פרי צדיק, ויחיPeri Tzadik, Vayechi
א׳ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה ויהי ימי יעקב שני חייו שבע שנים וארבעים ומאת שנה. מצינו בתורה שהפרטים משנותיו של יעקב לא נכתבו בפירוש רק ברמז כמ"ש (מגילה יז.) למה נמנו שנותיו של ישמעאל כדי ליחס בהן שנותיו של יעקב שלמדין שנתברך בן ס"ג ושהיה י"ד שנה בבית עבר ולא נכתב בפירוש ובפרט כאן דכתיב שבבואו למצרים אמר לפרעה ימי שני מגורי שלשים ומאת שנה וכיון שכתוב שחי קמ"ז שנה הרי נדע שהיה בארץ מצרים י"ז שנה. ולמה מונה שנותיו בפרט ואח"כ בכלל. אכן אי' בזוה"ק (רטז ב) דהא כל יומוי לא אקרי ויחי בגין דכל יומוי בצערא הוו עליה כ' לא שלותי וגו' בתר דנחת למצרים אקרי ויחי וכו' ודייקו מדלא כתיב וישב יעקב וגו' וכ' ויחי. כי הי"ז שנה שהיה במצרים החיה גם אותם השנים שעברו עליו. וכמו שאמרו (סא"ר פ' ה) כל שהשיגתו שנה א' טובה סמוך לזקנתו סימן יפה לו כו' והעלה עליו הקב"ה כאלו כל ימיו היה בטובה. כי כל ימי יעקב שהיה בצערא לא נקראו חיים אצל יעקב כי לא נשלם בקדושתו ורק במצרים זכה להשתלם בקדושתו. ולכאורה לפי השכל כיון שארץ ישראל מקום המקודש מכל העולם ולאאע"ה אמר הקב"ה לך לך וגו' ושם אעשך לגוי גדול. וליצחק אמר גור בארץ הזאת וגו' והאבות וגם יעקב בעצמו חבבו את הארץ. היה ראוי שישתלם יעקב בקדושתו בארץ הקדושה ולא במצרים בארץ הטמאה ועמה מזוהמים יותר מכל העולם. אכן מצינו כמו כן בגלות בבל ובגלות בית שני שעיקר התפשטות התושבע"פ היה דייקא בבבל. ודייקא שם נתגלה להם רזי התורה מה שלא נתגלה להם בישבם על אדמתם ודייקא בבבל היו אנשי כנה"ג. וא' (סוכה מד.) דלהון היא וכן (שם כ.) עלה עזרא מבבל ויסדה חזרה ונשתכחה עלה הלל וכו' עלו ר' חייא ובניו ויסדוה. ואח"כ התלמוד בבלי שהוא עיקר תושבע"פ שלנו ונתייסד בבבל. ואמרו (שהש"ר פ' ד ד) צדיקים העמידה לי בחורבנה יותר מצדיקים שהעמידה לי בבנינה. והנה בריאת העולם היה בי"ב מזלות ברקיע היינו בעולם. וי"ב חדשים בשנה הוא בזמן כי לכך נקראת שנה שהוא לשון שנית שהחמה חזרה למקומה הראשון ותקיף העולם פעם שני. וי"ב שבטים הוא בנפש כי כל מה שנברא הם בעולם שנה נפש כידוע בס' יצירה. והכל נברא בהתורה שהיא כלי אומנתו (כמ"ש ריש ב"ר) ויש בספר בראשית ג"כ י"ב פרשיות. ובב"ר ע"פ יהי אור וכן בהבארות דיצחק חשבו כנגד ה' חומשי תורה. ואמר שם על ספר בראשית שבו נתעסק הקב"ה וברא את עולמו. היינו שכל ספר זה וסיפוריו הוא כלל בריאת העולם שנשלם בקבורת יוסף שהוא הצדיק יסוד עולם. וכלל פר' זו בסיפור חיות יעקב ופטירתו וברכת השבטים. ופרשה זו סתומה ורז"ל נתנו טעמים מפני מה פרשה זו סתומה וכולם דברי אמת. וי"ל ג"כ טעם לסתימתה כי באמת הענין הזה שיושלם יעקב בקדושתו דייקא במצרים ולא בארץ. ושיתגלה ויגיע לעולם כלל הכנס"י נפשות קדושות מוכנים לקבלת התורה דייקא בחו"ל ולא בארץ. ושיהיה גמר הבריאה ג"כ במקום הזה. הם ענינים סתומים ונעלמים משכל האדם להבינם. ואמרו (ריש תו"כ) מה היו הפסקות משמשות ליתן ריוח למשה להתבונן בין פרשה לפרשה. ומאשר הענין הזה עמוק מאד שאין בשכל האדם להתבונן לזאת היא סתומה. ועכ"פ מרמז לנו בענין הזה שלא ימס לבבנו מאשר אנחנו בעקבתא דמשיחא ובכל דור הנפשות מתקטנים ואיך נזכה להגאולה. כי רואים אנחנו מה שקרה לאבותינו בגלותם ודייקא בגלות הגיעו לכל הקדושות כי כן רצון הש"י. ושמעתי בשם הרה"ק מפרשיסחא זצ"ל שאף שהנפשות מתקטנים בכל דור. מ"מ הנקודה שבלב נטהר בכל דור ודור יותר:
1
ב׳ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה ויהי ימי יעקב וגו' ויקרבו ימי ישראל למות. להבין זאת מה דאי' בזוה"ק (ריו ב) ובתדב"א (סא"ר פ' ה) שי"ז שנים הללו שבארץ מצרים היה עיקר החיים שלו שלא בצער ושלא ביצה"ר ומעין עוה"ב. ומ"מ נא' בלשון יעקב שהוא קטנות המדרגה כידוע וכמו כן בכללות חייו קמ"ז שנה נאמר ג"כ בשם יעקב ואח"כ נא' בלשון ויקרבו ימי ישראל וגו' שהוא בחי' המדרגה הגדולה. והקשה זה ג"כ בזוה"ק (רכא ב). וגם הלא אמרו (ספ"ק דב"ב) שג' האבות הטעימן הקב"ה בעוה"ז מעין העוה"ב ולא שלט בהן יצה"ר ודרשו מדכ' בכל מכל כל והנה זה שאמר יעקב אע"ה וכי יש לי כל היה עוד הרבה שנים קודם ויחי יעקב בארץ מצרים ואז כבר נשלם בבחי' כל היינו שלימות החיים והיאך אמרו בזוה"ק ובתדב"א שעיקר שלימות החיים היה השבע עשרה שנה ובארץ מצרים דייקא. אמנם יובן עפמ"ש (ב"מ לג:) ולבית יעקב חטאתם אלו ע"ה שזדונות נעשות להם כשגגות. כי בודאי יעקב אע"ה בעצם שרש נפשו כבר היה נשלם בעת שישר אל המלאך ויוכל שהיה שרו של עשו שהוא כח היצה"ר. וקרא שמו ישראל כי שרית עם אלהים וגו' ולכן אח"ז אמר לעשו וכי יש לי כל שכבר זכה באמת לשלימות החיות שלא ביצה"ר. אך מפני שכל ענינו של יעקב אע"ה לסבול צער גידול בנים כדי להשריש הקדושה לזרעו אחריו לדורות עולם גם לנפשות הנמוכים אשר בשם יעקב יכונה שיזכו ג"כ לחיי העוה"ב שלא ביצה"ר. וזה היה דייקא בי"ז שנה שהיה בארץ מצרים שאז נשלם החיות גם ב' נפשות של בחי' יעקב כנז"ל. וזש"נ לו במראות הלילה יעקב יעקב אל תירא מרדה מצרימה כי לגוי גדול אשימך שם דייקא ע"י ירידתם למצרים יתבררו כל הנפשות להיותם מוכנים לקבלת התורה. שהם בעצמם שזכו להזדכך היו כל הס' רבוא נפשות שהיו הדור דעה. וזה ענין פר' זו שהוא סוף ספר בראשית ויחי יעקב בארץ מצרים י"ז שנה שבזה נשלם שלימות הבריאה גם לנפשות הפחותים שבישראל שיזכו לחיי עולם. ואיתא בב"ר על רבי שהיה ניצוץ מנשמת יעקב אע"ה שהיה דר בציפורי י"ז שנה וקרא על עצמו ויחי יעקב בארץ מצרים י"ז שנה וחיה יהודה כו'. וכל אותם השנים היה חושש ביסורין כדי לתקן כללות נפשות ישראל שיזכו לשלימות החיות של עוה"ב וגם מה שעבר עליהם יהיה בסוף נתקן הכל כמש"נ ורבים מישני אדמת עפר יקיצו וגו' וענין היקיצה נא' בצדיקים כמש"נ הקיצו ורננו שוכני עפר שהמיתה הוא רק כשינה ומזה הלשון בדברי רז"ל על המיתה כד דמך. ומ"מ מצינו זה הלשון (בב"ר פר' סה) בהדא סיעא דפריצין כו' חד מנהון דמך וכמ"ש מזה כבר. וע"ז גמר אומר ויהי ימי יעקב שני חייו בכלל קמ"ז שנה שע"י הי"ז שנה שבסוף נתבררו כל בחי' חיי יעקב שהמה הנפשות השפלים לטובה. כי עיקר המכוון מן האדם רק מה שיתברר בסופו ועי"ז נתקן ונשלם כל מה שעבר עליו דלית נהורא אלא ההוא דנפיק מגו חשוכא (כמ"ש זח"ב קפד א) וכמו ששמענו בשם הרה"ק מפרשיסחא זצ"ל ע"פ ותלך לדרוש את ה' שפירש"י מה תהא בסופה דהיינו שרבקה חשבה שהוא עובר א' שיש בו שינוי עתים ורצונות פעמים לטוב ופעמים להיפך כי כשעוברת על בתי מדרשות מפרכם לצאת וכמו"כ בהיפך. וע"ז דרשה את ה' לידע אם עכ"פ יתברר בסוף לטוב יהיה הכל טוב. ואיתא בזוה"ק (ריו ב) שפרשה זו סתומה דלא אתחזי לאפרשא בין וישב ישראל בארץ מצרים בארץ גשן ויאחזו בה ויפרו וירבו מאד ובין ויחי יעקב והיינו כי ענין הפסקות הפרשיות שבתורה א' (ריש תו"כ) שהוא כדי ליתן ריוח למשה להתבונן בין פרשה לפרשה ומה שהפרשה סתומה יורה שאין בו ריוח להתבונן והיינו שאין שכל האנושיי משיג זאת ע"פ בינת הלב מה שנא' וישב ישראל בארץ מצרים. כידוע שמתחלה לא ירדו למצרים להשתקע בה ח"ו רק לגור בה ועכ"ז ויאחזו בה שנעשו נאחזים ונקלטים בקליפת מצרים ערות הארץ כעובר במעי אמו. ומזה דייקא ויפרו וירבו מאד שפרה ורבה הקדושה ויחי יעקב בארמ"צ י"ז שנה והיינו שלימות חיות דקדושה לבחי' יעקב גם לנפשות הנמוכים שירדו בתחתית המדרגה כי לית נהורא אלא ההוא דנפיק מגו חשוכא. והוא ענין סתימת הפרשה הנהגת הש"י למעלה מהשגת האדם. וידוע שגלות מצרים היה השרש לכל הגליות ובזה נעשה הרשימה לדורות לכל הגליות וכל הירידות שיעברו על נפשות ישראל בכלל ובפרט. שדייקא ע"י השפלות והירידה יתעלה הקדושה בתכלית להתברר בשלימות כמש"נ וחשב מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח. וע"ז מרמז ג"כ בסיום הפרשה ויחנטו אותו ויישם בארון במצרים ובזה נשלם ספר בראשית. שהוא ענין שלימות הבריאה כאשר נשלם קדושת הברית בשלימות. והוא ג"כ דייקא ע"י נהורא דנפיק מגו חשוכא כמו שהיה בגמר הבריאה ביום הששי שהוא כנגד יסוד. והיה מה שהיה ובסוף היום נאמר וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד דייקא שהכל נתקן שיהיה טוב מאד. וכמו כן נא' כאן בסוף הספר על בחי' יוסף שנשלם ע"י ויישם בארון וזה במצרים דייקא. וענין ארון הוא שלימות קדושת הברית כדאי' בזוה"ק (סו"פ זו) דלא עייל בארונא אלא צדיק דנטיר ברית וארון התורה ארון הברית אקרי. והיינו בחי' הטעם והריח של כח התורה ומעשים טובים (כמ"ש ויק"ר פ' ל) שהוא ענין הזדככות בקדושת הברית. וע"ז מרמז תיבת ויישם בארון בשני יודי"ן יו"ד תתאה מרמז על בחי' יסוד שהוא קדושת הברית בפעל. ויו"ד עלאה הוא בחי' חכמה שהוא טעמי תורה. וכמו ששמענו הרמז ע"ז מרה"ק זצוק"ל עמ"ש בסממני הקטורת קנמון תשעה הרמז על קדושת הברית שיוצרך האדם להתעצם בזה מצד עקשות למעלה מן הדעת והוא ע"י בחי' תשעה. והיינו מדה הט' מע"ס מעילא לתתא והוא יסוד. וגם מדה הט' מתתא לעילא והוא חכמה. וי"ל שהוא ע"פ רמז המדרש (ב"ר פ' מו) על מילת אברהם אע"ה דייקא קודם לידת יצחק שהוא הנימול לח' תחלה והיינו שורש המקודש בקדושת הברית בתולדה. אי' שם הלשון קנמון אני מעמיד בעולם וכו'. והרמז במספר תשעה מעילא לתתא ומתתא לעילא הוא שגם אם יזדכך גופו בפועל להיות נשמר בכל עניני שמירה. אם לא יתנהג ע"פ כח התורה שקר ענה בנפשו. רק דייקא שיהיו שני הבחינות כאחד שמירת הברית ע"פ כח התורה שהוא בחי' הטעם והריח ועי"ז ויישם בארון במצרים דייקא:
2
ג׳בב"ר ע"פ המלאך הגואל אי' רא"א הקיש גאולה לפרנסה ופרנסה לגאולה מה גאולה כפלים אף פרנסה כפלים ומה פרנסה בכל יום אף גאולה בכל יום. והנה בודאי אין פי' גאולה על גאולה העתידה דא"כ איך אמר שהוא בכל יום אך עיקר הגאולה ממלחמת ושעבוד היצה"ר. שמזה מסתעף כל הקטרוגים שאף בישראל נמצא מהקליפה שלהם. וז"ש דגאולה בכל יום עפמ"ש (סוכה נב:) יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום וכו' ה' לא יעזבנו בידו והא בהא תליא. וז"ש (שבת קיח:) שהמענג את השבת ניצול משיעבוד. והיינו דכ' שומר שבת מחללו ושומר ידו מעשות כל רע ואי' במכילתא (בשלח) הא למדנו שכל מי שמשמר את השבת מרוחק מן העבירה. ובפע"ח הלשון שניצול מקטרוג היצה"ר וניצול ממילא משיעבוד. ונדרש בגמ' מדכתיב והרכבתיך וגו' ובזוה"ק (ח"ב פח ב) אי' שבסעודת ליל שבת כתיב והרכבתיך וגו' והיינו דסעודת ליל שבת חשב האריז"ל נגד קדושת יצחק אע"ה. והיינו שאז זוכין למדת היראה פחד יצחק וע"י מה שנכנס הפחד והיראה בלב זוכין להוריק הרע מלב כסיל לשמאלו. וע"י זה ניצול משיעבוד ואף שהעולם נידון אחר רובו כבר אמרנו על מה דאי' בגמ' שם שע"י ג"ס ניצול מחבלו של משיח ויש להבין מה הוי עלייהו שקיימו הג"ס וכבר עבר כמה דורות ולא היו בזמן משיח. אך כל נפש בפרט ניצול מחבלו של משיח שיש בכל דור (ונת' וישב מא' ה) וז"ש מה פרנסה בכל יום שצריך בכל יום לפרנסת יומו. אף גאולה בכל יום הגאולה מקטרוג היצה"ר ג"כ בכל יום. וז"ש מה גאולה כפלים כמ"ש בזוה"ק (רל א) דמלאך הגואל הוא השכינה. ובפ' בשלח (נא א) עש"ב. ומלבד ההצלה מרע הנה היא עוד מאירה בתוספת חיים וקדושה בלב. וכן הפרנסה עיקרה דעל מוצא פי ה' שבמאכל יחיה האדם. בתוספת חיות וקדושה כשהאכילה בקדושה דע"ז ברא הש"י צורך המזון. והיא מצלת גם מרע כמש"נ וברך את לחמך וגו' והסירותי מחלה מקרבך. והגאולה מרע בעצמו הוא ג"כ כפלים דכתיב המלאך הגואל אותי מכל רע. והנה הקדמונים כתבו דלשון כל הוא לפחות על ג' (כמ"ש תוס' כתובות ח. סוד"ה שהכל) ובאמת מצינו בכמה פסוקים ומשניות וגמ' לשון כל אף על ב'. ומ"מ מצינו ג"כ במדרש (ב"ר ס"פ צ) ע"פ ויהי רעב בכל הארצות בשלש ארצות בפנקיא ובערביא ובפלסטיני. נראה שדייקו מלשון כל על ג' ארצות כדעת הראשונים. ונראה דבאמת כל הוא ג' והיינו ב' קצוות והאמצעי הכוללם וכ"ה החשבון תמיד בקדושה. וכ"ה זלעו"ז בקליפה דג' מדות דרע הידועות קנאה תאוה וכבוד שהם ג' ראשי העבירות ע"ז ג"ע וש"ד. דע"ז בא ע"י הכבוד דכשבא לתכלית הכבוד כמו בנבוכדנצר שמלך בכיפה אמר אעלה על במתי עב וגו' וכן הסתת הנחש היה והייתם כאלהים. והם נגד ג' אבות בקדושה. ומאברהם ויצחק יצא פסולת ישמעאל ועשו שהם ג"ע וש"ד. אבל מיעקב שהוא תכלית השפלות כמ"ש (ב"ר פ' עא) כ"מ שנא' דל עני ואביון בישראל מדבר. וזש"נ האלהים אשר התהלכו וגו' האלהים הרועה אותי וגו' כי הוא ידע דהכל מהש"י וממנו לא יצא פסולת. והגיאות הוא ענף התאוה או הקנאה ונמשך מא' מאלה. וכן ע"ז דאי' (סנהדרין סג:) דלא עבדו ישראל ע"ז אלא להתיר להם עריות בפרהסיא. ובירבעם אי' (שם קא:) גסות הרוח שהיה בו טרדתו מן העולם כו' ע"ש דע"י הקנאה בא לע"ז. וע"כ הם רק ב' מיני רע ומזה נסתעף הג' הכוללם. ונגד אלו ג' השילוח מג' מחנות (וית' במ"א). וכן בקדושה קדושת אברהם ויצחק בחי' חו"ג. ויעקב הכולל ב' הקדושות וכמ"ש (ב"ר פ' סח) יעקב חבל נחלתו מה החבל הזה פחות מג' אין מפקיעין אותו כך האבות אין פחות מג'. ונקרא יעקב חבל נחלתו שכולל קדושת שניהם. וכמ"ש בזוה"ק (ח"א קסג ב וש"מ) דיעקב כללא דאבהן. וכ"ה בכל המספרים ב' הפכיים וא' הכולל אותם. וע"כ אמת הוא דלשון כל שייך על ב' שכולל ג' עם השלישי הכוללם. וכן הסתת הנחש היה בתאוה ורציחה שהאכילה לכל בע"ח ונסתעף בקין דזהו השורש מב' מיני רע ואח"כ מהם נסתעף השלישי הכוללם. ולעומת זה בקדושה כשבא יעקב אע"ה שהיה כלול מב' הקדושות דאברהם ויצחק שוב לא יצא ממנו שום פסולת והיה מטתו שלימה. וזש"נ המלאך הגואל אותי מכל רע מב' המדות בקליפה שהוא כל רע וממילא ניצול גם מהג'. וזהו מה גאולה כפלים שהוא ב' מיני הרע שהוא כל רע ב' ההפכיים והג' הכוללם כאמור. אף פרנסה כפלים שעיקר הסתת היצה"ר מתוך אכילה ושתי' כמש"נ ואכלת ושבעת השמרו לכם וגו' וכמ"ש ע"ז בספרי מכמה פסוקים וכ"ה בגמ' (ברכות לב.) ואמרו (ב"ב יב:) קודם שיאכל וישתה יש לו שתי לבבות לאחר שאוכל ושותה אין לו אלא לב א' והשתי לבבות שקודם שיאכל הם יצ"ט ויצה"ר כמו שנדרש בכל לבבך. ולאחר שישתה לא נתפרש איזהו לב א'. ואמרנו שתלוי כפי שהיה האכילה כשהמכוון למלא כרסו מביא קטרוג יצה"ר. וכשהאכילה בקדושה מביא שמתקן גם הלב כסיל ולו לב א' לאביו שבשמים והאכילה עדמש"נ לכו לחמו בלחמי וגו' וזהו אף פרנסה כפלים כשהוא מיד הש"י לא לבד שאינו מביא לידי קטרוג יצה"ר רק מכניס עוד קדושה בלב חכם לימינו שזוכה ע"י האכילה לדברי תורה וכמו שאמרנו:
3
ד׳ואמרו בב"ר לעיל מינה קשה הפרנסה כפלים כלידה. בלידה כ' בעצב וגו' בפרנסה כתיב בעצבון תאכלנה וכ"ה בגמ' (פסחים קיח.) ואף דבכ"מ נ' מקטין כמו אישון בת עין שכ' הקדמונים שנקרא אישון מפני שנראה בעין כדמות איש קטן. וכאן נדרש בעצבון על לשון רבים. אך שניהם אמת דענין עצב שבלידה הוא מהש"י ששולח לה יסורין ע"י הקללה אבל האשה מצדה אין לה עצב ויסורין. משא"כ בפרנסה שהאדם יש לו עצב מעצמו מה שהומה ומהמה אחר השגת פרנסתו כמש"נ בזיעת אפך תאכל לחם. והבוטח בה' ממציא לו הש"י פרנסתו בנחת וכתיב שטו העם וגו' וא' (זח"ב סב סע"ב) שטותא הוו נסבי לגרמייהו בגין דלא הוי בני מהימנותא. ולכן כתיב בעצבון בנ' הקיטון שהעצב עיקרו מצד האדם והוא קטן. ומ"מ הוא עצבון לשון רבים ג"כ שהוא כפלים שהשורש הוא גם מקללת הש"י בזיעת אפך וגו'. וכן אישון ג"כ מה"ט נקרא בנ' הקיטון שהוא רק מצד האדם המביט בעין ורואה כדמות איש ואינו איש. וכן עצבון הוא מצד האדם וע"כ הוא בנ'. ומ"מ הוא כפלים שהוא גם מצד הש"י מהקללה וגם מצד האדם. ובשבת האכילה במנוחה ונייחא כמש"נ ביום הניח וגו' מעצבך שנדרש על השבת בזוה"ק שאין בה עצבון כלל:
4
ה׳במת"כ הביא הגרסא מה גאולה פלאים אף פרנסה פלאים ופי' מדכתיב לעושה נפלאות גדולות וסמיך ליה ויפרקנו מצרינו. ויש להבין הא פסוק לעושה נפלאות בתחלת המזמור ואח"כ מזכיר בריאת שמים וארץ ושמש וכדומה ואח"כ בסוף כ' ויפרקנו מצרינו וסמיך ליה נותן לחם וגו' וכמו דקאי לעושה נפלאות על גאולה כן קאי גם על פרנסה ולמה נלמד זה מזה. ולעיל בב"ר (פ' כ) מייתי רק שהקיש גאולה לפרנסה מדכ' ויפרקנו מצרינו וסמיך ליה נותן לחם אבל לא לענין לימוד דגאולה פלאים ע"ש. אך ענין פלאים היינו שצריך להיות נמשך מעתיקא שכל הנעלם שהוא פל"א עליון. וזה היה בגאולת מצרים שהיתה לעולם שנא' לא תוסיפו לראותם עוד וגו' משא"כ שאר הגאולות שנשארו משועבדים כמ"ש (מגילה יד.) אכתי עבדי אחשורש אנן. וכן שאר הגאולות שלא היה בשלימות. ורק על הגאולה העתידה שיהיה גאולה בשלימות כתיב כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות. וזש"נ לעושה נפלאות וגו' ואח"כ מזכיר בריאת שמים וארץ ויציאת מצרים וקריעת י"ס דבעתיקא תליא (כמ"ש זח"ב נב ב) וא' נא' לא תוסיפו לראותם וגו'. וע"כ כתיב בשירת הים נורא תהלות עושה פלא פל"א מורה התגלות עתיקא. ואח"כ כ' ויפרקנו מצרינו וכתיב נותן לחם וגו' דמזוני ג"כ במזלא תלייא מזלא קדישא שהוא עתיקא כמ"ש בזוה"ק (ח"ג עט ב) והוא ג"כ פל"א. ושורש הגאולה הוא שיתוקן פגם הנחש שהיה באכילה. וכן גאולת מצרים היה שיקבלו ישראל את התורה ובמ"ת כ' אני אמרתי אלהים אתם ויהיה חירות ממלאך המות ומיצה"ר (כמ"ש ע"ז ה.) ואז היה גאולה אמיתית רק אח"כ נתקלקל. דגלות מצרים היה לתקן פגם הראשון שהיה באכילה ואח"כ הטיל זוהמא בחוה ומזה נסתעף פגם הק"ל שנה וע"ז היה התיקון במצרים שהיא ערות הארץ. ואי' מהאריז"ל דלכן היו במצרים ק"ל שנה עד לידת משה רבינו לתקן הק"ל שנה. ואח"כ בקריעת י"ס כ' הים ראה וינוס. וא' (ב"ר פ' פז) בזכות עצמותיו של יוסף נקרע הים. והים נקרע בשביל כל ישראל. והיינו שאז נתבררו שגדרו כולן את הערוה במצרים כמ"ש (בשהש"ר) והיינו בחי' יוסף שמברר ועמך כולם צדיקים. וכן גאולה העתידה פלאים שאז יתברר דכל ישראל בבחי' יוסף ויתוקן הקלקול הראשון לגמרי ואז יבולע המות לנצח. ולא כמו שהיה במ"ת שהיה רק לשעה ונתבטל אח"כ שחזר יצה"ר למקומו. ופרנסה שהוא אכילה בקדושה כשבא מהש"י וכמו שאמרנו הוא ג"כ תיקון לפגם הנחש דעיקרו היה באכילה. ואכילת שבת שהוא בקדושה בכל הסעודות עתי"ק אתייא לסעדא בהדה. וכן שבת הזמן לתקן פגה"ב דשבת ברזא דברית (כמ"ש זח"ב צב א) דע"י אכילה בקדושה התיקון גם לפגם זה. והנה בזוה"ק פ' זו (ריט ב) א' לית לך חובא בעלמא דלא אית ליה תשובה בר מהאי כו' וכ' בגליון בפ' נח (סב א) איתא בר בתשובה סגי. ובאמת שם א' בזוה"ק ועליה כ' נכתם עונך לפני ומלשון ריש הפסוק כי אם תכבסי בנתר ותרבי לך בורית וגו' משמע שאין מועיל שום תשובה ח"ו. אבל כבר הקשו ע"ד הזוה"ק דהא אין לך דבר שעומד בפני התשובה. אמנם בזוה"ק (שם עג ב) אי' זמנא חדא עביד רשימו וכד חב ביה זמנא תנינא אתתקף ההוא רשימו יתיר חב ביה זמנא תליתאה אתפשט האי כתמא מסטרא דא לסטרא דא כדין כתיב נכתם עונך. וקודם לזה א' שם ולא אתמחק בר בתוקפא דתיובתא סגי כד"א כי אם תכבסי וגו' ויש להבין שמהפסוק שמביא נראה שאינו נמחק אפי' בתיובתא סגי. ובאמת כתיב אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו ושנים הוא צמר צבוע מעבר לעבר כידוע ומ"מ כ' כשלג ילבינו. אכן הכל אמת שבודאי מצד האדם אי אפשר לטהר א"ע מהחטא כשיש הכתם מעבר לעבר. וכן בפגם זה אמר שהוא תמיד נכתם מעבר לעבר. וע"ז נא' כי אם תכבסי בנתר ותרבי לך בורית נכתם עונך לפני. שאין מועיל התשובה מצד האדם לבדו רק צריך לבקש מהש"י שהוא יטהרינו. וכמו בדהמע"ה שהקים עולה של תשובה ועליו נכתב הטענה מפגם זה אמר וביקש תכבסני ומשלג אלבין והיינו שהש"י יכבס ויטהר הכתם. וז"ש אם יהיו חטאיכם כשנים שנדרש (שבת פט:) כשנים הללו שסדורות ובאות מו' ימי בראשית כו' והיינו ממאמר בראשית שהוא כנגד כ"ע שכל הנעלם ולא כתיב בו ויאמר. והוא נגד אל"ף פל"א עליון כמו שיתגלה לעתיד ואז כשלג ילבינו. ודהמע"ה אמר ומשלג אלבין שיתלבנו יותר משלג והיינו שיהפכו העונות לזכיות וזה ע"י ההתגלות מצד הש"י. וזהו שער הנ' שזוכה לו רק הבעל תשובה ע"י בינה לבא שהוא כשנכנס היראה למעמקי הלב וכמש"נ אז תבין יראת ה' והיינו שיכנוס היראה לבחי' בינה נקודה פנימיות שבלב ויזכה לתשובה מאהבה. אז מצד השי"ת ודעת אלהים תמצא ודעת פנימיות הכתר כידוע. והוא שער הנ' שמשה רבינו אף שהיה שורש הדעת מ"מ לא נגלה לו רק מ"ט שערי בינה כמ"ש (ר"ה כא:) והיינו מפני שלא ידע כלל מרע וכשנולד נתמלא הבית אור לא נצרך לשער הנ' שנתגלה רק לבעל תשובה. ובמאמר בראשית נזכר תוהו ובהו שמרמז למעשיהן של רשעים כמ"ש בב"ר. והיינו שלבעל תשובה שיזכה לתשובה מאהבה יברר הש"י שהכל עלה במחשבה לפניו שיהיה נהורא דנפיק מגו חשוכא. ועי"ז יתוקן הכל שיהיה טוב מאד ויהיו זדונות נעשות לו כזכיות. וזהו כשנים הללו שסדורות ובאות מו' ימי בראשית (ונת' כ"פ) וז"ש מה גאולה פלאים. שעיקר הגאולה מהרע הוא ע"י שממשיך משכל הנעלם שהוא פל"א עליון כאמור. ובשבת שא' שאפי' עוע"ז כאנוש מוחלין לו שהוא עון חילול השם. בודאי שיש תיקון גם לפגם זה ע"י שמירת שבת דשבת ברזא דברית כאמור:
5
ו׳ויחי יעקב וגו' במ"ר למה פרשה זו סתומה כו' אלא כיון שנפטר אבינו יעקב התחילה שעבוד מצרים ד"א מפני שביקש יעקב אבינו לגלות את הקץ ונסתם ממנו ד"א מפני שסתם ממנו כל צרות שבעולם. כל הטעמים יש להבין אבל עיקר המכוון עפמ"ש בזוה"ק (ריו ב) מה כ' לעילא וישב ישראל וגו' וכ' ויחי יעקב דלא אתחזי לאפרשא בין דא לדא וכו' ואמרנו דעיקר הפסקות הפרשיות ליתן ריוח למשה להתבונן בין פרשה לפרשה כמ"ש ריש תו"כ. ולכן בכאן אין שום פרשה שאין כאן מקום תפיסה איך אחר דכ' וישב ישראל וגו' ויאחזו בה שהיה להם אחיזה במצרים. וכ' ויפרו וירבו שנעשה אז עיקר כנס"י וכ' ויחי יעקב שזה היה עיקר החיים של יעקב שנבנה כנס"י וס"ר נפשות שקבלו אח"כ התורה ובזה אין שום תפיסה. וע"כ לא אתחזי לאפרשא שאין כאן שום הפסק פרשה כיון שאין מקום להתבונן בזה. וע"ד זה יש לפרש כל טעמי המד"ר. דלפשוטו קשה על טעם א' שהפרשה סתומה מפני שהתחיל השעבוד והא כל זמן שהיה אחד מהשבטים קיים לא התחיל השעבוד וכמ"ש בפירש"י וארא דלכך נמנו שנותיו של לוי כו' ע"ש. ובמד"ר (שמות) ע"פ וימת יוסף אי' שכ"ז שהיה א' מהן מאותן שירדו למצרים קיים לא שעבדו המצרים בישראל. ובפרט כ"ז שיוסף קיים והיה מושל הארץ לא יתכן שישעבד מי באחיו. ויוסף חי אחר מיתת יע"א ע"ה נ"ד שנה ואיך אפשר לומר דאחר פטירת יעקב התחיל השעבוד. גם פשט הכתוב וימת יוסף וגו' ויקם מלך חדש וגו' אשר לא ידע את יוסף משמע שכ"ז שזכרו את יוסף לא מלא לבם לשעבד בישראל. אך הענין כמו שאמרנו בפי' מ"ש במד"ר מה גאולה בכל יום שהמכוון על הגאולה מקטרוג ושעבוד היצה"ר שזהו עיקר הגאולה (ונת' מא' ג) וכן כאן אף דכתיב ויאחזו בה שהיה להם אחיזה במצרים מ"מ כל זמן שיעאע"ה היה חיים הופיע מחיות יעקב להכלל. ולא הרגישו כלל ישראל מענין קליפת מצרים. ואף שהיה להם אחיזה מה במצרים היה בהעלם מאד. וכיון שנפטר יעקב התחיל השעבוד שהתחילו להרגיש משעבוד היצה"ר מקליפת מצרים והתחיל העמל במלחמת היצה"ר. וזה שכ' ברש"י שכיון שנפטר יעקב אבינו נסתמו עיניהם ולבם של ישראל מצרת השעבוד. וכן הלשון בזוהר הקדוש בשעתא דמית יעקב אסתימו עיניהון דישראל. עיניהם מרמז על בחינת חכמה מוחא דהעינים שרשם מהמוח וכן נקראו הסנהדרין וחכמי ישראל עיני העדה (כמ"ש ב"ב ד.) ולבם היינו בחינת בינה לבא. והיינו שעל ידי הקליפה נסתמו מעינות חכמה ובינה מישראל ונכנס ללב ומוח השעבוד מקליפת מצרים. אך מכל מקום לא הרגישו במפורש שנתקלקלו ע"י קליפת מצרים. רק נכנס ללב ומוח ולא היה בהעלם כ"כ כמו שהיה בחיי יעקב אע"ה וע"כ פרשה זו סתומה שלא ניתן להתבונן איך שנאחזו בקליפת מצרים בעומק במוח ובלב. וכן טעם הב' שבמד"ר שפ' זו סתומה מפני שביקש יעקב לגלות הקץ ונסתם ממנו. ג"כ לפשוטו קשה דהיה צריך להיות סתומה פרשת ויקרא יעקב ושם מתחיל פרשה והיא פתוחה ומה טעם שיהיה ויחי יעקב סתומה. אך בזוה"ק (רלד ב) הקשה למה נכתב בתורה ענין זה שביקש יעקב לגלות הקץ ונסתם ממנו ולמה נכתב ואגידה אם לא נתקיים. אבל באמת גילה להם זה שיהיה אחרית הימים והיינו שבסוף יהיה הכל לטובה ועדמ"ש (ב"ב יד:) ברות פורענות דאית ליה אחרית והיינו שממנה יצא דוד וזרעו ומשיח שיהיה האחרית לטובה. וכן בגלות בבל כתיב לתת לכם אחרית ותקוה ודרשו (תענית כט:) אלו דקלים כו' ואמרנו שרומז לתושבע"פ שהוא מין האחרון מז' מינים שהם כנגד ז' המדות. ובבבל היה עיקר התפשטות התושבע"פ (כמו שנת' מא' א) וז"ש ואגידה לכם דאי' בזוה"ק רזא דחכמתא איהו. את אשר יקרא אתכם באחרית הימים היינו דשעבוד מצרים והגלות יהיה הכנה שיהיה לכם אחרית לטובה שע"י זה יזכו לההתגלות בקי"ס ולמתן תורה וזה גילה להם באמת. אך מ"ש שנסתם ממנו הוא הגאולה פלאים בחי' פל"א עליון שהוא דלית נהורא אלא ההוא דנפיק מגו חשוכא (כמ"ש זח"ב קפד א) והיינו שיאיר להם איך ממה דכ' וישב ישראל וגו' ויאחזו בה וגו' שע"י שנאחזו במצרים יהיה שלימות הכנס"י וכמו שרומז ויחי יעקב ומזה באו לכלל האחרית טובה. שזה נעלם מהם עד שראו אח"כ עין בעין שע"י גלות מצרים זכו להתגלות עתיקא בקי"ס וראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל (כמ"ש במכילתא בשלח וזוה"ק שם סד ב) וכן אח"כ זכו להתגלות מתץ תורה. וע"כ בכאן פרשה סתומה שלא ניתן להתבונן בזה איך שנסתעף האור מתוך החושך. אבל אח"כ בפ' ויקרא יעקב יש פרשה פתוחה שזה גילה להם שיהיה להם אחרית הימים. וזה ג"כ המכוון בטעם הג' שסתם ממנו כל צרות. והוא דאף שהיה נעלם מהכלל איך יהיה ממש"נ וישב ישראל וגו' ויאחזו בה אחרית הימים. מ"מ יעקב בעצמו ידע שמגלות מצרים יהיה עיקר הישועה וצמיחת כנס"י וסתם ממנו כל צרות שבעולם. שידע שהכל לטובה רק אין כאן הפסק פר' להתבונן שנסתם ממנו להראות ולהאיר זה בלב כל ישראל בפרט שיכיר הטובה הצפונה בו בהווה. ושבת שהיא מעין עוה"ב ויש בו התגלות עתיקא כתיב ביום הניח ה' לך וגו' ומן העבודה הקשה וגו' שנדרש בזוה"ק (ח"א מח רע"ב) על יום השבת שהוא יום הניח. והיינו שאף שהוא עדיין בהעבודה הקשה ועיקר הענין נעלם ולא ניתן להתבונן בו איך הוא לטובה. מ"מ בלב מרגיש נייחא שיודע שהכל לטובה.
6
ז׳חדו סגי ייתי ועל חדא תרתי נהורה לה ימטי וברכאן דנפישין בזוה"ק פ' זו (רלג סע"ב) ת"ח כל ברכאן עלאין כלהו אתמסרו להאי דרגא לברכא לכלא. ואע"ג דלית לה נהורא מגרמא כל ברכאן וכל חידו וכל טיבו כלהו קיימי בה ומנה נפקי כו' כמד"כ ברכת ה' היא תעשיר וע"ד כ' ומלא ברכת ה' ים ודרום ירשה. וכן בסעודתא דמע"ש דהיא סעודתא דחק"ת מזכירין שלשה הדברים שחשב כאן בריבוי. חדו סגי כנגד מ"ש כל חידו. וברכאן דנפישין כנגד כל ברכאן. ועל חדא תרתי נהורה לה ימטי כנגד כל טיבו עדמש"נ וירא אלהים את האור כי טוב. והיינו דכל מורה על שלש כמ"ש הראשונים (ונת' מא' ג) וכן סגי ונפישין מורה על ג' כמ"ש (גיטין מו.) רבים שלשה. כל ברכאן היינו חיי בני ומזוני דלא בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא (כמ"ש מ"ק כח.) מזלא קדישא היינו עתיקא שהוא על ה' וזש"נ השלך על הוי"ה יהבך וגו' וכן ותתפלל חנה על הוי"ה על דייקא וכמ"ש בזוה"ק (ח"ג עט ב) והיינו שהוא מרומז בקוצו של יוד דלעילא שמרמז לאין שהוא כ"ע (וכמש"ש סה ב) וזהו על ה' שהוא למעלה מד' אותיות השם וזה אתמסרו להאי דרגא בחי' מלכות כידוע דכ"ע איהו כתר מלכות. והאבות נתברכו בג' ברכות אלו. אאע"ה נתברך בבני כש"נ הביטו אל אברהם אביכם וגו' כי אחד קראתיו ואברכהו וארבהו ובגמ' (יבמות סד סע"א) דאברהם ושרה טומטמין היו וכו' וזש"נ כי אחד קראתיו רק ואברכהו ברכה מעתיקא ממזלא קדישא וארבהו. ויצחק אע"ה נתברך בעושר כמש"נ ויברכהו ה' ויגדל האיש וגו' עד כי גדל מאד ובב"ר עד שהיו אומרים זבל פרדותיו של יצחק ולא כספו וזהבו של אבימלך. ויעקב כ' ביה לשון ברכה כ"פ ומתחלה נא' לו והנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך והיינו שמירה מהיצה"ר שהוא השטן ומה"מ (כמ"ש ב"ב טז.) ואח"כ בשובו מבית לבן כתיב ויברך אותו וגו' כי אם ישראל יהיה שמך ושם זה נקרא ע"ש שנצח הס"מ שרו של עשו שהוא השטן והיצה"ר כידוע. וכמש"נ כי שרית עם אלהים ועם אנשים ותוכל. וכן א' (תענית ה:) יעקב אבינו לא מת והיינו כיון שנצח להשטן שהוא המה"מ וזכה לשורש החיים. וכן כל חידו ג"כ שלשה מיני היפך העצבון שהוא מצד הנחש והיצה"ר וכן נדרש (תמורה טז.) לבלתי עצבי שלא ישגבני יצה"ר מלשנות. ונמצא בהקללה מהנחש ג' לשונות של עצב הרבה ארבה עצבונך. בעצב תלדי בנים. בעצבון תאכלנה והוא נגד ג' הקליפות שהם היפך החיים. שהם הקנאה והתאוה והכבוד שקדושת האבות שזכו לחיי עולם הם נגדם. דאברהם נגד קלי' הקנאה ויצחק נגד קלי' התאוה ויעקב נגד הגאוה והכבוד כמש"נ מי יקום יעקב כי קטן הוא (ונת' כ"פ). וזה הענין שבהאשה שלא היה רק ב' הקליפות קנאה וכבוד שהנחש פיתה אותה שתאכל מהטוב שבעה"ד וכמש"נ ותרא האשה כי טוב העץ וגו' ובב"ר (פ' יט) ג"ד כו' טוב למאכל ויפה לעינים ומוסיף חכמה. ורצתה לאכול מהטוב רק הנחש הכניס בה קליפת הגאוה כמש"נ והייתם כאלהים וגו' וזה שורש הקליפות שהוא ע"י שבירת הכלים ומ"ק דמיתו שהיה ע"י גאות דאנא אמלוך כידוע. ובא ע"י לבוש מלכות שהש"י מתלבש כמש"נ ה' מלך גאות לבש והאדם נברא בצלמנו וגו' יש בו ג"כ לבוש זה (כמו שנת' וירא סוף מא' א) ורצתה חוה לטעום מהטוב שבעה"ד רק היה עם גאוה. ואח"כ ותתן גם לאישה וגו' זה היה מקליפת הקנאה שנתקנאה שתמות והוא יחיה ויקח אחרת כמ"ש בב"ר. לבד שהיה גם רציחה שעי"ז שפכה דמו וזה שורש קליפת הקנאה. ולכן נתקללה בב' מיני עצבון. בעצב תלדי בנים נגד בני שתלד בעצב. וארבה עצבונך נגד חיי שתסבול חיי צער בגידול בנים וכמ"ש (עירובין ק:) וע"י קדושת אברהם ויעקב שנתברכו בבני וחיי ניצולין מב' מיני עצב אלו. ואדה"ר שידע האיסור שנאסר מהש"י לטעום מעה"ד רק התנצל האשה אשר נתתה וגו' ואוכל והיינו ע"י קליפת התאוה שהכניס בו הנחש להרגיש הנאת הגוף והיא זוהמת הנחש וע"כ נתקלל בעצבון תאכלנה עצב ג'. וע"י קדושת יצחק שבחינתו נגד קליפת התאוה ניצולין מעצב זה. וזהו כל חידו נגד ג' מיני עצב הנז'. וז"ש חדו סגי ייתי רוב שמחה. רבים שלשה. ג' מיני שמחה שניצולין מג' הקליפות המכונים בשם עצב. וכ' לישרי לב שמחה ואמרנו כ"פ שהוא כשזוכין ליישר הלב שגם הלב כסיל לא יפתהו לרע כלל ויהיה ניצול מכל ג' מיני היצה"ר וזהו חדו סגי ייתי לישרי לב שמחה. וברכאן דנפישין רבים שלשה היינו הג' ברכות שנתברכו בהם ג' האבות חיי בני ומזוני. וכשזוכין לקדושתם ניצולין מכל ג' מיני עצב וזוכין לג' בחינות שמחה חדו סגי וכל טיבו היינו אור כי טוב ואין טוב אלא תורה וכ' ותורה אור והיינו תושב"כ. רק זהו בדברות ראשונות שהיה רק אור א'. אבל אח"כ בשניות דאי' (שמו"ר פ' מו ופ' מז) שיש בהן מדרש הלכות ואגדות ועז"נ כי כפלים לתושיה יש ב' מיני אור אור תושב"כ ואור תושבע"פ וב' האורות היו כלולים באור א' כפי מה שזכו לו במתן תורה בלוחות ראשונות. וכמו שזכה משה רבינו (ונת' במ"א) וז"ש ועל חדא תרתי נהורה לה ימטי והיינו שהאור א' תורה אור כולל ב' אורות תושב"כ ותושבע"פ וז"ש בזוה"ק וכל טיבו אור כי טוב. ולשון כל מורה על שלש כמ"ש הראשונים. ומ"מ מצינו לשון כל גם על ב' בהרבה מקומות (וכמ"ש בס' יד מלאכי סי' שלו) ואמרנו דהכל אמת שהשורש שנים והאמצעי כוללן (ונת' מא' ג) וזה וכל טיבו כפלים לתושיה. ושבת ש' רזא דג' אבהן ובת מתעטרא בהו (כמ"ש זח"ב רד א) שזוכין ישראל לג' בחי' קדושות האבות וזוכין לכל חידו וכל טיבו וכל ברכאן דע"י קדושת שבת זוכין לחיי בני ומזוני (כמו שנת' חיי סו' מא' י):
7
ח׳ובשבת כתיב ויכל אלהים ביום השביעי וגו' ובתרגום ירושלמי וחמיד והוא עפמ"ש (ב"ר פ' ט) עולמי עולמי הלואי תהא מעלית חן לפני בכל עת כשם שהעלית חן לפני בשעה זו. והיינו שבשבת מצאה הבריאה חן בעיני הש"י ושמח אז במעשיו כמו שיהיה לעתיד דכ' ישמח ה' במעשיו וא' (ויק"ר פ' כ) שמח ה' במעשיו אינו אומר אלא ישמח עתיד הקב"ה כו'. וכ' וישבות ביום השביעי מכל מלאכתו שביתה ומנוחה הוא ג"כ בחי' שמחה שמצינו מנוחה שהוא היפך העצב כמש"נ ביום הניח ה' לך מעצבך וגו' וז"ש בזוה"ק פ' זו הנז' וכל חידו. וכתיב ויברך אלהים את יום השביעי. וכבר אמרנו דברכת השבת כולל ראשי הברכות שהם חיי בני ומזוני (כשנ"ת פ' חיי שם) וזהו כל ברכאן שכולל ג' הברכות הנז' כמו שאמרנו. וכ' ויקדש אותו קדושה היינו חכמה דאקרי קודש. חכמה עלאה קודש עלאה חכמה תתאה קודש תתאה (זח"ג קעו ב וש"מ) וחכמה הוא אור וכמ"ש (ב"ר פ' ג) ה' פעמים אורה כנגד ה' חומשי תורה כו' ואור תושב"כ דכו"ע בשבת ניתנה תורה לישראל כמ"ש (שבת פו:) ואור תושבע"פ אי' (זח"א מז ב) ביום השביעי דא תושבע"פ דאיהו יום שביעי והיינו כמ"ש מלכות פה תושבע"פ קרי' לה. וזהו ועל חדא תרתי נהורה לה ימטי. והיינו אור תושבע"פ שהוא מטלא דעתיקא אור הגנוז לעמלי תושבע"פ (כמ"ש מד"ת נח ג) והוא מרומז בקוצא דיוד דלעילא דרמיזא לאין שהוא כ"ע וכנז' מהזוה"ק. וכתיב כי בו שבת מכל וגו' אף שכבר נא' וישבות ביום השביעי מכל וגו'. אך המכוון דאף שכבר אמרנו מהמ"ר שמח אינו אומר אלא ישמח וכו' וכאן אומר וישבות וגו' ושביתה ומנוחה הוא שמחה כאמור. וע"ז אמר שבשבת מצאה הבריאה חן בעיניו ושמח ה' במעשיו דשבת מעין עוה"ב כמ"ש בהרואה. וזש"נ כי בו שבת מכל מלאכתו ושמח ה' במעשיו. אשר ברא אלהים לעשות שכל מעשה בראשית צריכין תיקון אפי' אדם צריך תיקון כמ"ש (ב"ר פ' יא) והיינו שניתן להאדם שיתקן ויהיה טוב מאד וע"כ בשבת שהוא מעין עוה"ב מצא הבריאה חן בעיניו ושמח ה' במעשיו. והנה כתיב ויקדש אותו ולא כתיב את יום השביעי. אך הוא עפמ"ש ברכתו מכל הימים וקדשתו מכל הזמנים. והיינו דשבת כולל כל ברכות ו' הימים וקדושת כל הזמנים. והוא עפמ"ש (זח"ב פח א) דההוא יומא מתברכאן מיניה כל שיתא יומין עלאין אף דו' ימי בראשית הם ו' המדות כמו שמדייק בזוה"ק מדכ' כי ששת ימים עשה ולא כ' בששת. ואות ו' שבשם הוי"ה ת"ת כליל שית ספיראן ה' מלכות כמ"ש בזוה"ק (ח"ג רנח א) ו' קוב"ה ה' שכינתא. ובחי' ו' גבוה מבחי' ה' תתאה וקודם. אכן למעלה ו' המדות גבוהין ממדת מלכות אבל אינם משפיעין למטה רק ע"י מדת מלכות וכמ"ש בזוה"ח (בתיקונים דפ"ו קיא א) וכל ספירה אין לה פעולה בתחתונים אלא ע"י המלכות שנא' בה ומלכותו בכל משלה וכו' ע"ש. וזש"נ ימים יוצרו ולו אחד בהם זה יום השבת לישראל (כמ"ש ריש סא"ר) שהש"י משפיע בחי' כל הו' מדות ליום השבת וע"י יום השבת מקבלין כל ו' ימי המעשה מקדושת המדות דבר יום ביומו. וז"ש (ביצה טז.) שהלל מדה אחרת היתה לו כו' שאמר ברוך ה' יום יום והיינו כמו שנדרש (ברכות מ.) כל יום ויום תן לו מעין ברכותיו. שכל יום י"ל ברכה מיוחדת משורש קדושת המדה שכנגדו. ושמאי היה אוכל כל ימיו לכבוד השבת כאמור שכל קדושת הימים וברכותיהן בא ונכלל בקדושת השבת. וזש"נ ולו אחד בהם דייקא שבימי המעשה מופיע קדושת השבת שמקבלין ישראל מדת מלכותו ית' ועי"ז נשפע בהם ברכת הימים וזהו ברכתו מכל הימים. וקדשתו מכל הזמנים הוא ע"פ מה ששמעתי מרה"ק זצוק"ל שכל ו' המועדים נגד ו' ימי המעשה. פסח ושבועות כנגד יום א' וד'. ר"ה ויוהכ"פ כנגד ב' ה'. סוכות ושמע"צ נגד יום ג' ו'. והמכוון הוא דפסח הוא נגד אאע"ה שלו נא' גלות מצרים והגאולה. והיה רק ע"י החסד שהוא בחי' אברהם חסד לאברהם. והוא נגד יום א' שהוא מדת החסד. ובו נא' מאמר יהי אור וא' (ב"ר פ' ב) יהי אור זה אברהם. שבועות נגד יום ד' שהוא מדת נצח ומשה רבינו מרכבה למדה זו וחג זה נגדו שהוריד התורה לארץ. ר"ה נגד יום ב' גבורה דאי' (תקו"ז תי' מא) תמן תשרי ודא דרועא תניינא יום תניינא כו' איהו ר"ה. יוהכ"פ נגד יום ה' שהוא מדת הוד דרגא דאהרן כידוע ואהרן הוא המכפר ביוהכ"פ. וסוכות נגד יום ג' שהוא מדת ת"ת ויעאע"ה מרכבה למדה זו אות ו' דאקרי אות אמת כמ"ש בזוה"ק (ריש ויקרא) וכ' תתן אמת ליעקב. וחג הסוכות נגדו דכ' ויעקב נסע סוכתה. ויום ו' שהוא מדת צדיק יסו"ע שיוסף מרכבה למדה זו וכנגדו שמע"צ דסוכות ושמע"צ סמוכין זה לזה דיעקב ויוסף כחדא אינון (כמ"ש זח"א קעו סע"ב) ותרווייהו כחדא אזלי ודא הוא רזא דאת ו"ו דאזלי תרווייהו כחדא (שם קפב ב) דיעקב אות ו' אמת ליעקב ובחי' יוסף ו' זעירא ו' המילוי. וזה מ"ש וקדשתו מכל הזמנים שבקדושת שבת נכללים כל קדושת ו' המועדים והזמנים שהם קדושת ו' המדות כאמור וע"י קדושת שבת מקבלים קדושתם כמו שאמרנו. וזה שנא' ויקדש אותו אות ו' שעל ידו ניתן הקדושה לו' המועדים שהם בחי' ו' ימי המעשה וע"י קדושת השבת שהוא מהש"י ניתן הכח לישראל לקדש את הזמנים וכמ"ש (שמו"ר פ' טו) כלי חול כשמתמלא מן הקודש מתקדשת עאכ"ו ישראל שהם קדושים כו' שהם קדושים ע"י קדושת השבת שנא' לדעת כי אני ה' מקדשכם. דניתן לישראל הקדושה דקביעא וקיימא מהש"י ועי"ז מקדשי לו' הזמנים:
8
ט׳ויהי אחר הדברים האלה ויאמר ליוסף וגו'. לכאורה תיבות אחרי הדברים האלה מיותר. גם למעלה כתיב אנכי אעשה כדברך והול"ל כן אעשה ובתורה אין אות מיותר ח"ו וכ"ש כמה אותיות. אמנם הענין דכ' ועשית עמדי חסד ואמת ות"א טיבו וקשוט. והיינו טיבו האור כי טוב דכ' אור זרוע לצדיק והוא היוד שמופיע ממדת צדיק למדת מלכות כידוע ה' ד' הות ומדאתעברת בי'. ועז"א כי כל בשמים ובארץ כי כל דא צדיק כו' די אחיד בשמיא ובארעא כלומר דיסודא דעלמא דאקרי כל אחיד בת"ת דאקרי שמים ובארץ דאקרי כ"י כמ"ש בזוה"ק (ח"א לא סע"א) והיינו בחי' מלכות פה תושבע"פ. וזש"נ ותורת חסד על לשונה והיינו תושבע"פ עפמ"ש (סוכה מט:) תורה ללמדה זו היא תורה של חסד והיינו תושבע"פ שמלמדין לתלמידים. וז"ש בזוה"ק פ' זו (ריט א) בת יהבה לאברהם דכתיב וה' בחר את אברהם בכל בת היתה לו לאברהם ובכל שמה. והיינו דמדת כל שמשפיע היו"ד למדת מלכות דדלת הוית שיהיה ה"א. זהו מצד בחי' אברהם חסד לאברהם. ויהושע שבא מיוסף היה שורש תושבע"פ וכמו שאמרנו כ"פ במ"ש (נדרים כב:) וס' יהושע שערכה של א"י הוא. שהוא חלק כל א' מישראל בתושבע"פ איך הוא נכלל בתושב"כ וזהו קדושת הארץ דאי' (קידושין מט:) עשרה קבין חכמה ירדו לעולם ט' נטלה א"י. והיינו חכמת תושבע"פ וזהו תורת חסד האור כי טוב. ואמת מדת יעקב אע"ה אמת ליעקב אמת זו תורה (ברכות ה:) והיינו תושב"כ וכמ"ש בזוה"ק קוב"ה תורה איקרי. ויוסף היה כלול מב' הקדושות ו' של יעקב אע"ה תושב"כ. ויו"ד שלו שהוא הו' זעירא ו' המילוי שהיא קדושת בחי' מלכות תושבע"פ. וזה שא' לו ועשית עמדי חסד ואמת טיבו וקשוט. אל נא תקברני במצרים שהיא ערות הארץ. ונשאתני ממצרים הוא כנגד בחי' סור מרע והוא ע"י קדושת תושבע"פ כמ"ש (זח"א רב א) דהא לית לך מלה לתברא יצה"ר אלא אורייתא. ואמרנו כ"פ שעיקר שבירת כח היצה"ר הוא ע"י קדושת תושבע"פ. וקברתני בקבורתם היינו להכניסו למערת המכפלה דשם היה אור דיוקנא דאדה"ד קודם הקלקול דאי' (מד"ר ר"פ אחרי) תפוח עקבו של אדה"ר מכהה גלגל חמה קלסתר פניו עאכ"ו. והיינו למעלה מבחי' השמש. ואחר הקלקול דניטל זיוו ונקנסה עליו מיתה לתקן הפגם כיון שסבל המיתה זכה למדרגתו הראשונה בהנוגע לפרט נפשו אף שלא נתקן עדיין הפגם מכל העולם (כשנ"ת במ"א) וכן זכה גם יעאע"ה כשהכניסו יוסף למערת המכפלה. והנה כל עסק יעקב אע"ה בעוה"ז להוציא הכנס"י ושיזכו להרכוש גדול שהוא מתן תורה ואז יוכל הוא לקנות מעלתו ומדרגתו. וזה שמרמז ועשית עמדי חסד ואמת. דידוע דעיקר ההשפעה י' לבחי' כנס"י הוא ע"י בחי' יוסף שהוא מרכבה למדת צי"ע וכנגדו שם שדי. וז"ש ועשית עמדי עם ד' י' שתוכל הד' לאתעברא ביו"ד חסד ואמת תושבע"פ ותושב"כ דידוע דהם כנגד קוב"ה ושכינתי'. וע"י כן תוכל להוציאני ממצרים ולהכניסני למערת המכפלה לקנות מעלתי. דאל"כ ח"ו יוכרח לבא עוד לעוה"ז להוציא הרכוש גדול. ועז"נ ויאמר אנכי עדמ"ש בזוה"ק פר' זו (רלד ב) אמירה בחשאי כד"א ואמרת בלבבך ואי' (זח"ג רנו ב) אנכי ביה כ' כתר והוא מ"ש (שהש"ר פ' ישקני) כששמעו ישראל דיבור אנכי נתקע ת"ת בלבם. וכן מרמז כאן ויאמר אנכי שהכניס בלבו מדרגת ובחי' אנכי. וע"י כן אעשה כדברך שהוא מ"ש ועשית עמדי חסד ואמת תושב"כ ותושבע"פ. וזה שנא' ויהי אחר הדברים האלה הדברים היינו ד"ת וכמ"ש (שמו"ר פ' לח) אין דברים אלא ד"ת וכו' והיינו דב"ר סתם דיבור הוא ד"ת י"ס מרמז שהיוד ההופעה למדת מלכות נעשה מ"ם סתומה שמורה שנסתם ונקבע לעולמי עד (כמ"ש זח"ג רלו רע"ב). האלה מורה שהד"ת מפורש לעין עד שיוכל להיות מראה באצבע. וכמו שנדרש לשון זה שלעתיד כל או"א מראה באצבעו. וכן כשחקוק על לבו ג"כ שייך לשון זה. וכמו שאמרנו כ"פ ממ"ש (מגילה טו:) עמש"נ וכל זה וגו' שהיו כל גנזיו חקוקין לו על לבו דכיון שחקוק בלב ג"כ שייך לשון זה כמראה באצבע. ולשון האלה בל' רבים כמו הזה בל' יחיד. וזש"נ הדברים האלה שמורה שנחקקו בלבו בחי' חסד ואמת טיבו וקשוט תושב"כ ותושבע"פ. וזה שורש קדושת שבת כמו שאמרנו כ"פ דכו"ע בשבת נתנה תורה לישראל שהוא תושב"כ. ואי' (זח"א מז ב) ביום השביעי דא תושבע"פ דאיהו יום שביעי. והיינו מדת מלכות פה תושבע"פ:
9
י׳ויברך את יוסף ויאמר האלהים אשר התהלכו אבותי לפניו וגו'. ידוע דקדוק הזוה"ק (רכז ב) למה נא' כאן ויברך את יוסף דלא אשכחן הכא ברכה דבריך ליוסף אלא לבנוי. וי"ל בזה ע"פ מה שאמרנו במש"נ כריח שדה אשר ברכו ה' ואיתא בזוה"ק (ח"א קמב ב) דא שדה דתפוחים שדה דאבהן עלאין חמידי ליה ומתקנין ליה שהוא עפמ"ש התוס' (תענית כט:) דריח תפוחים היינו אתרוג וידוע מ"ש (ויק"ר פ' ל) דאתרוג יש בו טעם וריח מרמז על ישראל שיש בהם תורה ומעשה טובים כי בחי' הריח מצד מעשים טובים שבגוף והטעם מצד הנשמה שבמוח. וזה כח אבותינו שהשתדלו בזה והעמידו אומה ישראלית להשריש קדושה זו לבניהם אחריהם לעולם. וזה ויברך את יוסף האלהים אשר התהלכו אבותי לפניו. ועפ"י דברינו שבחי' הריח מעשים טובים הוא הזדככות הגוף בפועל במעשה המצות להיות סור מרע ועשה טוב והוא בחי' יוסף. וידוע דאאע"ה היה כל ענינו וחשקו בפעל עשה טוב להכניס אורחים ולקרבם תחת כנפי השכינה וכמ"ש (יומא כח:) אנן מאברהם ניקום וניגמור ופירש"י להיות זריזין כאברהם שהיה זריז מאד בפעל עשה טוב. וכמו כן יצחק אע"ה היה זהיר מאד לצמצם א"ע בסור מרע שזה ג"כ בחי' מע"ט כמ"ש (קידושין לט:) ישב ולא עבר עבירה נותנים לו שכר כעושה מצוה. וזהו אשר התהלכו אבותי לפניו דייקא אברהם ויצחק שהשתדלו בבחי' מע"ט. אמנם יעקב אע"ה היה מבורר לנגד עיניו שכל מעשיו ועניניו המה רק מכחו ית' והיינו בחי' טעמי תורה. וזהו האלהים הרועה אותי מעודי עד היום הזה הכל רק מכחו ית'. וע"ז מרמז פתי' הזוה"ק (רכט א) ע"פ המלאך הגואל. בית והון נחלת אבות וכי נחלת אבות אינהו והא קוב"ה יהיב כלא לב"נ אלא וכו' לזמנין דיחסין כלא לבריה ויהא אחסנא דאבות. והיינו כי בית מכונה ע"ש מעשים טובים וכמו שדרשו (סוטה מד.) ע"פ אחר ובנית ביתך אלו מעשים טובים. והון מרמז על טעמי תורה וכמ"ש (עירובין סד.) ע"פ ורועה זונות יאבד הון מאבד הונה של תורה וכן נאמר ובדעת חדרים ימלאו כל הון יקר ונעים וב' הבחי' הם ב' נחלות אבות כנ"ל כי אברהם ויצחק התהלכו לפניו בבחי' מע"ט. ויעקב אע"ה הוא בחי' הונה של תורה האלהים הרועה אותי כנ"ל. וע"ז גמר אומר יברך את הנערים ויקרא בהם שמי להנחיל להם לדורות בחי' הונו של תורה. ושם אבותי אברהם ויצחק היינו בחי' מעשים טובים והוא כללות בחי' שדה של תפוחים שיש לה בחי' הטעם והריח דאבהן עלאין חמידו ליה ומתקנין ליה. וברכה זו שייכה דייקא ליוסף כדברינו (ונת' מא' ב). וע"ז גמר וידגו לרוב וגו' שאמרו ע"ז בב"ר מה דגים וכו' כמי שלא טעמו טעם מים מימיהון כך ישראל גדלים במים בתורה כיון ששומעין דבר חדש מה"ת מקבלין אותו בצמאון וכו' והיינו החמדה והתשוקה להתחדשות בד"ת הוא שדה דאבהן חמידו ומתקנין ליה:
10
י״אנהוריה ישרי בה וכו' בסעודתא דעתיקא אנו מבקשים על התגלות נהורא דייקא בה בהאי סעודה והגם דעתיקא הוא שכל הנעלם מכל רעיון ועלי' נאמר ישת חושך סתרו. וכמ"ש בזמר אל מסתתר כו' השכל הנעלם מכל רעיון עלת העלות מוכתר בכ"ע כתר יתנו לך ה'. אכן הענין הוא כי התושבע"פ השפעה מצד טלא דעתיקא וכמו שאמרנו כבר ע"פ תזל כטל אמרתי שהוא על תושבע"פ. דתושב"כ הוא כמטר לקחי דלקח טוב נתתי וגו' זה רואין שהוא מן השמים. אבל תושבע"פ הוא מה שחכמ"י מחדשים בלבם והם באמת דברי אלהים חיים והוא כטל שאין רואים ירידתו רק שאח"כ רואים לחלוחית בארץ. וזהו אמרתי דאמירה בלחישו. והוא מ"ש בסוף כתובות ע"פ טל אורות טליך דטל תורה מחייהו והיינו טל דתושבע"פ. דבמתן תורה א' בפרע"ק הוריד טל שעתיד להחיות בו מתים והחיה אותם וע"כ דאינו התושב"כ. ובזוה"ק (ח"ג קכח ב) דטלא דעתיקא הוא טל דתחה"מ. וטל יורד דוקא בלילה בעת החושך וכן תושבע"פ מדת לילה וכמ"ש (במד"ת סוף פ' תשא) במשרע"ה בשעה שלמד תושבע"פ ידע שהוא לילה. ובשבת הוא התגלות דתושבע"פ כמ"ש (זח"א מז ב) ביום השביעי דא תושבע"פ והיינו מדת מלכות פה תורה שבע"פ. והוא מ"ש בס' הבהיר דבשבת התגלות מאור הגנוז וכ"א (בב"ר פ' יא) ברכו באורה דאותו שבת שימש אור דיום א' והרי הברכה נשאר לכל שבת ולעולם. ושם בסה"ב דאותו אור הוא אור דתושבע"פ ע"ש. ובמד"ת (נח ג) דעל התושבע"פ שבא ביגיעה וצער גדול נא' העם ההולכים בחושך ראו אור גדול אור שנברא ביום ראשון כו' וכן בגמ' (סנהדרין כד.) במחשכים הושיבני זה תלמודה של בבל והוא הנהורא דנפיק מגו חשוכא דוקא כמ"ש בזוה"ק (ח"ב קפד א) דלית נהורא וכו' ובגמ' (דנדרים כב:) אלמלא חטאו כו' כי ברוב חכמה רוב כעם. כי ע"י התיקון דרוב כעס באים לרוב חכמה. והשפעת הטלא דעתיקא הוא בשבת כמ"ש בזוה"ק (ח"ב פח א) מליא רישיה דז"א מטלא דנחית מעתי"ק וכו'. ומה שהוא בשבת דוקא וכן מה שסעודת יום שבת נקרא סעודתא דעתיקא דאז כתר יתנו לך. לפי שאנו משיגים בשבת שהקב"ה הוא למעלה מהשגת שכל אנושיי כמ"ש כתר יתנו לך וכתר הוא למעלה מהראש ומורה על למעלה מהשגה. ולכך כתיב ביום הניח ה' לך וגו' ומן העבודה הקשה וגו' דפי' בזוה"ק (ח"א מח רע"ב) על יום השבת והיינו דדייק מלשון ביום הניח ולא אמר בהניח. אבל שם הכתוב מדבר בגלות בבבל ובעודם בגלות עדיין ואמר שאף בהעבודה יש לנו יום אחד שיש לנו נייחא מעצבך היינו מצרות שעבר כבר. ומרגזך היינו מהפחד להבא. ומן העבודה הקשה בהווה. מצד שביום השבת אנחנו משיגים שהכל הוא רק לטובה אף שאין אנחנו מבינים הטובה. ועל זה נא' כי אנכי ידעתי את המחשבות אשר אנכי חושב עליכם נאם ה' מחשבות שלום ולא לרעה לתת לכם אחרית ותקוה ואנו מאמינים זה אף שאין אנו משיגים ומבינים איך ומה. וע"ז מרמז מזמור של שבת טוב להודות לה' ולזמר לשמך עליון. דעליון מרמז שהוא ית' למעלה מהשגת שכל אנושיי. שעל דבר זה היו צועקים כל הנביאים מדוע דרך רשעים צלחה שלו כל בוגדי בגד. והצדיקים לא כן. ובשבת מגיעים לאמונה והקב"ה נותן נייחא בלב לזמר על הכל. כי אף שאנחנו בעיני בשר רואים דרך רשעים צלחה כמש"נ בפרוח רשעים כמו עשב ויציצו כל פועלי און שהם מצליחים במהרה אעפ"כ אנו מאמינים שהצלחתם הוא רק להשמדם עדי עד ועז"א מאד עמקו מחשבותיך ואנחנו קוראים כסיל ובער לאותם הפונים אחר הצלחתם. כי אנחנו יודעים בבירור מצד אמונה שהצלחתם להשמדם עדי עד וצדיק כתמר יפרח. וגם משה רבינו עמד על זה השאלה כמ"ש (ברכו' ז.) ע"פ הודיעני נא את דרכיך מפני מה יש צדיק ורע לו יש רשע וטוב לו. וע"ז הוא ג"כ מה שביקש הראני נא את כבודך (וכמ"ש שמו"ר פ' מה) והיינו כי תכלית מכוון הבריאה היה שיהיה התגלות כבוד מלכותו ית' בעולם וכאשר דרך רשעים צלחה והצדיקים לא כן. נסתר התגלות כבודו ית'. והש"י הראהו וא"ל וראית את אחורי וגו' ושמעתי מרה"ק זצוק"ל שעל פ' זה מתרגם ותחזי ית דבתרי ודקדמי לא יתחזון ואמר שהפי' הוא שאחר התגלות המעשה הכיר תיכף משה רבינו את העומק והטובה שהיה בזה הענין אמנם קודם התגלות המעשה אין להשיג את העומק כי מאד עמקו מחשבותיו ית"ש למעלה מהשגה. ואי' (מד"ר ותנחומא חוקת) וכל יקר ראתה עינו זה רע"ק וחבריו דברים שלא נגלו למשה נגלו לר' עקיבא ע"ש וזה ע"ד שאמרו (יבמות מט:) על טענת מנשה. משה רבינו אמר כי לא יראני האדם וחי וישעיה אמר ואראה את ה' וגו' ומשני בגמרא ע"ז משה רבינו נסתכל באיספקלריא המאירה וכו' וגם בשאר הנביאים שהסתכלו באיספקלריא שאינה מאירה מכל מקום היה מצד מראה נבואה שהראו להם מן השמים ולכך גם כן לא היו יכולים לראות מה שראה עיניו של ר' עקיבא. שהוא לא ראה ע"י מראה נבואה רק ע"י חכמה מהשפעת טלא דעתיחא והיה יכול להשיג יותר השורש הנעלם בעוה"ז ולכך אמרו עליו כל יקר ראתה עינו. יקר הוא תרגום של כבוד כי הוא היה יכול להשיג כל כבודו ית'. רק לא בראיה דפני לא יראו אלא בהשגת חכמה. וזהו כמו החילוק בין תרגום ללשון הקודש. דלה"ק הוא עצם הדבור המקודש של הש"י בתורתו ושבו ברא עולמו. ותרגום הוא הבנת אותו דבר ולא גוף הדבר עצמו. וכן ראיית משה רבינו הוא עצם הדבר. וראיית עין רע"ק הוא עין החכמה דרך השגה היה משיג כל היקר. וז"ש (מנחות כט:) כשהראה למשה רבינו ע"ה ששוקלין בשרו של ר"ע במקולין שהיו סורקין את בשרו במסריקות של ברזל אמר משה רבש"ע זו תורה וזו שכרה א"ל שתוק כך עלה במחשבה לפני. היינו שרמז לו בתיבת לפני שהוא השיג כבודו ית' אף מה שלא השיג שום נביא בעולם כי הוא השיג ית דקדמי. כי מצד הרוב חכמה שמתרבה ע"י תיקון הרב כעס דהוצרך לו רע"ק בדורו יכולים להשיג משורש עתיקא אף קודם שרואה המעשה. כי השגת תושבע"פ הוא השפעת טלא דעתיקא. והתושב"כ הוא מחכמה העליונה כמ"ש בב"ר על פ' יהי אור דה' פעמים נא' שם לשון אור נגד ה' חומשי תורה. ובאור הוא הראיה וכמש"נ וירא אלהים את האור. ותושבע"פ נמשך מהחשוכא דקדם לנהורא שהוא עתיקא וכנז' למעלה וזהו לפני וכד"ש בזוה"ק (ח"ב פג א) על פ' תתענג על ה' ועל פ' ותתפלל על ה' דכ' בחנה (זח"ב עט ב) דרומז לעתיקא שהוא למעלה מהוי"ה כידוע דד' אותיות השם הם או"א דו"נ שהוא מחכמה ולמטה וכ"ע רמוז בקוצו של יוד שהוא על ה'. וראיית משה רבינו ע"ה באספקלריא המאירה הוא עד מקום הראיה והאור כי טוב דע"כ נאמר בלידתו כי טוב שנתמלא הבית אורה. אבל רע"ק עלה במחשבה לפני ר"ל הוא עלה בהשגתו לשורש המחשבה שלפני. טרם התגלות המחשבה בחכמה מוחא. וע"כ א"ל שתוק שזה במופלא ממך להשיג דקדמי וקודם המעשה איך הכל טוב. דבבריאת החושך לא נאמר כי טוב דלא היה התגלות מהטובה שבזה אז. רק אח"כ נא' וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד שאמרו בב"ר שמרמז גם על מה שלא אמר בו כי טוב. וכמו שאמרנו כבר דע"כ תיקנו לומר את הכל במקום ובורא רע לישנא מעליא (כמ"ש ברכות יא:) דהכל רומז להיפך הטוב המרומז בלשון כל אשר וגו' דאחר שנתגלה הטוב שבו רואים שהוא טוב מאד. ורע"ק השיג כל היקר גם מקודם דהכל טוב. וכמ"ש (ברכות ס סע"ב) דהי' אומר כל דעביד רחמנא לטב ושם נתגלה אח"כ מיד דהיה לטב:
11
י״בואמרו עוד (שם סא:) דכשהוציאוהו להריגה היה קורא ק"ש ומקבל עומ"ש א"ל תלמידיו רבינו עד כאן א"ל כל ימי הייתי מצטער על פ' זה בכל נפשך כו' ועכשיו שבא לידי לא אקיימנו היה מאריך באחד עד שיצאה נשמתו באחד כו' דהוא לא חש לכל היסורין והיה מקבל עומ"ש באהבה ותלמידיו לא הבינו איך אפשר ביסורים גדולים דמסריקות ברזל לכוין ביחוד וקבלת עומ"ש ובאהבה שלימה וא"ל שכל ימיו הי' מתאוה ומצפה לזה והכין עצמו לזה תמיד וזהו כך עלה במחשבה שהוא עצמו עלה במחשבה זו לפני שהיה חושק ומקוה מתי יבא לידו. ועי"ז זכה ג"כ לכל היקר הנמשך משורש המחשבה שלפניו ית' שמשם היה התוהו ובהו וחושך שדרשוהו בב"ר על הגליות והכל כדי לבא עי"ז לנהורא שמגו חשוכא. וע"כ זכה הוא לאותו נהורא ועי"ז זכה ג"כ דיצאה נשמתו באחד. דאין הפירוש שמצד היסורים יצאה נשמתו ועפ"י מקרה יצאה נשמתו באחד. רק מצד היסורים לא יצאה נשמתו וכדמצינו בחמו"ע שהושלכו לכבשן האש ולא שלטה בהן האש. וכן דניאל שהשליכוהו לגוב אריות וכ' אלהי וגו' וסגר פום אריותא ולא חבלוני. וכמו כן לא שלטו המסריקות ברזל והיסורים ברע"ק כלל ולא היה מרגיש בהם. רק מצד שהגיע אז לתכלית שלימות האהבה ואחדותו ית"ש יצאה נשמתו באחד בנשיקה כטבע הנר שמתבטל בפני האבוקה ונר ה' נשמת אדם. וכשנתגלה לו אז אור אלהותו ית' בשלימות יצאה נשמתו שנתאחדה בהאבוקה. וכעין זה יכולים לזכות לזה ביום השבת ובסעודה זו דנקראת סעודתא דעתיקא דהאכילה הוא בחי' קרבנות שנקראו אשי ה' לחם אלהיו ואי' בזוה"ק (ח"ג ז ב) ישראל מפרנסי לאביהן שבשמים והיינו שיש נ"ר לפניו שאמר ונעשה רצונו. וכן מה דכתר יתנו לו מצד האמונה כנז"ל דע"כ ביום השביעי נתעלה וישב על כסא כבודו שהוא ע"י הכ"ע שהוא כתר מלכות עד"ש (שמו"ר ר"פ כג) על פ' נכון כסאך. המלך עומד ואגוסטוס יושב ע"ש וזה הנח"ר לפני מדת הכ"ע ועתיקא. והסעודה שאנו עושין הוא ג"כ לשמחה זו דכתר יתנו דישמחו במלכותך שומרי שבת וקוראי עונג. ועי"ז אנו זוכין לנהורא שישרי כנ"ל. ועי"ז ג"כ אומרים ישדר לן שופריה ונחזי ביקריה. שופריה היינו כמו דמות שמצויר על הטבלא או על הנייר שאינו הפנים ממש דכתיב לא יראני האדם וחי. רק מצד אמונה יכולים אנחנו להשיג לגמרי. וכמו דמות שמצויר ממש כהדמות ואעפ"כ איננה דמות ממש. וע"ז מורה ונחזי ביקריה שהוא תרגום ונראה בכבודו וכמו שאמרנו ברע"ק שזכה לכל היקר:
12
י״גושלשה דברים שהם כלל צורכי האדם חיי בני ומזוני ובשלשתן כ' ברכה. בני ברכה דאדם פרו ורבו. מזוני כ' ברכת ה' היא תעשיר. חיי כ' וברך את לחמך ואת מימיך והסירותי מחלה מקרבך ושלשתן ההשפעה מעתי"ק כדאי' (מו"ק כח.) חייבני ומזוני לא בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא ואי' בזוה"ק (ח"ג עט ב) דמזלא קדישא היינו עתיקא והוא מדת אין ועז"א (שבת קנו.) אין מזל לישראל והיינו מדת אין. ובשבת שיש התגלות עתיקא זמן ההשפעה לשלשתן דכ' ויברך אלהים את יום השביעי ולא פירש מהו הברכה וע"כ שכולל כל מיני ברכה והם כל ג' דברים שכתוב בהם ברכה שהם כלל הברכות ושבת ברכאן דכולא ביה כמ"ש בזוה"ק דמתברכאן מיניה כל שיתא יומין שהוא מקור הברכה והברכה שלהם ביום השבת. ובפרשה זו ויברכם ביום ההוא לאמור בך יברך ישראל וגו' ובזוה"ק (רלג א) מדקדק מאי ביום ההוא דמה שייך לומר ביום ההוא כאלו כבר ברכם ביום אחר ואומר שברכם ביום ההוא הלא עכשיו באותו יום עומד. וגם מדקדק בזוה"ק מ"ש לאמור בויו ובכ"מ לאמר כתיב חסר. גם כל תיבת לאמר א"ל פירוש כאן דבכ"מ לאמר שצוה הקב"ה למשה לאמר לישראל. וכן בך יברך ישראל לאמר היינו שהמברכים יאמרו כן אבל כאן שהברכה להם בעצמם הול"ל ויברכם ויאמר כדלעיל ויברך את יוסף ויאמר. גם מ"ש בך יברך ישראל דייקא בך ולמה יברכו כל ישראל א"ע ביוסף דוקא והלא מצינו בברכת יהודה שמעולה מברכת יוסף שהרי עשאו מלך גם עליו כמש"נ ישתחוו לך בני אביך וגו' לא יסור שבט מיהודה וגו עד כי יבא שילה. אכן י"ל שמרמז בזה שברך את יוסף שהוא דייקא יהיה מקור הברכות ושורש השפעת הברכות כיום השבת שהמשכת השפע ברכה מהשורש דע"ק הוא בג' מדריגות כדאי' בזוה"ק והאי יומא מליא רישיה דז"א מטלא דנחית מעתי"ק ואטיל לחקלא דתפיחין קדישין שנגדם הג' סעודות. ובזוה"ח (פ' תשא) מבואר דיוסף הוא ברזא דשבת כי שבת הוא ברזא דברית כמ"ש (זח"ב צב רע"א) ושם (קלה ב) אפיקו דברכאן ממקורא דחיי כו' ברזא דאת קיימא וכו' ע"ש כי יוסף הוא צינור דהמשכת הברכות ממקור העליון. וזה שברכו ביום ההוא שמרמז על עתי"ק שאנחנו מכנים את הש"י בשלשה בחי' הוא אתה אני. הוא רומז על עתיקא שהוא לשון נסתר ונעלם שכל הנעלם מכל רעיון. אתה מרמז על ז"א שהוא שם הוי"ה שאנו מדברים לנוכח אתה ה' כידוע (זח"ג רצ א). אני מרמז על השכינה והיא חקל תפוחין נפשות ישראל כמש"נ אני ה' שוכן בתוך בני ישראל (שם רכג רע"א) והם הג' שמות אהי"ה הוי"ה אדנ"י דאהיה ר"ל מה שאינו עתה רק שיהיה לעתיד דאז יתגלה זה. ובכ"מ ביום ההוא מרמז לעתיד שיתגלה הנעלם. וכן כאן ביום ההוא מרמז על עתיקא שכל הנעלם מכ"ר והיינו טלא דנחית מעתי"ק. ותיבת לאמר מרמז על חקל תפוחין נפשות ישראל שהקב"ה משפיע בהם הטלא דעתיקא וזהו לאמר שיהיה נאמר זה בלבבות דישראל. וכמו שאמרנו ע"פ תזל כטל אמרתי שמרמז על תושבע"פ שנוזלת מטלא דעתיקא ואמירה הוא בחשאי ובלב כמש"נ אמרתי אני בלבי ויאמר המן בלבו (וכמ"ש בזוה"ק פ' זו רלד ב) וכן התושבע"פ נוזל ג"כ בלב ובלחישו שנראה כאלו החכמים מחדשים (כשנ"ת מא' י) ואות וא"ו שבתיבת לאמור מרמז על זעיר אנפין דו' שבשם הוא ז"א כידוע ומרמז על ו' המדות הו' קצוות ואי' בזוה"ק (ר"פ ויקרא) דאות ו' איקרי אות אמת ואות חיים שמרמז על חיי עולם בלא הפסק לעולמי עד. וזה שבירך את יוסף שהוא יהיה מקור השפעת הברכות כדאי' (זוה"ח תולדות) דמוסף שבת שהוא ריבוי הקדושה דשבת ברזא דיוסף כי בחי' יוסף קדושת הברית והוא רזא דשבת. וז"ש בזוה"ק (ח"ב קלה ב) ובגין דאיהו מקורא ברזא דאת קיימא קרינן ליה המבורך איהו מבועא דבירא כו' וכיון דמטאן התם כלהו לעולם ועד. וע"י שברכם ביום ההוא לאמור שהוא השפעת הברכות מהמקור ע"כ אמר בך יברך ישראל שדבר זה של המשכת הברכות הוא חלקו של יוסף הצדיק:
13
י״דואני נתתי לך שכם אחד וגו' בב"ר שכם זו הבכורה ולבושו של אדה"ר אשר לקחתי מיד האמורי זה עשו כו' שעשה מעשה אמורי בחרבי ובקשתי במצות ומעשים טובים. ויש להבין מה טעם שיתן לבושו של אדה"ר ליוסף. גם למה בכאן נקרא עשו בשם אמורי שעשה מעשה אמורי. אכן הענין עפמ"ש בס' דברי אמת (לך) דחשב ז' אומות כנגד ז' הקליפות שהם בזלעו"ז נגד ז' מדות. וחשב שם האמורי נגד ת"ת בקדושה. שהוא עדש"נ את ה' האמרת וה' האמירך שישראל מתפארין בהש"י ה' אחד. ותפארת של הש"י שמשתבח בשבחייהו דישראל ומי כעמך ישראל גוי אחד. וכמ"ש (ברכות ו.) ויעקב שהוא מרכבה למדת התפארת בחינתו השפלות כמש"נ מי יקום יעקב כי קטן הוא. ואמרו (ב"ר פ' עא) כ"מ שנא' דל עני ואביון בישראל מדבר. וזלעו"ז בקליפה אמורי שמתפאר ומתגאה והוא שורש קליפת הגאוה וזש"נ ואנכי השמדתי את האמורי מפניהם אשר כגובה ארזים גבהו שהוא שורש הגאוה. וכמו בקדושה יעקב בריח התיכון מבריח מן הקצה אל הקצה דאחיד לעתיקא והיינו מכ"ע עד מלכות. כן לעו"ז בקליפה אמורי מבריח מראשית דקליפה עד מלכות דקליפה. וסיחון מלך אמורי אמרו עליו (ב"ב עח:) עיר סיחון כעיר זה שמהלך אחר סיחה נאה והוא ע"ד מש"נ כי נפת תטופנה שפתי זרה וגו'. וכן עשו איש יודע ציד שהיה צד בפיו ומתלבש בלבוש יעקב שהוא תורה ומצות וכמ"ש (מד"ת תולדות ח) שהיה אומר ליצחק המלח מהו שתהא חייבת במעשר כו' מדקדק במצות והיה א"ל אביו היכן היית א"ל בבית התלמוד לא כך הוא הלכה כו' לא כך איסורו לא כך התירו. וכן לעתיד ג"כ איתא (שם פ' צו ב) מה עשו עושה מתעטף בטליתו כזקן ובא ויושב לו אצל יעקב וכו' וז"ש שעשה כמעשה אמורי. וכ' וירח את ריח בגדיו ובזוה"ק פ' זו (רכד ב) בגדיו בגדי עשו מיבעי ליה כו' אך למעלה (קמב ב) אי' בזוה"ק דכשלבשם עשו לא הוו סלקין ריח כלל שהיו בגדי אדה"ר והם היו בחלקו של יעקב שהיה שופריה דאדה"ר ממש וכיון דלביש לון יעקב כדין תבת אבדה לאתרה וסליקו ריחין ע"ש. וזהו שכם א' אשר לקחתי מיד האמורי עשו שעשה מעשה אמורי. בחרבי עדמ"ש (זח"ג רעד ב) ו' גופא דחרבא וזהו בחרבי דייקא שהוא של יעקב שהוא מרכבה לאות ו' דאיקרי אות אמת כמ"ש בזוה"ק (ר"פ ויקרא) וכתיב תתן אמת ליעקב. אמת זו תורה כמ"ש (ברכות ה':) וזהו בחרבי ובקשתי מעשים טובים כמ"ש (שם יז.) ללומדיהם לא נא' אלא לעושיהם דכשעוסק בתורה ואין בו י"ש נקרא כסיל כמ"ש (יומא עב:) שעז"נ למה זה מחיר ביד כסיל לקנות חכמה ולב אין שאין בהם י"ש. וכן ק"ש נקרא חרב פיפיות כמו שנדרש על הקורא ק"ש על מטתו (ברכות ה'.) וק"ש הוא חלק יעקב שזיכה לישראל כמ"ש (בב"ר פ' צח) שע"ז אומרים שמע ישראל אבינו וכו' והוא ה"א ה"א תרין פיפיות דילה כמ"ש בזוה"ק. ועשו היה ציד בפיו והיינו נשמת ר"מ שהיה שורש תושבע"פ דסתם מתני' ר"מ. ויצא מעשו כמ"ש (גיטין נו.) וזה לקח ממנו בחרב פיפיות. וכן מעשים טובים שהיה עשו מתלבש בלבוש צדיק (כמ"ש ב"ר ר"פ סה) שאמר מה אבא נשא אשה בן ארבעים שנה כו' ויעקב נטלו ממנו בק"ש עדמ"ש בהקדמת תקו"ז (ד"ה ועוד תקונא ז) ואיהי ק"ש קשת דזריק חצים מסט' דברוך שם כבוד מלכותו. וכשלבש הבגדים קלט הריח ג"ע שהוא ריח חקל תפוחין וכמ"ש בזוה"ק. וזהו השכם א' שנתן ליוסף דכתיב ביה את האלהים אני ירא וכ' והריחו ביראת ה'. וכבר אמרנו כ"פ דבחי' יוסף הריח שמורה על טהרת קדושת הברית וכמ"ש (עירובין כא:) הדודאים נתנו ריח אלו בחורי ישראל שלא טעמו טעם חטא. ומלשון בחורי ישראל נראה דקאי על טעם חטא זה שגורם הילדות והבחרות וז"ש (סוטה מט.) מורחינא ריחא כו' בני טהרה יש בך כו' וכן נאמר יראת ה' טהורה. ונתן ליוסף בגדים של אדה"ר שיתנו ריח חקל תפוחין. ושבת רזא דברית כמ"ש (זח"ב צב א וש"מ) ואז זוכין לבגדי קודש דעל בגדי אדה"ר אי' (מד"ר במדבר פ' ד) שהיו בגדי כהונה ובגדי שבת היו. ובבגדי כהונה כ' לכבוד ולתפארת וז"ש (שבת קיג.) לגירסת השאלתות דר' יוחנן קארי למאניה דלביש בשבתא מכבדותא וע"כ דרשו מדכתיב וכבדתו שלא יהא מלבושך של שבת וכו' וכמו בגדי כהונה מכניסין קדושה לכהן כמ"ש (סנהדרין פג:) ובזמן שבגדיהם עליהם כהונתם עליהם כו' כן בבגדי שבת אי' במד"ר (ר"פ עקב וש"מ) מקדש את השבת בכסות נקיה (ונת' ויגש מא' ז) ות"ח דמשתדלי באורייתא דדמיין לשבתות כמ"ש (זח"ג קכד סע"ב) איתא (בנדרים כ:) מאן מלאכי השרת רבנן כו' דמצייני כמלאכי השרת וכן (קידושין עב.) ת"ח שבבבל דומין למלאכי השרת וע"ש ברש"י. וא' (שבת עז.) סודרא סוד ה' ליראיו. וז"ש (קידושין ח.) ר"כ שקיל סודרא וכו' לדידי חזי לי ה' סלעים ומצינו ג"כ (פסחים קיא:) סודריה דמר כי צורבא מרבנן כו' שהיה הסודר מיוחד לת"ח. וכתיב כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא. והיינו דכהן זוכה לבחי' מלאך שאין לו יצה"ר כלל כמ"ש (ב"ר פ' מח ושבת פט.) וזוכה לזה ע"י מדת היראה וכמש"נ ואתנם לו מורא וייראני וגו' וע"י לבושי כהונה זכה לקדושת מלאך. וכן מצינו בר"י בר אלעאי בע"ש כשהיה מתעטף בבגדי שבת שהיה דומה למלאך ה' צבאות כמ"ש (שבת כה:) והוא כאמור דבגדי כהונה ובגדי שבת הכל א' משורש קדושת בגדי אדה"ר. וכן זוכין בשבת להשפעה בתושע"פ ככהנים דכ' ותורה יבקשו מפיהו וכמ"ש בזוה"ק (ח"א מז ב) ביום השביעי דא תושבע"פ דאיהו יום שביעי והיינו מלכות פה תושבע"פ והוא ע"י קדושת בגדי שבת (כשנ"ת ויגש מא' ז) שהם קדושת בגדי אדה"ר. וזוכין להם ע"י מדת יוסף רזא דברית ויוסף רזא דשבת כמ"ש (זוה"ח תשא) וכמו שאמרנו למעלה:
14
ט״ובזוה"ק פ' זו (רמ"ו א) אית לחם דאיקרי לחם עוני ואית לחם דאיקרי לחם פנג כו' והיינו לחם עוני הוא הלחם בקדושת שכינתא שהוא בחי' הסיהרא דלית לה מגרמה כלום ואז צריך צמצום וכמו ביצ"מ שזכו ללחם עוני ונאסר אז השאור וחמץ שמרמז ליצה"ר. שאז שורש היראה וכמ"ש (זח"א ה ב) דאיהי יראה ושריא בה יראה. משא"כ בשבועות זמן מתן תורה שמקריבין חמץ שאז זכו ללחם פנג לחם ו' והיינו שאז נתקן השאור שבעיסה שהוא רק ממיעוטו שהוא יפה כמ"ש בגמ' (ברכות לד.) והיינו שהיצה"ר יועיל שיהיה חמידו דאורייתא וכמו שיהיה לעתיד וכמ"ש במדה"נ (זח"א קלח א) אלמלא יצה"ר חדוותא דשמעתא לא להוי. ואמר וע"ד מאשר שמינה לחמו לחם ו' וכו' ודאי הוא יתן מעדני מלך וכו' דא כנס"י דהא מיניה אתזנת והוא יהיב לה על ידא דצדיק וכו' והוא כמ"ש בזוה"ק לעיל (רמה סע"ב) מעלמא דאתי אתמשיך ונגיד להאי צדיק למיהב תפנוקין ועדונין להאי ארץ דאיהו לחם עוני ואתעביד לחם פנג. וזהו יחוד קוב"ה ושכינתיה שהוא ע"י בחי' צדיק. והיינו שלשבט זה ניתן הכח לתקן האכילות שיהיה בקדושה. ואיתא (זח"ב סא סע"ב) מזונא עלאה יתיר מכלא הוא מזונא דחברייא אינון דמשתדלי באורייתא דאכלי מזונא דרוחא ונשמתא וכו' ואיקרי חכמה וכו' הה"ד החכמה תחיה בעליה ומסתמא אכילת שבת מעולה עוד מלחם מן השמים והוא כמזונא דחברייא דאקרי חכמה וז"ש בזוה"ק אח"כ בספרא דר"ה וכו' מאשר שמנה לחמו דא לחם שבת דאיהו פנג על חד תרין וכו' לחם משנה תרי לחם לחם מן השמים ולחם מן הארץ דא הוא לחם פנג ודא הוא לחם דמסכנא ובשבת אתכליל לחם תתאה בלחם עלאה וכו' והיינו שבשבת הוא היחוד קוב"ה ושכינתיה והסעודות ברזא דענג עדן נהר גן שהנהר יוצא מעדן להשקות את הגן (כמ"ש זח"א כו סע"א) וכולל קדושות כל שם הוי"ה. ואמר זה בשבט אשר ע"ד ששמעתי מרה"ק זצוק"ל שאמר דעמום שהיה משבט אשר שהיה מתקוע אמר פר' הלא כבני כושיים שהוא מיוסד על צעקת בני הנעורים שהפגום נקרא מכוער וכושי שהוא היפך מבחי' יוסף שנקרא יפה תואר ויפה מראה. והוא מפני שבשבט זה מצוי יותר הפגם עכ"ד. והיינו שלשבט זה ניתן הכח ביותר לתקן פגם וקלקול הנחש שהיה שורשו באכילה ואח"כ נסתעף שבא על חוה והטיל בה זוהמא שמזה נסתעף קלקול הק"ל שנה. וכיון שבשבת זה ניתן הכח היותר גדול לתקן שורש הקלקול שהיה באכילה ע"כ בו מצוי הפגם יותר שהוא מתקנו ביותר. וכמו שמצינו בשבט יהודה שבו נזכר הפגם בער ואונן וממנו יצא דוד שהוא שורש החיים וכמ"ש (זח"א רז ב) דוד מלכא איהו חי וקורבא דיליה לחי העולמים וכו' וממנו יצא משי"ח שהוא גימט' נח"ש שיתקן כל פגם וקלקול הנחש ויבולע המות לנצח. וכן בשבט הזה ניתן הכח ביותר לתקן שורש הקלקול של הנחש שהיה באכילה וכאמור. ואמר מאשר שמנה לחמו דשמן מרמז לחכמה וכמ"ש (מנחות פה:) תקועה מתוך שרגילין בשמן זית חכמה מצויה בהם. והתיקון לפגם זה הוא עקרו ע"י חכמה ותורה וכמ"ש (סוכה נב.) אם פגע בך מנוול זה משכהו לבהמ"ד והיינו להמשיכו לקדושה שיהיה ממנו חדוותא דשמעתא כמו שיהיה לעתיד ולתכלית זה נברא וכמ"ש (קידושין ל:) בראתי יצה"ר ובראתי לו תורה תבלין והיינו היצה"ר של תאוה שעז"א בראתי יצה"ר. וכמו שאמרנו דהז' שמות של היצה"ר שנחשבו בסוכה הם רומזים בזלעו"ז נגד הז' מדות בקדושה והיצר מתאוה הוא נגד בחי' החסד ועז"א הקב"ה קראו רע שהפוגם נקרא רע בעיני ה' והוא הפסולת מבחי' החסד כידוע. (ונת' ס"פ בראשית) וכתיב איש אשר כברכתו ברך אותם והיינו שכלל לכל השבטים בברכת כל השבטים וכמ"ש (במדרו"ת והובא ברש"י) והיינו שלכל ישראל ניתן הכח הזה לתקן כל האכילות שיהיה בקדושה ולתקן פגם הנחש מכל וכל. ובשבת כל ישראל כת"ח כמ"ש כ"פ ושבת ברזא דברית כמ"ש בזוה"ק והוא הזמן לתקן פגם הנחש שהיה להכניס תאוה באכילה ונסתעף ממנו בכל עניני התאוה. וזוכין בשבת ללחם פנג דאתכליל לחם תתאה בלחם עלאה:
15
ט״זבזוה"ק פ' זו (רמח סע"א) יברכך ה' וישמרך יברכך ה' מדכורא וישמרך מנוקבא יברכך ה' מזכור וישמרך משמור. והוא כמ"ש (זח"ג צב סע"ב) זכור לדכורא ושמור לנוקבא והוא מדת יום ומדת לילה כידוע. וזהו וישמרך השמירה מכל רע והוא ע"י בחי' היראה להיות סור מרע והוא ע"י קדושת שכינה דאיהי יראה וכו' וכמ"ש בזוה"ק (רל א) ע"פ המלאך הגואל אותי דא שכינתא כו' והוא הגואל מכל רע כשיש משכן השכינה בלב והיינו שיש בו יראת שמים שמי שאין בו יראת שמים דרשו (יומא עב:) ולב אין. דלב ישראל הוא דשריא ביה יראה ואז הוא נגאל מכל רע וזה מדת לילה כמש"נ ואמונתך בלילות ועד"ש ברע"מ (זח"ג רל א) איהי אמונה. יברכך היינו ההשפעה בד"ת ללב חכם לימינו ובזה כ' יברכך ה' בשם הוי"ה והוא מדת יום כד"א ויקרא אלהים לאור יום וכתיב ותורה אור. והוא שם הוי"ה כמו שנדרש (ברכות כא.) לברכת התורה לפניה מדכתיב כי שם ה' אקרא הבו גודל וגו' ואמר בזוה"ק וכלא חד מלה בגין דמתרווייהו נפקין ברכאן לעלמין. ובשבת כתיב ויברך אלהים את יום השביעי ולא נתפרש איזה ברכה ובודאי קאי על הברכה המפורשת במקום אחר והוא ברכת כהנים והוא כמ"ש בתקו"ז (תי' מח) מאי לדרתם זכאה מאן דעביד לון דירה בשבת בתרי בתי לבא וכו' והוא להוריק הרע מלב כסיל לשמאלו ולהכניס הקדושה והד"ת בלב חכם לימינו. ושוכן שכינתא עלאה ותתאה בב' חללי הלב וזהו יברכך וישמרך כאמור. ובזוה"ק (לעיל רלג סע"ב) איתא כל ברכאן עלאין כלהו אתמסרו להאי דרגא וכו' ואע"ג דלית לה נהורא מגרמה כל ברכאן וכל חידו וכל טיבו כלהו קיימין בה ומינה נפקי וע"ד אתקריאת כוס של ברכה כמד"כ ברכת ה' היא תעשיר וע"ד כ' ומלא ברכת ה' וגו' והיינו דודאי כל הברכות הם מעתיקא וכמו שאמרנו ומדת מלכות היא בחי' הסיהרא דלית לה מגרמה כלום ומ"מ כל הברכות ע"י מדה זו וכ"כ בזוה"ק (ת"ג קמה סע"ב קמו א) יברכוכה יברכו כ"ה דמדת מלכות אקרי כ"ה וכמש"ש ואי' בזוה"ק (שם רי ב) הרי כ"ה דזמינא לברכא לון כה תמלל ברכה דבני וכו' והיינו דמדת שבת כליל כל ברכאן ומיניה מתברכאן. וההמשכה ע"י יוסף שהוא הנהר דנגיד ונפיק להשקות את הגן שכינתא תתאה. וז"ש שבירך יעקב ליוסף דכל ברכא אתמסרו בידיה לברכא (ונת' למעלה מא' ז) וחשב כל ברכאן דהוא מקור הברכה וכן יום השבת כללא דכל ברכאן וכל חידו וכל טיבו. טיבו מורה על בחי' האור כי טוב וכתיב אור זרוע לצדיק וכתיב אור צדיקים ישמח. שאח"כ ע"י האור שהוא לצדיקים זוכין ליישר הלב מכל וכל וזוכין לשמחה וזהו וכל חידו וכל טיבו. ישרים לשמחה וצדיקים לאורה (כמ"ש ספ"א דתענית) והיינו כשמתיישר הלב מכל וכל שנעקר כל היצה"ר מלבו שהוא כשזוכין לשבת עלאה ואתפני מתמן יצה"ר (כמ"ש תיקון מח). וכתיב ברכת ה' היא תעשיר והיינו עשירות בד"ת וכעין מה שנדרש (מדר"ת תשא ג) והשבע לעשיר בעשירי תורה אני מדבר ולא בעשירי ממון. וכן בגמ' (תמורה טז.) נדרש עשיר ורש נפגשו מי שעשה חכם לזה וכו' וכן (בב"ר ר"פ יא) אי' ברכת ה' היא תעשיר זו השבת שנא' ויברך אלהים את יום השביעי. ואז היה אדה"ר יחיד בכל העולם ומה שייך לו ברכת העושר רק המכוון על ברכה בעשירות דתורה שהוא בשבת דכו"ע בשבת נתנה תורה לישראל והיינו תושב"כ ובזוה"ק (ח"א מז ב) ביום השביעי דא תושבע"פ דאיהו יום שביעי. והיינו מלכות פה תושבע"פ והמשכת הברכה ע"י יוסף שנחשב בזוה"ח (תולדות) מוסף שבת שהוא ריבוי הברכה דשבת כנגד בחי' יוסף וכאמור:
16
י״זה' רועי לא אחסר מפשט הלשון נראה דקאי על הנהגת הנפש בד"ת וכמו שאומר אח"כ ינחני במעגלי צדק למען שמו וכן יעקב אע"ה שאמר האלהים הרועה אותי מעודי וגו' נראה ג"כ דקאי על הנהגת ומזון הנפש בעבודה וכמו שהקדים האלהים אשר התהלכו אבותי לפניו והיינו שהם השתדלו ועבדו כל א' את השי"ת עפ"י בחי' מדתו. ועל עצמו אמר שאין לו מהשתדלותו כלל רק האלהים הרועה ומנהיג אותי בדרך הישר והטוב. אבל בב"ר מייתי עלה הקיש גאולה לפרנסה נראה דמפרש האלהים הרועה אותי על פרנסה. וכ"ה מפורש בגמ' (פסחים קיח.) בגאולה כ' המלאך וגו' במזונות כתיב האלהים הרועה אותי הרי דמפרשים הרועה על מזונות ופרנסה. אמנם באמת הכל אחד הוא שהרועה ג"כ מנהיג צאנו בדרך הישר וגם מפרנסם וכמ"ש בזוה"ק (ח"ב כ ב) ופי' ה' רועי הוא ג"כ מפרנסני. והוא היסוד בהקדושה שעיקר שורש הסתת הנחש הי' בהרגש הנאת הגוף באכילה ואין יצה"ר שולט אלא מתוך אכילה ושתיה כמש"נ ואכלת ושבעת השמרו לכם וגו' ובספרי מייתי לה מכמה פסוקים. וכשהש"י הרועה ומפרנס הוא בקדושה וכמו שביקש שהמע"ה הטריפני לחם חוקי שיהיה הש"י הזן לחם הנחקק ונקצב כמה שנצרך לתורה ועבודה. וחוקי מורה שנחקק בלב הד"ת והעבודה ע"י האכילה וממילא בא ההנהגה בדרך הישר על מי מנוחות ינהלני נפשי ישובב שנדרש (שוח"ט תהלים) על ד"ת. ינחני במעגלי צדק וגו' ובשבת שהאכילה בקדושה אכילת מצוה כ' ושומר ידו מעשות כל רע ואי' (מכילתא בשלח) שהמשמר את השבת מרוחק מן העבירה. וגאולה ע"י מלאך הוא עפמ"ש (שבת קיט:) שני מלאכי השרת וכו' א' טוב וא' רע והיינו יצ"ט ויצה"ר וכ"ה מפורש בזוה"ק (ר"פ וישלח) ואמרו (ברכות ה.) לעולם ירגיז אדם יצ"ט על יצה"ר. וז"ש שגאולה שהוא הגאולה משעבוד היצה"ר הוא ע"י מלאך שמרגיז ומגביר המלאך הטוב היצ"ט על היצה"ר. וא' נצחו מוטב ואם לאו יעסוק בתורה הוא עפמ"ש (זח"א רב א) דהא לית לך מלה לתברא יצה"ר אלא אורייתא וכן אמרו (סוכה נב:) אם פגע בך מנוול זה משכהו לבהמ"ד. וא' נצחו מוטב ואם לאו יקרא ק"ש. והיינו שע"י שיכניס בלבו יחוד ה' שמבלעדי ה' אין שום דבר בעולם ע"י זה יכנע היצה"ר. ואחר כל העצות אמרו (שם) יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום כו' ואלמלא הקב"ה שעוזר לו אינו יכול לו. אך יעקב אע"ה שהיה כמו אדה"ר קודם הקלקול שלא ידע כלל הרגש הנאת עצמו (כמשנ"ת כ"פ) ולא התחיל לשמוע כלל ליצה"ר רק השליט מתחלה מלאך טוב שהוא היצ"ט על היצה"ר אמר המלאך הגואל אותי מכל רע. מלאך בעלמא דקאי על היצ"ט. ומ"מ אמר הוא יברך את הנערים דמלאך היינו שלוחו של השי"ת וכמו שמצינו (מדר"ת ויגש ו) היו מכבדין את המצות שהן שלוחי ושלוחו של אדם כמותו כו' והיינו שמכל מצוה נברא מלאך כמ"ש פ"ד דאבות ומדרש (רו"ת ס"פ משפטים) ומלאך שלוחו של הש"י. ומצינו שהמלאכים אומרים בשמו של הש"י כמו באאע"ה בעקידה וע"כ יתכן לומר על המלאך הוא יברך. ועל הפרנסה ומזונות שיהיה בקדושה אמר יעקב אע"ה האלהים הרועה אותי וגו' שלזה נצרך שהש"י יתן המזונות שיהיו בקדושה. וע"י כן יסתעף המלאך הגואל שיוכל להגביר המלאך הטוב היצ"ט על היצה"ר. ויעקב אע"ה שהקדים אפרים למנשה שהמכוון שהעיקר היה אצלו הקדושה ששולח הש"י מצדו באתע"דלע שע"ז מורה בחי' אפרים. ובמה נחשב נגדו מה שאדם קונה מיגיעו להנצל מרע ולהגביר על היצה"ר שע"ז מורה בחי' מנשה. וכיון שהכיר שהכל מהש"י לכן הקדים אפרים למנשה (וכמו שנת' חנוכה מא' כה באורך) וע"כ הקדים האלהים הרועה אותי שהוא העזר מהש"י שהוא המפרנס שיהיה המזונות בקדושה ואח"כ המלאך הגואל אותי מכל רע שהמכוון ע"י שהרגיז המלאך הטוב יצ"ט על יצה"ר כאמור שאף שזה מצדו הוא הכיר שאף השתדלותו הוא רק ע"י עזר השי"ת. והנה בדברות נאמר לא יהיה שהוא השורש מכל מל"ת ונא' בלשון ציווי שהוא להרגיז יצ"ט על יצה"ר ולמנוע א"ע מפעולות אסורות. ומאמר אנכי ה"א שהוא להכניס קדושה בלב לא נאמר בלשון ציווי רק בלשון הבטחה שכן הוא. ואי' בסה"ק דכל האיסורים מג' קליפות הטומאה. וקליפת נוגה מזה דברי הרשות שביד האדם להכניסם בקדושה או להיפך ח"ו. ולזה להכניס דברי רשות בקדושה צריך שיהיה מצד עזר הש"י וכמ"ש דבמזונות כ' האלהים הרועה אותי שכשהש"י המפרנס לחם חוקי נחקק ד"ת בלב והכל בקדושה. ויעקב אע"ה שלא קלקל מעולם אמר הסדר האלהים הרועה אותי שהוא כנגר דיבור אנכי שכששמעו ישראל דיבור אנכי נתקע ת"ת בלבם (כמ"ש שהש"ר) ואח"כ המלאך הגואל וגו' שהוא נגד דיבור לא יהיה שהוא להרגיז יצ"ט על יצה"ר. אבל זה הסדר הוא רק במי שלא קלקל כלל כיעקב אע"ה. אבל מי שקלקל ורוצה להתפלל צריך להקדים גאולה לתפלה ותפלה הוא בחי' דוד שאמר ואני תפלה ודוד הוא הגבר שהקים עולה של תשובה שהוא עיקר הגאולה:
17
י״חובחזקיהו שהיה צריך לתקן מה אמר והטוב בעיניך עשיתי ואמרו (ברכות י:) שסמך גאולה לתפלה ובזוה"ק פ' זו (רכח ב) ויסב חזקיהו פניו אל הקיר ולבתר ויתפלל כו' מכאן אוליפנא דמאן דאית ביה חובא ובעי למיבעי רחמי עלוי יכוין כו' לאתקנא גרמיה מההוא חובא ולבתר יבעי צלותא עש"ב. והיינו שהיה עליו טענה מענין זה שהוא כעין פגה"ב דלא נסיב. ובאמת הוא אמר דנטר ברית קדישא כדקא יאות וכמ"ש בזוה"ק כתיב הכא התהלכתי לפניך וכ' התם התהלך לפני וגו' וזה שאמר והטוב בעיניך עשיתי היפך ממה שאמר דהמע"ה והרע בעיניך עשיתי שנתכוין על פגם זה שנכתב עליו טענה מענין זה שנקרא רע בעיני ה' כמ"ש בזוה"ק (ריט ב) והוא אמר והטוב בעיניך עשיתי דנטר ברית שזה נקרא טוב כמש"נ אמרו צדיק כי טוב (כמ"ש יומא לח:) ובזוה"ק מסיים והטוב בעיניך עשיתי שסמך גאולה לתפלה. שאף שהתנצל דמה דלא נסיב משום שראה ברוה"ק דנפיק מיני' בנין דלא מעלי. מ"מ א"ל ישעיה בהדי כבשי דרחמנא למה לך כו' כמ"ש (ברכות שם). וכמו יוסף שאף שראה ברוה"ק שיצא ממנו ירבעם ואחאב (כמ"ש במדר"ת) מ"מ מירבעם יהיה משיח בן יוסף שבא מאביה (כמ"ש בזוה"ח סו"פ בלק) וכן מאחאב יצא משיח בן דוד שנתחתן בבית דוד כמ"ש בכתוב. וע"ז כתיב ויסב חזקיהו פניו אל הקיר שעשה תשובה כמ"ש בזוה"ק. ועז"א והטיב בעיניך שסמך גאולה לתפלה ואח"כ התפלל. ודהמע"ה אמר ג"כ ה' רועי וגו' כמו שאמר יעקב האלהים הרועה אותי וגו' ואח"כ אמר גם כי אלך וגו' כי אתה עמדי שהש"י גואל ישראל ואתה עמדי לגאלני. והקדים ג"כ ה' רועי לגאולה וכמו יעקב אע"ה שהקדים הרועה אותי ואח"כ המלאך הגואל. ואף שדהמע"ה הגבר שהקים עולה של תשובה. אכן דוד הזכיר שם הוי"ה שכולל גם ג"ר כידוע והיינו שבעל תשובה יכול להמשיך משער הנ' שהוא לבעל תשובה שמורה אם יהיו חטאיכם כשנים הללו שסדורות ובאות מו' ימ"ב כשלג ילבינו (כמ"ש שבת פט:) ונעשה מזדונות זכיות. וזה רק ע"י הש"י שמופיע זה למי שעושה תשובה מאהבה. וע"ק הקדים ה' רועי וגו' כי אתה עמדי וגו' ועי"ז הש"י גואל אותי שיהיו נהפכות לזכיות והקדים שהכל מהש"י. דאף התעוררות התשובה הוא רק ע"י אתעדל"ע. וע"י כן זוכה לגאולה מצד הש"י ובזה הוא כמו בחי' יעקב שתנה כל השתדלותו ג"כ בהש"י. וכיון שהכל מהש"י ממילא הכל טוב וכמו שנדרש (בב"ר פ' ט) ע"פ כל אשר עשה והנה טוב מאד שמרמז על כל היפך הטוב שיהי' טוב מאד. וכמו שאמרנו שמטעם זה תקנו אנכה"ג ובורא הכל במקום ובורא רע. ויעקב הוא הנהר היוצא מעדן להשקות את הגן שהוא בחי' כנס"י שיהיה הכל טוב. וע"כ אמר יעקב אע"ה וכי יש לי כל שהוא שיש לו מדה זו שנקרא כל. ואף שיוסף הוא מרכבה למדה זו שנקרא כל כידוע כי כל דאחיד בשמיא וארעא היינו שממשיך משמים שהוא בחי' יעקב אע"ה לארץ שהוא בחי' כנס"י (וכמ"ש זח"א לא רע"ב). שבאמת כל עסק יעקב אע"ה היה לברר כל יוצאי ירכו שאין בהם פסולת וע"ז מורה בחי' כל וכאמור. והבירור ע"י יוסף דאיקרי כל כידוע וזה שהקדים דהמע"ה ג"כ ה' רועי שהכל מהש"י ולית ליה מגרמיה כלום וממילא גם כי אלך וגו' לא אירע רע כי אתה עמדי לגאול אותי שיהיה הכל כזכיות:
18
י״טויישם בארון במצרים. לכאורה תיבת במצרים מיותר שידוע שהיה במצרים. גם לפמ"ש (סוטה יג. ומדרשים) שנתנוהו בנילוס והנהר מתפשט אף חוץ למצרים לא יתכן לשון במצרים. וי"ל שמרמז בזה מ"ש (מדר"ת ר"פ בשלח) שארונו של יוסף מהלך עם ארון העדות כו' וכי דרכו של מת מהלך עם ארון חי העולמים כו' המונח בארון זה קיים כל מה שכתוב בזה. וכ"ה בזוה"ק דאשתוי בתרי ארוני כו' ע"ש וכיון שהניחוהו בארון היה מלא ד"ת כמו ארון העדות שהיו בו הלוחות. וזה שמרמז במצרים על הד"ת דאז היו כל הד"ת עוד במצרים כ"ז שהיו שם כל ישראל שורש ס"ר נפשות שהם שורש כל הד"ת. וי"ל שזה מרמז במה שאמר והעליתם את עצמותי מזה ויש להבין למה לא אמר והעליתם אותי ואם היה דן שבזמן רב לא יושאר הבשר מהיכן ידע שלא ירקבו העצמות. ואם ע"ד נס יוכל להתקיים אף הבשר והול"ל סתם אותי. אך בא לרמז קדושתו דאי' (נדה לא.) שמצד האב העצמות כו' ומצד האם הבשר. והנה כ"ז שהעובר במעי אמו אין בו יצה"ר כמ"ש בגמ' (סנהדרין צא:) ובזוה"ק (ר"פ וישלח) והוא בחי' בנימין צדיק תתאה דלא חטא כל יומוי (כמ"ש זח"א קנג ב) משא"כ משנולד ששולט היצה"ר אך משנימול כיון דאתגזר אקרי צדיק זהו בחי' יוסף והוא בחי' צדיק עלאה והוא מצד קדושת האב. וידוע דקדושת יוסף הוא הי' שמשפיע יעקב בכנס"י שהיא דל"ת כמ"ש ה' ד' הוי ת ונעשית ה'. וזה קדושת יוסף לתקן ולהתברר במדת צי"ע אף שכבר שולט היצה"ר משעת יציאה. וע"ז מרמז עצמותי עצמות י' שזהו שורש קדושתו. ואמר מז"ה לרמז שכבר זכה גם לקדושת יעקב אע"ה שהוא מרכבה לשם הוי"ה אספקלריא דנהרא. שע"ז מורה בחי' זה שמפורש לנגד עיניו עד שיוכל להיות מראה באצבע כמו שיהי' לעתיד כמ"ש סוף תענית. וכמו שזכו בקי"ס דכ' זה אלי. וע"ז נא' ויישם בארון במצרים שהיה ארונו מלא ד"ת שזכה שיהיה כלול בקדושת יעקב אע"ה שהוא ד"ת וכמ"ש (זח"א קעו ב) ויעקב ויוסף כחדא אינון:
19
כ׳סיום הספר. ויישם בארון במצרים כי בספר בראשית נזכר ענין בנין קדושת ישראל ונשלם בפר' זו ע"י תולדות הי"ב שבטים והעיקר ע"י יוסף כשנשלם בבחי' קדושת הברית וזה היה דייקא בשעת מותו כי כל זמן שהאדם חי אין לו עוד בירור שיהיה נשלם בענין שבא לעולם רק דייקא בשעת מותו נשלם בחינתו. וזהו הסיום וימת יוסף וגו' ויישם בארון במצרים דייקא שהיא ערות הארץ בעלי זנות כמש"נ וזרמת סוסים זרמתם וע"כ מוצא הסוסים ממצרים כי הסוס אוהב הזנות (כמ"ש פסחים קיג:) ודייקא עי"ז הושם ארונו במצרים כמ"ש (שהש"ר פ' ד יב) יוסף ירד למצרים וגדר עצמו מן הערוה ונגדרו כל הזכרים בזכותו ואמרו (מדר"ת בשלח) דארונו של יוסף היה מהלך במדבר עם ארון חי העולמים כי יש להם שייכות זה לזה קיים זה מה שכתוב בזה. ואמרו (ב"ר פ' פז) בזכות עצמותיו של יוסף נקרע הים לישראל הה"ד הים ראה וינוס בזכות וינס החוצה. והנה כתיב שבת בשבתו שכל שבת י"ל קדושה מיוחדת והיא קדושת הפרשה שקורין בה ובשבת זה קראו במנחה בפ' שמות שהוא התחלת התיקון לקדושת הברית שהוא שלימות קדושת ישראל. והגמר מהתיקון בפ' משפטים שהוא סוף שובבי"ם בפ' כי תקנה עבד עברי כידוע מהאריז"ל. כי עיקר עבדות מצרים היה לתקן פגם הברית ועי"ז זכו למ"ת וכ' כי לי בני ישראל עבדים וגו'. ובפ' כי תקנה וגו' הגם שאמרו (קידושין כב:) אוזן ששמעה וכו' כי לי בני ישראל וכו' עם כ"ז זכה עכ"פ להיות עבד עברי והוא ג"כ מבחי' התיקון הנז':
20
כ״אאחר הבדלה
21
כ״ב[א] אמרו (שבועות יח:) כל המבדיל על היין במוצאי שבתות הויין לו בנים זכרים כו' בנים ראויין להוראה דכ' להבדיל ולהורות. ויש להבין מהו החיוב להבדיל על היין בשלמא בקידוש שהוא בשמחת כניסת שבת החיוב ביין כמש"נ ויין ישמח אבל הבדלת מוש"ק לשמחה מה זו עושה. וגם למה בשכר זה יזכה לבנים בעלי הוראה. וי"ל בזה דהנה (סנהדרין סה:) בשאלת טורנוסרופוס מה יום מיומים א"ל ר"ע ומה גבר בגוברין. ותשובת השאלה הוא שהם מענין א' כי יום מיומים היינו הבחנת קדושת שבת מששת יה"מ. ומה גבר בגוברין היינו הבחנת בין ישראל לעמים כי בשני הענינים נצרך הבחנה בעיון השכל להבדיל ביניהם כמ"ש (ירושלמי ברכות פ' ה סו' ה"ב) אם אין דיעה הבדלה מנין. כי באמת למראה עין בשר אין הבדל בין יעקב לעשו כמש"נ הלוא אח עשו ליעקב נאם ה' וכאשר באמת רימה את אביו יצחק כי על גוון המעשה אין שום הבחנה רק במאמר הש"י ואוהב את יעקב. וכמו שאמרו בשם היהודי הק' זצוק"ל ע"פ והייתם לי סגולה וגו' שיקרות ישראל הוא כעין סגולה שרפואתו בלא שכל. וכמו כן אין על הגוון שום הבחנה על קדושת הזמן שירגיש החילוק בין קדושת שבת לששת יה"מ רק למי שחלק לו הש"י בבינה כמש"נ ומבני יששכר יודעי בינה לעתים וגו'. והיינו דייקא בהבדלת מוש"ק אם הוא מרגיש בנפשו בהבחנה דקה בהבנת הלב שנתחלף הזמן מקודש לחול כמו מאיגרא רמא וכו' כי אז דייקא יש לו הרגשה והגעגועים מהקדושה של שבת. וזהו כל המבדיל על היין במו"ש היינו שיש לו השמחה מהרגשת קדושת שבת בעת הפרדו ע"י הבחנת הדעת שלו זוכה לבנים ראויין להוראה והוא מדה במדה מפני דענין הוראה הוא ג"כ הבחנה דקה בדעת להבדיל בין הטמא ובין הטהור וכמ"ש (תו"כ הובא ברש"י) אין צ"ל בין פרה לחמור הלא מפורשים הם אלא בין נשחט רובו של קנה לנשחט חציו שהוא ג"כ הבחנה דקה כחוט השערה. ולכן אמרו דהו"ל בנים ראויין להוראה. ולא שהוא בעצמו יזכה לזה דלאו כל אדם זוכה לזה כמ"ש (קה"ר סו"פ ז) אלף בנ"א נכנסין למקרא וכו' יוצא מהם א' להוראה. אמנם עכ"פ אם הוא לאו בר הכי זוכה לבנים ראויין להוראה. ויש לרמז זה בפ' ואת יהודה שלח לפניו אל יוסף להורות וגו' ואמרו (מדר"ת) ע"ז להתקין לו בית תלמוד שיהא מורה שם הוראה. כי בחי' יוסף הוא הבדלה בין ישראל לעמים היינו שגוף ישראל בקדושה ונקרא בן ברית איך שהוא. וכמ"ש (נדרים לא:) קונם שאני נהנה לערלים מותר בערלי ישראל וכו' ובחי' יהודה הוא הבנת הלב בין קודש לחול וכמ"ש (סוטה לו:) יהודה נקרא כולו על שמו של הקב"ה ולזה שלח את יהודה אל יוסף להורות כי ע"י הבחנת ב' הבדלות בין ישראל לעמים בין יום השביעי לששת יה"מ זוכין להורות הוראה להבדיל בין הטמא ובין הטהור. וי"ל דלטעם זה מזכירין במוש"ק אליהו הנביא ומלך המשיח שהם ב' בחינות הבדלות הנ"ל כי אליהו מלאך הברית הוא הבדלת בין ישראל לעמים כי הוא יעיד דישראל מקיימין האי קיימא (כמ"ש זח"א צג א) ועמך כולם צדיקים. ומלך המשיח הוא בחי' קדושת שבת מיום שכולו שבת. ולכן יבא משיח גם בערבי שבתות משא"כ אליהו שאינו בא בערבי שבתות מפני הטורח (כמ"ש עירובין מג:) כי אליהו הוא בחי' יוסף מנשמתין דחול שיש עוד טורח והכנה מצד האדם. אבל משיח הוא בחי' נשמתין דשבת ויבוא יום שכולו שבת ואז אין טורח והכנה מצד ישראל וכמו שנאמר ועמדו זרים ורעו צאנכם וגו':
22
כ״ג[ב] במדרש (ב"ר פ"ג) ה' פעמים אורה כ' כאן כנגד ה' חומשי תורה יהי אור כנגד ספר בראשית שבו נתעסק הקב"ה וברא את עולמו כו' וסיום הספר ויישם בארון במצרים שתכלית הבריאה הם האבות וי"ב שבטי ישראל ולזכות לאור הראשון כמו שנברא. ובגמ' (תענית טו.) צדיקים לאורה דכ' אור זרוע לצדיק. שלזכות לאור הראשון הוא רק ע"י בחי' צדיק יסו"ע שהוא מדת יוסף והוא יברר כל ישראל בבחינתו ועי"ז לעולם ירשו ארץ ארץ החיים. ובזוה"ק (ח"ב קסו ב) האי אור זרע ליה קב"ה בגנתא דעדנוי ועבד ליה שורין שורין על ידוי דהאי צדיק דאיהו גננא דגנתא וכו' שמקודם לעבד נמכר יוסף ואמרנו שדנוהו לפוגם במדת צדיק ע"י שהוציא עליהן דבה שנושאין עיניהם וסברו שבודאי במומו פוסל. ואח"כ יוסף ירד למצרים וגדר א"ע מן הערוה ונגדרו כל הזכרים בזכותו (כמ"ש שהש"ר פ"ד) וזש"נ ויישם בארון במצרים שמורה שנקבע קדושת יוסף שהלך ארונו עם ארון חי העולמים במדבר מפני שקיים זה מה שכ' בזה (כמ"ש מדר"ת בשלח) וכן מדת יוסף נקרא ג"כ חי העולמים כידוע. ונקבע קדושתו בכל ישראל דכ' איש אשר כברכתו ברך אותם שחזר וכללן וכמ"ש בב"ר שכל א' מהשבטים זכה לקדושת כל י"ב שבטי יה וזש"נ ועמך כולם צדיקים. ונשלם מאמר יהי אור שהוא אור זרוע לצדיק. ואח"כ מתחילין פרשיות שובבי"ם שהם הזמן לתקן פגה"ב כמ"ש האריז"ל. וע"י זה יזכו לאור וז"ש ויהי אור כנגד ס' ואלה שמות שבו יצאו ישראל מאפילה לאורה. וזהו ויהי אור שיהיה הוויה להאור. ועיקר התיקון בשבתות שבהם דשבת ברזא דברית קדישא כמ"ש (זח"ב צב א) ובזוה"ח (תשא) יוסף אקרי כל ושבת נמי איקרי כל וכו'. ובשבת יש הופעה מאור הראשון כמ"ש בס' הבהיר לקח שביעי ושם להם במקומו והשאר גנזו לצדיקים וכו'. ופ' ויחי בחודש טבת שכ' האריז"ל דב' חדשי טבת ושבט הם בחי' עיינין דמלכא ובהם הזמן לתיקון פגם זה שהפוגם נקרא רע בעיני ה'. והזמן לתקן ולזכות לבחי' צי"ע וכ' עיני ה' אל צדיקים. והתיקון לזה הוא ע"י מדת הענוה כשנעשה לב נשבר וכמו שאמרנו דכ' פני ה' בעושי רע שמרמז על פגם זה וכ' בתריה צעקו וה' שמע דצעקה מועיל לזה וכ' קרוב ה' לנשברי לב שמי שזוכה שנעשה לבו נשבר בקרבו מתקרב להשי"ת וה' מושיעו להתברר במדת צי"ע. וזה זוכין בשבת שנעשה הישראל עני ונכה רוח כמ"ש (ריש סא"ר) דדרש ואי זה מקום מנוחתי על יום השבת שהוא בזמן כמו המקדש בעולם. ואז נעשה הישראל עני ונכה רוח ונעשה לבו נשבר ויכול לתקן הפגם. וכן אמרנו שעיקר התיקון לפגם זה ע"י תורה וע"ז מרמז לכל בשרו מרפא דזה נקרא בשר כמו רר בשרו. ונקרא בקדושה בשר קודש ובהיפך בשר חמורים. וצעקה ותורה הם הקל קול יעקב קל ה' קול תפלה קל חסר כמ"ש (זח"א רי א). קול מלא ו' מרמז על תורה כידוע אמת זו תורה ואת ו' אקרי אות אמת כמ"ש בזוה"ק (ר"פ ויקרא) ושבת זמן תושב"כ ותושבע"פ דכו"ע בשבת ניתנה תורה לישראל והיינו תושב"כ ויום השביעי דא תושבע"פ דאיהו יום שביעי (כמ"ש זח"א מז ב) ושומרי שבתות נקראו יראי שמי כמ"ש (תענית ח:) וזהו בחי' תפלה שהוא משורש היראה (כמשנ"ת נח מא' ג) וזוכין להיות עני ונכה רוח ונעשים נשברי לב. וכן זוכין להיות חרד על דברי שזה מורה על מדריגת ת"ח כמ"ש (ב"מ לג:) החרדים אל דברו אלו ת"ח. וע"כ השבת מיוחד לתיקון הפגם הזה. ושבת מעין עוה"ב א' מס' לעוה"ב. שאז בעוה"ב יתברר ועמך כולם צדיקים לעולם ירשו ארץ. ובשבת זוכין לטעום מעין זה ומתפללין במוצש"ק שיושאר כך לעולמי עד שנהיה חשוכים מכל חטא ומנוקים מכל עון ומדובקים ביראתך שהוא קדושת השבת שנקראו ישראל יראי שמי:
23
כ״דחזק
24