פרי צדיק, שופטיםPeri Tzadik, Shoftim
א׳שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך אשר ה' אלהיך נותן לך לשבטיך ושפטו וגו'. במ"ר פ' זו רבנן אמרו שיהא השוטר כשופט כשיהיו המעשים כנגד המקל והרצועה ושלא יהא המכה צריך ללקות. ופי' מת"כ שהשופט יוכיח את עצמו וכו' וזה יעמוד לו במקום מקל ורצועה. וזה פי' שופטים ושוטרים תתן לך לעצמך שיהיה לעצמו שופט ושוטר ופי' שופט להכניס ד"ת בלב חכם לימינו ושוטר הוא כנגד הלב כסיל לאיים על עצמו שיש מקל ורצועה. וזה שיהיה כשוטר לעצמו לשום לפניו יראת העונש ולעשות הגדרות לעצמו נגד הלב כסיל. וכן נדרש בתנחו' (פ' זו) שופטים ושוטרים תתן לך שלא יהא בהם דבר של פסולת מעשה וכו' ומסיים שלא יהא בשופט דבר של פסולת דרש ג"כ תתן לך לעצמך. ולפי פי' זה קאי מצוה זו על כל אחד מישראל להיות לעצמו שופט ושוטר ומנ"ל למילף דקאי על דיינים ושופטים. אך ממה שנא' אח"כ ושפטו את העם וגו' היינו שמי שיהי' שופט ושוטר לעצמו יוכל לשפוט את העם ג"כ. אך להפי' זה צריך להבין לשון בכל שעריך וגו' גם לשבטיך. אך הענין הוא ע"פ שא' בגמ' (שבת ל"א:) כל אדם שיש בו תורה ואין בו יר"ש דומה לגזבר שמסרו לו מפתחות הפנימיות ומפתחות החיצוניות לא מסרו לו בהי עייל. מדמה יר"ש למפתחות חיצונות ותורה למפתחות פנימיות ומדתפס לשון מפתחות מהס"ת הם ב' שערים וצריכין למפתחות. ובתיקונים (הקדמה ד"ה דרגא חמישאה) ובאורח רזא אדנ"י תמן י' יראת ה' ואלין ד' אתוון מפתחות החיצוניים דילה י' מן הוי"ה איהי חכמה וד' אתוון דהאי שמא אינון מפתחות הפנימיים וכו'. והיינו דהתורה נקראה בשם הוי"ה כמו שנדרש (ברכות כ"א.) לברכת התורה לפני' שנא' כי שם ה' אקרא הבו גודל וזהו שער התורה. ושם אדנ"י מורה על יראה וכמו שנא' ואם אדונים אני אי' מוראי וכן מדת מלכות מורה על יראה וזה השער של יראת שמים. ואמר זאת בתיקונים על מה שא' במשנה (פ"ג דאבות) וכל שחכמתו קודמת ליראת חטאו אין חכמתו מתקיימת. והנה צריך להבין דכאן קרי לה חכמה רק שאינו מתקיימת ובגמ' (יומא ע"ב:) נדרש הפ' למה זה מחיר ביד כסיל לקנות חכמה ולב אין על ת"ח שעוסקין בתורה ואין בהם יר"ש הרי דמי שאין בו יר"ש קרוי כסיל ולמה במשנה קוראה בשם חכמה. אך הענין ע"פ שאמרו (פסחים נ:) לעולם יעסוק אדם בתורה וכו' אפי' שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה והתוס' הקשו ממה שא' (ברכות י"ז.) העושה שלא לשמה נוח לו שלא נברא. וכן מצינו (תענית ז'.) העוסק בתורה שלא לשמה נעשית לו סם המות וחילקו בתוס' בענין שלא לשמה. ורבינו חיים אור זרוע פי' דשניהם אמת שמענישין אותו על מה שלמד שלא לשמה ומ"מ יש לו שכר על הלימוד כיון שמביא לידי לשמה. וכעין שכתב התוס' (תענית י"א.) ביושב בתענית לשמואל דנקרא חוטא מ"מ המצוה שעושה גדול מהעבירה וכעין שאמרו במתענה תענית חלום בשבת דקורעין גזר דינו ומ"מ נפרעין ממנו שהתענה בשבת וצריך למיתב תענית לתעניתו. לכן במשנה דא' הלשון חכמתו קודמת ליראת חטאו היינו שאח"כ בא לידי יראה רק שהחכמה קדמה לה. וע"ז א' שאין חכמתו מתקיימת שחכמה זו אינה מתקיימת עוד ומ"מ מביא לידי לשמה ואז תהי' מתקיימת. משא"כ מי שעוסק בתורה ואין בו יר"ש שלא בא לידי יראה כלל ע"ז אמר למה זה מחיר ביד כסיל שזה אינו כלל בגדר חכמה. וכן מצינו דכתיב הוי כל צמא לכו למים ונדרש בגמ' (שם ז'.) על תלמיד שאינו הגון דלתלמיד הגון כתיב לקראת צמא התיו מים. ובגמ' (חולין קל"ג.) כל השונה לתלמיד שאינו הגון נופל וכו' כזורק אבן וכו' לשונות חמורים מאוד. אך האמת הוא שמזהירין שלא ללמד לתלמיד שאינו הגון אבל להתלמיד עצמו אומרים שאף שעדיין אין בכוחו לזכך הלב שיהי' הגון וילמוד ע"מ לעשות מ"מ הוי כל צמא כיון שצמא ויש לו חשק להתורה לכו למים יכוף עצמו לילך ללמוד ואז יזכהו השי"ת שיבא לידי לשמה. ואף שיענישוהו על הלימוד בעוד שלא הי' הגון וחכמה זו לא תתקיים בידו מ"מ יביאהו הלימוד הזה אח"כ לידי לשמה ויזכך לבו ויהי' יראת חטאו קודמת לחכמתו ויהי' חכמתו מתקיימת. וא' עוד בתיקונים (שם ד"ה דרגא שביעאה) כגוונא דלית אורייתא בלא דחילו אוף הכי לית דחילו בלא אורייתא וכו' וכן (שם ד"ה דרגא עשיראה) דאי ב"נ לא ידע אורייתא ואגרא דפקודא דילה ועונשין דילה למאן דעבר וכו' איך דחיל לי' וכו' ובגין דא אוקמוה רבנן ולא ע"ה חסיד ואין בור ירא חטא וכו' וכן במשנה ג"כ אם אין חכמה אין יראה אם אין יראה וכו' והוא ע"פ שא' בגמ' (שבת שם) אח"כ מכריז ר' ינאי חבל על דלית לי' דרתא ותרעא לדרתא עביד וקרי להיראה דרתא והתורה שער ורש"י (יומא ע"ב:) כ' שהתורה אינה אלא שער לכנוס בה ליר"ש לכך צריך שתקדים לו יר"ש והיינו שהדרתא צריך לעשות מקודם. אבל באמת יש ב' מדרגות ביראה דתחלת היראה שהוא מדת מלכות דאי' בזוה"ק (בראשית ה' ב') דאיהי יראה ושריא בה יראה ובזוה"ק (שם י"א ב') ודא איהו תרעא לאעלא גו מהימנותא ומי שאין בו יר"ש ע"ז אמר ולב אין ונקרא כסיל. וזה נקרא מפתחות החיצונים והם ד' אותיות של שם אדנ"י. רק התורה נקרא ג"כ תרעא לדרתא היינו דע"י התורה יוכל לזכות שיכנוס היראה למעמקי הלב כמו שנא' אז תבין יראת ה' ודעת אלהים תמצא שהוא בחי' בינה וזה נקרא דרתא שנכנס היראה בעומק במעמקי הלב והתורה הוא תרעא לזה והוא מפתחות הפנימיים שהם ד' אותיות הוי"ה. וזהו הפי' שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך היינו בב' השערים בשערי התורה ובשערי היראה דקרוים שערים ופי' שופט להכניס הד"ת ללב ושוטר לאיים על עצמו וזה יהי' במקום מקל ורצועה:
1
ב׳וכן מה שאמר אשר ה' אלהיך נותן לך לשבטיך יתבאר דהנה בשם הוי"ה יש י"ב צירופים כידוע והאר"י הק' סדרם להי"ב חדשי השנה שכל חודש שייך לו צירוף שם מיוחד מהי"ב צירופים והיינו שבכל חודש יש חידוש מיוחד בד"ת שהוא התושבע"פ בחי' סיהרא דמקבלא משמשא וכמו שאמרנו על מה שנא' זאת עולת חודש בחדשו שכל חודש יש לו קדושה מיוחדת ונגד זה צירוף מיוחד ואי' (תנחו' ויחי ט"ו) שבטים על סדרו של עולם וכו' וכן המזלות והחדשים. ויש ג"כ לכל שבט צירוף מיוחד מצירופי שמות הוי"ה השייך לקדושת אותו השבט. והענין דהשבטים הם בחי' סיהרא דמקבלא משמשא דיעקב אבינו נקרא שמש כמו שא' (בר"ר פ' ס"ח) בא השמש אתא שמשא וכו' מי גילה לו ששמי שמש והוא מרכבה לשם הוי"ה כידוע. והשבטים סיהרא וכל שבט יש לו צירוף מיוחד שמקבל הד"ת מצירוף שם הוי"ה זה שהוא שם של התורה כנ"ל. וכן שם אדנ"י יש לו כ"ד צירופים כמו שא' (בס' יצירה פ"ד) ד' אבנים בונות כ"ד בתים היינו ג"כ ב' פעמים י"ב והוא ע"פ הנ"ל שיש ב' מדרגות ביראה יראה הנקרא שער תרעא לאעלא גו מהימנותא ויראה שנקרא דרתא שהתור' שער לה. ולכן כל שבט יש לו ב' צירופים מהשם של אדנ"י המורה על יראה כנ"ל המיוחד לשבטו. וזהו הפי' תתן לך בכל שעריך אשר ה' אלהיך נותן לך לשבטיך שכל שבט יש לו צירוף מיוחד ושער מיוחד בתורה ויר"ש וד' אותיות של ב' השמות הם המפתחות וכאמור. ואח"ז נא' ושפטו את העם משפט צדק שאין די במה שתתן לך שופטים ושוטרים לעצמך בלבד רק צריך לזכות את חבירו ג"כ דכל ישראל ערבין זה בזה. ובמד' (תנחו' פ' זו) אמר שיהא מטין את העם לכף צדק היינו שצריך לזכות להעם ג"כ. ואמר אח"כ שיהא מטין ומלמדין עליהן זכות לפני הקב"ה. והוא שמי שהוא שופט ושוטר לעצמו יוכל ללמד זכות על הכלל וכמו שא' (בר"ר פ' מ"ט) על אברהם אע"ה אהבת לצדק בריותי וכן נדרש בפסיקתא (הפטורה זו) על ישעיה. ומי שהוא שופט ושוטר לעצמו יוכל להמשיך על הדור שפע בכל מיני השפעות חיי בני ומזוני. ובשבת דכו"ע בשבת נתנה תורה (שבת פ"ו:) וכל ישראל נקראו יראי שמי שומרי שבת (תענית ח':) וזה שער תורה ושער יראה ויוכלו להמשיך ברכה והשפעה לכלל ישראל:
2
ג׳שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך וגו' תתן לך היינו שתתן בלבך שופטים ושוטרים (כמו שנת' במאמר הקודם). ואמר הל' בכל שעריך שתיבת כל כולל ג' (כידוע מכ"מ) והוא כמו שא' (סנהד' פ"ו.) שיש ג' בתי דינין א' יושב על פתח הר הבית וא' יושב על פתח העזרה וא' יושב בלשכת הגזית. והם כנגד קדושת הג' מחנות על פתח הר הבית נראה בפשוטו שהוא מבחוץ להר הבית והוא קדושח ירושלים מחנה ישראל. ועל פתח העזרה היינו בהר הבית והוא קדושת מחנה לוי'. ובלשכת הגזית הוא כנגד מחנה שכינה שכבר היה פתוח לחציו שבקודש שלא הי' מחיצה בינתים (כמ"ש יומא כ"ה.) והם כנגד קדושת ג' האבות (כמו שנת' במ"א). וזהו הפי' תתן לך בכל שעריך שיופיע לך בלב קדושת ג' בתי דינין שהם כנגד קדושת ג' האבות שבכל מקום שנזכר מספר שלשה מרמז על ג' האבות. וזה שא' בבעל הטורים יראה כל זכורך וסמיך לי' שופטים שחייב אדם להקביל פני רבו ברגל. והמכוון מסמיכות זה דמצות ראי' בג' רגלים הם ג"כ כנגד ג' האבות (כמו שנת' כ"פ) וזה הוא המצות ראי' שיופיע קדושת ג' האבות בלב ישראל וכן הפי' שופטים ושוטרים שתתן לך בלב הוא ג"כ בכל שעריך שהוא קדושת ג' האבות ועי"ז ושפטו את העם משפט צדק:
3
ד׳וכתיב אח"כ לא תטה וגו' כי השוחד יעור עיני חכמים ויסלף דברי צדיקים. ובספרי כי השוחד יעור וכו' אומר על טהור טמא ועל טמא טהור ויסלף דברי צדיקים אומר על אסור מותר ועל מותר אסור. והוא ע"ד שנא' (ישעיהו ה׳:כ׳) הוי האומרים לרע טוב ולטוב רע שמים חושך לאור ואור לחושך שזה הוא כח היצה"ר לסמא את העין ולהטעותו בב' הענינים במחשבה שבמוח ובמעשה. במחשבה שבמוח ע"ז נא' יעור עיני חכמים שהחכמה הוא במוח. וע"ז אמר אומר על טהור טמא ועל טמא טהור והוא בחי' אור לחושך וחושך לאור ע"ד מה שנא' יראת ה' טהורה ועיקר היראה הוא שרואה שממ"ה הקב"ה עומד עליו ורואה במעשיו וזה הוא עיקר האור כמו שנא' ה' אור לי. וזה שא' (סוטה מ"ט.) הטהרה בטלה הטעם והריח ריח היינו בחי' יראה כמו שנא' והריחו ביראת ה'. וטעם היינו טעמי תורה בחי' תושבע"פ ומלכות פה תושבע"פ ואיהי יראה וכו' (כמ"ש זח"א ה' ב') וזה שא' יעור עיני חכמים שמסמא את העין ואינו רואה את האור ומדמה לו החושך לאור. וזה שא' בספרי שאומר על טהור טמא שאינו רואה את האור ועל טמא טהור כמו שנא' שמים חושך לאור. ואח"כ אמר על כח המעשה ויסלף דברי צדיקים הוא ג"כ שאומר על אסור מותר ועל מותר אסור והוא כנגד מה שנאמר בפ' האומרים לרע טוב ולטוב רע. ואמר אח"כ בספרי ד"א כי השוחד יעור וגו' אין יוצא מעולמו עוד עד שיורהו צדק בהוראתו ויסלף וגו' אין יוצא ידי עולמו עד שידע מה מדבר. ואין לו פירוש ורבו בו הפירושים ויש מגיהים ויש נוסחאות עד שלא ידע וכו' ולפי"ז ברישא ג"כ הי' צריך להגיה עד שיורה טעות בהוראתו ונוסחא כזה לא נמצא בס'. אבל הנראה שבא ללמדנו עומק הדבר כי השוחד יעור וגו' ויסלף וגו' אינו לרעתו רק לטובתו שעי"ז ישוב בתשובה שלימה על שנטל שוחד וזה שאמר אין יוצא מעולמו עד שיורהו צדק. שמן השמים יורהו צדק בהוראתו שישוב בתשובה ויתקן אשר עיות. וכן אח"כ אם הטעהו היצר במעשה אין יוצא מעולמו עד שידע מה מדבר שיופיע בו השי"ת הדעת ויתקן בתשובה. וזה שנאמר בתחלת הפרשה שופטים ושוטרים תתן לך היינו בלבבך בכל שעריך ג' שערים היינו בתי דינין ג' קדושת המחנה שהם כנגד קדושת הג' אבות. ואז ושפטו את העם משפט צדק היינו אף אם ח"ו יכנס היצר ויעברו על אזהרות האמורות אח"כ ויתקיים כי השוחד יעור וישם חושך לאור ואור לחושך מ"מ אינו יוצא ידי עולמו עד שיורהו ה' צדק בהוראתו וכן אם ח"ו קלקל ואמר לרע טוב וכו' לאסור מותר וכו' סוף שיופיע בו הדעת וידע מה מדבר וזה שנא' ושפטו את העם משפט צדק:
4
ה׳צדק צדק תרדוף למען תחי' וירשת את הארץ אשר ה' אלהיך נותן לך. בספרי מלמד שמינוי הדיינין כדאי להחיות את ישראל ולהושיבם על אדמתם ושלא להפילם בחרב. תיבות ושלא להפילם בחרב אין לו פירוש וכן בפירש"י לא הובא ובדפו"ח מחקוהו. ויותר יתכן להגיה ולהפיל שונאיהם בחרב וזה נרמז במה שנא' אשר ה' אלהיך נותן לך פי' שהשם הוי"ה שהוא בעל הכוחות שלך הוא נותן לך במתנה נתינה לחלוטין ואז כל העכו"ם והקליפות נופלים בחרב. וע"פ שא' בזוה"ק (פ' זו) לדון בסייף למאן לס"מ הה"ד כי רותה בשמים חרבי הנה על אדום תרד. חרב דקב"ה י' רישא דחרבא ו' גופא דחרבא ה"ה תרין פיפיות דילה. וזה שא' ולהפיל שונאיהם בחרב שהוא חרב דקוב"ה שם הוי"ה. וזה שא' הפ' למען תחי' סתם חיים בתורה פירושו חיי עולם וירשת את הארץ שיהי' כירושה שאין לה הפסק (כמ"ש ב"ב קכ"ט:) אשר ה' אלהיך נותן לך לשון נתינה הוא בתורת מתנה שיהי' קדושת הארץ נקבע בלב לעולמי עד. ואלו הג' דברים הם נגד ג' קדושת האבות למען תחי' שמוסב על התורה שנקרא חיי עולם הוא נגד אברהם אע"ה שבו התחיל הב' אלפים תורה והוא הי' הראשון שהוריד הד"ת והחיי עולם וקיים כל התורה כולה והי' זקן ויושב בישיבה (כמ"ש יומא כ"ח:) וירשת את הארץ הוא נגד קדושת יצחק אע"ה שהי' הראשון שנימול לח' וכתיב ועמך כולם צדיקים לעולם יירשו ארץ ואף דאיכא כמה חייבין כמה חטאין רק כל מאן דאתגזר איקרי צדיק (כמ"ש זח"א צ"ג א' ועוד). אשר ה' אלהיך נותן לך הוא נגד קדושת יעקב אע"ה שמטתו שלימה והוא מרכבה לשם הוי"ה שהוא חרב פיפיות חרבא דקוב"ה כנ"ל ובזה כל העכו"ם נופלין וכמו שנא' וחרב פיפיות בידם לעשות נקמה בגוים. וכן כל הקליפות נופלין בחרבא דקוב"ה וכמו"ש בזוה"ק. ובגמ' (ברכות ה'.) נדרש על ק"ש שעל מטתו ואח"כ אמר מזיקין בדלין הימנו. וזה קדושת יעקב אע"ה שהנתינה הוא לעולמי עד כמו שנא' שפת אמת תכון לעד ומטתו שלימה שכל זרעו יהיו ג"כ כיעקב אבינו שהי' כאדה"ר קודם הקלקול וזה יהי' לימות המשיח ואז יתברר ועמך כולם צדיקים לעולם יירשו ארץ והיצה"ר יתבטל (כמ"ש סוכה נ"ב.). ובשבת שהוא מעין עוה"ב א' מס' לעוה"ב יכולים לזכות להרגיש מעין עוה"ב ומי שזוכה לשבת עלאה שיהי' אתפני יצה"ר מן תמן (כמ"ש תי"ז תי' מ"ח) הוא בפרט יוכל להיות נגאל מיד:
5
ו׳כי תבא אל הארץ אשר ה' אלהיך נותן לך וירשתה וישבת בה. בספרי עשה מצוה האמורה בענין שבשכרה תכנס לארץ אשר ה' אלהיך נותן לך בזכותך וירשתה וישבת בה בשכר שתירש תשב. אף דמיירי בביאת הארץ וכבר נתמנה יהושע להיות מחלק את הארץ. אך כבר אמרנו בפירוש אשר ה' אלהיך נותן לך היינו ששם הוי"ה הוא הנותן ואז נתבטל כל הקליפות וכל העכו"ם שזאת יהי' לימות המשיח ע"י חרבא דקוב"ה. וזה שא' עשה מצוה וכו' שבשכרה תכנוס לארץ אשר ה' אלהיך נותן לך בזכותך שתזכה לזכות לקדושת הארץ במתנה שיהי' לעולמי עד. ואף שלפי שעה נטרדו מן הארץ מ"מ לבסוף יזכו לירושה שאין לה הפסק. אך איזה הוא המצוה שאמר האמורה בענין ולומר דקאי על מצות המלך הכתובה בפרשה אינה זכות כ"כ ואדרבה כששאלו להם מלך נחשב להם לחטא. אך נראה דקאי על פרשה האמורה למעלה כי יפלא ממך דבר וגו' וקמת ועלית וגו' ששם בבהמ"ק לא יהי' שום ספק שממנו יוצאה תורה לכל ישראל (כמ"ש סנהד' פ"ו:) וכתיב כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים דבר ה' זו הלכה. ונאמר שם בפ' ג' דברים בין דם לדם בין דין לדין ובין נגע לנגע והם זלעו"ז כנגד קדושת ג' אבות שהם שורש החיים היפך ג' הקליפות שמוציאין את האדם מן העולם. בין דם לדם א' בספרי בין דם נדה לדם זיבה ודם יולדת והוא כנגד קליפת התאוה שהוא קלי' ישמעאל הפסולת מאברהם אע"ה שהי' שורש האהבה אהבת השי"ת ואהבת הבריות. בין דין לדין נגד קליפת הקנאה קלי' עשו שהוא הפסולת מיצחק אע"ה שהיה שורש היראה וגבורה שבקדושה פחד יצחק. בין נגע לנגע נגד קליפת ע"ז שמסתעף מהגיאות והוא ראשית דקלי' ראשית גוים. ומצורע משתלח חוץ לג' מחנות והיינו שיוצא מכלל כל ישראל שיש להם חלק לעוה"ב כמו שלמדו (סנהדרין ק"ז:) ממה שנא' וצרעת נעמן וגו' עד עולם שאין לו חלק לעוה"ב. וכנגד זה קדושת יעאע"ה שזכה שמטתו שלימה שאין פסולת כלל בישראל. וכן חשב אח"כ בספרי ריבות זו השקאת סוטה ועריפת עגלה וטהרת מצורע. השקאת סוטה כנגד קלי' התאוה ועריפת עגלה נגד קלי' הקנאה ורציחה וכנגד זה קדושת א"א ע"ה וקדושת יצחק אע"ה (כשנת' כ"פ). וטהרת מצורע כנגד קדושת יעקב אע"ה שזכה לשם ישראל על שם כי שרית עם אלהים וגו' שהוא עבור זרעו שלסוף כולם יבוררו שיהיו בכלל ועמך כולם צדיקים שהוא בעצמו שהי' כאדה"ר קודם הקלקול ולא ידע כלל מיצה"ר לא נצרך לשם ישראל (כשנ"ת במק"א). ובשבת זוכין לקדוש' האבות וכמו שא' (זח"ב ר"ד א') ש' רזא דג' אבהן ובת מתעטרא בהו. וע"י מצוה האמורה בענין ועשית על פי הדבר אשר יגידו לך בשכרה תכנוס לארץ שיוקבע בך קדושת הארץ לעולמי עד. וזה שאמר אשר הוי"ה אלהיך נותן לך בזכותך וירשתה כירושה שאין לה הפסק לעולמי עד שלבסוף יתבררו ישראל וע"י חרבא דקוב"ה שם הוי"ה יתבטלו כל הקליפות ויתבטל היצה"ר:
6
ז׳ויברך אלהים את יום השביעי ויקדש אותו. בתיקונים (תי' כ"ד) ויברך דא ברכה ויקדש דא קדושה ולגבי תרווייהו הוו נפקי קדמאי לקדמות כלה והוו אמרי תרי זימני באי כלה באי כלה וכו'. והענין דקדושת שבת הוא הנפש יתירה שבא לאדם מיד בכניסת שבת ואי' בתיקונים (תי' מ"ח) על הפ' ושמרו בנ"י את השבת לעשות את השבת לדורותם תרין זימנין אדכר הכא שבת לקבל שכינתא עלאה ותתאה וכו' זכאה איהו מאן דעביד לון דירה בשבת בתרי בתי לבא ואתפני מתמן יצה"ר וכו'. תרי בתי לבא הכונה על לב חכם לימינו ולב כסיל לשמאלו. לב חכם לימינו היינו שיוקבע הד"ת בלבו וע"ז נא' ויברך וא' במד' (בר"ר פ' י"א) ברכת ה' היא תעשיר זו השבת שנא' ויברך אלהים את יום השביעי וסתם לשון ברכה הוא על ריבוי שע"ז מצינו לשון ברכה בפסוק והוא ריבוי בשפע ד"ת וזה שאמר תעשיר שמורה על ד"ת כמו שדרשו (תנחו' תשא ג') והשבע לעשיר איננו מניח לו לישן בעשירי תורה אני מדבר וכו' ועיקר המכוון על תושבע"פ וכמו"ש בזוה"ק (ח"א מ"ז ב') ביום השביעי דא תושבע"פ דעם יום השביעי דא אשתכלל עלמא. והוא שהעולם נברא ע"י התורה כמו שא' במד' אני הייתי כלי אומנתו של הקב"ה והיינו בתושב"כ והשכלול הי' ע"י תושבע"פ וכמו שנא' בחכמה יבנה בית ובתבונה יתכונן חכמה היינו תושב"כ בה ברא הקב"ה העולם ובתבונה היינו בתושבע"פ שהוא מבין דבר מתוך דבר יתכונן היינו השכלול. ועיקר ברכה וריבוי שייך בתושבע"פ דתורה שבכתב מנויה ומסורה אותיותי' ואין להוסיף אף אות אחת רק עיקר הריבוי הוא בתושבע"פ שעלי' נא' ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים וזה שייך ללב חכם לימינו. ואמר ויקדש דא קדושה זה כנגד לב כסיל לשמאלו דקדושה הוא ענין פרישות כמו שא' קדושים תהיו פרושים תהיו והיינו להוריק ממנו הרע כמו שאמר ואתפני מתמו יצה"ר. וכנגד ב' קדושות אלו אמר בתיקונים הנ"ל והוו אמרי תרי זימני באי כלה באי כלה. ומטעם זה מצינו בזוה"ח (תשא מ"ד ב') דחשב ז' ימי בראשית נגד הז' רועים ואמר יוסף שבת איקרי וכו' ובזוה"ח (יתרו ל"ב ב') אמר ויום השבת איהו משה רבינו וכו' היינו דשבת כולל ב' הקדושות קדושת משרע"ה וזהו ברכה שהוא ריבוי בד"ת. ואף דחלק משרע"ה היה תושב"כ מ"מ בהמ' יום קבל כל התושבע"פ ג"כ כמו שנדרש (ברכות ה'.) מפסוק ואתנה לך את לוחות האבן וגו' דכתיב בלוחות ראשונות במ' יום הראשונים. וכן נדרש במד' (שמו"ר פ' מ"ז) מפסוק וידבר אלהים את כל הדברים האלה שאמרה למשה מקרא משנה תלמוד ואגדה וכו' אפי' מה שהתלמיד שואל להרב וכו' והוא ג"כ מקרא דכתיב בדברות ראשונות. ומצינו (במדרש שם) שאמר ר' יוחנן לר' חייא בר אבא וכי קלה הוא בעיניך שמכרתי דבר שנברא בו' ימים וקניתי דבר שניתן למ' יום וכו' התורה שנתנה למ' יום. ובאמת התורה נתנה רק ביום אחד במתן תורה והלוחות ג"כ נתנו ביום אחד. רק שעיקר עיסקם היה בתושבע"פ וזה ניתן למשרע"ה למ' יום שנא' ועליהם ככל הדברים וגו' ונדרש (מגילה י"ט:) מלמד שהראהו הקב"ה למשה וכו' ומה שהסופרין עתידין לחדש וזה קאי על דברות שניות. ובמ' ימים האחרונים שקיבל הלוחות שניות אז היה עיקר העסק על תושבע"פ שתושב"כ כבר קיבל בראשונה וכמו שא' במד' (שמו"ר פ' מ"ו) אל תצטער וכו' ובלוחות השניות אני נותן לך שיהי' בהם הלכות מדרש ואגדות וכו' כפלים לתושיה. ובשבת בו ברכה וריבוי בתושבע"פ דשבת מ' מלכות ומלכות פה תורה שבע"פ קרינן לה ולכן אמר ויום השבת איהו משה רבינו וזה כנגד ויברך:
7
ח׳וגם הוא כנגד קדושת יוסף וזה שא' ויקדש אותו דא קדושה וכמו שא' (ויק"ר פ' כ"ד) דבכל מקום שאתה מוצא גדר ערוה אתה מוצא קדושה ויוסף הצדיק מרכבה למדה זו. ושבת שהוא מ' מלכות שכנגדו השם אדנ"י שהוא בחי' יראה כמו שנא' ואם אדונים אני איה מוראי שמזה נצמח מדת היראה והוא מדת יוסף שאמר את האלהים אני ירא. וזה שפתח בתיקון (כ"ד הנ"ל) בראשית ירא שבת שבתותי תהי דחיל יר"א תורה יר"א ברי"ת. והיינו דקדושת שבת הוא ע"י ירא תורה ירא ברית דשניהם באים ע"י היראה דהתורה מפורש בפסוק הן יראת ה' היא חכמה וקדושת הברית מצינו ג"כ ביוסף הצדיק שהוא הי' מרכבה למ' יסוד כתיב בי' את האלהים אני ירא. ואז בא להאדם שני הקדושות ברכה וקדושה ברכה הריבוי ושפע בד"ת כמו שא' ברכת ה' היא תעשיר זה יום השבת כנ"ל. וקדושה דכתיב ויקדש אותו. ואמר אח"כ נטירו דשבת דלא לאפקא מרה"י ויעול לר"ה וכו' שכן מצינו במס' שבת שפתח בדיני הוצאה אף שאח"כ נסדר על הסדר מדיני ע"ש לא יצא החייט במחטו ואח"כ במה מדליקין שהוא דיני ע"ש עם חשיכה ואח"כ דיני שבת ומ"מ פתח המס' בדיני הוצאה יציאת השבת וכו' שהוא עיקר קדושת השבת. וזה שא' אח"כ בבת זוגי' דאיהי קדושה דילי' ברכה דילי'. ומה שאמר הוו נפקי קדמאי לקדמות כלה והוו אמרי תרי זימני באי כלה ובגמ' (שבת קי"ט.) בר' ינאי שאמר באי כלה באי כלה לא מצינו שיצא ור' חנינא שאמר באו ונצא לא אמר רק שבת המלכה פעם אחת (כמו"ש בשבת שם) היינו שבאמת אף שהקדושה דשבת בא מצד השי"ת כמו שנא' כי אני ה' מקדשכם מ"מ צריך האדם לעשות הכנה לזה לקבל קדושת השבת וזה שמצינו בגמ' ר' ינאי לבוש מאני מעלי שבת וכו' וכן בב"ק הלשון מתעטף וקאי והיינו שלבש בגדי שבת וזהו ההכנה לקבל קדושת השבת כמו שא' בפסיקתא במה מקדשו במאכל ובמשתה ובכסות נקי'. וזה כונת התיקונים דאמר דהוו נפקי קדמאי לקדמות כלה דהיינו הכנה מצדם לקבל קדושת השבת והוו אמרי באי כלה באי כלה כנגד הב' קדושות ללב חכם הברכה בריבוי בתושבע"פ וללב כסיל הקדושה להוריק ממנו הרע והיצה"ר ובזה לקבל קדושת השבת:
8
ט׳בתיקונים (הקדמה ד"ה דרגא תמינאה) בראשית יר"א בש"ת וכו' ומאן דלית בי' בשת אנפין אוקמוה מ"מ בודאי שלא עמדו רגלי אבותיו על הר סיני והפוך בש"ת ותשכח שב"ת והיינו בראשית יר"א שב"ת וכו'. נראה דעיקר דרשתו הוא בראשית ירא בשת רק שבהיפך אתוון בשת הוא שבת. והענין דבגמ' (נדרים כ'.) דרש הפ' בעבור תהי' יראתו על פניכם זה הבושה לבלתי תחטאו מלמד שהבושה מביא לידי יראת חטא. והוא למשל כמו מורא בו"ד דאי' (ברכות כ"ח.) תדעו כשאדם עובר עבירה אומר שלא יראני אדם כי מתבייש ממנו. כן כשיצייר האדם לעצמו שממ"ה הקב"ה עומד עליו ורואה במעשיו אף שאינו רואה זאת לנגד עיניו ממש אבל כשמצייר זה באמונה שמאמין שממ"ה הקב"ה עומד עליו מיד יגיע אליו היראה והכנעה מפחד השי"ת ובושתו ממנו תמיד (כמ"ש בהג"ה ריש או"ח) וזהו ירא בשת. וע"ז הועיל מעמד הר סיני שנא' שם בעבור תהי' יראתו על פניכם שכל אחד מישראל מאמין שממ"ה הקב"ה עומד עליו ויוכל לצייר זאת כאלו רואה בחוש כמו מורא בו"ד כנ"ל. וזה שא' במשנה (אבות פ"ה) ובושת פנים לג"ע דאם רק יש לו בשת פנים כבר הוא מזומן לג"ע שבטח יהי' לו היראה מפני פחד ה' ולא יחטא. ומסיים במשנה (שם) יהי רצון מלפניך ה"א וא"א שיבנה בהמ"ק במהרה בימינו ותן חלקנו בתורתיך ומה זו שייכות לכאן ואין לומר שהוא מפני סיום המסכת אבות הלא לפנינו יש עוד מאמרים אח"ז. רק ענין תפלה זו הוא על הבשת פנים וזאת יוכל להשיג ע"י התורה שכל אחד מישראל יש לו חלק בתורה כמו שא' (ויק"ר פ' ט') קהלת ינאי אין כתיב כאן אלא קהלת יעקב. וכשיזכה האדם לחלקו בתורה ותורה הוא בחי' חכמה וכתיב הן יראת ה' היא חכמה עי"ז ישיג יראת ה' שיראה שממ"ה הקב"ה עומד עליו ויהי' לו בשת פנים. וכן התפלה שיבנה בהמ"ק במהרה בימינו שבבהמ"ק שם הי' ביותר מפורש היראה שכיון שנכנס ישראל לשם השיג היראה ביתר שאת כמו שנא' גם בירושלים למען תלמד ליראה שכיון שבא רק לירושלים השיג היראה וכש"כ בבהמ"ק וזה שיבנה בהמ"ק ב"ב. וכן בשבת שכבר דברנו מזה שכל דבר הוא בעש"נ וכמו הבהמ"ק בעולם כן שבת בשנה שהוא כנגד קדושת המקדש לכן תיכף בכניסת שבת משיג האדם היראה בהפלגה כמו שנדרש בגמ' (תענית ח'.) שמש בשבת וכו' שנא' וזרחה לכם יראי שמי ופירש"י ז"ל יראי שמי שומרי שבת. וכן אמרו אימת שבת על ע"ה שאף ע"ה שרגיל לשקר מ"מ בשבת נופל עליו הפחד והיראה וירא לשקר ויכולים לסמוך על דבריו. וזה שא' בתיקונים (תיקון כ"ד) בראשית ירא שבת וכו' ועלייהו אתמר את שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו דא מקדש יוד והוא ע"פ שא' בזוה"ק (הקד' ה':) ומקדשי תיראו דא שבת דמעלי שבתא דאיהי יראה ושריא בה יראה היינו שמיד בכניסת שבת זוכה כל אחד מישראל שנשפע עליו ברכה וקדוש' לתרי בתי לבא. וזו היראה משבת בשנה הוא כמו יראת המקדש בעולם ואיהי אמונה שיוכל לצייר בבחי' אמונה שממ"ה הקב"ה עומד עליו ורואה במעשיו. וזה שא' בתיקונים הנ"ל הפוך בשת ותשכח שבת דע"י הבשת שהוא היראה זוכה לקדושת שבת:
9
י׳בגמ' (ביצה ט"ז.) כל המצות שנתן להם הקב"ה לישראל נתן להם בפרהסיא חוץ משבת שנתן להם בצנעא שנא' ביני ובין בנ"י וכו' אי הכי לא ליענשו עכו"ם עלי' שבת אודיעו אודעינהו מתן שכרה לא אודעינהו ואבע"א מתן שכרה נמי אודעינהו נשמה יתירה לא אודיעינהו דא' רשב"ל נשמה יתירה נותן הקב"ה וכו' שבת וינפש כיון ששבת וי אבדה נפש. ואף שאמר מקודם חוץ משבת שנתן להם בצנעה ומה תירץ על מתן שכרה או על הנשמה יתירה. אבל הענין דשניהם מתן שכרה או הנשמה יתירה נקראו שבת מתן שכרה הוא מה שנא' לדעת כי אני ה' מקדשכם וע"ז אמרו מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה וזה מוסב על מתן שכרה כי מצות שמירת שבת הוזהרו כבר בסיני וגם הוא מצוה ככל המצות ואינו בכלל המתנה טובה רק המתן שכרה הוא המתנה טובה. ושם כתיב כי אות היא ביני וביניכם היינו בצנעה. וכן נשמה יתירה ג"כ נקרא שבת כמו"ש בזוה"ק נשמתא דכל שלימו בה וכו' ובג"כ איקרי שבת ושם כתיב ג"כ ביני ובין בנ"י אות הוא לעולם. והנה מה שקראו בגמ' נשמה יתירה ולפי דרשת הגמ' מפרש וינפש וי אבדה נפש הול"ל נפש יתירה הוא ע"פ שא' בזוה"ק (ח"ב ר"ד ב') אבל אי הכי וי גופא הול"ל דמיני' אבדת נפש אבל רזא דמלה בב"נ אית נפש וכו' וההוא רוחא שריא בגווה דההוא נפש ודיירא בה כל יומא דשבתא וכו'. ובתיקונים בהקדמה דביומי שבתות ויו"ט איהו לביש לבושי מלכותא דאינון עשר ספירות דבריאה וביומא דחול לביש עשר כתות דמלאכיא וכו' דע"ס דאצילות מלכא בהון איהו וגרמוי חד בהון איהו וחייו חד בהון מה דלאו הכי בע"ס דבריאה וכו'. ובפתח אליהו אמר לבושין תקינת לון דמנייהו פרחין נשמתין לב"נ וכו'. והוא דע"ס דאצילות לא נקראו לבושין דשם איהו וגרמוהי חד. ונשמתין הם מעשר ספירות דבריאה וכמו"ש בתיקונים דנפש מעשיה ושם רובו רע כמו"ש כי הדם הוא הנפש ומשכנו בכבד שהוא דרגא דעשו (זח"ג רל"ד א') וע"ז א' (ב"ב נ"ח.) בריש כל מרעין אנא דם שזהו קליפת עשו בחי' הכעס והקנאה כמ"ש (ברכות ס"א.) כבד כועס. וזה שנדרש במד' (ויק"ר פ' ט"ז ועוד) על הפ' כל חולי זה יצה"ר שתחלתו מתוק וסופו מר. וכעס הוא שורש היצה"ר כמו שא' (נדרים כ"ב.) כל הכועס כל מיני גיהנם שולטין בו וזה בריש כל מרעין אנא דם. ונפש ישראל הוא ממיעוטו שהוא טוב. ורוח מיצירה ששם חציו טוב וחציו רע ומשכן הרוח הוא בלב ששם יש לב חכם לימינו ולב כסיל לשמאלו. ונשמה שמשכנה במוח הוא מבריאה ששם רובו טוב כמ"ש נשמה שנתת בי טהורה היא אך מעוטו לפעמים שהולך מהלב למוח ולכן מיעוטו רע. ובחול דלביש עשר כתות דמלאכיא שהוא עולם המלאכים עולם היצירה לאו כל אדם זוכה לנשמה זולת מאן דזכי וכמו שחשב בזוה"ק (ח"ב צ"ד ב') זכה יתיר וכו' ויש מי שזוכה גם מאצילות כמוש"ש אבל לאו כל אדם זוכה לזה. ובשבת דאיהו לבוש לבושי דאינון ע"ס דבריאה וא' בפתח אליהו לבושין תקינת לון דמיניהו פרחין נשמתין ואז כל אחד מישראל זוכה לבחי' נשמה מסט' דכרסייא שהוא עולם הכסא עולם הבריאה. וגם בנשמה יתירה דשבת יש מדרגות רבות שיש שזוכה יותר ויותר עד שיוכל לזכות לנשמה מאצילות שהוא בחי' שם מ"ה עם המילוי. אך עכ"פ כל אחד מישראל בשבת זוכה לאיזה בחי' נשמה ולכן קראו בגמ' נשמה יתירה נותן הקב"ה באדם ערב שבת וכו' וינפש כיון ששבת וי אבדה נפש היינו שהנפש אבדה התוספות שנתוסף לה בע"ש וכמו"ש בזוה"ק (ויקהל שם) ודא איהו שבת וכו' והיינו שהנשמה יתירה נקראת שבת כאמור. וזה שא' בגמ' הנ"ל חוץ משבת שנתן להם בצנעא:
10
י״אבסעודת שחרית אומרים נהורי' ישרי בה. להבין הלשון ישרי' ולמה לא אמר נהורי' ינהיר בה. והענין ע"פ הגמ' (חגיגה י"ב:) וחשך ענן וערפל מקיפין אותו שנא' ישת חשך סתרו וכו' ומי איכא חשוכא קמי שמיא והא כתיב ידע מה בחשוכא ונהורא עמי' שרא ל"ק הא בבתי גואי הא בבתי בראי והיינו דנהורא עמיה שרא משמעו שאין שם שום חושך דאל"כ מהו הקושיא על מה שאמ' וחושך ענן וערפל מקיפין אותו הלא יוכל להיות דנהורא עמיה ומ"מ החשך וכו' מקיפין. אבל תיבת שרא משמע שאין שם שום חושך. וע"ז משני הגמ' דבבתי גואי נהורא עמי' שרא ושם באמת אין שום חושך רק בבתי בראי שם ישת חשך סתרו. ובתי גואי הוא הנקרא מסתרים כמו שא' בגמ' (שם ה':) על מה שא' במסתרים תבכה נפשי מקום יש להקב"ה ומסתרים שמו וכו'. ומקשה ומי איכא בכי' קמי הקב"ה וכו' ל"ק הא בבתי גואי וכו' והפירוש דבז' המדות שהאציל הקב"ה להנהגת העוה"ז אף דשם יש ג"כ מהנסתרות לה' שכן יעקב אע"ה שהוא מרכבה למדת ת"ת שהוא שם הוי"ה בחי' ז"א והשם הוי"ה כולל כל המדות דאותיות י"ה מרמזים למדת חכמה ובינה שהם הנסתרות לה' אלהינו מ"מ שם ישת חושך סתרו שבעוה"ז אין שום תפיסה בזה. אבל במסתרים שהוא בתי גואי שהם למעלה מז' המ' שם אין שום חושך כלל. ומ"מ במאמר ראשון מעשרה מאמרות שהוא בראשית דנמי מאמר הוא (כמ"ש ר"ה ל"ב.) דכתיב בדבר ה' שמים נעשו ולא נא' שם ויאמר ונזכר שם והארץ היתה תהו ובהו וחשך ע"פ תהום. והטעם הוא שמאמר ראשון בראשית שהוא ראשית המחשבה. דחכמה מוחא דאיהו מחשבה שם הוא התפשטות המחשבה אבל בראשית היינו ראשית המחשבה ושם כבר הי' גלוי לפניו ית' התהו ובהו וחשך שנדרש (בבר"ר פ' ב') על מעשיהן של רשעים. ועי"ז יכולין לתקן הכל ע"י תשובה שיתברר אם יהיה חטאיכם כשנים הללו שסדורות ובאות מששת ימי בראשית וכו' (כמ"ש שבת פ"ט:) היינו שכבר בראשית המחשבה צפה הקב"ה במעשיהן של רשעים ושהם יוציאו האור מתוך החשך דוקא ועי"ז יהיה נעשה טוב מאוד דלית נהורא אלא האי דנפיק מגו חשוכא. ובאמת במאמר ב' שהוא יהי אור שכנגד חכמה שהוא מהנסתרות לה' אלהינו וכש"כ במדת כ"ע שם נהורא עמי' שרא ואין שום חשך כלל. ובשבת שלא נאמר בו ויהי ערב ואי' (בבר"ר פ' י"א ועוד) ל"ו שעות שמשה אותה האורה עיי"ש וליל שבת וי"ב של שבת. ובס' הבהיר אמר דלקח שביעי ושם במקומו היינו דבשבת יש הארה מאור הראשון. ולכן אומרים בסעודה שניה דהוא סעודתא דעתיקא נהוריה ישרי בה שמבקשין שלא יהיה שום מקום לחשך דבלילה בסעודה א' אומרים נהורא לה ימטי דעתי"ק אתייא לסעדא בהדה וכאן אומרים נהורי' ישרי בה. וזה שיסד רשב"י ע"ה בתיקונים ע' פנים במלת בראשית דפתח אינון שבעין אנפין לאורייתא וכו' וקרא אותם תיקוני הזוהר. דשם זוהר נקרא מפני שהוא לשון אור ואור גימטרי' רז והוא האור הגנוז שגנזו הקב"ה בתורה. אבל למה פירש רק ע' פנים שבמלת בראשית בלבד ולמה קראם תיקונים. אך רשב"י גילה ופתח הע' פנים שבמלת בראשית שעי"ז יהי' ביכולת האדם לתקן כל מה שעבר עליו ע"י תשובה ועי"ז יברר אותו השי"ת שיהיה חטאיכם כשנים הללו שסדורות ובאות מששת ימי בראשית ואז כשלג ילבינו. ודוד המע"ה שהקים עולה של תשובה אמר תכבסני ומשלג אלבין שהשי"ת יכול לברר שילבין עוד יותר משלג. אך עכ"פ יתברר ע"י תשובה אם יהי' חטאיכם כשנים הללו וכו' כשלג ילבינו. ולכן נוהגין ישראל ללמוד בס' התיקונים בחדש אלול ועשי"ת שאלו המ' יום הם ימי רצון שאז ניתן הלוחות שניות למשרע"ה עם כל הד"ת כדי לתקן הרב כעס. ואז הזמן רצוי לבקש אתה תן (כמו שנת' ר"ח אלול) ולתקן הכל ע"י תשובה ובפרט בשבתות שבתוך מ' יום אלו דשבת זמן תשובה כמו שא' (בר"ר פ' כ"ב) כך כחה של תשובה וכו' מיד עמד אדה"ר ואמר מזמור שיר ליום השבת ואיתא בפרדר"א טוב להודות לה' כמד"א ומודה ועוזב ירוחם אז הזמן יותר רצוי לתקן כל העבר ושיהי' כשלג ילבינו:
11
י״בהפטורה זו הוא רביעית מהז' דנחמתא וכבר אמרנו שהם כנגד הז' מדות מעילא לתתא והפטורה זו כנגד מדת נצח. והענין דנחמתא העברה הי' כנגד מדת ת"ת שהוא בחי' אמת וכתיב שפת אמת תכון לעד ולכן מתחיל ההפטורה עניה סוערה לא נוחמה שהצעקה הוא שהוא עניה מן ד"ת ומה יועיל ע"ז הנחמה שכל הגליות הוא להוציא התורה שבע"פ מהאו"ה. וע"ז הי' התנחומין הנה אנכי מרביץ בפוך אבניך וכמו שאמרנו שלשון מרביץ היינו בהווה וכמו"ש בזוה"ק (ח"ב ר"מ ב') מרביץ לאתקנא תבירא. והיינו שתמיד יש קטרוגים על ישראל רק השי"ת מרביץ בהווה לאתקנא תבירא ואת"כ יקיום ויסדתיך בספירים (כמו שנת' בש"ק העבר) ואף שבהווה אנו רואים שעדיין לא נושענו מ"מ היה זה לתנחומין ע"ד שא' בזוה"ק (ח"ב קפ"ח ב') שהשיב ר"א לההגמון ששאל אותו דכתיב שפת אמת תכון לעד ואתון זעיר הוה לכו מלכותא ומיד אעדי מנכון וכו' והשיבו ר"א אלו אמר קרא שפת אמת כוננת לעד הוה כדקאמרת אבל לא כתיב אלא תכון זמינא שפת אמת דתכון וכו' והיה זה תנחומין שלסוף יהיה שפת אמת תכון לעד. אבל הפטורה זו שכנגד מ' נצח ואמרו (עירובין נ"ד.) כל מקום שנא' נצח סלה ועד אין לו הפסק עולמית וע"ז לא יועיל התנחומין העברו שהרי עכ"פ בהווה יש הפסק כי זה יותר מי"ח מאות שנה ועדיין לא נושענו ואיה הוא הנצח. ע"ז בא התנחומין ואומר הפ' מי את ותראי מאנוש ימות ומבן אדם וגו' ותשכח ה' עושיך נוטה שמים ויוסד ארץ ותפחד תמיד וגו' ואיה חמת המציק. וא' בפסיקתא (נחמתא זו) מאנוש ימות אתה מתיירא וכו' למי שהי' רואה תולעת והי' מתיירא ממנו שהיה נראה כגחלת ונקראת גומרת לילה אמרו לו מזו אתה מתיירא בלילה היא גחלת ויוקדת יבא הבקר ואתה רואה שאינה אלא תולעת כך אמר להם הקב"ה מאנוש אתם מתייראים תולעה הוא אף כי אנוש רמה ובן אדם תולעה וכו' אמרו לפניו רבש"ע והרי שעבודה ש"מ קשה אמר להם מפני שהעוה"ז לילה הוא יבא בוקר ואתם רואים אותם שאינם אלא תולעה וכו' אתא בוקר וגו'. והיינו שבאמת אח"כ יראו הכל שהשי"ת היה המנהיג אף בגלות בהווה וכמו שנא' ושמתי כסאי בעילם ורק בעוה"ז הדומה ללילה נראה שהם מושלים אבל יבא הבוקר ותראו שמעולם לא נשתעבד בכם שום אומה ולשון רק ה' מלכנו תמיד והוא הי' המנהיג ומן הסתם כל דעביד רחמנא לטב עביד ואף בהווה לא הי' הפסק כלל מעולם. וזהו מדת נצח שהוא לעולם ואין לו הפסק. וזה שאמר ותשכח ה' עושיך נוטה שמים ויוסד ארץ שהשי"ת הוא המנהיג תמיד אף בהווה ולמה תתייראו מבן אדם תולעה מפני חמת המציק אבל ואיה חמת המציק הלא הכל הוא מהשי"ת והכל לטובה:
12
י״גובגמ' (ברכות נ"ח.) נדרש והנצח זו מפלתה של מלכות הרשעה וכן הוא אומר ויז נצחם על בגדי. ויש להבין הלא הפ' זה לך ה' וגו' והנצח נדרש על מדות השי"ת ואיך דרש על מלכות הרשעה מדכ' ויז נצחם ששם מדבר מנצח של אדום. אך הענין דנצח של אדום הוא שאומרים שהם הם הנצח שאין להם הפסק וכמו ששאל ההגמון אנן מיומין דעלמא קיימי במלכותא ולא אעדי מינן וכו'. ונצח של אדום וכוחו הוא הדם כמו שנא' לו ועל חרבך תחיה וכבד שהוא כולו דם אי' בזוה"ק (ח"ג רל"ד א') כבד דהוא דרגא דעשו והוא קליפת הכעס והקנאה וזה שורש כל הקלי' (כמו שנת' לעיל אות ז') אבל כשיבא הבוקר אז יראו שישראל הם הנצח שלא הי' להם הפסק מעולם. וזהו ויז נצחם על בגדי שהוא הדם שלהם וכמו שנא' ולא יהי' שריד לבית עשו. וזה הוא מה שא' בגמ' (חולין צ':) אצל גיד הנשה ר' יהודה אומר אינו נוהג אלא באחת והדעת מכרעת את של ימין ומיבע"ל בגמ' אי דעת תורה או דעת נוטה ופירש"י דעת נוטה דסתם הנאבק עם חבירו כשהוא נותן וכו' והוא כמו ריב"ל לקמן דר' יהודה יליף מדכתיב בהאבקו עמו כאדם שחובק את חבירו וידו מגעת לכף ימינו וכו'. וצריך להבין כיון דדרש מקרא מה זה דעת נוטה ומה זה ספק וגם מה זה הלשון והדעת מכרעת שא' ר' יהודה כיון דפשיטא לי' ויליף מקרא ולא מצינו לשון זה בשום מחלוקת תנאים כשחולקין בדרושי הפסוקים. רק כן דרך הגמ' להסתיר הסודות ורק רשב"י הוא שהתחיל לגלות סודות ואף הוא כיסה טפחיים ומ"מ במה שיש איזה תפיסה אפשר להתבונן. אבל הגמ' הסתירה הכל וכמו שא' (פסחים קי"ט.) על הפ' למכסה עתיק זה המכסה דברים שכיסה עתיק יומין. ואפשר לומר שכאן הי' כונת ר' יהודה דידוע שהמלאך הזה היה שרו של עשו (כמו"ש בבר"ר פ' ע"ז) על ויאבק איש עמו ורצה לקטרג על יעקב אבינו שעדיין אינו נשלם במדת אמת שיהי' שפת אמת תכון לעד וירא כי לא יכול לו שראה שהוא לעצמו כבר נשלם במדת אמת כמו שנא' תתן אמת ליעקב ויגע בכף ירכו פי' שעל זרעו מצא מקום לקטרג שהמה מנותקים עוד ממדת אמת של יעקב. וא' במד' (בר"ר שם) על ויגע בכף ירכו נגע וכו' בנביאים ובנביאות שעתידין לעמוד ממנו ואיזה זה דורו של שמד. ובאמת בדורו של חורבן לא מצינו שהרגו נביאים ואדרבה ירמיה היה נכבד בעיני המלך וגם בשעת החורבן לא הי' שמד שלא גזרו על המצות ורק המן שביקש ולא עלתה בידו ודורו של שמד היה רק במלכות יון ואז לא היה עוד נביאים ונביאות בישראל. אך המדרש ג"כ הסתיר הסודות ונתכוין לסוד דאי' (בפתח אליהו) ת"ת גופא נצח והוד תרין שוקין ונצח והוד הם תרין נביאי קשוט וכמו"ש בתיקונים (בהקדמה ג' א') נביאים מסט' דנצח והוד נצח לימין והוד לשמאל וזה שא' ר' יהודה דאף דמקרא לבד לא הי' לו הכרח כ"כ שהיה יכול לדרוש בהאבקו כדדרשו חכמים מ"מ אמר והדעת היינו שיש לו הרגשה בלב דדעת הוא רוח הקודש וכמו"ש בפירש"י (תשא) ובדעת זה רוה"ק [והוא דברים שכסה עתיק יומין שזוכין כשנכנס החכמה לבינא לבא כמו שנא' כי תבא חכמה בלבך ודעת לנפשך ינעם] ויש לו הרגשה בלב שהוא של ימין היינו שמן הסתם רצה המלאך הזה שהי' שרו של עשו לנגוע יותר בשל ימין שהוא כנגד מ' נצח שע"ז היה טענתו שהוא הוא הנצח וכמו שנזכר לעיל מזוה"ק מטענת ההגמון ולמה לו להאבק לנגוע בשל שמאל שהוא כנגד מ' הוד. וזה שאמר והדעת מכרעת שהוא של ימין וזה לא רצה לגלות ואמר שיש לו הרגשה בלב. והנה זה הי' בלילה ובבוקר נא' ויזרח לו השמש ודרשו (בר"ר פ' ע"ח) לרפואתו שנתרפא מצלעתו היינו שנתברר שגם זרעו אינם מנותקים מגופו ממדת אמת וגם בהם הוא שפת אמת שתכון לעד. וזה מ"ש בפסיקתא יבוא הבוקר ואתם רואים אותם שאינם אלא תולעה היינו שבאמת ישראל הם הנצח והוא הנצח דקדושה שאין לו הפסח עולמות אף בהווה כמו שנא' ויז נצחם על בגדי ולא להם הנצח כמו שנא' ולא יהי' שריד לבית עשו. וקוראים הנחמות בשבת שבשבת יש לישראל בחי' הדעת ההרגש בלב שבאמת השי"ת הוא המנהיג אף בהווה. וכמו שנדרש בזוה"ק (ח"א מ"ח ב') הפ' ביום הניח ה' לך מעצבך וגו' על יום השבת שיש יום שהשי"ת נותן נייחא בלב ישראל אף כשהוא עוד בתוך העבודה הקשה מ"מ יש לו נייחא בלב ע"י שמופיע הדעת בלבו שהכל מהשי"ת ורק בדמיון נדמה השעבוד בעוה"ז הדומה ללילה כגחלת בוערה אבל באמת יבא הבוקר ויראו עין בעין שהכל מהשי"ת כנ"ל מפסיקתא. ומזה יש נחמה אף בהווה שהנצח של ישראל לא נפסק לעולם:
13
י״דאנכי אנכי הוא מנחמכם. בתיקונים (תי' ל' ק"ח א') ועוד אנכי דא שכינתא תתאה ורזא דמלה אנכי אנכי הוא מנחמכם ואימא עלאה אנכי לעילא. אנכי אימא תתאה לתתא ועל תרווייהו אתמר ראו עתה כי אני אני הוא. ונראה מהתיקונים דאנכי דא שכינתא תתאה דאמר קאי על אנכי שבעשרת הדברות דמיירי בה לעיל מינה. וברע"מ (פנחס רנ"ו ב') אי' פקודא קדמאה אנכי מסט' דכתר וכו' אנכי בי' כתר ובי' אי"ן וכו' ואי"ן ידוע דהוא בתי' כתר עתיקא סתימאה דכל סתימין כמו"ש בזוה"ק (ח"ב ס"ד ב') ואיך אמר כאן על אנכי דהוא שכינתא תתאה. אך בזוה"ק (ח"ב פ"ה ב') אי' ג"כ אנכי כמה דתנינין בת הי' לו לאברהם אבינו היא שכינתא ודא בת וכו' אמר ג"כ דאנכי מרמז לשכינתא תתאה. וברע"מ הנ"ל מסיים וכתר אתקרי מסט' דאימא עלאה דאדכר לגבה חמשין זמנין יצ"מ באורייתא. שהם כנגד נ' שערי בינה. ואמר עוד ואיהי בת מן בראשית דכלילא עשר אמירן מסט' דחכמה בת י' בחכמה יסד ארץ באבא יסד ברתא. פי' דבתיבת בראשי"ת יש אותיות רא"ש שמורה על כ"ע ואותיות ב"ת שמורה על מ' מלכות דכ"ע איהו כתר מלכות ואות י' מורה על חכמה. ואמר דכלילא עשר אמירן פי' דמדת מלכות כולל כל ע"ס מכ"ע עד מלכות והוא דידוע דאנ"י הוא מ' מלכות כמו שנא' אני ה' שוכן בתוך בנ"י פי' שכל אחד מישראל כשקורא בתורה לשון אני זה מרמז על שכינתא תתאה היינו שהשי"ת בתוך בנ"י ממש. דלשם הוי"ה אומרים בלשון אתה ה' אבל כשאומר בלשון אני ה' זה מורה על בחי' שכינתא ששוכן בתוך לב בני ישראל. והוא אני שבשם אדנ"י וחסר הד' (ונת' במ"א). וכשיש כ' באמצע תיבת אני זה מורה שהוא כלול מכל הע"ס עד כ"ע. גם תיבת אני אותיות אי"ן דכ"ע איהו כתר מלכות. וזה שא' ברע"מ הנ"ל וכתר אתקרי מסט' דאימא עלאה וכו' היינו דע"י תגו של יוד מופיע מכ"ע לחכמה ובינה בסוד הדעת שהוא פנימיות מכ"ע וזה י' שהוא חכמה ובחכמה יסד ארץ באבא יסד ברתא שהוא מ' מלכות והוא יוד שכולל כל עשר אמירן. וזהו מה שא' בתיקונים הנ"ל אנכי דא שכינתא תתאה דאנכי ג"כ קורא כל אחד מישראל בתורה כמו אני הנ"ל ומורה ג"כ על אני ה' שוכן בתוך בנ"י ושייך לומר לשון אנכי. רק דאנכי מרמז שכלול מכל ע"ס עד כ' שהוא מרמז לכתר. וזה שאמר ורזא דמלה אנכי אנכי הוא מנחמכם ע"ד שא' בזוה"ק (לך פ"ז ב') אנכי אנכי הוא מוחה וגו' מ"ט תרי זימני אנכי אלא חד בסיני וחד בשעתא דברא עלמא וכו' דכתיב אנכי עשיתי ארץ ואדם עלי' בראתי הוא בגין לאחזאה דלא הוי פרודא בין עילא ותתא. וכ' בנצוצי אורות דחד בסיני מרמז למ' מלכות וחד דבריאת עולם מרמז לבינה. והיינו דאנכי מורה על שכינתא עלאה ג"כ דבינה נקרא אימא עלאה ושכינתא עלאה כמו"ש בתיקונים (תי' מ"ח) תרין זמנין אדכר הכא שבת לקבל שכינתא עלאה ותתאה זכאה מאן דעביד לון דירה בשבת בתרי בתי לבא. והיינו דאנכי מורה ג"כ שהשי"ת שוכן בתוך בנ"י כמו אנ"י כנ"ל וכלול מכל וכל שהוא שבת תתאה רק שבת תתאה הוא שאחר שבת יוכל לשוב היצה"ר עוד אבל שבת עלאה שהוא בחי' שכינתא עלאה זה מורה שנגאל מכל וכל שלא ישוב עוד היצה"ר לשלוט בו. וזה שא' בזוה"ק (לך הנ"ל) חד בסיני שאז ג"כ נעקר יצה"ר מלבם (כדאי' במד' שה"ש) ומ"מ אח"כ שב וחזר יצה"ר למקומו וחד בשעתא דברא עלמא כאדה"ר קודם הקלקול דכ' אנכי עשיתי ארץ ואדם עלי' בראתי כשהיה אדה"ר בג"ע ואז הי' כל העולם כן בלא יצה"ר. משא"כ בסיני הי' רק בישראל כמו שנא' אני אמרתי אלהים אתם וגו'. ואנכ"י אנכ"י הו"א מורה שהוא בתכלית השלימות מכל וכל וכמו שא' בזוה"ק (ח"ב קע"ז ב') הו"א איקרי מאן דסתים ולא שכיח הו"א מאן דלא אזדמן לעינא. הו"א מאן דלא איקרי בשמא. וזה שא' בזוה"ק (לך שם) היא בגין לאחזאה דלא הוי פרודא בין עילא ותתא דהיינו בין שכינתא עלאה ותתאה שמורה שלא ישוב היצה"ר עוד לעולם דבשעת הבריאה אף שלא הי' יצה"ר מ"מ נכנס הנחש לג"ע ופיתה אותו. וזה שא' (שבת קי"ח:) אלמלא משמרין ישראל ב' שבתות כהלכתן מיד נגאלין והיינו דע"י שבת תתאה יזכו לשבת שני' לשבת עלאה ומי שזוכה בשבת אחד גם לשבת עלאה הוא נגאל מיד (כמו שנת' כ"פ). ואמר אח"כ בזוה"ק (לך הנ"ל) כגוונא דא ראו עתה כי אני אני הוא לאחזאה דלא הוי פרודא בין עילא ותתא וכו'. וזה שא' בתיקו' הנ"ל אנכי אנכי הו"א אנכי אימא עלאה לעילא אנכי אימא תתאה לתתא והו"א מרמז דלא הוי פרודא בין עילא ותתא וכאמור. ומסיים בתיקונים ועל תרווייהו אתמר ראו עתה כי אני אני הוא כמו שכ' בזוה"ק (לך שם) ואני אני בלא כ' עוד גדול יותר וכמו"ש בזוה"ק (ח"א כ"ב ב') ראו עתה כי אני אני הוא אלא דא הוא עלת על כל עלאין ההוא דאתקרי עלת על כל העלות וכו' והא לא אמרית לכו השתא אלא דאית דאתקרי עלת העלות ולאו ההוא דאתקרי עלת על כל עלות וכו'. וזה יהי' לעתיד ראו עתה כי אני אני הוא ובעוה"ז בשבת יש התגלות מעין עוה"ב והוא מדרגת אנכי אנכי הוא עם כ' באמצע וכאמור ומרמז לשכינתא עלאה ותתאה שבת עלאה ותתאה והו"א מורה לאחזאה דלא הוי פרודא בין עילא ותתא. וזהו מנחמכם שמורה שאף בהווה נצח של ישראל אין לו הפסק שיש התגלות בשבת מעין עוה"ב מעין בחי' כי אני אני הוא ואין אלהים עמדי והכל מהשי"ת וכמו שאמרנו. וזה שא' אח"כ מי את ותיראי מאנוש וגו' מ"י מורה על אימא עלאה כידוע. א"ת מורה על שכינתא תתאה כמו"ש בזוה"ק (ח"ג קנ"ו א') על הפ' ואם ככה את עושה לי. ומרמז מ"י א"ת כמו אנכי אנכי כנ"ל:
14
ט״והפטורה זו הרביעית מז' דנחמתות הוא כנגד מדת נצח והז' רועים הם מרכבה לז' המדות ומשה רבינו למדת נצח כידוע. והנה יעקב אבינו שמטתו שלימה שאין בה פסולת הוא מרכבה למ' ת"ת שהוא מדת אמת וכתיב שפת אמת תכון לעד. אבל כתיב רק תכון לעד ולא כוננת לעד בהווה רק לעתיד וכמו שא' בזוה"ק (פ' תשא). משא"כ משרע"ה שכוחו הוא שהוריד הד"ת לארץ הוא מרכבה למ' נצח היינו שאין לו הפסק עולמות. (כמו"ש עירובין נ"ד.) והיינו שע"י כח התורה אין לו הפסק כלל אפי' בהווה ג"כ. ולכן נאמר בהפטורה זו ואשים דברי בפיך ובצל ידי כסיתיך לנטוע שמים וליסוד ארץ ולאמור לציון עמי אתה. ובזוה"ק (ח"ג ל"ה א') תנינן כל ב"נ דאשתדל במילי דאורייתא וכו' קוב"ה חפיא עלי' הה"ד ואשים דברי בפיך ובצל ידי כסיתיך ולא עוד אלא דהוא מקיים עלמא וקב"ה חדי עמיה כאלו ההוא יומא נטע שמיא וארעא הה"ד לנטוע שמים וליסוד ארץ וכו'. והיינו שמקודם אמר הנחמה מי את ותראי מאנוש וגו' ותשכח ה' עושיך נוטה שמים ויוסד ארץ והיינו שכיון שהשי"ת נוטה שמים ויוסד ארץ פי' בהווה שאף בהווה כל ההנהגה מהשי"ת ונצח של ישראל אין לו הפסק לכן מי את ותראי מאנוש ימות שיבא הבוקר ותראו שהוא רק בן אדם תולעה וכמו שאמרנו. ואח"כ אמר ואשים דברי בפיך שכל אחד מישראל ראוי לזה להיות ממשתדלי באורייתא אם רק יהי' חפץ ה' בו ויהי' צמא לד"ת אז השי"ת מוכן להכניס בו ד"ת. וע"ז אמר ואשים דברי בפיך ואז אתה בעצמך תהי' בבחי' לנטוע שמים וליסוד ארץ כמו"ש בזוה"ק הנ"ל דקב"ה חדי עמי' כאלו ההוא יומא נטע שמיא וארעא וכל אחד מישראל ראוי לזה וכמו שא' (במ"ר ברכה) אמר הקב"ה לישראל חייכם כל החכמה וכל התורה דבר אחד קל הוא כל מי שמתיירא אותי ועושה ד"ת כל החכמה והד"ת בלבו וכו' יראת ה' היא חכמה וגו'. וכל אחד מישראל יש לו חלק בתורה כמו שנא' מורשה קהלת יעקב ואיתא (ויק"ר פ' ט') ירותתי גבך וכו' מורשה קהלת ינאי אין כתיב כאן אלא קהלת יעקב. והיינו שהע"ה מכונים בשם יעקב כמו שא' (ב"מ ל"ג:) ולבית יעקב חטאתם אלו ע"ה שבאמת כל אחד מישראל יש לו חלק בתורה ויוכל לזכות להיות מכלל משתדלין באורייתא. ומי את ותיראי מאנוש וגו' כמו שא' (באבות פ"ו) שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בת"ת. וזה תנחומין אף בהווה שאין לו הפסק ואף כשהוא בתוך העבודה ואין יכול לעסוק בתורה מ"מ אמרו (שם פ"ג) כל המקבל עליו עול תורה מעבירין ממנו עול מלכות. ומדאמר מעבירין ממנו מכלל שכבר יש עליו העול ואין יכול לעסוק בת"ת מ"מ כשמקבל עליו עול תורה מעבירין ממנו העול. ואמר ולאמר לציון עמי אתה ובזוה"ק שם מכאן אוליפנא דישראל אקרון בשמא דציון דכתיב ולאמור לציון וגו'. והלשון מכאן אוליפנא כונתו על הירוש' (תענית פ"ד ה"ב) ארחב"פ חזרנו על כל המקרא ולא מצאנו שנקראו ישראל ציון אלא זה ולאמור לציון עמי אתה. והוא דתלמידי חכמים נקראו בבחי' ציון ע"פ מה שאמרו (ברכות ח.) אוהב ה' שערי ציון וגו' אוהב ה' שערים המצוינים בהלכה וכו'. וזהו ולאמור לציון עמי אתה דעמי נקראו הת"ח כמו שא' בגמ' (ב"מ שם) הגד לעמי פשעם אלו ת"ח ששגגות וכו'. ואף שכתב באור זרוע דלכן נקראו עם הארץ מלשון גחלים עוממות שאין בהם אור אך כיון דשם מיירי בת"ח ששגגות נעשית להם כזדונות ומשום זה נקראו עם שהם עוממות ואין בהם האור כ"כ ומ"מ נקראו עמי. וכן ולאמור לציון עמי אתה אף מי שאינו מבורר כ"כ עוד מ"מ כשהם מצוינים בהלכה נקראו עמי אתה. ובירוש' (תענית שם) על ג"ד העולם עומד וכו' ושלשתן בפסוק אחד ואשים דברי בפיך זו תורה ובצל ידי כסיתיך זו גמ"ח לנטוע שמים וליסוד ארץ אלו הקרבנות. דרש הפסוק על תורה ועבודה וגמ"ח ומה שא' אלו הקרבנות ואיך נרמז בפסוק קרבנות. אך הפ' נאמר לנחם אותנו בגלות שאין לנו מזבח וקרבנות גם בזמן המשנה ג"כ כבר לא הי' קרבנות. אך עבודה היינו תפלה ואיתא (בספרי עקב) ולעבדו בכל לבבכם זו תפלה וכו' וכי יש לך עבודה בלב וכו' וכי יש פולחן בבבל הא מה ת"ל ולעבדו זו תפלה וכו' דתפלות כנגד תמידין תיקנום (כמו"ש ברכות כ"ו:). ואמר התנחומין אלו ע"פ שא' (שמו"ר פ' ל"ח) דברים אני מבקש שנא' קחו עמכם דברים וגו' ואין דברים אלא ד"ת שנא' אלה הדברים וגו' אמרו לו אין אנו יודעין אמר להם בכו והתפללו לפני ואני מקבל. וזהו ואשים דברי בפיך זה תורה שזה עיקר לעמל תורה נברא (כמו"ש סנהדרין צ"ט:) ואף מי שאינו יכול ללמוד מ"מ עכ"פ כל אחד מישראל מתפלל ג' פעמים ביום והוא נקרא עמל שיחה ואין שיחה אלא תפלה (ברכות שם). וע"ז א' לנטוע שמים וליסוד ארץ ארץ הוא מדת מלכות ותפלה הוא כעומד לפני המלך והוא בחי' יראה וכמו שנדרש (שם ט':) הפ' ייראוך עם שמש על תפלה וכן הפ' כי את האלהים ירא על תפלה. ואף מי שהוא בור ואינו יכול להתפלל ג"כ מ"מ יש לו ג"כ עצה ע"י גמ"ח שזה ביד כל אחד מישראל וע"ז אמר בצל ידי כסיתיך והוא ע"פ שא' (ירוש' סוטה פ"ז ה"ד) עתיד הקב"ה לעשות צל לבעלי מצות בצילן של בעלי תורה שנא' כי בצל החכמה בצל הכסף והוא גמ"ח בממונו. ומי שאין סיפק בידו לעשות גמ"ח בממונו יכול לעשות גמ"ח בגופו וכמו שא' (סוכה מ"ט:) גדולה גמ"ח יותר מן הצדקה צדקה בממונו גמ"ח בין בגופו בין וכו'. וזה ביד כל אחד מישראל ואף ריקנין שבך מלאים מצות כרמון (ברכות נ"ז:) וזה שא' בירוש' ולאמור לציון עמי אתה אלו ישראל שכל אחד מישראל מצוין נגד האומות אם בתורה או בתפלה או בגמ"ח. וזה התנחומין בהווה שנצח של ישראל אין לו הפסק עולמות. ובשבת כל אחד מישראל בכלל ת"ח כמו שאמרנו ממה שא' (שבת קי"ט:) מי עדיפת לן מינה. וכל ישראל מצוינים שכל אחד משליך כל עסקיו ומפנה עצמו לד"ת כמו"ש (ריש סא"ר) שבת יעשה כולו תורה וכו' לכן אומרים בשבת תנחומין אלו:
15
ט״זבפסיקתא נחמתא זו (אות ז') ד"א אנכי אנכי הוא מנחמכם זש"ה כי הוא טרף וירפאנו יך ויחבשנו למי שעלה לו מכה וקורעה הרופא וכו' אם מבקש אתה להתרפאות לך אצל אותו שקרע והוא מרפא לך כך הנביא וכו' עשו תשובה והקב"ה גואל אתכם וכו' שהוא הוא שהכה והוא הוא שמרפא לכו ונשובה עד ה' וכו' אמר הקב"ה וכו' אני הוא שהכיתי שנא' ממרום שלח אש בעצמותי ואני הוא שמרפא אנכי אנכי הוא מנחמכם. נראה מזה שהמכוון הוא שגם הרפואה יהיה באש ע"ד שא' (ב"ק ס':) אני הוא שהציתי אש בציון שנא' ויצת אש בציון וגו' ואני שעתיד לבנותה באש שנאמר ואני אהיה לה חומת אש סביב וגו'. ולכאורה איך הוא הדמיון דאש החורבן הוא אש השורף משא"כ חומות אש אינה לשרוף ואדרבה להגין מכל צרה כחומה סביב. אך ענין חומת אש המכוון על ד"ת כמו שנדרש (פסחים פ"ז.) אני חומה זו תורה וכו'. ונקרא חומת אש כמו שנא' הלא כה דברי כאש ונא' מימינו אש דת למו ופי' חומה שהוא אור מקיף כחומה. וזה שא' בפסיקתא אני הוא שהכיתי שנא' ממרום שלח אש לשון מרום מורה על מ' עתיקא שהוא רם ונשא מכל רעיון. והמכוון שהאש הי' ממאמר ראשון מאמר בראשית שכנגד כ"ע היינו שיתוקן הכל ע"ד שא' (שבת פ"ט:) אם יהי' חטאיכם כשנים הללו שסדורות ובאות מו' ימי בראשית כשלג ילבינו שיהיה כזכיות. ובמאמר בראשית כתיב ורוח אלהים מרחפת ע"פ המים ונדרש (בפסיק' ובר"ר פ"ב) זה מלך המשיח דכתיב ונחה עליו רוח ה'. וזה שנא' ויצא חוטר מגזע ישי כתיב יצא לשון עבר שכבר נברא רוחו של משיח עוד מיום ראשון. ע"פ המים כשתשפכו כמים לבך נוכח פני ה' נוכח היינו שידע שממ"ה עומד עליו לנגד עיניו ואז כשיתן האדם אל לבו שממ"ה הקב"ה עומד עליו ורואה במעשיו מיד יגיע אליו היראה כמו"ש (בהג"ה ריש או"ח) ועי"ז יבוא לתשובה כמו שנדרש (ע"ז י"ט.) אשרי איש ירא את ה' אשרי מי שעושה תשובה כשהוא איש. וזה פי' הפ' ממרום שלח אש היינו כדי שיתוקן הכל שבמאמר בראשית נזכר תהו ובהו המרמז למעשיהן של רשעים (כמו"ש בר"ר פ"ב) שכן היה ברייתו של עולם כדי שיהי' נעשה מהכל בחי' טוב מאוד ועפמ"ש (זח"ב קפ"ד א') דהא לית נהורא אלא ההוא דנפיק מגו חשוכא ולית טבא אלא ההוא דנפיק מגו בישא. והרפואה הוא חומת אש כנ"ל אני חומה זו תורה ושדי כמגדלות א' (פסחים שם) אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות היינו תורה ותפלה. ועי"ז זוכין לתשובה וכמו שנא' קחו עמכם דברים וגו' ובמד' (שמו"ר פ' ל"ח) אין דברים אלא ד"ת וכו' אין אנו יודעין וכו' בכו והתפללו לפני. וכן דרש רבא אני חומה זו כנס"י היינו כמו שנא' ואני תפלה אני מן אדנ"י (זח"ג רכ"ג א') וכתיב אדנ"י שפתי תפתח וגו' והוא בחי' כנס"י. וזה שנא' כי הוא טרף וירפאנו רפואה מורה על העבר והוא ע"י תורה דכתיב בו ולכל בשרו מרפא וע"י תשובה שפכי כמים לבך נוכח פני ה'. יך ויחבשנו מורה על העתיד שלא יתקלקל עוד וזהו התחבושת שלא תתפשט המכה. וזה הי' תכלית של טרף כדי שיבא הרפואה וכן של ויך כדי שעי"ז ויחבשנו שלא יחטאו בעתיד. וזה שנא' כי הוא טרף וירפאנו הו"א מורה על בחי' עתיקא (כמו"ש בזוה"ק בכ"ד) ששניהם הרפואה על העבר והישועה על העתיד יהיה ע"י משיח. ומשיח נזכר עוד במאמר בראשית שכנגד כ"ע בחי' הו"א שכל הנעלם מכל רעיון כנ"ל. וכן נדרש (במ"ר ופסיק') ע"פ המים בזכות התשובה שנמשל למים ובתי"ז (תי' ל"ו) ולית מים אלא אורייתא ששניהם תורה ותשובה יהי' ע"י משיח וע"י שניהם יהי' הרפואה על העבר והישועה על להבא. כי הוא טרף וגו' הו"א דייקא וזה הפי' ואני אהי' להם חומת אש תורה וכנס"י. תושב"כ וכנס"י בחי' תושבע"פ מלכות פה. וזה שנא' אנכי אנכי הוא מנחמכם אנכי נדרש על תורה כמו שא' (ברכות ל"ב:) ואנכי לא אשכחך זה מעשה סיני. וב' פעמים אנכי אנכי היינו תושב"כ ותושבע"פ הו"א הנעלם מכל רעיון זה מנחמכם:
16
י״זעוד בפסיקתא (ח') ד"א אנכי אנכי וגו' באנכי בראתי את העליונים באנכי בראתי את התחתונים. והיינו שתיבת אנכי מרמז הכ' על מ' כ"ע כמו"ש בזוה"ק אנכי בי' כ' כתר וזה פי' את העליונים ונשאר אותיות אני היינו עד שכינתא תתאה מדת אנ"י. ואמר עוד באנכי דברתי עם אברהם באנכי דברתי עם יצחק וכו' כשנגלה על יעקב לא נגלה עליו באנכי אלא באני שנא' והנה ה' נצב עליו ויאמר אני ה' וגו' לפיכך נתיירא וכו' תאמר מה עון אירעני שלא הסיח עמי בלשון הזה וכו' כיוו שראהו הקב"ה שהוא מצטער על הדבר מיד התחיל לדבר עמו באנכי והנה אנכי עמך וכו'. ויש להבין הלשון שאמר מה עון ארעני שלא הסיח עמי וכו' למה לא אמר שאינו ראוי וזכאי שידבר עמי בלשון אנכי מחמת שהוא קטן במעלה מאבותיו כמו שמצינו שאמר האלהים אשר התהלכו אבותי לפניו ועל עצמו אמר האלהים הרועה אותי מעודי ועד היום הזה שאין לו מהשתדלותו כלום. ועוד מצינו (בר"ר ר"פ ויצא) שאמר אשא עיני אל ההרים למלפני ולמעבדני וכו' מאין יבוא עזרי רק אח"כ אמר לית אנא מוביד סברי מן בריי עזרי מעם ה' עושה שמים וארץ שבורא גם הנפשות הנמוכות שמכונים בשם ארץ. רק הענין דכיון דכתיב והנה ה' נצב עליו ויאמר אני ה' וגו' וראה שגם הוא זכה להתגלות שם הוי"ה ומ"מ לא הסיח עמו בלשון אנכי כמו שהסיח עם האבות. פי' דאנכי מרמז גם על מ' כתר כנ"ל היינו שמופיע בלב מהשורש בקביעות והיה סבור שההתגלות שלו הי' רק בראיה לבד ולא בקנין. ע"ד ששמעתי מרבינו הק' זצוקלה"ה שאמר על ז' דפסח דא' (מכילתא בשלח ועוד) ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל ואמר שאז זכו רק בראיה אבל לא בקנין עד חודש סיון זמן מ"ת שאז זכו גם בקנין וזה הפי' בגמ' (ריש ב"מ) הוה אמינא מאי מצאתי' ראיתי' וכו' בראי' בעלמא קני שזהו רק ס"ד דגמ' לא אליבא דאמת ובז' דפסח ג"כ ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל והיינו עד בחי' כ"ע אבל רק בראי' ולא בקנין עד זמן מ"ת. וזה שנצטער יעקב אע"ה שהי' סבור שזכה להתגלות שם הוי"ה רק בראיה ולא בקנין וזה שאמר מה עון אירעני שזכה רק בראי'. אך באמת יש להבין למה לא הסיח עמו בלשון אנכי מקודם והרי אח"כ תיכף אמר לו והנה אנכי עמך. רק כך הוא הסדר שההתחלה היה שראה והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה. השמימה הב' ההי"ן מרמזין לה' עילאה וה' תתאה והוא ע"ד מה שנא' כי תבא חכמה בלבך ודעת לנפשך ינעם שבחיבור חכמה ובינה שהוא מוחא ולבא זוכין עי"ז לדעת שהוא פנימיות מכ"ע. וזה התחלת מדת יע"א שהוא הבריח התיכון מבריח מן הקצה בחי' כ"ע אל הקצה שהוא ה' תתאה מ' מלכות והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים בו ואי' (בבר"ר פ' ס"ח) עולים ויורדים ביעקב עולים היינו עד השורש עד כ"ע ויורדים עד ה' תתאה מ' מלכות בו ביעקב. ואח"כ כתיב ופרצת ימה וקדמה וגו' שהוא נחלת יעקב (כמו"ש שבת קי"ח:). ומשום זה התחיל לדבר עמו בלשון אני. אני מן אדנ"י הוא שכינתא (כמו"ש בזוה"ק) ואח"כ מופיע בו מהשורש שהוא הכ' כתר לשון אנכי שכן הסדר ההתחלה ממדת מלכות ואח"כ זוכין עד השורש מכ"ע:
17
י״חוזה שנא' והנה אנכי עמך והנה הוא לשון שמחה כמו"ש (ספרי קרח) הנה בשמחה וכן הוא אומר הנה הוא יוצא לקראתך וראך ושמח בלבו. וכן הנה משמע מיד כמו"ש במד' (שמו"ר פ' י"א) אנכי עמך שמיד הופיע בך באמת מלת אנכי שמורה שנקבע בלב בקנין עד השורש עד כ"ע. רק כן הסדר שתחלת ההופעה במדרגת אני שהוא שכינתא והנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך שבשכר זה אנכי עמך לעולמי עד ובכל אשר תלך. שזה מדרגת יעקב אבינו ופרצת ימה וקדמה וגו'. וזה שנא' כי לא אעזבך עד אשר אם עשיתי את אשר דברתי לך והוא מאמר ופרצת ימה וקדמה וגו' שבכל מקום שילך תלך עמו הקדושה. וזה לימות המשיח כשיתקדש כל העולם בקדושת א"י כמ"ש (בפסיקתא לשבת ור"ח). דברתי ל"ך אותיות למד כ' פי' ללמד ללב מהשורש שהוא כ' כתר. וכמו שנא' למען ירבו ימיכם וימי בניכם שנדרש (ספרי) ימיכם בעוה"ז וימי בניכם לימות המשיח. וחשב אח"כ בפסיקתא באנכי נגליתי על הגואל שנא' הנה אנכי אלהי אביך באנכי בראתי את הדיבור ושמתי בפיו ואנכי אהי' עם פיך. כידוע שמשה רבינו ג"כ מסטרא דעמודא דאמצעיתא כיעקב (כמ"ש תי"ז תי' י"ג) שהוא ג"כ מרכבה לשם הוי"ה כיעקב אבינו כמ"ש (ב"ב ע"ה.) פני משה כפני חמה וכתיב כי שמש ומגן ה' ויעקב ג"כ נקרא שמש כידוע. ואנכי אהי' עם פיך והוריתיך אשר תדבר היינו שהוא יהיה שורש תושב"כ. ואמר אח"כ קשה גליפת שפתיים וכו' ובגליפת שפתיים כתיב בורא ניב שפתיים והיינו בחי' תושבע"פ שלום לרחוק ולקרוב לרחוק ברישא (כמ"ש ברכות ל"ד:) והיינו התושבע"פ שהוא הרב חכמה שבא לתקן הרב כעס. וזה פי' אנכי אנכי תושב"כ ותושבע"פ הו"א מנחמכם כמו שאמרנו. והנה ביצחק לא נזכר לשון אנכי רק בפ' ויגש ביעקב דכתיב אנכי האל אלהי אביך האל שהוא מדת חסד קדושת א"א חסד לאברהם. אלהי אביך יצחק שבשניהם הסיח בלשון אנכי שהופיע הקדושה בלבם עד השורש. ועי"כ בשרו אנכי ארד עמך וגו' ואנכי אעלך גם עלה. ומזה הוכיח בפסיקתא שהסיח עם יצחק ג"כ בלשון אנכי. וזהו ענין אנכי אנכי תושב"כ ותושבע"פ שהוא מלכות פה מטלא דעתיקא הו"א מנחמכם:
18
י״טבפסיקתא דר"כ (החדשה) ארשב"נ דרכו של איש לרחם כרחם אב וגו' ודרכה של אם לנחם כאיש אשר אמו תנחמנו אמר הקב"ה אנא עביד דאב ודאם וכו' אמר הקב"ה אנכי אנכי הוא מנחמכם. ויש להבין הא כאן לא הוזכר רק מנחמכם ולא רחמים. אך הענין דרחמי האב הוא על העתיד להציל הבן מרע להבא ותנחומי האם הוא על העבר לנתמהו מעצבון העבר עליו עד היום. וזה פי' על אנכי אנכי דאנכי מורה על התורה כמ"ש (ברכות ל"ב:) אנכי זה מעשה סיני ועל להבא אי' בזוה"ק (ח"א ר"ב א') לית לך מלה לתברא יצה"ר אלא אורייתא וזהו כרחם אב וגו'. ותנחומין על מה שעבר היינו לתקן הקלקול הוא ג"כ ע"י ד"ת כמו"ש ולכל בשרו מרפא רפואה הוא לרפאות הקודם כמוש"נ קחו עמכם דברים ושובו אל ה' ובמ"ר (תצוה פ' ל"ח) ואין דברים אלא ד"ת. וזה שאמר הנביא אנכי אנכי הוא מנחמכם נחמה על העבר כאיש אשר אמו תנחמנו. וכן על להבא ע"י אנכי נתקע ת"ת בלבם ונעקר יצה"ר מלבם והוא כרחם אב על בנים. הוא מנחמכם הו"א היינו עד השורש כמ"ש (אדר"ז ר"צ א') עתי"ק דאתכסיא אקרי הו"א. ובגמ' (שם ל"ה:) ואין אביו אלא הקב"ה וכו' ואין אמו אלא כנס"י וכו' אב ואם בחי' קוב"ה ושכינתי' קוב"ה תורה איקרי (זח"ב ס' א') והיינו בחי' תושב"כ שע"ז א' (קידושין ל':) בראתי יצה"ר ובראתי לו תורה תבלין וזה שא' לית לך מלה לתברא יצה"ר אלא אורייתא. ושכינתי' הוא בחי' מלכות פה תושבע"פ קרינן לה שהוא הרב חכמה לתקן הרב כעס היינו לרפאות מה שכבר עבר וזהו כאיש אשר אמ"ו תנחמנו:
19
כ׳ואי' אח"כ בפסיקתא משל למלך שקידש מטרונה וכתב לה כתובה מרובה וכו' הניחה והלך לו למדינת הים וכו' לאחר ימים בא המלך ממדינת הים אמר לה תמי' אני היאך המתנת לי כל השנים הללו אמרה לו אדוני המלך אלולי כתובה מרובה שכתבת לי הי' חברותיי מאבדות אותי ממך כך או"ה מונין את ישראל וכו' וישראל נכנסין לבתי כנסיות ונוטלין ס"ת וקורין ופניתי אליכם והפרתי אתכם והרביתי אתכם והקימותי את בריתי אתכם ומתנחמים וכו' למחר כשיבוא הקץ וכו' וישראל אומרים אלולי ס"ת שכתבת לנו וכו' הה"ד זאת אשיב אל לבי ע"כ אוחיל והוא כמו"ש במ"ר איכה ואין זאת אלא תורה שנא' וזאת התורה ומסיים וכן דוד אומר לולי תורתך שעשועי אז אבדתי בעניי. ויש להבין הא פסוקי ופניתי אליכם וגו' נאמרו על אם בחקותי תלכו וגו' אבל כשישראל הם בגלות הוא כשהוא בהיפך ואם לא תשמעו וגו' ואיך מתנחמין בכתובה זו בגלות. אך לכאורה כל הפסוק הזה אין לו פירוש אם בחקותי תלכו וגו' ופניתי אליכם פשיטא מאי קמ"ל וכי זה יהי' שכר המצות שיפנה פניו ח"ו מישראל. רק הפי' אם בחקותי תלכו היינו שיוחקקו הד"ת בלבם אז יועיל אף אם יקלקלו ח"ו אח"כ מ"מ ופניתי אליכם וגו' שיושאר כתובה זו. וזה שלא נאמר ופניתי לכם אלא אליכם שהוא לשון מיוחד יותר והיינו לכל נפש בפרט וביחוד. והפריתי אתכם היינו בד"ת בכמות והרביתי אתכם בד"ת באיכות כי לשון רב מורה עד בחי' עתי"ק וזה רומז על ד"ת של משיח דאי' במד' (קה"ר ב' א') כל התורה שאת למד בעוה"ז הבל הוא לפני תורה שבעוה"ב. והקימותי את בריתי אתכם היינו שיושאר הקדושה לעולמי עד כמו שנא' ועמך כולם צדיקים. ובזוה"ק (ח"א צ"ג א') והא כמה חייבין אית בהו בישראל כמה חטאין וכמה רשיעין וכו' רק כל מאן דאתגזר איקרי צדיק (זח"ב כ"ג א'). אתכם לשון אתכם מרמז לכל נפש בפרט וזהו הכתובה מרובה שמתנחמין בה. וזה שנא' זאת אשיב אל לבי ע"כ אוחיל היינו על להבא להנצל מקטרוג היצה"ר. וכן לולי תורתך שעשועי אז אבדתי בעניי ממה שכבר עבר. אך התורה לכל בשרו מרפא כנ"ל. וזה שנא' אנכי על להבא ע"י ד"ת יהיה ניצולין מהיצה"ר אנכי הוא מנחמכם נחמה על העבר שבסוף תשמעון:
20
כ״אבסעודה ג' דשבת לא תקנו רז"ל קידוש על היין. והנה קידוש דליל שבת כמו שאמרו רז"ל זוכרהו על היין היינו לומר קידוש היום שהוא שירות ותשבחות כמו שא' (פסחים ק"ז.) כגון זה ראוי לקדש עליו ולומר עליו כל שירות ותשבחות שבעולם. ובסעודת היום שאין אומרים רק בפה"ג לבד שהוא רק ברכת הנהנין הזכירה הוא רק ע"י שתיית היין. דהזכירה בכניסתו הוא שיזכור שהוא שבת ומן התורה די כשמקדש בכניסתו והוא זכור אתר דלית לי' שכחה ולא קיימי בי' שכחה (כמו"ש זח"ב צ"ב ב') רק אחר הקלקול שחזר יצה"ר למקומו וצריך שמירה כל השבת שלא ישכח שזה הוא כל עסק היצה"ר וכמו שנא' והי' אם שכוח תשכח השמר לך פן תשכח וגו'. ובגמ' (נדרים ל"ב:) דבשעת יצה"ר לית דמדכר ליה ליצ"ט. לכן תקנו חכמז"ל זוכרהו על היין שעי"ז יזכור שלא ישכח. והענין ע"פ מה שא' בגמ' (ב"ב נ"ח:) בראש כל אסוון אנא חמר והוא ע"פ הפסיקתא להפטורה זו כך הוא אומנתי בדבר שאני מכה אני מרפא אדם מכה באיזמל ומרפא ברטיי' אומנתי אינו כן שנא' כי אעלה ארוכה לך וממכותיך ארפאך. ועיקר הרפואה שנצרך הוא מפני קלקול הנחש דלולי הקלקול לא היה צריך רפואה וכמו שא' (בר"ר פ' י') על הפ' ומחץ מכתו ירפא מחץ מכתו של עולם ירפא. וכן נדרש (ויק"ר פ' ט"ז ועוד) והסיר ה' ממך כל חולי זה יצה"ר וכו' היינו שהיצה"ר הוא הגורם לכל החלאים דבלא הקלקול לא הי' שום חולי. ובקלקול הנחש אי' (בר"ר פ' י"ט) סחטה ענבים ונתנה לו ואף שיש מחלוקת בזה (כמ"ש ברכות מ'.) אי' בתי"ז (תיקון כ"ד) חד אמר חטה הי' וח"א גפן וכלא קשוט (ונת' במ"א). וכיון ששורש הקלקול הי' ע"י היין ועי"ז באו כל החולאים לכן בו בעצמו השי"ת מרפא כמו שנא' וממכותיך ארפאך וזה שא' בראש כל אסוון אנא חמר. ואדרבא ע"י היין יהי' תועלת שיזכור לשמור השבת. ולכן בלילה תקנו לומר בפה הקידוש וגם שתיית היין ובבוקר די בשתיית היין של מצוה שעי"ז יזכור לשמור השבת. וכל זה בסעודת הלילה ובבוקר אבל בסעודה ג' שהוא בסוף השבת שכבר זכה לשומרו כל היום ואף שיש עוד שהות עד צאת השבת מ"מ כיון שזכר כל היום ושמר השבת בודאי יזכור גם שעה זו ולא ישכח עוד ומשום זה בסעודה זו לא תקנו עוד קידוש על היין זה טעם פשוט:
21
כ״בוהא דאמרי' (עירובין ס"ה.) לא נברא יין אלא לנחם אבלים ולשלם שכר לרשעים וכו' אף שהיין הוא לרפואה כנ"ל כמו שא' בראש כל אסוון אנא חמר ומועיל לתקן שלא יביא היצה"ר אותו לידי שכחה. אך בגמ' הנ"ל מיירי על תחלת בריאת היין למה נברא אז וגרם הקלקול לכל העולם ועי"ז נעשה מכתו של עולם ויוצרך רפואה ע"ז אמרו לא נברא יין וכו' כנ"ל. והוא ע"פ שא' בש"ך על התורה שאם לא הי' אדה"ר אוכל מעץ הדעת ביום ו' לא היה הקלקול כ"כ אף שהיה אוכל אח"כ. ויתכן שאף שהיה זה חטא מ"מ לא היה גורם לקלקל כל העולם רק מפני שאכל בער"ש שהי' עוד בימי הבריאה נעשה הקלקול בכל הבריאה. כמו לענין הערלה דאי' (סנהד' ל"ח:) מושך בערלתו היה ומשמע שנברא מהול. אך כיון שנעשה משוך ביום שנברא שהי' עוד בימי הבריאה עי"ז נעשה כל הבריאה כן וכל אחד נולד ערל. כן לענין המיתה אם לא היה בע"ש הי' הקלקול רק לעצמו ולא הי' ערבוב טוב ורע בכל הבריאה. ובפרט קין והבל שנולדו בג"ע לא הי' מזיק להם הקלקול שלו. רק כיון שהי' החטא ביום מימי הבריאה נעשה הערבוב בכל הבריאה. והגם שמקודם לזה כתיב והארץ היתה תהו ובוהו ונדרש (בר"ר פ"ב) אלו מעשיהן של רשעים. אך אם לאו הקלקול לא הי' הערבוב והי' מעשיהן של רשעים לבד ומי שהי' חטא והי' עובר על ז' מצות בני נח הי' מחויב מיתה אבל לא הי' הערבוב בכל הבריאה. וזה הפירו' בגמ' הנ"ל לא נברא יין בשעת הבריאה קודם הקלקול אלא לנחם אבלים היינו הצדיקים שהיו אבלים על הרשעים שהיו עוברים על הז' מצות ב"נ וצריכים לנחמה ולשלם שכר לרשעים למי שהי' רשע בפ"ע בפרט. שאז ג"כ הי' מעשיהן של רשעים אבל לא בערבוב טו"ר בכל העולם. ובסה"ק משמע שאם לא הי' אדה"ר אוכל מעה"ד ביום ו' והי' אוכל אח"כ לא היה חטא כלל. ויכול להיות שגם אם הי' שותה מקודם בשבת יין של מצוה שיש מ"ד שנצטווה אדה"ר על השבת כמו שא' (בר"ר פ' ט"ז) ויניחהו נתן לו מצות שבת וכו' ג"כ שוב לא הי' מזיק לו היין אח"כ. אך מפני ששתה מקודם בע"ש עי"ז גרם הערבוב וכיון שע"י היין גרם יללה לעולם (כמ"ש ברכות שם) ועי"ז נעשה מחץ מכתו של עולם לכן בו השי"ת מרפא כמו שנא' וממכותיך ארפאך ובריש כל אסוון אנא חמר ומזה כל יין של מצוה ואז נעשה המצוה ביין לנסכים ונעשה יין המשמח. וכן כל יין של מצוה וכן מי שנצרך לו היין לד"ת כמו ר' נחמן דאמר כל כמה דלא שתינא רביעתא דחמרא לא צילאי דעתאי זהו בכלל מה שא' (יומא ע"ו:) זכה משמחו וכו'. מה דאמר רבא חמרא וריחנא פקחין היינו דרבא הי' ג"כ מהזוכים וזה שא' פקחין פקחוני שפתחו לבו שהי' אטום ע"י ערלת הלב שהוא היצה"ר כמו שא' (סוכה נ"ב.) משה קראו ערל. והיין שגרם מקודם להיצה"ר והשכחה הוא בעצמו מרפא ובריש כל אסוון אנא חמר. וזה ענין יין של קידוש וזה נצרך רק בב' סעודות הראשונות כדי שלא ישכח שמירת השבת. ולכן בסעודה ג' שכבר זכה שעבר היום בשמירה לא נצרך עוד לקידוש על היין:
22
כ״גסעודה ג' דשבת נקרא סעודתא דז"א ודבוקר סעודתא דעתיקא. ולכאורה הלא א' (מנחות צ"ט.) מעלין בקודש ואין מורידין ומהאי טעמא אי' בתיקו"ז (בהקד' ד"ה דרגא חמישאה) דלכן אקדים יראה לאהבה בגין דמעלין בקודש ולא מורידין. ולפי מה שסידר האר"י הק' סדר הסעודות נגד קדושת הג' אבות חשב דליל שבת נגד יצחק אע"ה ובבוקר דאברהם וסעודה ג' דיעקב ובזוה"ק (ח"א קס"ג ב') אי' יעקב איהו תושבחתא דאבהן וכן אי' במד' (בר"ר ר"פ ע"ו) הבחור שבאבות זה יעקב שנא' כי יעקב בחר לו יה. וכן כתב באמת בפע"ח שקדושת סעודה זו גבוהה מכל הסעודות וכמו שתיקן בהזמר בני היכלא דבי' רעוא דרעוין ולמה נקרא סעודת שחרית דשבת סעודתא דעתיקא וסעודה ג' דז"א ובחי' קדושת עתיקא גבוה הרבה יותר מבחי' קדושת ז"א. אך הענין הוא ע"פ מה שנא' באאע"ה והאמין בה' ויחשבה לו צדקה ובתרגום וחשבה לי' לזכו והחשה הרמב"ן ז"ל ואינו מובן מה הזכות הזאת ולמה לא יאמין באלהי אמן והוא הנביא בעצמו וכו'. ואפשר לומר ע"פ מה שא' (ברכות ז':) לא הי' אדם שקראו להקב"ה אדון עד שבא אברהם וקראו אדון שנא' ויאמר אדני הוי"ה במה אדע וגו'. וזה ענין מה שא' בפסיקתא דהפטורה זו (אות ח') באנכי דברתי עם אברהם וכו' כשנגלה על יעקב לא נגלה עליו באנכי אלא באני שנא' והנה ה' נצב עליו ויאמר אני ה' וגו' לפיכך נתיירא וכו' אמר על אבותיי וכו' אלא באנכי תאמר מה עון אירעני שלא הסיח עמי בלשון הזה שהי' מסיח עם אבותיי וכו'. והיינו דאני הוא מדת מלכות כמו שנא' אני ה' שוכן בתוך בני ישראל. ואנכי שהאות כ' מרמז על כתר תורה שהוא כלול מכל הע"ס עד כ"ע (כמו שנת' במא' י'). ושם בפרשה מצינו שדיבר הקב"ה עם אברהם בשם הוי"ה והוא אמר לו בשם אדנ"י הוי"ה והיינו שהוא השיג שם הוי"ה ע"י בחי' שם אדנ"י. וכמו שכ' בזוה"ק (ח"א רי"ט א') בת יהבה לאברהם דכתיב וה' ברך את אברהם בכל בת היתה לו לאברהם ובכל שמה. וזה הי' אחר שנשלם בכל המדות דכתיב מקודם ואברהם זקן בא בימים ואי' בזוה"ק (ח"א קכ"ט א') באינון יומין עלאין אז נאמר וה' ברך את אברהם בכל בת יהבה לאברהם. והיינו מן בחי' אנ"י מ' מלכות עד בחי' אי"ן כ"ע דאיהו כתר מלכות. ובפ' זו הי' פעם ראשון שדיבר השי"ת עמו בלשון אנכי דכתיב אנכי מגן לך שהוא אנ"י עם האות כ' שמורה שכלול מכל ע"ס עד כתר כנ"ל. והוא אמר אדנ"י הוי"ה שהשיג שם הוי"ה ע"י בחי' שם אדנ"י שהוא בחי' אמונה. וע"ז נא' והאמין בה' שע"י אמונה השיג השם הוי"ה אף שלא היה לו השגה בו במדת אמת מ"מ ע"י מ' אמונה האמין בהוי"ה. וע"ז נת' ויחשבה לו צדקה שחשב לו לזכות על האמונה שהאמין בבחי' אמונה. וכן נדרש במכילתא (ומ"ר בשלח פ' כ"ג) תשורי מראש אמנה וכו' בשביל אמונה שהאמין אברהם להקב"ה שנא' והאמין בה' זכו ישראל לומר שירה. וזה שנצטער יעקב שלא הסיח עמו בלשון אנכי ואמר תאמר מה עון אירעני. אבל באמת היה מעלתו גדולה מזה וכמ"ש בזוה"ק (ויחי שם) דכר יהבי' ליעקב דכתיב בני בכורי ישראל והוא אות ו' שהוא הי' מרכבה להשם הוי"ה וע"ז נא' והנה ה' נצב עליו. ומ"מ כיון שראהו שנצטער על הדבר הזה התחיל מדבר עמו באנכי והנה אנכי עמך כנ"ל. וזה הענין בסעודות שבת שבלילה סעודתא דיצחק שהוא מדת יראה ובבוקר סעודתא דאברהם שמדתו אהבה בגין דמעלין בקודש כנ"ל. וכמו שכ' בתיקונים הנז' ובג"ד אקדימו שס"ה ל"ת דאינון דחילו לרמ"ח פקודין דאינון רחימו וכו'. והוא סעודתא דעתיקא שאברהם זכה למדת זקן דכתיב ואברהם זקן שהוא בחי' עתיקא. רק אז משיגין הקדושה רק ע"י בחי' אמונה אבל בסעודה ג' שהוא כנגד קדושת יעקב אע"ה שזכה למדתו בחי' אמת אז יכולין כל אחד לזכות להשיג בבחי' אמת למיחזי זיו דז"א לא ע"י בחי' אמונה לבד. ובאמת השם הוי"ה כולל כל הע"ס דד' אותיות הוי"ה מרמזין על הט' המדות כמו שנת' כ"פ מזוה"ק ותגו של יוד מרמז על כ"ע (כמ"ש בזוה"ק כ"פ) שמופיע לחכמה ע"י תגו של יוד ולכן א' בזוה"ק הנ"ל דיעקב תושבחתא דאבהן שזכה להיות מרכבה לשם הוי"ה והוא בחי' אמת. ובסעודה זו יכולין לזכות למיחזי זיו דז"א:
23
כ״דסיום הפטורה דפ' זו כי לא בחפזון תצאו ובמנוסה לא תלכון וגו' ובזוה"ק (ח"ב צ"ד ב') לא תצא כצאת העבדים ואם תאמר דיפקון בגוונא דאלין מסטרא דעבד דאיהו מט"ט דנפקו במנוסה ממצרים לא תצא כצאת העבדים הה"ד כי לא בחפזון וגו'. והוא דחשב שם מדרגות נר"נ שזוכה נפש מעשי' ורוח מיצירה ונשמה מבריאה זכה יתיר יהבין לי' נפשא באורח אצילות מסטרא דבת יחידה וכו' רוחא דאצילות מסט' דעמודא דאמציעותא ואקרי בן לקב"ה וכו' זכה יתיר יהבין לי' נשמתא מסט' דאו"א וכו' אלא אינון י"ק וכו' ובג"ד כד ב"נ זכה בנפש מסט' דבת יחידה לא תצא כצאת העבדים. ובתיקו"ז (סוף הקדמה כ"ז ב') אי' אבל בפורקנא בתראה לא נפקת ברתא בהאי עבדא כשפחה אלא בקב"ה בגין דאורייתא דאיהי חירו עמה בגלותא בתראה וכו' מה דלא הוה בגלותא קדמאה דלא הוה לה ולבנהא אורייתא. ומפני שלא היה להם במצרים עוד התורה הי' ההכרח להיות הגאולה בחפזון כמו שנא' כי גורשו ממצרים מטעם שאם היו מתמהמין עוד ח"ו הי' נשקעים בקליפת מצרים. ואח"כ כתיב כי ברח העם ולמה הוצרכו לומר לפרעה נלכה נא דרך שלשת ימים וכי לא הי' פרעה מתרצה לשלחם לגמרי. אך מפני שלא היו עוד ראוים להגאל ולזה הי' בחפזון ובמנוסה. וזה שא' בתיקונים שם דבגאולה העתידה נא' כי לא בחפזון תצאו ובמנוסה לא תלכון כי הולך לפניכם ה' הוי"ה ודאי וכו' היינו מפני שיש לכם התורה שנקרא שם הוי"ה כמו שנלמד (ברכות כ"א.) לברכת התורה לפני' מדכתיב כי שם הוי"ה אקרא הבו גודל וגו'. ומאספכם אלהי ישראל ופירש"י הולך מאחריכם כמו ונסע דגל מחנה דן מאסף לכל המחנות וכו' שפירש ע"ז רש"י בירוש' (עירובין פ"ה ה"א) שכל מי שהי' מאבד דבר הי' מחזיר לו. וזה ענין נחמה זו ע"ד מה שאמרנו בנחמת נחמו נחמו עמי שעיקר מכוון הגליות הוא כדי שלא ידח שום נפש מישראל וכמו שמסיים שם ההפטורה איש לא נעדר. וכן אמר כאן ומאספכם אלהי ישראל שהוא מאסף לכל המחנות היינו שלא יאבד שום נפש מישראל ח"ו. וע"ז הוא אריכת הגלות אבל נצח ישראל אין לו הפסק עולמות ואף בהווה בגלות השי"ת מושל בישראל ומנהיג אותם וזהו הנחמה דהפטורה זו. ואומרים הנחמה בשבת שבשבת כל אחד מישראל זוכה לנשמה יתירה וזוכין לנפש מסט' דבת יחידה ולא תצא כצאת העבדים כמו"ש בזוה"ק ובתיקונים הנ"ל. ושבת כל אחד מישראל נקרא משתדל באורייתא וזהו כי לא בחפזון תצאו וגו' כי הולך לפניכם הוי"ה שהוא התורה כאמור:
24