פרי צדיק, צוPeri Tzadik, Tzav
א׳צו את אהרן ואת בניו לאמור. בתנחומא (פ"ז ב') מה עסקו של אהרן כאן ישראל מקריבין ואהרן נזכר כו' והרי כ' צו את בנ"י את קרבני לחמי וכאן הוא אומר צו את אהרן זאת תורת העולה אמר הקב"ה כל מי שהוא מעלה עצמו סופו לילך באש שנאמר היא העולה על מוקדה, ותירוצו מחוסר הבנה להתחלת הסדר צו את אהרן. והנה במ"ר (ר"פ זו) צו את אהרן זש"ה שנאה תעורר מדנים שנאה שנתן אהרן בין ישראל לבין אביהם שבשמים היא עוררה עליהם דיני דינים אר"א מלמד שהיה אהרן נוטל קרבנם ופוחסו לפניהם ואומר להם דעו שאין בו ממש הוא שמשה אמר לאהרן מה עשה לך העם הזה מוטה היה להם שידונו כשוגגין ולא כמזידין. והנה ידוע דקרבן עולה בא לכפר על הרהור הלב כדאי' בירושלמי (יומא פ"ח ה"ז) ובמ"ר (פ' זו) והלוא אין הקב"ה מעניש את האדם על הרהור עבירה זולת במחשבת ע"ז כדאי' (בקידושין מ.) אך מצינו בגמ' (סוטה ד:) אר"י כל אדם שיש בו גסות הרוח כאלו עובד ע"ז נמצא שעל הרהור גסות הרוח צריך כפרה על הרהור ע"ז. והנה ידוע דאהרן שושבינא דמטרניתא. דכל עבודתו לחטא ולזכך את ישראל לפני אביהם שבשמים, והנה הי"ל דדבר האסור מן התורה אין אומרים בזה מוטב שיהיו שוגגין (כדאי' באו"ח תר"ח סע"ב) ומחויב להוכיח ולהודיע לחבירו את האיסור ובזה דן אהרן שהוא מחויב להודיעם שהוא זבח מתים, כי על גוף מעשה העגל אמר מוטב יתלה החטא בי (כמ"ש במ"ר פ' זו פ"י) וגם לא ה' מבורר שהיא לשם ע"ז כמ"ש הרמב"ן אבל בקרבנם הי' דן אהרן שמבורר לכל שהיא תקרובת זרה ואין שום צד לדונם בזה לכף זכות ולכן נטל את קרבנם ופוחסי לפניהם וע"ז הוכיח לו משה רבינו ע"ה ששגה בזה שמוטב היה שיהיו כשוגגין דגדולה מזו מצינו (ביבמות מט:) במשנה כשהרג לישעי' נביא מידן דייני' וקטלי' כו' אמר ישעי' ידענא בי' דלא מקבל מה דאימא לי' ומי אימא לי' אשויי' מזיד כו' ושם האיסור דשפיכות דמים הי' גלוי לכל רק כיון דלפי טעותו הי' מחויב מיתה לא רצה ל* מזיד וגם בזה היה לאהרן להניחם בטעותם רק מחמת שמץ התנשאות שעלה בדעתו שזה האיסור הוא מבורר כל כך עד שאין ביד שום אדם ללמוד בזה זכות לכן פוחסו לפניהם, אבל כאשר הוכיח לו משה רבינו ע"ה על זאת הי' לבו נשבר בקרבו למאד שלפניו אירע כזאת שהוא היפוך מדרגתו ללמד תמיד סנגוריא על ישראל ולבסוף נעשה על ידו הקלקול ולרוב שברון רוחו זכה אהרן שתאמר הפ' זו על ידו צו את אהרן וגו' זאת תורת העולה לכפר על הרהור הלב משמץ התנשאות וזה מסיים המ"ר שנתפלל משה רבינו ע"ה עליו כו' הבור שמאה ומימי' חבובין כו' א"ל הקב"ה חייך שבשבילך כו' ולא עוד אלא שאני עושה אותו עיקר כו'. ובזה יובן סמיכת המ"ר זבחי אלקים רוח נשברה וגו' אמר דוד כו' דהנה הפ' הזה נאמר בבוא אליו נתן הנביא כאשר בא אל בת שבע, והגם שאמרו (שבת נו.) כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה, והוא הקים עולה של תשובה אבל ד"ז נעלם מעיני דוד דאם לא כן היתה תשובתו שלימה בלב נשבר רק לפני עיני דוד המלך ע"ה ה' הקלקל במה שאמר לפני השי"ת בחניני ד' ונסני וזה הי' משמץ גבהות שהי' בטוח שלבו חלל בקרבו ולא מסתפי מיצר הרע ויוכל לעמוד בנסיון אבל באמת צריך אדם להתפלל בל תביאני לידי נסיון וע"י הרהור זה בא לאותו מעשה (כמ"ש בסוטה שם) כל המתגאה כאלו בא על כל העריות כו' ואח"ז הי' לבו נשבר בקרבו בתכלית השפלות עד קצה האחרון כמ"ש הרמב"ם (בפיה"מ לפ"ד דאבות) מאד מאד הוי שפל רוח שבכל המדות ילך האדם בדרך הממוצע זולת במדת הגאוה ישפיל עצמו לקצה האחרון ובזה פעלו אהרן ודוד המלך ע"ה בנפשם להיות נכנעים בתכלית השפלות שלא ישאר בהם שום רושם התנשאות מעתה אפילו שמינית שבשמינית לא מינה ולא מקצתה (כמ"ש בסוטה ה.) כמש"נ ואהרן מה הוא ונחנו מה לא כאברהם שאמר ואנכי עפר (כדאי' בחולין פט.) דלא היה לו שום הויות בעיני עצמו וע"ז אמר דוד המלך ע"ה כי לא תחפוץ זבח ואתנה עולה לא תרצה. דהגם שהי' מחויב להביא עולה על הרהור הלב של גבהות אך מפני שהי' אז בימי נוב וגבעון בשעת היתר הבמות דלא היו מקריבין רק או נידר ונידב או חובות ציבור הקבוע להם זמן (כדאי' בזבחים קיט.) לדעת ר"ש ועולה זו היתה חיובית לשם כפרה ול"ה יכול להקריבה לכן אמר זבחי א' רוח נשברה שדרשו מזה (בסוטה ה:) מי שדעתו שפילה עליו מעלה עליו הכתוב כאלו הקריב כל הקרבנות ובזה מסיים (המד"ר) אבל לכשתטוב ברצונך את ציון וגו' אז תחפוץ וגו' עולה וכליל שיקרוב קרבן עולה בפועל לכפר על הרהור הלב דגאוה וזה כוונת תי' של (המ"ת) זאת תורת העולה שמעלה א"ע לפני. הוא העולה על מוקדה שיתבער לגמרי מדת הגאוה מן הלב לא מינה ולא מקצתה, ולכן פתיחת הסדר צו את אהרן דייקא על ידו נכתב פרשה זו:
1
ב׳צו את אהרן. במ"ת (הנז') מה עסקו של אהרן כאן ישראל מקריבין ואהרן נזכר כו' זאת תורת העולה כל מי שמעלה עצמו סופו לילך באש כו' והאריך במד' בגנות הגאוה והגאים עד דמסיק וישראל על שעשו עצמם נבזים ושפלים כו' מתנחמים ונגאלים באש. וקושיתו אינו מובן הא צו את בני ישראל נאמר על הבאת הקרבן משל ציבור וכאן מדבר מההקרבה שנמסר לאהרן, וגם תירוצו אינו מובן. אך כונת קושיתו כיון שדין העולה כבר נכתב בפ' ויקרא ושם לא נזכר ציווי לאהרן שיקריב העולה. ובמ"ר נמי מקשה (ר"פ זו) מתחלת הס' ועד כאן כ' וערכו וגו' וזרקו וגו' ונתנו בני אהרן וגו' ולמה כ' כאן צו את אהרן. ותי' שהי' ע"י תפלת משה. והתנחומא מתרץ דכאן אינו מדבר מתורת העולה שכבר הוזכר. רק זאת תורת העולה על מוקדה שהמתגאה נופל באש. ופגם זה לא נתקן רק ע"י אהרן דכ' ואהרן מה היא כי תלינו עליו, שקרח טען כי כל העדה כלם קדושים ובתוכם ה'. וזה אמת. שאל"כ לא הי' התורה כותבת דברי בואי שאמר קרח. וכעין שדקדק במדרש (תנחומא ר"פ תולדות) מה שכ' התורה דברי בדאי בשביל השלום אף שאינו שקר שהשבטים אמרו כן בשם יעקב. אך התורה אינה כותבת דברי בדאי שאומר מי רק משה השיבו שאמת שכל העדה כלם קדושים. אך אהרן מה הוא שאהרן אינו יודע כלל ממעלתו וקדושתו. רק שה' בחר בו בבחירתו. והיא בעצמו מה הוא ומטעם זה נבחר אהרן להקדישו קודש הקדשים. והוא יוכל לתקן כל קלקול הנחש. ששורש הקלקול הי' בגיאות כמש"נ והייתם כאלקים. ונסתעף ממה שה' גאות לבש. ועי"ז נסתעף בקליפה מלכון קדמאין כמ"ש האריז"ל (ונת' כ"פ) ובשבת שנדרש (רסא"ר) מש"נ ואיזה מקום מנוחתו על יום השבת וכ' ואל זה אביט אל עני ונכה רוח וגו' שבשבת נעשה האדם עני ונכה רוח. דשבת ש' רזא דג' אבהן ובת מתעטרת בהו (זח"ב רד א') שזוכה הישראל לקדושת ג' האבות ויעקב רזא דאבהן כללא דלהון (זח"א רז א') ומדתו העניות כמש"א קטונתי מכל החסדים וגו' ואמר מאין יבא עזרי (כמ"ש ב"ר ר"פ ויצא) וכ"מ שנזכר דל עני ואביון בישראל הכתוב מדבר (כמ"ש ב"ר פ' ע"א) ויום השביעי דא תורה שבעל פה ואיהו יום שביעי (זח"א מז ב') וכמו"ש מלכות פה תורה שבעל פה קרינן לה. ותורה שבעל פה נמשל למים שמניחין מקום גבוה כו' וקאי על תורה שבעל פה שכן נדרש הוי כל צמא לכו למים וכש"נ לקראת צמא התיו מים נדרש על התלמודים (כמ"ש תענית ז.) והיינו תורה שבעל פה. דתורה שבכתב כרוכה ומונחת כל הרוצה יבוא וילמוד (כמ"ש קידושין סו.) וזה הענין דכ' פ' תרומת הדשן בתורת העולה. אף שעיקר הדשן שהי' לפעמים כש' כור (כמ"ש חולין צ:) הי' מקרבנות המרובין שלמים ועולות נדבה. אך הענין דאי' (סוטה ה.) כל אדם שיש בו גסות הרוח אין עפרו ננער והקשו בתוס' למה לא חשבו האי במשנת חלק. דתחה"מ ועוה"ב א' היא וכמ"ש בגמרא שם הו כפר בתחה"מ כו' ואמרנו (ונת' פרה מ"ה) שבודאי כל ישראל חיין לעולם הבא, רק על ידי השי"ת שמחי' אותם. והם כברי' חדשה על דרך מ"ש (סנהדרין צא:) דלא הוה חיי דהוה לכ"ש, אך להיות עפרו ננער. היינו שיהי' המיתה רק כשינה ויקוצה עדמ"ש (סוטה כא.) בשכבך תשמור עליך זו מיתה. והקיצות היא תשיחך לעולם הבא. זה זוכה רק מי שנעשה שכן לעפר בחייו. שדומה כעפר בעיניו. וע"ז מורה תרומת הדשן, וזהו שייכות מצות תרומת הדשן לזאת תורת העולה על מוקדה. שרמז בזה שהמתגאה נופל באש. וישראל שהם נבזים ושפלים מתנחמין באש. וזה דזוכה להיות עפרו ננער, וע"י שמירת שבת מי שזוכה לזה יכול להגיע למדת ענוה והמיתה רק כשינה, והקיצות היא תשיחך:
2
ג׳מצות תרומת הדשן נסמכה בפרשה לתורת העולה, אף שתרומת הדשן בא מכל הקרבנות שהיו מרובין, והעולה יחידית בבוקר ובערב, הענין על פי מ"ש (זבחים ז:) עולה דורין הוא אי דליכא תשובה זבח רשעים תועבה ואי דאיכא תשובה התניא עבר אל מ"ע ושב אינו זז משם עד שמתכפר, ופירש"י דורין שאינו באה לכפר על עשה כפרה ממש כו', ובמ"ר (פנחס) מעולם לא לן אדם בירושלים ובידו עון, תמיד של שחר מכפר על עבירות דלילה ושל בין הערביים על עבירות שנעשים ביום, וצריך להבין הא עולה אינה מכפרת כלל, שאיננה מועילה לכפר על מ"ע רק עם התשובה, ולח"ע מועיל תשובה לחודה, גם לשון עון קשה לפרש על חויבו עשה, דביטל מ"ע לא נקרא עון, אך איתא (במ"ר פ' זו פ"ז) לעולם אין העולה באה אלא על הרהור הלב וכ"כ בזה"ק פ' זו (כז א) העולה דא מחשבה רעה כו' ובזה אי' בגמרא (ב"ב קסד:) ג' דברים אין אדם ניצול בכל יום כו' הרהור עבירה ויחזקאל התפאר בזה הנה נפשי לא מטומאה שלא הרהרתי ביום לבא לידי טומאה בלילה (חולין לז:) והקשו בתוס' מאי רבותי' דיחזקאל הא כל אדם נמי אסור כדילפינן ונשמרת מכל דבר רע שלא יהרהר וכו' ותירצו דהיינו רבותי' דיחזקאל משום דאין אדם ניצול מזה בכל יום, והנה גדר התשובה אי' ברמב"ם (ה' תשובה) עד שיעיד עליו יודע תעלומות שלא יושב לחטוא עוד. ועכ"פ צריך שיהי' באותו שעה בגדר שמוסכם לעזוב החטא לעולם. דאז אף דאחר כך יתגבר עליו היצר הרע. מ"מ לשעתו הי' בגדר השב (כמו שהוכחנו מגמרא קדושין מט: ע"מ שאני צדיק) וכיון שאין אדם ניצול בכ"י מג"ד אלו לא יצויר ע"ז תשובה כיון דאף לשעתו אינו עוזב כראוי. שיוכל להעיד עליו היודע תעלומות שלא ישוב עוד לחטא. וע"ז בא כפרת עולת התמיד. ושפיר מיירו עם התשובה. ואינו בכלל זבח רשעים תועבה, כיון שעשה תשובה, אך מ"מ נצרכה כפרת עולת התמיד דהתשובה לא יועיל כיון שעומד לשוב ולחטוא וע"י העולה מועיל התשובה. שענין הקרבן הוא דיצייר בנפשו כאלו הקריב עצמו ע"ג המזבח. והיינו שבאמת רוצה להקריב נפשו רק שאינו רשאי ומקריב הבהמה תחתיו, שיהי' דם הקרבן כדמו וחלבו כחלבו. וכן מצינו (ברכות יז.) בתפלת תענית בזמן שבית המקדש קיים אדם חוטא ומקריב קרבן ואין מקריבין ממנו אלא חלבו ודמו כו' שיהא חלבו ודמו שנתמעט כאלו הקרבתי' לפניך ע"ג המזבח ותרצני. יכוין שבשעת הקרבת העולה עם התשובה הוא מוסר נפשו, שבאם יעשה עוד נגד רצון השי"ת למה לו חיים והוא מוכן באמת להקריב נפשו. רק התורה אמרה שיקריב בהמה חלף נפשו, ממילא אין יצר הרע שולט בו עוד. וכעין דאיתא ביצחק אבינו ע"ה הא קריבית נפשי קמך (כמ"ש שבת פט:) והיינו דאברהם אבינו ע"ה נצטוה על עקידת יצחק אבל יצחק לא נצטוה לשמוע לאביו. והרשות הי' בידו למחות באביו. ומ"ש בגמרא (סנהדרין פט:) דשמע לי' יצחק מפני שהי' נביא מוחזק. אבל הי' רק רשות, כיון שלא אמר לו אברהם אבינו ע"ה שנצטוה לומר לו בנבואה שיתרצה להיות עולה ואפשר שיכול למחות, ויתקיים נסיון אברהם אבינו ע"ה במה שיתרצה בלבו להעלותו לעולה ואם יתגבר עליו יצחק אבינו ע"ה לא איכפת לי'. רק יצחק אבינו ע"ה בשומעו שהוא רצון השי"ת רצה לעשות רצון בוראו במסירת נפש אף שלא נצטוה וז"ש הא קריבית נפשי קמך ואף דאברהם אבינו ע"ה גם כן מסר נפשו לכבשן האש באור כשדים וגם כן לא נצטוה דאין ב"נ מצווה על קידוש השם (כמש"ש עד:) מ"מ עכ"פ שהם רצו להעבירו על דת לעבוד ע"ז. ובדין ישראל יהרג ואל יעבור וא"א קיים כה"ת כולה עד שלא נתנה (כמ"ש יומא כח:) ואף דלהרמב"ם ז"ל (פ"ה מיסוה"ת ה"ד) הפטור ומוסר עצמו מתחייב בנפשו וב"נ אינו רשאי לאבד עצמו ואיך החמיר אא ימסר עצמו כיון שעדיין הי' ב"נ ואינו מצווה מ"מ ה' רוצה למסור חיי עולם הזה וחיי עולם הבא כדי שיתקדש ש"ש ע"י. ובאמת אחר כך אברהם נקרא ישראל (כמ"ש) מ"ר ר"פ תולדות) ודינו כישראל והי' המסירות נפש בדין. מה שאין כן יצחק אבינו ע"ה שמסר נפשו שלא בחיוב רק מיראת ה' שלא לשנות מרצונו ית' אמר הא קריבית נפשי קמך ומאז פסק יצר הרע ממנו וכמו"ש (מ"ת תולדות ז') שרואה את עפרו כאלו הוא צבור ע"ג המזבח ומה"ט ייחד שמו עליו בחיים, שבטוח שלא יטעה אותו יצר הרע וז"ש שהעולה מכפר על הרהור הלב ועם התשובה כשמקריב עולה שהיא כעין מסירת נפשו שמסכום בלבו שלחיות נגד רצונו יתברך אינו רוצה ולמה לו חיים ואחר המסירת נפש שוב אין היצר הרע שולט בו ובשעה זו הוא בגדר בעל תשובה גמור ואף שאחר כך יתגבר יצרו עליו שאין אדם ניצול בכ"י ע"פ הרוב מ"מ כיון שבשעת מעשה הי' בגדר עשה תשובה שיעיד עליו היודע תעלומות על שברון לבו אף שאחר כך נתגבר עליו יצרו וחוזר לסורו מ"מ לשעתו הי' צדיק גמור (כמו שהוכחנו מגמרא קדושין הנ"ל) וז"ש גם כן בעולת התמיד שהוא מכפר על כל ישראל על הרהרו הלב והוא גם כן עם התשובה. רק דלא הי' מועיל כאמור רק עם העולה וז"ש ובידו עון שזה נקרא עון (וכן נרמז הן בעוון מלא כו' צד א' מעון, על עטיו של נחש, כמ"ש מ"ת ר"פ תזריע לגי' ילקוט) וז"ש הלשון לא לן אדם בירושלים כו' וקשה דהא התמיד מקריבין מתרומת הלשכה שהוא משקלי ישראל מכל א"י, ואף בחו"ל הי' שולחין שקלים, והי' לו לכפר על עון ישראל מכל מקומות מושבותיהם, אך לפי האמור בחו"ל או בשאר א"י שלא ידעו בכיוון זמן הקרבת התמיד, ל"ש כאלו הקריב נפשו שיועל התשובה על הרהור הלב, מה שאין כן בירושלים שהי' אנשי מעמד שעמדו על הקרבת התמיד, וכל א' גמר בנפשו להקריב נפשו לפני הקב"ה, שפיר אמר שלא לן אדם בירושלים ובידו עון שהועיל התשובה ע"י הקרבת התמיד כאמור, ושבת זמן תשובה כמ"ש (פרדר"א פי"ט) דכתיב טוב להודות לד' שכל מי שמודה ועוזב כו' מועיל התשובה אף לקלקול זה, וז"ש בזוהר הקדוש (ח"ב צד ובזוה"ח תשא מד ב) דשבת ברזא דברית שאז הזמן לתקן פגם הברית וזש"נ שומר שבת מחללו ושומר ידו מעשות כל רע שהפוגם בזה נקרא רע כמ"ש בזה"ק (ח"א ריט ב) וגמרא (נדה יג:) וע"י שמירת שבת כדת זוכה לתקן מדת צדיק כאמור, וזהו שנסמך בפרשה תרומת הדשן לתורת העולה לזכר עפרו של יצחק שצבור ע"ג המזבח שגם הוא זכה ע"י מס"נ שהי' יצר הרע פסק ממנו וכמ"כ בהקרבת העולה לכפר על הרהור הלב כאמור:
3
ד׳זאת תורת העולה היא העולה על מוקדה. בזה"ק (ברע"מ כח ב) אש תמיד תוקד על המזבח דא אורייתא דאתמר בה הלא כה דברי כאש וגו'ובמרו"ת דרש היא העולה על מוקדה על המלכיות שכל המתגאה אינו נידון אלא באש עד ואף מלכות הרשעה לא נידונת אלא באש שנאמר והובד גשמה ויהיבת ליקידת אשא, ובאמת הכל א' דאי' בגמרא (סנהדרין צט.) אימת אתי משיח א"ל לכי חפו לכו חשוכא להנהו אנשי א"ל מילט קא לייטה לי א"ל קרא כתיב כי הנה החשך יכסה ארץ וערפל לאומים ועליך יזרח ה' וגו' דלעתיד כ' כי הנה היום בא בוער כתנור וגו' ולהט אותם היום הבא וגו' וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה וגו' ואיתא בגמרא (נדרים ח:) אין גיהנם לעולם הבא אלא הקב"ה מוציא חמה מנרתיקה צדיקים מתרפאין בה ורשעים נידונין בה שנאמר וזרחה וגו' מוציא חמה היינו דכתיב כי שמש ומגן ה"צ. והיינו דהתורה נקרא אש דכתיב מימנו אש דת למו, ואיתא בזוהר הקדוש (בשלח ס א) ואוליפנא דקוב"ה תורה איקרי וכו' ואין תורה אלא קוב"ה וכשהשי"ת פותח אור התורה צדיקים מתרפאין ורשעים נידונין בה, וכן הגיהנם נקרא אור של גיהנם כמ"ש בזה"ק (פ' זו לד ב) וכן נקרא בגמרא (פסחים נד.) אור של גיהנם, והנה איתא במד' (תנחו' ר"פ נח) שאין הרשעים נידונין בגיהנם אלא בחשך וכ"ה (בשמות רבה פי"ד) הגיגית הזה במה מכסין אותה בכלי חרס כך הרשעים כו' וחשך ע"פ תהום זה גיהנם כו' וכן בגמרא (מנחות צ"ט:) מגיהנם שפי' צר שעשנה צבור בתוכה. אך החשך היא רק עכו"ם והוא אש ויהיבת ליקידת אשא, ובישראל אף פושעי ישראל שיורדין בגיהנם איתא בגמרא (עירובין יט.) שבוכין ומורידין דמעות כמעין של שיתין וכו' ומצדיקין עליהם את הדין ובזה מכבין האש של גיהנם ונעשה להם מהאש. או"ר של גיהנם. וכן התורה הוא אש וכשפותח הקב"ה אור התורה אז צדיקים מתרפאין בה, והרשעים שהם רשעי עכו"ם דפושעו ואזלו נידונין בה וזה היא העולה על מוקדה דיהיבת ליקידת אשא והיינו שהשי"ת נותן עוונותיהן של ישראל על ראש השעיר ונשא וגו' את עוונותם עונת תם כמ"ש (ב"ר פ' סה) וזהו ולהט אותם היום הבא וגו' אשר לא יעזוב להם שרש וענף. וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה וגו' ופסוק זה נדרש בגמרא (תענית ח:) על שומרי שבת שהם יראי שמי דישראל השומרים שבת מבורריו שהם קשורים בשרש בהשי"ת ורצונינו לעשות רצונך ומי מעכב השאור שבעיסה ושעבוד מלכיות והם מתרפאין בה, דישראל אדרבה ע"י התורה משיגין שפלות ולב נשבר. שאין ד"ת מתקיימין אלא במי שדעתו שפילה עליו שנמשלה למים כמ"ש (שם ז.) וכ' זבחי אלקים רוח נשברה, ופתח זאת תורת העולה שדרשו מזה (מנחות קי.) דכל העוסק בתורה כאלו הקריב עולה. וזה בישראל ובאו"ה נדרש שכל המתגאין נידונין באש. והוא מה שרשעים נידונין בה. ואיתא עוד בגמרא (נדרים שם) ולא עוד אלא שמתעדנין בה שנאמר ויצאתם ודשתם כעגלי מרבק ולפי מה שנדרש בתענית הפסוק על שומרי שבת היא ע"פ מה שאמרנו שבשבת זוכין ישראל לד"ת מהשי"ת שלא עמל ויגיעה רק הנייחא וזהו וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה הד"ת שהוא איר השמש צדקה בנייחא שלא ביגיעה ומתעדנין בה דבישראל הד"ת אור תורה מחייהו, ובשבת כ' וירא א' את כל אשר עשה והנה טוב מאד ונדרש (בב"ר פ"ט) על יצר הרע ומה"מ וכל ההיפוך מהטוב. והוא אם יהי' חטאיכם כשנים הללו שבדורות ובאות מששת ימי בראשית כשלג ילבינו (כמ"ש שבת פט:) שכן במאמר ראשון נזכר החשך שנדרש על יצר הרע וגיהנם וכ' ורוח אלקים מרחפת שנדרש בב"ר על רוחו של מלח המשיח. על המים בזכות התשובה שנמשלה למים, שבישראל יתברר שהי' החשך לתכלית שיהי' אור כמ"ש בזה"ק (ח"ב קפד א) דלית נהורא אלא וכו' מגו חשוכא ולית טבא אלא וכו' מגו בישא וזהו כי החשך יכסה ארץ וערפל לאומים ועליך יזרח ה' וגו' שבישראל יתברר שעל ידי החשך זכו לומר וע"י ההיפוך נעשה טוב מאד:
4
ה׳אשרי אנוש יעשה זאת ובן אדם יחזיק בה וגו'. וקאי על השבת. הול"ל יעשה זאת ויחזיק בה ולמה אמר בכפל ובן אדם יחזיק בה, גם השינוי בלשון אנוש וב"א. אך הענין ע"פ מש"נ הכהנים לא אמרו אי' ה' ותופשי התורה לא ידעוני ובזוהר הקדוש (פ' זו לב א) מק' מאן אינון תופשי התורה וכי כהני לאו תופשי התורה נינהו ומפרש על הלוים, ויתכן לומר דהנה ענין קריאת שם כהנים מפני שהמה פנוים רק לעבודת השי"ת עדמ"ש (סנהדרין נט:) טובי' לדזכי דהוי דרופתקי דאורייתא, והכהנים לא היה להם שום עסק בעניני עולם הזה, ואכילתם מקדשי שמים משלחן גבוה וגם אכילת תרומה איקרי קודש (כמ"ש מו"ק כח.) ונקרא ג"כ עבודה (כמ"ש פסחים עב:) עשו אכילת תרומה בגבולין כעבודת בית המקדש, וכן יש ת"ח שהם פנוים רק לתורה דרופתקי דאורייתא דאיתא (ברע"מ פ זו כט ב) ת"ח בנוי דמלכא ומטרלותא אתקריאו שבתות כו', ויש מי שאינו זוכה כ"כ ומוכרח לעסוק במלאכה לצורך אוכל נפש (וכמ"ש קדושין פב.) שהרעותי את מעשי וקפחתי את פרנסתי ומ"מ כשיש לו פנאי תיכף חוזר לעבודתו ועוסק בתורה, הם נקראו תופשי התורה, דגם במלאכתם המכוין שלהם לש"ש שיוכלו לקבוע עתים לתורה ולגדל בניהם לת"ח ונקראים מחזיקים לתופשי התורה, וירמי' הנביא הוכיחם להכהנים שהם פנוים רק לתורה וצריכין שיהי' שם הוי"ה ב"ה עומד לפניהם תמיד, וכמו שיהיה לעתיד שכל א' מראה באצבעו (כדאיתא סוף תענית) לא אמרו איה ה' שאם היו כהוגן היה ה' לפניהם תמיד, ותופשי התורה שעוסקם בעניני עולם הזה גם כן אך על כל פנים מחזיקים בתורה בכל עת הפנוי להם, לא ידעוני, היינו דעל כל פנים צריך שישיגו הדעת על ידי אמונה, דנשיתן האדם אצל לבו באמונה שלימה ששמ"ה עומד עליו ורואה במעשיו מיד יבוא אליו היראה כו' (רמ"א ריש או"ח) ולמה לא ידעוני שישיגו הדעת עכ"פ ע"י אמונה (כמ"ש רע"מ ח"ג רל א) איהו אמת ואיהי אמונה, וזש"נ אשרי אנוש יעשה זאת שיעשה השבת כמש"נ לעשות את השבת, ועל דרך מ"ש (בזוהר הקדוש ח"נ קיג א) ועשיתם אותם כיון דאמר תלכו ותשמרו מאי ועשיתם אלא מאן דעביד פקודי אורייתא כו' כביכול כו' אמר קב"ה עשאני ואוקמוה וע"ד ועשיתם אותם ועשיתם אתם כתוב כו', ומקודם מפרש תלכו ותשמרו על תורה שבכתב ותורה שבעל פה והוא זיווג קב"ה ושכינתיה, סיהרא תורה שבעל פה דמקבלת משמשא תורה שבכתב, ואמר שמי שזוכה לעשות זיווג קוב"ה ושכינתיה וזוכה לתורה שבכתב ותורה שבעל פה ועשיתם אותם כביכול כאלו עשאני, וכן בזוהר הקדוש (ח"ג קו ב) ועשה טוב בעובדא דלתתא יחער עובדא לעילא ועשיתם אותם כביכול אתון תעבדין להין כו' וזהו יעשה טוב דעבדין להאי טוב, וסיפא דקרא שכן ארץ ורעה אמונה, וקאי על אכילת שבת דבסעודות שבת רועה האמונה דנקראו סעודתא דמהימנותא. וכתיב ותתענג על ה' ואמרו בגמרא (שבת קיח:) ענג זהו א"י מהו כשהוא אומר וקראת לשבת ענג. הוי אמר זה ענג שבת, והיינו דת"ח הפנוים לתורה בכל ימי המעשה ועוסקים בעמל תורה. מוקי לה בפסיקתא (ותנחומא הובא בב"י או"ח סי רפ"ח) למ"ד בירושלמי (פט"ו דשבת) לא נתנו שבתות אלא להתענג דהיינו לת"ח שבשבת אכילתן רעה אמונה דשבתות זוכין לד"ת מהשי"ת שלא בעמל ויגיעה ועליהם נאמר אז תתענג על ה' שהוא מעתיקא כמ"ש בזוהר הקדוש (סו"פ אחרי):
5
ו׳וברע"מ (אמור צב ב) ושמרתם דא שמור ועשיתם דא זכור כו', והיינו זכור הוא אחר דלית בי' שכחה ולא קיימא בי' שכחה כמ"ש בזוהר הקדוש (ח"ב צב ב) והיינו כמו שהיה בשעת מתן תורה בלוחות הראשונות שנאמר אז לכל ישראל ואתם תהיו ממלכת כהנים. שלולי הקלקול היו כלם פנוים תמיד רק לתורת ה' כמו שיהיה לעתיד ועמדו זרים ורעו צאנכם וגו' ואתם כהני ה' תקראו משרתי אלקינו ותמיד שם הוי"ה ב"ה לנגד פניהם וכמו שאמרנו בפ' הכהנים לא אמרו איה ה' וזהו אתר דלית לי' שכחה שלא יצויר שישכח ח"ו כיון שהשי"ת לנגדו תמיד וזהו ועשיתם דא זכור שזה זוכה להיות ועשיתם אותם כביכול כאלו עביד לי' לעילא וזהו זוכה לעשות את השבת להכניס קדושה לשבת ע"י האכילה כמ"ש (בפסיקתא ובמד"ר פ"י) במה אתה מקדשו במאכל ובמשתה ועז"נ אשרי אנוש יעשה זאת שיעשה את השבת ועשיתם אתם דזהו קאי למאן דזכי להיות דרופתקי דאורייתא וכאמור, ואחר כך אמר ובן אדם יחזיק בה, היינו מי שלא זכה כ"כ ומוכרח להיות עוסק במלאכה לפרנסתו וכמו שנהיה אחר הקלקול הרעותי את מעשי וקפחתי כו', ומ"מ הוא בכלל תופשי התורה שכשיש לו פנאי פונה עצמו לד"ת וזה צריך שמירה שלא ישכח ח"ו ויקלקל וזה ושמרתם דא שמור ומ"מ בשבת יעשה כולו תורה כמ"ש (בריש תדב"א) דאף לפועלים שטרודין מאד בימי המעשה עד שפטרום מברכת הטוב והמטיב (כמ"ש ברכות כה.) מ"מ מוקי בפסיקתא מ"ש לא נתנו שבתות אלא לעסוק בתורה לפועלים. ועז"א ובן אדם יחזיק בה שעכ"פ יחזיק בקדושת השבת ואז יועיל לו לימי המעשה שיהיה המכוון במלאכתו לש"ש לגדל בניו לת"ת וכשיהיה לו זמן פנוי בחול יפנה תיכף לדברי תורה. שומר שבת מחללו ושומר ידו וגו' שע"י שמירת שבת יועיל לו שיהי' משומר מן העבירה תמיד. ואמר מקודם אנוש ואחר כך בן אדם והוא דבגמרא דרשו מפ' זה (שבת קיח:) אפילו עובד עבודה זרה כאנוש מוחלין לו וקליפת ע"ז יכולין לתקן מכל וכל משרשו שיבטל לגמרי כמו שמצינו באנשי כנסת הגדולה שבטלוהו ליצרא דע"ז (כמ"ש יומא סט:) ומש"ה מכנה לת"ח כזה שזוכה להיות דרופתקי דאורייתא בשם אנוש שיכולים לתקן לגמרי הקלקל והם ברזא דזכור דלית לי' שכחה ועושים לקדושת השבת כאמור. מה שאין כן לתופשי התורה שטרודין בחול בפרנסה מכנה בשם בן אדם. דקלקול אדם הראשון שהי' ע"י הנחש בתאות אכילה ואחר כך הטיל זוהמא בחוה זה הפגם א"א לתקן לגמרי בעולם הזה (כמ"ש בגמרא שם) ועל כל פנים יחזיק לקדושת שבת שבו יש תיקון לקלקול התאוה. שאכילת שבת מתקן הפגם מאכילה. ושבת ברזא דברית יש בו תיקון לפגם הברית. ובן אדם יחזיק בה בקדושת השבת יועיל לו לימי המעשה להיות שומר ידו מעשות כל רע. שרומז לפגם זה שנקרא רע כמ"ש בזוהר הקדוש (ח"א ריט ב) ובגמרא (נדה יג:) והיינו דבשבת שכל ישראל פנוים לתורה יכולים להחזיק בקדושת השבת להיות עכ"פ תופשי התורה לזכות בימי המעשה לדעת את ה' ע"י האמונה שונייר שממ"ה עומד עליו ורואה במעשיו ועי"ז יבוא אליו היראה והפחד מהשי"ת ובושתו ממנו תמיד ועל ידי זה יהיה משומר מכל רע בכל ימי המעשה. וזהו ובן אדם יחזיק בה:
6
ז׳ופשט את בגדיו וגו' והוציא את הדשן וגו'. ובגמרא (שבת קי"ד רע"א) אמר ר"י מנין לשינוי בגדים מה"ת שנאמר ופשט וגו' ותנא דבר"י למדך תורה ד"א בגדים שבישל בהן קדירה לרבו אל ימזוג בהן כוס לרבו ופירש"י שלא ימאסו בגדיו החשובין שעובד בהן עבודת אכילה ושתי' כגון קיטור וניסוך, ולפ"ז צריך להבין למה כינה עבודה חשובה למוזג כוס שרומז על הניסוך. ולא אמר אל יערוך לחם לרבו שהוא קיטור הקרבנות עדמש"נ לחמי לאישי, וכעין מ"ש בזוהר הקדוש (ח"ג ז ב) ישראל מפרנסין לאביהם שבשמים, אך מצינו לשון זה גם כן בשאר מצות כמו במצות סוכה (סוכה כח:) לעבד שבא למזוג כוס לרבו ושפך לו רבו קיתון של מים על פניו וגם שם צריך טעם לזה דנמשלה מצות סוכה למזיגת הכוס גם מה שפירש"י שלא ימאסו בגדיו החשובין כו' צריך להבין, דלמה ציותה התורה ופשט להוצאת הדשן, ולא ציותה כן בתרומת הדשן שיוכל נמי ללכלך בגדיו החשובין, גם למה המשילו הוצאת הדשן לבישול קדירה, גם יש להבין למה לא יהיה מצות שינוי בגדים אף בחול כשעושה מצוה שמתפלל ומניח תפילין, והמהרש"א ז"ל פי' המשל על שינוי בגדים דשבת שבישל בהם בע"ש להכנת שבת, שישנה כשבא למזוג כוס קידוש, אך גם לפי' קשה הא מצות שינוי בגדים דשבת כל היום ולא בשעת קידוש דוקא ובגמרא (שבת קיט.) מפורש ר"ח מיעטף וקאי אפניא דמעלי שבתא וכו' ר' ינאי לביש מאני' למעלי שבתא הרי דשינוי בגדים תיכף בכניסת שבת ולא לקידוש דוקא, והנה רש"י ז"ל בפי' החומש כ' אין זה חובה אלא ד"א וכו' והביא תדב"י והוא פל"א דמנ"ל לרש"י ז"ל הוא שאינו חובה ועכ"פ מצוה כיון שנכתב מפורש בתורה בציווי ופשט. ויכול להיות שאינו מעכב. והמציינים ציינו תו"כ אך בתו"כ ליתא רק בגדים פחותין מהן (וב"ה בגמרא יומא כג:) ואין ראיה מזה שאינו חובה או מצוה עכ"פ. אך הענין על פי מ"ש בזוהר הקדוש פ' זו (לג ב) אחותי רעייתי ולית רעייתי אלא פרנסתי דבה מתקנין מאכלין דקרבנין דמלכא כו' בנהמא דאוריי' דאתמר בה לחמי בלחמי בימינא ובחמרא דאיהו יינא דאורייתא משמאלא, והמכוון על פי מ"ש בזוהר הקדוש (ח"ג רעא ב) ודא נהמא בלחמי בימינא שכן כ' מימינו אש דת למו, ובתיקונים (הקדמה ט ע"ב) כד אתנטלת מחסד אתקריאת תורה שבכתב דאיהו מימינו אש דת למו וכד אתנטלת מגבורה אתקריאת תורה שבעל פה כו' תורה שבעל פה מפי הגבורה נתנה ותמן גבורים עומדים בפרץ, וכ"כ (תי' כ"א לה א) דאורייתא דבכתב כו' מימינו אתיהובת ומשמאלא אורייתא דבעל פה דאיהו נוקבא. וכמ"ש בפתח אליהו מלכות פה תורה שבעל פה קרינן לה, וכ"כ בזוהר הקדוש (תרומה קסז א') יהי אור דא אור קדמאה דאיהי ימינא ויהי אור דמימינא נפק שמאלא שהתורה שבעל פה שורשה מתורה שבכתב שמשא אנהיר לסיהרא, (ונת' במ"א) ואיתא בזוהר הקדוש (שם קסו א') שמפרש נר מצוה השרגא והפתילה והשמן בלא אור. והתורה אור הוא כשלהבת ע"ש באורך ובגמרא (סוטה כא.) מפורש מה נר מאיר לפי שעה אף מצוה מאירה לפי שעה. וכבר אמרנו שאין זה סתירה, דבכל מצוה המעשה גולמיות הוא רק כמו מנורה ופתילה ושמן ובלא שלהבת אינו כלום, וזהו נר מצוה, אך בכל מצוה יש תורה אור דהוא המכוון לש"ש כאשר צוני ה"א שמברכין ע"ז אשר קדשנו במצותיו, קודש עלאה חכמה, והיא התורה אור שבמצוה, והיא מאיר רק לפי שעה כמ"ש בגמרא. ובתורה דהלימוד הוא מתרי"ג מצות הוא גם כן רק שרגא ופתילה ושמן בלי אור. אך המכוון שבד"ת הוא יפתח לבנו בתורתו והאר עננו בתורתך. שנראה ממ"ה עומד עליו הוא תורה אור, והתורה אור שבלימוד התורה מאירה לעולם, והנה מעשה המצות בפועל הם נקראים מעשה ידיו של הקב"ה גם כן כמו שאמרנו כ"פ במש"נ בפיך ובלבבך לעשותו ולא כ' במעשיך שגמר המעשה היא גם כן מהשי"ת וכמ"ש (כתובות ה.) ואלו במעשה ידיהם של צדיקים כ' כוננו ידיך, וכן ומעשה ידיו וכו' מעשה ידיהם של צדיקים מי מגיד הרקיע וכו' והיינו דהמעשה בפועל היא ע"י שהקב"ה לבן של ישראל כמ"ש (שהש"ר ה' ב', אכן מצינו שהקב"ה לבן של ישראל שנאמר צור לבבי וחלקי א' לעולם. וז"ש ברע"מ (זח"ג קכג ב) התורה והמצוה דאינון בן ובת, והיינו דאות ו' אקרי אות אמת כמ"ש (זה"ק ר"פ ויקרא) אמת זו תורה כמ"ש (ברכות ה:). ה' מצוה. דהמצוה הוא ע"י שהשי"ת לבן של ישראל אני ה' שוכן בתוך בני ישראל והוא ה' תתאה, וזש"נ ובלבבך לעשותו:
7
ח׳והנה נראה שמ"ש רש"י שאין זה חובה אלא דר"א כ' דקדק כן מסוגית הגמרא כאן שפי' מ"ש הדבר"י למדך ד"א דקאי על פשיטת בגדים להוצאת הדשן ומלשון ד"א דקדק שאינו חובה. אבל מסוגית הגמרא שקודם נראה דקאי רק על שינוי בגדים בשבת וע"ז קאי עיקר התני דבר"י למדך תורה ד"א וכו' (וכן נראה לשון הגמרא דכאן בשבת גרסי' ותנא דבר"י כר' דעלה קאי וביומא כג: גרסי' כדתנא דבר"י ושם ליתא באמת לשון למדך תורה ד"א) והביא ראיה לשינוי בגדים בשבת ממצות שינוי בגדים להוצאת הדשן מפני שיוצא חוץ למחנה, מה שאין כן תרומת הדשן שהיא מצוה בהיכל המלך וכל המצות נמשלו כמוזג כוס לרבו רק דבגדים שבישל בהם קדירה לרבו דהיינו העבדות שעושה לרבו בבית המבשלות חוץ להיכל המלך כמו הוצאת הדשן אל ימזוג בהם כוס לרבו שהיא השימוש בהיכל המלך וכן בשבת דכ' שתולים בבית ה' שכל א' מישראל אז בבית ה' וכל היום ששובת ממלאכה הוא כבא דבר עבירה לידו וניצול הימנה מפני שמורגל תמיד במלאכה ובקל יוכל לעבור וה"ה כעושה מצוה כמ"ש (קידושין לט:) וה"ה כמוזג כוס לרבו בהיכל המלך כל היום ומזה יש רמז לשינוי בגדים בשבת כל היום, דמצות סעודת שבת נלמד מתלתא היום כמ"ש (שבת קיז:) מה שאין כן שינוי בגדים הוא רמז שלמדך תורה דר"א. אבל לענין הוצאת הדשן יכול להיות השינוי בגדים מצוה כיון שמפורש בתורה ואפשר שאינו מעכב ובשבת הוא רק דרך ארץ כאמור. והנה פעולת המצוה אינו נקרא ע"ש האדם רק מעשי ידיהן של צדיקים ע"י השי"ת השוכן בתוכם רק האור מהמצוה דהוא המכוון לש"ש והקדושה שבו זהו מצד האדם היא התורה שבעל פה שנמשל ליין כמ"ש ברע"מ (עקב רעא ב) יינא דאורייתא דבע"פ והתורה שבעל פה נמשלו למשקין כמ"ש (בתענית ז.) ואינו מתקיים אלא במי שדעתו שפילה דמה שנמשל למים מקרא הוי כל צמא לכו למים ולקראת צמא התיו מים הוא ענין התלמודים והיינו תורה שבעל פה דתורה שבכתב מונחת בקרן זוית כל מי שרוצה יבוא וילמוד (כמ"ש קידושין סו.) ומש"ה לא נזכר במשל עורך שלחן לרבו דעריכת השלחן היא גוף מעשה המצוה וזה אינו נקרא ע"ש האדם שגמר כמעשה מהשי"ת כאמור רק התורה אור של המצוה שמצד האדם זה נקרא מוזג כוס לרבו דהוא תורה שבעל פה שנמשל ליין כאמור. ובחול כשעושה המצוה אינו בהיכל המלך ול"ה כמוזג כוס ואינו צריך שינוי בגדים מה שאין כן בשבת שהוא בכל היום בהיכל המלך נקרא מוזג כוס לרבו וצריך שינוי בגדים דמה שבחול הוא כמבשל קדירה חוץ מהיכל המלך בבית המבשלות:
8
ט׳ובזה"ק פ' זו (רע"מ כט ב, נשא קפד ב) ת"ח בנוי דמלכא ומטרניתא אתקריאו שבתות ויו"ט והיינו שיש ת"ח שהם שבתות שהוא יומא דנשמתין ולאו יומא דגופא כלל (כמ"ש זח"ב רה א) שאין עוסקין כלל בצרכי הגוף ויש מהם שעוסקין מעט לצורך הגוף כענין שמצינו (ברכות לה:) לא תתחזי קמאי לא ביומי ניסן וכו' ומ"מ נקראו מים טובים שבהם מותר מלאכת אוכל נפש והם גם כן תמיד בהיכל המלך כיו"ט כיון שאינם עוסקים בעניני עוה"ז רק לצורך פרנסתם ובגדיהן משונים מבגדי ע"ה וז"ש בת"ז (תי' כא לב ב) ואלין דמתוספין לטמא קדישא בע"מ ירתיך לון ת"ח ביומין דחול והיינו דבע"ש כל א' מישראל שתולים בבית ה' בהיכלא דמלכא כאמור רק שיש כמה קדושות קדושת מחנה ישראל שמביא גם כן יראה כמו שמצינו באכילת מע"ש בירושלים כ' למען תלמד ליראה וגו' שזוכה לראות שממ"ה עומד עליו ורואה במעשיו ומיד יגיע אליו היראה וההכנעה בפחד ה' ויש קודשת מחנה שכינה, ובהם יש גם כן כמה קדושות קדושת עזרת ישראל ועז"כ וקדושת ההיכל וקדושת קדשי הקדשים ות"ח הם תמיד בהיכל מלך ולכן איתא (קידושין עב.) הראני ת"ח שבבבל דומין למלאכי השרת ופירש"י לבושים לבנים ועטופים כמלאכי השרת כמ"ש (שבת כה:) בר"י דומה למלאך ובנדרים (כ:) מלאכי רבנן דמציינין כמלאכי השרת במלבושים נאים ואמר רק ת"ח שבבבל עפמ"ש (שבת קמה:) במתא שמאי בלא מתא תותבאי שלא הנרוכו בא"י להצטיין מאחרים ומ"מ לבשו לבושים נאים כמוזג כוס לרבו ובשבת זוכין לקדושת ההיכל ויש שזוכין לקדושת ק"ק וזה הענין שבקיום מצות סוכה נקרה גם כן בצלא דמהמנותא כמ"ש זה"ק אמור. ונקרא עובד לרבו בהיכלא דמלכא כמוזג כוס לרבו. ובשבת כל אחד מישראל כת"ח (כמשנ"ת כ"פ ממ"ש שבת קיט מי עדיפת לן מינה ובפסוקתא ותנחומא (הובא בב"י או"ח רפ"ח) מוקי למ"ד לא ניתנו שבתות אלא לד"ת דקאי אפועלים (וכמ"ש ריש סא"ר) שבת יעשה כולו תורה. וה"ה בכל יום השבת כמוזג כוס לרבו בבית ה' ולזה בא מצות שינוי בגדים על כל יום השבת לכל ישראל:
9
י׳מצות אכילת שלש סעודת בשבת הוא מדאורייתא דילפינן מתלתא היום כמ"ש (בשבת קיז:) ומדרבנן מצינו דתיקנו גם מנות שתיית יין כמ"ש בגמרא (ברכות מב.) בשבת אדם קובע סעודתו על היין ובמ"ר (נשא פ' י) במה אתה מענגו. במאכל ובמשתה ובגמרא (פסחים קו.) זכור את יום השבת זכרהו על היין והוא מדרבנן דמדאורייתא סגי בהזכרה בכה (כמו"ש התוס' נזיר ד' ע"א) והענין היא ע"ד מ"ש בזוהר הקדוש פ' זו (לג ב וד' רעא ב) לכו לחמו בלחמי דא אורייתא דבכתב ושתי ביין מסכתי דא אוריי' דבעל פה דחטה היא בגימ' כ"ב רומז לכ"ב אתוון דאורייתא דבכתב, ושתי ביין דרומז לתורה שבעל פה לא נאמר בייני. כי האדם ממציא הדבר חכמה בלבבו מה שנשפע לו מן השמים וע"ז נאמר מסכתי. והכינוי לתורה שבעל פה לשתיית יין דוקא היא ע"ד מ"ש (במדרש רבה נשא פ' י) לא נברא היין אלא לנחם אבילים וליתן שכר לרשעים בעולם הזה ובגמרא (סנהדרין ע.) רבא רמי כו' זכה משמחו לא זכה משממו. היינו למי שכל מגמת שמחתו היא מן היין שמביא יללה לעולם היא משממו, אבל עיקר שמחה היא כמש"נ שמחו צדיקים בד' ובגמרא (תענית טו.) צדיקים לאורה וישרים לשמחה שנאמר אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה, כי צדיק נקרא מי שיש לו מלחמת היצר הרע והוא גבור הכובש את יצרו, ולכן לא יוכל להרגיש השמחה בלבו בעוד שהלב מוטרד במלחמה. רק לאחר שנעשה ישרות בלבו להיות כלו לד' וזוכה למ"ש (ב"ר פ' נד) ברצות ד' דרכי איש גם אויביו ישלים אתו זה יצר הרע אז זוכה לשמחה ונייחא בלב, והוא ענין ניחום מאבלו ועצבונו שהי' לו עד עתה מצד ההיפוך. והנה בתורה הקדושה נזכר סעודת שבת אצל יוסף הצדיק (כמ"ש ב"ר פ' צב) אין והכן אלא שבת שנאמר והיה ביום הששי והכינו ושם נאמר וישתו וישכרו עמו, כי עתה נתברר להם מדת צדיק בשלימות שהיו נבוכים בזה עד כה. וגם יוסף בעצמו כאשר ראה שנמכר לעבד שזה בא על סיבת פגם הברית כמ"ש (ב"ר פ' לו) בכנען בחטא ונתקלל להיות עבד, והוא לעונש על פגה"ב, וגם לאחר שנעשה מושל במצירם עוד לא נחה לבו בזה שהיה הממשלה רק ממלך מצרים, רק לאחר שבאו כל אחיו והשתחוו לו ארצה, מזה נתברר לו שהחלומות שלו היו של אמת, ולא מצד דמיונות מגבהות הלב ששדו אותו אחיו, וכמו כן כל השבטים כאשר ראו עתה שנפרע מהם חטא המכירה, כמ"ש אבל אשמים אנחנו נתברר להם עתה מדת צדיק ועי"ז שתו עתה יחד מיין המשמח לבב אנוש (וכדאי' שבת קלט.) ונכנס יין יצא סוד (כמ"ש עירובין סה.) שכל העצב שיהיה עד כה מצד מעשה הבחירה נתברר שיהיה בהשגחה פרטיות מרצונו יתברך כמ"ש (שבת פט:) אם יהיו חטאיכם כשנים הללו שסדורות ובאות מששת ימי בראשית כשלג ילבינו, וגם בפורים שאחז"ל (מגילה ז:) מיחייב אדם לבסומי בפוריא דהיינו שתיית יין, כי זה נתברר ביום השביעי כטוב לב המלך ביין שאמרו ז"ל (מגילה יב:) דאותו יום שבת הי' שישראל עוסקין בשירות ותשבחות כו' ואז נתגלה פנימיות הלב של קדושת ישראל שהמה מקושרים בו יתברך, למעלה מן הדעת והקלקל במעשה הוא רק מצד השאור שבעיסה המעכב, ונתברר מזה שהקלקל שנהנו מסעודת אחשורוש הי' רק לפנים, וזה היה עוד סיבה שזכו עי"ז לעשות מחיית עמלק ביתר שאת, ומזה נולד הנייחא והשמחה בלב כמש"נ ונוח מאויביהם וגו'. וזהו בעצם קדושת השבת שהיא הנייחא והמנוחה לאחר העצב של גמר יום הששי משיה"מ וכמ"ש בזה"ק (ח"א מח ב) ביום הניח ד' לך מעצבך ומרגזך וגו' דקאי על יום השבת שאז באה המנוחה והשמחה בלב אחר העצבון משיה"מ שעברו עליו ואז נאמר וירא א' את וגו' והנה טוב מאד ויברך וגו' שאז בכניסת שבת מופיע הנייחא בלב שכל העבר הי' הכל טוב. וע"ז בא תקנת חז"ל לקדש על היין בכניסת שבת כדי להתנחם מאבלו ועצבונו של שיה"מ וע"ז נאמר ואשלם ניחומים לו ולאבליו (רע"מ זח"ג קכג א) לשני המלאכים המלוין את האדם (כמ"ש תענית יא.) והמה מתאבלין על קלקול המעשים שעבר עליו בשיה"מ. ובקדושת יום השבת נולד המנוחה והשמחה בלב שנתברר הכל לטוב. וזאת המצוה היא דייקא מדרבנן מצד תורה שבעל פה הנקרא יינא דאורייתא ע"ד מ"ש (בנדרים כב:) אלמלא לא חטאו ישראל ליה נתן להם אלא ה' חומשי תורה וכו' כי ברוב חכמה רוב כעס. והיינו שדייקא ע"י הרוב כעס שבא מצד היצר הרע באה הרב חכמה דתורה שבעל פה לתקן זאת ולברר כי גם הרוב כעס הוא נעשה טוב מאד וגם במילת יצחק אבינו ע"ה שהוא היה הראשון הנימול לשמונה נאמר בתורה ויעש אברהם משתה גדול ביום הגמל דהוא סעודת בר"מ, כמ"ש (פרדר"א פ' כט הובא בתוס' שבת קל.) ה"ג מ"ל, וגם אצל סעודת לוט ומלאכים נאמר ויעש להם משתה וגו' ודווקא אצל לוט כי באברהם נאמר ואקחה פת לחם והיינו כי אברהם אבינו ע"ה הרגיש שהם מלאכים כמש"נ וסעדו לבכם שאין יצר הרע שולט בהם לכן הי' די באכילת פת שהוא לחמו בלחמי תורה שבכתב מה שאין כן בלוט שהי' ה לסיבת הצלתו שיזדמן לו יין במערה להשתלשל מזה שורש מלכות בית דוד ומשיח שיתברר על ידם תכלית הפגם של אדם הראשון בשלימות וכמ"ש במ"ר (וירא פ' כא) ונחי' מאבינו זרע אותו זרע הבא ממקום אחר וכוונתם הי' לש"ש (כמ"ש בנזיר כג:) וגם במשתה גדול שנאמר במילת יצחק מפני שאז נתברר גם כן שורש הפגם של חטא אדם הראשון שאמר ז"ל (בסנהדרין לח ) אדם הראשון מושך בערלתו היה והיינו כי מצד תולדתו היה נולד מהול בעצם רק אחר כך על ידי אכילת עץ הדעת בבחירתו נמשכה לו ערלה המכסה על הקדושה ולסבה זו כל התולדות אשר נסתעפו מאתו נולדים הם בפגם הערלה, וכאשר הופיע בעולם מצות מילה לשמונה תחילה נתברר שיש תיקון בתולדה לשרש פגם הראשון וכמ"ש ומחץ מכתו של עולם ירפא:
10
י״אדא היא סעודתא דחקל תפוחין קדושין. עפמ"ש בגמרא (תענית כט:) כריח שדה אשר ברכו ה' כריח שדה של תפוחין (ב"ר פ' ס"ה) בשעה שנכנס אבינו יעקב אצל אביו נכנסה עמו ריח ג"ע הדא היא דא"ל ראה ריח בני כריח שדה, דג"ע נקרא שדה תפוחין. דנפשות ישראל נקראו תפוחים וזה היה ביעקב אבינו ע"ה שהיה צורתו חקוקה בכה"כ. דהיינו שהיה כמו אדם הראשון קודם החטא שנאמר עליו נעשה אדם בצלמינו כדמותינו, והיה בג"ע והיה נקרא תפוח והג"ע חקל תפוחין. וכן ישראל בשעת מ"ת שא"ל השי"ת אני אמרתי אלקים אתם. שאז לולי הקלקול היה נתתקן כל חטא אדם הראשון דלא היו מייתי, חבלתם מעשיכם אכן כאדם תמותון כו' (כמ"ש ע"ז ה.) ולכן נמשלו אז ישראל לתפוח כמ"ש (שבת פח.) וכן שבת שמשיג כל א' מישראל נשמה יתירה דאיתא בזוהר הקדוש (ח"ב פח ב) נשמתא דכל שלימן בה כדוגמא דעלמא דאתי ובגמרא (ברכות נז.) שבת מעין עולם הבא א' מס' לעולם הבא נקראו גם כן נפשות ישראל תפוחין קדישין וכנסת ישראל חקל תפוחין קדושין. וסעודה זו סדרה האר"י הק' נגד קדושת יצחק אבינו ע"ה ובזוהר הקדוש (פ' זו כט א) ואית השבתת מלאכה כגון שור דאית לי' עול וחמור דאית לי' משאוי בין עול מלכות שמים כגון תפילין בין עול מלכות עכו"ם כפום עובדיהון באלין עמין אית לון השבתת מלאכה ונייחא והיינו דבימות החול נקרא עול מלכות שמים גם עול מצות כמ"ש (ברכות יג.) ואחר כך מקבל עליו עול מצות וכן (שם יז.) ואחר כך מקבל עליו עול מצות וכן (שם יז.) ומסובלים במצות ובשבת ישמחו במלכותך שומרי שבת שישראל שמח בקבלת עול מלכותו יתברך ואינו נקרא עול דאז יש לון נייחא מזה. ומי שיש עליו עול מלכות עכו"ם אי' לי' השבתת מלאכה ומי שיש לו עול מלכות שמים ועול מצות בשבת אית לון נייחא. ואמר אחר כך ומאן דאתעסק באוריי' ובפקודין אית לון עול מלכות שמים דאיהו ה' בתראה אתקריאת עול מצות כו' דעול תורה נקרא גם כן עול כמ"ש (אבות פ"ג) המקבל עליו עול תורה ובגמרא (ע"ז ה:) ישים אדם עצמו על ד"ת כשור לעול וכחמור למשא וזהו בחול שנקרא ד"ת עמל כמ"ש (סנהדרין צט ) לעמל תורה נברא. אבל בשבת אף הת"ח שעוסקין בתורה בחול אית לון בשבת נייחא שמשפיע בהן השי"ת הד"ת בלא עמל ויגיעה ואית לון נייחא. ואמר עוד בזה"ק איהי וודאי בגין דבה אתבריאו כל בריין דשמיא וארעא וכו' בהבראם בה' בראם והיינו בה' בתראה שהוא מדת מלכות וכמ"ש בזוהר הקדוש (וישלח קעב א) מאן מלאכה דא אספקלריא דלא נהרא דבה אתעביד עבידתא דעלמא כו' וזהו מ"ש (מנחות כט:) העולם הזה בה' (ונת' במ"א). ואמר עד וכד ייתי שבת ויום טוב נחתת בינה דאינון יק"ו על ה' דאיהו מלכות שמים כו' ואף דבינה רק ה' ראשונה ואמר בינה דאינון יק"ו. והיינו דאיתא בזוהר הקדוש (ויקהל רד א) שבת ש' בת הא אוקמוה רזא דתלת אבהן דמתאחדן בבת יחידא ואיהו מתעטרא בהו כו' (וברע"מ פנחס רנז א) איתא שכינתא אתקריאת שבת מסטרא דתלת דרגין עלאין ש' ג' כתרין כתר חכמה בינה ואיהו בת כו' אבל מבינה ולעילא איהי מנוחה ועונג ושביתא לכל עובדא כו' ואמר דמתעטרת בג' הראשונות והכל א', דתלת אבהן הם מרכבה לג"ר דאברהם אבינו ע"ה מרכבה למדת חכמה שבו התחיל הב' אלפים תורה ואיתא במ"ר (ויגש פ' צה) שנעשו כליותיו כב' כדים מים והיו נובאת תורה, ויצחק אבינו ע"ה מרכבה למדת בינה וכמ"ש בזוהר הקדוש (ח"ב קע"ה ב) וחסד עלאה נפקא מחכמה. וגבורה דהוא דינא תקיפה נפקא מבינה, ויעקב אבינו ע"ה הבריח התיכון מבריח מן הקצה אל הקצה וכמ"ש בזוהר הקדוש שם דיעקב אשלים לתרין סטרין דהיינו בחי' הדעת שהוא חיבור מוחא ולבא חכמה ובינה דמשה מלגאו ויעקב מלבר כמ"ש בזוהר הקדוש ובתיקו' (תי' יג) ודעת הוא פנימיות מכ"ע, וג"ם שבת הן כנגד עדן נהר גן שהם ר"ת ענג כמ"ש בזוהר הקדוש (ח"א כו א) ויעקב הוא הנהר היוצא מעדן להשקות את הגן, ומש"ה זכר נחתת בינה דאינין יק"ו שהעיקר היא בינה שנקרא גם כן עלמא דאתי ותמן חירו, וזהו מקדושת יצחק שנכנס החכמה למעמקי הלב. ולבבו יבין בינה לבא וזה ע"י קדושת יעקב אבינו ע"ה שהיא מרכבה למדת ת"ת ו' והוא ע"י הדעת חיבור חו"ב, וז"ש נחתת בינה דאינון יק"ו על ה' והיינו בת דמתטערת בג' אבהן ובג' ראשונות וכאמור דהשורש הוא בינה מצד האדם שנכנס ללב ולבבו יבין, וזכר מלכותו שמים נשמה יתירה וכמו שאמרנו מזוהר הקדוש שהנשמה יתירה כדוגמא דעלמא דאתי ועלמא דחירו חרות על הלוחות אנכי ביציאת מצרים כו' דשם עשר מאמרות ודיבור אנכי כנגד כ"ע והיינו ע"י תגו של יוד שמופיע לחכמה מכ"ע, וע"י בחי' הדעת ופכישת גדפהא על ברתא ומשריין דילה ואית לון נייחא וכאמור:
11
י״בואמר אחר כך ואתמר במשריין דס"מ ונחש וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך אות תפילין ואות שבת וכו' ואות ברית כלהו שקולי זכר כאן תפילין ושבת ובגמרא (ברכות ו.) נדרש מפסוק זה אלו תפילין שבראש ואף שרואין אנו שאף מי שהולך בתפילין אין או"ה יראים ממנו אך איתא מהרב זצוק"ל שדקדק בלשון הגמרא תפילין שבראש שצריך להיות בפנימות המוח ולא אמרו אלו תפילין של ראש, אך בגמרא (שבת מט.) תפילין צריכין גוף נקי כאלישע בעל כנפים כו' ראהו כסדור א' ורץ מפניו ורץ אחריו וכיון שהגיע אצלו נטלן מראשו כו' וכיון שאמרו שצריכין תפילין גוף נקי כאלישע ב"כ מהס"ת קיים מצות תפילין כתיקינו, ולמה לא נתיירא ממנו הכסדום ולמה רץ אחריו, וגם אלישע למה נטלן מראשו ואחזן בידו והוצרך לנם, אך הענין הוא על פי מ"ש (פסחים ח:) שלוחי מצוה אינן ניזוקין והיכי דשכיחא הזיקא שאני שנאמר ויאמר שמואל איך אלך ושמע שאול והרגני ויאמר ה' עגלת בקר וגו' ובאמת מה שאל שמואל איך אלך כיון שנצטוה מפי הקב"ה לילך הלוא ביד ה' להצילו או להפיל פחדו על שאול אך זה הי' שאלתו דלפעמים רוצה השי"ת שימסור עצמו ואין עושין לו נס. ולפעמים עושין לו נס, ולפעמים ירצה השי"ת שיעשה פעילה שינצל ע"י, וע"ז שאל שמואל איך אלך דהיינו באיזו אופן אלך אם לילך במסירת נפש או לעשות סיבה להנצל, והשיבו הקב"ה שרצונו שיעשה פעילה וסיבה להנצל והוא עגלת בקר תקח בידך, וכן הענין באלישע שהבין שרצון השי"ת שיעשה סיבה להנצל וזה שנטלן בידו ואמר שהם כנפי יונה, ואם לא יעשה לו נס עשה במסירת נפש, והראה לו השי"ת שנעשה נס ונמצאו כנפי יונה דאם הי' רצון השי"ת שלא יעשה פעולה הי' נופל פחדו על הקסדור ולא היה רץ אחריו. וזה שהביא הזוהר הקדוש אות שבת ואות תפילין דבזוהר הקדוש (יתרו פט א) נדרש ביום הניח ה' לך וגו' ומן העבודה הקשה על יום השבת. ואיך יש להאדם נייחא כשהוא בתוך השעבוד ועבודה הקשה. אך השי"ת נותן בשבת נייחא בלב ישראל שירגיש שאין זה מעשה בו"ד רק הוא רצון השי"ת וזהו רק אשור שבט אפי וכמש"נ ושמתי כסאי בעילם וגו' וכיון שישראל מרגיש זאת יש לו נייחא, וכן בתפילין ידע אז אלישע שבאמת היה נופל פחד ה' על הקסדור וכמש"נ וראו וגו' ויראו ממך. ומה שרץ אחריו היא סימן שרוצה השי"ת שלא יפול עליו הפחד, ומשרץ מלפניו ונטלן מראשו אז נעשה לו הנס שנמצאו כנפי יונה, ובשבת גם כן היה נופל הפחד על משריין דס"מ ונחש ומכיר אז שהוא רצון השי"ת ואשור שבט אפי ולכן יש לו נייחא ביום השבת אף מי שיש עליו בחול עול מלכות הרשעה, בשבת הוא יום הניח ה' לך וגו' ומן העבודה הקשה, היינו שרואה שהוא מהשי"ת, ושבת ואות ברית, דשבת גם כן ברזא דברית כמ"ש בזוהר הקדוש (ח"א נו א) וז"ש אות תפילין ואות שבת ואות ברית כלהו שקילין וכאמור:
12
י״געוד שם בזוהר הקדוש ואית אות דשדי דאיהו מט"א עבד כו' דממנא על איינן דעבדין ע"מ לקבל פרס מט"ט ומשריין דילי' ממנ עלי' כו' והיינו מט"ט גימ' שם שדי ואף דשם זה גם כן משמותיו של הקב"ה ולמה זכרו עבד דממנא על אינון דעבדין ע"מ לקבל פרס אך שם זה הוא כנגד מדת יסוד עולם ואיתא בגמרא צדיקים לאורה דכ' אור זרוע לצדיק ולישרים שמחה דכ' ולישרי לב שמחה (תענית טו.) וצדיק היינו שמקיים כל התורה כולה ואף דקדוקי מצות דרבנן. דאם לא כן לא נקרא צדיק כמ"ש (יבמות כ.) וכל מי שאינו מקיים דברי חכמים קדוש הוא דלא מיקרי רשע נמי לא מיקרי וכן (נדה יב.) ושאינו מקיים דברי חכמים צנוע הוא דלא מיקרי הא רשע לא מיקרי רק כ"ז שיש לו הרגש בגוף ויש לו עסק עוד להתגבר על יצרו נקרא צדיק וצריך לאורה שיאיר לו השי"ת. אך אחר כך שזוכה ליישרות הלב אז לישרי לב שמחה. ואיתא (ר"ה ז.) האומר סלע זו לצדקה בשביל שיחי' בני ובשביל שאזכה בה לחיי עולם הבא הר"ז צדיק גמור. וכשעושה ע"מ לקבל פרס אף שהוא צדיק גמור מ"מ הוא מסטרא דעבד שעושה בשביל הפרס וכפורש מדבר שהוא כנגד רצון אדונו הוא אך מיראת העונש. אבל מי שזוכה לישרות הלב אז עושה המ"ע מצד אהבת השי"ת וכשפורש מרע הוא מצד יראה עלאה וכמו בציור צורת אדם נקראו תרין דרועין אהבה ויראה כן ביונה דאמתיל בה כנסת ישראל כדאיתא (שבת מט.) נקראו התרין כנפים אהבה ויראה. ואיתא בתיקונים דתורה בדחילו ורחימא פרחא לעילא ובדלא דחילו ורחימא לא פרחא לעילא ונשאל הרב זצוק"ל איזו שורש יש לזה בגמרא ואמר הרב שנמצא בפ' בגמרא (פסחים נ:) כ' כי גדול עד שמים וכ' כי גדול מעל שמים הא כיצד כאן בעושין לשמה כאן בעושין שלא לשמה והיינו כשעושה שלא לשמה לא פרחא לעילא והיא רק עד שמים ולכן אלישע שהי' לו גוף נקי והיינו שלא היה לו שום נגיעה להוף. עדמ"ש בגמרא (ב"ק מא:) ובעל השור נקי וכו' כאדם שאומר לחברו יצא איש פלוני נקי מנכסיו ואין לו בהם הנאה של כלום ומש"ה נקרא אלישע בעל כנפים שהי' לו הב' כנפים יראה ואהבה דחילו ורחימו דע"י זה פרחא לעילא. ואמר כאן דבשבת אף מי שאינו זוכה לזה והיא רק בחינת עבד מ"מ בשבת זוכה לשמחה ונייחא ואמר דשבתות אתקריאו לגבי עבדין ובג"ד אתמר אם כבנים אם כעבדים וכו' אם כעבדים כי לי בני ישראל עבדים ולא שאר אומין, והיא על פי מ"ש (ר"ה שם) ל"ק כאן בישראל כאן בעכו"ם דבחו"ה כשעושין ע"מ לקבל פרס נקרא החמיץ, דישראל שהם קשורים בשורש בהשי"ת ורצונם לעשות רצונך כו' אף כשעושה בשביל שיח' בנו או שיזכה לחיי עולם הבא הר"ז צדיק גמור. אבל בכורש כיון שהי' מכוין להנאת עצמו נקרא החמיץ שאינו עושה כלל לשם מצות ה' רק מכוון להנאת עצמו בלבד. אבל ישראל אף כשעושה ע"מ לקבל פרס והוא בחי' עבד מ"מ הוא צדיק גמור ואית לי' שביתה ונייחא בשבת וזוכה לשמחה:
13
י״דבסעודת שבת מבקשים על הסודות, ויחזי לן סתרי דאתאמר בלחישא. יגלה לן טעמי' וכו' ובזוהר הקדוש (ר"מ פ' זו כח ב) דאור רז אתקרי כו' והוא כמו שאמרנו דיחזי לן סתרי' דאתאמר בלחישא קאי על אור הראשון שנגנז שנאמר במדרש (ב"ר פ"ג) כשם ששמעתי' בלחישה כך אמרתי' לך בלחישה כו' שזה האור מאיר רק ע"י ששומע הדבר מפיו ובוקע * בלב השומע עד שמרגיש את האור כמו בכל עניני תורה שבעל פה שהוזכר במשנה בשם שמואל הקטן וכדומה (ונת' תשא מ"ז) ואיתא ברע"מ (שם ע"א) דכבר אתעבר ערבוביא בישא ערב רב כו' דבנינייהו צריך לכסאה רזין דאוריי' כמו דאוקמוה כבוד אלקים הסתר דבר עד דמתעברין מעלמא ולית מלכים אלא ישראל וכו' כל ישראל בני מלכים הם בההוא זמנא וכבוד אלקים חקור דבר כו' והענין דמה שהקב"ה מכסה הסודות הוא מפני שיש יצר הרע שהוא שאור שבעיסה, ואיתא (ברע"מ ח"ג רלב ב) ערב רב לישראל כמה דתוקמוה רבנן ומי מעכב שאור שבעיסה וכ"כ (שם רלז ב) מאתכם תרומה לה' ולא מערב רב כו' מי מעכב השאור שבעיסה מעכב כו' וכ"ז שיש השאור שבעיסה יש פחד לגלות הסודות דפן יסתכל במה שלא הורשה לו ע"ד שמצינו (חגיגה יד.) קציץ ומת וכו' הציץ ונפגע ועליו הכ"א דבש מצאת אכול דייך וגו'. עד דמתעברין וכו' ולית מלכים אלא ישראל דכל ישראל בני מלכים כו' היינו דהאבות הקדושים נקראו מלכים ובאברהם אבינו ע"ה מצינו עמק המלך מלך את עלינו כו' (כמ"ש בר"ר פ' מג) ומ"מ מצינו בגמרא (ב"מ פג.) שאפילו אתה עושה להן כסעודת שלמה בשעתו כו' שהם בני אברהם *, ובגמרא (שם פו:) מייתי רק מסעודתו של אברהם אבינו ע"ה שהיתה גדולה משל שלמה:
14
ט״ואך כל האבות נקראו מלכים דיעקב גופא ואברהם ויצחק תרין דרועין ויעקב אבינו ע"ה מרכבה להם הוי"ה דאיתא (במ"ח קדושים ב) אני מלך ואת מלכה ונקראו ישראל מלכים ובני מלכים וכבוד מלכים חקור דבר. ולהאבות הק' גילה השי"ת הסודות דבאברהם אבינו ע"ה מצינו המכסה אני וגו' ובמ"ר (וירא פ' מט) סוד ה' ליראיו כו' אברהם זה יר"א כו' ואיתא בזוהר הקדוש (ח"ב רג א) ויקהל משה אמאי כניש לון לממסר להון שבת כמלקדמין כי' כיון דלא נטרו אינון ערב רב כו' דלמצות שבת ג"כ מפרישין הע"ר והוא השאור שבעיסה שהכל א' וכי שמתעברין ע"כ כדין כבוד מלכים חקור דבר וזוכין אז לסודות וז"ש ישמח משה במתנת חלקו שהוא השבת כי עבד נאמן קראת לו והיינו שלו גילה הקב"ה המסתירין שאמר עליו בכל ביתי נאמן הוא, שלא יסתכל בדבר שאין שייך לו ובסעודה זו דעת"ק מבקשין על האור הראשון במ"ש יחזי לן סתרי' דאתאמר בלחישא, שבודאי לא תיקן האר"י הק' הפזמון רק לתלמודיו, דכל א' מישראל זוכה בסעודה זו לתקן השאור שבעיסה ולהוריק הרב מלב כסיל לשמאלו ועי"ז יכולים לזכות לסודות, ונאמר שלום רב לאוהבי תורתך ואין למו מכשול, והיינו עדמ"ש (סוכה נב.) ישעי' קראו מכשול מפני דלת"ח שהם אוהבי תורתך לא יוכל היצר הרע לבוא לפתותו לעבור על מצות ה' המפורשים בתורה, רק בא להטעות אותם לשום בפניהם חשך לאור, ולאמר לרע טוב וזה יוכל אף בגדולים, וכמו שמצינו ביעקב אבינו ע"ה שבא להטעותו וכמ"ש (חולין צ"א.) כת"ח נדמה לו, והיינו שנדמה לו לרב מורה דרך ה' וכמ"ש דמה"ט לא רצה לילך לימינו כמ"ש המהלך לימין רבו כו' וזה נקרא מכשול כמשנ"א ולפני עור לא תתן מכשל והיינו שהוא עיור בדבר וטועה, ועז"א שלום רב לאוהבי תורתך שזוכין ע"י הד"ת, לשלום רב שעיקר השלום מקטרוג יצר הרע (כשנ"ת כ"פ) דכ' אין שלום בעצמי מפני חטאתי וזכין ואין למו מכשול שהיא להריק מלב כסיל השאור שבעיסה שהוא הע"ר כאמור שנבדל מישראל בשבת ועל ידי כן זוכין לסודות התורה, וכל א' יכול לזכות לזה כפי מדרגתו וזהו כבוד מלכים חקור דבר:
15
ט״זגם כי אלך וגו' לא אירע רע כי אתה עמדי שבטך ומשענתך המה ינחמיני. הנה במדרש (ב"ר פ' סה) יצחק תבע יסורים אמר כו' מתוך שאתה מביט עליו יסורים אין מדת הדין מתוחה כנגדו אמר לו הקב"ה חייך דבר טוב תבעת וממך אני מתחיל וכו' ויהי כי זקן יצחק ותכהינה וגו', וזהו גם כי אלך וגו' לא אירע רע, מפני כי היסורים המה לתכלית טובת האדם שעי"ז נתברר להאדם בחוש כי אתה עמדי כמ"ש (שבת פט:) ומחוי להו, יצחק הקב"ה בעינייהו. וזהו שבטך ומשענתך המה ינחמיני כד"ש (בעירובין טז:) עד היכן תכלית יסורים אפילו פשט ידו לכיס וכו' כי השבט עצמו היא למשענת כאב המרים השבט על בנו להפחידו לטובתו. ובזוהר הקדוש (פ' זו לד ב) איתא ז' נהורין אתבריאו עד דלא איברי עלמא ואילן אינון אור תורה אור גיהנם כו' ולהבין מהו ענין אור גיהנם הא אדרבה אמרו (שמות רבה פ' יד) הרשעים מתכסים בגיהנם בחשך וכו' וכן בגמרא (מנחות צט.) מגיהנם שפי' צר שעשנה צבור בתוכה ועי"ז מחשיך האור אך אמרנו דזהו רק שפושעי או"ה דפושעי ואילו אבל בפושעי ישראל דאיתא בגמרא (עירובין יט.) ע"פ עוברי בעמק הבכה מעין ישיתוהו שמורידין דמעות כמעין ואומרים יפה דנת יפה חייבת ואין אור של גיהנם שולטת בהם אצלם הגיהנם הוא לטובתם שבאים עי"ז להכרה ברורה בהשגחת אלוקותו יתברך, וכמו ששמענו בשם גדול אחד שאמר שאיננו מפחד מגיהנם כלום שעי"ז יתברר לו השגחת הבית"ש ובגמרא (פסחים נד.) חשבו גם כן ז' דברים אלו שנבראו קודם העולם ונאמר שם בלשון אור של גיהנם נברא ביום שני והוא כנגד מדת יצחק אבינו ע"ה כנ"ל רק חללה נברא קודם בריאת העולם דהיינו שרש הכנת המקום לכל הז' דברים ובודאי המה נגד ז' מדות שבקדושה ומכוון נגד ז' הרועים כפי סדר החשבון הנזכר בזוהר הקדוש אור תורה נגד מדתו של אברהם אבינו ע"ה שהיא נגד יום הראשון שנאמר בו וירא אלוקים את האור כי טוב וממנו התחיל הב' אלפים תורה, אור גיהנם נגד מדת יצחק אבינו ע"ה שעל ידי יסורי גיהנם מאיר להנפש הארתו יתברך וז"ש (שם) ממך אני מתחיל ותכהינה עיניו מראות למה כהו עיניו כדי שיבוא יעקב ויטול את הברכות והיינו ע"י שהרגיש שעם עשו נכנס הגיהנם מזה האיר לו השי"ת שלא יכשל ויברך את יעבק וכמש"נ כי ד' יהי' בכסלך אפילו בדברים שאתה כסיל בהם (פירש"י שם) ואור גן עדן הוא נגד מדת יעקב אבינו ע"ה כמ"ש (תענית כט ) ע"פ ראה ריח בני כריח שדה שנכנס עמו הג"ע אור כסא הכבוד הוא נגד מדת משה רבינו ע"ה שנאמר בו מאת פני כסא שאחד בכסא הכבוד (כמ"ש שבת פח:) וגם שלמה המלך ע"ה שהיה בבחינת משה נאמר בו וישב שלמה על כסא ה' וגו' ואור בית המקדש הוא נגד אהרן הכהן שנאמר בו ומן המקדש לא יצא, ואור תשובה הוא נגד מדת יוסף הצדיק. שע"ז נצרך עיקר התיקון על פגם הברית שגם עטיו של נחש להיות אדם הראשון מושך בערלתו (כמ"ש סנהדרין לח ) ועל ידי זה נסתעף בכל התולדות שלו שנולדים במכסה ערלה הנצרכים לתיקון (כמ"ש מגילה יז:) מתוך שניתנה מילה בשמיני שצריכה רפואה דזה הענין צריך רפואה ותיקון בכלל נפשות ישראל וכמ"ש (ב"ר פ' י') ע"פ ומחץ מכתו של עולם ורפא והיא נגד יום הששי שנאמר בו וירא א' וגו' והנה טוב מאד דלית נהורא אלא ההוא דנפיק מגו חשוכא כדאיתא בזוהר הקדוש (ח"ב קכד א') ועל זהו מסוגל חודש אדר שהוא נגד שבט יוסף כדאיתא בספה"ק. וחודש זה יש לו ב' אדרים כנגד יוסף שנחלק לב' שבטים, והיינו לתיקון פגם הברית המנגד בחודש זה כדאיתא בס"י המליך אות ק' ובזה"ק (ח"ב קמח ב) אשת זנינים כו' ואת דלה ק' כו' כגוונא דקוכא אצל בני נשא דאזלא בתר בני נשא כו' היינו שיש לו על הגוון איזה דמיון. וכשזוכין לברר זה בחודש אדר באים אחר כך לחודש ניסן שהוא הארת אורו של משיח ואורו של משיח הוא נגד מדת מלכות דוד מלך ישראל החי וקיים שיתוקן הכל כמו קודם החטא שהי' חי וקיים וזהו נגד קדושת יום השבת שהוא מעין עולם הבא:
16