פרי צדיק, תרומהPeri Tzadik, Terumah
א׳ויקחו לי תרומה. במ"ר הה"ד כי לקח טוב נתתי לכם אמר הקב"ה לישראל מכרתי לכם תורתי כביכול נמכרתי עמה שנאמר ויקחו לי תרומה משל למלך כו' נתתי לכם את התורה לפרוש הימנה איני יכול כו' בכ"מ שאתם הולכים בית א' עשו לי שאדור בתוכו כו'. יש להבין דפתח כביכול נמכרתי עמה דדרש ויקחו לי ואחר כך מסיק שיעשו לו קיטון א' ועשו לי מקדש. אך הענין שבאמת בשעת מתן תורה שכששמעו ישראל דיבור אנכי נתקע ת"ת בלבם וכששמעו לא יהיה נעקר יצר הרע מלבם (כמ"ש שהש"ר פ' ישקני) אז לא היה כלל חילוק מחנות רק כל מחנה ישראל שהיה מוקף בענני כבוד היה נקרא מחנה שכינה שהשי"ת שוכן בלב ישראל בלב כל אחד ועל זה נאמר ויקחו לי כביכול נמכרתי עמה ועל דרך מ"ש בזוהר הקדוש (ח"ב ס א) דקודשא בריך הוא תורה איקרי ואין תורה אלא קב"ה. ומטעם זה נדרש (ברכות כא.) לברכת התורה מלפניה מדכתוב כי שם ה' אקרא וגו' דתורה נקרא שם הוי"ה דכל התורה שמות הקב"ה. וכתוב כי לקח טוב נתתי לכם והיינו לכל אחד מישראל כש"נ מורשה קהלת יעקב ובמד' (ויקרא רבה פ' ט) קהלת ינאי אין כתיב אלא קהלת טוב וכל הדברי תורה שרשם מאמר אנכי וגו' וכל תרי"ג מצות נקראו בזוהר הקדוש (שם פב ב) תרי"ג זיני עיטא שהם עצות איך לזכות שיאיר בלב מאמר אנכי ה' אלהיך ועל זה ההכרה אמר שנתקע ת"ת בלבם במאמר אנכי ושם השי"ת שוכן בלב ועל זה נאמר ויקחו לי כנ"ל אבל לאחר שחזר יצר הרע למקומו אז אמר השי"ת ועשו לי מקדש שבכ"מ שאתם הולכים בית אחד עשו לי שאדור בתוכו שיהיה מקום מיוחד לשכינה. וכבר אמרנו דהוא בעולם שנה ונפש מקום המקדש בעולם. ויום שבת בשנה שאז השי"ת שוכן בלב ישראל ונעשה הלב הר קדשי שהשי"ת משפיע דברי תורה בלב כל אחד מישראל וכתוב לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי דא לבא דמדוריה דיצר הרע ביה (כמ"ש זח"א קלח א במה"נ) שבשבת שנעשה הלב בחינת בית המקדש הר קדשי ניצול מקטרוג היצר הרע. ות"ח דמשתדלי באורייתא אתקריאו ודמיין לשבתות כמו"ש ברע"מ (זח"ג כט ב קכד סע"ב) והיינו שבלב המשתדלין באורייתא משפיע השי"ת דברי תורה תמיד דברי אשר שמתי בפיך ולית לך מלה לתברא יצר הרע אלא אורייתא (כמ"ש זח"א רב א) ונעשה הלב הר קדשי. והם מקדש בנפש. ועל אלו השלשה כתיב ועשו לי מקדש שכל אחד מישראל יש לו חלק בזה שהעשייה מצד ישראל דהמקדש ומשכן נעשה מנדבות לב ישראל וכמ"ש במ"ר (סו"פ לג) אפילו אחד מישראל יכול לעשותו שנאמר מאת כל איש אשר ידבנו לבו דהעיקר נעשה מנדבות לבב וכמ"ש בזוהר הקדוש. וכן קדושת יום השבת יש לכל אחד מישראל חלק בו וכש"נ לעשות את השבת שישראל העושין ומכניסין קדושה ליום השבת וכש"נ זכור לקדשו שמור לקדשו ונת' כ"פ. וכן קדושת ת"ח דמשתדלי באורייתא כל אחד מישראל יש לו חלק בו שהם העושים הקדושה וכמ"ש (חולין נו סע"ב) כרכא דכולה ביה ממנו כהניו ממנו נביאיו ממנו שריו וכו' והיינו דקדושת השרים והפרנסים מצד ישראל שהם ממנים אותם וכן קדושת הכהנים בא מצד. ישראל ועד"ש (ערכין יז.) פרנס לפי דורו. ומצינו (שמות רבה פ' מ"ב) לך ר"ד א"ל לא בשביל כבודך אתה עולה לכאן אלא בשביל כבוד בני אמרתי לזקן שלהם והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים בו כו' כשיהיו בניך צדיקים הם מתרוממים ועולים וכן שלוחיהם מתעלים עמהם וכו' וכן דקדק במד' (שם ר"פ לז) ממנו יתד זה כהן גדול כו' וכה"א ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך ואת בניו אתו מהיכן מתו"ך בני ישראל כו' דייקא מתוך קדושת ישראל הופיע הקדושה על אהרן ובניו וכש"נ (דברי הימים א כ״ג:י״ג) ויבדל אהרן להקדישו קדש קדשים הוא ובניו וגו' דעל ידי שישראל הם קדושים כמה שנאמר בכמה פסוקים נבדלו אהרן ובניו להיות קודש קדשים. וכן קדושת כל פרנסי ישראל בא מקדושת ישראל ואף משה רבינו ע"ה שתיכף בשעה שנולד נתמלא הבית כולו אור כמ"ש (סוטה יב.) מכל מקום נתרומם מעלתו בשביל קדושת ישראל וכמ"ש במדרש הנז'. ועל זה נאמר ועשו לי מקדש. ועל כן יש לכל אחד מישראל חלק בקדושת המקדש וקדושת השבת שהוא המקדש בשנה וקדושת ת"ח שהם קדושת המקדש בנפש והוא מפני שהם העושים המקדש. ובשבת כל אחד מישראל זוכה להיות מכלל ת"ח משתדלי באורייתא וכמו שאמרנו כ"פ ממ"ש (שבת קיט.) מי עדיפת לן מינה דסעודת שבת של כל אחד מישראל היא סעודת ת"ח. ועל זה נאמר כי לקח טוב נתתי לכם לכל אחד מישראל כש"נ מורשה קהלת יעקב והיינו אף ע"ה שנקראו בית יעקב (כמ"ש בבא מציעא לג :) והיינו שכל אחד מישראל יש לו חלק בתורה ויש להם שייכות למקום המקדש שבאין ליראות ברגל מפני שהיה להם חלק בעשיה ונדבות לב. וכן בקדושת ת"ח בנוי דמלכא שהם משכן בנפש יש להם שייכות שמתעלין בשביל ישראל וכן בקדושת שבת דישראל מכניסין קדושה לשבת:
1
ב׳ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו וגו'. במ"ר הה"ד כי לקח טוב נתתי לכם וגו' כביכול נמכרתי עמה שנאמר ויקחו לי וכו' התורה נקרא לקח טוב וכמ"ש (מדברי תורה עקב ה) בני אם תקח אמרי אם יש לך זכות כו' לה"ד לאדם שיש לו בת בוגרת כו' אין תורתי כן אלא אם יהיה לך זכות תזכה לה כו'. וכן במתן תורה מקודם אמרו ישראל נעשה ונשמע שהוא מורה שיזכו להדברי תורה על ידי החשק ורוב אהבה שיש להם (כמו שנת' שקלים מא' א ד"ה ולפ"ז) ועל ידי זה זכו לתורה ונקרא לקח טוב ודרשו ויקחו לי שכביכול נמכרתי עמה. והוא שלזכות שיהיה השי"ת שוכן בתוך בני ישראל צריך להיות במחיר והוא על פי מ"ש בזוהר הקדוש פ' זו (קכח סע"א) מאת כל איש מההוא דאקרי איש דאתגבר על יצריה וכל מאן דאתגבר על יצריה אקרי איש. דאיש היינו שר כמו שקראו אנטיגנוס איש סוכו יוסי בן יועזר איש צרדה וכה"ג (וכמ"ש תי"ט) אדון למקום סוכו וכדומה. ונדרש (סוכה נב :) מפנק מנוער עבדו וגו' על היצר הרע דכבר אמרנו דיצר היינו חשק כש"נ ליצר מחשבות לבב עמך ונברא להיות חשק לחדוותא דשמעתא כמו שיושאר ממנו גם לעתיד (כמ"ש זח"א קלח א) והנחש נברא לשמש לאדם לעשות מלאכתו (כמ"ש סנהדרין נט :) ונברא להיות עבדו. וכל המתגבר על היצר הרע נקרא איש ואדון לו. וכמ"ש בזוהר הקדוש למעלה על מ"ש ולכו שברו בלא כסף ובלא מחיר וגו' אשתדלותא דאורייתא מאן דבעי זכי בה כו' אבל אשתדלותא דקב"ה דקיימא בעובדא אסיר לנטלא ליה למגנא כו' אלא באגר שלים. והיינו דהשתדלות במצות צריך להיות במחיר. מ"ע יש דשייך בו מחיר כסף כפשוטו. ופרישות ממל"ת הוא על ידי מחיר שיבטל חשקו ותאותו לכבוד השי"ת. וכן במצות הנקנים בכסף העיקר לכוף תאות וחשק הממון לכבודו ית'. וזש"נ מאת כל איש אשר ידבנו לבו שבודאי לא רצה השי"ת בנדבות המשכן כדי לבנותו דהא כ' לי הכסף ולי הזהב ואף ברשב"י מצינו (שמות רבה פ' נב) שאמר בקעה בקעה המלאי דנרי זהב והתחילה מושכת דינרי זהב לפניהן. וכן א' במ"ר פ' זו ובגמרא (יומא עה.) שירדו אבנים טובות ומרגליות עם המן ולא נחסר לו ית' ח"ו נדבתם. רק העיקר היה נדבות לב ישראל מאת כל איש דאתגבר על יצריה היינו מה שנתנו בחשק ואהבה מזה נבנה המשכן שישכון השי"ת בלב ישראל ועל זה אמר בזוהר הקדוש מאי אשר ידבנו לבו דיתרעי ביה קב"ה כד"א לך אמר לבי צור לבבי כו' כלהו בקב"ה קאמר וכ"כ במדרש (שיר השירים ה' ב) שהקב"ה לבן של ישראל מן הדין קרא דכ' צור לבבי וחלקי אלהים לעולם. ועיקר הדברי תורה להאיר הלב כמ"ש והאר עינינו בתורתך ולזכות לתורה ואורו צריך להיות גם כן במחיר שאין זוכין לה רק על ידי אהבה ויראה כמו שזכו לה במתן תורה על ידי החשק. אך כשזכו לתורה אז אשתדלותא דאורייתא בלא כסף ובלא מחיר. אבל כתר נעשה שמורה להיות קדושה גם בגוף. צריך יראה ואהבה. ואחר כך מבקשים ויחד לבבנו לאהבה וליראה כו' שמצד השי"ת בא מקודם האהבה ואחר כך היראה כסדר אנכי ולא יהיה (ונת' כ"פ) וז"ש ויקחו לי וגו' לקנות כביכול להשי"ת שישכון בתוך בני ישראל צריך מאת כל איש שיתגבר על יצרו שהוא בחינת היראה ויהיה בלבו נדברות לב ואהבה להשי"ת שכן הסדר מצד האדם יראה ואחר כך אהבה. ואז קב"ה אתרעי ביה ושוי מדוריה ביה כמ"ש בזוהר הקדוש וכן אמר דוד המלך ע"ה אני ביושר לבבי התנדבתי כל אלה ועתה עמך וגו' בשמחה להתנדב לך וכמו שנאמר למעלה וישמחו העם על התנדבם כי בלב שלם התנדבו וגו' ואחר כך ביקש שמרה זאת לעולם ליצר מחשבות לבב עמך וגו' שיושאר החשק כן לעולם בלב ישראל באהבה ונדיבות לכבוד השי"ת כדי שישכון תמיד בתוך בני ישראל והיינו להיות קדושה בגוף ישראל שזה קדושת מעשה המצות שהם בעובדא וצריך מחיר יראה ואהבה וכש"נ והיה מדי חדש בחדשו ומדי שבת בשבתו יבוא כל בשר וגו' ובזוהר הקדוש פ' זו (קנו סע"ב) וכי כל בשר ייתי לאו הכי הו"ל למכתב אלא כל רוח או כל נשמה כו' אך האדם הוא הנשמה והגוף נקרא בשר אדם וכמ"ש בזוהר הקדוש (יתרו עו רע"א) שהוא לבוש האדם וכל בשר מורה שהגוף יבא להשתחוות שיהיה הגוף גם כן בקדושה והיינו על ידי שיכוף ויתגבר על כל חשקו ויצרו שיהיה רק לכבוד השי"ת ואז יהיה קדושה בגוף גם כן כנ"ל וזהו בשבת שגם הגוף בקדושה שאכילה והנאת הגוף מצוה והוא מעין עולם הבא דיבא כל בשר להשתחות וכשחל ראש חודש בשבת אז בנקל יותר לכוף הגוף שיהיה בקדושה אף בימי המעשה:
2
ג׳ומפרש הזוהר הקדוש מאת כל איש אשר ידבנו לבו מההוא דאקרי איש והיינו דמי שזוכה להתגבר על יצרו על ידי מדת היראה וזוכה לאהבה מצד השי"ת אשר ידבנו לבו דיתרעי ביה קב"ה. זה יוכל לזכות שיבנה המשכן בלבו שישכון השי"ת בלבו ועל דרך מ"ש במ"ר (סו"פ לג) בשעה שא' הקב"ה למשה על עסקי המשכן אמר לפניו רבונו של עולם יכולין ישראל הם לעשותו שנאמר מאת כל איש וגו' והיינו שמשה רבינו ע"ה שאל איך יוכל לעשות ולגרום השראת שכינה בתחתונים ועל זה השיבו השי"ת דהעיקר רעותא דלבא דיתרעי ביה קב"ה וכמ"ש בזוהר הקדוש (ח"ג קס סע"א) על פסוק אם חפץ בנו ה' כיון דישתדל ב"נ ברעותא דלבא לגבי קב"ה לא בעי מנן אלא לבא וזה יכול להיות אפילו על ידי אחד מישראל שיהיה לבו שלם בתשוקה ורעותא דלבא שיזכה להשראת שכינה בלבו כמו שזכו בשעת מתן תורה (כמו שנת' מא' א). וזה שנאמר ויקחו לי תרומה שדרשו כביכול כאלו נמכרתי עמה ואחר כך כתוב מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו וגו' וכן בפ' ויקהל כ' קחו מאתכם תרומה ואחר כך כתוב כל נדיב לבו יביאה דמשמע רק הנדיב לב יביאה. אכל הענין דבאמת אמר ויקחו תרומה אף שהם הנותנים יתכן לשון ויקחו על דרך מ"ש (קידושין ז.) הילך מנה ואקדש אני לך מקודשת באדם חשוב בההיא הנאה דמקבל מתנה מינה כו' וכן כאן אף שנותנים התרומה כשנותנים בחשק ורעותא דלבא הם כמקבלים כנ"ל. ואמר ויקחו לי שעל ידי הנדיבות לב והשמחה יכולים לזכות להשראת השכינה וכאלו כביכול נמכרתי עמה כנ"ל. ואחר כך אמר מאת כל איש שמי שיזכה להיות איש המתגבר על יצרו ויזכה אשר ידבנו לבו דיתרעי ביה קב"ה זהו היחיד שיכול לזכות להשרות שכינה בתחתונים. ומסיק בזוהר הקדוש ומנא ידעינן דהא קב"ה אתרעי ביה ושוי מדוריה ביה והיינו שהשי"ת שוכן בלבו כד חמינן דרעותא דההוא ב"נ למרדף ולאשתדלא אבתריה דקב"ה בלביה ובנפשיה וברעותא ודאי תמן ידעינן דשריא ביה שכינתא כדין בעינן למיקני ההוא ב"נ בכסף שלים לאתחברא ולמילף מניה ועל דא קדמאי הוו אמרי וקנה לך חבר באגר שלים וכו' והיינו דזה הזוכה דיתרעי ביה קב"ה וישוי מדוריה ביה הוא המשכן בנפש שהשכינה שורה בו בלבו ועל זה נאמר אשר ידבנו לבו כנ"ל והוא יכול לזכול לכל המתחברים עמו להשרות שכינה בתחתונים ועל זה נאמר כל נדיב לבו יביאה. וכתוב מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו וגו' כנ"ל. ורש"י פירוש (בפ"א דאבות) עמ"ש וקנה לך חבר י"א ספרים כו' ואין המכוון שיקנה ה' חומשי תורה כי התורה שבכתב היה מספיק רק קודם הקלקול כמ"ש (נדרים כב :) אלמלא חטאו ישראל לא ניתן להם אלא ה' חומשי תורה וכו' אבל אחר הקלקול דצריך לתקן הרב כעס הוא דייקא על ידי הרוב חכמה שהוא התורה שבעל פה. ועל זה מרמז כל איש אשר ידבנו לבו דיתרע ביה קב"ה היינו החכמים שבכל דור. וצריך לקנות ספרי התנאים וגם כל הצדיקים שבכל דור הידועים לרודפי צדק מבקשי ה' וחברו ספרים בחידושי תורה שהם דברי אלהים חיים מהם תקחו את תרומתי מהם או מפי כתבם מהספרי קודש שיצא מפיהם שמהם תלמדו לאהבה וליראה את ה' ולזכות להשראת שכינה בתחתונים כנ"ל:
3
ד׳בס' הבהיר (שנדפס סו' זח"ב) מאי דכתוב ויקחו לי תרומה כך אמר הקב"ה אותה תרומה תרימו אותה בתפלותיכם. ומי הוא אותו שנדבו לבו להמשך מן העולם הזה כו' והיינו דתרומה מדת מלכות וכמ"ש הרמב"ן ואיתא ויקחו לי שיעשו היחוד קבה"ו וז"ש הרימו אותה בתפלותיכם דתפלה ממדת מלכות כש"נ ואני תפלה אני מן אדנ"י שכינתא (כמ"ש זח"ג רכג רע"א) וכתוב אדני שפתי תפתח וגו' ושם זה מורה על יראה כש"נ ואם אדונים אני איה מוראי והיינו שבת דמע"ש דאיהי יראה ושריא בה יראה (כמ"ש זח"א ה' ב) וכן בתפלה הוא בחינת עבד לפני המלך כמ"ש (ברכות לד :) וכן נדרש בגמרא (שם ט :) ייראוך עם שמש על תפלה וכן נדרש (שם ו' רע"ב י רע"ב) לשון יראה על תפלה וא' מאת כל איש אשר ידבנו לבו שנדבו לבו להמשך מן העולם הזה וכ"כ גם בזוהר הקדוש (קלד ב) ויקחו תרומה לא כתיב אלא ויקחו לי תרומה עילא ותתא בכללא חדא בלא פרודא כלל. והמכוון כנ"ל שיקחו תרומה מלכות לי קב"ה שיהיה היחוד קובה"ו. ואיתא מאת כל איש וגו' הכי איצטריך ליה למימר כל איש אשר ידבנו לבו יקח את תרומתי אלא כו' זכאין צדיקיא דידעי לשואה רעותא דלבהון לגבי מלכא עלאה וכו' לאו איהו לגבי עלמא דא ובכסופא בטלה דיליה והוא ממש כמ"ש בס' הבהיר שנדבו לבו להמשך מן העולם הזה והיינו כמו ביום השבת שנמשך האדם מכל וכל מעניני עולם הזה וכמ"ש (זח"ב רה סע"א) והאי יומא יומא דנשמתין איהו ולאו יומא דגופא וז"ש במכילתא (יתרו פ' ז) וכי אפשר לאדם לעשות כל מלאכתו בו' ימים אלא שבות כאלו מלאכתך עשויה וכבר אמרנו שהמכוון כמו כשהאדם נפטר מן העולם הזה שבודאי אינו חושש לדאגת מעשיו שלא נגמר כיון שלא יוכל עוד לעשות וכאלו כל מלאכתו עשויה כן צריך האדם להיות ביום השבת כאלו כבר עזב עולם הזה דשבת יומא דנשמתין ולאו דגופא כלל ואז הוא איש אשר ידבנו לבו להמשך מן העולם הזה ומכסופא בטלה דיליה. ואיתא אחר כך בזוהר הקדוש ומאן איהו כל איש דא צדיק דאתקרי כל כו' איש כד"א איש צדיק וכו' ע"ש. ובשבת כל אחד מישראל נקרא יראי שמי (כמ"ש תענית ח :) וכשחשב (בזוה"ח תולדות) ז' מוספין כנגד ז' רועים חשב מוסף שבת נגד יוסף הצדיק דהתוס' קדושה דשבת הוא מבחינת צדיק יסוד עולם ומדת יוסף היראה כש"נ את האלהים אני ירא. ואיתא בתקו"ז (תי' מח) ושמרו וגו' תרין זמנין אדכר הכא שבת לקבל שכינתא עלאה ותתאה. לדרתם זכאה מאן דעביד לון בשבת דירה בתרי בתי לבא ואתפני מתמן יצר הרע והיינו כשזוכין לבחינת שבת עלאה לעשות את השבת אתפני יצר הרע מכל וכל. והיינו כשנכנס היראה בחינת שבת לעומק נקודת הלב בחינת בינה לבא וז נגאל מכל וכל ונמשך מכל עניני עולם הזה וכסופא בטלה דיליה. וז"ש בזוהר הקדוש אלא ידעי ומשתדלי לשואה רעותהון ולאתדבקא לעילא כו' והיינו כמו בעולם הבא בינה עלמא דאתי. ושבח בזמן כמו המקדש בעולם שבשבת זוכה הישראל להיות לבו משכן ונקרא הלב הר קדשי שהוא בית המקדש (כמ"ש מא' א) ונעשה היחוד קבה"ו לעילא ותתא בלא פרודא כלל. ומסיק בס' הבהיר כבדוהו כי בו אני שמח שיודע שמי וממנו ראוי לקחת את תרומתי. שיודע שמי הוא עד"ש (מ"ר נשא ר"פ י) ודעת זה המכיר את בוראו ור' אשגבהו כי ידע שמי יקראני ואענהו וגו' וא' ע"ז (שוח"ט תהלם) מפני מה מתפללין בעולם הזה ואינם נענים על ידי שאינם יודעין בשם המפורש אבל לע"ל הקב"ה מודיען כש"נ לכן ידע עמי שמי וכו' ע"ש וזה שנאמר קרוב ה' לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת והיינו על פי מ"ש (ב"ר פ' א) מהו אמת אל"ף בראשון של אותיות מ"ם באמצע תיו בסוף ע"ש אני ראשון ואני אחרון והיינו דאמת מורה שם הוי"ה שהוא היה הווה ויהיה ואז זוכה יקראני ואענהו וכמ"ש במד' הנ"ל. וז"ש הרימו אותה בתפלותיכם והיינו דתפלה שהוא ממדה אחרונה כנ"ל הרימו אותה ע"ד כ"ע איהו כתר מלכות וזה סוד כי ידע שמי. וכן בתחלה הוא אומר אדני שפתי תפתח בשם אדנ"י ואחר כך מתחילין תיכף ברוך אתה הוי"ה ומזכירין שם הויה לנוכח שהוא כמפורש. וזה זוכה מי שנדבו לבו להמשך מעולם הזה כנ"ל. ואמר כבדוהו כי בו אני שמח והיינו דאף דאיתא (ויקרא רבה פ' כ) הקב"ה לא שמח בעולמו שמח ה' במעשיו לא כתיב אלא ישמח עתיד הקב"ה לשמוח במעשיהן של צדיקים לע"ל. מכל מקום כבר אמרנו על מה שנאמר יהי כבוד ה' לעולם ישמח ה' וגו' דהיינו כשיתפשט כבוד מלכותו יתברך לעולמי עד אז ישמח ה' במעשיו וזה יהיה לעתיד ומעין זה בשבת ועל כן מי שנדבו לבו להמשך מכל עניני עולם הזה אמר השי"ת בו אני שמח שהוא נעשה מרכבה מדת מלכות וז"ש וממנו ראוי לקחת את תרומתי שהוא ראוי לעשות היחוד עילא ותתא בלא פרודא כלל. ואיתא בזוה"ק ומאן אתר נטלי ההוא רעותא כו' ומאן איהו כל איש דא צדיק כו' שזה זוכין על ידי כל איש צדיק יסוד עולם דאקרי כל וכמ"ש בתקו"ז (תי' כד) וצריך לקיימא בה ענ"ג דאיהו צדיק דנפיק מעדן דאיהי בינה עלמא דאתי להשקות את הגן דא שכינתא תתאה כו' ע"ש והיינו על ידי זה זוכין לשבת עלאה. והאי עדן איקרי גם לעדן דלעילא כמ"ש בזוהר הקדוש (ח"ג קפב ב) ועדן דלעילא כ"ע כמ"ש (תקו"ז ריש תי' נה) וכמו שנת' ר"פ חיי רק דשם (זח"א כו א) אמר נהר עמודא דאמצעיתא ובתקו"ז אמר דאיהו צדיק שהוא גם כן ו' וכמ"ש (זח"א קצד רע"א) דנהר דא יוסף הצדיק ע"ש. וז"ש דעל ידי איש צדיק דאקרי כל ההמשכה כ"ע איהו כתר מלכות וזוכין לעשות היחוד עילא ותתא בלא פרודא כלל ויקחו לי תרומה:
4
ה׳בתנחומא (ריש פ' זו) את מוצא ב' תרומות כו' תרומות כהנים על מנת שיהיו בני תורה כו' כ' כהניה חמסו תורתי ויחללו קודש. למה בין קדש לחול לא הבדילו וגו' כיון שאינו בן תורה אינו יודע להבדיל בין קודש לחול ובין הטמא לטהור ואומר קדשי בזית ואת שבתותי חללת למה מבזה את הקדשים שאינו יודע לשמור שבת. והנה פסוק דקדשי בזית וגו' לא נכתב כלל בכהנים רק בכלל ישראל ע"ש ביחזקאל ומה שייטיה הכא. גם יש להבין הלשון שאינו יודע לשמור שבת ולא לא קאמר שמחלל השבת כלשון הכתוב שבתותי חללת. אך הענין דקדושה ראשונה כ' בשבת ויקדש אותו. ואחר כך קדושה במקום בסנה ואחר כך קדושה בנפש על ידי משה רבינו ע"ה שבמתן תורה כתוב ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש. דתורה אורייתא מחכמה נפקת מאתר דאיקרי קדש כמ"ש (זח"ב קכא א) והיינו מאמר יהי אור שכנגד מדת חכמה וה"פ כתוב בו לשון אורה כנגד ה' חומשי תורה (כמ"ש ב"ר פ' ג) ועיקר הקדושה אצל השי"ת דאף המלכים אין להם תפיסה רק שיש קדוש נבדל מכל ועל זה אמר ג' פעמים קדוש. וקב"ה תורה איקרי כמ"ש בזוהר הקדוש (שם ס' א). ובמתן תורה כתוב וירד משה וגו' ויקדש את העם ומאז נקראו ישראל בשם גוי קדוש ונזכר כ"פ לשון קדושה בישראל ואנשי קודש כי עם קדוש קדושים תהיו ובגמרא (חולין ז :) ישראל קדושים הן וזהו מ"ש ישראל ואורייתא וקב"ה חד. ושבת קדושה קביעא וקיימא דשבת כללא דכל אורייתא כמ"ש בזוהר הקדוש (שם צב א) ואורייתא קודש עלאה ושבת מדת מלכות תורה שבעל פה חכמה תתאה קודש תתאה. ובשעת מתן תורה היו כל ישראל פנוים רק לתורה והיו ממלכת כהנים וגוי קדוש. ואחר הקלקול נבחרו הכהנים שהם פנוים רק לתורה. ונשאר אז מקום המקדש בעולם ושבת שהיא מקדש בשנה (כמו שנת' מא' א) וכן כ' בפ' תשא אחר ציווי מלאכת המשכן שהיה ביום הכפורים אחר הקלקול כמ"ש בזוהר הקדוש (ויקהל קצה א קצז א) ושם כתוב אך את שבתותי וגו' לדעת כי אני ה' מקדשכם ואיתא על זה (שבת י :) מתנה טובה וכו' ואני מבקש ליתנה לישראל כו' והוא מ"ש יום מנוחה וקדושה לעמך נתת והיינו במתנה שביום השבת ישראל ממלכת כהנים וגוי קדוש שהם פנוים לתורה. וכתוב אני הוי"ה מקדשכם אני מן אדני שכינתא הוי"ה יחוד קבה"ו וכש"נ אני הוי"ה שוכן בתוך בני ישראל (וכמ"ש זח"ג רכג א) ובמדרש (שהש"ר ה' ב) שהקב"ה לבן של ישראל שנאמר צור לבבי וחלקי אלהים לעולם וכ"ה בזוהר הקדוש פ' זו (קכח רע"ב) מכמה פסוקים דקב"ה איקרי לב. וזה מקדשכם שבשבת ה' שוכן בלב ישראל ומשתדלי באורייתא שפנוים תמיד לתורה דמיין שבתות כמ"ש (זח"ג קכד סע"ב) שהשי"ת שוכן בלבם. והשבת אפילו הפועלים שבת יעשה כולו תורה כמ"ש (ריש סא"ר) דלפועלים לא ניתנו שבתות אלא לעסוק בתורה כמ"ש בפסיקתא (ונת' כ"פ) ואיקרי קודש. וזש"נ כהניה חמסו תורתי ויחללו קדשי למה עז"נ בין קודש לחול לא הבדילו ובין הטמא לטהור לא הודיעו לפי שאינו בן תורה אינו יודע להבדיל כו'. ומ"ש במד' למה מבזה את הקדשים שאינו יודע לשמור שבת נראה ברור דסמיך אסיפא דקרא דכהנים חמסו וגו' לא הודיעו ומשבתותי העלימו עיניהם ולא כתיב שחללו שבת רק העלימו עיניהם וז"ש שאינו יודע לשמור שבת. וכנראה שחסר תיבת וגומר בתנחומא אחר תי' לא הודיעו. ונקט לשון שאינו יודע כו' עד"ש לדעת כי אני וגו' שאם היה זוכה לדעת קדושת השבת היה זוכה גם כן לבחינת קודש ולהבדיל בין הקודש ובין החול ולא היה מבזה הקדשים שנאמר ויחללו קדשי. ומייתי קרא קדשי בזית ואת שבתותי חללת דכתוב בישראל לסמך ולראיה דהא בהא תליא דאם היה שומר שבת לא היה מבזה קדשים שהיה בהן הקדושה דקביעא וקיימא דכתוב לדעת כי אני ה' מקדשכם כנ"ל. ומסיק המדרש חביבה תרומת כהנים שניתנה לכהנים בני תורה והיינו דתרומה קודש איקרי (כמ"ש מו"ק כח.) והאוכל תרומה גם כן נקרא קודש כיון דעשו אכילת תרומה בגבולין כעבודת בית המקדש (כמ"ש פסחים עג.) אבל תרומת המשכן קראה הקב"ה לשמו כו' והיינו שהיא מעולה הימנה דעל ידי הנדבת לב דכתבו כל נדיב לב יביאה. על ידי זה יהיה הלב משכן לשכינה וכמו שאמרנו (ונת' מא' ב) שעל ידי זה מנדבת לב ישראל נבנה המשכן. ובשבת כ' לדרתם ובתקו"ז (תי' מח) זכאה מאן דעביד לון בשבת דירה בתרי בתי לבא:
5
ו׳במדברי תורה ויקחו לי תרומה זש"ה כי לקח טוב וגו' ב' פרקמטוטין כו' אמרו בוא ונחליף כו' מה שביד זה אין ביד זה כו' אבל התורה אינה כן זה שונה זרעים כו' השנו זה לזה נמצא ביד זה שנים וביד זה שנים כו' וכבר הקשו דהא כן הוא שכל החכמות שאחד מלמד לחבירו חכמתו ביד כל אחד ב' החכמות. ואם בחליפי כלי אומנות וספרים גם בתורה אם יחליפו ספר על ספר מה שביד זה אין ביד זה וגם כן לא יתקיימו שניהם ביד כל אחד. אך הענין דדברי תורה נקרא לקח טוב שקונים הדברי תורה בקנין שנחקק בלב כמ"ש הוא יפתח לבנו בתורתו וישים אהבתו ויראתו. ותכלית הדברי תורה אינו רק לידע המעשה לעשות רק הדברי תורה בעצמותו לקח טוב שנחקק בלב. מה שאין כן בשאר החכמות שהלימוד והידיעה אינו פועל כלל בנפש האדם והתועלת הוא רק כשיצא לפעולת אדם ואז המעשה שיעשה זה לא יעשה רעהו. אבל תועלת הדברי תורה לחקוק ולהאיר הלב זה פועל כל אחד לעצמו ולחבירו ואדרבה לימוד השנים מועיל יותר ממה שילמדו כל אחד לבדו ואיתא (ברכות ו.) מנין לב' שיושבים ועוסקים בתורה ששכינה עמהם שנאמר אז נדברו יראי ה' וגו' כי נדברו ולא כ' דברו דהעיקר להיות דברי אלהים חיים דברי אשר שמתי בפיך ואז השכינה מדברת מתוך גרונם ויתכן לשון נדברו. וכתוב יראי ה' שכל שהם יראי ה' דבריהם נשמעים כמ"ש (שם ע"ב) מקרא דסוף דבר הכל נשמע וגו' ואז פועל כל אחד בחבירו שיוחקק הדברי תורה בלב. וכיון שהאדם מדבר והוא דבר ה' פי ה' כמו שאמרנו כ"פ בענין מלכות פה ובמ"ש בס' יצירה דבשבת נוצר פה בנפש אף שכבר דיבר אדם הראשון בע"ש רק דאז נברא שיהיה מדבר ויהיה פי ה' וכמ"ש בזוהר הקדוש (ח"ג רא ב). וכתוב כן יהיה דברי אשר יצא מפי וגו' כי אם עשה את אשר חפצתי וגו' ממילא נחקק הדברי תורה בלב ומאיר בו אור ה' ועל זה נאמר ויכתב ספר זכרון לפניו וגו' ושמעתי מרבותינו הקדושים זצוקללה"ה שפירש ספר זכרון שנחקק בנפשות ישראל. ואמרנו דז"ש (ר"ה טז :) ג' ספרים נפתחים כו' דצדיקים ורשעים ובינונים והיינו נפשות ישראל וז"ש (פ"ב דאבות) וכל מעשיך בספר נכתבים שנחקק בלב ונפש הישראל. ואינון דמשתדלי באורייתא שפנוים רק לתורה כפי מה שנברא האדם לעמל תורה נברא (כמ"ש סנהדרין צט :) וכלשון התו"כ אם בחוקתי תלכו שתהיו עמלים בתורה והעמל הוא שיוחקקו הדברי תורה בלב שע"ש זה נקרא חוקותי. אבל לאו כל אדם זוכה לזה כמ"ש (שם) טוביה לדזכי דהוי דרופתקי דאורייתא שאחר הקלקול שנתקלל האדם בזעת אפך וגו' יש שמוטרד כל ימי המעשה. מכל מקום בשבת כל אחד פנוי רק לעמל תורה וכל אחד נקרא יראי שמי שומרי שבתות (כמ"ש תענית ח :) ואז פועל שיוחקקו בלב הדברי תורה וז"ש במכילתא (בשלח ויסע פ' א) חק זה שבת שבשבת נחקק הדברי תורה בלב:
6
ז׳וזאת התרומה וגו' זהב וכסף ונחשת בזוהר הקדוש (קכט ב) ת"ח כד ברא קב"ה עלמא שארי למברי מסטרא דכספא דאיהו ימינא כו' ובעובדא דמשכנא דאיהו כגוונא דיליה שארי מסט' דשמאלא ולבתר מסט' דימינא בגין דמשכנא מסט' דשמאלא הוה כו'. הענין דכ' עולם חסד יבנה וכתוב בהבראם ואיתא (ב"ר פ' יב) באברהם בזכותו של אברהם וכתוב ואקח את אביכם את אברהם וגו' שהשי"ת ברא נפשות האבות וכמ"ש (שם פ' יד) שהיה א"א ראוי להבראות קודם אדם הראשון אלא כו' ומצד השי"ת העיקר אהבה שע"ז רומז כסף מסט' דימינא ואחר כך זהב בחינת יראה וכמו במתן תורה שאמר השי"ת מאמר אנכי ונתקע ת"ת בלבם (כמ"ש שיר השירים א) ואנכי שורש כל המ"ע שבא מצד האהבה ואחר כך מאמר לא יהיה שנעקר על ידו יצר הרע מלבם (כמש"ש) ולא יהיה שורש כל המצות ל"ת שבא מצד היראה וכמ"ש (ירושלמי סו"פ הרואה) וזהו כפי מה שבא מצד השי"ת אשר עשה האלהים את האדם ישר. אבל אחר הקלקול כתוב מה ה' שואל מעמך כי אם ליראה דעיקר השתדלות האדם רק במדת היראה ואחר כך זוכין לאהבה מצד השי"ת וכמ"ש מר' ר' בער זצוקללה"ה ע"ד שכן דרכו של איש וכו'. וכן הסדר סור מרע ואחר כך ועשה טוב שאי אפשר להכניס דברי תורה ללב רק אחר שיוריק הרע מלב כסיל לשמאלו. וכן בעובדא דמשכנא שבא אחר הקלקול שאז הוצרכו לעשות מקום מיוחד להשראת השכינה דמקודם היה משכן השכינה בלב ישראל ובכל מחנה ישראל (וכמו שנת' מא' א) ועל כן שארי מסטרא דשמאלא זהב שמורה לבחינת היראה ואחר כך כסף שמורה בחינת האהבה. וכן תורה שבכתב מסטרא דימינא וכמה שנאמר מימינו אש דת למו כמ"ש בזוהר הקדוש פ' זו (קסו ב' קסז א) ואלמלא חטאו ישראל לא ניתן להם אלא ה' חומשי תורה כו' (כמ"ש נדרים כב :) ואחר הקלקול ניתנו לוחות שניים שביום הכפורים שיש בהם מדרש הלכות ואגדות כפלים לתושיה (כמ"ש שמות רבה פ' מו ופ' מז) שהוא הרב חכמה לתקן הרב כעס ואז ביום הכפורים שנצטוו על מלאכת המשכן שארי מסטרא דשמאלא זהב וכסף וגו'. וזה הענין שחשב האר"י הק' קדושת ג' סעודת שבת להאבות וחשב סעודת ליל שבת ליצחק אבינו ע"ה וסעודתא דצפרא דשבתא לאברהם אבינו ע"ה. אף דסדר האבות אברהם יצחק ויעקב. אך הוא מטעם האמור שכן הסדר מצד ישראל לתקן הקלקול. ושבת שהוא משכן בשנה כמו שאמרנו למעלה. מתחלת השבת נופל הפחד כמ"ש בתפלת מעין ז' לפניו נעבוד ביראה ופחד אף שבברכת עבודה לא נאמר כלל יראה ופחד. והסעודה נקרא דחקל תפוחין מצד ישראל ושבת דמע"ש איהי יראה ושריא בה יראה כמ"ש (זח"א ה ב) ועל כן יצחוק אבינו אושפיזא של הסעודה בחינת פחד יצחק. ואחר כך סעודתא דצפרא דשבתא דעתיקא מצד השי"ת סעודתא דאברהם:
7
ח׳ועשו ארון עצי שטים וגו' בזוה"ח פ' זו רש"א בכל פרשתא דא כו' דאתמסר עבידתא בידא דמשה כו' בכלהו כ' ועשית ובארון ואפוד וכ' ועשו כו' מ"ט בארון לא כתוב ועשית בגין דארון כליל ליה למשה בגוי' לאתנהרא מני' ואצטריכו אחרנין לתקנא תיקונא ושפירו דיליה למיעל הוא לגביה. הענין דאף שבארון היו מונחים הלוחות ואחר כך גם הס"ת (כמ"ש ב"ב יד.) כבר כתוב דששים ריבוא נפשות דור המדבר הם אותיות התורה ואף שאין ששים ריבוא אותיות יש אותיות נחלקין כמו ש' ג' ווין ול' כ' ו' וכדומה. וכל נפש הוא אות או חלק מאות שבלעדי חלק זה הס"ת פסולה ועל כן נקרא דור המדבר דור דעה כמ"ש (מ"ר חוקת) ע"פ ודרדע ומשה רבינו בסוד הדעת כי הוא כולל הנפשות כולם ונפש משה רבינו ע"ה כולל כל התורה שהיא כוללת נפשות דור המדבר וכן נאמר זכרו תורת משה וגו' וזה מ"ש למעיל הוא לגביה שבלוחות עשרת הדברות שכוללים כל תרי"ג מצות כמ"ש ר"ס גאון (הובא ברש"י סו"פ משפטים) וכן איתא במדרש (שיר השירים א) שבדיבור אנכי נתקע ת"ת בלבם ובדיבור לא יהיה נעקר יצר הרע מלבם. דדיבור אנכי כולל כל רמ"ח מ"ע ולא יהיה כולל כל שס"ה ל"ת. והיינו כל הדברי תורה. ואמר דארון כליל ליה למשה בגויה לאתנהרא מניה דכל ת"ח הוא ארון שהוא כלי המחזיק דברי תורה וכן נלמד (יומא עב :) מהארון לת"ח שיהיה תוכו כברו. וכל אחד מישראל יש לו חלק בתורה והוא על ידי משה רבינו ע"ה שמופיע בהם מאור התורה כש"נ תורה צוה לנו משה שהוא הופיע בכל ישראל ועל ידי זה מורשה קהלת יעקב. וכבר אמרנו שזה מ"ש (שבת קא : וש"מ) משה שפיר קאמרת ופירש"י (בחולין) משה ת"ח שכל כח התורה שיש בישראל הוא על ידי משה רבינו ע"ה (ונת' שקלים מא' א) וז"ש דארון כליל ליה למשה בגויה דכל ישראל שהם בחינת ארון כלי המחזיק בו דברי תורה הם כליל למשה לאתנהרא מניה שיאיר להם ויופיע בהם מאור התורה ובחינת הדעת שלו. והישראל צריכין לעשות הארון והיינו להכין א"ע שיהיה כלי הראוי לקבל ההופעה דאור תורה ממשה רבינו ע"ה. ואחר כך איתא בזוה"ח באפוד דלאו דיליה כו' ולא אצטריך למשה למיעבד פולחנא דאחוי דהא משה איהי מלכא ואהרן שושבינא דמלכא כו' ואף דבכ"מ בזוהר הקדוש (ח"ג כ' א נג ב וש"מ) איתא משה שושבינא דמלכא אהרן שושבינא דמטרוניתא. אך באמת משה רבינו הוריד התורה שבכתב מן השמים וקב"ה תורה איקרי (כמ"ש זח"ב ס א) ונקרא שושבינא דמלכא. אבל משה רבינו ע"ה היה מרכבה לשם הוי"ה כמו יעקב אבינו ע"ה שהיה מרכבה לשם הוי"ה ונקרא שמש כמ"ש (ב"ר ר"פ ויצא) בא השמש אתא שמשא כו' מי גילה לו ששמי שמש והוא על דרך ש"נ כי שמש ומגן ה' וכנסת ישראל בחינת סיהרא דמקבלא משימשא. וכן משה רבינו ע"ה איתא (ב"ב עה.) פני משה כפני חמה כו' וכ"כ בתקו"ז (תי' יג) ויעקב ודאי איהו דיוקנא דעמודא דאמצעיתא מסט' דלבר והא משה תמן הוה אלא מסטרא דלגאו הוה כו' וז"ש דמשה מלכא היינו שהיה מרכבה לשם הוי"ה והיה כולל כל הדברי תורה ואהרן שושבינא דמלכא שהכניס קדושתו בלב ישראל. וכן כתיב ואהרן אחיך יהיה נביאך נביאך דייקא. וז"ש דארון כליל למשה בגויה לאתנהרא מיניה דמשה רבינו ע"ה כביכול בחינת שם הוי"ה קב"ה תורה איקרי והוא מאיר אור תורה בלב ישראל שהם הארון כלי המחזיק תורה וצריך ההכנה מצד ישראל להכין הכלי לקבל האור כנ"ל וזש"נ ועשו ארון. וז"ש ישמח משה במתנת חלקו שהוא התורה שמנחיל לישראל וקאי על יום השבת על פי מ"ש בפע"ח שבשבת מחזיר משה רבינו ע"ה לכל אחד מישראל הכתרים דמתן תורה שפרקום וזכה משה ונטלן ובשבת מחזיר להם. שאז זוכה למדרגתו שזכה במתן תורה וכמ"ש (פע"ח שער השבת פ' ח) ומאיר לישראל וזוכין לב' כתרים כנגד נעשה ונשמע:
8
ט׳וצפית אותו זהב טהור מבית ומחוץ תצפנו ופירש"י ג' ארונות עשה בצלאל שנים של זהב ואחד של עץ וכ"ה בגמרא (יומא עב :) והרא"ם הביא שתמה הראב"ע דאחר שעשו הארון זהב מה צורך לעץ. דשאר כלים וקרשים שהיו של עץ היו רק מצופים זהב מה שאין כן הארון שהיה ארון זהב ולחד מ"ד עוביו טפח למה נצרך לעץ. אך הענין דאיתא (מדברי תורה פ' זו י) במזבח שנעשה מעצי שטים דיבואו עצי שטים ויכפרו על שטותן ובגמרא (בכורות ה :) מאי לשון שטים כו' שנתעסקו בדברי שטות והיינו כמ"ש (סוטה ג.) אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות שנאמר כי תשטה. דענין התאוה הוא באמת שטות וטפשות שהוא דבר מאוס כמ"ש (שבת קנב.) אשה חמת מלא כו' והוא דבר נתעב ומזוהם והחוטא מתעב עצמו בשביל מילוי תאותו רגע א' ומפסיד טוב עולם הבא ואין שטות וטפשות גדול מזה ובשטים קלקלו במעשה פעור. וזה ענין ארון עצי שטים שמרמז נגד יצר הרע דתאוה שאמרו (סוכה נב.) שמתגרה בת"ח יותר מכולם כו' כל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו ולהבין למה מתגרה יותר בת"ח ובגדול יהיה יצרו גדול. אכן כבר אמרנו דיצר היינו חשק כש"נ ליצר מחשבות לבב עמך שהשי"ת ברא את האדם ביצר שמשוקע בו ענין חמדה והבחירה נתונה לאדם להכניס החמדה לקדושה או להיפך ח"ו ובמבול שקלקלו כ' וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום שהכניסו החשק והחמדה רק לרע לענין תאוה. ושרשי הקליפות הם דישמעאל ועשו וכמ"ש האריז"ל שמהם נסתעפו ל"ה מימינא ול"ה משמאלא. וקליפת ישמעאל הוא דתאוה וחמדה זרה וקלי' עשו דרציחה וכעס. ועכשיו נצרך עוד בקדושה ענין הכעס למחיית עמלק ורוגזא דרבנן. אבל לעת ד כשיבוער כל הרע יתבטל קלי' זו ועז"נ ולא יהיה שריד וגו'. מה שאין כן קליפת ישמעאל שהוא יצר הרע דתאוה איתא בזוהר הקדוש (ח"א קלז א קלח א) שלא יתבטל לגמרי רק דנקרא לבן כמאן דסחי ומטביל מסאבותיה וא' דאלמלא יצר הרע חדוותא דשמעתא לא ליהוי. שזה תכלית שנברא היצר להיות חשק וחמידו דאורייתא וז"ש בגמרא (שם) אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש היינו למשוך החמדה להיות חמידו דאורייתא ולכן הגדול מחבירו מצד ששקוע בו חמידו דאורייתא ביותר וזה לעו"ז עשה האלהים ע"כ מתגבר אצלו גם החמדה לצד ההיפך מה שאין כן מי שאין מדגדיל בעצמו החמידו דאורייתא גם החמידו להיפך אין לה התגברות. וזה מרמז ארון עצי שטים כי עץ מרמז על התורה שנקראת עץ חיים ושטים מרמז על ההיפך מצד דכל הגדול מחבירו יצרו גדול כנ"ל ועל ידי עץ חיים דתורה מתגבר על יצרו וכובש ענין שטים שהוא רומז לדברי שטות הנז'. ולעתיד כ' ומעין מבית ה' יצא והשקה את נחל השטים. דנחל השטים (איתא מ"ר ות' בלק) דשל זנות היה דהמעין גרם למעשה השטותים ולעתיד כשיתלבן היצר הרע דתאוה ויושאר שיהיה כמו שנברא להיות חמידו דאורייתא. אז יתהפך הנחל להיות מעין מבית ה' להכניס חשק התורה בלב ישראל. והב' ארונות של זהב רומזים לת"ח שיהיה תוכו כברו כמ"ש בגמ' (יומא שם) שעל ידי שיעסוק בתורה בלב שלם בתוכו כברו שרוצה להתדבק בקדושתו יתב'. על ידי כן יוכל להתגבר על היצר להכניסו לקדושה שהקב"ה עוזרו:
9
י׳בזוה"ק פרשה זו (קל"ה סע"ב) זכאין אתון עמא קדישא דאתון מברכי ומקדשי לתתא בגין דיתברכון ויתקדשון לעילא כמה משריין עלאין קדישין כו' והוא על פי מ"ש בסה"ק מ"ש (ויקרא רבה סו"פ כד) כי קדוש אני קדושתי למעלה מקדושתכם דפירושו דקדושתי למעלה בא מקדושתכם על ידי קדושת ישראל. ודבריהם מפורש בזוהר הקדוש (קלג א) עובר עלינו תמיד מההיא קדושה דאיהו מקדש לכל עלמין לעילא כו' דהא לית קדושה לעילא אלא אי אית קדושה לתתא כד"א ונקדשתי בתוך בני ישראל. (ונת' למעלה יתרו מא' ז) ומכל מקום איתא (מדברי תורה קדושים ב') הואיל ונקדשתם לשמי כו' היו קדושים כשם שאני קדוש כו'. והיינו שבאמת מהיכן בא הקדושה לישראל הוא רק ממה שנאמר ויברך אלהים את יום השביעי ויקדש אותו שנתן השי"ת קדושה ליום השבת שהוא מדת מלכות ואמרו (שבת י :) לדעת כי אני ה' מקדשכם כו' מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה ואני מבקש ליתנה לישראל כו' והיינו שהשי"ת נתן הקדושה לישראל והם מכניסין קדושה ליום השבת כמ"ש זכור את יום השבת לקדשו והיינו זכור בפה שישראל במה שהם מקדשים השבת מכניסין בו קדושה ביום השבת. ועיקר הקדושה לשבת הוא על ידי הברכה כש"נ ויברך ויקדש. והוא על ידי המשכת הברכה מעתי"ק שהוא מקור הברכות עד מלכות שהוא כל קו האמצעי על ידי זה בא הקדושה למדת מלכות וזה נתן השי"ת לישראל. וזה שאמר בזוהר הקדוש לעיל מינה ברכו את ה' דייקא כדקאמרן דא שבת דמעלי שבתא. והיינו מדת מלכות וזה נקרא את ה' שכן נדרש בגמ' (עירובין ד : וכ"מ) את הטפל וזהו שער. וכן שכינה תתאה מדת מלכות שמשם בא בחינת היראה שם אדנ"י נקרא את ה' טפל לשם הוי"ה. ואחר כך חשב כל קו האמצעי. ברוך דא מקורח עלאה דכל ברכן נפקין מיניה כו' והיינו כ"ע. ה' דא אמצעי דכל סטרין עלאין והיינו ת"ח והוא אות ו' שנקרא עמודא דאמצעיתא שהוא הנהר היוצא מעדן וכו' (כמ"ש זח"א כו סע"א) והוא שם הוי"ה כידוע. המבורך דא שלמא דביתא כו' והיינו מדת צדיק יסוד עולם שהוא גם כן נקרא נהר וכמ"ש (שם קצד א) שההמשכה על ידי מדה זו ונקרא שלום כידוע ואמת ושלום קשיר דא בדא כמ"ש בזוהר הקדוש (ח"ג יב רע"ב). לעולם ועד דא עלמא תתאה דאצטריך לאתברכא כו'. והיינו כנסת ישראל שכינתא תתאה וזהו ונהר עמודא דאמצעיתא ת"ת ומדת צדיק יסוד עולם יוצא מעדן להשקות את הגן דא שכינתא תתאה וכמ"ש בזוהר הקדוש ותקו"ז (הנ"ל סו' מא' ג ע"ש) ועל זה איתא בזוהר הקדוש ועל דרך ברכ' דא כו' לאתברכא האי שבת דמעלי שבתא מעמא קדישא כו' אזלא בכלהו רקיעין דמתקדשי בקדושה דמע"ש. והיינו שעל ידי ישראל שמקדישין ומברכין לבחינת כנסת ישראל שבת דמע"ש מכניסין קדושה לעילא ועז"א זכאין אתון עמא קדישא כו' כנ"ל שמכניסין קדושה דיתקדשון לעילא וכאמור שזהו מ"ש קדושתי למעל הוא בא מקדושתכם. וזהו שהקדים דאתון מברכי ומקדשי לתתא שהברכה קודם לקדושה שלא יצויר הקדושה רק על ידי הקדם הברכה שהוא המשכת הברכה מכ"ע מקור הברכות. וז"ש בזוהר הקדוש לעיל מינה וכלהו מתעטרין בנשמתין חדתין כדין שירותא דצלותא כו' וכן א' אחר כך ולא מברכי ישראל ברכה דא עד דמתעטרין בעטרין דנשמתין קדישין וכו' והוא דעיקר הקדושה קדושים תהיו כשם שאני פרוש כך תהיו פרושים כשם שאני קדוש כך תהיו קדושים כמ"ש (ויקרא רבה שם) והיינו להוריק כל הרע מלב כסיל לשמאלו ולהיות פרוש ונבדל מכל עניני עולם הזה כמו שאנו משיגין שיש קדושה למעלה וזה יהיה רק לעתיד לעלמא דאתי. ובשבת יכולים לזכות מעין זה דשבת מעין עולם הבא וזהו ע"י ההמשכה מעדן שהוא עלמא דאתי. ועל ידי הנשמה יתירה שזוכין בשבת כמ"ש (זח"ב פח ב) נשמתא עלאה נשמתא דכל שלימו בה כדוגמא דעלמא דאתי כו' וזה נר ה' נשמת אדם שזוכין לחכמה ודברי תורה ללב חכם לימינו ועל זה זוכין להוריק הרע מלב כסיל. כשם שאני פרוש כך תהיו פרושים כו' וזהו מנוחה וקדושה לעמך נתת. מנוחה הוא המתנה טובה ושבת שמה לשון נייחא ומנוחה והיינו נשמתא דכל שלימו בה כדוגמא דעלמא דאתי. וקדושה שעל ידי זה זוכין לפרישות מעניני עולם הזה וקדושה כנ"ל. וזהו מ"ש ויברך וגו' ויקדש. ברכה הוא הנשמה יתירה נר ה' שהוא תורה אור וכמ"ש בריש ס' הבהיר ומנלן דהתורה נקראת ברכה שנאמר ומלא ברכת ה' ים ודרום ירשה ואין ים אלא תורה שנאמר ורחבה מני ים. והיינו דמים היינו דברי תורה וכמ"ש (ב"ק יז.) אין מים אלא תורה. ותורה שבעל פה רחבה מני ים שאין קץ ותכלית לעומק סודותיה. ועל ידי הברכה שהוא הנשמה יתירה תורה אור שזוכין להכניס ללב חכם לימינו. על ידי כן ויקדש אותו שזוכין לקדושה להוציא הרע מלב כסיל לשמאלו ולתקן כל פגם הנחש כמו לעתיד. ועל כן בכניסת שבת שזוכין לנשמה יתירה מקדשי ישראל לתתא ליום השבת והוא על ידי הברכה שהוא ההמשכה מעדן לגן כאמור ועל ידי זה יתברכון ויתקדשון לעילא כמה משריין עלאין קדישין. ועיקר הקדושה מצד ישראל איתא (מ"ר נשא פ' י וש"מ) במה אתה מקדשו במאכל ובמשקה כו' שס"ג דשבת ברזא דענ"ג כמ"ש בזוהר הקדוש (ח"א כו א) שהוא ר"ת עדן נהר גן ועל כן תקנו חכמים זוכריהו על היין בכניסתו (כמ"ש פסחים קו.) וז"ש לברכא ברעו דלבא ובחדוא כו' וזוכין לדברי תורה דכו"ע בשבת ניתנה תורה לישראל והיינו דבכתב. ואיתא (זח"א מז ב) ביום השביעי דא תורה שבעל פה דאיהו יום שביעי והיינו מלכות פה תורה שבעל פה. וכן מועיל השבת להוריק הרע מלב כסיל וכמ"ש בפע"ח ריש שער השבת דעל ידי שמירת שבת ניצול מקטרוג יצר הרע כל השבוע וכן דרשו במכילתא (בשלח) מפ' כל שומר שבת מחללו ושומר ידו מעשות כל רע שהשומר שבת ניצול מן העבירה. וזה עיקר הקדושה כשזוכה לשבת עלאה דאיתא (תקו"ז תי' מח) לדרתם זכאה מאן דעביד לון דירה בשבת בתרי בתי לבא ואתפני מתמן יצר הרע כו' וזהו מנוחה וקדושה לעמך נתת כאמור:
10
י״אלבר נטלין כו' הני כלבין דחציפין היינו קליפת עמלק שנקרא כלב (כמו שנת' כ"פ) ואין נופל אלא ביד זרעו של יוסף (כמ"ש ב"ב קכ"ג :) וס"ג דשבת של יעקב אבינו ע"ה והוא אמר וכי יש לי כל ומדת כל איתא (זח"א לא סע"א) הוא יסוד עולם כי כל בשמים ובארץ וכתרגומו די אחיד בשמיא וארעא ומרמז שמשפיע קדושה גם הגוף שנקרא ארץ וכמ"ש בגמרא (סנהדרין צא :)ועל זה אמר יעקב אבינו ע"ה יש לי כל והיינו דיעקב אבינו ע"ה מרכבה לכל קו האמצעי. וזהו די אחיד בשמיא וארעא דכמו שהשמים בהירים וזכים כן גם הגוף בקדושה. ויעקב הוא הנהר היוצא מעדן להשקות את הגן שמופיע מכ"ע ת"ת ויסוד למדת מלכות כנסת ישראל שנקרא ארץ וכמ"ש בזוהר הקדוש (שם) וז"ש בזוהר הקדוש פ' זו (קעה ב) והבריח התיכון וגו' מבריח מן הקצה אל הקצה דא הוא יעקב קדישא כו' דאחיד להאי ואחיד להאי כו' לעתי"ק ולז"א. דבאאבינו ע"ה כ' וה' ברך את אברהם בכל והיינו לאחר נסיון עשירי שנשלם במדתו בכל העשר מדות וכמ"ש בזוהר הקדוש עמה שנאמר בא בימים ביומין עלאין כ' אחר כך שברכו השי"ת בכל במדת כל. ונדרש מזה (סו"פ א דב"ב) שהטעימן בעולם הזה מעין עולם הבא שלא שלט בהן יצר הרע ואוכל מכל והוא שבהסעודה הטעימו יעקב אבינו ע"ה מעין עולם הבא וכמ"ש (ב"ר פ' סז) מכל טוב שהוא מתקן לעתיד לבא. אבל יעקב אבינו ע"ה אמר וכי יש לי כל שהוא מרכבה לכל קו האמצעי כנ"ל. ועל ידי זה מכניס קדושה גם לגוף שנקרא גם כן ארץ וכמ"ש בגמרא ואל הארץ לדין עמו זה הגוף. ובזוהר הקדוש פ' זו (קנז א) ורזא דא ויתרון ארץ בכל היא האי כל איהו רוח לההוא גוף וכו' והיינו דמדת כל הוא יתרון של מדת ארץ שהוא כנסת ישראל וכן הגוף שנקרא ארץ כנ"ל. והוא יעקב אבינו ע"ה שהוא מסט' דעמודא דאמצעיתא ומשם בחינת הרוח וכמ"ש בזוהר הקדוש (ח"ב צד ב) וז"ש דאיהו רוח להאי גוף. וההמשכה על ידי יוסף שהוא נק' גם כן נהר כמ"ש (זח"א קצד א) דיוסף מרכבה למדת צדיק יסוד עולם שהוא גבור הכובש את יצרו ונקרא קדוש כמ"ש (ויקרא רבה פ' כד) שכל הגודר עצמו מן הערוה נקרא קדוש ושורש הקדושה של יעקב אבינו ע"ה כש"נ והקדישו את קדוש יעקב ומכניס קדושה לגוף כנ"ל. וז"ש בזוה"ק ודא הוא דאיקרי כל בשר וע"ד כ' יבא כל בשר להשתחות וגו'. והיינו דכל בשר נקרא הגוף שנקרא בשר אדם שהוא לבוש האדם שהוא הנשמה (כמ"ש זח"ב עו א) והוא הגוף גם כן מלא קדושה ויבא להשתחות ועל כן לא נאמר כל רוח או כל נשמה כמו שדקדק הזוהר הקדוש. ועל כן עמלק ועשו שמקטרגים על קדושת גופי ישראל נופלים ביד זרעו של יוסף שמברר שכל גופי ישראל מלא קדושה דכל מאן דאתגזר איקרי צדיק ונת' כ"פ. ובשבת כנס"י מתעטרא באבהן כמ"ש (זח"ב רד א) והיינו שמופיע בישראל בהג' סעודות קדושות האבות ובס"ג שכנגד יעקב אבינו ע"ה שלימו דאבהן ומוסף שבת כנגד מדת יוסף ומדת כל (כמ"ש זוה"ח תולדות) אומרים לבר נטלין וכו' שכבר נסגר פיהם מלקטרג על קדושת הגוף של ישראל:
11
י״במזמור לדוד ה' רועי לא אחסר. ביום השבת שאנו שובתין מכל העבודות ומו"מ להכין צרכי פרנסה ומוציאין הוצאה על עונג שבת והעכו"ם שוחקין עלינו ואומרים שכל מה שיגעים ישראל בימות השבת אוכלים בשבת (כמ"ש איכה רבתי פ' ג' פ' יד) ועל ידי טעם זה ביטל ר' ראובן בן איסטרובלי הגזירה דשמירת שבת שאמר להם לא יעשו מלאכה בשבת כדי שיענו (כמ"ש מעילה יז.) ועל כן תיכף בכניסת שבת אחר תפלת ערבית אנו אומרים כי אנו יודעים כי ה' רועי וממילא לא אחסר כלל. וכן אנחנו אומרים מזמור זה אחר סעודת ג' דשבת כדי להמשיך הקדושה הזו בלבבנו שנדע אף בימי המעשה שאנו משתדלין בעסק הפרנסה. מכל מקום ה' הרועה שלנו והמפרנס ולא בכח מעשה ידנו ועל כן לא אחסר אף בחול. והנה בגמרא (יומא עו.) דרשו קרא דתערוך לפני שולחן נגד צוררי על המן וכן גם במד' (שוח"ט תהלם) דרש מזמור זה על המן והוא הוסיף גם על הבאר תערוך לפני וגו' על המן שגבהו נ' אמה. בנאות דשא וגו' על מי מנוחות גו' שהבאר היה מעלה להם דשאים שהיה ריחם נידף מסוף העולם ועד סופו ע"ש. ואנחנו אומרים מזמור זה בשבת דסעודת שבת שהם סעודתא דמלכא הם באמת דוגמת מן ובאר וכמ"ש בזוהר הקדוש (ויקהל רד רע"ב) דנשמה יתירה (ע"ש סע"א) אתהני מעינוגא דמיכלא ומשתיא דשבת עש"ב. ושם (רה סע"א) דיומא דנשמתין איהו ולאו יומא דגופא. ואם כן סעודת שבת הוא מזון הנשמה ולא מזון הגוף ובזוהר הקדוש (בשלח סא סע"ב) דהמן עייל יתיר לנפשא ומתפריש יתיר מגופא ואקרי לחם אבירים [נר' דכיונו לדרשת רע"ק (ביומא עה :) ע"ז דהוא לחם שמלאכי השרת אוכלין] ומזונא עלאה יתיר מכלא מזונא דאינון דמשתדלי באורייתא דאכלי מזונא דרוחא ונשמתא ולא אכלי מזונא דגופא כלל יעו"ש ובמק"א נת' דבשבת דהכל משתדלי באורייתא הוא באמת הך מזונא דעלאה עוד ממן (ע' פ' בא מא' ד) ובס' ברכי יוסף (או"ח סי' תרכה) מביא שמקשים למה נצטוו לעשות סוכות זכר לענני כבוד ולמה אין עושים זכר להמן והבאר הלא שלשתן המתנות טובות שניתנו לישראל במדבר. אכן באמת יש לומר דסעודת שבת הם זכר למן ובאר דבגמ' (שבת קיז סע"ב) למדו לג' סעודות שבת מתלתא היום דכ' במן בפ' ויאמר משה אכלוהו היום וגו' ע"ש. וגם מרומז בגמרא דסעודת שבת זכר למן במ"ש (סוכה לט.) דאין מוסרין דמי פירות שביעית לע"ה יותר ממזון ג' סעודות ופירש רש"י דמזון ג' סעודות איכא למימר לסעודת שבת הוא צריך ואיתא (שם ע"ב) בגמרא בכדי מן שנו מאי משמע דהאי מן לישנא דמזוני הוא דכ' וימן להם המלך. ולמה נקטו בגמרא דייקא על הג' סעודות לשון מן והוצרכו לפרש מנא ליה דמן לישנא דמזוני' כו. ומקרא זה דוימן וגו' הביאו רש"י בפ' בשלח ע"פ ויאמרו וגו' מן הוא ע"ש. אך הוא מצד דסעודת שבת זכר למן ועל כן קראום בגמ' מן. והביאו מקרא דוימן להם המלך לשון שהכין להם המלך וכמו כן סעודת שבת סעודתי דמלכא שהוא כמו מן שהכין מלכו של עולם. ומ"ש זה שם דקאי בע"ה החשוד על השביעית ועל מ"ש דמזון ג' סעודות מותר דלוקח לשבת. דגם ע"ה חשוב אצלו סעודת שבת דעל כן איתא (ר"פ ד' דדמאי) שואלו בשבת ואוכל על פיו דאימת שבת עליו היינו בסעודת שבת לא ירצה להכשיל. ופירות שביעית שיודע שיש בהם קדושה יקח לשבת ובשביל כונה טובה זוכה לטעום טעם מן. והלחם בשבת הוא זכר למן והיין של קידוש ושאר שתיית יין לעונג שבת שאדם קובע סעודתו על היין בשבת (כמ"ש ברכות מב :) הוא זכר לבאר דאיתא (מכילתא יתרו ע"פ ויחד יתרו) דהבאר היו טועמין בו טעם יין ישן וטעם יין חדש וכו' וטעם כל הממתקים שבעולם. ואיתא במדרש (שוח"ט) נפשי ישובב בתורתך שנאמר תורת ה' תמימה משיבת נפש. היינו דעל ידי אכילת מן ושתיית באר נבלע דברי תורה בלבם כמ"ש במד' (תנחומא ר"פ בשלח) דעכבם במדבר שיאכלו מן וישתו מי באר והתורה נקבע בלבם ואין הכונה על ידי שיהיו פנוים לבד. רק דאכילה ושתיה זו מבליע דברי תורה שהוא לחמו ומימיו של הקב"ה וכדאיתא (תענית ט.) שהמן בזכות משה ומרמז על התורה שבכתב שהוריד משה מן השמים והאכילם המן מן השמים וכן איתא (בב"ר פ' סו) מטל השמים זה מקרא ומשמני הארץ זה משנה. וכמו כן היה הבאר בזכות מרים שזכתה למלכות שיצא ממנה דוד המלך ע"ה (כמ"ש סוטה יא סע"ב) שהיה מרכבה למדת מלכות פה תורה שבעל פה כו' (וכ"א בבראשית רבה מטל השמים זה המן ומשמני הארץ זה הבאר) ועל ידי מי באר נבלע הדברי תורה שבעל פה בלב וכמ"ש דהאריז"ל השקה את רח"ו ז"ל מי באר ועל ידי כן יכול לקבל כל הסודות בזמן קצר שנבלעו בו הדברי תורה ואיתא (בילקוט חוקת) על פי ודברתם אל הסלע שנה עליו פרק א' והוא מוציא מים מן הסלע. והיינו פרק מתורה שבעל פה. ועל כן גם בשבת הוא הזמן שיבלעו דברי תורה בלב בני ישראל. ועל ידי שנבלעים הדברי תורה שבכתב ושבעל פה בלב ישראל משיבת ומיישרת נפשם ולבבם. וזש"נ ינחני במעגלי צדק למען שמו כי התורה שבעל פה מורה לנו הדרך נלך בה לילך במעגלי צד"ק. דשנת בשמן ראשי כוסי רויה מרמז גם כן על תורה שבכתב ותורה שבעל פה דשמן מרמז לחכמה (כמ"ש מנחות פה :) והיינו תורה שבכתב דנפקת מחכמה עלאה (כמ"ש זח"ב קכא א) וכוסי רויה רומז לתורה שבעל פה כש"נ ושתו ביין מסכתי ואיתא (זח"ג רעא ב) ביינא דאורייתא דבעל פה שהם גם כן דברי אלוהים חיים שהקב"ה מוסך בלב החכמים חידושי תורה שבעל פה. ושבתי בבית ה' מרמז למ"ש בתקו"ז (תי' ו) לדרתם זכאה איהו מאן דמתקן לה דירה נאה בליביה כו' והיינו כדאיתא במ"ר פ' זו (פ' לד) אתם צאני ואני רועה כו' עשו דיר לרועה שיבא וירעה אתכם לכ"נ ועשו לי מקדש וגו' ולכך בשבת שאומרים ה' רועי צריכים לעשות דירה נאה בליביה לשכינתא שירעה אותנו וזהו הבית ה'. ולאורך ימים רומז שהמקיים שבת בעולם הזה זוכה ליום שכולו שבת וזהו לאורך ימים לעולם שכולו ארוך כי אריכת ימים בעולם הזה אף שיאריך ימים הרבה מאד יש לו קץ וסוף ולא שייך על זה לשון אורך דכלפי שארוך יותר זה קצר וכמ"ש מזה כבר דלשון אורך בדברי תורה שאין רץ לארכו והיינו בעולם שכולו ארוך יום שבולו שבת. ואיתא בזוהר הקדוש (קלה ב) ברכו את ה' את דייקא דא שבת דמעלי שבתא ברוך ה' המבורך דא אפיקו דברכאן וכו' ואף שאנו אומרים בימי החול גם כן ברכו קודם ק"ש שחרית וערבית ויש לומר שמרמז הזוהר הקדוש על מה שאנו אומרים ברכו בליל שבת שנית אחר מזמור ה' רועי. דמזמור זה קאי על קדושת השבת כאמור ועל זה מרמז ברכו את ה' דא שבת דמע"ש שבזו הקדושה אנחנו נכנסים לקדושת שבת ברוך ה' המבורך מרמז למ"ש בזוהר הקדוש (יתרו פח א) והאי יומא מליא רישיה דזעיר אנפין מטלא דנחית מעתי"ק ואטיל לחקלא דתפוחין קדישין כי ברוך מקורא עלאה דכל ברכן נפקן מיניה היינו עתי"ק דכל הג' דברים שנאמר בהם ברכה חיי בני ומזוני במזלא תליין והיינו בעתי"ק (כמ"ש זח"ג עט ב). ה' מרמז לז"א. המבורך מרמז למדת יוסף דשבת ברזא דברית ובזוה"ח (תולדות) חשב מוסף שבת נגד קדושת יוסף הצדיק והוא הממשיך קדושה לעולם ועד שמרמז על חק"ת מדת כנסת ישראל וכמו"ש בזוהר הקדוש (ונת' לעיל מא' ט) וזהו שנרמז סוד ברכו בליל שבת כנ"ל:
12
י״גתערוך לפני שולחן נגד צררי וגו' בזוהר הקדוש (פ' זו קנו ב) איתא ע"פ זה ודא איהו אתסדרותא דפתורא בההוא עלמא דהא כדין איהו עדונא כסופא דנשמתא אתהני בהו בעלמא דאתי. וכי פתורא אית לון לנשמתין. אין כו' מפרש פסוק זה על הסעודה שעתיד הקב"ה לעשות לצדיקים כמ"ש (פסחים קיט :) וכן נראה ממה שאמרו (יומא עו.) כוסי רויה ש"מ כסא דדוד לעלמא דאתי רכ"א לוגא מחזיק כו' והיינו בסעודה שעתיד השי"ת לעשות לצדיקים וכמ"ש (פסחים שם) דאומר לו לדוד טול וברך א"ל אני אברך כו'. והוא כמ"ש הרמב"ם (פ"ח מה' תשובה ה' ד) שההשגות גבוהות וידיעת השי"ת מה שלא יוכלו להשיג בגוף השפל זה שקראוה חכמים סעודה ע"ש ואף שהראב"ד השיגו בזה וכתוב דאם זו הסעודה אין כאן כוס של ברכה וכ' דטובה היתה לו השתיקה. כדברי הרמב"ם מפורש במדה"נ (זח"א קלה ב) עש"ב ומה שתמה על הכוס כמו שהסעודה מרמז שיזכו להשיג השגה שלימה ונזונין מזיו של מעלה וכמ"ש במדה"נ כן הכוס יתכן שיהיה ענין סודות עמוקים וכמ"ש במדה"נ על יין המשומר אלו דברים עתיקים שלא נגלו לאדם מיום שנברא העולם ועתידים להתגלות לצדיקים ע"ש (ובמא נת' ענין הכוס) ועל זה אמר תערוך לפני שלחן נגד צוררי על פי מ"ש (שבת קנג.) אלו ואלו יושבין הללו אוכלין והללו רעבין הללו שותין והללו צמאין שנאמר הנה עבדי יאכלו ואתם תרעבו וגו'. וזהו נגד צררי. וכן כ' אחר פסוק והיה מדי חדש וגו' שפי' כאן בזוהר הקדוש ובשבתי וכו' מתפשטאן וסלקין למיחמי ביקרא דמאריהון כו' כתיב אחר כך ויצאו וראו בפגרי האנשים הפושעים בי ומפרש בגמרא (עירובין יט.) שפושעים והולכין לעולם ע"ש וזהו נגד צוררי. ואמר זה דוד המלך ע"ה שהיה מתפחד ממה שהיה עליו טענות. ודואג דכ' ביה אביר הרועים אשר לשאול שהיה אב ב"ד (כמ"ש שוח"ט תהלם ג) ואחיתופל שקראו אלופי ומיודעי (כמ"ש סנהדרין קו סע"ב) והם פסקו עליו שח"ו אין לו תקנה. ונתיירא מהגהינם שאף ריב"ז נתיירא ואמר ואיני יודע באיזו מוליכים אותי (כמ"ש ברכות כח :) ועל זה אמר דוד המלך ע"ה גם כי אלך וגו' שבטך ומשענתך וגו' שמהשבט יהיה נעשה משענת וכמ"ש בגמרא ומדרש (שמות רבה פ' ז) מעין ישיתוהו שמורידין דמעות כמעיינות עד שמצננין את גיהנם בדמעותיהן וכ' בסה"ק דלעתיד יתקדש גם הגיהנם בקדושת ג"ע. וכ' גם ברכות יעטה מורה שמצדיקין הדין ואומרים רבונו של עולם יפה דנת יפה זכית יפה חייבת כו'. וזהו כי אתה עמדי שאף בגיא צלמות גם כן אזכה להכיר שמך ולשבח לפניך קילוס נאה כזה וכמו ששמעתי מחסיד אחד שאמר לפני פטירתו שאינו מפחד מגיהנם כיון שיזכה שם לומר שבח כזה לפני השי"ת יפה דנת וכו'. ויהיה נעשה מהשבט משענת והמה ינחמוני. ואיתא אחר כך תערוך לפני שלחן וגו' שאזכה אחר כך לסעודה שעתיד הקב"ה לעשות לצדיקים לעולם הבא וכאמור. והזכיר כאן קדושת ג' האבות ואמר כסדר קדושת הג' סעודות דשבת. דשבת מעין עולם הבא בא מתעטרא באבהן (כמ"ש זח"ב רד א) ולעולם הבא דוד המלך ע"ה שהוא מרכבה למדת מלכות ומתעטרא בג' אבהן וכמ"ש (שם לא א) מלכותא קדישא לא קביל מלכו שלימתא עד דאתחבר באבהן כו' (ונת' במ"א) ואמר תערוך לפני שלחן וגו' נגד יצחק אבינו ע"ה שעל שמו נזכר הסעודה כמ"ש (פסחים קיט :) עתיד הקב"ה לעשות סעודה לצדיקים ביום שיגמל חסדו לזרעו של יצחק כו'. וביצחק מצינו קדושת סעודה ביחוד שאמר ועשה לי מטעמים וגו' וכנגדו נחשב סעודת ליל שבת ונגדה כ' בפירוש אכלוהו היום שמתלתא היום נדרש (שבת קיז :) לג' סעודת שבת ולא נכתב לשון אכילה רק בהיום א'. דשנת בשמן ראשי נגד אברהם אבינו ע"ה דשמן הוא אור ועד"ש (מתן תורה תצוה ה) מה היונה הביאה אורה לעולם כו' והיינו העלה זית שהביאה וא' (ב"ר פ' ב) יהי אור זה אברהם מי העיר ממזרח צדק א"ת העיר אלא האיר. וכן שמן מורה על חכמה (כמ"ש מנחות פה :) ואברהם אבינו ע"ה בו התחיל הב' אלפים תורה והיה הראשון שקיים ולמד כל התורה ואיתא (ב"ר פ' סא) שזימן לו הקב"ה ב' כליותיו כמין ב' רבנים והיו נובעות ומלמדות אותו תורה וחכמה. ואמר בשמן ראשי עדש"נ כשמן הטוב על הראש. דאברהם אבינו ע"ה זכה לבחינת זקן שהוא עתיק יומין בחינת כתר על הראש כידוע (ונת' כ"פ). ואחר כך אמר כוסי רויה נגד קדושת יעקב אבינו ע"ה ועל פי מ"ש בס' יצירה (פ' ג) דחשב שלש אמות אמ"ש בעולם אויר מים אש אמ"ש בשנה חום קור ורויה חום נברא מאש קור ממים ורויה מרוח מכריע בינתים ופירשו חום תקופת תמוז קור תקופת טבת ורויה אויר ממוצע בתקופת ניסן ותשרי ונראה דאף דבכ"מ מים מרמזים על חסדים ואש על גבורות כידוע בזוהר הקדוש. כאן אש מרמז לקדושת אברהם אבינו ע"ה שמדתו אהבה כש"נ אברהם אוהבי ובאהבה גם כן מצינו רשפיה רשפי אש שלהבת יה מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה וגו'. וכן אברהם אבינו ע"ה אחר כל הנסיונות כ' כי עתה ידעתי כי ירא אלהים עתה דשלימות האהבה כשהיא מבחינת אש. ומים מרמז לקדושת יצחק אבינו ע"ה שמדתו היראה והיא אינה בשלימות רק כשבא מן האהבה (ונת' במ"א) ואמר בס' יצירה שמים נבראו מאש וארץ נבראת ממים והוא על דרך מ"ש בפרדר"א (פ' ג) דשמים נבראו מאור לבושו כו' שנאמר עוטה אור כשלמה נוטה שמים וגו' והראץ נבראת משלג כו' שנאמ' כי לשלג יאמר הוא ארץ ע"ש ואור היינו אש ושלג מים והיינו כמו שאמרנו דאש רמז לאברהם שהוא בחינת האור וכנ"ל. ואויר מרוח מכריע בינתים ואחר כך אמר ורויה מרוח מכריע בינתים והוא כנגד מדת יעקב אבינו ע"ה שהוא עמודא דאמצעיתא וכנגדו אמר כוסי רוי"ה. והזכיר כאן סדר קדושת האבות כסדר ג' סעודות שבת שחשב האריז"ל דליל שבת ליצחק ובבוקר סעודתא דאברהם וס"ג דיעקב. וז"ש בזוה"ק אחר כך ובשבתי כו' למחמי ביקרא דמאריהון כו' ומדי שבת בשבתו יבא כל בשר להשתחות וגו' דבשבת משיגים בג' הסעודות קדושת ג' האבות ומתעטרא באבהן ובס"ג זוכין לקדושת יעקב אבינו ע"ה ויבא כל בשר להשתחות (ונת' מא' יב). ואמר בסי"צ דשבע כפולות בהם נוצר ז' ימים בשנה וי"ב פשוטות בהם נוצר י"ב חדשים בשנה ושלש אמות אמ"ש כנגד ג' ראשונות והוא כמ"ש (ב"ר פ' פא) מהו אמת אל"ף בראשון של אותיות מ"ם באמצע תי"ו בסוף ע"ש אני ראשון ואני אחרון. רק שם כתיב אמת בתי"ו וכאן דמיירי במדות שהאציל השי"ת לבריאת העולם הוא ש' ע"פ מה ששמעתי מרבי' הק' זצוקלל"ה דאות ש' סוף אותיות מעולם הזה ועל כן כל גוזמאות שבש"ס ש' כמ"ש רשב"ם (פסחים קיט. ד"ה משוי) שזה מספר היותר גדול בעולם הזה ואות ת' הוא מעולם הבא. וכן איתא בס' יצירה (פ' ד) המליך אות ת' כו' יום השבת בשנה דשבת מעין עולם הבא א' מס' לעולם הבא (כמ"ש ברכות נז :) ועל כן נוצר באות תי"ו. ולכן כאן במדות נחשב ג' ראשונות אמ"ש והוא גם כן מרמז למה שנאמר אני ראשון ואני אחרון כמו חותמו של הקב"ה אמת:
13
י״דאך טוב וחסד ירדפוני. בזוהר הקדוש פ' זו (קסח ב) ע"פ זה אי טוב למה חסד ואי חסד למה טוב דהא בחד סגיא אלא טוב כליל כלא בגויה ולא אתפשט לתתא חסד נחית ואתפשט לתתא וזן כלא צדיקי ורשיעי כחדא והכא כיון דאמר ובטובו חיינו הדר ואמר הזן כו' בטובו בחסד הה"ד נותן לחם לכל בשר כל"ח. והוא על פי מ"ש (פסחים קיח.) כ"ו הודו כנגד כ"ו דורות כו' ולא נתן להם תורה וזן אותם בחסדו וזהו כמ"ש דחסד הוא כד נחתא לתתא וזן צדיקי ורשיעי כחדא כמו שהיה קודם מתן תורה וזהו ברכת הזן את הכל ואחר כך ברכת הארץ ואיתא בזוהר הקדוש לדבקא ארץ החיים בימין כו' ואצטריך לאדכרא בה ברית ותורה כו' לאחזאה דבההוא טוב אחזן ברית ותורה דאיהו תקונא דהאי טוב. והוא כמ"ש (ברכות ה.) ואין טוב אלא תורה שנאמר כי לקח טוב נתתי לכם והיינו תורה שבכתב וכן תורה שבעל פה נקרא טוב דכתוב טוב לי תורת פיך. וכן ברית נקרא טוב על פי מ"ש (יומא לח :) ואין טוב אלא צדיק שנאמר אמרו צדיק כי טוב ואיתא ולחתום על הארץ ועל המזון כו' על הארץ דא ארץ החיים ועל המזון דא איהו חסד וכו' והוא כמ"ש בזוהר הקדוש (לעיל קנז א) וברכת וגו' על הארץ הטוב וגו' לבר מארעא מנלן כו' אלא כו' ואסחר עלמא סחרניה דנקודה חדא ומאן איהו דא ארעא קדישא כו' וחשב דאמצעית א"י ירושלים ובאמצעיתו בית קה"ק ואמר וכל טיבו וכל מזונא דכל ישובא תמן ניחת מלעילא כו' עש"ב וזהו על הארץ הטובה שבכל מקום שנזונין ההשפעה בא מארץ החיים שנקרא הארץ הטובה וזה על הארץ טוב. ועל המזון חסד וכמ"ש בזוהר הקדוש הא כלילו דא בדא בדביקותא חדא וזהו טוב וחסד כנ"ל. ואמר דוד המלך ע"ה אך טוב וחסד שהוא התפשטות הטובה לתתא. ירדפוני כל ימי חיי שאף שנראה שרודפים אותי הוא רק טוב והתפשטות הטובה לתתא שהוא חסד כנ"ל שמזה נעשה לי משענת שהוא דברי תורה (כמו שנת' כ"פ) ושבתי בבית ה' וגו' ושבת זמן שזוכין לתורה שבכתב שבו ניתנה ולתורה שבעל פה שהוא מדת השבת מלכות פה כו' וכן שבת ברזא דברית ובו הזמן לזכות לקדושת מדת צדיק. והם תקונא דהאי טוב כנ"ל. אומרים מזמור זה אך טוב וחסד וגו' ושבתי בבית ה' לאורך ימים שעל ידי זה זוכין להיות תמיד יושבין בבית ה':
14
ט״ולמוש"ק אחר הבדלה
15
ט״זלהבין ענין הבדלה על היין דשבחוהו רבנן ז"ל (שבועות יח :) ובשלמא בכניסתו זוכריהו על היין ששמח בקבלת שבת אבל ביציאתו שנסתלק יום הקדוש לכאורה היה צריך להיות להיפך ולשמחה מה זו עושה. אך הענין דבאמת קדושת השבת קביעא וקיימא שהשי"ת מקדשו ואם כן מה יתרון להאדם בקדושת דאטו יש יתרון למלאכים אשר השי"ת נותן בהם קדושה. רק דקדושת שבת הוא כעין הקדמה לימי המעשה שעל ידי זה נמשך הקדושה לו' ימים שאחריו וכמו דאיתא בסה"ק המשל לאב שניסה בנו באיזה חידה שאומר לו כל ההקדמות השייכים לפתרון החידה כדי שיגידה ואף שהבן אינו מחדש כלל מכל מקום נקרא ההגדה על שמו. וכן בקדושת השבת שהשי"ת מקדשו כדי שישראל ידביקו ימי המעשה לקדושת השבת. ועל זה אנו מתפללין החל עלינו הימים כו' ומדובקים ביראתך והגם דבלא התפלה גם כן נמשך קדושת השבת לימי המעשה מכל מקום צריך איזה תפלה לזה כעין אמירת יהי רצון כאלו הקרבתי וכו' אף דבלא"ה ונשלמה פרים שפתינו. ועל ידי כן נקרא הקדושה על שם ישראל וזה ענין היין להבדלה להמשיך היראה דשבת שא' (ירושלמי פ"ד דדמאי) אימת שבת על ע"ה וכל ישראל נקראו בשבת יראי שמי (כמ"ש תענית ח :) וצריך להמשיך היראה לימי המעשה ואיתא (סא"ר ר"פ ג) שמחתי מתוך יראתי שזהו שלימות היראה שבא ממנה לשמחה וזה ענין היין להבדלה שמורה על שמחה והוא להמשיך בחינת היראה דשבת לחול וכענין סעודת מלוה מלכה שאמרנו שהוא מלשון הפעם ילוה וגו' שהיא לחבר קדושת השבת לימי החול. והוא כעין מ"ש (ברכות לא.) אל יפטר אדם מחברו אלא מתוך דבר הלכה שמתוך כך זוכרהו ועושה פעולה בשעה שנפטר מחברו כדי שיזכרהו. וכן ענין קדושת שבת מתוך ההבדלה על היין זוכרהו. ועיקר ההבדלה ההבחנה להבדיל בין הקודש ובין החול. ומזה דעת הישראל מתפייסת ונוחה במוצאי שבת שכבר אמרנו בשם רב קדוש א' שאמר שבמוצאי שבת הישראל כנופל מאיגרא רם לבירא עמיקתא (ונת' מוש"ק בא) והיה הישראל בעצב מאד מהעדר מעלת השבת ועיקר מה שנתפייס דעתו על ידי שזוכה להבחין ההבדלות שעל זה אמרו (ירושלמי פ"ה דברכות ה"ב) אם אין דיעה הבדלה מניין שזה שהאדם מבחין להבדיל הוא מבחינת דעת שבאמת אין ניכר על הגוון שום הבדל בין יום השבת ליום חול וכן ענין ההבדל בין ישראל לעמים גם בתינוק בן יומו אף שלא נימול עדיין ומכל מקום השי"ת מבדיל בין כו' והישראל שמרגיש ומבחין זה הוא בחינת דעת. (ונת' מוש"ק ויחי) וכן גם כן ההבדל בין אור לחשך אף דזהו נראה בחוש. הוא רק באור של יום רביעי שנתלו המאורות. אבל אור הראשון של יום א' במאמר יהי אור זה לא נראה בחוש והישראל שמבחין ההבדלה בין אור לחשך שבימי המעשה הוא מבחינת דעת ומזה דעתו של הישראל נחה עליו. ומההבדלה ממשיך שמחה לימי המעשה שלא יהיה עצב רק לקיים שמחתי מתוך יראתי כנ"ל:
16