פרי צדיק, בהר ד׳Peri Tzadik, Behar 4
א׳ושבתה הארץ שבת לה' וגו'. פירש"י לשם ה' כשם שנאמר בשבת בראשית, הכוונה כמו בשבת בראשית שאין השביתה בשביל מנוחת גופו לפוש מעבודתו. כמ"ש במד' (שמות רבה פ"א) שאמר משה לפרעה מי שיש לו עבד ואם אינו נח יום א' בשבוע הוא מת וכו' רק השביתה הוא מחמת שצוה הקב"ה לשבות ולנוח בו כמ"ש במדרש (ת' בראשית משאלתות) נחו בי' כשם שנחו בי' אנא והיינו לשם ה' ולא לטובת עצמו, כמו כן בשביעית לא יהיה השביתה כדי לבור את השדה שנה אחת כדי שתוסיף תת כחה בשאר השנים כדרך האכרים כדי שתהיה השביתה לשם ה' מחמת ציווי הקב"ה, וכבר הק' הרמב"ן ז"ל שהרי כל המועדים צריך להיות המכוון לשם ה' וכן כל המצות, אך הענין דבכל המועדים כ' שבתון ולא נכתב שבת שבתון רק ביום הכפורים והוא דקדושת שבת קביעא וקיימא מהשי"ת, מה שאין כן המועדים דישראל קבעו לחדשים ומקדשי למועדים (וכמ"ש פסחים קיז:) וישראל אין בכחם לעשות שבת רק שבתון, שהוא שבת הקטן, שכן מורה הנ' על הקיטון כמו גזירת אישון מאיש (ונת' בפ' ויחי מ' ג') רק ביום הכפורים שהוא כנגד קדושת השבת שכן יש ו' ימים בחגים ב' דפסח שבועות ור"ה וסוכות ושמיני עצרת והם כנגד ו' ימי המעשה. ויום הכפורים נגד קדושת השבת שנתן השי"ת כח לישראל להכניס קדושת שבת גם כן, ולכן נקרא יום הכפורים שבת שבתון שישראל מכניסים קדושת השבת ליום זה שאסור במלאכת אוכל נפש גם כן בשבת (וכ"כ מהרש"א בח"א ריש יומא). זולת פסח שנקרא גם כן שבת סתם, כמש"נ וספרתם לכם ממחרת השבת והוא מטעם דאז היה הגאולה מצד השי"ת שלא היו ישראל ראוים אז לגאולה (ונת' במ"א). והנה בפ' זו כ' ג' פעמים שבת, ושבתה הארץ שבת לה' וגו' וזהו קודם האזהרות לאדם ואחר כך כ' האזהרות שבת שבתון יהיה לארץ שבת לה' ואחר האזהרות כ' שבת שבתון יהיה לארץ והיתה שבת הארץ לכם לאכלה וגו'. הג' שבתות מרמזים כמו הג' קדושות שיש בשבת בג' הסעודות והם עצמם המרומזים בג' קדושות דכלי מעלה, קדיש בשמי מרומא עלאה בית שכינתי' קדיש על ארעא וכו' קדיש לעלם וכו' (כמשנ"ת כ"פ) ושבתה הארץ שבת לה' הראשון מרמז נגד ק' קדיש בשמי מרומא עלאה שהקדושה הוא מצד השי"ת כמו קדושת עתיקא כי השביעי חביב לפני הקב"ה שבת בימים ושביעית בשנים וכו' כמ"ש הרמב"ן, וכ"ז נאמר קודם האזהרות לאדם במלאכות דהארץ מעצמה תשבות על ידי שהוא שבת לה', ואחר כך כתיב ובשנה השביעית שבת שבתון מרמז כמו בשבת שכ' שבתון ופירש"י ז"ל מנוחת מרגוע ולא מנוחת ארעי, והיינו מנוחת קבע מדרגת יעקב ז"א מדת אמת שתכון לעד שיהיה הקדושה בקיום לעד ובקביעות וזהו קדיש לעלמי עלמיא ובזה כ' גם כן שבת לה' שגם זה מצד השי"ת דב' קדושות דשבת דיומא ע"ק וז"א שהם מצד השי"ת. וכאן חשיב מעילא לתתא, והקדושה הג' הוא מש"נ שנת שבתון יהיה לארץ ולא נאמר כאן שבת לה' ואמר רק לשון שבתון בלבד והוא אחר כל האזהרות לאדם אמר ל' שבתון היינו הקדושה שמצד האדם, ולבסוף הכל והיתה שבת הארץ לכם לאכלה וע"ש ברמב"ן הרגיש דאין השבת נאכל, אבל הכוונה היינו שהפירות שביעית יכניסו בהם קדושה כמ"ש בגמ' אוכלו בקדושת שביעית, ולמדו מלה"כ כי קודש הוא שאין מועיל בהם פדיון ותוספת דמיהם (סוכה מ:) והפירות יכניסו קדושה בלב האוכל גם כן. [ושביעית דומה לשבת ונקרא תחלה שבת לבד דהתחלת הקדושה מעתיקא היא מהשי"ת עצמו שהוא במרומא עלאה, מרומם מהשגת אדם בעולם הזה כלל]. ואחר כך שבת שבתון שלהיות נקבע בלב הקדושה גם כן אחר כך, כי עיקר מצות השביעית היא שידע האדם כי הכל של השי"ת וכמ"ש אחר כך ביובל כי לי הארץ כי גרים ותושבים וגו' ודרש בתו"כ אם שלכם שלי אז שלי שלכם ואם אין שלכם שלי די לעבד שיהיה כרבו והיינו אם תשמרו מצות שביעית ותכירו שלכם שלי אז יהיה שלי שלכם ואתן לכם את הארץ. ואם אין שלכם שלי ולא תשמרו שביעית אז דין לעבד שיהיה כרבו. וגרים ותושבים אתם עמדי ואני ואתם נלך בגולה כמש"נ אז תרצה הארץ את שבתותיה ועל זה היה גלות בבל, ואף שזה נאמר ביובל רז"ל (שם בגמרא) למדו שמיטה מיובל מפ' כי קדוש הוא דכתוב ביובל והיינו דשביעית ויובל עניינם אחד. ובשביעית עצמה שמפקיר שדהו מכיר דלה' הארץ, ולהיות נקבע זה בלבו גם אחר כך כשישוב לעבוד הארץ שלא ישכח אחר כך עז"א דהוא שבת שבתון דמצד חיבור ב' הקדושות נקבע בלב. ואחר כך א' על האזהרות לאדם דמצד זה נק' שבתון מה שהאדם מקדש ועז"א אחר כך והיתה שבת וגו' כנז"ל דאכילת הפירות מכניסין קדושת שבת בלב האוכל כמו אכילת השבת:
1