פרי צדיק, צו ב׳Peri Tzadik, Tzav 2
א׳צו את אהרן. במ"ת (הנז') מה עסקו של אהרן כאן ישראל מקריבין ואהרן נזכר כו' זאת תורת העולה כל מי שמעלה עצמו סופו לילך באש כו' והאריך במד' בגנות הגאוה והגאים עד דמסיק וישראל על שעשו עצמם נבזים ושפלים כו' מתנחמים ונגאלים באש. וקושיתו אינו מובן הא צו את בני ישראל נאמר על הבאת הקרבן משל ציבור וכאן מדבר מההקרבה שנמסר לאהרן, וגם תירוצו אינו מובן. אך כונת קושיתו כיון שדין העולה כבר נכתב בפ' ויקרא ושם לא נזכר ציווי לאהרן שיקריב העולה. ובמ"ר נמי מקשה (ר"פ זו) מתחלת הס' ועד כאן כ' וערכו וגו' וזרקו וגו' ונתנו בני אהרן וגו' ולמה כ' כאן צו את אהרן. ותי' שהי' ע"י תפלת משה. והתנחומא מתרץ דכאן אינו מדבר מתורת העולה שכבר הוזכר. רק זאת תורת העולה על מוקדה שהמתגאה נופל באש. ופגם זה לא נתקן רק ע"י אהרן דכ' ואהרן מה היא כי תלינו עליו, שקרח טען כי כל העדה כלם קדושים ובתוכם ה'. וזה אמת. שאל"כ לא הי' התורה כותבת דברי בואי שאמר קרח. וכעין שדקדק במדרש (תנחומא ר"פ תולדות) מה שכ' התורה דברי בדאי בשביל השלום אף שאינו שקר שהשבטים אמרו כן בשם יעקב. אך התורה אינה כותבת דברי בדאי שאומר מי רק משה השיבו שאמת שכל העדה כלם קדושים. אך אהרן מה הוא שאהרן אינו יודע כלל ממעלתו וקדושתו. רק שה' בחר בו בבחירתו. והיא בעצמו מה הוא ומטעם זה נבחר אהרן להקדישו קודש הקדשים. והוא יוכל לתקן כל קלקול הנחש. ששורש הקלקול הי' בגיאות כמש"נ והייתם כאלקים. ונסתעף ממה שה' גאות לבש. ועי"ז נסתעף בקליפה מלכון קדמאין כמ"ש האריז"ל (ונת' כ"פ) ובשבת שנדרש (רסא"ר) מש"נ ואיזה מקום מנוחתו על יום השבת וכ' ואל זה אביט אל עני ונכה רוח וגו' שבשבת נעשה האדם עני ונכה רוח. דשבת ש' רזא דג' אבהן ובת מתעטרת בהו (זח"ב רד א') שזוכה הישראל לקדושת ג' האבות ויעקב רזא דאבהן כללא דלהון (זח"א רז א') ומדתו העניות כמש"א קטונתי מכל החסדים וגו' ואמר מאין יבא עזרי (כמ"ש ב"ר ר"פ ויצא) וכ"מ שנזכר דל עני ואביון בישראל הכתוב מדבר (כמ"ש ב"ר פ' ע"א) ויום השביעי דא תורה שבעל פה ואיהו יום שביעי (זח"א מז ב') וכמו"ש מלכות פה תורה שבעל פה קרינן לה. ותורה שבעל פה נמשל למים שמניחין מקום גבוה כו' וקאי על תורה שבעל פה שכן נדרש הוי כל צמא לכו למים וכש"נ לקראת צמא התיו מים נדרש על התלמודים (כמ"ש תענית ז.) והיינו תורה שבעל פה. דתורה שבכתב כרוכה ומונחת כל הרוצה יבוא וילמוד (כמ"ש קידושין סו.) וזה הענין דכ' פ' תרומת הדשן בתורת העולה. אף שעיקר הדשן שהי' לפעמים כש' כור (כמ"ש חולין צ:) הי' מקרבנות המרובין שלמים ועולות נדבה. אך הענין דאי' (סוטה ה.) כל אדם שיש בו גסות הרוח אין עפרו ננער והקשו בתוס' למה לא חשבו האי במשנת חלק. דתחה"מ ועוה"ב א' היא וכמ"ש בגמרא שם הו כפר בתחה"מ כו' ואמרנו (ונת' פרה מ"ה) שבודאי כל ישראל חיין לעולם הבא, רק על ידי השי"ת שמחי' אותם. והם כברי' חדשה על דרך מ"ש (סנהדרין צא:) דלא הוה חיי דהוה לכ"ש, אך להיות עפרו ננער. היינו שיהי' המיתה רק כשינה ויקוצה עדמ"ש (סוטה כא.) בשכבך תשמור עליך זו מיתה. והקיצות היא תשיחך לעולם הבא. זה זוכה רק מי שנעשה שכן לעפר בחייו. שדומה כעפר בעיניו. וע"ז מורה תרומת הדשן, וזהו שייכות מצות תרומת הדשן לזאת תורת העולה על מוקדה. שרמז בזה שהמתגאה נופל באש. וישראל שהם נבזים ושפלים מתנחמין באש. וזה דזוכה להיות עפרו ננער, וע"י שמירת שבת מי שזוכה לזה יכול להגיע למדת ענוה והמיתה רק כשינה, והקיצות היא תשיחך:
1