פרי צדיק, צו א׳Peri Tzadik, Tzav 1
א׳צו את אהרן ואת בניו לאמור. בתנחומא (פ"ז ב') מה עסקו של אהרן כאן ישראל מקריבין ואהרן נזכר כו' והרי כ' צו את בנ"י את קרבני לחמי וכאן הוא אומר צו את אהרן זאת תורת העולה אמר הקב"ה כל מי שהוא מעלה עצמו סופו לילך באש שנאמר היא העולה על מוקדה, ותירוצו מחוסר הבנה להתחלת הסדר צו את אהרן. והנה במ"ר (ר"פ זו) צו את אהרן זש"ה שנאה תעורר מדנים שנאה שנתן אהרן בין ישראל לבין אביהם שבשמים היא עוררה עליהם דיני דינים אר"א מלמד שהיה אהרן נוטל קרבנם ופוחסו לפניהם ואומר להם דעו שאין בו ממש הוא שמשה אמר לאהרן מה עשה לך העם הזה מוטה היה להם שידונו כשוגגין ולא כמזידין. והנה ידוע דקרבן עולה בא לכפר על הרהור הלב כדאי' בירושלמי (יומא פ"ח ה"ז) ובמ"ר (פ' זו) והלוא אין הקב"ה מעניש את האדם על הרהור עבירה זולת במחשבת ע"ז כדאי' (בקידושין מ.) אך מצינו בגמ' (סוטה ד:) אר"י כל אדם שיש בו גסות הרוח כאלו עובד ע"ז נמצא שעל הרהור גסות הרוח צריך כפרה על הרהור ע"ז. והנה ידוע דאהרן שושבינא דמטרניתא. דכל עבודתו לחטא ולזכך את ישראל לפני אביהם שבשמים, והנה הי"ל דדבר האסור מן התורה אין אומרים בזה מוטב שיהיו שוגגין (כדאי' באו"ח תר"ח סע"ב) ומחויב להוכיח ולהודיע לחבירו את האיסור ובזה דן אהרן שהוא מחויב להודיעם שהוא זבח מתים, כי על גוף מעשה העגל אמר מוטב יתלה החטא בי (כמ"ש במ"ר פ' זו פ"י) וגם לא ה' מבורר שהיא לשם ע"ז כמ"ש הרמב"ן אבל בקרבנם הי' דן אהרן שמבורר לכל שהיא תקרובת זרה ואין שום צד לדונם בזה לכף זכות ולכן נטל את קרבנם ופוחסי לפניהם וע"ז הוכיח לו משה רבינו ע"ה ששגה בזה שמוטב היה שיהיו כשוגגין דגדולה מזו מצינו (ביבמות מט:) במשנה כשהרג לישעי' נביא מידן דייני' וקטלי' כו' אמר ישעי' ידענא בי' דלא מקבל מה דאימא לי' ומי אימא לי' אשויי' מזיד כו' ושם האיסור דשפיכות דמים הי' גלוי לכל רק כיון דלפי טעותו הי' מחויב מיתה לא רצה ל* מזיד וגם בזה היה לאהרן להניחם בטעותם רק מחמת שמץ התנשאות שעלה בדעתו שזה האיסור הוא מבורר כל כך עד שאין ביד שום אדם ללמוד בזה זכות לכן פוחסו לפניהם, אבל כאשר הוכיח לו משה רבינו ע"ה על זאת הי' לבו נשבר בקרבו למאד שלפניו אירע כזאת שהוא היפוך מדרגתו ללמד תמיד סנגוריא על ישראל ולבסוף נעשה על ידו הקלקול ולרוב שברון רוחו זכה אהרן שתאמר הפ' זו על ידו צו את אהרן וגו' זאת תורת העולה לכפר על הרהור הלב משמץ התנשאות וזה מסיים המ"ר שנתפלל משה רבינו ע"ה עליו כו' הבור שמאה ומימי' חבובין כו' א"ל הקב"ה חייך שבשבילך כו' ולא עוד אלא שאני עושה אותו עיקר כו'. ובזה יובן סמיכת המ"ר זבחי אלקים רוח נשברה וגו' אמר דוד כו' דהנה הפ' הזה נאמר בבוא אליו נתן הנביא כאשר בא אל בת שבע, והגם שאמרו (שבת נו.) כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה, והוא הקים עולה של תשובה אבל ד"ז נעלם מעיני דוד דאם לא כן היתה תשובתו שלימה בלב נשבר רק לפני עיני דוד המלך ע"ה ה' הקלקל במה שאמר לפני השי"ת בחניני ד' ונסני וזה הי' משמץ גבהות שהי' בטוח שלבו חלל בקרבו ולא מסתפי מיצר הרע ויוכל לעמוד בנסיון אבל באמת צריך אדם להתפלל בל תביאני לידי נסיון וע"י הרהור זה בא לאותו מעשה (כמ"ש בסוטה שם) כל המתגאה כאלו בא על כל העריות כו' ואח"ז הי' לבו נשבר בקרבו בתכלית השפלות עד קצה האחרון כמ"ש הרמב"ם (בפיה"מ לפ"ד דאבות) מאד מאד הוי שפל רוח שבכל המדות ילך האדם בדרך הממוצע זולת במדת הגאוה ישפיל עצמו לקצה האחרון ובזה פעלו אהרן ודוד המלך ע"ה בנפשם להיות נכנעים בתכלית השפלות שלא ישאר בהם שום רושם התנשאות מעתה אפילו שמינית שבשמינית לא מינה ולא מקצתה (כמ"ש בסוטה ה.) כמש"נ ואהרן מה הוא ונחנו מה לא כאברהם שאמר ואנכי עפר (כדאי' בחולין פט.) דלא היה לו שום הויות בעיני עצמו וע"ז אמר דוד המלך ע"ה כי לא תחפוץ זבח ואתנה עולה לא תרצה. דהגם שהי' מחויב להביא עולה על הרהור הלב של גבהות אך מפני שהי' אז בימי נוב וגבעון בשעת היתר הבמות דלא היו מקריבין רק או נידר ונידב או חובות ציבור הקבוע להם זמן (כדאי' בזבחים קיט.) לדעת ר"ש ועולה זו היתה חיובית לשם כפרה ול"ה יכול להקריבה לכן אמר זבחי א' רוח נשברה שדרשו מזה (בסוטה ה:) מי שדעתו שפילה עליו מעלה עליו הכתוב כאלו הקריב כל הקרבנות ובזה מסיים (המד"ר) אבל לכשתטוב ברצונך את ציון וגו' אז תחפוץ וגו' עולה וכליל שיקרוב קרבן עולה בפועל לכפר על הרהור הלב דגאוה וזה כוונת תי' של (המ"ת) זאת תורת העולה שמעלה א"ע לפני. הוא העולה על מוקדה שיתבער לגמרי מדת הגאוה מן הלב לא מינה ולא מקצתה, ולכן פתיחת הסדר צו את אהרן דייקא על ידו נכתב פרשה זו:
1