האבות הקדושים לתקנם כל אחד לפי בחינתו. אברהם אבינו ע"ה תיקן מדת הקנאה שהיה מדתו חסד ואהבה והיה אוהב את הבריות ומקרבם תחת כנפי השכינה. ויצחק אבינו ע"ה תיקן מדת התאוה כי מדתו היראה ויראה שורש תאוה כידוע. ויעקב אבינו ע"ה תיקן מדת הגאוה והכבוד שאמר קטנתי מכל החסדים וא' האלהים הרועה אותי מעודי עד היום הזה. שזה היה תכלית הפגם הראשון מפיתוי הנחש שאמר והייתם כאלהים וזה נצמח מראשית הבריאה שהיה על ידי התנשאות בלבוש גיאות כמש"נ ה' מלך גאות לבש ומזה נסתעף גם בההיפוך מדת הגיר*ת על ידי מלכין קדמאין דמיתו שכ"א אמר אנא אמלוך כידוע. והנה על ידי תוה"ק נעשה התיקון על כל ג' הפגמים הנ"ל מקנאה כש"נ ויחן שם ישראל ופירש"י כאיש אחד בלב אחד. וגם אז"ל ת"ח מרבים שלום בעולם. ומתאוה כמו שאז"ל (קידושין ל':) אם פגע בך מנוול זה היינו היצר הרע של תאוה משכהו לבית המדרש לד"ת. ומכבוד כמו שנאמר והחכמה מאין תמצא ודרשו רז"ל (סוטה כ"א:) במי שמשים עצמו כאין. וע"ז סובב והולך כל הדרש של הגלילאה מפני שכל בחי' התליתאי מרמזים על ענין זה. אוריין תליתאי הוא לבירור ג' מדות הנ"ל כנ"ל לעם תליתאי הוא גם כן לרמז זה כידוע שכהנים המה מסט' דחסד לאברהם ולוים מסט' דגבורה וישראלים המה המשולש הכלול בהם כל הג'. רחמנים ביישנים גומלי חסדים. ועל ידי תליתאי הוא משה רבינו ע"ה שהיה השלישי לאהרן ומרים והוא המשולש שבהם. כי ג' מתנות שניתן על ידם לישראל המה גם כן לברר ג' מדות הנ"ל. כי ענני כבוד שהיה בזכות אהרן שהיה אוהב שלום ורודף שלום הוא כנגד מדת הקנאה כי ענני כבוד היו מקיפים את כל מחנה ישראל והמצורע שבא ממדת הקנאה והכעס היה משולח ממחנותם המוקפים בענני כבוד מפני שנפגם בזה. והבאר היה לבירור מבחי' התנשאות והכבוד כמו שאז"ל (תענית ז'.) מה מים מניחים מקום גבוה והולכים למקום נמוך כך דברי תורה כו'. והמן שהיה בזכות משה רבינו ע"ה שהוא בחי' דעת כידוע הוא לברר את מדת התאוה שבא מצד חוסר הדעת כמו שאז"ל (סוטה ג.) אין אדם חוטא אלא אם כן נכנס בו רוח שטות. ועל זה היה קבורת משה רבינו ע"ה בשטים מול בית פעור כדי להכניע בתכלית את קליפת התאוה ורוח שטות. והוא היה המשולש בעצם בכל הג' מדות בקדושה לברר ג' בחי' הנ"ל כידוע שגם הענני כבוד והבאר חזרו בזכות משה. וירחא תליתאי הוא גם כן רמז הנ"ל כי חודש ניסן הוא נגד אברהם אבינו ע"ה שיציאת מצרים היה מצד חסד לאברהם כמו שנאמר לו בברית בין הבתרים ידוע תדע וגו' ואחרי כן יצאו ברכוש גדול. וחודש אייר הנקרא חודש זיו הוא כנגד יצחק אבינו ע"ה שמופיע לנגדו תמיד זיו שכינתו יתברך כמו שאז"ל (שבת פ"ט:) ומחוי להו יצחק הקב"ה בעיניהו. וחודש סיון הוא נגד יעקב אבינו ע"ה המשולש שבאבות שבו נכלל גם כן בחי' ג' האבות הקדושים כידוע דיעקב מלבר ומשה מלגאו. וביום תליתאי הוא גם כן על רמז זה כי על המכוון הזה היה ג' ימי הפרישה כדי שיבררו את עצמם מג' מדות הנ"ל שזה היה עיקר ההכנה למתן תורה כדברנו הנ"ל. ועל מכוון הזה י"ל שמשה רבינו ע"ה הוסיף יום אחד מדעתו כי מאמר השי"ת הי' והיו נכונים ליום השלישי מפני שבו כבר יהיה נגמר התיקון של ג' בחי' הנ"ל. ומשה רבינו ע"ה הוסיף שיום השלישי כולו יהי' נשלם עוד בתכלית ההכנה מצד האדם בכדי לברר את הג' מדות הנ"ל בתכלית הבירור בשלימות עוד קודם מתן תורה:
23
כ״דובזה יש לכוון גם כן דבר התמי' הנזכר גם כן במג"א (סי' תצ"ד) על השני הימים של חג השבועות שאליבא דר' יוסי שבז' בסיון ניתנה תורה והלכהכמותו ולמה אנו אומרים בששי בסיון זמן מתן תורתינו. וגם אליבא דרבנן שעברוהו לאייר הלא היה גם כן מתן תורה ביום נ"א לספירה שהוא בזמנינו יו"ט שני בז' בסיון. וגם היאך יתכן הדרש לד"ה ע"פ יום הששי שכל מעשי בראשית היו תלוים ועומדים עד יום הששי בסיון שיקבלו ישראל התורה וגם לדברי ר' שמעיה שעצרת פעמים חמשה כו' נראה בזה שאין החג תלוי בימי החודש רק לעולם הוא ביום החמשים לספירה. אמנם י"ל בזה שבאמת כולם ניתנו מרועה אחד שבוודאי בראשית מחשבת הבריאה מצד השי"ת היה מוכן להיות מתן תורה ביום החמשים אחר ספירת שבע שבתות מזמן יציאת מצרים והוא יום ששי בסיון. אמנם כי משה רבינו הוסיף יום אחד מדעתו שיהיה נשלם בזה ההכנה מצד ישראל לברר הג' מדות כנ"ל. ודייקא בשנה זו שאחר יציאת מצרים מפני שהשכיל משה רבינו ע"ה מדעתו שתכלית הכנת טהרת הנפש שיהיה מזוקק שבעתים בנפש שבתות הספירה העיקר הוא רק על ידי קדושת השבתות שבכל הז' שבועות בכל אחד לפי בירור של המדה של שבע המדות שבקדושה נשלם הטהרה בנפש בקדושת יום השבת של השבוע שלו. כאשר כבר דברנו מזה שע"ז מרמז הפ' שבע שבתו"ת תמימות תהיינה. וגם עד ממחרת השב"ת השביעית מפני שעיקר המכוון נגמר בקדושת יום השבת של הז' השבועות שיהיה הכל תמימות בשלימות טהרת הנפש בז' מדות הקדושים. ועל ידי זה באים ביום החמשים להופעת בחי' שבת עלאה שהוא מקור השפעת הקדושה מה' עלאה. והנה באותו השנה לאחר יציאת מצרים לא קיבלו עוד מצות שבת עד אחר קריעת ים סוף בשבת דמרה ונמצא שלא היה מאז עד יום ששי בסיון שהוא יום החמשים מיציאת מצרים רק ששה שבתות להכנת טהרת נפשם מפני שנחסר להם שבת ראשונה שאחרי יציאת מצרים שלא נצטווי עלי' עוד. וע"ז השכיל משה רבינו ע"ה להוסיף עוד יום אחד מדעתו כדי שיהיה המתן תורה בז' בסיון שהיה אז לפי החשבון ביום השבת כדי שבשבת זה יהיה נגמר תכלית טהרת נפשם מצידם ובזה יהיו מוכנים לקבלת התורה בפועל מצידם. וגם אליבא דרבנן היה גם כן המכוון בזה מה דאייר דהאי שתא עבורי עברוהו מפני שענין העיבור תלוי גם כן בקדושת ישראל מצד בחי' אתעדל"ת כש"נ אשר תקראו אותם ואמרו ז"ל (ר"ה כ"ה.) אתם אפי' שוגגין אתם אפי' מזידין והכל היה לתוכן מכוון הנ"ל כדי שיהיה להם גם השבת השביעי לגמר טהרת נפשם שהיו מוכנים בו לקבלת התורה בפועל באותו יום השבת שהלא דכו"ע בשבת ניתנה תורה לישראל. וממילא יובן הכל שבאמת היה מיד בראשית המחשבה בהבריאה להיות מתן תורה ביום הששי בסיון שהוא יום החשמשי ליציאת מצרים. רק אז בשנה הראשונה היה בפועל המ"ת ביום השני מפני השבת השביעי נ"ל. אבל לדורות לעולם מופיע קדושת החג של מתן תורה ביום החמשים מאחר שכבר יש לנו שבת שבתות תמימות והוא היום המוכן מאז להופעת קדושת המתן תורה בבחי' המחשבה כנ"ל. וגם ביום השני של החג שהוא במספר יום נ"א ליציאת מצרם מופיע קדושת המתן תורה בפועל כמו שהיה אז בשנה הראשונה מצד הכנתם בפועל. נמצא שבחג השבועות יש סמך גדול ליו"ט שני גם עפ"י תוה"ק. ובזה יובן גם דברי הרע"מ בפ' אמור (זח"ג צ"ח ב') דתרין יומין דשבועות אינון י' ו' צריך לקרבא לגבייהו שתי הלחם מאינון ה' ה'. שלכאורה הלא אין שום שייכות ליום השני של שבועות בזמן שהיו מקדשים עפ"י הראיה מפני שהוא רק מצד מנהג יו"ט שני של גליות. אמנם לדברינו הנ"ל יש לו שורש גדול בתורה מפני שבאמת היה אז באותו היום מתן תורה בפועל בהתגלות מצד הכנת האדם. והוא מרמז על בחי' תורה שבעל פה שהוא בא מצד הכנת המקבל. וע"ז יש לכוון גם כן התירוץ של המג"א בשם הע"מ דבא לרמז לנו יו"ט שני של גליות והיינו ענין התייסדות תורה שבעל פה הבא בפועל בהתגלות מצד הכנת המקבל. ואיתא ברע"מ פ' נשא ע"פ הנסתרות לה' אלהינו אינון י' ה' דאינון יראה ואהבה והנגלות אינון ו' ה' היינו התורה והמצוה שהמה בהתגלות. וע"ז מרמז אות י' על יום הראשון של חג השבועות שהוא זמן השפעת מתן תורה בבחי' מחשבה מוחא וכפירש"י ז"ל ע"פ אז ישיר שאות י' ע"ש המחשבה נאמרה ויום השני הוא זמן השפעת התורה בהתגלות המרומז באות ו' כנ"ל. וצריך לקרבא לגבייהו שתי הלחם דאינון ה' ה' היינו עלאה נתקרב לאות י' ביום החמשים שהוא בחי' הופעת השרש מהמקור מבחי' בינה אימא עלאה. וה' תתאה שהוא מצוה דהיינו קבלת מלכות שמים בפועל בהתגלות נתקרב לאות ו' שהוא בחי' יו"ט שני של שבועות שהוא הזמן המוכן להשפעת תורה ומצות בהתגלות מצד הכנת האדם כפי רמז דברינו הנ"ל:
24
כ״הבגמרא (פסחים ס"ח:) הכל מודים בעצרת דבעינן נמי לכם מ"ט יום שנתנה בו תורה. כבר דברנו בזה מפלוגתא דר"א ור"י על שני הפסוקים כתיב עצרת לה' אלהיך וכתיב עצרת תהיה לכם. חציו לה' וחציו לכם או כולו לה' כו' עי"ש. ובאמת נאמרו הב' פסוקים בשני מקומות שונים. בז' של פסח נאמר לה' אלהיך ובשמיני עצרת נאמר תהיה לכם. ועפ"י פשוט למדו בגז"ש ליתן האמור של זה בזה. ולהבין למה לא נאמרו שניהם במקום אחד. אולם כי באמת בחג המצות המצוה הוא על הלבוש דייקא להיות כולו לה' לצמצם א"ע מהנאות עולם הזה בפועל באכילת לחם עוני. ובחג הסוכות שהוא זמן שמחתינו היינו שעל הלבוש יהיה בחי' לכם. וע"ז הוא הלימוד ליתן האמור של זה בזה היינו שבחג המצות יהיה הלה' גם כן בבחי' לכם היינו שגם הגוף יהנה וירגיש חיות מהקדושה כמו מעניני עולם הזה ובחג שמיני עצרת יהיה הלכם גם כן לה' היינו שגם כל הנאות העולם הזה יהיה רק בלתי לה' לבדו. ועל זה רמזו חז"ל הכל מודים בעצרת דבעינן נמי לכם שיהיה הלכם גם כן לה' מ"ט יום שניתנה בו תורה. כי על ידי כח התורה נשפע החיות על כל הנבראים שבעולם הזה מדצח"מ שכל פעולתם רק לעשות רצון קונם כדאיתא בגמרא (חולין ז.) בנהר גינאי שאמר אני הולך לעשות רצון קוני היינו בלי בחירה מצדו. וכמו שהיה בבחי' זו בראשית הבריאה אשר עשה האלהים האדם ישר והיה אצלו כל ענין אכילה ותענוגי עולם הזה במצות עשה כש"נ ויצו ה' אלהים מפרי עץ הגן אכל תאכל. ובזה יובן גם כן אמרם ז"ל (פסחים שם) מר בר'י דרבינא הוה יתיב בתעניתא כולו שתא בר מעצרתא ופוריא ועיו"כ. ואיתא בתוס' (ברכות מ"ט:) שהיה תענית חלום ולכן גם בשבת ויו"ט אף על פי שהמצוה הוא בעונג ושמחה מותר לישב בתענית מאחר שיש לו מזה יותר עונג ושמחה. זולת בפורים שנאמר בו לשון משתה ובערב יום הכפורים האכילה דייקא נחשב לתענית כאמרם ז"ל כאלו התענה תשיעי כו' ובעצרת זמן שניתנה בו תורה האכילה הוא כקרבן שזהו הוא עיקר של כוונת התענית כאמרם ז"ל שיהיה מיעוט חלבי ודמי כאלו הקרבתי קרבן. וזה נמצא מפורש באכילת תלמידי חכמים המביא דורון לת"ח כאלו הקריב בכורים והרוצה לנסך יין ע"ג המזבח ימלא גרונם של ת"ח יין וכש"נ איש אלהים עובר עלינו תמיד ודרשו מזה כל המארח ת"ח בביתו כאלו הקריב תמידין. ולכן בג' זמנים האלו אסור אף תענית חלום כנ"ל:
25
כ״ובגמרא (פסחים ס"ח:) ר' יוסף ביומא דעצרתא אמר עבדו לי עגלא תילתא אמר אי לאו האי יומא דקגרם כמה יוסף איכא בשוקא. וע"פ פשוט שעל ידי מתן תורה נתברר החשיבות שלו עם כח התורה שלו נגד שאר עמי הארץ ואי לאו מתן תורה מה גבר מגוברין והיה כעס ככהן. ולכאורה הלא גם קודם מתן תורה היה כמה נפשות גבוהים ועליונים במעלה יתירה משאר העם כבית מדרשו של שם ועבר ושאר גדולי הדור. גם מהו הלשון של כמה יוסף איכא הול"ל כמה אנשים איכא. וי"ל בזה ע"פ מימרא אחרת דר' יוסף (סוף סוטה) דאמר לא תתני ענוה דאיכא אנא. כי באמת היה לר' יוסף לב נשבר ונדכה עד שלא היה בדעתו שיש לו שום יתרון מצידו רק מצד שיש לו שורש בקדושה בתולדה מבחי' התקשרות כללות נפשות ישראל וכמו שאמרו בשם הרה"ק מבארדיטשוב זצלה"ה שפעם אחת דלג בברכת השחר הברכה שלא עשני גוי וכששאלו לו ע"ז השיב שבקומו ממטתו בזה היום היה לו שברון לב מאוד ולא היה לו במה לחזק עצמו עד שעלה על דעתו שעכ"פ תולדתו הוא מצד שרש קדושת ישראל ובירך בשמחה רבה הברכה שלא עשני גוי ובזה השיב את נפשו. וזאת ידוע שמשעת מתן תורה ואילך נבדלו נשמות ישראל מנפשות האו"ה להיות מוצאם מאוצר מיוחד בקדושה. וכל מי שיש לו אחיזה בתולדה מאוצר הנשמות הללו בהכרח להתברר לטוב לעת"ל כאמרם ז"ל (ע"ז ה'.) אין ב"ד בא עד שיכלו כל הנשמות שבגוף. וע"ז ירמז ר' יוסף אי לאו האי יומא דקגרם מה שעל ידי מתן תורה נבדלו נפשות ישראל שיהיה שרשם בקדושה בתולדה כמה יוסף איכא בשוקא כידוע שהשם יוסף מורה על בחי' צדיק שומר הברית. [מכתי"ק והגם שהוא היה יודע בעצמו שלא פגם הברית וא"כ עכ"פ הוא צדיק אבל הוא לשפלותו בעיני עצמו חשב שזה לא מצד השתדלותו והתגברותו נגד היצר רק מצד טבע תולדתו ושהיצר הניחו בזה ע"כ]. וגם באומות נמצאים כמה כן כידוע ממעשה הבעש"ט עם הכומר. אמנם על ידי מתן תורה נתברר שכל מעשה או"ה מאפס ותוהו נחשבו זולת נפשות ישראל שהשי"ת מעיד עליהם שכל מעשיהם המה משרש הקדושה כנ"ל:
26
כ״זאיתא בגמרא (שבת פ"ח:) ע"פ שמעו כי נגידים אדבר שעל כל דיבור ודיבור שיצא מפי הקב"ה היו קושרים לו שני כתרים. ענין השני כתרים היה כדאיתא שם קודם לזה שלכל אחד מישראל קשרו לו שני כתרים אחד כנגד נעשה ואחד כנגד נשמע היינו נעשה פי' שיהיה כל כלי הגוף מוכנים לבחי' העשיה כי המעשה תלוי רק בגוף. ונשמע מוסב על כלי הנפש שיהיו מוכנים לבחי' נשמע שהוא ענין שמיעה והבנה בלב. וענין הכתרים פי' שיהיו כל כלי הגוף ונפש כלולים בבחי' הנעשה ונשמע מתחתית המדרגה עד השרש שהוא בחי' כתר בכל נפש ונפש. וגם על רמז זה היו הדברות במספר עשר היינו שיהיו נקבעים בנפשות ישראל בכל השתלשלות המדור מראש עד סוף כדי שיהיו נקבעים בהם בלב לקיום עולם. וכמו כן כל דיבור בפני עצמו היה לו שני כתרים היינו גם כן התכללות כל המדות בגוף ונפש של הדיבור שיהיה לקיום עולם בכל הנפשות ישראל לדורות. והגוף של הדיבור המה גופי אותיות בפועל הוא בחי' נעשה של הדיבור וע"ז מרמז רש"י ז"ל שהיה ממש להדיבור והיה נראה כמו שנאמר וכל העם רואים כדאיתא בזו"ח שלא היו שומעים הדברות כי הי' הדברות מנשקים בפיהם בלחישה רק היו רואים צורות האותיות דאתגליפו בחשוכא. וע"ז נאמר וכל העם רואים את הקולות וזה מכיוון רש"י ז"ל על הכתר של הדיבור בבחי' נעשה היינו ראיית גופי אותיות. ועל זה מרמז הפ' כן יהיה דברי אשר יצא מפי לא ישוב אלי ריקם כי אם עשה את אשר חפצתי והצליח את אשר שלחתיו. עשה אשר חפצתי מרמז על בחי' מעשה של הדיבור היינו גופי מצות בפועל. והצליח אשר שלחתיו היינו כונת פנימיות של הדיבור בבחינת הנפש שהוא תכלית הצלחה כשנגמר בחי' השמיעה בפנימיות הלב. וי"ל סמיכות הדרוש למעלה ע"פ כי נגידים אדבר מה נגיד זה יש בו להמית ולהחיות אף ד"ת וכו' למיימינם בה סמא דחיי למשמאילים בה וכו'. וע"ז נסמך שלכל דיבור קושרים לו שני כתרים שיהיה לו בכל נפשות ישראל קיום בבחי' גוף ונפש של הדיבור לעת"ל. הגם שבעולם הזה נראה שיש משמאילים ועכ"ז לא ישוב הדבר ריקם לעת"ל כי אם עשה וגו' כנ"ל. וזה מרומז גם כן בפסוק ואת רוחי אתן בקרבכם היינו קיום רצון בנפש שהוא בחי' נשמע. ועשיתי את אשר בחקי תלכו בבחי' המעשה שהוא שלימות כלי הגוף שיהיה נקבע בנו בחי' גוף ונפש של הדברות היינו שלימות המעשה ושמיעה בלב בכל שלימות המדות עד הכתר כנ"ל:
27
כ״חעוד על הגמרא הנ"ל שמעו כי נגידים אדבר וכו' ד"א נגידים כל דיבור ודיבור שיצא מפי הקב"ה קושרים לו שני כתרים. ויש להבין מה הם הב' כתרים. והענין דאיתא בזוה"ק (ח"ב פ"ג ב') וכד הוה מתגלפא באתרוי אתחזון בההוא מלה שבעין אנפין דסלקין בגוה וחמשין כתרין חסר חד מהאי גיסא וחמשין חסר חד מסיגא אחרא וכו'. וכתב בהג"ה רח"ו ז"ל שמכאן שורש למה שנזכר ע' פנים לתורה ונזכר גם כן מ"ט פנים טהור ומ"ט פנים טמא רק לא כתב טעם לב' המספרים. אך איתא (רע"מ אמור צ"ח א') דמארי קבלה כו מסטרא דאילנא דחיי שאר עמא מסט' דאילנא דטוב ורע איסור והיתר. ובעצרת היה זמן מתן תורה מסט' דאילנא דחיי (כמש"ש) אך אחר מתן תורה שנעשה הקלקול הוצרכו לרב חכמה תורה שבעל פה לתקן הרב כעס כש"נ כי ברוב חכמה רוב כעס. והתורה שבעל פה הוא מסט' דטוב ורע איסור והיתר. ומסט' דעץ החיים הם ע' פנים לתורה וזה הפנימיות. וזה שא' שבעין אנפין דסלקין בגווה. דעץ הדעת טוב ורע והם ימינא ושמאלא. וז"ש במ"ר (במדבר פ"ב) אברהם נמשל בחמה ויצחק בלבנה ויעקב בכוכבים לעתיד לבא החמה ולבנה בושים וכו' והכוכבים אינם בושים כך אברהם ויצחק פניהם מתכרכמות לעתיד לבוא בשביל בניהם וכו' והיינו שהיה בהד"ת ערבוב טוב ורע מסטרא דעץ הדעת טוב ורע וכן אחר ששיתף הקב"ה מדת הרחמים למדת הדין אחר שראה שאין העולם מתקיים אז כתיב בהבראם ונדרש (ב"ר פ' י"ב) באברהם. ויעקב אבינו היה מסט' דאילנא דחיי ולא הי' בו פסולת וערבוב. וכן איתא (תענית ה:) יעקב אבינו לא מת היינו שהיה מסט' דאילנא דחיי. ואחר שיצא מהם הפסולת ונזדככו האבות אז אברהם ויצחק גם כן נקראו ישראל כמ"ש (ב"ר ר"פ תולדות) וגם הם מסט' דאילנא דחיי. והנה הד"ת דמסטרא דאילנא דחיי כשכלול גם מהשלש ראשונות הם שבעין אניפן לאורייתא ז' פעמים עשר. ומסטרא דאילנא דטוב ורע כבריאת העולם הם ז' פעמים ז' מ"ט פנים. ויש ב' סטרין מ"ט פנים טהור ולהיפך. והם נקראו כתרין כמו שמצינו (מגילה כ"ח:) ודאשתמש בתגא כו' ששונה הלכות כתרה של תורה וכן מצינו (מנחות כ"ט:) מצאו להקב"ה שיושב וקושר כתרים לאותיות כו' ועקיבא בן יוסף שמו שעתיד לדרוש על כל קוץ וקוץ תילין תילין של הלכות. והיינו דהדיבור מהשי"ת הוא מסט' דאילנא דחיי והב' כתרים שקושרים לכל דיבור היינו התורה שבעל פה והם ימינא ושמאלא. והזוה"ק חשבן בפרט מ"ט פנים טהור מהאי גיסא ומ"ט פנים מהאי גיסא. ובגמרא חשבן בכלל שני כתרים לכל דיבור. והיינו שעל ידי התורה שבעל פה יזכו לתקן הרב כעס ויזכו לד"ת דמסט' דאילנא דחיי כמו בלוחות ראשונות שעל ידי דיבור אנכי נתקע ת"ת בלבם ועל ידי דיבור לא יהיה נעקר יצר הרע מלבם (כמ"ש שיר השירים פ"א) וכן זוכין להכתרים בכל שנה כמו שאמרנו:
28
כ״טוזה ענין מ"ש בגמרא (שבת פ"ח.) דרש ההוא גלילאה עלי' דר' חסדא בריך רחמנא דיהיב אוריאן תליתאי וכו' ובודאי לא היה כונתו למליצה לבד רק היה לו מכוון ורמז בכל דבר. ורש"י פי' על אוריאן תליתאי תורה נביאים וכתובים וקשה שהרי ביום מתן תורה לא נתנו עדין ואלמלא חטאו לא ניתן להם אלא חמשה חומשי תורה כמ"ש (נדרים כ"ב:) אבל לפי האמור יתכן לפרש אוריאן תליתאי על הדיבור דהשי"ת וב' כתרים שקשרו לו והדיבור היה כולל שלשתם. וכן לעם תליתאי כהנים לוים וישראלים כפירש"י היינו דכהן בחי' חסד דרועא ימינא לוי בחי' גבורה דרועא שמאלא ישראל בחי' תפארת גופא וזה כולל שלשתם. על ידי תליתאי היינו שמשה רבינו היה בדרגא דיעקב אבינו וכמו"ש (תיקונים תי' י"ג) והא משה תמן הוה אלא מס' דלגאו הוה וכו' והיה גם כן מסט' דעץ החיים וגם פלפולו של תורה נתנה לו כמ"ש (נדרים לח.) והיינו מ"ט פנים טהור ומ"ט פנים טמא ימינא ושמאלא ממילא הוא כולל הכל חג"ת. וכפי זה הוא דומה לכל התליתאי שהתליתאי כולל כל הג' ולפירש"י ג' לבטן אינו דומה לכל התליתאי. ביום תליתאי כמ"ש בזוה"ק (ח"ב פ"א א') ביום השלישי ודאי דאיהו רחמי בחי' יעקב. ויעקב אבינו כללא דאבהן כמו"ש בזוה"ק (ח"א קס"ג ב') שכולל מדות אהבה ויראה גם כן ימינא ושמאלא. בירחא תליתאי ע"פ מ"ש בהג"ה רח"ו על מה שא' בזוה"ק (ח"ב י"א ב) דלא אשתמודע משה בזיהרא עלאה עד שלשה ירחים וכ' רח"ו ז"ל דהם ניסן אייר סיון כנגד חג"ת. וחג השבועות דהוא תפארת כמו"ש (ברכות נ"ח.) והתפארת זה מתן תורה כולל כל הג' מדות והוא כנגד אות ו' דאיקרי אות אמת אמת זו תורה (ברכות ה':). וגם נקרא שבועות שכולל כל הז' שבועות והז' שבועות הם בג' החדשים ממילא הוא כולל של הג' חדשים. ובמדרש (תנחומא פנחס ט"ו) על שמיני עצרת והיתה ראויה להיות אחר החג נ' יום כמו עצרת אחר הפסח נ' יום. ועצרת כ' האר"י ז"ל שהוא לשון קליטה שאז הוא הקליטה בלב מקדושת החג. ונראה מזה דכן בחג השבועות אז הקליטה מקדושת חג הפסח אחר שסופרין שבעה שבועות להיות מזוקק שבעתיים מכל ז' מדות ההיפך. ופסח נגד אברהם אבינו ע"ה שיציאת מצרים היה רק ממדת החסד וגלות מצרים והגאולה נאמר לאברהם אבינו ע"ה מדת החסד. ואייר בחי' גבורה דאיתא בס' יצירה המליך אות ו' בהרהור כו' אייר בשנה וכן שור בעולם. והיינו להתגבר על היצר הרע שהרהור הוא מג' דברים שאין אדם ניצול בכל יום (ב"ב קס"ד:) וכמו שאמרנו. ושבועות כולל כל הג' חדשים כנ"ל וזהו בירחא תליתאי שכולל כל הג' חדשים שהם ג' מדות הנז' וכאמור:
29
ל׳ויהי ביום השלישי בהיות הבוקר ויהי קולות וברקים. וענן כבד על ההר. וקול שופר חזק מאוד זה נאמר קודם מתן תורה ואחר מתן תורה נאמר וכל העם רואים את הקולות. ואת הלפידים. ואת קול השופר. ואת ההר עשן. היינו גם כן ד' המראות דקודם מתן תורה רק שבמקום ברקים נזכר לפידים. ובזוה"ק (ח"ב פ"א ב') דקדק על השינוי בקדמיתא ברקים והשתא לפידים כלא חד אבל מדאתתקנא בתיקונו לאתחזאה אתקרון הכי. והיינו כי בראשית התגלות הקדושה לאדם הוא רק כהבהקת הברק למראה עין לפי שעה ומיד נעלם. אמנם אחר כך כשבא לידי התגלות בקביעות יותר נקרא לפידים כענין לפיד אש המאיר יותר בקביעות. ובמקום ענן כבד דקודם מתן תורה נזכר אחר מתן תורה ההר עשן ועשן הוא חשכות יותר מענן שיש בו ממש. ואיתא בזוה"ק תלת חשוכא הוי חשך ענן וערפל וההוא קול השופר הוי נפיק פנימאה מכלא. והענין בזה כי בהתחלת התגלות קודם מתן תורה נאמר ויהי קולות היינו ראשית הרעש בלב האדם להתדבק בו ית'. ואחר זה בא הברקים היינו שזכו להבהקת התגלות אורו ית'. אולם כי נאמר כי לא יראני האדם וגו' וכדי שלא יתבטלו במציאות על ידי התגלות אורו ית' הוצרך להיות צמצום והיינו הענן כבד וגו' שעל ידי זה יוכל להיות נתפס האור בהמקבל שלא יתבטל במציאות. ובצמצום הזה יש כמה מדרגות כנ"ל חשך ענן וערפל חשך הוא הצמצום היותר גדול והיינו העשן שהוא חשכות של ממשות. וענן הוא קלוש יותר. וערפל הוא הצמצום הקלוש עוד יותר. ולזה נאמר אצל משה רבינו ע"ה ומשה נגש אל הערפל כי הגם שמשה רבינו ע"ה היה לו התגלות גדולה מאוד כמו שנאמר פה אל פה אדבר בו אמנם מפני שהיה נפשו וגופו מזוכך מאוד יותר מכל האדם לכן היה די לפניו בצמצום קלוש כערפל שיהיה נתפס בו אורו ית' הרב ועם כל זה לא יתבטל במציאות. אבל בישראל אפילו על ראשית הבהקת הברק היה נצרך להם לצמצום הענן כבד כנ"ל. ואחר זה נאמר וקול שופר חזק מאוד כי מפני סבת הצמצום הגדול במדרגת ענן יוכל להסתעף בנפש ההסתר והשכחה. על זה הוצרך להתעוררות הקול שופר המכניס חרדה בלב האדם לעוררו משינת תרדמת הזמן כמו שנאמר והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול ובאו וגו' היינו שסגולת קול השופר מועיל לקבץ הנדחים מתכלית ההסתר. ולזה אחר כך תיכף קודם התגלות הגדול של פנים בפנים וגו' נאמר בלשון והר סיני עשן כולו מפני אשר ירד עליו ה' באש ויעל עשנו וגו'. והיינו כשבאו להתגלות יותר כענין לפידים כנ"ל הוצרכו לצמצום יותר גדול מענן והיינו עשן כולו לסיבת אשר ירד וגו' באש בהתגלות יותר כבחי' לפידים. ולזה נאמר אח"ז ויהי קול השופר הולך וחזק מאוד כי לבעבור הצמצום הגדול של העשן כדי שלא יסתעף מזה הסתר גדול הוצרך להיות קול השופר הולך וחזק מאוד כדי לעורר אותו ביותר שגם החשך לא יחשיך כנ"ל וכדאיתא בזוה"ק וקול שופר חזק מאוד מגו דעננא תקיף הוי נפיק ההוא קלא כד"א ויהי כשמעכם את הקול מתוך החושך:
30
ל״אוהנה אחר מתן תורה נאמר וכל העם רואים את הקולות ואת הלפידים ואת קול השופר ואת ההר עשן וירא העם ויניעו. ולכאורה הב' תיבות וירא העם הוא כמיותר כי כבר נאמר וכל העם רואים וגם כי לשון רואים הוא לשון הוה וירא והוא לשון עבר. אמנם י"ל שכל העם רואים הוא באמת לשון הוה לרמז על כל הדורות שכל נפשות ישראל יש בכוחם בכל זמן לראות בנפשם את הקולות וגו' וירא העם וינועו וגו' הוא כעין נתינת טעם על הנ"ל כי אחר זה נאמר ויאמר משה אל תיראו וגו' למען תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו ודרשו ע"ז (נדרים כ.) זו הבושה המביאה לידי יראת חטא ומי שאין לו בשת פנים בידוע שלא עמדו אבותיו על הר סיני. ולכאורה מהו הראיה של בושת פנים של האדם לעמידת אבותיו על הר סיני. ויובן זה על פי דברינו הנ"ל. כי לשון כל העם רואים יורה שלדורי דורות נקלט בנפשות ישראל ראיית הקולות ובא ליתן טעם ע"ז מפני וירא העם בלשון עבר היינו אז בשעת מתן תורה בעמידת אבותיו על הר סיני וינועו וגו' ויאמרו אל משה דבר אתה עמנו וגו' ויאמר להם משה אל תיראו וגו' שהוא רק לסיבה זו בעבור תהיה יראתו על פניכם וגו' שיהיה נקבע הראיה זו לדורי דורות כדרש הגמרא הנ"ל:
31
ל״בוהנה נזכרו בכאן ד' מיני התגלות בפסוק וכל העם רואים המרמז על כח התגלות לדורות והם קולות ולפידים וקול שופר והר עשן והמה נגד ג' מדות האבות הקדושים חג"ת וגם נגד מדת דוד המלך ע"ה דהוא רגל רביעי כידוע. והיינו כי בחי' קולות יורה על מדת אברהם אבינו ע"ה שהוא התחיל להרעיש בנפשו בקול גדול לראות מי ברא אלה וכדברנו הנ"ל שזהו בחי' התחלת התעוררות האדם להתדבק בו ית' וכמו שנאמר עליו הפ' מי העיר ממזרח וגו' וזה בא מכח הבת קול שיוצא בכל יום כמו שאומרים מהבעש"ט הק' שעל ידי הב"ק בא התעוררות תשובה בלב ישראל וזהו פי' רואים את הקולות כדאיתא במדרש הלב רואה שנ' ולבי ראה. ואחר זה לפידים הוא בחי' מדתו של יצחק אבינו ע"ה גבורה שבקדושה כלהבת אש מפחד ה' והדר גאונו ונקרא בשם לפידים על רמז הנ"ל מזוה"ק כד אתתקנו לאתחזאה וכו' והיינו כאשר באים לידי התגלות יותר והיינו דייקא על ידי בחי' פחד יצחק באים להתגלות יותר כאמרם ז"ל (שבת פ"ט:) ומחוי להו יצחק הקב"ה בעיניהו. ואת קול השופר מרמז על מדתו של יעקב אבינו ע"ה שהיה מטתו שלמה לברר הקדושה של כל נפש מישראל לקבצם מארבע כנפות הארץ לבלתי ידח ממנו נדח על ידי התעררות קול שופר גדול כמו שנאמר והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול ובאו האובדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים. האובדים הם שנטמעו בין האומות ואינם יודעים כלל שהם ישראל והם עשרת השבטים מ"מ השופר גדול יעורר אותם שלא יושארו שכל מי שהוא מזרע יעקב לא יאבד ח"ו. והנדחים בארץ מצרים הם המשוקעים בתאות כמו שהיו במצרים מוקף מהקליפה כעובר בבטן אמו וקליפת מצרים הוא בתאות כמו שנק' ערות מצרים אבל יודעים שהם מישראל וגם להם יועיל השופר גדול. וכל האומות נקראים על שם אשור וע"ש מצרים כמ"ש (וי"ר פ' י"ג) וכמו שדברנו מזה שזה מרמז בברכת יעקב והיה זרעך כעפר הארץ כשיהיו בתכלית השפלות כעפר ופרצת ימה וקדמה וגו' והיינו נחלה בלי מצרים. ואת ההר עשן מרמז על בחי' דוד המלך ע"ה שהוא הגבר שהקים עולה של תשובה. וכמו שדברנו למעלה שבחי' עשן הוא תכלית החשכות וההסתר שיש בו ממשות. והיינו שגם אם קלקל במעשיו ח"ו עד שהמשיך על נפשו תכלית החשכות וההסתר עכ"ז גם חשך לא יחשיך ממך וגו' כי יש בכח נפש ישראל לתקן הכל בתשובה שיתהפך הכל לטוב:
32
ל״גבזוה"ק (ח"ג קצ"ג א') ת"ח עדים דבני ישראל אילין מ תנן ונבזבזן דקבילו וכו' דקבילו נבזבזן ומתנן מכלהו. כיון דחטו מה כתיב ויתנצלו בני ישראל את עדים אינון מתנות באדם וכו'. ולמעלה אמר באריכות שעשו והשר שלו ס"מ הוסיפו מנהורא כמש"נ וזרח משעיר משעיר ממש דא ס"מ. וכן משרו של ישמעאל הופיע מהר פארן ומפרש שע"ז נאמר את עדים מהר חורב. אבל בגמרא (שבת פ"ח.) מפרש את עדים על ב' הכתרים שנכתרו ישראל במתן תורה א' כנגד נעשה ואחד כנגד נשמע. אך כבר אמרנו דהכל אחד דאיתא במד' (רו"ת שלח) שמותיהם נאים ומעשיהם כעורים זה ישמעאל ועשו ישמעאל שומע אל עשו עושה רצון עושיו אבל מעשיהם כעורים. דהנה השלמת קדושת אברהם אבינו ע"ה היה במדת היראה כמו שנאמר בנסיון אחרון עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה וכמ"ש בזוה"ק (ח"א קל"ד ב') דאתכלל כחד אשא במיא אימתי בשעתא דעקד לי' ליצחק וכו' ולכן ע"ש שלימותו במדת היראה קרא להבן שיצא ממנו ישמעאל ע"ש נשמע. ויצחק אבינו ע"ה שידע ששלימות קדושתו שישתלם במדת אברהם אבינו ע"ה דאתכלל מיא באשא כמ"ש (זח"א שם) קרא שם בנו עשו עושה רצון עושיו ע"ש נעשה אבל מעשיהם כעורים שהם הכניסו הכוחות שלהם לרעה עשו השתמש רק בכח הגבורה שלו לרציחה לרצוח ולכבוש העולם. וכן ישמעאל השתמש רק במדת האהבה שהנחילו אביו לחמדת הגוף ותאות רעות ולא נתכללו אחד במדת חבירו. וזה שנאמר לקחת מתנות באדם הם הנבזבזין מה שלקחו מעשיו כח הנעשה כי יש חכמה באדום תאמין שנאמר והאבדתי חכמים מאדום (איכה רבתי ב' ט') והיינו חכמת תורה שבעל פה לתקן הרב כעס. והגבורה רק לכבוש היצר הרע. ומישמעאל לקחו כח האהבה וכח נשמע. ואם היו ישראל נשלמים כהוגן במתן תורה ולא התקלקלו אז היה מתקיים הפ' והגוים חרב יחרבו ומהר חורב היה חורבה לאו"ה וזהו את עדים מהר חורב והיה אז גמר התיקון כמו שנאמר אני אמרתי אלהים אתם דלא הוו מייתי (כמ"ש ע"ז ה.) והיה נתבטל המה"מ והיצר הרע שהם אחד כמ"ש (ב"ב ט"ז.)ואחר כך שקלקלו כתיב ויתנצלו בני ישראל את עדים מהר חורב הם הב' כתרים שכנגד נעשה וכנד נשמע שהם הנבזבזין המתנות באדם שעל שם זה נקרא חורב שירדה חורבה וכו' ונשאר רק מה ששבו שבי כמ"ש בזוה"ק שם היינו הני"ק. אך לא נשלם עד שיוציאו כל החיות והני"ק מאו"ה בגלות שזה היה תכלית הגליות שיתוספו עליהן גרים (פסחים פ"ז:) הם הני"ק והיינו לנצח כל כח היצר הרע שהוא קליפת עמלק יצרא בישא (כמ"ש זח"ג ק"ס א') והכנעני שהוא גם כן עמלק רק ששינו לשונם ללשון כנען (כמו"ש רש"י) כתיב אצלם וישב ממנו שבי שלקח חזרה גם השבי כמ"ש בזוה"ק הנ"ל:
33
ל״דובכל שבת על ידי שמירת שבת יכולים לזכות להוציא הני"ק וכשזוכין להיות לעשות את השבת שבת עלאה לדרתם למיעבד לון דירה בתרי בתי לבא ואתפני יצר הרע מן תמן (כמ"ש תי"ז תי' מ"ח) היינו להוריק מהלב כל הרע שהוא קליפת עמלק יצרא בישא אז יתקיים והגוים חרוב יחרבו מהר חורב יחרבו. וזה שכתב האריז"ל שבשבת מחזיר משה רבינו ע"ה הכתרים לישראל שזכו במתן תורה שכנגד נעשה וכנגד נשמע ושזכה משה ונטלן (כמו"ש שבת פ"ח.) ובשבת ישמח משה במתנת חלקו היינו מדרגתו שזכה במתן תורה בלוחות ראשונות ואז מחזיר לישראל הכתרים והגוים חרב יחרבו ומיד נגאלין:
34
ל״הבמדרש (שיר השירים פ"א) בשעה ששמעו ישראל אנכי ה' אלהיך נתקע ת"ת בלבם וכו' בשעה ששמעו ישראל לא יהיה לך נעקר מלבם יצר הרע וכו'. וצריך להבין אם כן מה היה צריך להם לד"ת כיון שנעקר יצר הרע מלבם. וכמו שהשיב משה רבינו למלאכים כלום יצר הרע יש ביניכם (כמו"ש שבת פ"ט.). אך הענין דאיתא במכילתא הובא בפירש"י עה"פ ועתה שכל ההתחלות קשות אם שמוע תשמעו שמע אדם מצוה אחת משמיעין אותו מצות הרבה. וכה"ג נדרש בגמרא (ברכות מ.) אם שמוע תשמע אם שמוע בישן תשמע בחדש. והנה זאת היתה ההתחלה מצד השי"ת שנתן להם מ"ע אחת אנכי ה' אלהיך שורש כל המ"ע ועל ידי זה נתקע ת"ת בלבם. ונתן להם ל"ת אחת לא יהיה לך שורש כל הל"ת ועל ידי זה נעקר מלבם היצר הרע אבל רק לפי שעה. וזה הועיל אף שידע השי"ת וגילה למשה רבינו ע"ה שיחזור למקומו מ"מ יהיה להם כח להתגבר על היצר הרע ונתן להם תרי"ג זיני עיטא כמו"ש (זוה"ק ח"ב פ"ב ב') והכל עצות כדי שיוקבע מאמר אנכי בלב ויעקר יצר הרע מלב כסיל. וכן בכל שנה כשמגיע החג השבועות אז הזמן לפעול שיעקר היצר הרע מלב כסיל. ומטעם זה כתב בזוה"ק (ח"ג צ"ז ב' ברע"מ) וע"ד לא כתיב חטאת כשאר זימנין דכתיב בהו חטאת לה'. והנה לכאורה הלא הקרבנות הקריבו בכל שנה ואדרבה בשנה הראשונה דמתן תורה לא הקריבו עוד הקרבנות. ואחר כך הלא כבר חזר יצר הרע למקומו משעה שאמרו דבר אתה עמנו ונשמעה וגו'. אבל באמת בכל שנה כשבא יום זה דעצרת הזמן אז לפעול שיעקר יצר הרע מלב ישראל כמו בשנה הראשונה דמתן תורה ומש"ה לא כתיב חטאת לה'. דבכל שנה נקראו ישראל בחי' כלה בחופתה והזמן לקבל כמו הלוחות ראשונות שנתקע ת"ת בלבם ונעקר יצר הרע מלבם. ואם לא היו נשברין הלוחות הראשונות היה חרות על הלוחות חירות ממה"מ כמ"ש (תנחומא תשא ט"ז) והוא מה"מ הוא יצר הרע (כמ"ש ב"ב ט"ז.) וכן הזמן מתן תורה בכל שנה שיעקר היצר הרע ויתקע ת"ת בלב כל אחד לפי מדרגתו:
35
ל״וואח"כ כתיב והייתם לי סגולה מכל העמים כי לי כל הארץ. ופירש"י ולא תאמרו אתם לבדכם שלי וכו' כי לי כל הארץ והם בעיני ולפני לכלום. וקשה מה רבותא שהרי האומות מיאנו מלקבל התורה (כמ"ש ע"ז ב:) וישראל קבלו התורה ומה רבותא שיהיה סגולה מכל העמים אם ישמעו. אך אומרים בשם היהודי הקדוש זצ"ל שפי' לשון סגולה שהוא כמו סגולה בלא שום טעם. והיינו אחר שיקבלו התורה אז והייתם לי כמו סגולה אף אם ח"ו יקלקלו ויגלו לבין האומות גם כן תהיו לי בלא שום טעם וכמו שנאמר הלא את עשו ליעקב והיינו אף שיעקב יעשה ח"ו כמעשה עשו או אם עשו ידמה במעשיו לפנים כיעקב מ"מ ואוהב את יעקב כדבר סגולה וזה יהיה אף בגלות וזה פי' מכל העמים אף שתהיו בתוך העמים וטעם הגליות הוא כי לי כל הארץ ע"ד שנאמר ואתה מחי' את כולם ובכל אומה יש איזה חיות וד"ת. וע"י הגליות יוציאו הני"ק והחיות המם. וע"ד מ"ש במה שאמרו (פסחים פ"ז:) כדי שיתוספו עליהם גרים שהמכוון גם כן הני"ק מהם. ואחר כך כתיב ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וקשה דהו"ל למיכתב יחד והייתם לי סגולה וממלכת כהנים ולפי האמור ניחא דמה שאמר והייתם לי סגולה קאי על העתיד כשיהיו בתוך הגלות מכל העמים כנ"ל. ואמר ואתם דור המדבר שמדבר אליהם תהיו לי ממלכת כהנים כמו כהנים כיון שהם היו באמת פנויה כל ימיהם רק לתורה והכילן המן והשקה אותן מי באר והתורה מתישבת בלבם (כמ"ש תנחומא ר"פ בשלח) ולא נתנה תורה אלא לאוכלי מן (כמוש"ש כ') ושניים להם אוכלי תרומה ולכן הם ממלכת כהנים. וגוי קדוש כמו שאמר קרח כי כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה'. וכיון שנכתב זאת בתורה מסת* האמת כן דלא היה כותבה התורה דברי בדאי שאמר קרח אף שבאמת אמר (כמו שהוכחנו במ"א) ובדור זה פעל באמת דיבור אנכי ולא יהיה לך אף שחזר יצר הרע אחר כך למקומו:
36
ל״זדוד המלך ע"ה מת בעצרת (כמו"ש בירושלמי והובא בתוס' חגיגה י"ז.) וכן נולד בעצרת כמו"ש בסה"ק שהקב"ה ממלא שנותיהן של צדיקים מיום ליום ומטעם זה קורין בעצרת מגלת רות ע"ש. ואיתא ברע"מ אמור צריך לקרבא לגבייהו שתי הלחם דאינון ה' ה' דהאי איהו נהמא דאורייתא דאתמר בי' לכו לחמו בלחמי ה' ה' מן המוציא לחם מן הארץ. והיינו דאות ה' מן הארץ הוא ה' תתאה דמדת מלכות נקרא בזוה"ק ארץ שכינתא תתאה וה' מן המוציא הוא ה' עלאה שהוא בינה שכינתא עלאה שהוא המוציא וכו' ושניהם הם מדת דוד המלך ע"ה שהוא מרכבה למדת מלכות מלכות פה תורה שבעל פה קרינן לה והוא ה' תתאה ושלמה בנו דכתיב בי' וישב על כסא ה' זכה לכל חכמה תתאה. ודוד המלך ע"ה היה רבן של בעל רוה"ק כמו"ש האריז"ל והיינו רוח מקודש עלאה שהוא בחי' תורה שבעל פה כמו שזכרנו. וכן דוד המלך ע"ה הוא הגבר הוקם על שהקים עולה של תשובה (כמ"ש מו"ק ט"ז:) והוא ה' עלאה בינה (ולבבו יבין ושב) וכתיב אז תבין יראת ה' ודעת אלהים תמצא דעת הוא חיבור חו"ב פנימיות מכ"ע. ובמאמר כאשר כתיב ורוח אלהים מרחפת וגו' ודרשו (ב"ר פ"ב) זה רוחו של מלך המשיח וכו' מרחפת ע"פ המים בזכות התשובה שנמשלת כמים וכו' והוא דוד המלך ע"ה דכתיב ועבדי דוד נשיא להם לעולם. ועיקר התגלות בחי' תורה שבעל פה יהיה לעתיד על ידי משיח וכמו"ש (קה"ר ב' א') כל התורה שאת למד בעולם הזה הבל הוא לפני תורה שבעולם הבא וכו'. ובאמת ב' הענינים א' הם דתורה שבעל פה הוא מטלא דעתיקא כמוש"נ תזל כטל אמרתי. ותשובה אף שהיה מועיל תמיד היה רק להנצל מעונש אך שיעשה מזדונות זכיות זכו רק במתן תורה שהוא רק על ידי שזוכין להתגלות מעתיקא היינו שנתברר שקשורים בשורש בהשי"ת בראשית המחשבה. [מכת"יק] וכמ"ש במקום אחר עמ"ש בשבת אם יהיו חטאיכם כשנים הללו שסדורות ובאות מששת ימי בראשית וכו' כי במאמר בראשית נברא החשך שהוא מעשיהן של רשעים כמ"ש בב"ר והש"י ברא ברישא חשוכא והדר נהורא ולית נהורא אלא מגו חשוכא. [ע"כ] וזה ענין (מ"ש בתנחו' האיזנו ד' עושה תשובה נושא להם פנים יכול לכל ת"ל אליך ולא לאומות וכו' ע"ש) דתשובה אינו מועיל רק בישראל אף שמצינו בננוה שהועיל להם תשובה היה רק להנצל מעונש אבל שיעשה מהעונות זכיות זכו רק ישראל במתן תורה וז"ש (בפירש"י ממכילתא) לפי שנגלה בים כגבור מלחמה ונגלה כאן כזקן מלא רחמים וכו' זקן היינו מה שנאמר ועתיק יומין יתיב שהוא התגלות מ' עתיקא. ואז זכו לאור תורה שבעל פה שההופעה מטלא דעתיקא ולתשובה שיהיה זדונות כזכיות שע"ז מורה התרין ההי"ן ה' עלאה בינה עלמא דחירו תשובה. וה' תתאה מלכות פה תורה שבעל פה וכו' ושניהם הם מדריגת דוד המלך ע"ה:
37
ל״חברע"מ (ח"ג צ"ח א') שבועות דאיהו מתן תורה דאתיהיבו תרין לוחין דאורייתא מסטרא דאילנא דחיי. ובתקונים (סוף תיקון מ') אר"א יומא חדא וכו' דאמר רע"ק לתלמידיו כשתגיעו לאבני שיש טהור אל תאמרו מים מים שמא תסכנו עצמכם שנאמר דובר שקרים לא יכון לנגד עיני. והוא כמ"ש בגמרא (חגיגה י"ד ב') וכאן נתוסף שמא תסכנו עצמכם. אדהכי הא סבא דסבין עתיקא דעתיקין [והיינו טלא דעתיקא] קא נחית וכו' בוודאי אבני שיש טהור אינון י' י' דמנהון מיין דכיין נפקין וכו' והוא ע"פ מה שא' ברע"מ (ח"ג רע"ג א') ותרין ככרות בשבת רמיזין לתרין יודין וכו' ולמעלה אמר דאינון רמיזין בתרי לוחי אורייתא וכו'. ואמר כאן דמנהון מיין דכיין נפקין מים היינו ד"ת כמו"ש (ב"ק י"ז.) אין מים אלא תורה. ודכיין הוא ע"פ מ"ש בזוה"ק (ח"ג פ' סע"ב) דכיותא אשתכח באורייתא דכתיב יראת ה' טהורה עומדת לעד וכו' דקיימא תדירא בהאי דכיותא ולא אתעדי מנה לעלמין. וזה שאמר אחר כך בתי"ז הנ"ל איהו עץ חיים מאן דאכיל מיני' וחי לעולם וכו' ואינון חכמה בראש וחכמה בסוף. היינו חכמה בראש הוא י' משם הוי' בחי' תורה שבכתב וחכמה בסוף הוא י' משם אדנ"י שהוא מלכות פה תורה שבעל פה. ואמר תעלומות חכמה ודאי אינון תעלומות מחכמה עלאה דאיהו [לא כגי' דפוסים חדשים דתחות] כתר עלאה והוא כמו שאנו אומרים תמיד דתורה שבעל פה הוא מטלא דעתיקא שנאמר תזל כטל אמרתי שהוא כטל שאינו ניכר איך שיורד מן השמים והוא על ידי שמתחבר חכמה ובינה על ידי הדעת שהוא פנימיות מכ"ע. ומתגו של אות י' שכנגד כ"ע מופיע לחכמה ובינה על ידי הדעת. וזהו תעלומות מחכמה עלאה דאיהו כתר וכו' בגין דאורייתא מתרין לוחין אילין הוה משה נחית לון לישראל וכו' היינו הלוחות הראשונות דכתיב בהו חרות על הלוחות ודרשו (תנחו' ס"פ תשא) חירות ממה"מ וכמו שנדרש בגמרא אני אמרתי אלהים אתם. והיינו כששמעו מאמר אנכי ה' אלהיך נתקע ת"ת בלבם כמ"ש שיר השירים פ"א. וע"ז המאמר אנכי לא בא בציווי להאמין כמו בכל הדברות. וכמ"ש הראשונים שעל אמונה לא שייך לשון ציווי שאם לא יאמין מה יועיל ציווי. רק הש"י אמר והבטיח שישראל הם מאמינים שאנכי ה' אלהיך וזה פי' שנתקע ת"ת בלבם בדיבור אנכי. ובדיבור לא יהיה לך נעקר יצר הרע מלבם. שהיצר הרע נקרא אל זר בגופו של אדם (שבת ק"ה:) וכל המצות ל"ת כלולים בזה שהם באים על ידי כח זר וכמו"ש (סוכה נ"ב.) משה קראו ערל וכמו שנת' במ"א שהיצר הרע דומה כמו ערל שיושב בלב ומפתה לרע ואינו כלל מחלק ישראל, וזהו אל לשון כח כח זר. וזה היה במעמד הר סיני שהיה אז חרות על הלוחות היינו על לוח לבם כמו על לבם אכתבנה וכתבם על לוח לבך וכמו שנת' כ"פ. ואמר אחר כך בתי"ז הנ"ל ולא זכו ואתברו ונפלו ודא גרים אבודא דבית ראשון ובית שני ואמאי נפלו בגין דפרח ו' מינייהו וכו'. והיינו דאות ו' אות אמת ושפת אמת תכון לעד וכמו שנאמר יראת ה' טהורה עומדת לעד דלא אתעדי מיני' לעלמין. והיינו שהיו אז חירות מיצר הרע וממה"מ ומשעבוד מלכיות. ואמר אחר כך ויהיב לון אחרנין מסט' דעץ הדעת טוב ורע דמתמן אתייהבית אורייתא באיסור והיתר מימינא חיי ומשמאלא מיתה והיינו שיכול להיות גם כן למשמאילים בה שהוא סמא דמותא שבלוחות הראשונות היה חרות על הלוחות שנחקק בלב על ידי דיבור הש"י מאמר אנכי ונעקר יצר הרע מלבם. מה שאין כן בלוחות שניות דכתיב פסל לך והיינו דאף דגם שם היה חרות על הלוחות דהא כתיב וכתבתי על הלוחות וגו' וכתיב ויכתוב על הלוחות כמכתב הראשון וגו' וכמו שא' (פ"ו דאבות) אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה ודרש מדכתיב חרות על הלוחות אף דזאת נכתב בלוחות ראשונות וכאן מיירי בזמן הזה. רק באמת דגם בשניות היו חרות על הלוחות חירות וכו' כנ"ל. רק ההבדל הוא דכאן בלוחות שניות נאמר פסל לך היינו שצריך מקודם בעצמו לפסול ולחקוק הלב אבן ואחר כך יכנוס בהם הד"ת. ואמר למשה רבינו פסל לך שזה הכח נתן השי"ת למשה שהוא יתן הכח זה לישראל שיוכלו בעצמם לחקוק ולחצוב הלוחות היינו הלב אבן. ואז יזכו גם כן להיות חרות על הלוחות חירות מיצר הרע כמו שהיה בדברות ראשונות. וזה שאמר ובגין דא אמר רע"ק כשתגיעו לאבני שיש טהור אל תאמרו מים מים ולא תהוון שקולין אבני שיש טהור לאבנים אחרנין דאינן חיי ומיתה דמתמן לב חכם לימינו דב"נ ולב כסיל לשמאלו וכו'. והיינו שלא להחליף במה שאמרו (חגיגה יב.) בהו אלו אבנים המפולמות המשוקעות בתהום שמהן יוצאין מים וכו'. והיינו שבאמת גם שם יש ד"ת אין מים אלא תורה וכמ"ש בזוה"ק (ח"א קי"ז א') שנרמז בכל מעיינות תהום רבה מבועי דחכמתא דלתתא. אך שם הם משוקעים בתהום ויש מים הזדונים גם כן שמרמז לתאוות רעות. ולהם שנשמלו גם כן למים כמו שנאמר וכהמות ימים יהמיון נהפך למבול מים. וזה שאמר דאינון חיי ומיתה דמתמן לב חכם וגו'. ואל תאמרו באבני שיש טהור מים מים שיש ב' מיני מים רק באמת הם מים אחד כמו בלוחות ראשונות שהיה חרות על הלוחות רק החילוק דצריך בעצמו לחקוק בלב האבן ואז זוכן גם כן להיות חירות מיצר הרע מכל וכל כמו בראשונות. וזה שאמר עוד ולא עוד אלא אתם תסכנו עצמכם וכמו"ש בגמרא בן עזאי הציץ ומת בן זומא הציץ ונפגע ורע"ק יצא בשלום והוא דאמת ושלום חד הוא כמ"ש בס' הבהיר ואמת ושלום קשיר דא בדא (כמ"ש זח"ג י"ב ב'). וזה שאמר דאילין אבנין דעץ הדעת טוב ורע אינון בפרודא ואילין אבני שיש טהור אינון ביחודא בלא פרודא כלל. והיינו כמו שהיה בלוחות ראשונות רק שצריך חקיקה בלב האבן מצד האדם. ואם תאמרו דהא אסתלק עץ החיים מניהו ונכלו ואית פרודא ביניהו דובר שקרים לא יכון וכו'. דבאמת דלוחות שניות גם כן חרות על הלוחות ומי שעוסק בתורה הוא בן חורין רק אחר שיחקוק ויפסול הלב אבן. וזה שא' עוד ואלין דאתברו מאינון הוו והיינו כמו"ש (ב"ב י"ב:) ששברי לוחות מונחות בארון. שבשניות גם כן אחר שיחקוק הישראל ויפסול הלב אבן אז יזכו כמו שהי' בלוחות ראשונות שהיו מסט' דאילנא דחיי ואכל וחי לעולם וכמו"ש יראת ה' דאילנא דחיי ואכל וחי לעולם וכמו"ש יראת ה' טהורה עומדת לעד וכמו"ש בזוה"ק שזכרנו דקיימא תדירא בהאי דכיותא ולא אתעבדי מיני' לעלמין היינו חירות מיצר הרע. ובכל שנה כשמגיע הזמן מתן תורתינו יכולים לזכות להיות חרות על הלוחות ועל לבם אכתבנה. שיהיה חירות מיצר הרע שהוא עיקר בן חורין שהוזכר (באבות) ואף שהעולם נידון אחר רובו ולא נתקן עדיין כל הפגם להיות נידון אחר רובו ולא נתקן עדיין כל הפגם להיות ואכל וחי לעולם. מ"מ מי שזוכה להיות חרות על הלוחות אינו מת. רק המיתה הוא כמו שינה ויקיצה כמו שנאמר הקיצו ורננו כמו ישן ומקיץ משנתו. וכמו שמכניס במדרשים וירוש' המיתה בשם כד דמך לשון שינה. וכתיב והקיצות הוא תשיחך לעתיד לבא:
38
ל״טאיתא בגמרא (שבת פ"ט.) מאי הר סיני שנעשה בו נסים ניסאי מיבעי' לי' כו'. שנעשנ בו סימן טוב הר סימנאי מיבע"ל. משמע דאי לאו קושיא דהר סינאי או סימנאי היה ניחא ויש להבין איזה נסים נעשה בו לישראל. והנסים נעשה רק ביציאת מצרים לא על הר סיני. וכן הפירוש שנעשה סימן טוב אין לו פירוש מהו הסימן טוב. אך יתכן ע"פ מ"ש בזוה"ק (ח"ב נ"ד א') אלא הכי תאנא כל נסין וכו' כד אתנהיר נהירו דעתיקא קדישא כו' עד ומטו לזיין וכו' כדין עביד נסין וכו'. והיינו דנס הוא כשיש התגלות עתיקא עד מדת מלכות וכן אומרים על הנסים ועל הנפלאות מופלא ומכוסה פל"א עליון נקרא נסים. וכן כתיב גדול ה' וגו' ודברי נפלאותיך אשיחה וגו' וגדולתך אספרנה גדול מורה עד בחי' עתיקא אין סוף ולגדולתו אין חקר. וע"ז נאמר ודברי נפלאותיך אשיחה. ונסי הגוף הם תמיד ואין בעל הנס מכיר בניסו. אך עיקר הנס שהיה ביציאת מצרים היה בנפש שהיו משוקעין במ"ט שערי טומאה כעובר במעי אמו כידוע והוציאן השי"ת. והנה בלילה הראשונה דפסח היה התגלות עתיקא במכה עשירית מכת בכורות שהוא כנגד כ"ע כמ"ש (זח"ב כ"ט א') מתתאה שרא קב"ה והיה נגוף למצרים ורפא לישראל ע"ד שכ' בזוה"ק (ח"ב ל"ו א') אבל אחר לילה הראשונה נסתר התגלות הזה עד אחר כך בקריעת ים סוף שראתה שפחה על הים וכו' (שם ס"ד ב') ומ"מ נאמר אחר כך ויבואו מרתה וגו' ולא מצאו מים. ובזוה"ק (שם ס' א') על ויצאו אל מדבר שור מאי מדבר שור וכו' דהוו בעאן לאסתכלא וכו'. אבל עיקר התגלות עתיקא היה במתן תורה דאיתא בזוה"ק (שם פ"ב רע"א) חמו ישראל הכא מה דלא חמא יחזקאל וכו'. וזה נסים שנעשה בו לישראל שאז כתיב אני אמרתי אלהים אתם וע"ז מקשה הר ניסאי מיבעי ליה ומשני שנעשה בו סימן טוב וכו'. והיינו שבאמת גם אחר מתן תורה חזר יצר הרע למקומו לא שייך לקרותו עוד ניסאי ע"ש הנסים. אך מכל מקום הועיל הב' דברות אנכי ולא יהיה לך שנתקע ת"ת בלבם ונעקר יצר הרע מלבם כמ"ש (שיר השירים פ' א') שיוכל כל אחד אחר כך להתגבר על היצר הרע. והלשון סימן טוב יתכן ע"פ מה שאמרו (שבת ס"ז.) הסנה לא משום דגביהת כו' אלא משום דמייכת וכו' וכן הר סיני וזה סימן טוב מה מים מניחין מקום גבוה. וכן אף שאחר כך אחר מתן תורה גם כן קלקלו ונאמר עליהם חבלתם מעשיכם אכן כאדם תמותון. מ"מ הועיל מה שאז בשעת מתן תורה תקנו הכל דלא הוו מייתי ונתבטל מה"מ דהוא יצר הרע הועיל לסימן טוב שאף שחזר פגם הנחש מכל מקום נקרא רק שינה טוב שאף שחזר פגם הנחש מ"מ נקרא רק שינה ויקיצה כמו שנדרש (סוטה כ"א.) בשכבך תשמור עליך זו מיתה והקיצות היא תשיחך לעתיד לבא:
39
מ׳איתא במג"א (סי' ת"צ ס"ק ח') שהביא ילקוט רות מה ענין רות אלא עצרת שנקראת בזמן מתן תורה ללמדך שלא נתנה תורה אלא על ידי יסורין ועוני ובילקוט מסיים וכן הוא אומר חיתך ישבו בה תכין בטובתך לעני אלהים אמרה תורה לפני הקב"ה תן חלקי בשבט של עוני שאם עשירים עוסקים בי יהיו מתגאים וכו'. והוא ע"פ מה שאמרו (נדרים פ"א.) הזהרו בבני עניים שמהן תצא תורה וכו' ופירש הר"ן בפי' ב' שדעתם שפלה עליהם והוא ע"פ מה שא' (סוטה כ"א:) אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שמשים עצמו כמי שאינו שנאמר והחכמה מאין תמצא ואמרו (תענית ז.) למה נמשלו ד"ת למים דכ' הוי כל צמא לכו למים מה מים מניחין מקום גבוה וכו' אף דברי תורה אין מתקיימין אלא במי שדעתו שפלה. אך כל האמור מוסב רק על התורה שבעל פה שזה נמשל למים כמו שנדרש שם מקודם על תלמיד שאינו הגון לכו למים ותלמיד הגון נאמר לקראת צמא התיו מים. ועל תורה שבעל פה שייך מניחין מקום גבוה. מה שאין כן בתורה שבכתב ע"ז אמרו קידושין ס"ו.) כתובה ומונחת כל מי שרוצה ללמוד יבא וילמוד. ואם כן מה זה טעם שיקראו רות בעצרת שאז ניתן התורה שבכתב יותר היה שייך לקרותה ביום הכפורים שאז נתנו לוחות אחרונות ואיתא במ"ר (תשא פ' מ"ו) בלוחות הראשונות שלא היו אלא עשרת הדברות בלבד ובלוחות השניים אני נותן לך שיהא בהם הלכות מדרש ואגדות שנאמר כי כפלים לתושי' היינו שכלול בהם גם התורה שבעל פה. אך הענין ע"פ מה שאיתא (ב"ב צ"א:) וישם כסא לאם המלך לאמה של מלכות. והיינו שמרות ממנה התחיל בנין המלכות בית דוד ודוד המלך ע"ה היה רבן של בעלי רוח הקודש כמו"ש האריז"ל והיינו שכיון שהוא מרכבה למ' מלכות ומלכות פה תורה שבעל פה קרינן לה ותורה שבעל פה בא על ידי רוח הקודש כמ"ש הרמב"ן (ב"ב י"ב:) על מה שא' תדע דאמר גברא רבא מלתא וכו'. ושלמה בנו זכה לכל חכמה תתאה שהוא תורה שבעל פה. וזאת התחיל מרות שאז נבנה מלכות ב"ד שהיה שורש תורה שבעל פה ואף ששורש תורה שבעל פה הוא מסט' דעץ הדעת טוב ורע איסור והיתר (כמ"ש זח"א כ"ז א') מ"מ מצינו ר"ה כ"ה.) דוד מלך ישראל חי וקים וגם איתא (בשמות רבה פ' ה') באותו שעה חי' דוד פי' שזכה לאילנא דחיי עץ החיים כמו יעקב אבינו ע"ה דאיתא (תענית ה:) יעקב אבינו לא מת. ובשבועות בכל שנה הוא הזמן מתן תורתינו שבכל שנה עאלת כלה לחופה שמתעורר אז הזמן כמו במתן תורה שנקשרו הדברות בב' כתרים (כמ"ש שבת פ"ח:) והיינו שעל ידי התורה שבעל פה שהוא הרב חכמה כתרה של תורה יוכלו לתקן הרב כעס ויזכו לתורה מסט' דעץ החיים. ובכל שנה בהזמן מתן תורה יוכלו לזכות כמו שהיה בלוחות הראשונות שבמאמר אני נתקע ת"ת בלבם ובמאמר לא יהיה לך נעקר יצר הרע מלבם ויהיה הד"ת מסט' דאילנא דחיי (כמו שאמרנו כ"פ) וזה שא' בזוה"ק (ח"ג רנ"ג א') יום הבכורים דא נהר יוצא מעדן דאיהו יומא מאינון בכורין עלאין והיינו בינה אמא עלאה דאיקרי עדן כמ"ש בזוה"ק (ח"א כ"ו סע"א) והוא בחי' תשובה וכמו שנאמר ולבבו יבין ושב ורפא לו. והזמן בשבועות לתקן הרב כעס על ידי התורה שבעל פה ודוד המלך ע"ה נולד בעצרת כיון שמת בו (כמו"ש בירושלמי הובא בתוס' חגיגה י"ז.) והקב"ה ממלא שנותן של צדיקים מיום ליום (קידושין ל"ח.) מן הסתם נולד גם כן בעצרת וכ"כ בספרים ועל דוד המלך ע"ה אמרו (מו"ק ט"ז:) הוא הגבר הוקם על שהקים עולה של תשובה כדי לתקן הרב כעס. וזה הטעם שקורין מגלת רות שהיא אמה של מלכות היינו שורש בנין מלכות ב"ד קורין בעצרת שאז הזמן לתקן על ידי תשובה ועל ידי תורה שבעל פה לזכות לדברי תורה מסט' דאילנא דחיי כמו בלוחות הראשונות. והיינו שדוד המלך ע"ה יתקן כל ישראל שיזכו לחיי עולם והמיתה רק כשינה ויקיצה וכמו שנקרא בלשון חז"ל המיתה כד דמך לשון שינה וכמ"ש (סוטה כ"א.) והקיצות היא תשיחך לעתיד לבא:
40
מ״אהנה מנהג לקרות מגלת רות ביום ב' דשבועות. והמג"א (רי"ס תצ"ד) הביא בשם היפה מראה ליישב מה שהקשה הא התורה נתנה בנ"א לספירה ואנו אומרים ביום נ' לספירה זמן מתן תורתינו. ותירץ היפה מראה שבא לרמוז על יו"ט שני של גליות. ויש להבין הא העיקר יו"ט הוא יו"ט ראשון ובארץ ישראל אין עושין כלל יו"ט שני (וכן הק' החק עקב). אך הענין הוא מה שנרמז יו"ט שני של גליות בחג השבועות הוא ע"פ מה שאמרנו שבשבועות זמן מתן תורתינו מתעורר אז בכל שנה הזמן שנתנה תורה תורה שבכתב מסט' דאילנא דחיי. ונכתר כל דיבור בב' כתרים ימינא ושמאלא בחי' תורה שבעל פה כתרה של תורה שהוא מ"ט פנים טהור ומ"ט פנים טמא. והיינו שאחר הקלקול יוכלו על ידי הכח תורה שבעל פה שהוא הרב חכמה לתקן הרב כעס שעל ידי זה יזכו לדברי תורה מסט' דאילנא דחיי (כמו שנת' כ"פ). וזה הוא ענין יו"ט שני גם כן שהוא מציווי חכמים וכח תורה שבעל פה אף דאנן בקיאין בקביעא דירחא רק משום גזירה דלמא גזרו גזירה ואתי לקלקולי (כמ"ש ביצה ד:) עושין יו"ט במצות חכמים ומברכין ברכות יו"ט. ועיקר התפשטות תורה שבעל פה היה בבבל בהגלות כמו"ש (סוכה כ.) ונת' כ"פ וזה הוא יו"ט שני של גליות מתורה שבעל פה הרב חכמה לתקן הרב כעס ולכן נרמז זה בשבועות:
41
מ״בוכן (רע"מ אמור צ"ח א) אמר מקודם ובשבועות דאיהו מתן תורה דאתיהיבו תרי לוחי אורייתא מסט' דאילנא דחיי צריך לקרבא לגבייהו שתי לחם דאינון ה' ה'. והיינו דב' הלוחות מרמז על אותיות י' ו' מהשם והוא דחמשה דברות של לוח ימיני היינו מאמר אנכי שנקבע ת"ת בלבם ולא יהיה שנעקר יצר הרע מלבם (כמ"ש שיר השירים פ"א) ולא תשא שהוא נגד כח היצר הרע שבכוחו להסתיר עצמו ולהתלבש כמורה דרך לטובה ומסית אותו שעל ידי זה מנשא עוד ומתרומם שם ה' וכבוד שמים. וכעין מ"ש (חולין צ"א). כת"ח נדמה לו וכו'. וזה ענין מה שאמרו (ברכות ס"א.) יצר הרע דומה לזבוב ויושב על שני מפתחי הלב על לב הימיני גם כן. והג' דברות אלו הם להכניס קדושה בלב חכם לימינו ובנפש. ואחר כך השני דברות של לוח ימיני שבת וכיבוד אב ואם להכניס קדושה גם בגוף הישראל. דבשבת המצוה לענג הגוף היינו שגם בגוף הישראל יש בו קדושה. וכן כיבוד אב ואם מורה על זה מאחר שהאבות שהולידו הגוף הם שותפים להקב"ה (כמו"ש קידושין ל:) לכן גם הגוף יש בו קדושה. והלוח ימיני זה הוא כנגד י' שבשם הוי' שהוא בחי' חכמה דאיקרי קודש עלאה כמ"ש בזוה"ק (האזינו רצ"ז א') והלוח השמאלי שהוא כולו בל"ת להשמר מרע ולהוריק הרע מלב כסיל לשמאלו והוא כנגד אות ו' דשם הוי' שהוא נקרא אילנא דחיי היינו שלא יהיה ערבוב טוב ורע חיי ומותא. ואחר כך יש ברע"מ נוסחא אחרינא דתרין יומין דשבועות אינון י' ו' צריך לקרבא וכו' והיינו דיום ראשון דשבועות כנגד אות י' משם הוי' שהוא חכמה קודש עלאה כאמור שאז הזמן מתן תורה מסט' דאילנא דחיי (כמו שנת' לעיל מא' ז') ויום ב' כנגד אות ו' משם הוי' היינו שמרמז על אחר הקלקול הוצרך לתורה שבעל פה הרב חכמה לתקן הרב כעס שלא יהיה עוד ערבוב טוב ורע ויהיה הד"ת רק מסט' דאילנא דחיי שע"ז מרמז האות ו' אילנא דחיי. ולכן זה רומז ליו"ט שני של גליות שזה נצרך בגלות אחר הקלקול שנצרך הרב חכמה בחי' תורה שבעל פה לתקן הרב כעס לתקן שלא יהיה עוד מאילנא דטו"ר רק מאילנא דחיי. ולכן רות שהיא נקראת אמה של מלכות שממנה התחיל בנין מלכות בית דוד ודוד המלך ע"ה מרכבה למדת מלכות ומלכות פה תורה שבעל פה כמו שאמרנו לכן נקראת מגלת רות ביום ב' דשבועות:
42
מ״גבגמרא (פסחים ס"ח:) הכל מודים בעצרת דבעינן נמי לכם מ"ט יום שנתנה בו תורה הוא ופירש"י להראות שנוח ומקובל יום זה לישראל וכו'. הענין שמצינו (ברכות י"ג.) עול מלכות שמים ואחר כך מקבל עליו עול מצות וכן שם י"ז.) אלופינו מסובלים אלופינו בתורה ומסובלים במצות נראה מזה שהתורה ומצות נקראו בלשון עול ומשא על האדם. אבל החילוק הוא שעול מלכות בו"ד עושה רק מהכרח ואונס והיה רוצה להפטר מזה ולא יוכל להיות בשמחה. אבל בישראל קבלת עול מלכות שמים ועול תורה אף שגם זה נקרא בלשון עול אף על פי כן עושים בשמחה כמ"ש ישמחו במלכותך וכו' וכתיב ישמח ישראל בעושיו בני ציון יגילו במלכם. וכן כתיב פקודי ה' ישרים משמחי לב. ובפירוש הפשוט קאי על מצות. ובגמרא (תענית ל. וכן ערכין י"א.) נדרש על דברי תורה היינו שהתורה והמצות אף שנק' עול אבל הם משמחים לב האדם. ולכן בעצרת שהוא זמן קבלת עול תורה ועול מצות מצוה לענג גם הגוף דעיקר העול ניכר על הגוף. דהנפש הוא גלוי וידוע שרצונינו לעשות רצוניך כמ"ש (ברכות י"ז.) ומראים בזה שאף שלגוף הוא עול אף על פי כן שמח בקבלת עול מלכות שמים ועול תורה ועול מצות וכעין שמצינו במצות מילה (תנחומא ר"פ תצוה) אין חביב לפני האדם יותר מבנו והוא מל אותו וכו' ושופך דם ממילתו ומקבל עליו בשמחה וכו' ולא עוד שהוא מוציא הוצאות ועושה אותו היום של שמחה וכו'. והיינו שאף שנדרש (גיטין נ"ז:) כי עליך הורגנו כל היום זו מילה שנתנה בשמיני ואיך שייך לשון שמחה ע"ז. מ"מ כיון שעל ידי המילה נעשה ישראל ונכלל בכלל ועמך כולם צדיקים כמו"ש (זח"ב כ"ג א') וכל מאן דאתגזר איקרי צדיק עי"ז הישראל משמח אותו היום ומוציא הוצאות ע"ז. כן ביום שנתנה בו תורה אף שנקרא עול הכל מודים דבעינן לכם לענג הגוף להראות שמקבל העול מ"ש ועול תורה ומצות בשמחה. וביותר ניכר זאת ביו"ט שני דאיתא במדרש (שיר השירים פ' א') על הפסוק וגם אני נתתי להם חוקים לא טובים על היו"ט שני של גליות סבורה הייתי שאקבל שכר על שניהם ואין אני מקבל שכר אלא על אחד. אף על פי כן אנחנו עושים את יום השני בשמחה באכילה ושתיה כמו ביו"ט ראשון אף שאין מקבלין שכר גם כן והוא יותר לעול להראות שהשמחה הוא רק מה שנוח ומקובל עליו יום קבלת התורה כנ"ל:
43
מ״דבתוס' יו"ט (פ"ז דברכות מ"ג) עמד על השינוי מה שבברכת התורה תקנו ברכו את ה' המבורך בשם הויה ובבהמ"ז נברך לאלהינו. הענין הוא שהתורה נקרא שם ה' שהוא שם הויה כמו שלמדו (ברכות כ"א.) מדכתיב כי שם ה' אקרא הבו גודל וגו' לברכת התורה לפני' וכמו"ש בזוה"ק (ח"ב ס' א') דקוב"ה תורה איקרי כמו שנת' במק"א. והשם הוי' אין בו צירוף באותיות השימוש כמו בשם אלהים דנאמר בלשון אלהי אלהינו אלהיכם אלהי אברהם וכדומה מפני שבתורה שבכתב הכל שוים כמ"ש תורה כתיבא ומנחא. ואין צריך להתכללות בהכלל. אבל במזון מצינו (כתובות ס"ז ב') בעתם לא נאמר אלא בעתו מלמד שלכל אחד בפרט חקק לו השי"ת לחם חוקו כמה שנצרך לו לדברי תורה. ולכן אומרים נברך לאלהינו לכלול עצמו בהכלל. ובברכת התורה שהוא על תורה שבכתב אומרים ברכו את ה' בשם הוי' שהוא בלא צירוף והיינו הכל בשוה ואין צריך לכלול עצמו. רק אחר שאומראת ה' שזה מורה על מדת מלכות הטפל לשם הויה כמ"ש בזוה"ק את ה' דא שבת דמעלי שבתא והוא מלכות פה תורה שבעל פה קרינן לה אז אומר המבורך שבזה כולל א"ע כמ"ש בירושלמי הובא ברי"ף. וע"ז אומרים המבורך להמשיך ברכה למדה זו מ' מלכות. וכמו"ש בזוה"ק (ח"ו צ"ג א') ונקדשתי בתוך בני ישראל מתתא לעילא ולבתר כי אני ה' מקדשכם מעילא לתתא וכמו שאמר שם כד מטי ב"נ למלא כל הארץ כבודו כדין יכלול גרמי' לאתקדשא לתתא גו האי כבוד דלתתא וכו' כבוד דלתתא הוא מדת מלכות. ובמדת מלכות פה תורה שבעל פה קרינן לה יש באמת מדרגות שלכל אחד מתגלה הופעה מאור הראשון כפי מדרגתו כש"נ אור זרוע לצדיק שגנזו הקב"ה לאור בתורה שבעל פה לעמלי תורה שבעל פה (וכמ"ש בס' הבהיר ובתנחומא נח) וז"ש בזוה"ק (ח"ב קל"ה ב') ובגין דאיהו מקורא ברזא דאת קיימא קרינן לי' המבורך וכו':
44
מ״הבגמרא (פסחים ס"ח:) ר' יוסף ביומא דעצרתא אמר עבדי לי עגלא תלתא אמר אי לאו האי יומא כמה יוסף איכא בשוקא. ובגמרא סוף סוטה על המשנה משמת רבי בטלה ענוה אמר ר' יוסף לא תתני ענוה דאיכא אנא ולהבין זאת ממנ"פ אם היה יודע בעצתו גודל מעלתו בתורה כמו שאמר אי לאו האי יומא האיך היה יכול לומר לא תתני ענוה דאיכא אנא כי הענו באמת הוא שפל בעצמו ובעיניו הוא גרוע מכל האדם וכל אדם הוא יותר בר מעלה ממנו ואם לאו נאמר תועבת ה' כל גבה לב. וגם אם היה ר' יוסף באמת ענו ושפל רוח בפני כל אדם האיך אמר על עצמו שהוא ענו לעומת רבינו הקדוש הלא רבי הי' נשיא ובתכלית הגדלות בתורה ובחכמה. אך להבין זאת דהנה במשה רבינו ע"ה נאמר גם כן עליו והאיש משה ענו מאוד מכל האדם וגו' ולפי פשוטו שהיה שפל בעיני עצמו עד שכל אדם הוא טוב ממנו. ואיך יתכן זאת הלא היה יודע בנפשו שהוא במעלה העליונה בתכלית מין האנושי ואמר על עצמו אנכי עומד בין ה' וביניכם וכן עמדו ואשמעה מה יצוה ה' לכם. ובאמת גם אצל ר' יוסף מצינו (ברכות ס"ד.) שלחו מתם סיני ועוקר הרים איזהו עדיף שר' יוסף סיני היינו שהיה בקי בכל הברייתות כנתניתן מסיני. אבל הענין הוא כמו שמצינו (תענית כ'.) במעשה דר"א בר"ש שפגע באדם אחד שהיה מכוער ביותר לא שהיה בכוער בתוארו רק שהיה מכוער במעשיו ומחשבותיו המגונים ואמר לו כמה מכוער אדם זה והוא השיב לו לך לאומן שעשאני. ובתוס' שם שזה היה אליהו ז"ל שנדמה לו בתואר כזה להוכיחו שאין בזה שום בירור שיכול להיות שגם האדם המכוער בחסרונות בתכלית יוכל להיות מעשיו רצויים לפני השי"ת אם מתגבר על יצרו אפילו מעט בדברים המגונים שלו שיוכל להיות שכן הטביע בו השי"ת מתולדתו שיהיה זה עסקו בעולם הזה. וזה הוא התשובה לך לאומן שעשאני והתגברות שלו נגד טבעו יוכל להיות יותר רצויים לפני השי"ת מהאדם שנברא במעלות ומדריגות גבוהים. ובזה נוכל להבין מה שנאמר על משה רבינו ע"ה שיה ענו מאוד מכל האדם הגם שידע בנפשו גודל מעלתו ומדרגתו בקדושה וכן ר' יוסף הגם שידע בנפשו שהוא במעלה ומדרגת סיני כי דייקא היא הנותנת מפני ששרש תולדתם היה במעלות ומדריגות גבוהות היה צריך לפי ערך זה להיות גם עבודתם גדולה מאוד כפי מעלתם. ולכן היו ענוים ושפלים בעצמם מאוד באמת לפני כל האדם אף מהפחותים מהם מאוד כי אולי לפי ערך גודל מעלתם אינם יוצאים עוד חובת עבודתם. וזה שאמר ר' יוסף אי לאו האי יומא כמה יוסף איכא בשוקא לא מצד התנשאות בנפשו שהוא גבוה במעלתו ומדרגתו רק כמו שאמרו (ע"ז ה.) ובתוס' שם ועפ"י הידוע שמשעת מתן תורה ואילך נבדלו נשמות ישראל באוצר בפ"ע וזה פי' עד שיכלו הנשמות שבגוף. ובאמת גם קודם מתן תורה הי' נפשות גבוהים מאוד כמו אבות הקדושים וכהנה. ומאברהם אבינו ע"ה התחיל הב' אלפים תורה כידוע. אמנם הם הגיעו לזה מצד מעשיהם כאמרם ז"ל (ב"ר פ' ס"א) זימן לו הקב"ה שתי כליותיו כשני רבנים והיו נובעות ומלמדות אותו תורה וחכמה. אבל לאחר מתן תורה נתייחדו נשמות ישראל באוצר מיוחד להיות לעם סגולה מכל העמים שלא ע"פ מעשיהם. וזה שאמר ר' יוסף אי לאו האי יומא דקא גרם על ידי מתן תורה שנתייחדו נשמות הגבוהים מישראל דווקא כמה יוסף איכא בשוקא שהמה במעלה כמוני וכנ"ל:
45