פרי צדיק, ויחי י״זPeri Tzadik, Vayechi 17
א׳סיום הספר. ויישם בארון במצרים כי בספר בראשית נזכר ענין בנין קדושת ישראל ונשלם בפר' זו ע"י תולדות הי"ב שבטים והעיקר ע"י יוסף כשנשלם בבחי' קדושת הברית וזה היה דייקא בשעת מותו כי כל זמן שהאדם חי אין לו עוד בירור שיהיה נשלם בענין שבא לעולם רק דייקא בשעת מותו נשלם בחינתו. וזהו הסיום וימת יוסף וגו' ויישם בארון במצרים דייקא שהיא ערות הארץ בעלי זנות כמש"נ וזרמת סוסים זרמתם וע"כ מוצא הסוסים ממצרים כי הסוס אוהב הזנות (כמ"ש פסחים קיג:) ודייקא עי"ז הושם ארונו במצרים כמ"ש (שהש"ר פ' ד יב) יוסף ירד למצרים וגדר עצמו מן הערוה ונגדרו כל הזכרים בזכותו ואמרו (מדר"ת בשלח) דארונו של יוסף היה מהלך במדבר עם ארון חי העולמים כי יש להם שייכות זה לזה קיים זה מה שכתוב בזה. ואמרו (ב"ר פ' פז) בזכות עצמותיו של יוסף נקרע הים לישראל הה"ד הים ראה וינוס בזכות וינס החוצה. והנה כתיב שבת בשבתו שכל שבת י"ל קדושה מיוחדת והיא קדושת הפרשה שקורין בה ובשבת זה קראו במנחה בפ' שמות שהוא התחלת התיקון לקדושת הברית שהוא שלימות קדושת ישראל. והגמר מהתיקון בפ' משפטים שהוא סוף שובבי"ם בפ' כי תקנה עבד עברי כידוע מהאריז"ל. כי עיקר עבדות מצרים היה לתקן פגם הברית ועי"ז זכו למ"ת וכ' כי לי בני ישראל עבדים וגו'. ובפ' כי תקנה וגו' הגם שאמרו (קידושין כב:) אוזן ששמעה וכו' כי לי בני ישראל וכו' עם כ"ז זכה עכ"פ להיות עבד עברי והוא ג"כ מבחי' התיקון הנז':
1
ב׳אחר הבדלה
2
ג׳[א] אמרו (שבועות יח:) כל המבדיל על היין במוצאי שבתות הויין לו בנים זכרים כו' בנים ראויין להוראה דכ' להבדיל ולהורות. ויש להבין מהו החיוב להבדיל על היין בשלמא בקידוש שהוא בשמחת כניסת שבת החיוב ביין כמש"נ ויין ישמח אבל הבדלת מוש"ק לשמחה מה זו עושה. וגם למה בשכר זה יזכה לבנים בעלי הוראה. וי"ל בזה דהנה (סנהדרין סה:) בשאלת טורנוסרופוס מה יום מיומים א"ל ר"ע ומה גבר בגוברין. ותשובת השאלה הוא שהם מענין א' כי יום מיומים היינו הבחנת קדושת שבת מששת יה"מ. ומה גבר בגוברין היינו הבחנת בין ישראל לעמים כי בשני הענינים נצרך הבחנה בעיון השכל להבדיל ביניהם כמ"ש (ירושלמי ברכות פ' ה סו' ה"ב) אם אין דיעה הבדלה מנין. כי באמת למראה עין בשר אין הבדל בין יעקב לעשו כמש"נ הלוא אח עשו ליעקב נאם ה' וכאשר באמת רימה את אביו יצחק כי על גוון המעשה אין שום הבחנה רק במאמר הש"י ואוהב את יעקב. וכמו שאמרו בשם היהודי הק' זצוק"ל ע"פ והייתם לי סגולה וגו' שיקרות ישראל הוא כעין סגולה שרפואתו בלא שכל. וכמו כן אין על הגוון שום הבחנה על קדושת הזמן שירגיש החילוק בין קדושת שבת לששת יה"מ רק למי שחלק לו הש"י בבינה כמש"נ ומבני יששכר יודעי בינה לעתים וגו'. והיינו דייקא בהבדלת מוש"ק אם הוא מרגיש בנפשו בהבחנה דקה בהבנת הלב שנתחלף הזמן מקודש לחול כמו מאיגרא רמא וכו' כי אז דייקא יש לו הרגשה והגעגועים מהקדושה של שבת. וזהו כל המבדיל על היין במו"ש היינו שיש לו השמחה מהרגשת קדושת שבת בעת הפרדו ע"י הבחנת הדעת שלו זוכה לבנים ראויין להוראה והוא מדה במדה מפני דענין הוראה הוא ג"כ הבחנה דקה בדעת להבדיל בין הטמא ובין הטהור וכמ"ש (תו"כ הובא ברש"י) אין צ"ל בין פרה לחמור הלא מפורשים הם אלא בין נשחט רובו של קנה לנשחט חציו שהוא ג"כ הבחנה דקה כחוט השערה. ולכן אמרו דהו"ל בנים ראויין להוראה. ולא שהוא בעצמו יזכה לזה דלאו כל אדם זוכה לזה כמ"ש (קה"ר סו"פ ז) אלף בנ"א נכנסין למקרא וכו' יוצא מהם א' להוראה. אמנם עכ"פ אם הוא לאו בר הכי זוכה לבנים ראויין להוראה. ויש לרמז זה בפ' ואת יהודה שלח לפניו אל יוסף להורות וגו' ואמרו (מדר"ת) ע"ז להתקין לו בית תלמוד שיהא מורה שם הוראה. כי בחי' יוסף הוא הבדלה בין ישראל לעמים היינו שגוף ישראל בקדושה ונקרא בן ברית איך שהוא. וכמ"ש (נדרים לא:) קונם שאני נהנה לערלים מותר בערלי ישראל וכו' ובחי' יהודה הוא הבנת הלב בין קודש לחול וכמ"ש (סוטה לו:) יהודה נקרא כולו על שמו של הקב"ה ולזה שלח את יהודה אל יוסף להורות כי ע"י הבחנת ב' הבדלות בין ישראל לעמים בין יום השביעי לששת יה"מ זוכין להורות הוראה להבדיל בין הטמא ובין הטהור. וי"ל דלטעם זה מזכירין במוש"ק אליהו הנביא ומלך המשיח שהם ב' בחינות הבדלות הנ"ל כי אליהו מלאך הברית הוא הבדלת בין ישראל לעמים כי הוא יעיד דישראל מקיימין האי קיימא (כמ"ש זח"א צג א) ועמך כולם צדיקים. ומלך המשיח הוא בחי' קדושת שבת מיום שכולו שבת. ולכן יבא משיח גם בערבי שבתות משא"כ אליהו שאינו בא בערבי שבתות מפני הטורח (כמ"ש עירובין מג:) כי אליהו הוא בחי' יוסף מנשמתין דחול שיש עוד טורח והכנה מצד האדם. אבל משיח הוא בחי' נשמתין דשבת ויבוא יום שכולו שבת ואז אין טורח והכנה מצד ישראל וכמו שנאמר ועמדו זרים ורעו צאנכם וגו':
3
ד׳[ב] במדרש (ב"ר פ"ג) ה' פעמים אורה כ' כאן כנגד ה' חומשי תורה יהי אור כנגד ספר בראשית שבו נתעסק הקב"ה וברא את עולמו כו' וסיום הספר ויישם בארון במצרים שתכלית הבריאה הם האבות וי"ב שבטי ישראל ולזכות לאור הראשון כמו שנברא. ובגמ' (תענית טו.) צדיקים לאורה דכ' אור זרוע לצדיק. שלזכות לאור הראשון הוא רק ע"י בחי' צדיק יסו"ע שהוא מדת יוסף והוא יברר כל ישראל בבחינתו ועי"ז לעולם ירשו ארץ ארץ החיים. ובזוה"ק (ח"ב קסו ב) האי אור זרע ליה קב"ה בגנתא דעדנוי ועבד ליה שורין שורין על ידוי דהאי צדיק דאיהו גננא דגנתא וכו' שמקודם לעבד נמכר יוסף ואמרנו שדנוהו לפוגם במדת צדיק ע"י שהוציא עליהן דבה שנושאין עיניהם וסברו שבודאי במומו פוסל. ואח"כ יוסף ירד למצרים וגדר א"ע מן הערוה ונגדרו כל הזכרים בזכותו (כמ"ש שהש"ר פ"ד) וזש"נ ויישם בארון במצרים שמורה שנקבע קדושת יוסף שהלך ארונו עם ארון חי העולמים במדבר מפני שקיים זה מה שכ' בזה (כמ"ש מדר"ת בשלח) וכן מדת יוסף נקרא ג"כ חי העולמים כידוע. ונקבע קדושתו בכל ישראל דכ' איש אשר כברכתו ברך אותם שחזר וכללן וכמ"ש בב"ר שכל א' מהשבטים זכה לקדושת כל י"ב שבטי יה וזש"נ ועמך כולם צדיקים. ונשלם מאמר יהי אור שהוא אור זרוע לצדיק. ואח"כ מתחילין פרשיות שובבי"ם שהם הזמן לתקן פגה"ב כמ"ש האריז"ל. וע"י זה יזכו לאור וז"ש ויהי אור כנגד ס' ואלה שמות שבו יצאו ישראל מאפילה לאורה. וזהו ויהי אור שיהיה הוויה להאור. ועיקר התיקון בשבתות שבהם דשבת ברזא דברית קדישא כמ"ש (זח"ב צב א) ובזוה"ח (תשא) יוסף אקרי כל ושבת נמי איקרי כל וכו'. ובשבת יש הופעה מאור הראשון כמ"ש בס' הבהיר לקח שביעי ושם להם במקומו והשאר גנזו לצדיקים וכו'. ופ' ויחי בחודש טבת שכ' האריז"ל דב' חדשי טבת ושבט הם בחי' עיינין דמלכא ובהם הזמן לתיקון פגם זה שהפוגם נקרא רע בעיני ה'. והזמן לתקן ולזכות לבחי' צי"ע וכ' עיני ה' אל צדיקים. והתיקון לזה הוא ע"י מדת הענוה כשנעשה לב נשבר וכמו שאמרנו דכ' פני ה' בעושי רע שמרמז על פגם זה וכ' בתריה צעקו וה' שמע דצעקה מועיל לזה וכ' קרוב ה' לנשברי לב שמי שזוכה שנעשה לבו נשבר בקרבו מתקרב להשי"ת וה' מושיעו להתברר במדת צי"ע. וזה זוכין בשבת שנעשה הישראל עני ונכה רוח כמ"ש (ריש סא"ר) דדרש ואי זה מקום מנוחתי על יום השבת שהוא בזמן כמו המקדש בעולם. ואז נעשה הישראל עני ונכה רוח ונעשה לבו נשבר ויכול לתקן הפגם. וכן אמרנו שעיקר התיקון לפגם זה ע"י תורה וע"ז מרמז לכל בשרו מרפא דזה נקרא בשר כמו רר בשרו. ונקרא בקדושה בשר קודש ובהיפך בשר חמורים. וצעקה ותורה הם הקל קול יעקב קל ה' קול תפלה קל חסר כמ"ש (זח"א רי א). קול מלא ו' מרמז על תורה כידוע אמת זו תורה ואת ו' אקרי אות אמת כמ"ש בזוה"ק (ר"פ ויקרא) ושבת זמן תושב"כ ותושבע"פ דכו"ע בשבת ניתנה תורה לישראל והיינו תושב"כ ויום השביעי דא תושבע"פ דאיהו יום שביעי (כמ"ש זח"א מז ב) ושומרי שבתות נקראו יראי שמי כמ"ש (תענית ח:) וזהו בחי' תפלה שהוא משורש היראה (כמשנ"ת נח מא' ג) וזוכין להיות עני ונכה רוח ונעשים נשברי לב. וכן זוכין להיות חרד על דברי שזה מורה על מדריגת ת"ח כמ"ש (ב"מ לג:) החרדים אל דברו אלו ת"ח. וע"כ השבת מיוחד לתיקון הפגם הזה. ושבת מעין עוה"ב א' מס' לעוה"ב. שאז בעוה"ב יתברר ועמך כולם צדיקים לעולם ירשו ארץ. ובשבת זוכין לטעום מעין זה ומתפללין במוצש"ק שיושאר כך לעולמי עד שנהיה חשוכים מכל חטא ומנוקים מכל עון ומדובקים ביראתך שהוא קדושת השבת שנקראו ישראל יראי שמי:
4
ה׳חזק
5