פרי צדיק, תולדותPeri Tzadik, Toldot
א׳ואלה תולדות יצחק וגו' במד"ת זשה"כ גיל יגיל אבי צדיק וגו' כנגד יצחק שבשעה שנולד יצחק היו הכל שמחים שמים וארץ חמה ולבנה כוכבים ומזלות כו' שנ' אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי ואין בריתי אלא יצחק כו'. נר' דהמדר' מפרש יומם ולילה חמה ולבנה. חוקות שמים וארץ היינו כוכבים חוקות שמים שקבועים בשמים ומזלות חקות ארץ שעיקר שימוש המזלות בהנהגת הארץ. אך יש להבין שייכות פתיחה זו לפ' אלה תולדת יצחק כיון דלפי פשוטו נראה דדרש אבי צדיק על אאע"ה שהי' אביו של יצחק והי' יותר שייך דרשא זו ללידת יצחק שאז הי' הכל שמחים כמ"ש המדר'. ונראה דדרש צדיק על יעקב אע"ה שהוא סתם צדיק דכיון שעובר אדם עבירה אף דרבנן שוב נקרא רשע כמ"ש (יבמות כ. נדה יב.) ואם עושה תשובה אח"כ נקרא בעל תשובה ולא צדיק. ורק יעקב אע"ה שהי' כאדה"ר קודם הקלקול ולא קלקל מעולם שלא ידע כלל מהנאת הגוף הוא נקרא סתם צדיק. ודרש על יצחק גיל יגיל אבי צדיק והיינו יצחק שהי' אבי יעקב והוא שימח אחרים ג"כ שכשנולד יצחק היו הכל שמחים דכיון שנולד יצחק שהי' ראשון שנימול לח' ידעו שממנו ראוי שיצא נפש יעקב אע"ה שהי' צדיק אחר שיצא ממנו הפסולת שאינו נחשב כלל לזרעו. וכן נדרש ויולד חכם ישמח בו ג"כ על יעקב אע"ה שהוא סתם חכם דאף דאאע"ה היה הראשון שלימד תורה וקיים כל התורה כמ"ש (יומא כח:) מ"מ סתם חכם הוא יעקב אע"ה דכ' תתן אמת ליעקב אמת זו תורה (ברכות ה:). וזש"נ אלה תולדות יצחק בן אברהם אברהם הוליד את יצחק. שאאע"ה הוריד הד"ת ובו התחיל הב' אלפים תורה והוא הופיע ביצחק וכשנולד יצחק שנימול לח' הי' הכל שמחים בו שכבר ראוי להוליד נפש יעקב שהוא סתם צדיק וחכם כאמור:
1
ב׳ואח"כ אי' במדר"ת זש"ה עטרת זקנים בני בנים וגו' אברהם נתעטר בזכות יעקב כו' אמרו מלאכי השרת רבש"ע לזה אתה מציל כמה רשעים עתידין לעמוד ממנו א"ל הקב"ה בשביל יעקב בן בנו כו'. ואינו מובן דלשון מלאכי השרת לא מצינו על שטן ומקטרג ולמה קטרגו כאן. גם איך יאמרו ששורת הדין שלא להצילו ח"ו מפני הרשעים שעתידין לעמוד ממנו הלא אפילו במי שעתיד לקלקל בעצמו מצינו (ר"ה טז:) שאין דנין את האדם אלא לפי מעשיו של אותה שעה. ומ"ש ביפ"ת שמי שמוסר נפשו על ק"ה אין מצילין אותו רק לצורך אחרים. שזהו טובתו שימסור נפשו וכמו שלא הצילו לר"ע ע"ש ג"כ אינו מובן שהרי גם בר"ע מצינו שאמר משה רבינו זו תורה וזו שכרה. ומה שא"ל שתוק כך עלה במחשבה לפני כמ"ש (מנחות כט:) פירשו שהמכוון על מחשבה של ר"ע. והיינו שרצון ר"ע זה הי' שהשתוקק לזה וכמ"ש (ברכות סא:) כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה וכו' מתי יבא לידי ואקיימנו וזה לא מצינו באאע"ה. גם לפי פשוטו דקאי על מחשבה של השי"ת. המכוון על מאמר בראשית שבו הוזכר תוהו ובהו וחושך ואח"כ יהי אור דלית נהורא אלא דנפק מגו חשוכא (זח"ב קפד א) והיינו שר"ע הוצרך לזה שעל ידי כן זכה למדרגתו מ"ש כל יקר ראתה עינו זה ר"ע וחבריו דברים שלא נגלו למשה נגלו לר"ע וחבריו כמ"ש (מ"ר ות' חוקת) והוא שער הנ' שנמסר לבעל תשובה ולא נגלה למשה רבינו כמ"ש בגמ' (ר"ה כא:) מפני שמשה רבינו נולד טוב ונתמלא הבית אור ולא קלקל מעולם. משא"כ בר"ע שמצינו (פסחים מט:) שאמר כשהייתי ע"ה אמרתי מי יתן כו' ומש"ה זכה לשער הנ' הנמסר לבעל תשובה. וזכה לזה ע"י שהשתוקק כל ימיו על קידוש השם מתי יבא לידי ואקיימנו והוא ג"כ מיוחד בזה. אבל באאע"ה שהי' ראשון שקיים כה"ת כולה ולימד תורה ומסר נפשו על קדושת שמו היו צריכין המלאכים לומר זו תורה וזו שכרה וללמד זכות עליו. ולמה יקטרגו שלא להצילו ח"ו מפני שיעמדו רשעים ממנו. אך נראה שהם המלאכים שקטרגו על בריאת אדם שעתיד לחטוא. וכן כאן כל שלא ידעו שיעמוד ממנו יעקב אע"ה שעתיד להוציא י"ב שבטים שלא הי' בהן שום דופי סברו שממנו יעמדו ג"כ רשעים ויהי' ערבוב טו"ר עד שיתקן אדה"ר הקלקול. וע"כ אמרו שאף שאמת שזכה במעשיו להנצל יוכל השי"ת להצילו ולהעלותו למרום כמו שהעלה לחנוך ולא יעמדו רשעים ממנו וכמו שהעלה לחנוך שלא יקלקל מעשיו. אבל לצנן הכבשן לעשות נס להצילו ושיעמדו אח"כ רשעים למה יעשה זה השי"ת והשיב להם השי"ת בשביל יעקב בן בנו שיוליד אומה ישראלית ולא יהי' עוד ערבוב טו"ר דכל ישראל י"ל חלק לעוה"ב דכ' ועמך כולם צדיקים:
2
ג׳ואח"כ אמר ומנין שנתעטרו בנים בשביל אבות כו' מה יעקב אומר ללבן לולי אלהי אבי אלהי אברהם ופחד יצחק וגו' הוי זכות אברהם הצילהו ליעקב כו'. והנה בפסוק נזכר גם יצחק והמדרש מסיק רק זכות אברהם. גם הפסוק שדרש ותפארת בנים אבותם ג"כ נזכר לשון רבים. אך ענין הדרש הוא עפמ"ש בגמ' (ברכות נח.) והתפארת זו מתן תורה. ועיקר הרכוש גדול שזיכה אאע"ה לזרעו שיזכו ע"י יציאת מצרים למ"ת וכמש"נ בהוציאך את העם ממצרים וגו' וזה יוכלו לזכות רק כשיזכו שיוכלל בהם קדושת אברהם ויצחק. ששורש הד"ת אנכי ולא יהיה וכמ"ש (שהש"ר פ' ישקני) שבדיבור אנכי נתקע ת"ת בלבם ובדיבור לא יהי' נעקר יצה"ר מלבם. אנכי כולל כל רמ"ח מ"ע ולא יהי' כולל כל שס"ה ל"ת. וקדושת א"א הי' ההשתדלות במ"ע וכמ"ש (חולין טז.) קרא זריזותי' דאברהם קמ"ל וזריזות הוא במ"ע כמ"ש (רש"י לרי"ף פ"א דע"ז) והוא בא ע"י אהבה מדתו של א"א. וקדושת יצחק אע"ה היראה פחד יצחק שמזה בא לזהירות במל"ת והיינו לעקור הרע מלב כסיל לשמאלו. ועיקר הרכוש גדול דמתן תורה שיתקע ת"ת בלבם ע"י דיבור אנכי וזהו ע"י זכות אברהם. אך לא יוכלו לזכות לד"ת עד שיתבררו במדת סור מרע להוריק הרע מלב כסיל וזה ע"י מדת פחד יצחק. וזש"נ ותפארת בנים אבותם היינו על כלל ישראל שזכו למתן תורה שנקרא והתפארת הוא ע"י אבותם קדושת אברהם ויצחק. ומ"מ העיקר ע"י זכותו של אברהם ולכן יעקב אבינו זכר לולי אלהי אבי ומפרש אלהי אברהם רק נצרך לזה ופחד יצחק שבלא מדת היראה לא יוכלו לזכות לקדושת אאע"ה שיתקע ת"ת בדיבור אנכי בלב כאמור. ועל ידי זה ניצול שיזכו בניו למתן תורה שהוא עיקר זכותו של אברהם:
3
ד׳ומסיק במד"ת יצחק נתעטר באברהם ואברהם נתעטר ביצחק. והיינו לפרש כפל הלשון יצחק בן אברהם אברהם הוליד את יצחק. אך יש להבין לשון נתעטר גם למה נכתב זה בפ' זו ולא בלידת יצחק. אבל הענין דלשון עטרה הוא כשנשלם בכל ע"ס עד כ"ע כעין מש"נ ואברהם זקן בא בימים באינון יומין עלאין כמ"ש בזוה"ק וזכה למדת זקן שהוא עתיקא וכמו שאמרנו במ"ש בגמ' (ב"מ פז.) עד אברהם לא הי' זקנה שהוא שלא הי' מי שזכה למדת זקנה שהוא כשזוכין להתגלות עתיקא. וזה זכה אאע"ה בנסיון העשירי שהוא נגד כ"ע והיינו שנשלם במדתו עד השורש בכל ע"ם. ובנסיון העקידה כ' כי עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה וגו' וזה מדת יצחק אע"ה דמדת אאע"ה הי' האהבה כמש"נ אברהם אוהבי. ולכאורה היה העקידה ע"י אהבת השי"ת שכבש רחמיו מבן יחידו. ודחה אהבת בנו מפני אהבת השי"ת. אך כבר אמרנו שלפי מדת אהבת אאע"ה היה לו לעבור פי ה' ושלא לעקוד את יצחק כדי שיתפרסם אלהותו ית"ש ע"י יצחק וכמו שמסר נפשו בכבשן האש אף שהי' נגד הדין ולא הי' רשאי וכמו שנת' (נח מא' ט) רק מאהבתו רצה לקדש השם אף באופן שיאבד ח"ו חלקו לעוה"ב וכן היה צריך לעשות בנסיון העקידה שלא לשמוע כדי שיושאר יצחק אע"ה ויתפרסם אלהותו ית"ש על ידו. אך מיראתו המופלגת ירא לעבור פי ה' שחשד א"ע פן הוא נוגע מה בדבר לאהבת בנו. גם נראה שאאע"ה היה לו הרגש שאין יצחק לעולה וכמו שמצינו (סנהדרין פ"ט:) שאמר להשטן שא"ל כך שמעתי השה לעולה כו' וא"ל כך עונשו של בדאי שאפי' אמר אמת כו' וכן ממ"ש (ב"ר פ' נו) א"ל למחר אומר לך שופך דם את כו' א"ל ע"מ כן כו' ע"ש. הרי שהי' לו הרגש שא"צ לעלות יצחח לעולה ויכול להיות שאינו עושה כראוי. רק מיראתו המופלגת נתיירא לעבור מאמר ה' וזש"נ עתה ידעתי כי יר"א אתה וגו' וז"ש אברהם נתעטר ביצחק. והיינו ששלימות אאע"ה עד כ"ע הי' ע"י מדת יצחק. ויצחק נתעטר באברהם הוא עפמ"ש הרמ"ע נפש האב מזל לבן. ומזל היינו למעלה מהתפיסה כמ"ש (מגילה ג.) אע"ג דאינהו לא חזו מזלייהו חזו. חזו היינו בחכמה ומזלא היינו עתיקא כמ"ש בזוה"ק (ח"ג עט ב) בחיי בני ומזוני דתליא במזלא שהוא עתיקא על ה' ע"ש וז"ש יצחק נתעטר באברהם כשנשלם עד כ"ע הוא ע"י שנשלם במדת אברהם. וזש"נ אלא תולדות יצחק וגו' והיינו נפש יעקב שהיה מצדו נשלם כבר מכל וכל מתולדה שהי' כולל קדושת אברהם ויצחק. והי' עסק שלו רק שיהי' מטתו שלימה. וללידת נפש יעקב לא הי' אפשר עד שנשלמו אברהם ויצחק עד השורש. אברהם נתעטר ביצחק ויצחק נתעטר באברהם ואז יכול להוציא נפש יעקב אע"ה שיוליד אומה ישראלית. ואף שבפ' זו נזכר גם לידת עשו. אך כבר כ' במ"ש יע"א אנכי עשו בכורך ואיך הוציא מפיו דבר שאינו ובזוה"ק (קמג א) אי' שהתפלל אז הצילה נפשי משפת שקר. אך במה שלבש בגדי עשו הוציא כל הני"ק מעשו. וזה שא"ל שמה שמצא עשו חן בעינך הוא הני"ק שבו וזה כבר בידי אנכי עשו בכורך. ואי' מהאריז"ל עמש"נ כי ציד בפיו דקאי על נשמת ר"מ דנפק מנירון כמ"ש (גיטין נו.) והוא שורש תושבע"פ סתם מתני' ר"מ. וזה שאמר אנכי עשו וגו' שהקדושה שנשא חן בעיניך מעשו זהו בידי ואנכי הוא. ועיקר הפרשה לידת יעקב שיצא ממנו אומה ישראלית. וע"כ הקדים כאן שלימות אברהם ויצחק עד השורש שע"ז מורה נתעטר. ונתעטר אברהם במדת היראה ויצחק במדת אהבה. וכמו"ש (בזוה"ק ח"א קלג ב) דאתכליל מיא באשא ואשא במיא דשלימות האהבה כשבא על ידה ליראה עלאה. ושלימות היראה האהבה וכמו"ש (סא"ר רפ"ג) יראתי מתוך שמחתי ושמחתי מתוך יראתי. ואז נולדו תולדות יצחק שהוא יעקב אע"ה שממנו יצאו בני ישראל שזכו להרכוש גדול ונתעטרו בב' כתרים שהם משורש מ"ע ומצות ל"ת אנכי ולא יהי'. ובמ"ר ג"כ פתח הפ' בפסוק עטרת זקנים וגו' אברהם לא ניצול מכבשן האש אלא בזכותו של יעקב כו' משל כו' כדי הוא להנצל בזכות בתו שהיא עתיד להוליד והיא נשאת למלך כו' שהמכוון כמו שאמרנו שיעקב יוליד כנס"י שיזכו להרכוש גדול במתן תורה. וז"ש במשל שהיא נשאת למלך. שבכל שה"ש נקראו ישראל כלה והיינו על שעת מ"ת כמו"ש ביום חתונתו זו מתן תורה וזהו זכותו של יעקב. ועיקר שזכו להכתרים במ"ת הי' על ידי זכותו של אברהם וזש"נ ותפארת בנים אבותם. ואף שאחר הקלקול פרקום וזכה משה ונטלן כמ"ש (שבת פח.) בשבת מחזיר משה רבינו הכתרים לישראל כמו"ש האריז"ל:
4
ה׳שלש סעודות שבת למדו בגמ' (שבת קיז:) מתלתא היום ע"ש. ורק בהיום א' שכנגדו סעודת ליל שבת כ' אכלוהו היום משא"כ אח"כ לא נזכר לשון אכילה. ומזה אמרנו סעד למ"ש בזוה"ק (ח"ב פח א) לסדרא פתורא בליליא דשבתא כו' אפי' ביומא דשבתא נמי דעיקר חיוב אכילה בלילה. ומ"ש בגמ' (פסחים קה.) כבוד יום קודם הוא רק לענין יין לקבוע סעודתו על היין. וכן האריז"ל חשב סעודת ליל שבת נגד קדושת יצחק אע"ה ויצחק מצינו שצוה לעשות לו מטעמים לאכילה. דבאאע"ה מצינו רק שעשה משתה ביום הגמל את יצחק שהיה סעודת מצוה וכמ"ש תוס' (שבת קל.) מפרדר"א שהי' ח' דמילה ה"ג מל. אבל כאן לא מצינו שהיה אז שבת או יו"ט. שאף שלא נצטוו על שבתות ויו"ט מ"מ הי' שייך סעודת מצוה כיון שקיימו האבות כל התורה. אבל בחול מצינו בגמ' (שם קנא:) שנינו מי שעושים כל ימיהם כחגים ואיך ציוה יצחק אע"ה לעשות לו מטעמים. גם לשון כאשר אהבתי אינו מובן דזה שייך אם היה אומר מאכל שצריך לפרט כאשר אהבתי אבל כיון שאמר מטעמים והיינו שיהי' לו טעם ערב למה לו לפרט כאשר אהבתי. אך ענין מטעמים הוא עדמ"ש (ב"ר פ' יא) ויברך אלהים את יום השביעי ברכו במטעמים. והיינו דסעודת שבת יש בו מטעמים שערב לנפש שיש בו קדושה ומרגיש הנפש קדושה בטעם. וז"ש שבסעודה שעשה רבי לאנטונינוס בשבת הרגיש גם אנטונינוס מקדושת הטעם וערב לו. וכן בסעודת יו"ט יש בו מטעמים דישראל מקדשי לי' ומכניסים בו קדושה בהסעודות. וזה שמצינו בגמ' לשון עבידנא יומא טבא לרבנן ופירש"י (קידושין לא.) סעודה לתלמידים ומה הלשון יומא טבא. אך המכוון שמופיע קדושה להסעודה וזהו יומא טבא אור כי טוב. ומזה למד היש"ש בב"ק לענין סעודת מצוה דסיום מסכת. וכן כונת יצחק אע"ה במ"ש ועשה לי מטעמים כאשר אהבתי. והוא דכ' ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו ות"א ארי מצידי' הוה אכיל. וע' ברמב"ן עה"פ ויבז עשו שהביא מהאבן עזרא שיצחק היה אז עני ולכן אהב את עשו בעבור צידו והוא ז"ל חלק עליו ע"ש וכ' והציד אשר בפיו כן יעשו השרים בוחרים בציד כו'. ואח"כ כ' במה שאמר לברך אותו אחר עשיית המטעמים שיחול עליו רוה"ק כענין והיה כנגן המנגן ותהי עליו יד ה' ע"ש. ואף שבודאי דברי הרמב"ן ז"ל אמיתים ויש לו כונה בזה אבל מ"מ גם זה אינו מובן וכי יצחק יאהבהו בשביל הציד והרי אנו רואים שרבקה צותה ליע"א לעשות גדיי עזים שטעמו כטעם הצבי ולא הרגיש יצחק אע"ה שינוי בטעם שיבחר בציד דוקא. גם מ"ש שע"י הסעודה והמטעמים יחול עליו רוה"ק והביא ממ"ש כנגן המנגן וגו'. שם בודאי היו מנגנים בשירות ותושבחות והי' שמחה של מצוה שכן למדו מזה שאין השכינה שורה אלא מתוך שמחה של מצוה כמ"ש (שבת ל:). ובמדרש תנחומא מהו כי ציד בפיו הי' צד את יצחק הצדיק בפיו ע"ש ודרש זה לתרץ שמפני כן אהבו. אבל מ"מ אין מקרא יוצא מידי פשוטו כי ציד בפיו וכתרגומו ארי מצידי' הוה אכיל וכמ"ש הרמב"ן וכמ"ש בב"ר ע"פ כי ציד קופרא טבא לפומי' וכסא טבא לפומי'. אף שדרשו עה"פ איש יודע ציד צד בבית צד בשדה כו' היך מתקנין מילחא ע"ש. ונראה עפמ"ש הר"ן (לריף רפ"ב דקידושין) עמ"ש מצוה בה יותר מבשלוחה אע"פ שאין אשה מצווה על פו"ר מ"מ י"ל מצוה מפני שהיא מסייע לבעל לקיים מצותו ע"ש. והנ' מצינו עשו שהי' מקיים כיבוד אב וכמו"ש (ב"ר פ' סה) ארשב"ג כו' ולא שמשתי אותו א' ממאה ששמש עשו את אביו כו' ואף שבודאי לא היה כונת רשב"ג לשבח את עשו שקיים מצות כיבוד יותר ממנו שהרי זה אסור לומר כמה נאה כו' כמ"ש (ע"ז כ.) וכ"ש לשבחו במדה או שמקיים מצוה. רק בודאי כונת עשו לא היה לש"ש רק מפני ד"א חייבו שכלו לכבד או"א שהביאוהו לחיי עוה"ז היקר בעיניו ואדרבה הם מכבדים יותר לפי חביבות העוה"ז בעיניו. משא"כ ישראל שאין עוה"ז חשוב בעיניו שיכבד אבותיו מפני שהביאוהו לעוה"ז שהרי אמרו (עירובין יג:) נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא רק מכבד או"א מפני מצות ה'. וכונת רשב"ג הי' ללמוד מעשו שקיים מצות כיבוד מפני השכל וד"א ללמוד מזה לקיום המצוה לשם ה' וכמו שלמדו גם בגמ' (קידושין לא.) צאו וראו מה עשה כו' ודמא בן נתינה שמו. אך עכ"פ מצינו שקיים עשו כיבוד ומאכילו מצידי' תמיד. ואין הקב"ה מקפח שכר כל ברי' אפי' שכר שיחה נאה כו'. ואף בשכר מ"ב קרבנות שהקריב בלק הרשע זכה ויצאה ממנו רות כמ"ש (נזיר כג:) ואף שהיה כונתו להרע לישראל ולעשות נגד רצון השי"ת. כיון שהקריב קרבנות לה' זכה כו' וכש"כ עשו שהי' מאכיל לאביו ומקיים המצוה כתיקונה רק כונתו לא הי' לשם שמים רק מפני חיוב השכל בודאי היה לו מצוה בזה. והי' יצחק אע"ה מרגיש באכילתו קדושת סעודת מצוה שהוא מסייע לו לקיים מצות כיבוד שאי אפשר לבן לקיים כי אם ע"י סעודת האב שססעדו וכסברת הר"ן. וזהו ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו ארי מצידי' הוה אכיל שהי' מטריח לחפש ציד להאכיל לאביו והי' מרגיש בזה קדושת סעודת מצוה והי' סבור שכונתו ג"כ לש"ש וע"כ אהבו שמאכילו סעודת מצוה:
5
ו׳וע"כ כשרצה לברכו מפני שהי' סבור שהוא טוב וכמו שדרשו עמש"נ יודע ציד שהי' צד את אביו והי' סבור שהוא מדקדק במצוה. ורצה שבשעה שיברכו תשרה עליו השכינה לכן א"ל וצודה לי ציד ועשה לי וגו'. וכ' ציד יתיר ה' אף שאינו נקרא ואי' מהאריז"ל שבכ"מ שיש תוספות אות משם הק' הוא תוספת קדושה. וכמו שמצינו בהיפך שכ' (ב"ר פ' נח) שחסרתו התורה ואו עפרן חסר וכאן כ' יתיר ה' שיכנים בזה קדושה יתירה ממצות כיבוד. ויצחק הי' סבור שתמיד עושה לשם מצוה וע"כ מרגיש בו קדושת סעודת מצוה. רק כאן היה חושש כיון שמצוהו להביא ציד כדי שיברכנו פן יכוין להנאת עצמו שיקבל הברכות. וע"כ א"ל ועשה לי מטעמים כאשר אהבתי דייקא והיינו שיהי' בקדושה. וא' והביאה לי ואוכלה בעבור תברכך נפשי וגו' והיינו שע"י השמחה של סעודת מצוה שתרגיש הנפש בהמטעמים. הנפש בעצמה תברך כפי מה שיבא בה מהשכינה שתשרה מתוך שמחה של מצוה. כי הוא מצדו לא ידבר שהרי אין מסיחין בסעודה כמ"ש (תענית ה:) רק מכח הנפש יגולגל על פיו הברכות ע"י השראת השכינה. וע"כ רבקה כשספרה ליעקב דברי יצחק אמרה ואברככה לפני ה' אף שהוא לא אמר לפני ה'. רק הוא עצמו מה שאמר בעבור תברכך נפשי שהמכוון שתשרה עליו שכינה ותהיה מדברת מתוך פיו הברכות וזהו מ"ש לפני ה'. ואח"כ אמרה ליעקב ועתה בני שמע בקולי וגו' לך נא וגו' ויש להבין למה היה לה לבקשו כ"כ על דבר קל וקטן שישמע לקולה ואמרה בלשון נא ובפרט שהיא דורשת טובתו. אך הטעם שרצתה רבקה אמנו שירגיש יצחק בהמטעמים טעם סעודת מצוה מעין קדושת המטעמים שצוה לעשו לעשות והיינו מצות כיבוד. וזה לא ירגיש במאכל יעקב שהרי לא נצטוה ממנו להביא וחששה פן ירגיש יצחק אע"ה שאינו עשו המצווה ממנו. וע"כ אמרה ליעקב שיעשה בכונה רצוי' לקיים מצות כיבוד אם. וזש"נ שמע בקולי לאשר אני מצוה אותך לך נא וגו' ותקיים מצות כיבוד אם ואעשה אותם מטעמים לאביך כאשר אהב. והיינו שאמרה שגם היא תוכל לעשות המטעמים אשר דרש יצחק מעשו שהוא להכניס קדושת מצות כיבוד אב. והיא תכניס בזה מצות כיבוד אם וירגיש ג"כ יצחק טעם סעודת מצוה. וכן מצינו שהיו מדקדקין שיהי' סעודתם סעודת מצוה כמו"ש (ביצה טז.) שמאי הזקן כל ימיו הי' אוכל לכבוד שבת כו' אבל הלל הזקן מדה אחרת היתה לו שכל מעשיו לש"ש שאמר ברוך ה' יום יום. והוא דשמאי רצה שיהי' אכילתו סעודת מצוה וע"כ נהג שהכין הכל לשבת והיה אכילתו כדי שיושאר היפה הימנו לשבת והרגיש באכילתו טעם מצות ענג שבת. אבל הלל מצינו (ויק"ר פ' לד) גומל נפשו איש חסד זה הלל הזקן כו' א"ל לגמול חסד עם הדין אכסניא בגו ביתא כו' והדין נפשא עלובתא לאו אכסניא היא ע"ש. וז"ש מדה אחרת היתה לו שכל מעשיו לש"ש והיינו שהי' כל אכילתו סעודת מצוה שלא הרגיש הנאת הגוף רק כמאכיל לאורח ומקיים מצות גמ"ח ולא הוצרך למדת שמאי הזקן. וכן כל א' מהקדושים מחפש שיהי' אכילתו סעודת מצוה. ובשבת כל ישראל אוכלין סעודת מצוה שהנשמה נהנית מאכילת שבת וכמ"ש בזוה"ק (ח"ב רד רע"ב) שהנשמה יתירה נהנית מענוגי שבת. ואמרנו שזהו שדקדקו בגמ' וא' כל המענג את השבת ולא אמרו כל המתענג בשבת. דקאי על הנשמה יתירה שנקראה שבת וכמ"ש בזוה"ק (שם פח ב) ושבת יומא דנשמתין איהו ולא יומא דגופא כמ"ש בזוה"ק (שם רה סע"א). ואין בהאכילה שום הנאת הגוף רק עיקר האכילה להנאת הנפש. וז"ש ברכו במטעמים שהנפש מרגשת וערב לה מאכל שבת. ובמ"ר ע"פ ועשה לי מטעמים ג"ד נאמרו בעץ שאכל אדה"ר טוב למאכל ויפה לעינים כו' והוא דכ' טעמו וראו. ובאכילת מצוה יש קדושה בטעם וכן קדושה בראי'. אך באכילת אדה"ר הי' ערבוב טו"ר. אבל בסעודת מצוה שאין בה ערבוב מרע כלל יש הנאת הנפש גם מהראי' וכן מהטעם והוא יפה לעינים ג"כ דהיינו טעמו וראו. ויצחק אמר שכיון שלא יוכל להנות מהראי' של סעודת מצוה עשה לי מטעמים שארגיש טעם סעודת מצוה. ובסעודת שבת יש הנאת הטעם שבקדושה והראיה שבקדושה. והנשמה יתירה ניהנית משניהם טעמו וראו:
6
ז׳סעודות שבת נקראו סעודתא מהימנותא ונקראו סעודתא דמלכא. וכמ"ש בזוה"ק (ח"ב פח ב) והוא עפמ"ש (זח"ג רל א) איהי אמונה והיינו שם אדנ"י שכנגד מדת מלכות. וזה שמצינו (סוף ברכות) כל הנהנה מסעודה שת"ח שרוי בתוכה כאלו נהנה מזיו שכינה שנ' עם חותן משה לפני האלהים. ושם אלהים היינו שכינה אלהים שבמע"ב אלהים בתראה (זח"א לא ב) וכן מצינו בזוה"ק (ח"ב כב ב) משה דהוה מארי' דביתא איש האלהים וכו' ע"ש. וזהו סעודתא דמהימנותא איהי אמונה. ויש סעודתא דמלכא והוא כמ"ש (אבות פ"ג) ג' שאכלו ואמרו עליו ד"ת כו' זה השלחן אשר לפני ה'. והיינו שהוא כאכילת מזבח שולחנו של מקום והוא שולחן של שם הוי"ה. והיינו שיש ב' מיני סעודות. מצד מדרגות צדיק הוא סעודת מצוה והיינו סעודתא דמהימנותא שע"י הפחד והמורא שנמשך עליו שהוא משם אלהים והוא כעומד לפניו שנופל הפחד והיראה נתבטלה הנאת הגוף שאינו מרגיש כלל כענין שאמר רבינו הקדוש ולא נהניתי אפי' באצבע קטנה (כמ"ש כתובות קד.) אף שלא פסק מעל שולחנו לא צנון ולא חזרת וכו' (כמ"ש ע"ז יא.). ויש סעודה מצד מדרגת חכם דאי' בזוה"ק (ח"ב סא סע"ב) מזונא עלאה יתיר מכלא הוא מזונא דחברייא כו' מזונא דרוחא ונשמתא כו' החכמה תחי' בעלי' כו' עייש"ב. שהוא מוצא פי ה' שבמאכל זהו אכילה בקדושה הרבה יותר ממצוה. שהוא מאותיות של תורה לכו לחמו בלחמי ומכניס קדושה בלב וזה נקרא שלחן אשר לפני ה' שהוא כקרבן ממש. וכמו שמצינו (ברכות י:) כל המארח ת"ח בתוך ביתו כאלו מקריב תמידין. וא' (יומא עא.) הרוצה לנסך יין ע"ג המזבח ימלא גרונן של ת"ח יין. וכן (כתובות קה:) כל המביא דורון לת"ח כאלו מקריב בכורים. וכל קרבן הוא לשם הוי"ה וזהו סעודתא דמלכא. וסעודת שבת הוא מצד ב' המדרגות. שהוא סעודת מצוה שצוה השי"ת לאכלה ונקראה סעודתא דמהימנותא. ונקרא ג"כ סעודתא דמלכא כקרבנות עפמ"ש (שבת קיט.) מי עדיפת לן מינה שבשבת כל ישראל כת"ח וזוכין למזונא דחבריא והוא כאכילת קרבנות. וזה ענין המחלוקת בזוה"ק פ' זו (קמב סע"א) בההוא זמנא ערב פסח הוה כו' וע"ד עבדת תרי תבשילין. רי"ה אמר רמז הכא דזמינין בנוי דיעקב לקרבא שני שעירים כו' ביומא דכפורי כו' ומתרוייהו טעים יצחק ואכיל. והיינו דמ"ד שהיו נגד פסח וחגיגה היינו שהי' סעודתו סעודת מצוה כפסח וחגיגה שצוה השי"ת לאכול. ומ"ד שהיו כנגד שעירי יוהכ"פ ס"ל שהיו כקרבנות ממש דהשעירים ביוהכ"פ הם קרבנות רק שאסור לאכלם ביוהכ"פ. וכאן מתרוייהו טעים יצחק שהיה אכילת יצחק כקרבנות ממש. וזה שחידש יעקב שא"ל כי הקרה ה' אלהיך לפני ואי' במ"ר אם לקורבנך המציא לך הקב"ה כו' למאכלך עאכ"ו. והיינו שאכילתו כקרבנות ממש ומעולה מהם. וכן אמרה לו רבקה ואברככה לפני ה' והיינו שרבקה ידעה מעלת יצחק אע"ה כי אכילתו כאכילת קרבנות ונקרא שלחן אשר לפני ה'. רק יצחק אע"ה לא רצה לומר כן לענוותנותו וביקש שיעשה לו מטעמים והיינו שיהיה סעודת מצוה כאשר אהבתי תמיד שיהי' סעודתו סעודת מצוה. ויש הבדל בין תשמישי מצוה לתשמישי קדושה דתשמישי מצוה נזרקין. ומ"מ בשעת המצוה תשמישי מצוה ג"כ יש בהם קדושה כמ"ש (שבת כב.) שלא יכסנו ברגל שלא יהו מצות בזויות עליו והיינו שיש בהמצוה קדושה לשעתה ולכך אמר בעבור תברכך נפשי. והיינו בעת האכילה תשרה עליו שכינה ויצא מפיו הברכות כמו שאמרנו. ורבקה שידעה מעלת יצחק שאכילתו כקרבנות ממש והוה תשמישי קדושה אף לאח"כ ונקרא השלחן אשר לפני הוי"ה ולכן אמרה ואברככה לפני ה'. וכן יעקב אע"פ שאמר בעבור תברכני נפשך כלשון יצחק לעשו. מ"מ רמז לו אם לקורבנך המציא לך כו' שאכילתו כקרבנות ממש ומעולה מהם:
7
ח׳וזה שנא' ותתן את המטעמים ואת הלחם אשר עשתה ביד יעקב בנה. אף שלא מצינו שעשתה רק מטעמים מהגדיים. ואי משום דכל סעודה קרוי לחם כמ"ש רש"י עפמש"נ עבד לחם רב מ"מ כיון שכ' את המטעמים למה כ' את הלחם. רק הענין לפי האמור דאכילה זו היה כקרבנות שנקרא לחם אלהיהם לחמי לאשי. ולכן נזכר כאן ביד יעקב בנה שיעקב אע"ה הכנים בהם קדושה יתירה ע"י כונתו לש"ש לקיים מצות אמו ולא נתכוין כלל להנאת עצמו. וע"י כן נתעלה קדושת המטעמים. וכן היה שאחר שסעד אמר הברכות וכ' בקרבן בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך. ואי' במ"ר (ר"פ וירא) מה אם זה שהקריב שור ואיל לשמי הריני נגלה עליו ומברכו. ובגמ' (ברכות ו.) שאפי' א' שיושב ועוסק בתורה ששכינה עמו שנא' בכל המקום וגו'. אף דזה נאמר במזבח וקרבן אבל ד"ת גדול מקרבנות כמ"ש (מנחות קי.) ע"פ זאת התורה לעולה ולמנחה דא"צ לא עולה וכו' וד' אמות של הלכה כקדושת מזבח כמ"ש (ברכות ח.) משחרב בהמ"ק אין לו להקב"ה אלא ד' אמות של הלכה. ומש"נ אזכיר את שמי ולא כ' תזכיר כי מאתע"דלת אתער כן לעילא. ושמי נקרא ד"ת כמו שנדרש (שם כא.) לברכת התורה לפני' מדכ' כי שם ה' אקרא וגו'. והקב"ה יושב ושונה כנגדו (כמ"ש תמיד לב.). ובקרבנות דכ' לחמי לאשי שנקרא לחמו ית' הקב"ה משפיע לו ג"כ לחמו שהוא ד"ת וע"כ גם בקרבנות נא' אזכיר וגו' ועי"ז אבוא אליך וברכתיך והיינו שהברכות הם מהשי"ת. ויעקב אע"ה הוסף ויבא לו יין וישת. ואם היה פסח הוא הזמן שתקנו חכמים לשתות ד' כוסות. ואם הי' כנגד שעירי יוהכ"פ הי' היין כנגד נסכי יין כמ"ש הרוצה לנסך יין ע"ג המזבח ימלא גרונן של ת"ח יין. ובמ"ר ג"כ נרמז טובים לך כו' וטובים לבניך שעל ידן הוא מתכפר להן ביוהכ"פ כו' ונשא השעיר עליו זה עשו כו' עונותם עונות תם כו'. ובאמת אלו ואלו דא"ח ככל מחלוקת חז"ל. ועדמ"ש בס' קדושת לוי (דרוש לפסח) על מ"ש הפייטן שבפסח מל א"א ובמ"א כ' שביוהכ"פ מל א"א. וכ' דקדושת המועדים ישראל מקדשי לי' ובזמן שכל ישראל מכניסין בו קדושה יש בו קדושת החג. ואברהם אבינו הי' א' שה' עובד את הבורא ב"ה ומעורר המדות כמש"נ אחד הי' אברהם. נמצא א"א היה אפשר לו לעשות יו"ט בכל יום שהוא מעורר איזה מדה ממדות וכן הי' אפשר לו לעשות שני יו"ט ביום א'. דהיינו כשהי' לו אהבת הבורא הי' אפשר לו לעשות פסח וכן כשהיה לו באותו יום יראת ה' אז אותו יום הוא יוהכ"פ כו' עייש"ב. וכן כאן כשהתעוררו בבחי' גודל אהבה מדת אאע"ה הי' אז קדושת חג הפסח שכנגד קדושת א"א והיו הקרבנות פסח וחגיגה. ואח"כ ע"י הצער שהיה ליעקב אבינו ממה שהיה צריך ללבוש עצמו בבגדי עשו ולומר דבר שאינו והתפלל הצילה נפשי משפת שקר מלשון רמיה כמ"ש בזוה"ק. ע"י זה הוריד יע"א ע"ה קדושת יוהכ"פ ומחילת עונות והיה אז קדושת יוהכ"פ בעשיה ממש כמ"ש בס' קדושת לוי. והיו הב' גדיים כשעירי יוהכ"פ שהיו קרבנות ממש שא' הי' להשם והב' הי' צריך ג"כ להיות במקדש. ולהיות שניהם שוין במראה ובקומה ודמים ובלקיחתן כא' כמ"ש במשנה (יומא סב.) ואלו ואלו דא"ח:
8
ט׳ויאמר יצחק אל בנו מה זה מהרת למצא בני וגו'. ובמ"ר מהרת למצוא את הברכה בני אביך נתברך בן ע"ה שנים ואתה בן ס"ג שנים. ויש להבין שהרי בעצמו אמר לעשות המטעמים בעבור תברכך נפשי. אך המכוון שיצחק אמר שמזה שהזמין לו השי"ת כ"כ במהרה לצוד ציד מזה נראה שהוא רצון השי"ת והיה לו סייעתא דשמיא. וע"ז השיבו יעקב שלא בזכותו כדי שימהר לקבל הברכות רק בזכותך. וז"ש כי הקרה ה' אלהיך לפני וכמ"ש במ"ר אם לקרבנך המציא לך הקב"ה כו' למאכלך עאכ"ו. והיינו שמאכלך חביב לפני השי"ת יותר מאכילת מזבח וכמו שאמרנו. ואף שבגמ' אמרו כל המארח ת"ח כו' מעה"כ כאלו מקריב תמידין ובכ"מ כ' הדמיון מורה שהוא קטן ממנו כמ"ש (תענית ז.) יותר כו' שנ' יערוף כמטר מי נתלה במי הו"א קטן נתלה בגדול ואיך קאמר כאן ק"ו למאכלו שמאכלו חשוב מקרבן. אך שניהם אמת שמצד האדם המקריב הוה המהנה ת"ח כמקריב תמידין דמקריב קרבן לה' גדול הימנו. אבל אצל השי"ת מעולה אכילת ת"ח יותר מאכילת מזבח וחשוב אכילת ת"ח אצל השי"ת יותר. וכמו שמצינו (מד"ת פ' זו) שחס הקב"ה על כבודו של צדיק יותר מכבודו כו' עומד ומקטיר לע"ז ולא יבשה ידו וכיון שפשט אותה כנגד הנביא יבשה ע"ש. וכן חשוב יותר אכילת יצחק מאכילת מזבח וז"ש למאכלך עאכו"כ. ובזוה"ק (קלה ב) במה"נ כ' ענין סעודת צדיקים לע"ל. והטעם שסעודת יצחק הי' מעין סעודת צדיקים לע"ל וכמש"נ ואוכל מכל ובמ"ר מכל טוב שהוא מתוקן לע"ל. וכמ"ש בגמ' שהטעימן מעין עוה"ב וכמו שאמרנו שאכילת יצחק אע"ה היה מעולה מקרבנות. וא' בזוה"ק יין המשומר בענביו אלו דברים עתיקים שלא נגלו לאדם מיום שנברא העולם ועתידים להתגלות לצדיקים לע"ל כו'. וכן כ' ויבא לו יין וישת ולא מצינו שצוה יצחק לעשו רק לעשות מטעמים ולמה הביא לו יעקב אבינו יין. ועל כרחן שידע יעקב שבסעודת יצחק היה יין שהוא מסטרא דגבורה כמ"ש בזוה"ק (ח"ג לט א) וכן נר' ממ"ש במ"ר כי ציד בפיו וכסא טבא לפומי' שנראה שבכל סעודותיו הי' יין. אך בזוה"ק פ' אמור (ק א) אי' ויבא לו יין דא יין דמנטרא יין דהוא חדו דלבא רזא דעלמא דאתי כו'. והיינו שהיין של יצחק הי' מענין יין המשומר בענביו שהוא יינא דאורייתא דבע"פ אור הגנוז לע"ל לצדיקים וזה שהביא לו יע"א בסעודה זו. וכ"כ בזוה"ק בפ' זו (קמב ב) רמז לו מההוא יין דכל חדו אשתכח בי' כו' דבעי חדוה כו'. שבאמת יצחק אע"ה הי' מקור השמחה כמ"ש במה"נ וז"ש במ"ר ואוכל מכל מכל טוב שהוא מתוקן לע"ל. והיינו שאז זכה יצחק לטעום מעין עוה"ב כמ"ש בגמ' וזכה לסעודת הצדיקים לע"ל וליין המשומר. שמורה הכל על סודות והשגות גבוהות שישיגו לעוה"ב וכמ"ש בזוה"ק. והי' אכילתו כקרבנות ממש וחשוב יותר אצל השי"ת מאכילת מזבח:
9
י׳ואח"כ בזוה"ק א"כ מהו לויתן ומהו השור אר"י והא כ' ביום ההוא יפקוד וגו' על לויתן נחש בריח ועל לויתן נחש עקלתון והרג את התנין אשר בים הא הכא תלתא אלא רמז הוא דקא רמז כו'. הענין שבכ"מ מצינו שנדרש על ד' גליות כמ"ש (ב"ר פ"ב) ע"פ והארץ היתה תוהו וגו' שנדרש על ד' גליות. וכן נדרש והנה אימה חשכה וגו' אימה זו בבל כמ"ש (שם פ' מד) וכן נדרש ד' נהרות. וכן נדרש את הגמל זו בבל כו' כמ"ש במ"ר שמיני. וכן בפ' זו נדרש במ"ר שא נא כליך זו בבל וכו'. וכאן בפסוק ביום ההוא וגו' נרמז על שלשה וז"ש הא הכא תלתא. והטעם ששלש אלו הם כולם מקליפת התאוה ולכן נקראו נחש בריח נחש עקלתון. שתחלת קלקול הנחש היה בתאות האכילה ובא נחש על חוה כמ"ש (שבת קמו.) וע"י שהטיל בה זוהמא גרם הק"ל שנה ומצינו בגמ' (ב"ב עד:) דגים פריצי. וזה שנקראו לויתן נחש בריח ולויתן נחש עקלתון. וכן התנין אשר בים מורה על תאות. דמים בקדושה מצד החסד ומזה מסתעף בקליפה מים הזדונים התאוה וזה רומז על בבל מדי ויון. ולעתיד מביא הקב"ה ליצה"ר ושוחטו (כמ"ש סוכה נב.) והיינו שמיצה"ר של תאוה יושאר לעתיד חשק לד"ת וכמו שנברא לתכלית זה. וכמ"ש במה"נ (קלח א) דאלמלא יצה"ר חדוותא דשמעתא לא ליהוי וזה יושאר לעתיד. וזה ענין הסעודה שיעשה לצדיקים מלויתן דהיינו שיושאר המטעמים חמידו דאורייתא שע"ז התכלית נברא יצר של התאוה שיהי' חשק לד"ת. וכן א' בגמ' (ב"ב עה.) עתיד הקב"ה לעשות סוכה לצדיקים מעורו של לויתן כו' ומשור הבר לא מצינו שיושאר מה. והוא שמחשק התאוה יושאר בקדושה להיות חמידו דאורייתא וז"ש והשאר פורסו הקב"ה על חומות ירושלים וזיוו מבהיק כו'. משא"כ שור הבר שמרמז על קליפת הקנאה והרציחה ומזה לא יושאר כלל לעתיד וכמש"נ ולא יהיה שריד וגו'. וזה הענין שנרמזו בבל מדי ויון בגמל שפן ארנבת ששלשתן יש להם סימן טומאה בחוץ שאינו מפריס פרסה והסימן טהרה בפנים. דשלשתן מורה על קליפת התאוה שבשורש הוא לטובה להיות חשק לד"ת רק הוא לרע ע"י פעולת האדם ולעתיד יתוקן ולא יהי' מנוולה כקדמיתא למיחטי בי' וכמ"ש במה"נ. משא"כ אדום שנמשל לחזיר שהסימן טומאה בפנים והסימן טהרה מבחוץ שפושט טלפיו כו' מפני שהוא מיוחד שהוא מקליפת הקנאה ורציחה ומזה לא יושאר לעתיד כלל. ורק ממה שכבשו את היצה"ר יזכו הצדיקים לסעודת הצדיקים לע"ל שהוא להיות נזונין מזיו השכינה. ויצחק אע"ה זכה בסעודה זו ואוכל מכל שנדרש (ב"ב יז.) שלא שלט בו יצה"ר ולא שלט בו מה"מ והכל א' כמ"ש (שם טז.). והיינו שסעודתו היה כעין סעודת הצדיקים לע"ל ולכן בא ענין לויתן ויין המשומר בזוה"ק בפ' זו. ובשבת כל תענוגי הגוף ג"כ בקדושה כמ"ש האריז"ל. אך מ"מ מ"ש בגמ' במעלת המענג את השבת הוא רק כשמכוון לש"ש לענג הנשמה יתירה וכמו שאמרנו והוה סעודת שבת ג"כ מעין סעודת הצדיקים לע"ל שהוא מטעמים של יצחק אבינו. וכן נדרש במכילתא (בשלח ויסע פר' ה) שומר שבת מחללו ושומר ידו מעשות כל רע שהשומר את השבת מרוחק מן העבירה. וניצול מקטרוג היצה"ר כמ"ש בפע"ח. והוא דשומר ידו מרמז על כל כחות הגוף שהפעולות ע"ש היד וכמו שמצינו (כתובות קד.) שאמר רבי שיגעתי בעשר אצבעותי בתורה אף שיגיעת התורה אינה בידים כלל. רק כל הפעולות מכונה על הידים שהם כלי המעשה. ושומר ידו היינו שכל כחות הגוף והמעשה יהיה משומר על ידי שמירת שבת. מעשות כל רע שאין יצה"ר שולט בו כלל והוא מעין סעודת צדיקים לעתיד:
10
י״אויאמר אתה זה בני עשו ויאמר אני ופירש"י לא אמר אני עשו אלא אני. והוא מפני שכאן אי אפשר לתרץ דבורו כמ"ש רש"י למעלה אנכי המביא ועשו בכורך לכך פי' שלא אמר מה"ט אני עשו. אך מ"מ קשה הא ממילא משתמע אני עשו כיון שהשיבו אני על שאלתו אתה זה בני עשו. גם באמת יש להבין למה שאלו יצחק שנית הלא כבר א"ל אנכי עשו וגו'. ואם חשדוהו למשנה מפני השלום כדי שיקבל הברכות מה יועיל שאלתו שנית. ובפשוטו נראה שגם יצחק ידע שאפשר לתרץ מאמר אנכי עשו בכורך כפירש"י אנכי המביא ועשו הוא בכורך ולכן שאלו שנית האתה זה בני עשו ומששו באצבעו בשאלתו שכן מורה לשון זה בכ"מ שמראה באצבעו. וכמו שדרשו מאמר וכל זה איננו שוה לי שכל גנזיו של אותו רשע חקוקין לו על לבו (כמ"ש מגילה טו:) והיינו דאל"כ לא שייך לשון זה. וכן כאן מששו באצבע בשאלתו וא"כ כיון שהשיבו אני מבואר אני עשו. וקשה איך הוציא יעקב שמדתו אמת דבר שאינו. ונראה הענין עפמ"ש (במ"ר ומד"ת שלח) שמותיהן נאים ומעשיהם כעורים ישמעאל ועשו ישמעאל שומע אל עשו עושה רצון עושיו. והוא כמו שאמרנו במ"ש במד"ת יצחק נתעטר באברהם ואברהם נתעטר ביצחק. דשלימות אאע"ה היה כשזכה למדת היראה פחד יצחק כמש"נ בנסיון העקידה כי עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה. אף שעסק אאע"ה היה האהבה והזריזות במ"ע שבא מכח האהבה והעסק של יצחק היה היראה והזהירות במל"ת שבא ע"י היראה (וכמו שנת' פ' חיי מאמר ז). מ"מ שלימות אאע"ה כשנתעטר במדת יצחק היראה והוא כתר נשמע הזהירות במל"ת וזש"נ עקב אשר שמעת בקולי. וכן שלימות יצחק אע"ה כשנתעטר באברהם ונתכלל במדתו האהבה והזריזות במ"ע והוא כתר נעשה (ונת' למעלה מא' א). וכיון שידע אאע"ה ששלימותו יהי' כשיתעטר במדת יצחק הפחד והיראה והשמיעה בקול ה' להזהר במל"ת קרא שם בנו ישמעאל ע"ש שומע אמרי אל. ויצחק שידע ששלימותו יהי' כשיתעטר במדת אאע"ה מדת האהבה וזריזות במ"ע קרא שם בנו עשו עושה רצון עושיו. ומזה הטעם אף שידע יצחק שיעקב איש תם יושב אוהלים. היה סבור שהוא עוסק בתורה ותפלה ועשו עוסק במצות המעשה במ"ע ובקרבנות. ומש"ה אהב יצחק את עשו שהיה סבור שהוא יהי' כמו שיתעטר יצחק במדת אברהם הזריזות במעשה כתר נעשה. וזה ענין מ"ש במ"ר בשעה שאמר כי הקרה ה' אלהיך לפני אמר יצחק יודע אני שאין עשו מזכיר שמו של הקב"ה אין זה עשו אלא יעקב ע"ש. וכבר הקשה הרמב"ן הא לא הי' עשו רשע בעיני אביו ולמה לא יזכיר ש"ש. אך לפי האמור שהיה סבור שעסק יע"א תורה ותפלה ועסק עשו מעשה המצות. ושם הוי"ה הוא תורה כמ"ש (זח"ב ס א) קב"ה תורה איקרי שהתורה שמותיו של הקב"ה וכמו שנלמד (ברכות כא.) לברכת התורה לפני' מדכ' כי שם ה' אקרא וגו' וכן דרשו בכל המקום אשר אזכיר את שמי על העוסק בתורה (כמש"ש ו.). אלהיך מורה על מדת יצחק שהוא תפלה שבא"א ע"ה לא מצינו שהתפלל על עצמו ואף על בנים לא התפלל כמ"ש בזוה"ק פ' זו (קלז ב). ורק על סדום התפלל ונקרא תפלתו עמידה (כמ"ש ברכות שם ע"ב) והוא מפני שעמד בכח כיון שאינו נוגע בדבר וכמו ויעמוד פינחס ויפלל שעשה פלילות עם קונו כו' (כמ"ש סנהדרין מד.). משא"כ יצחק שהתפלל על עצמו ונקראה תפלתו שיחה ולפני ה' ישפוך שיחו להגיד צערו ומר לבבו. וזש"נ ה' אלהיך שם של תורה ותפלה. ומזה הוכיח יצחק אע"ה שאין זה עשו אלא יעקב כמ"ש במ"ר שמדת יעקב יושב אוהלים שהיה סבור שעסק עשו ההשתדלות במעשה כאמור. וז"ש הקל קול יעקב קל ה' קל תפלה שהיא משם אדנ"י כמש"נ אדני שפתי תפתח. קל ו' קול תורה ו' דאיקרי אות אמת (זח"ג ב א) אמת זו תורה. וזה הי' כונת יעקב במה שאמר אנכי עשו בכורך שמה שקראת שמו עשו עושה רצון עושיו במ"ע וקרבנות שעז"א בכורך שהעבודה בבכורות היה. אנכי עשו בכורך שאנכי העוסק במ"ע וקרבנות. דאי' בזוה"ק (קמב סע"א) יעקב כל עובדוי הוו לשמא דקב"ה כו' והיה אכילתו כקרבנות ממש דאכילת ת"ח אוכל לשובע נפשו כקרבנות וכמו שאמרנו ואמר יעקב דבר אמת בלא שום תירוצים. ואח"כ כששאלו אתה זה בני עשו שהורה באצבע על ידיו וכאן לא נזכר בכורה. שהי' כונתו שהרגיש בריח בגדיו על שאר מעשים שע"ש זה קרא שמו עשו. עושה רצון עושיו. ובאמת אי' במ"ר על מש"נ וירח את ריח בגדיו כגון יוסף משיתא כו' ודרש בגדיו מלשון בוגדיו (כמ"ש סנהדרין לז.). וע"ז השיבו אני שאני באמת בעל מעשים שמה שהרגשת בהלבושים ידי עשו מעשה המצות הוא מריח בוגדיו שפושעי ישראל מלאים מצות כרימון (כמש"ש). וז"ש אני שאני העושה מעשה המצות ומה שהרגשת הוא ריח בוגדיו של יעקב שגם הם מעלים ריח טוב:
11
י״בבמאמר יעקב קום נא שבה ואכלה מצידי וגו' לא אמרו שום תירוץ שהרי לא היה צידו רק מטעמים מגדיי עזים. ויותר קשה שהיה כמעט ללא צורך דהול"ל ואכלה ממטעמים שהבאתי. אך הענין הוא עפמ"ש במ"ר (פ' סז) עמש"נ הצד ציד ציידא היך צדוך ע"ש. והיינו שמדת יעקב אמת כש"נ תתן אמת ליעקב ומה שאמר לרחל אחיו אנא ברמאות (כמ"ש מגילה יג:) הוא עדמש"נ ועם עקש תתפל. וכ' בא אחיך במרמה ות"א בחוכמא ובמ"ר בא בחכמת תורתו. והוא עדמש"נ אני חכמה שכנתי ערמה שנדרש בזוה"ק (קמה רע"ב) על יעקב. והיינו דחכמה הוא תורה דכתיב בה אמת (כמ"ש ע"ז ד:) וממנה למד להתנהג בערמה ורמאות עם רמאי. וכמ"ש בזוה"ק (קלח רע"א) בגין דאתמשך עשו אבתרי' דהאי נחש אזיל יעקב עמי' בעקימו כנחש כו' בגין לאמשכא לעשו בתרי' דההוא נחש ויתפרש מיניה כו'. וכן כאן התחכם יעקב לנטלא הני ברכאן מההוא חויא. לשון רמיה דרמי לאדם ולאתתיה כו' כמ"ש בזוה"ק (קמג א). וזה ענין מה שפתח פ' זו בענין שלמים שמביא שלום. ואח"כ גדול השלום כו' וזה י"ל שייכות להפרשה אבל ענין שלמים לכאורה א"ל שייכות לכאן והו"ל לפתוח גדול השלום וכו'. אך הוא על ענין יעקב אע"ה דכל עובדוי הוה לשמא דקוב"ה כמ"ש בזוה"ק. וצדיק אוכל לשובע נפשו הוה אכילתו כקרבנות וכשלמים וכמו שאמרנו. ואמת ושלום קשיר דא בדא (כמ"ש זח"ג יב ב) וגדול השלום שדברה התורה דברי בדאי בשביל השלום. וזה מש"נ אני חכמה שכנתי ערמה וזה פתיחה לפ' זו ששורשה הברכות שקיבל יעקב מיצחק ואם היה ח"ו מתברך עשו היה כמ"ש בזוה"ק. וזה ג"כ מ"ש בזוה"ק דאזל עמי' בעקימו כנחש דאיהו חכים כו' וכל הענין בזוה"ק. וענין שאכילתו שלמים הוא מה שאמר ליצחק אני וכמו שאמרנו. ובזוה"ק (קלז סע"ב) איתא ת"ח דא סטרא דרוכב נחש ודא סטרא דרוכב על כרסיא שלימתא קדישא כו'. והיינו דיעקב ועשו זה לעומת זה עשה אלהים כמש"נ הלא אח עשו ליעקב וגו'. וזה מ"ש פירש"י (פסחים נד:) הרשעה דכ' וקראו להם גבול רשעה עכ"ל ואח"כ כ' יגדל ה' מעל לגבול ישראל. והיינו כנס"י מדת מלכות דקדושה גבול ישראל וכנגדה בקליפה מלכות הרשעה. וכמו בקדושה כ"ע איהו כתר מלכות ויעקב בריח התיכון מבריח מן הקצה וגו' מכ"ע למ' מלכות כנס"י. כן בקליפה להיפך שהוא מדת מלכות ומזרעו ראשית גוים עמלק שהוליד ראשית דקליפה ועשו מדת שקר כמ"ש בב"ר הא שוא שבראתי בעולמי וכנגדו צריך לילך ברמאות. וז"ש יעקב ואכלה מצידי ציד שלי לצוד שפת שקר ולשון רמיה כמש"נ ועם עקש תתפל. וזה בא ע"י מדת אמת שלי. ויעקב ביקש אז הצילה נפשי משפת שקר מלשון רמיה שהוא הנחש ואתא יעקב בחכמה לאייתאה ברכאן על עלמא:
12
י״גויתן לך האלהים וגו' ברכת יצחק אע"ה היה שיהיה האכילה בקדושה. ואמר בשם אלהים שזה היה מדרגתו שהיה מרכבה למדת גבורה. מטל השמים ומשמני הארץ שיהיה האכילה בקדושה. ורב דגן ותירש הוא לחם ויין. וכמו שהוציא מלכי צדק לאברהם. והנודר מהדגן אסור בחמשת המינים (כמ"ש נדרים נה.) וה' המינים קרוי לחם סתם לענין חלה ומצה. ואמר שזה יתן ה' שיהיה בקדושה ולא יזיק רוב דגן ותירש. וזש"נ אח"כ שאמר יצחק לעשו הן גביר שמתיו לך וגו' ודגן ותירש סמכתיו. והנה מה שאמר הן גביר וגו' אי' בב"ר ברכה שביעית ולמה הוא א"ל תחלה אלא כו' וברכותיך שלו הן כו' ע"ש אבל מה שא"ל ודגן ותירש סמכתיו יש להבין מה אמר לו. וכי אי אפשר לתת דגן ותירש לשניהם. אך לפי האמור היה זה תשובה שאם יאמר עשו והא הברכות נתונות ליעקב על תנאי וכמ"ש בפירש"י אם יהיה ראוי להם. וא"כ יש עוד תקוה שאם יקלקל מעשיו ח"ו יתגבר עליו. וע"ז א"ל ודגן ותירש סמכתיו. והיינו שסמכתיו שלא יזיקו לו רב דגן ותירש שיהי' אכילתו בקדושה. ועיקר קטרוג היצה"ר בא ע"י אכילות רשות. כמ"ש בספרי (עקב) שאין אדם מורד בהקב"ה אלא מתוך שביעה וכ"ה בגמ' (ברכות לב.) ועד שאדם מתפלל שיכנסו תורה לתוך גופו יתפלל שלא יכנסו מעדנים לתוך גופו וכמ"ש תוס' (כתובות קד.) בשם מדרש. וכעי"ז אי' בתדב"א (א"ר פ' כו). וכיון שיהיה אכילתו בקדושה אין לך תקנה רק לעבדו וברכותיך שלו הן. ואח"כ כשברכו לא הזכיר לו באמת רב דגן ותירש. וכמ"ש בזוה"ק (קמג ב) ההבדל בין הברכות שאמר ליעקב ובין הברכות של עשו. ביעקב כ' ויתן לך האלהים ובדא כ' יהיה ע"ש. והיינו שיהיה לצורך יעקב וכמ"ש ואת אחיך תעבוד וזה יהיה השלימות שלך. וכמ"ש במ"ר ועל חרבך תחיה עול חרבך ואת חיי. והיינו שהוקשה לו לשון תחיה שבכ"מ בתורה לשון חיים מורה על חיי עולם ואיך אמר ועל חרבך תחיה. וע"כ דרש עול חרבך ואת חיי שזה יהיה החיים שלך ואת אחיך תעבוד בזה משמני ארץ וגו' לצורך יעקב. שלא רצה ליתן לו דגן ותירש שמא יזיק לו האכילה. רק כשיהי' לו מטל השמים לצורך יעקב. ויעקב יתן לו לאכול כמו שנותנים לכל. ולכן לא הזכיר רב דגן ותירש שזה נתן ליעקב שלא יזיק לו וכמ"ש ודגן ותירש סמכתיו. והיה כאשר תריד לשון ירידה. ופרקת וגו' שאם תרצה לפרוק עלו יהיה לך ירידה. שזה החיות שלך ואת אחיך תעבוד:
13
י״דוהזכיר כאן בברכת יעקב אע"ה עשר ברכות. ובכ"מ שיש מספר עשר מרמז על מספר עשרת הדברות שהם עשרה מאמרות למע"ב. ע"ס שהאציל השי"ת לבריאת העולם (כמו שנת' חיי מאמ' ב) והוא מטל השמים היינו מטלא דעתיקא וכמ"ש בזוה"ק והוא כנגד כ"ע. ומשמני הארץ נגד מדת מלכות שנקרא ארץ החיים ארץ דקוב"ה (זח"ג רמג ב) וזכר שניהם יחד כמ"ש כ"ע איהו כתר מלכות ועליה אתמר מגיד מראשית אחרית. ורב דגן ותירש נגד חכמה ובינה. חכמה כ' החכמה תחיה בעליה. וכ' כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה' וגו' והיינו הד"ת שבו. והוא תורה שבכתב. וכמ"ש (זח"ג רעא ב) לכו לחמו בלחמי נהמא דאורייתא דבכתב. וזהו מדת חכמה מצד השי"ת כמש"נ כי ה' יתן חכמה וז"ש ורב דגן. ותירש נגד בינה דכ' ויין ישמח לבב אנוש. בינה לבא. בינה שמבין דבר מתוך דבר. והיינו יין מסכתי יינא דאורייתא דבע"פ שמבין מתושב"כ. וכמש"נ מפיו דעת ותבונה. ואח"כ יעבדוך עמים וגו' ו' ברכות כנגד ו' המדות ו' ימי בראשית והם ברכות מעניני עוה"ז. דג' ראשונות מעלמא דאתי. ומדת מלכות מחובר לבראשית כ"ע איהו כתר מלכות. ולכן אמר כנגדן ברכות מעניני עוה"ב. ואח"כ ו' ברכות כנגד ו' ימי המעשה שנברא בהן עוה"ז. וסיים ארריך ארור ומברכיך ברוך והיינו מאו"ה כמ"ש בירושלמי ומ"ר (סו"פ סו) כבר מלתך אמורה וכו' וסיים מברכיך ברוך שזה יהיה ההשארה מהם לעתיד כמש"נ ועמדו זרים וגו' וזהו שלימותם וכמו שאמרנו. ואכילת שבת תמיד בקדושה וכמ"ש האריז"ל שאף אם מכוין באכילות שבת לענג גופו ג"כ בקדושה ואכילה כזו לא יזיק כלל ולא יבא מזה קטרוג היצה"ר. ולכן אומרים במוצאי שבת ויתן לך וגו' שיומשך קדושת השבת לימי המעשה שיהיה ג"כ האכילה בקדושה וכמ"ש (זח"ג קכד סע"ב) חכמים דדמיין לשבתות ויו"ט. שאכילתם בחול ג"כ בקדושה כמו בשבת ויו"ט:
14
ט״ווהששה ברכות אחרונות שכנגד ו' ימי בראשית. הם מרמזים נגד ששה רועים הק' שהם מרכבה לו' המדות שהמשיכו קדושת המדות לבטל הקליפות שכנגדם. יעבדוך עמים וישתחוו לך וגו' הם מצד קדושת אברהם ויצחק והם כנגד ע' הקליפות לבד קליפת עשו ועמלק שלא היו עדיין בעולם. יעבדוך מצד הימין דאברהם. וישתחוו שהוא מורה ביטול לגמרי עדמ"ש (ברכות לד:) השתחואה זו פשוט ידים ורגלים והיינו ביטול כל קומת הגוף וזה מצד הגבורות דיצחק. הוה גביר לאחיך נגד קדושת יעקב שהוא בקדושה נגד עשו כמ"ש (למעלה מא' ו). וישתחוו לך בני אמך מרמז על קדושת משה רבינו שהוא מרכבה למדת נצח שהוא מנצח לגמרי קליפת עשו. דיעקב ומשה מסטרא דעמודא דאמצעיתא יעקב מלבר ומשה מלגאו כמ"ש (תקו"ז תיקון יג) ומצד משה דמלגאו הוא וישתחוו לך שמתבטל לגמרי קליפת עשו שכן מורה לשון השתחואה. ארריך ארור נגד קדושת יוסף שהוא מרכבה למדת צדיק יסו"ע והוא כנגד קליפת עמלק שיוסף הוא שטנו. דעמלק ראשית דקליפה וכנגדו יוסף שהשורש שבקדושה מצד המילה דכתיב ועמך כולם צדיקים דכל מאן דאתגזר איקרי צדיק כמ"ש (זח"ב כג א) שע"י המילה הוא קשור בהשורש. ובעמלק אי' (מד"ת תצא) שהיה חותך מילות וזרק כלפי מעלה והוא הארור כידוע דהוא א' עם בלעם ועליו מרמז ארריך ארור. ומברכיך ברוך נגד ק' אהרן הכהן שמדתו אוהב את הבריות ומקרבן לתורה (פ"א דאבות) שמדתו לקרב כל הבריות תחת כנפי השכינה שיהיו כולם מתברכים ומצד קדושתו יומשך הקדושה לעתיד לכל ישראל שיהיו ככהנים כש"נ ואתם כהני ה' תקראו משרתי אלהינו וגו' וכמ"ש במ"ת ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגו' ויקרב גם מאו"ה תחת כנפי השכינה וע"ז מרמז מברכיך ברוך וכמש"נ טוב עין הוא יבורך והוא הנבחר להמשיך הברכה לעולם:
15
ט״זויתן לך האלהים מטל השמים וגו'. בב"ר מטל השמים זו מקרא ומשמני הארץ זו משנה דגן זו תלמוד תירוש זה אגדה. ובפשוטו אין מקרא יוצא מידי פשוטו דקאי על המאכלים בגשמיות. רק באמת גם האכילות ושתיות הגשמיות מה שהם נותנים חיות לנפש האדם וחיות הנפש הוא רק ע"י ד"ת כש"נ כי הוא חייכם וכ' ובחרת בחיים. וא' (ברכות סא:) ומה במקום חיותינו כו' ואף אנחנו כו' והיינו דד"ת מקום חיותנו כדגים במים וע"כ שיש בהם חיות ד"ת וכידוע ע"פ כי לא על הלחם וגו' כי על כל מוצא פי ה' וגו' דר"ל מוצא פי ה' שבלחם. וחט"ה בגימ' כ"ב שיש בה חיות מכ"ב אותיות התורה ועז"א לכו לחמו בלחמי ושתו ביין מסכתי שהוא תושב"כ ותושבע"פ (כמ"ש זח"ג רע"א ב) וכל מיני אכילה ושתיה נקרא ע"ש לחם ויין וביצחק כ' ויעש להם משתה וכ' ויאכלו וגו' וביוסף כ' שימו לחם וכ' וישתו וישכרו עמו. וכל מיני דגן נקראו לחם כמ"ש (פ"א דחלה) הנודר מן הדגן אסור בה' המינים שחייב בחלה וקרוי לחם כמש"נ והיה באכלכם מלחם הארץ. וכל המשקים נקראים ע"ש היין כד"ש לך אכול בשמחה ושתה בלב טוב יינך וגו' ואמרו (עירובין סה.) ע"פ וברך את לחמך ואת מימיך מים שניקח בכסף מעשר ומ"נ יין וקא קרי ליה מים. והנה טל השמים ומשמני הארץ הם כמו אב ואם המולידים כל מיני מאכל כמ"ש (תענית ו.) מיטרא בעלה דארעא הוא שנ' כי וגו' והולידה והצמיחה וחיות האדם הוא מהמאכלים. וחיות הנפש שע"י האכילה נתוסף חיות והשגה בד"ת שהוא חיות אמיתי של ד"ת. עד"ש ר"נ (ב"ק עב.) דלא אמרי לך באורתא דלא אכלי בשרא דתורא ופי' בתוס' ששרוי בתענית היה ולכן לא עמד על טעמו של דבר. וכן אמר (עירובין סד.) כל כמה דלא שתינא רביעתא דחמרא לא צילאי דעתאי ע"ש. והוא ההתחדשות בד"ת דהקב"ה מחדש בכל יום תמיד מע"ב והוא ע"י התחדשות ד"ת שבכל יום תמיד וכן התחדשות המאכלים להחיות בנ"א הוא בכל יום (כמ"ש מכולתא בשלח ע"פ דבר יום ביומו) מי שברא יום ברא פרנסתו. והוא החיות הראוי לאותו יום בהתחדשות בד"ת שאמרו (ב"ר פ' מט) דהקב"ה מחדש בכל יום הלכה בב"ד של מעלה. ואב ואם המולידים התחדשות הד"ת הוא מקרא ומשנה שהם טל השמים ומשמני הארץ. וז"ש מטל השמים זו מקרא שהוא מן השמים מהקב"ה שנתן התורה ולא מצד יגיעת האדם וכמו כן משנה כתיבא ומנחא שכתבו בסדר ההלכות מכל התורה והדינים הכוללים כל המשפטים. ותלמוד היא ארוכה מארץ מדה שצריכים יגיעה להתחדשות רוב החכמה. ומצד התחדשות החכמה משיגים חיי עולם החכמה תחיה בעליה כדאי' (במד"ת נח) שצריכה צער ונדוד שינה ועליהם כ' העם ההולכים בחשך ראו אור גדול. וכדאי' בזוה"ק (ח"ב סא סע"ב) מזונא דחבריא אינון דמשתדלי באורייתא כו' החכמה תחיה בעליה. ומשתדלי היינו ביגיעה והם משיגים החיי עולם וע"ז מרמז ורב דגן שהוא הלחם המחיה האדם והיינו ריבוי חיים בחכמה שבמוח. ותירוש היינו יין שמרמז על ישרת הלב דכ' ויין ישמח לבב. והשמחה מתייחס ללב בכ"מ בפסוק ונא' לב יודע וגו' ובשמחתו לא יתערב זר ומהלב תוצאות חיים לכל הגוף מרביעית דם הנפש שבו. וכ' אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה ואמרו (תענית טו.) צדיקים לאורה וישרים לשמחה שהצדיק היינו שעדיין לא נתיישר לבו לגמרי ועדיין הלב כסיל לא מטוהר ומתאבק עמו. זה צריך לאורה שיאיר לו הש"י בחכמה ובשכל לכבוש את יצרו ואח"כ כשנתיישר לבו שגם הלב כסיל מנוקה ומטוהר מהרהורי שטות אז אור צדיקים ישמח וזה לישרי לב שמחה כי נעשה שלם לגמרי ומתדבק בהקב"ה ומזה בא השמחה בלבבות בנ"י שהוא רק בה' כמש"נ ישמח ישראל בעושיו בני ציון יגילו במלכם ונא' שמחו צדיקים בה' ונא' ויספו ענוים בה' שמחה. כי בקבלת עול מלכותו הוא שמחתם. ועז"א (סא"ר פ' ג) אני יראתי מתוך שמחתי ושמחתי מתוך יראתי דזולת זה ולשמחה מה זה עושה ויין המשמח לב אמר שמביא יללה על האדם (ברכות מ.). ואינו טוב רק יין המשמח אלהים ואנשים והוא מ"ש (מגילה יב:) ביום השביעי כטוב לב המלך ביין כו' שבת היה שישראל אוכלין ושותין מתחילין בד"ת כו' והוא מצד שהיין משמח את הלב ומעורר הדבקות שבלב בחיי עולם. וע"ז מרמז ותירש זה אגדה דאי' (ספרי עקב פ' ולדבקה בו) דורשי רשומות אמרו רצונך שתכיר מי שאמר והיה העולם למוד הגדה שמתוך כך אתה מכיר את הקב"ה ומדבק בדרכיו. וכן אי' בגמ' (שבת פז.) ויגד משה דברים שמושכין לבו של אדם כאגדה ושם אגדה מלשון נגיד ונפיק בדניאל. והיינו שמושכות לבו של אדם להקב"ה שמתדבק בלבו לגמרי בדביקות גמור לחיי עולם שלא יפסוק לעולמי עד. וזה שבירך יצחק את יעקב ויתן לך האלהים מטל השמים ומשמני הארץ היינו שהחיים שמצד הקב"ה המוצא פי ה' שבמאכל ומשקה וכמ"ש בב"ר ויתן לך אלהותא. ומצד התורה החכמה תחיה בעלי' בחיי עולם שלא יפסוק וכמו שאז"ל (מ"ר ומד"ת מטות) ג' מתנות נבראו בעולם כו' חכמה גבורה ועושר כו' אימתי בזמן שהן מתנות שמים ובאות בכח התורה כו' אבל גבורתו ועושרו של בו"ד אינו כלום כו' ולעשו לא אמר בלשון ויתן לך האלהים שיהיה מתנת השי"ת ובכח התורה. ועי' בזוה"ק (קמג ב) וגם לא אמר בלשון ברכה כלל רק א"ל שיהיה מושבו במקומות שהם משמני הארץ וטל השמים ולא מצד מתנת אלהים וכח התורה ולא שהוא מברכו שברכתו הוא רק הנוגע לחיי עולם ולזה אין לו שייכות כלל וא"ל רק בלשון הנה משמני וגו' ר"ל שמגיד רק מה שרואה ברוה"ק שהמקום המוכן לישיבתו הוא משמני וגו'. וגם לא אמר לו דגן ותירוש כי אין לו שייכות לחיי עולם המרומז בהם שהוא המוצא פי ה' שבמאכל ומשקה. והענין הזה מרומז בג' סעודות שבת קדושת מאכלי ישראל כי סעודת ליל שבת נזכר בפסוק בפירוש אכלוהו היום שבזה נרמז הג"ס כמ"ש (שבת קיז:) והוא נגד ויתן לך האלהים מטל השמים. וסעודת יום שבת הוא מרמז על החיי עולם השגת אור אלהותו ית"ש. ומרומז בדגן שמורה על דעת כדאי' (ברכות מ.) שאין התינוק יודע לקרות או"א עד שיטעום טעם דגן. ודעת הוא התושבע"פ שנמשכה ע"י רוה"ק מטלא דעתיקא. וסעודה שלישית כנגד יעקב מרמז על הדביקות בה' במדת אמת הקיים לעד וזה כנגד תירש אגדה שמושכות לבו של אדם להדבק בה' ובדרכיו בדבקות לעולמי עד ושפת אמת תכון לעד:
16
י״זיצחק אמר בעבור תברכך נפשי בטרם אמות וב' מלות אלו מיותרים דדי במה שאמר מקודם לא ידעתי יום מותי שהיה מתיירא שמא לפרק אמו מגיע ומה טעם לחזור אח"כ ולומר בטרם אמות כאלו יודע שהוא כן ובאמת חי עוד הרבה שנים אח"כ שחי עוד נ"ז שנה וגם למה חזרה רבקה ג"כ דבר זה ואמרה לפני מותי. וביותר מה שהוסיפה אח"כ עוד הפעם בעבור אשר יברכך לפני מותו כאלו היתה יודעת בודאי שימות תיכף. וגם יש להבין למה נכתבו הדברים האלה בתורה דברים שאינם אמת כי באמת חי אח"כ הרבה שנים ולשון לפני מותו שייך כשמת מיד כמו במשה רע"ה דכ' אשר ברך וגו' לפני מותו שהיה בשבת קודם מותו. ומצינו (מד"ת ר"פ זו) שלמדו שגדול השלום שדברה התורה דברי בדאי בשביל השלום ואיזה כה תאמרו ליוסף וגו' ע"ש ואף שהדברים שכ' בתורה הם דברי אמת שאמרו כן השבטים לומר ליוסף מ"מ כיון שיעקב לא צוה באמת. לולי שגדול השלום לא היה התורה כותבת דברי בדאי שאמרו השבטים. וכן בכאן שלא היה דברי אמת שלא היה לפני מותו ולמה נכתבו בתורה. אך הענין דמצינו (שבת קנג.) רא"א שוב יום א' לפני מיתתך שאלו תלמידיו את ר"א וכי אדם יודע איזהו יום ימות א"ל כ"ש ישוב היום שמא ימות למחר ונמצא כל ימיו בתשובה. ועדיין הלשון שאמר שוב יום א' לפני מיתתך צריך ביאור דמשמע הלשון שישוב יום א' לפני מיתתו ממש והול"ל קודם מותך שמא תמות למחר. אך יש הפרש בין השב מחמת פחדו שמא ימות ובין השב מחמת שבאמת נוטה למות. שהשב מפחד שמא ימות עדיין אין התשובה בתכלית השלימות שמרגיש עדיין בעצמו מצד גשמיות עוה"ז עניני עוה"ז ולא יוכל להיות בתכלית הזדככות. משא"כ מי ששב מחמת שבאמת נוטה למות שאז התשובה בתכלית השלימות כי אז אין לו שום שייכות להרגשת עניני גופניות והוא אז רק בעולם הנשמות. וכיוצא בו הוא ג"כ בשבת דאי' במכלתא (יתרו בחדש פ' ז') ששת ימים תעבוד וכי אפשר לו לאדם לעשות כל מלאכתו בששת ימים אלא שבות כאלו מלאכתך עשויה. ד"א שבות ממחשבת עבודה כו' ע"ש ובטור (או"ח ס"ס שו) והרהור בעסקיו מותר ומ"מ משום עונג שבת מצוה שלא יחשוב בהם כלל והביא דרשת המכלתא ע"ש ובאמת דבר זה הוא הד"א שבמכילתא שלא יהרהר. ומ"ש במכלתא שיהיה כאלו כל מלאכתך עשויה הוא כדאיתא בזוה"ק (ח"ב רה סע"א) האי יומא יומא דנשמתין איהו ולאו יומא דגופא ע"ש וממילא אין לו שום עסק במלאכות גופניות כמו הנפטר מהעולם שכל מלאכתו גמרה לגמרי ולא שייך לומר שלא השלים הכל כי הלא לא יכול לעשות יותר וכל מה שהי"ל לעשות עשה. וכן בשבת צריך לראות עצמו כאלו הוא בעולם הנשמות ומופשט מהגוף לגמרי ואין לו עסק בגופניות כלל ושפיר הוא כאלו כל מלאכתו עשויה. והנה האדם גם בהיותו חי בגוף יכול לראות עצמו כאלו אינו בגוף. וכן אדם יכול לראות עצמו כאלו נפשו מוכנת לצאת מגופו מיד ואז יסולק ממנו כל מחשבות הגשמיות. ויכין לבו רק להכין עצמו לילך לעולם הנשמות. ומי ששב מחמת שבאמת נדמה לו כמו שנפטר מהעולם זהו עושה תשובה בתכלית השלימות. וכמ"ש מבן הרב רבינו אלימלך זצוקללה"ה ששאלוהו מה צוה אביו לפני מותו והשיב שכל ימיו היה מצוה לפני מותו שהחזיק עצמו כל ימיו כנוטה למות ושהוא מוכן לילך לעולם הנשמות. וזה כונת ר' אליעזר שא' שוב יום אחד לפני מיתתך שיחזיק עצמו באמת לפני מותו שהוא מוכן לילך לעולם הנשמות ולא לשמא ימות ואז יהיה התשובה בשלימות שלא יהיה קשור כלל בעניני הגוף ועניני עולם הזה כאמור:
17
י״חושם בשבת סיים ע"ז ר"א ואף שלמה אמר בחכמתו בכל עת יהיו בגדיך לבנים ושמן על ראשך אל יחסר. מרמז על תיקון גמור לצאת מהגופניות בתכלית השלימות מצד המעשה שהם מצד כחות הגוף ומצד המחשבה שבמוח. כי בגדיך מרמז על לבוש האדם שהוא הגוף כדכתיב עור ובשר תלבישני כי האדם נקרא הנשמה והרוחניות שבו כמ"ש בזוה"ק (ח"ב עו רע"א) דהגוף נקרא בשר אדם ולא אדם. וגוון הלובן הוא רומז להזדככות המעשים כש"נ אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו ונא' תכבסני ומשלג אלבין. ועניני הגוף הם המעשים והיינו שיתקן המעשים שלו ושמן על ראשך אל יחסר שמן מרמז על חכמה (כמ"ש מנחות פה:) והיינו לתקן המחשבה שבמוח שיהיה מופשט מכל וכל מעניני עוה"ז כמו שנוטה למות והולך לעולם הנשמות. וכן יצחק אבינו שא"ל שיעשה לו מטעמים ואכילה קדושה שיזכה ע"י האכילה זו להיות לפני ה' ושהוא שפתיו יפתח ויצאו הברכות מפיו כמ"ש בעבור תברכך נפשי וכמו שאמרנו וכקדושת אכילת שבת. ע"כ אמר בטרם אמות שיהיה אז מרוחק מעניני גופניות כמו לפני מותו ממש. וכן רבקה חזרה ע"ז לפני ה' לפני מותי. וכן אמרה ליעקב בעבור אשר יברכך לפני מותו. כדי שידע שעתה יתברך בהברכות בתכלית השלימות כיון שיכין עצמו יצחק להתפשט מכל עניני הגוף וכמו שהוא בעולם הנשמות:
18
י״טואח"כ א' בגמ' ד"א בכל עת יהיו בגדיך לבנים אלו ציצית. ושמן על ראשך אל יחסר אלו תפילין ג"כ רומז לב' התיקונים האלו במעשה ובמחשבה. כי במצות ציצית כלול כל המ"ע ומ"לת (כמ"ש נדרים כה.) דכ' ועשיתם את כל מצותי השורש ממ"ע שתלוים בעשיה שבא ע"י האהבה. וזהו הלבן שבציצית בכל עת יהיו בגדיך לבנים. ותכלת אי' בזוה"ק שמרמז על יראה שהוא השורש ממצות ל"ת (כמו שנת' חיי מא' ז) ועי"ז לא יהיו בגדיו אדומים ע"י מעשה החטאים. וממעשה המצות ועבירות נעשה לבוש לאדם וכמ"ש בפסוק (זכריה ג') ביהושע כה"ג. ותפילין הוא כנגד מחשבה שבמוח. וכמו שאנחנו אומרים שהמחשבה שבמוחי וכל חושי וכחי יהיו משועבדים לעבודתו יתב"ש. ובזוהר הקדוש פרשה זו (קמא א) שהבארות שחפרו אברהם ויצחק בגין לאתתקפא במהימנותא שלימתא יעקב אשכח ליה מתתקן ויתיב עליה ע"ש. והיינו דאברהם ויצחק היה השתדלותם לתקן הקלקול מאדה"ר ועדיין יצא מהם פסולת ויעקב אשכח ליה מתתקן ולא היה לו שום עסק בתיקון הקלקול רק עסקו היה להתדבק באלהים חיים וע"כ א' (תענית ה':) דלא מת שהיה כאדה"ר קודם הקלקול ולכך לא יצא ממנו שום פסולת. ומסיק בזוה"ק והשתא ישראל אתתקפו בי' ברזא דפקודי אורייתא כו' בציצית כו' ה"נ בתפילי דמנח ארישיה ובדרועי' כו' ע"ש וכתבו המפרשים שמוכח דעסק האבות בהבארות היה כענין ציצית ותפילין. והוא כמו שדברנו דאברהם היה עסקו בסוד תפילין שתיקן המחשבה מקלקול אדה"ר. והמחשבה שהביאתו לידי החטא הוא מה שהסיתו הנחש במ"ש אף כי אמר אלהים וגו' דר"ל אף שציוה אינך אחראי לשמוע לו כלל וא"ל והייתם כאלהים וגו' שיוכלו לברוא עולמות כמשז"ל והוא כפירה באלהות. ואאע"ה היה כל עסקו נגד זה לפרסם אלהותו ית' בכל העולם ושהוא אלהי הארץ. ואת עצמו החזיק לעפר ואפר וגם צוה לשמור דרך ה' לעשות וגו' ככל אשר יצוהו. ונסיון העשירי לשחוט בנו החביב לא עבר ובזה תיקן חטאי מחשבות של אדה"ר שהם עיקר גודל החטא. ואח"כ לתקן מעשה החטא בפועל שעשה בא יצחק בהבארות שחפר שהיה בכונת ציצית. והוא שתיקן מעשה הקלקול של אדה"ר והמעשה הוא החטא בפעל אכילת עה"ד וע"כ הוא היה כל אכילותיו בקדושה שבזה תיקן אותה האכילה האסורה דאדם. ועיקר המעשה היה הרגשת התאוה ומדתו של יצחק הפחד והיראה וע"י זה היה מנוגב מכל תאות כמו שאמרנו עמש"נ והוא יושב בארץ הנגב (ונת' ר"פ לך). וע"י סעודות שבת זוכין ג"כ לתקן השני ענינים. סעודת ליל שבת מרמז כנגד יצחק אע"ה בתיקון המעשה שתיכף בהכנסת שבת האתערותא מצד ישראל בזכירת שבת וקידוש היום. וסעודת יום שבת שכנגד אאע"ה הוא תיקון המחשבה והחכמה שבמוח ואומרים נהוריה ישרי בה והיינו האור שנברא ביום א' שהוא אור החכמה. שבאותו מאמר יהי אור הוא התגלות מדת החכמה שהוא מוחא. ומי שזוכה בב' הסעודות לתקן הקלקול במעשה ובמחשבה יכול לזכות בסעודה ג' שכנגד יעקב אע"ה להתדבק באלהים חיים:
19
כ׳בזוה"ק פ' זו (קמב א) ד"א אשרי אדם עוז לו בך עז כד"א ה' עז לעמו יתן בגין דאצטריך ליה לב"נ דיתעסק באורייתא לשמיה דקוב"ה דכל מאן דאתעסק באורייתא ולא אשתדל לשמה טב ליה דלא אתברי. והיינו כמ"ש בגמ' (ברכות יז.) וכל העושה שלא לשמה נוח לו שלא נברא. והתוס' הקשו ממ"ש לעולם יעסוק אדם בתורה ומצות אפי' שלא לשמה כו' ותירצו דכאן מיירי בשלא לשמה גרוע עיי"ש. אבל באמת לשון זה נוח לו שלא נברא איתא על כל הבריאה כמ"ש (עירובין יג:) נמנו וגמרו נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא ותכלית הבריאה היה בשביל אדם שהוא כיעקב דעביד רק לשמיה דקוב"ה וזה נוח לו שנברא. ומ"מ שפיר א' בגמ' לעולם יעסוק אדם בתורה ומצות אפי' שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה וזה נוח לו שלא נברא ומיושב קו' תוס' על ל' גמרא דברכות. אך תי' התוס' מוכרח משאר לשונות שבש"ס שהק' בתוס' בשאר דוכתי. ואמר אשרי אדם עוז לו בך שזוכה לתורה ומכוין לשמה דהיינו מסלות בלבבם וכמ"ש בזוה"ק כד"א סולו לרוכב בערבות לארמא ליה לקב"ה ולמעבד ליה חטיבא בעלמא. והיינו כמ"ש (ברכות ו.) את ה' האמרת כו' אתם עשיתוני חטיבה א' בעולם כו' והוא כיעקב אע"ה שהכיר מדת יחוד ה' במדת אמת שהכל בידו של הקב"ה כמו קודם שנברא העולם. ואמר בזוה"ק פתיחה זו לפ' הברכות דבאמת בזה יש הבדל בין ישראל לעמים דבישראל האומר סלע זו לצדקה בשביל שיחיו בני ה"ז צדיק גמור. ובכורש קרי ליה בשביל זה לאחר שהחמיץ (כמ"ש ר"ה ד.) דישראל שבשורש רוצה לעשות רצון אביו שבשמים. אף שיש לו מכוון להנאת עצמו מ"מ במעמקי לבבו המכוון שלו לשם שמים לעשות רצונו ית'. משא"כ בעכו"ם כשמכוין להנאת עצמו בעשייתו מצוה הוא אין לו שום מכוון אחר רק להנאת עצמו. וכאן אף שבאמת היה יעקב המתברך ולא היה מזיק אף אם היה המכוון שלא לשמה והיה בו ערבוב כונה להנאת עוה"ב וכדומה ומ"מ הזהירה אותו רבקה שיעשה לקיים מצותה כש"נ שמע בקולי לאשר אני מצוה אותך וגו'. וכן מצינו שעשה יעקב באמת במכוון נקי רק לש"ש וכמ"ש בב"ר וילך ויקח ויבא לאמו אנוס וכפוף ובוכה והיינו שלא רצה לעשות רק עשה לקיים מצות כבוד אם. והטעם שכאן שלא היה עדיין אומה ישראלית אם לא היה הכונה נקיה רק לש"ש לא היה דינו כישראל. שרק אחר שנתברר יע"א ונעשה אומה ישראלית אז אמרו לעולם יעסוק אדם בתורה ומצות אפי' שלא לשמה וגם העושה כדי שיחיה בני או שיזכה לחיי עוה"ב ה"ז צדיק גמור כיון שקשור בשורש במעמקי הלב וכמו שאמרנו. משא"כ קודם שהיה אומה ישראלית הוצרך לעשות המצוה כתיקונה בכונה רצויה חק לש"ש. ומסיק דיעקב כל עובדוי הוו לשמא דקב"ה כו' והוא היה תכלית הבריאה ונוח לו שנברא יותר משלא נברא וכאמור. וז"ש לו יצחק ויתן לך האלהים ובב"ר ויתן לך אלהותא והוא שיעזור לו השי"ת שיהיה המכוון שלו לש"ש ואף בעניני ד"ת כמו שדרש מטל השמים וגו' על מקרא משנה תלמוד ואגדה. יתן לך ויתן לך אלהותא וכמ"ש בזוה"ק דיתעסק באורייתא לשמיה דקב"ה. ואח"כ אמר יעבדוך עמים וגו' שהם ו' הברכות בעניני עוה"ז. שיתן לך השי"ת כל הסייעתות לעבודת השי"ת ואף בזה יתן לך אלהותא שיהיה המכוון שלך לש"ש. וכמ"ש הרמב"ם שכל עניני הרשות כשמכוין בהם לש"ש הוא עובד את בוראו תמיד. ובשבת כל תענוגי הגוף בקדושה ומ"מ צריך שיכוין בהם לש"ש כמו שאמרנו בדקדוק לשון הגמ' המענג את השבת ול"א המענג עצמו בשבת. דאף שגם כשמכוין להנאת עצמו בשבת הוא בקדושה כמ"ש האריז"ל. מ"מ מעלת המענג כו' רק כשמכוין לשם מצוה לענג הנשמה יתירה שנקרא שבת:
20
כ״אאחר הבדלה
21
כ״בויאמר ראה ריח בני כריח שדה אשר ברכו ה' ויתן לך האלהים וגו'. ובשבת שכל ישראל פנוים רק לתורה ונמשלו ישראל לתפוחים כמו במ"ת שנמשלו לתפוח (שבת פח.) ונקראו ישראל חקל תפוחין קדישין. וזהו שדה אשר ברכו ה' שדה של תפוחים (כמ"ש תענית כט:) לכן אומרים במוש"ק פסוקי ויתן לך וגו' שיזכו גם בימי המעשה להיות עוסקין בתורה. וכמו שנדרש בב"ר מטל השמים זו מקרא ומשמני הארץ זו משנה וכו'. יעבדוך עמים וגו' שכל המקבל עליו עול תורה מעבירין ממנו עול ד"א וכו' וזוכין לכל הסייעתות לתורה ועבודה. ובשבת כל א' מישראל זוכה שנקרא לבו הר קדשי שבשבת כל א' מישראל זוכה לנשמה ומי שזוכה לנשמה נקרא קדוש כמ"ש בזוה"ק (ח"א סב א פג רע"ב) וכ' לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי וגו' ובמה"נ תולדות (קלא א) הוא לבא דמדוריה דיצה"ר ביה והיינו שלא יוכל היצה"ר לשלוט בו וכמש"נ שומר שבת מחללו ושומר ידו מעשות כל רע שעל ידי שמירת שבת ניצול מקטרוג יצה"ר כמ"ש בפע"ח. ומתפללין במוצאי שבת החל עלינו הימים הבאים כו' חשוכים מכל חטא ומנוקים מכל עון שיועיל קדושת השבת לימי המעשה ג"כ להנצל מקטרוג יצה"ר. ומדובקים ביראתך הוא שבשבת נקראו ישראל יראי שמי (תענית ח:) ואימת שבת על ע"ה כמ"ש בירושלמי. ומבקשים על ימי המעשה שיהיו מדובקים במדת השבת שהוא יראה. וכ"כ בזוה"ק (ח"א ה ב) שבת דמע"ש איהי יראה ושריא בה יראה וכמו שאמרנו דלכך נקרא סעודת מוצ"ש מלוה מלכה שהיא מחובר ומדובק לקדושות סעודות שבת מלשון ילוה אישי אלי שסעודה זו דדוד שהוא רגל רביעי שבמרכבה. ובשבת זוכין לחזות בנעם ה' שהוא זיוא דז"א. ולבקר בהיכלו דישראל המקיימים ג"ס שבת נקראו בני היכלא דמלכא כמ"ש בזוה"ק (ח"ב פח ב רנב ב) מבקשים במוצאי שבת ויהי נעם אדני אלהינו עלינו והיינו שמבקשים שנזכה שיהיה לנו מנעם ה' אור מקיף עלינו בימי המעשה. ומעשה ידינו כוננה עלינו שיהיה מעשה ימי החול ג"כ לש"ש. ויהיה מעשה המצות כמלאכת המשכן. ומעשה ידנו כוננהו עדמ"ש בזוה"ק (ח"א קמב א) דאצטרך ליה לב"נ דיתעסק באורייתא לשמיה דקב"ה כו'. מסלות בלבבם כד"א סולו לרוכב בערבות כו' והוא עפמ"ש בזוה"ק בא (לב ב) וכד עבדן עובדין דכשרן יהבין תוקפא וחילא לקב"ה כו' ובמ"א בזוה"ק (ח"ג ז ב) ובג"כ ישראל מפרנסי לאביהן שבשמים תנינן. והיינו שהוא נחת רוח להקב"ה שאמר ונעשה רצונו. וכן ע"י מעשה ימי החול כשהן לש"ש. הם כמעשה המצות:
22