פרי צדיק, בהעלותך א׳Peri Tzadik, Beha'alotcha 1
א׳המאמר הזה הוא מכתי"ק ואיידי דחביבי אקדמי' לי' ברישא.
1
ב׳תרועה יתקעו למסעיהם ובהקהיל וגו' תתקעו ולא תריעו. כי תרועה מתרגמינן יבבא שבא על צער ותקיעה על שמחה וכמ"ש שם אחר כך כי תבוא מלחמה בארצכם על הצר וגו' והרעותם וגו' וביום שמחתכם וגו' ותקעתם וגו'. ובשעת מסע האדם בדרך הוא בטרדא וצער ואינו בנייחא. ועי' ברכות י"א א' ממעטנין מבלכתך בדרך טרדא דמצוה. ועל כן היה הסימן המסע בתרועה והקהל היה בעת החניה שהיו בנייחא ושמחה הסימן בתקיעה. וידוע דמ"ב מסעות ומקומות החני' הם נגד שם מ"ב וכל אות הוא מדרגה בפ"ע ובין מדריגה למדריגה יש מסע שהולך ונוסע להגיע לאותו מדריגה ואז הוא בטרדא וכשמגיע להמדריגה הוא בנחת. וזה כל האדם כל ימי חייו בימי המעשה הוא בטרדא והוא הכנה לבוא לשבת דמי שלא טרח בע"ש מה יאכל בשבת. ובמדרש איכה דהגוים אומרים דיהודים כל מה שטרחו בו' ימי המעשה אוכלים בשבת. וכן הוא גם ברוחניות דכפי מה שהאדם מתקדש ומכין עצמו בו' ימי המעשה כן הוא מרגיש הקדושה (בשבת). ובפע"ח כתב דביום ד' ה' ו' דקמי שבתא מכין לקבלת נר"נ על ידי שמתקדש במחשבה דיבור ומעשה. וימי א' ב' ג' דבתר שבתא הוא השארת קדושת נר"נ דשבת העבר במחשבה דיבור ומעשה עי"ש. ובאמת גם הג' ימים דבתר שבתא על ידי הקדושה שבהם משבת העבר הם מוסיפין קדושה בשבת הבאה ועל ידי זה יוכל גם כן לקדש הג' ימים דקמי שבתא לקבל תוס' נפש רוח נשמה. ויש לומר דע"כ אמרו שבת קי"ח ב' אלמלי שמרו ב' שבתות כהלכתן מיד נגאלין. כהלכתן היינו בקבלת הנשמה יתירה כראוי בכל מדרגותיה שהוא על ידי שמירת השבת כהלכתו וכראוי בכל פרטי דקדוקיו. ועל ידי שבת הראשון נשאר הקדושה לימי המעשה שאחריו ויש לו הכנה דרבה יתירה בימי המעשה ועל ידי זה זוכה לתכלית השלימות דקדושת שבת בשבת הב' ולהיות נגאל לגמרי מהשאור שבעיסה ושעבוד מלכיות דענינם אחד דכפי התגברות היצר הרע והשאור בלב איש יהודי כן הוא התגברות מלכות ממלכי האדמה אשר כוחם מאותו הכוח דרע שנתגבר בנפש היהודים באותו דור וזמן:
2
ג׳וי"ל דעל כן לא אמר להם משה מצות השבת עד ע"ש שנכפל להם לחם יומים אף שנצטוה כבר ביום א' דאז שלא היה שבת קודם לא יכלו לקבל תוס' קדושת נר"נ בג' ימים דקמי שבתא כיון שלא הי' בג' ימים הראשונים השארת קדושה משבת העבר ולא יכלו להכין בכל ימי החול וסגי בהכנה דע"ש והכינו את אשר וגו' שאמר להם אשר תאפו אפו וגו' דסעודת שבת צריך הכנה מע"ש ותו לא. אבל הש"י אמר לו אחר כך עד אנה מאנתם וגו' כלל גם אותו על שלא הגיד להם מיד ביום א' דהיה מועיל להם הכנת ו' ימי המעשה שלא היו הולכים עוד ללקוט בשבת. ומצות זכור את יום השבת לקדשו הוא גם כן בכל ו' ימי המעשה (וע"ד דס"ל לשמאי בביצה מחד בשביך לשבתך והלל לא פליג על זכירה בלב מיהת) להיות לבו נוהה ומשתוקק להגיע לקדושה זו. וכל ו' ימי המעשה הוא בעמל ויגיעה וכשבא שבת בא מנוחה כמ"ש בב"ר מה היה העולם חסר מנוחה וכו'. ויש לומר ע"ד שאמרו בגמרא לשון נח נפשי' על פטירת האדם כי כל ימיו שהוא חי עוד טרוד במלחמת היצר הרע ויגיעת הנפש בקבלת עול תורה ומצות כמ"ש בע"ז דלעולם יהיה כשור לעול וכחמור למשוי. ואמרו בפ' חלק (סנהדרין צ"ג ב)' ע"פ והריחו וגו' שהטעינו מצות ויסורין כריחיים. ובסוף פרק ב' דברכות ומסובלים במצות וזהו גם למקבלים עול תורה בלבד כש"כ כשיש עליו גם עול מלכות ועול ד"א (דשניהם אחד דבכלל שעבוד מלכיות הוא כל טרדות עולם הזה וכמ"ש בעירובין מ"ג א' דבן דוד יבוא גם בע"ש ולא חיישינן לטורח שבת שעסוקים בו דכי אתי משיח הכל עבדים לישראל ואין צריך לטרוח עוד בשום דבר דעמדו זרים ורעו צאנכם וגו') ובפטירתן נח נפשי'. וכן בהגיע שבת דנחמם מיצר הרע על ידי הנשמה יתירה שא' בזוהר יתרו פ"ח ב' דכל שלימו בה וכדוגמא דהעולם הבא ובגין כך נקרא שבת מהו שבת שמא דקוב"ה שמא דאיהו שלים בכל סטרין עי"ש. פי' דשבת אין שם ליום דאין היום שובת אלא הקב"ה שבת בו ממלאכתו אחר שכילה מעשיו וראה דהכל טוב מאוד. וכל השמות דהשי"ת מורים על מדותיו כל שם למדה ידועה כידוע אבל שבת שהוא על השביתה כולל הכל. וזה דשלים מכל סיטרין מכל הו' קצוות וכל המדות. וכן הנשמה יתירה דשבת שהוא חלק אלוק ממעל נקרא גם כן שבת והיא גם כן כל שלימו בה ומעין עולם הבא שאין שליטה ליצר הרע בה. ועל כן הוא אז במנוחה שלימה. וכפי מה שהכין עצמו בעמלו בעבודת ה' בו' ימי המעשה כן הוא הרגשתו המנוחה ביום השבת. ועל כן תיקן הבעש"ט לומר הודו בע"ש במנחה סמוך לפנות ערב כי אז יוצאים מהטירדא למנוחה ונייחא דוגמת עוברי ימים והולכי מדברות כשבאים לישוב שצריכים להודות דכך קבע הש"י להנהגת האדם. וע"ד שברא יום ולילה דלא ישבותו להיות חושך ואחר כך מאיר וע"ד שנאמר שבע יפול צדיק וקם. והשבת הוא קודש והש"י מכניס אז קדושה באדם כמש"נ לדעת כי אני ה' מקדשכם. ומגיע לנייחא מעצבו בימי החול דכתיב בעצבון תאכלנה וכמ"ש בב"ר ע"פ ויברך את יום השביעי דברכת ה' תעשיר ולא יוסף עצב עמה ור"ל הקללות דאדם וחוה שהוא בעצבון ובשבת אין להם שליטה:
3
ד׳והנהגת האדם להיות הולך תמיד ממדריגה למדריגה המסע בימי החול והחני' והמנוחה אחר כך ביום השבת. וזהו גם כן שהיו תוקעין בע"ש לקבלת שבת כי התקיעה סימן החניה להקהיל ובתקיעה א' דע"ש היו מקהילין העם שבשדות שהיו צריכים להכנס יחד כמ"ש בשבת ל"ה ב'. ושם אמרו דבבבל שובתין מתוך מריעין מנהג אבותיהם בידיהם. נראה דמשגלו לבבל היו מקבלים השבת מתוך צער ויגון על שגלו מעל שלחן אביהם ובא"י תוקעין תר"ת שהם נגד ג' אבות שהתרועה שבין ב' התקיעות הוא על מדת פחד יצחק לפחוד ולירא מהש"י. אבל פחד זה הוא בא מתוך שמחה ומושך אחריו שמחה וכמו"ש בתנדב"א אני יראתי מתוך שמחתי ושמחתי מתוך יראתי. ואף על פי דכל פולחנא בקדמיתא בעי יראה וכמו"ש בזוה"ק ר"פ אחרי מקרא דעבדו את ה' ראשית חכמה יראת ה'. מ"מ היראה אינה באה לאדם אלא כשיתבונן מקודם שהש"י מלא כל הארץ כבודו ועומד עליו ורואה במעשיו כמ"ש בהגה"ה דריש או"ח. ומזה שמשים לב שהש"י מביט עליו ומשגיח במעשיו בא גם שמחה קודם היראה וכמו שנאמר ישמח ישראל בעושיו ונאמר ישמח לב מבקשי ה' שאפילו עדיין אין השי"ת מאיר בתוך לבו רק שהוא מבקש ה' גם כן בא לשמחה כי עוז וחדוה במקומו. וזהו השמחה שלפני היראה כשהוא מבקש לבוא ליראה. וכמו שנאמר בנחמיה תפלת עבדך החפצים ליראה את שמך. כי תפלה צריך להיות כעומד לפני המלך דע"כ אמרו בעירובין ס"ה א' דשכור שאין יכול לדבר לפני המלך תפלתו תועבה ולא יצא ידי חובתו. דזה שא"א לו כלל לדבר הו"ל אין ראוי לבילה דבילה מעכבת. אבל כשראוי לדבר ואף על פי שאין לבו מכוין כעומד ומדבר לפני המלך כל הראוי לכך אינו מעכב. ולפי שהעומד לפני המלך נופלת עליו יראה ואימת המלך ע"כ אמר החפצים וגו' שהם חפצים ומשתוקקים ליראה היינו שיהיו כעומדים לפניו ית' ואע"פ שעדיין אינו כן. השי"ת רוצה רק רצון הלב וכמ"ש בזוה"ר שלח ק"ס סע"א ומה שהיצר מטריד לבו שלא יכול לכוון לבו כראוי וכעומד לפני ה' ממש הו"ל כנאנס ולא עעה דמעלה עליו הכתוב כאלו עשה ושומע הקב"ה כאלו כוון כל שרואה ללבב שחפצו ורצונו להיות עומד לפני המלך. ומהשתוקקות זה שהוא מבקש ה' באמת אף שעדיין אין מאיר בלבו בא השמחה בלב ומזה בא ליראה. ושוב מהיראה שנפתח בלבו יותר על ידי זה ההרגשה שהש"י עומד עליו ורואה במעשיו ומחשבותיו ומצפוני לבו יחזור עליו השמחה בה': (ע"כ מכתי"ק)
4