פרי צדיק, בלק ב׳Peri Tzadik, Balak 2
א׳בזוה"ק פרשה זו (ר"א ב') תלת פומין אלין אתבריאו ע"ש בין השמשות וכו' אתקדש יומא סליק פומא דשליט על כולא פי ה'. פי ה' הינו מדת מלכות פה שהוא בחינת יום השבת מדה ז'. ובזוהר הקדוש (ח"א ל"ב א') והאי דיבור אקרי שבת והענין דכתיב בדבר ה' שמים נעשו והיינו שבכל מאמרי מעשי בראשית כתיב ויאמר אך אחר כך אחר כל הבריאה כתיב ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים. והיינו אחר ששיתף מדת הרחמים למדת הדין אחר שבת שהוא מדה אחרונה בחינת פי ה'. וזהו בדבר שהוא שהוא בחינת רחמים שמים נעשו דייקא עולם העשי'ה. ובס' יצירה חשב עולם שנה נפש שבת בשנה ופה בנפש וכבר אמרנו דאין הפירוש שאז נברא הפה בנפש שהרי אדם הראשון כשנברא בע"ש נברא גם כן עם כח הדיבור שהרי קרא שמות והשיב להשי"ת על שאלתו איכה. רק הפי' הוא שבשבת דסליק פי ה' כנ"ל אז נעשה הפה בנפש היינו שיהיה האדם בכוחו לדבר דבר ושיהיה דבר ה' פי ה' והיינו בחינת תורה שבעל פה דברי אשר שמתי בפיך וזאת אקרי דבור כמ"ש (שבת קל"ח:) דבר ה' זו הלכה וכמו שנאמר כל מקום אשר אזכיר את שמי ושם ה' היינו תורה כמו שנלמד (ברכות כ"א.) לברכת התורה לפניה' מדכתיב כי שם ה' אקרא הבו גודל וגו' וכן למדו מזה (שם ו.) לאחד שיושב ועוסק בתורה ששכינה עמו. ולכאורה היה צריך לכתוב תזכיר את שמי. אך בתורה שלומד הוא באמת פי ה' וזהו אזכיר את שמי וזהו בקול תורה וכן בקול תפלה אומרים קודם ש"ע אדני שפתי תפתח וגו' וכמו שאומרים בשם רבינו הרבי רבי אלימלך זצ"ל על הגמרא מנין שהקב"ה מתפלל היינו בפיפיות ישראל וזהו אם תפלתי שגורה בפי לשון שליחות מהשי"ת וזהו בחינת פי ה' בקול תפלה וזהו הפי' שנברא פה בנפש. אך מה שא' בזוה"ק מקודם שבע"ש בין השמשות נבראו פי הבאר הארץ ופי האתון אח"ז אמר אתקדש יומא כנ"ל. יש להבין איזה שייכות יש להם לפי ה' שהיה הם הכנה לזה. אך פי הבאר יתכן שמרמז גם כן לתורה שבעל פה כמו"ש (תענית ט'.) באר בזכות מרים ומרים הוא בחינת סיהרא כמו"ש (זוה"ק ח"ג קפ"א ב') ובגמרא (סוטה י"א:) דוד נמי ממרים קאתי ודוד המלך ע"ה מדת מלכות פה תורה שבעל פה וכן נדרש בגמרא (עירובין נ"ד.) וממדבר מתנה תורה נתנה לו במתנה והיינו מטעם שהבאר מרמז על דברי תורה והיינו תורה שבעל פה נתנה לו במתנה שנקרא תורתו וכמו"ש (ע"ז י"ט.) ילמד אדם תורה ואחר כך יהגה וכו' והדר בתורתו יהגה. ולזה היה זה הפי באר הכנה שיהיה בנפש גם כן בחינת פי ה' דברי אשר שמתי בפיך. וכן פי הארץ היינו נגד מי שכופר בפי ה' כמו קרח שנחלק על משה ואהרן נברא ע"ז פי הארץ שיהיה ל תיקון על פתחו של גיהנם וכמו שא' (עירובין י"ט.) רשעים אפי' על פתחי גהינם אינם חוזרין וכו' הא בפושעי ישראל וכו' והיינו דפושעי ישראל חוזרין בתשובה על פתחו של גיהנם וכמו שא' (סנהדרין ק"י.) דהוי קאמרי הכי משה אמת ותורתו אמת והן בדאין. וזאת הכירו על פתחו של גיהנם שהוא פי הארץ והיינו ע"פ מ"ש (עירובין שם) ג' פתחים יש לגיהנם אחד במדבר וא' בים וא' בירושלים במדבר וירדו הם וכל אשר להם וגו' בירושלים שגם שם יכולים להכיר פי ה'. והג' פתחים נגד מ"ש במדרש (הובא תוס' פסחים צ"ד.) כל העולם כולו שליש ימים שליש מדבריות שליש ישוב:
1
ב׳אך פי האתון איזה שייכות והכנה הי' זאת לפי ה' שנברא גם הוא בע"ש בה"ש. ובזוהר הקדוש (פ' זו ר"ט ב') מק' וכי מאחר דכתיב ויפתח ה' את פי האתון בעיין למהוי אינון מילין מילי מעלייתא מילין דחכמתא וכו' אך הענין דאיתא בגמרא (ב"ב י"ד:) משה כתב ספרו ופ' בלעם ופירש"י אף על פי שאינן צורכי משה ותורתו וכו' וקשה למה נקט דוקא פ' בלעם יותר משאר סיפורים שבתורה ככל ספר בראשית ואם בשביל צורך ישראל גם פ' בלעם לצורך ישראל גם נזכרו אלה המלכים אשר מלכו וגו' וכה"ג וכמו דחשב בזוהר הקדוש (בהעלותך ק"ב ב') מילין דהדיוטין כגון מילין שעשו מילין דהגר וכו' גם למה נקרא פ' בלעלם ולא פ' בלק כמו שאנו קורין פרשה זו פ' בלק. וכן הוזכרה בלשון זה בגמרא (ברכות י"ב:) בקשו לקבוע פ' בלק בק"ש וכו' גם בזוה"ק שם מילין דבלק מילין דבלעם ובע"י כתב בשם ריטב"א שהיה ספר מיוחד שנקרא פ' בלעם. וזה קשה לומר שהרי כל הספרים לבד התנ"ך לא ניתן לכתוב וקרי להו ספרים החיצונים. אך נראה הענין ע"פ מ"ש בספרי (פ' ברכה) ולא קם נביא עוד בישראל כמשה אבל באומות העולם קם ואיזה זה בלעם וכו' והוא ע"פ מ"ש (ספרי מטות) שהנביאים נתנבאו בכה אמר מוסיף עליהם משה שנתנבא בזה הדבר. והיינו דהנביאים נתנבאו בכה אמר שמתחילה שמעון הנבואה מהשי"ת ואחר כך אמרוה ומשה נתנבא בזה הדבר היינו שבשעה שארמ הנבואה אז שכינה מדברת מתוך גרונו והיינו זה הדבר כמורה באצבע ובזוהר הקדוש (פ' זו ר"י ב') הרי כ"ה וכו' דכד תפתח פומך היא תמלל מילין וכו'. והיינו שהוא לא היה מדבר רק השכינה הוא המדברת. וזהו הענין מה שנאמר מקודם במאמר ה' לבלעם ואך את הדבר אשר אדבר אליך אותו תעשה ומה לשון תעשה והול"ל תדבר. ומקודם לעשות קטנה או גדולה שייך לשון עשיה אבל כאן שהוא רק דיבור מהו הלשון תעשה. אך הוא על פי האמור שהוא לא ידבר רק השכינה והוא יהיה עושה רק תנועות מוצאות הפה וע"ד שא' (ב"מ צ':) עקימת פיו הויא מעשה. ואחר כך במאמר המלאך לבעלם אשר אדבר אליך אותו תדבר כתיב גם כן לשון אותו שמורה כמו זה והיינו אותו הדבר זה הדיבור אשר ישים אלהים בפיו בלא שום שינוי. ובלעם לבלק פעם הראשון אמר גם כן אותו אדבר בלא שום שינוי כנזכר ואחר כך שראה יותר שאין בכוחו בדיבורו אמר אותו אשמור לדבר דהיינו שהוא רק כשומר על הדברים אשר ישים ה' בפיו. ואחר כך דכתיב וישם דבר בפיו ואיתא (במ"ר) הקב"ה פוקס את פיו וכו' וראה יותר שאין בכוחו אף לשתוק אמר כל אשר ידבר ה' אותו אעשה והיינו שהוא רק העושה בעקימת פיו דהוי מעשה. ואחר כך כתיב ותהי עליו רוח אלהים שכתב הרמב"ן שהיה מעין נבואה ולכן התפאר אז נאום שומע אמרי אל וגו' אמר בלעם אשר ידבר ה' אותו אדבר התפאר עצמו שיש לו גם כן חלק בהדיבור. וזה ענין דכל התורה כולה גם הסיפורים אף שהם סיפורים על ידי שנכתבו על ידי משה נעשו דברי תורה כמו מילין דהגר מילין דעשו מילין דלבן ע"ז אמר משה כתב ספרו שהם כולן בכלל ספרו. וכן מילין דבלק מה שדיבר והמעשיות הוא גם כן בכלל כתב ספרו שעל ידי כתיבתו אותם בהתורה נעשה הכל תורה. ואף שהתורה קדמה לעולם אלפים שנה מכל מקום כתיב תורה משה עבדי שנעקרא על שמו וזה כתב ספרו ומש"ה לא הוזכר פ' בלק. אך פ' בלעם שבזה לא היה צריך לחדש דבר שהרי באמת היו דבר ה' רק שהיה בלעם עוקם שפתיו ועושה מעשה מוצאות הפה על זה א' ביחוד ופרשת בלעם שאינו בכלל כתב ספרו. מה שאין כן שם בגמרא בקשו לקבוע פ' בלק בק"ש היינו כל הפרשה מן וירא בלק עד אחר נבואת בלעם דלקבוע פ' בלעם היינו נבואתי לבד לא היה אפשר כמו שא' בגמרא שם כל פרשה כו' דלא פסקה משה רבינו לא פסקינן ובפ' בלק אין הפסקת פרשה עד אחר גמר נובאת בלעם והיה צריך לקבוע גם מילין דבלק דבריו עם המעשיות ולכן קראו בגמרא פ' בלק כל הפרשה מילין דבלק ומילין דבלעם עד גמר הפרשה:
2
ג׳וזה הענין מה שנברא פי האתון בערב שבת בין השמשות והיינו שנברא אז כח זה שיוכל להיות בחינת פי ה' אף כשיוצא מפי בלעם שכח בלעם היה העיקר כוחו בבחינת אתון כמו"ש בזוהר הקדוש (פ' זו ר"ז א'). והיינו פי האתון שיוכל להיות הדברים מבחינת פי ה' אף כשיצאו דרך מוצאות פי בלעם שהוא פי האתון. ופי האתון מורה אף במקום שאין המדבר מרגיש כלל במה שמדבר כמו אתון מכל מקום יכולים ללמוד מזה. ועל דרך מה שנאמר ואזניך תשמענה דבר מאחריך לאמור זה הדרך לכו בו ומאחריך היינו אף שישמע מנכרי שידבר דבר ילמוד מזה איזה הנהנה מעבודת השי"ת כי לא לחנם נשמעו דברים אלה לאזניו. וכענין שיסופר מהרבי רבי זושא זצ"ל שפ"א הלך בדרך ונסע נכרי עם עגלה שחתץ הנקרא היי ונתהפכה לארץ ביקש ממנו הנכרי שיסייע לו להרימו השיב לו הרבי רבי זושא שאינו יכול אמר לו הנכרי תוכל תוכל אבל אינך רוצה אמר לעצמו זושא שמע מה הוא אומר ה' תתאה נפלה לארץ וביכלתי להרימה אבל איני רוצה. ובמשנה (רפ"ד דאבות) איתא איזהו חכם הלומד מכל אדם שנאמר מכל מלמדי השכלתי ולא הביאו פסוק ואזניך תשמענה דבר וגו' כמו שהביאו בגמרא (מגילה ל"ב.) ללמוד שמשתמשין בבת קול. אך מהלשון במשנה שאמר איזה חכם הלומד מוכח שקאי על מי שרוצה ללמוד ממנו והוא מכוין ללומדו על זה אמר מכל אדם היינו אתם קרויים אדם שכן הוא גם בלשון חכמים סתם אדם וכמו"ש התוי"ט (פ"ב דבכורים משנה ז') ואף דאיתא אם הרב דומה למלאך ה' צבאות יבקשו תורה מפיהו וכו' כבר הקשה בגמרא (חגיגה ט"ו:) והיאך ר"מ למד תורה מפומי' דאחר ותירצו הא בגדול וכו' עיי"ש. וזהו איזה חכם הלומד מכל אדם דגדול יכול ללמוד ועל זה מביא הפסוק מכל מלמדי שמכוין ללמדו השכלתי אף שהוא אינו דומה וכו' מכל מקום אנכי השכלתי מזה. מה שאין כן כאן כתיב תשמענה דבר מאחריך אף מנכרי שמדבר לכונתו ואינו מכוין ללמדך אתה תשמע מהם לאמר זה הדרך לכו בו וזה ענין בת קול. וכמו שמצינו (ירושלמי פ"ו דשבת) שמביא כמה מעשיות ששמעו ב"ק מאנשים שלא התכונו רק לבונת דיבורם והם למדו מזה לענינם ומייתי גם כן מפסוק ואזניך תשמענה גו' וזהו פי' פי האתון שנברא כח זה שבפי האתון גם כן יכול להיות דבר ה'. וכל התורה שבעל פה הוא בגלות בין האומות והעיקר מה שא' (פסחים פ"ז:) אלא כדי שיתוספו עליהם גרים היינו כדי להוציא ני"ק מהם דכתיב ואתה מחיה את כולם. ועיקר החיים בדברי תורה והיינו שבכולם יש דברי תורה בשבי' וישראל מוציא מהם הני"ק והתורה שבעל פה וזה ואזניך תשמענה דבר מאחריך היינו אף מנכרי ואף שאינו מכוין כלל ללמדך אתה תשמע מזה ותבין את זה הדרך לכו בו. וזהו פי האתון שבפי האתון יכול להיות גם כן דבר ה' בחינת תורה שבעל פה. וזהו שנברא קודם דאתקדש יומא דסליק פומא דשליט על כלא פי ה' והיינו מלכות פה וכמו שאמרנו דבשבת נברא פה בנפש היינו שיהיה פי ה' דבר:
3